נידה עא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - ב

וחכמים מטהרין, מפני שראשון ראשון נפסק.

והיינו שכיון שהדם אינו יוצא בקילוח אלא יוצא טיפין טיפין לתוך גומא, הרי הדם היוצא לאחר מיתה מתערב קמעא קמעא בדם שיצא מחיים ומתבטל בו.

ולכן אפילו בסופו של דבר יהיה הדם היוצא לאחר מיתה מרובה מהדם היוצא מחיים הוא יהיה טהור.

ולא גזרו על דם תבוסה אלא בשלא מתערבים הדמים.

והוינן בה: שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי יהודה! ומשנינן: רבי יהודה לטעמיה ^[108], דאמר אין דם מבטל דם.

רבי שמעון אומר: אדם שהיה צלוב על העץ, שדמו שותת לארץ הרבה בבת אחת, ואינו מנטף, ונמצא תחתיו רביעית דם - טמא.

רבי יהודה מטהר, שאני אומר טפה של מיתה עומדת לו על גב העץ ואין על הארץ רביעית דם לאחר מיתה.

והוינן בה: ורבי יהודה נימא איהו לנפשיה הכא: שאני אומר טפה של מיתה עומדת על גב המטה! ^[109]

ומשנינן: שאני במטה - דמחלחלה.

מתניתין:

^[110]

בראשונה היו אומרים: היושבת על דם טהור, שהיא לאחר טבילתה "טבולת יום ארוך" שמטמאה כדין שני לטומאה רק אוכלין ומשקין ולא כלים ^[111] - היתה מערה מים בכלי לרחיצת קרבן הפסח אך לא נוגעת במים עצמם.

חזרו לומר: הרי היא כמגע טמא מת לקדשים, אבל לא לחולין, והמים שרוחצים בהם את בשר הקרבן חולין הם. ושני אינו עושה שלישי בחולין. הילכך אפילו תגע במים עצמם לא יטמא הקרבן ^[112] - כדברי בית הלל ^[113]. בית שמאי אומרים: גזרו עליה אף שתטמא חולין. אלא שאף עשאוה כטמא מת.

גמרא:

הגמרא מפרשת את דברי המשנה: ^[114].

מערה מהכלי - אין, נוגעת במים - לא. (אלמא) וטעם הדבר הוא משום שחולין שנעשו על טהרת הקדש ^[115] - כקדש דמו ^[116]. ולא כחולין שהרי אין טבול יום שהוא כשני לטומאה עושה שלישי בחולין.

ומפרשת הגמרא את הסיפא של המשנה:

(אימא סיפא) חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים.

לקדשים - אין, לחולין - לא.

(אלמא) והיינו שחזר לומר שחולין שנעשו על טהרת הקדש - לאו כקדש דמו! ^[117] מבארת הגמרא: מתניתין שהחמירו על הטבול יום לעשותו כמגע טמא מת מני - אבא שאול היא.

דתניא: אבא שאול אומר: טבול יום דינו הוא תחילה לקדש: לטמא שנים, ולפסול אחד. והיינו שנחשב הוא כ"ראשון לטומאה" [כנוגע בטמא מת] ולפיכך מטמא הוא שנים בקודש. והשלישי לטומאה כשנוגע ברביעי "פוסל" אותו בלבד [דהיינו שאין הרביעי "טמא" לטמאות אחרים אלא "פסול" בעצמו בלבד].

מתניתין:

ומודים בית שמאי לבית הלל שהיא אוכלת במעשר בימי הטוהר שלה ככל טבול יום שאוכל במעשר.

וקוצה לה חלה, ומותרת להפריש מן העיסה בצק לצורך הפרשת חלה ומניחתו בכלי ^[118]. ומקפת ומקרבת את הכלי אל העיסה וקורא לה שם ומחילה על הבצק שהפרישה שם של "חלה". ואם נפל מרוקה ומדם טהרה על ככר של תרומה - שהוא טהור.

בית שמאי אומרים: היולדת היושבת על דם טוהר צריכה טבילה באחרונה, כשמסתיימים ימי הטוהר שהם במלואת ארבעים יום לזכר ושמונים ללידת נקבה.

אם היא כהנת צריכה טבילה לאכילת תרומה ואם היא ישראלית היא צריכה טבילה כדי שתהיה ראויה להכנס למקדש ^[119].

ובית הלל אומרים: אינה צריכה טבילה באחרו נה.

גמרא:

שנינו במשנה: ומודים שאוכלת במעשר - ומפרשת הגמרא דאמר מר: טבל ועלה - אוכל במעשר, מיד בלא שימתין להערב שמש.

שנינו במשנה: וקוצה לה חלה. כי חולין הטבולין לחלה שיש בתוכם איסור "טבל" מפני שלא הופרשה מהם חלה - לאו כחלה דמו. ואין אומרים שמאחר שמבצק זה ייעשה חלה כבר מעכשיו נוהגת בו קדושת חלה - אלא חולין גמורים הוא ^[120].

שנינו במשנה: ומקפת. דאמר מר: מצוה לתרום מן המוקף מן הסמוך.

שנינו במשנה: וקורא לה שם. ומבארת הגמרא שהחידוש בזה הוא סלקא דעתך אמינא נגזור ולא נתיר לה לקרוא לחלה שם דלמא שמא אתי למנגע בה בחלה מאבראי מבחוץ ונמצא שמטמאת היא את החלה קמ"ל שלא גזרו.

שנינו במשנה: ואם נפל מרוקה על כיכר של תרומה - שהוא טהור.

ומבארת הגמרא: דתנן: משקה היוצא מאדם שהוא טבול יום - כמשקין הנוגע בהם.

ואלו משקה היוצא ממנו ואלו משקין הנוגע בהן אינן מטמאין.

חוץ ממשקה הזב - שהוא אב הטומאה ^[121].

שנינו במשנה: בית שמאי אומרים צריכה טבילה באחרונה.

מאי בינייהו מה טעם מחלוקתם?

אמר רב קטינא: טבול יום ארוך איכא בינייהו. שלדעת בית שמאי שונה טבילת יום זו מכל טבול יום שאין צריך טבילה נוספת בהערב שמשו מפני ש"יומה ארוך" והסיחה דעתה מן התרומה והמקדש, ולפיכך עליה לחזור ולטבול שנית. ולדעת בית הלל אין חילוק ואינה צריכה לחזור ולטבול.

מתניתין:

אשה הרואה דם ביום האחד עשר, שהוא היום האחרון לימי זיבתה, ולא שמרה את יום השנים - עשר כשומרת יום כנגד יום אלא,

וטבלה לערב במוצאי יום י"א, ומשמשה [ושמשה מיטתה]:

בית שמאי אומרים: מטמאין האשה ובועלה משכב ומושב, וחייבין בקרבן!

שסוברים בית שמאי שגם היום הי"א צריך שמירה של "יום כנגד יום" ביום הי"ב, כיתר ימי הזיבה, על אף שאם תראה ביום הי"ב אין יום זה מצטרף לימים שלפניו כדי לעשותה זבה גדולה כי הראיה של יום י"ב היא ראיה של נידות, ובכל זאת סוברים בית שמאי שצריכה היא שימור של יום נקי ^[122] כדי להטהר מטומאת "זבה קטנה" שנטמאה ביום הי"א.

הערות

^[108] בפרק כיסוי הדם [חולין פז ב] לגבי מצוות "כיסוי הדם" שאם נתערב דם החיה או העוף [שחייבים בכיסוי הדם] בדם בהמה [הפטורה מכסוי הדם], חייב לכסות את הדם משום "שאין דם מבטל דם" - וטעמו של רבי יהודה משום שסובר הוא ש"מין במינו לא בטיל". [רש"י שם ועיין תוס' בסוגייתנו].

^[109] כן מתבאר בדברי התוס' בסוגייתנו [ד"ה ה"ג]. וברע"ב [אהלות פ"ג מ"ה] משמע שמפרש שהקפיד רבי יהודה על טיפה שהנשמה יוצאת בה. ועיין בתפא"י שם, וכן מבואר בספר חסדי דוד בביאורו לתוספתא [אהלות פ"ד ה"]. ועי"ש מה שביאר בזה.

^[110] הקדמה: אוכלין ומשקין לעולם אינם נעשים "אב הטומאה". ואפילו נגעו האוכלים והמשקים במת שהוא אבי אבות הטומאה, הרי הם ראשון לטומאה בלבד. [ולפיכך נקראת טומאת אוכלין "טומאה קלה", שאינה יכולה לטמאות מדאורייתא אדם או כלים]. אוכל שנוגע באוכל או במשקה שהוא ראשון לטומאה, הרי האוכל נעשה שני לטומאה. ואוכל של קודש או של תרומה שנגע בשני, הרי הוא שלישי לטומאה. וכן אוכל של קודש שנגע בשלישי, הרי הוא רביעי לטומאה. טומאת אוכלין מתחלקת בדיניה לענין חולין, תרומה וקדשים. בחולין יש רק ראשון לטומאה ושני לטומאה. כלומר, אם נגע אוכל באב הטומאה הרי הוא ראשון לטומאה, והאוכל הנוגע בראשון הרי הוא שני לטומאה. אבל אוכל חולין הנוגע בשני לטומאה, אינו נטמא כלל. בתרומה יש גם שלישי לטומאה. כלומר, אוכל של תרומה הנוגע בשני לטומאה [בין אם הוא חולין ובין אם הוא תרומה], הרי הוא נעשה שלישי לטומאה. אבל אוכל תרומה הנוגע בשלישי אינו נטמא, כי אין רביעי לטומאה בתרומה. בקדשים יש גם רביעי לטומאה. כלומר, אוכל של "קדשים" [כגון בשר קרבנות וכיו"ב] שנוגע בשלישי לטומאה [תרומה או קדשים], הרי הוא נעשה רביעי לטומאה. אבל אין הוא מטמא אוכלין אחרים של קדשים, כי אין חמישי לטומאה אפילו בקדשים. כל אוכל שבכוחו לטמא אחרים נקרא "טמא", וכל שאין בכוחו לטמא אחרים, כגון אוכל שלישי בתרומה שאינו עושה רביעי בתרומה, נקרא "פסול". מן התורה, אין אוכל מטמא אוכל בחולין, ורק מטמא משקה. ואין משקה מטמא משקה ואוכל. ונחלקו האמוראים [פסחים יד א] אם טומאת אוכל מאוכל בתרומה וקדשים היא מדאורייתא. גזירת חכמים מיוחדת נאמרה בטומאת משקין, שכל משקה הנטמא בין מראשון ובין משני לטומאה הרי הוא נעשה ראשון לטומאה. ולא עוד, אלא שמטמא את הכלים. והכלים שנטמאו נעשים שני לפסול את התרומה, חוץ ממשקין שנטמאו ממגע "טבול יום" שאינם מטמאין את הכלי [כמבואר במסכת טבו"י פ"ב מ"ב]. ועוד נתחדש בגזירת "טומאת משקין", שנטמאין הם להיות "תחילה" [ראשון לטומאה] אפילו אם נגעו בשני לטומאה של חולין שאינו מטמא אלא רק פוסל את התרומה. יוצא מהכלל הוא "טבול יום", שאף על פי שהוא "שני לטומאה" הוא אינו מטמא את המשקין להיות תחילה. ולפיכך טבול יום הנוגע במשקין חולין, הם אינם נטמאים. ואם נגע במשקה של תרומה הרי הם שלישי לטומאה. ועיין בהרחבה בביאור גדרו המחודש של טבול יום בהקדמה של חברותא למסכת טבול יום.

^[111] ואף על גב שאין שני עושה שלישי בחולין, [ואף במשקין, אין טבול יום מטמאם להיות תחילה] מכל מקום, אסורה לגעת במים משום ש"חולין שנעשו על טהרת הקדש [לצורך רחיצת בשר הקדשים] כקדשים דמו", ולפיכך יש בהן שלישי ורביעי.

^[112] והיינו, שהחמירו עליה שלענין נגיעה בקדשים אינה נחשבת כ"טבול יום", שהוא שני לטומאה, אלא כנוגעת במת, שהוא ראשון לטומאה. ולפיכך, אילו היתה נוגעת בבשר הפסח היה נעשה שני לטומאה. ומאידך הקלו ואמרו, שאין חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש, ונחשבים הם כחולי. ולפיכך, לענין נגיעה במים הרי היא כטבול יום שאינו עושה שלישי בחולין. ועיין לקמן הערה 117.

^[113] אין כוונת המשנה שבתחילה הורו שלא כדברי בית הלל וחזרו לומר כדברי בית הלל אלא כל דברי המשנה הם דברי בית הלל. והתיבות "כדברי בית הלל" פירושם "כך דברי בית הלל". ובמסכת עדויות מרבה המשנה להשתמש בלשון זה במקום השימוש הרגיל - "דברי בית הלל" [עיין בפירוש "מלאכת שלמה" על מסכת עדיות פ"ד משנה ז'].

^[114] כתב המהרש"א שאין לגרוס בהמשך דברי הגמרא את תיבת "אלמא" ותיבות "אימא סיפא" ותיבת "אלמא" שלאחריהן, משום שאין כוונת הגמרא להקשות "סתירה" בין דברי ה"רישא" ל"סיפא", שהלא זהו גופא מה שחזרו לומר שאין חולין שנעשו על טהרת הקדש - כקדש. ועוד שאין המשך דברי הגמרא "מתניתין מני אבא שאול" וכו' מתרצים קושיא זו. ולפיכך פירש המהרש"א שהגמרא מפרשת את מה שחזרו בהן חכמים [בנוסף על החזרה המפורשת במשנה שהחמירו להחשיב טבול יום כמגע טמא מת]. והיינו שברישא מדוקדק שסברו חכמים שחולין שנעשו על טהרת הקדש - כקדש, ובסיפא חזרו בהן חכמים והורו שאין חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש. ובהמשך הגמרא מבארת שהחזרה של חכמים המפורשת במשנה, להחמיר במעמדו של טבול יום, היא כדעת אבא שאול, וכפי שיתבאר.

^[115] חולין שנעשו על טהרת הקדש, פירש רש"י בחגיגה [יט ב] ובחולין [ב ב]: אדם הרגיל לאכול קדשים, מקבל עליו לאכול חולין בטהרת הקדש כדי שיהיו בני ביתו זהירין ובקיאין בטהרת הקדש. ובספר מקדש דוד [טהרת הקדש ס"ב] ביאר, שיש עוד דין של "חולין שנעשו על טהרת הקדש", והוא המבואר בסוגייתנו, שהם חולין שנודעו לצורך שימוש בקודש, כגון מים של חולין לרחוץ בו את בשר הקרבנות. ועיין לקמן הערה 117.

^[116] כתבו התוס' [ד"ה מערה], הטעם שלא כתבה המשנה דין זה של "חולין שנעשו על טהרת הקדש - כקדש" בצורה מפורשת יותר, דהיינו, "היושבת על דם טוהר אסורה ליגע במים לפסח", כדי להשמיענו שאם הערתה את המים מכלי לכלי לא חיישינן שמא נגעה בהן. [והיינו, שאלולי חידוש המשנה היו חכמים פוסלים את המים אף בדיעבד, שמא נגעה בהן. ובתוס' הרא"ש כתב "לאשמועינן דלא אסרו לערות שמא תגע - משמע שאלולי חדוש המשנה היו אוסרים חכמים לכתחילה לערות שמא תגע].

^[117] כפי שהתבאר לעיל [הערה 112] אחרי שחזרו בהן חכמים מערה האשה מים לפסח ואפילו נוגעת בהן משום שחולין שנעשו על טהרת הקדש, לא כקדש דמו. כן פירש הרע"ב והתוי"ט. [וכן משמע מדברי הרמב"ם]. ואולם הגר"א בספרו אליה רבה פירש, אחר שחזרו בהן, אסרו אפילו לערות מכלי מים לקרבן פסח. והטעם שמא יהיה הכלי רטוב מהמים, ובנגיעתה במים נעשים המים טמאין ומטמאין את הכלים. ואף על גב שאין טבול יום מטמא את המים להיות תחילה בחולין, וחולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקודש דמו, מכל מקום, מאחר שסוף המים לרחיצת קדשים, חמור טפי ונחשב כקודש. ולפי דבריו, דקדוק הגמרא מהסיפא שחולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקודש, היא מלשון המשנה בלבד, שאמרה "הרי היא כמגע טמא מת לקדשים", ומשמע שלענין "חולין שנעשו על טהרת הקדש", לאו כקודש דמו. [נמצא, שלדעת הגר"א אין פירוש "חולין שנעשו על טהרת הקדש", אלא כפירוש רש"י הנ"ל [הערה 115] לענין אדם שרוצה לשמור חולין בטהרה, אבל רחיצת בשר הקדשים חמורה יותר ונחשבת כקדשים עצמן!].

^[118] ואינה יכולה לקרוא לה שם כשהבצק בידיה מפני שאחר שתיעשה 'חלה" - תטמא כדין התרומה שנטמאת ממגע טבול יום.

^[119] אבל לענין אכילת קדשים [בשר הקרבנות של "קדשים קלים"] מודים בית הלל שצריכה טבילה אחרי הבאת קרבנותיה - רש"י.

^[120] התוס' בסוגייתנו [ד"ה חולין] כתבו שדוקא לענין מגע טבול יום נחשבים חולין הטבולין לחלה - כחולין, ולעיל [ז א] פירשו התוספות את דבריהם שדוקא בטבול יום שאינו מחוסר אלא הערב שמש [אף על פי שדינו כשני לטומאה], הקלו שמגעו בחולין הטבולין לתרומה [או לחלה] אינו מטמא ואינו פוסל ואולם שני לטומאה שנגע בחולין הטבולין לחלה, פוסלם.

^[121] חלק זה של המשנה בטבול יום [פ"ב מ"א] מתייחס אל הקטע הקודם במשנה שם, שאינו מובא כאן. ולשון המשנה שם הוא "משקה טבול יום כמשקים שהוא נוגע בהן. אלו ואלו אינן מטמאין. ושאר כל הטמאין, בין קלים ובין חמורין, המשקין היוצאין מהן כמשקין שהוא נוגע בהן - אלו ואלו תחלה" ! ועל זה מסיימת המשנה "חוץ מן המשקה [של זב] שהוא אב הטומאה". ואין דינו לתחילה בלבד, דהיינו ראשון לטומאה, אלא הוא אב הטומאה, והנוגע בו נעשה ראשון לטומאה.

^[122] ואף אם שמרה מקצת היום שלמחרת ואחר כך טבלה, הרי זו טהורה משום ש"מקצת שימור" מועילה להחשיב כאילו כל היום נשמר. ואם חזרה וראתה אחר טבילתה, בזבה קטנה תוך הי"א יום, הרי זו סותרת את טבילתה למצורע משום שהתברר שאין להחשיב יום זה כאילו נשמר כולו, שהרי ראתה בסופו. והרואה אחר טבילתה ביום הי"ב, לדעת בית שמאי, יבואר דינה בהמשך המשנה.

שראשון ראשון (כל טיפה וטיפה) יוצאת כנפסק (נפרדת) מהטיפה שקדמה לה, שאין זה דם הזב בקילוח. ומשום כך, אפילו היה רוב היוצא לאחר מיתה — הרי זה דם טהור. שהרי מתחילה נפל לתוך הגומה דם טהור (הדם שיצא ממנו בחייו), וכל טיפה וטיפה שנפלה לאחר מכן לתוך הגומה מתבטלת בדם הנמצא בגומה. ומקשים: שפיר קאמרי ליה רבנן [יפה אמרו לו חכמים] לר' יהודה, ומה משיב הוא על דבריהם? ומשיבים: ר' יהודה הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכך אומר ר' יהודה שאין דם מבטל דם.

ומביאים עוד, ר' שמעון אומר: האדם הצלוב על העץ, ומת בצליבתו, שדמו אינו נוטף תחתיו אלא שותת בקילוח רצוף לארץ, ונמצא תחתיו רביעית דם — הרי זה דם טמא. ר' יהודה מטהר, וטעמו: שכן אני אומר כי טפה של דם שיצאה לאחר מיתה עומדת לו על גב העץ, ואילו רביעית הדם שתחת הצלוב יצאה ממנו בעודו חי.

ומקשים על דברי ר' יהודה: ור' יהודה שאמר כן במחלוקתו עם ר' שמעון נימא איהו לנפשיה [שיאמר כן לעצמו], שגם בהרוג המוטל במיטה ודמו מטפטף לגומה, שאמר שהוא טמא (מפני שהטיפה של מיתה מעורבת בו, כמובא בעמוד הקודם), יאמר שהריהו דם טהור, מפני "שאני אומר כי טפה של מיתה עומדת על גב המטה"! ומשיבים: ר' יהודה אומר כן רק בעץ התליה, ולא בהרוג המוטל במיטה, כי שאני [שונה] הוא ההרוג המוטל במטה — דמחלחלה [שמחלחלת] המיטה את הדם הנשפך עליה, מה שאין כן בעץ.

א משנה בראשונה היו חכמים אומרים כי האשה שילדה ועברו עליה ימי טומאה (שבעה לבן, וארבעה עשר לבת), וטבלה, והריהי מעתה יושבת על דם טהור, שאף שמותרת בימים אלה לשמש עם בעלה, הריהי נחשבת כטבול יום שלא העריב שמשו (הנחשב שני לטומאה, ועושה שלישי בתרומה), היתה מערה (שופכת) מים מהכלי שבידה לצורך הדחתו של קרבן הפסח. כיון שאין היא נוגעת אלא בכלי, ולא במימיו, וכלל הוא שאין השני לטומאה מטמא את הכלי. ואולם במים עצמם לא תגע (אף שחולין הם, ואין טבול יום פוסל את החולין), שכן מים אלה הריהם חולין שנעשו על טהרת הקודש, שהריהם באים לקרבן הפסח.

ברם חזרו חכמים לומר בדינה של היושבת על דמי טהרה שהרי היא כמגע (כדינו של הנוגע) בטמא מת, שהוא ראשון לטומאה המטמא אף כלים, לענין קדשים. ואולם לענין החולין (ואף החולין שנעשו על טהרת הקודש, שאינם קודש ממש), כמים אלה שמדיחים בהם את קרבן הפסח — הריהי מותרת לא רק לערות מים מהכלי שבידה על הקרבן, אלא אף לגעת בהם עצמם. שכן הריהי נחשבת כשני לטומאה, ואין שני עושה שלישי בחולין, אלה כדברי בית הלל. בית שמאי אומרים: אף כטמא מת היא נחשבת בימי טהרתה, ולכך הריהי כאב הטומאה, ומטמאת את הכלי שמערה בו מים לקרבן הפסח, ואסורה בכך.

ב גמרא ומבררים את דברי משנתנו: בתחילה שנינו בה שהיושבת בימי טהרה מערה מים מהכלי שבידה על קרבן פסח. ויש לדייק: לערות מים מן הכלי — אין [כן] מותרת היא, ואולם נוגעת במים עצמם — לא. ומכאן נסיק, אלמא [הרי איפוא] שחולין שנעשו על טהרת הקדש, דוגמת מים אלה שנעשו בטהרת הקודש, לצורך הדחת קרבן הפסח — כקדש דמו [דומים, נחשבים].

ומעתה אימא סיפא [אמור את סוף המשנה]: חזרו לומר שהרי היא כמגע טמא מת לקדשים שהוא ראשון לטומאה, ומכאן יש לדייק: דווקא לענין קדשים עצמם — אין [כן] נחשבת היא כראשון לטומאה, ואולם לחולין כמים אלה שמדיחים בהם את קרבן הפסח — לא נחשבת היא כשני לטומאה, ולכך מותרת היא אף בנגיעה במים עצמם. ומכאן נסיק, אלמא [הרי איפוא] שחולין שנעשו על טהרת הקדש — לאו [לא] כקדש דמו [דומים, נחשבים]. ומסבירים:

מתניתין מני [משנתנו שהחמירה בדינו של טבול יום שהריהו כראשון לטומאה, כשיטת מי היא]? — כשיטת התנא אבא שאול היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא], אבא שאול אומר: טבול יום נחשב כתחילה (ראשון) לטומאה, לענין בשר הקדש, שבנגיעתו בקודש הריהו מטמא אותו ועושה אותו שני לטומאה, ובכך יש בו לטמא שנים בקודש, את זה שהוא נגע בו (שנהיה שני לטומאה), וזה חוזר ומטמא את הקודש שנוגע בו והריהו שלישי לטומאה, ולפסול אחד. שהשלישי לטומאה אינו מטמא את הקודש שנגע בו (שיחשב זה "רביעי לטומאה", ויטמא אחרים) אלא שפוסל הוא אותו לעצמו.

ג משנה במשנה הקודמת שנינו שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדרגת טומאתה של היושבת בימי טהרה לענין הקדשים, ומוסיפים עתה כי מודים בית שמאי לבית הלל שהיא אוכלת מלכתחילה במעשר, וכדינו של טבול יום, שמותר הוא באכילת מעשר וקוצה לה (חותכת מקצת בצק מן העיסה) להפרשת חלה, ומקפת (ומקרבת) את הכלי בו נמצאת חתיכת הבצק שנלקחה מן העיסה אל העיסה, ולאחר מכן היא קורא לה שם חלה, שאומרת שחתיכה זו מופרשת למצות חלה, ומעתה נקראת היא "חלה".

ועוד מודים בית שמאי לבית הלל שאם נפל מרוקה של היושבת בימי טהרה, וכן אם נפל דם טהרה (הדם שרואה בימי טהרה, שנחשב הוא כדם טהור), על ככר של תרומה — שהוא טהור, ככל משקה (נוזל המופרש מן הגוף, כרוק, דם, מי רגלים ודמעות) היוצא מטבול יום, שהריהו טהור.

ואולם עוד נחלקו בית שמאי ובית הלל בדינה של האשה שהשלימה את ימי טהרתה, לאחר לידת בן או בת, שבית שמאי אומרים כי אין די בטבילה לפני שהחלה במנין ימי טהרתה, כדי להתירה להיכנס למקדש ובאכילת תרומה (אם כהנת היא), אלא צריכה טבילה אף באחרונה בתום ימי טהרתה, ואילו בית הלל אומרים שהריהי סומכת על הטבילה שטבלה לפני שהחלה במנין ימי טהרתה, ולפיכך היא אינה צריכה שוב לטבילה באחרונה.

ד גמרא שנינו במשנתנו שאף לדעת בית שמאי האשה בימי טהרה רשאית לאכול במעשר. ומסבירים את טעם הדבר: שכן אמר מר [החכם, בברייתא] בדינו של טבול יום, שלאחר שטבל ועלה מן הטבילה — הריהו אוכל במעשר, אף שלא העריב עדיין שמשו. ואף היולדת היושבת בימי טהרתה, כיון שדינה כטבול יום מותרת במעשר.

ועוד שנינו במשנתנו כי הריהי קוצה לה חלה, ואינה מטמאה את העיסה בכך. ומסבירים: שכן חולין הטבולין (שבכלל "טבל" הם, האסורים באכילה, ומשום שעדיין לא תוקנו בהפרשה הראויה), וכגון עיסה זו שנלקח ממנה מקצת הבצק לצורך הפרשת חלה ממנה — לאו [לא] כחלה דמו [נחשבים] הם, ואינם כקדשים הנטמאים על ידי האשה בימי טהרה.

עוד שנינו בדרך הפרשת החלה, שלאחר שנתנה את חתיכת הבצק שהפרישה מן העיסה בתוך כלי, הריהי מקפת (מקרבת) את הכלי שבו בצק זה אל העיסה. ומסבירים: שכן אמר מר [החכם, בברייתא] כי מצוה לתרום (להפריש תרומות ומעשרות, וכיוצא בזה הפרשת חלה) מן הדבר המוקף (הסמוך).

עוד שנינו בדרך הפרשת החלה, שלאחר שהניחה את מקצת הבצק בתוך כלי הסמוך לעיסה הריהי קורא לה שם. ומסבירים כי היה צורך לתנא להשמיענו כן, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שנגזור בה לאסור עליה לקרוא שם לחלה, מפני החשש דלמא אתי למנגע [שמא בתוך כך תבוא לגעת] בה מאבראי [מבחוץ], ותטמא בכך את החלה — לכך קא משמע לן [הוא, התנא, משמיע לנו] שאין חוששים לכך.

עוד שנינו במשנתנו כי מודים בית שמאי לבית הלל שאם נפל מרוקה או מדם טהרתה של היושבת בימי טהרה על ככר של תרומה, שלא נטמא הככר בכך. ומסבירים: דתנן [שכן שנינו במשנה] כי כל משקה (נוזל המופרש מן הגוף, כרוק, דם, מי רגלים ודמעות) של טבול יום (משקין היוצאין ממנו), דינם כדין המשקין שטבול יום נוגע בהם. ואלו ואלו, הן המשקים היוצאים ממנו והן המשקים שנגע בהם, אינן מטמאין, שכן הריהם חולין, ואין טבול יום מטמא את החולין (מאחר שאין הוא אלא שני לטומאה, ואין שני עושה שלישי בחולין). ומסייגים: חוץ ממשקה היוצא מן הזב — שהוא אב הטומאה, והריהו מטמא.

עוד שנינו במשנתנו כי נחלקו בית שמאי ובית הלל אם זו שהשלימה את מנין ימי טהרתה נצרכת לשוב ולטבול על מנת שתוכל להיכנס למקדש או לאכול בתרומה (אם כהנת היא). שלדעת בית שמאי הריהי צריכה לשוב ולטבול, ולדעת בית הלל אין היא נזקקת לכך. ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם, במה נחלקו]? אמר רב קטינא: בדינו של טבול יום שעבר זמן ארוך מזמן שטבל הוא שאיכא בינייהו [יש ביניהם], שלדעת בית שמאי, כיון שעבר זמן רב מאז שטבלה (שלושים ושלושה ימים ביולדת זכר, וששים ושישה ימים ביולדת נקבה), אין היא יכולה לסמוך על טבילה זו, ולדעת בית הלל הריהי סומכת עליה.

ה משנה האשה הרואה דם ביום האחד עשר (שהוא סוף תקופת ימי זיבה), ואינה מותרת לשמש עם בעלה, אלא לאחר שתשמור יום אחד בטהרה (כ"שומרת יום כנגד יום"), והיא לא נהגה כן, אלא טבלה לערב (ליל היום השנים עשר) ומשמשה (ושימשה) עם בעלה.

בית שמאי אומר: מאחר ולא שמרה יום כנגד יום — הריהי נחשבת כזבה, ולכך היא ובעלה (כדין הבועל את הזבה) מטמאין את המשכב ששכבו עליו ואת המושב שישבו עליו, לטמא את האוכלים והמשקים שנגעו בהם. וחייבין הם בקרבן חטאת, כדין בעילת זבה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

each first drop and every other first drop is separated from the other drops of blood, i.e., it did not flow in a steady stream. Since the blood initially emerged while he was alive and is pure, every drop of blood which emerged after his death is nullified when it falls into that blood, and therefore the entire puddle of blood is ritually pure. The Gemara asks: The Rabbis are saying well to Rabbi Yehuda; how does he respond to their claim? The Gemara answers that Rabbi Yehuda conforms to his line of reasoning, as he said: Blood does not nullify blood.

Rabbi Shimon says: In the case of one who is crucified on wood, whose blood does not drip but runs down the wood to the earth, and a quarter-log of blood is found underneath him, the blood is ritually impure. Rabbi Yehuda deems the blood ritually pure. He explains his reasoning: As I say that the quarter-log of blood found underneath the body came out while he was still alive, and the drop of blood that came out after his death remains on the wood.

The Gemara raises a difficulty with regard to the opinion of Rabbi Yehuda. And Rabbi Yehuda, let him say to himself with regard to one who was killed on a bed and his blood is dripping into a hole in the ground: As I say that all the blood found underneath the body emerged while he was still alive and the drop of blood that came out after his death remains on the bed. Why does Rabbi Yehuda deem the blood ritually impure in such a case? The Gemara answers: The case of the bed is different, as the blood seeps through the bed onto the floor, whereas in the case of one who is crucified some of the blood may remain on the tree.

MISHNA: Initially the Sages would say, with regard to a woman who gave birth and observed the seven or fourteen days of impurity for a male or female child, respectively, and then immersed in a ritual bath and who is observing the period of the blood of purity, that she would pour water from a vessel in her hands to rinse the Paschal offering. Although it is permitted for such a woman to engage in intercourse with her husband, her halakhic status is like that of one who immersed that day and the sun has not yet set. She therefore assumes second-degree ritual impurity and confers third-degree ritual impurity upon teruma with which she comes into contact. Consequently, she may touch the vessel, as second-degree ritual impurity does not render a vessel impure. She may not touch the water, as it is designated for rinsing the Paschal offering and therefore it is treated with the sanctity of sacrificial food, which is rendered impure by second-degree ritual impurity.

The Sages then said: Her status is like that of one who came into contact with one impure with impurity imparted by a corpse, i.e., one with first-degree ritual impurity, who renders consecrated items impure. But with regard to all non-sacred items, even non-sacred items treated with the sanctity of sacrificial food, such as the water used to rinse the Paschal offering, she has second-degree ritual impurity. Consequently, it is permitted for her to touch not only the vessel, but the water inside it as well, in accordance with the statement of Beit Hillel. Beit Shammai say: The status of the woman is even like that of one who is impure due to contact with a corpse, who is a primary source of ritual impurity and renders even a non-sacred vessel impure.

GEMARA: The mishna teaches: A woman who gave birth, observed the days of impurity, immersed in a ritual bath, and who is now observing the period of the blood of purity would pour water from a vessel in her hands to rinse the Paschal offering. The Gemara infers: Pouring from a vessel, yes, this is permitted, but she may not touch the water itself. Apparently, non-sacred produce, e.g., even liquid such as the water for rinsing the Paschal offering, that was prepared according to the level of ritual purity required for sacrificial food, i.e., with the same stringencies as required for sacrificial food, is considered like sacrificial food.

But now say the latter clause of the mishna: The Sages then said: Her status is like that of one who came into contact with one impure with impurity imparted by a corpse, i.e., one with first-degree ritual impurity, who renders consecrated items impure. This indicates that with regard to consecrated items, yes, she renders them impure, but with regard to non-sacred items, e.g., the water used to rinse the Paschal offering, she does not render them impure. Apparently, non-sacred produce that was prepared according to the level of ritual purity required for sacrificial food is not considered like sacrificial food.

The Gemara explains: Whose opinion is expressed in the latter clause of the mishna? It is the opinion of Abba Shaul, as it is taught in a baraita that Abba Shaul says: With regard to one who was ritually impure who immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed, he has the status of one who is impure with first-degree impurity with regard to sacrificial food, in that he renders two items of sacrificial food impure, and disqualifies one additional item. In other words, the first item of sacrificial food that he touches assumes the status of second-degree impurity. A second item that comes into contact with the first item assumes third-degree impurity. A third item that comes into contact with the second assumes fourth-degree impurity and is therefore disqualified from being eaten, but it does not impart impurity to other items.

MISHNA: And Beit Shammai concede to Beit Hillel that a woman observing the days of purity partakes of second-tithe produce, as it is permitted for one who immersed that day to eat second-tithe produce. And she separates part of her dough as ḥalla, and she draws the vessel with the part of the dough that she separated near the rest of the dough, and she designates it with the name of ḥalla.

And Beit Shammai further concede to Beit Hillel that if a drop from her saliva or from the blood of purity fell onto a loaf of teruma, the loaf is ritually pure, as any liquid discharged from the body of one who immersed that day is ritually pure.

There is another dispute between the tanna’im with regard to a woman who completed her days of purity. Beit Shammai say: Her immersion at the end of the days of impurity does not render it permitted for her to enter the Temple or to partake of teruma; rather, she requires immersion even at the conclusion of the days of purity. And Beit Hillel say: She does not require immersion at the conclusion of the days of purity to render it permitted for her to partake of teruma, as the immersion at the end of the days of impurity is sufficient.

GEMARA: The mishna teaches that Beit Shammai concede to Beit Hillel that the woman observing the days of purity partakes of second-tithe produce. The Gemara explains that the reason is as the Master said: When the period of ritual impurity of a zav or leper has been completed, and he immersed during the day and ascended from the ritual bath, he may partake of second tithe immediately.

The mishna teaches: And she separates part of her dough as ḥalla. The Gemara explains that non-consecrated food that is untithed produce with regard to ḥalla, as it has not had ḥalla separated from it, e.g., this dough from which a piece has been set aside for the future separation of ḥalla, is not considered like ḥalla, and therefore is not rendered impure by the contact of a woman observing the days of purity.

The mishna also teaches that she draws the vessel with the part of the dough that she separated near the rest of the dough. The Gemara explains that this is as the Master said: It is a mitzva to separate teruma from produce that is situated nearby the produce it comes to exempt, ab initio.

The mishna states: And she designates it with the name of ḥalla. The Gemara explains that it is necessary for the tanna to teach this halakha, as it might enter your mind to say: Let us decree lest she comes to touch the ḥalla from the outside. Therefore, the mishna teaches us that there is no such decree.

The mishna teaches: And Beit Shammai concede to Beit Hillel that if a drop from her saliva or from the blood of purity fell onto a loaf of teruma, that the loaf is ritually pure, as any liquid discharged from the body of one who immersed that day is ritually pure. The Gemara explains that the reason is as we learned in a mishna (Tevul Yom 2:1): The halakha with regard to liquids that emerge from one who immersed himself that day from his state of ritual impurity is like that of liquids that he touches. And both these and those, the liquids that emanated from him and the liquids that he touched, do not transmit ritual impurity. This is the halakha except for liquids that come from a zav, who is a primary source of ritual impurity.

The mishna teaches that Beit Shammai say: Her immersion at the end of the days of impurity does not render her permitted; rather, she requires immersion even at the end of the days of purity. And Beit Hillel say: The immersion at the end of the days of impurity is sufficient. The Gemara asks: What is the difference between them, i.e., what is the basis of their dispute? Rav Ketina said: The difference between them is with regard to the status of one who immersed that day, i.e., at the end of his time of impurity, and a long time has passed since the immersion. Beit Shammai hold that as a long time has passed, i.e., thirty-three days after the birth of a boy or sixty-six days after the birth of a girl, she may not rely on that immersion. Beit Hillel maintain that she may still rely on that initial immersion.

MISHNA: There is a dispute with regard to a woman who sees blood on the eleventh day, which is the final day of the period fit for the flow of a zava. It is permitted for her to engage in intercourse with her husband after observing one clean day corresponding to the one day that she saw blood, but in this case, she failed to observe one clean day. Rather, she immersed in a ritual bath that evening, the eve of the twelfth day, and then engaged in intercourse with her husband.

Beit Shammai say: Since she did not observe that corresponding clean day, she retains the status of a zava. Therefore both she, the zava, and her husband, who engaged in intercourse with a zava, transmit impurity to items designated for lying or sitting, to the extent that these transmit impurity to food and drink that came in contact with them, and in her case, to people as well. And each of them is liable to bring a sin offering for participating in intercourse involving a zava.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן ומקפת וקורא לה שם. פי' רש"י ז"ל קוצה לה חלה עד שלא תקרא שם ומנחתה בכלי ומקפת מקרבת הכלי אצל העיסה, ולא צריך לישך (אלא מנחתה בכלי ומקפת מקרבת הכל אצל העיסה).
ולא נראה לי שאין נקרא מוקף אלא בנשוך, אי נמי לרבי אליעזר בכלי אחד שהכלי מצרפן כדתנן שתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנין פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף שמע מינה נוגעין ממש בעינן למוקף.

והא דקתני בית שמאי אומרים צריכה טבילה. לתרומה מפני שטבולת יום ארוך הוא והסיחה דעתה מן התרומה ואם ישראלית היא טובלת לביאת מקדש. פירש לפיכך טובלת כדי שתכנס לאתר כפרתה למקדש שהרי מחוסר כפורים שנכנס למקדש ענוש כרת כדאמרונן במס' מכות (דף ח ע"ב) טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טמאתו בו לרבות מחוסר כפורים, וכן היא צריכה לטבול לנגיע' דתרומה, וב"ה אומרי' אינה צריכה אבל לקדשים מודי ב"ה דקיי"ל (חגיגה כא, א) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש דמעלות דרבנן נינהו למדנו לדברי רש"י ז"ל שהחמירו באכילות קדשים יותר מביאת המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן וכן יהי רצון.

מערה מים לפסח. אבל לא תגע בהן דחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו. והאי דנקט מערה ולא נקט אינה נוגעת לאשמועינן דאע"ג דאינה נוגעת לא אסרו לערות שמא תגע:

כקודש דמו. הכי נמי הוה מצי למימר כתרומה דמו דאשכחן מאן דסבר הכי בפ' אין דורשין:

אלו ואלו אין מטמאין. אומר ר"ת דהכי פירושו כמשקין של תרומה הנוגע בהם דאילו כמשק' חולין טהורין גמורים הן דאין טבול יום מטמא משקה חולין. אלו ואלו אין מטמאין היינו אין מטמאין קדש אלא פוסלין. אבל תרומה אפי' מיפסל נמי לא פסלי כדקתני מתניתין ואם נפל מרוקה או מדם טהרה שלה על ככר של תרומה טהור. ואין לפרש דמשקה חולין קאמר ובחולין שנעשו על טהרת הקדש דהא סבירא לן השתא דלאו כקדש דמו כמו שחזרו לומר הרי הן כמגע [טמא] מת לקדשים ומותרת אף ליגע בידים ואינן פוסלין את הפסח ואלו משקין היוצאין ממנו פוסלין את הקדש מדקתני על ככר של תרומה טהור מכלל דשל קדש טמא:

הרואה י"א. ה"ה עשירי למ"ד בגמרא לא בעי שימור:

לתרום מן המוקף עיין בפ' הגוזל ומאכיל במהדורא רביעאה בתרא:

מסכת נדה נשלם שבח לאל בורא עולם

שם מערה אין נוגעת כו' חזרו לומר הרי כו' מתני' מני אבא כו' מילי מילי קאמר תלמודא דבראשונה דקאמרי מערה אין נוגעת לא משום דהוו סברי חולין עט"ק כקודש דמו וכשחזרו לומר כו' לקדשים אין לחולין לא משום דלאו כקודש דמי ודקתני לב"ה דהוה כמגע טמא מת דהיינו ראשון מני כאבא שאול דסבר טבול יום הוה ראשון לקודש לטמא ב' ולפסול אחד דהיינו רביעי בקודש פסול ולאפוקי ממ"ד ט"י שני לקודש דהשתא לא מטמא אלא א' ופוסל א' ופלוגתייהו בריש פרק ב' דמסכת מעילה ובסוטה פ' כשם ע"ש ודברי מהרש"ל בכל זה אינו מבורר וק"ל:

תוס' בד"ה מערה אין כו' דקיל מנדה שאינו מטמא משכב התחתון אלא כעליון כו' דתנן במסכת כלים למעלה מהן נבילה דמטמא במשא למעלה מהן בועל כו' עכ"ל כצ"ל ודקתני בתר הכי למעלה מהן זובו של זב ורוק כו' שהן מטמאין במגע ובמשא היינו שהן חמורים מנבילה ומבועל נדה לפי שזובו של זב וכל הנך מטמאין בכל שהוא בין במגע בין במשא א"ק לתירוץ ר"י שכתב דנבילה ובועל נדה כשהוא נושא את הטהור כגון הכא כו' אינן מטמאין דהיינו היסטו של זב הא אמרי' בפרק בנות כותים דבועל נדה מטמא אדם וכלי חרס דהיינו הסיטו של טמא את הטהור וצריך עיון:

גמ' וקורא לה שם מאבראי סד"א נגזור דלמא אתי למנגע בה קמ"ל כצ"ל מגמרות ישנות:

תוס' בד"ה הרואה יום א' כו' ומפר"ת כו' משמע דבראיית ימים היא נעשית זבה כו' ויש לדקדק אכתי היאך תולה הכתוב זבה בראיית ימים לחוד שהיה בין השמשות בסוף היום ולא היה כלל בתחלת יום שאחריו וא"כ למה לא היה יום שאחריו ספירה יום שלפניו כיון דלא ראתה בו עד סוף היום ונראה לפירושו דצ"ל דאפי' זבה קטנה צריכה הפסק טהרה ביום שראתה ואח"כ סופרת יום שאחריו לשימור והכא כיון דראתה בבין השמשות בסוף היום לא היה לה הפסק טהרה ביום הראייה ולא יעלה לה יום שאחריו לשימור וגם צ"ל לפירושו דה"ה דה"מ תלמודא למימר התם ה"נ ברואה בעמוד השחר דליכא שימור בתחלת היום אבל לפרש"י ולפר"י כל זה ניחא טפי ודו"ק:

בתוס' ד"ה מערה אין נוגעת לא וכו' ויש שהיו ר"ל הא מטמא במשא וכו'. משום דאי לגופיה אתי לא אצטריך אלא לדיוקא אתי דהא אי מטמא במשא פסול לנ"י וע"כ לחולין דאי לתרומה פשיטא:

בא"ד ולעיל מיניה תניא וכו' ואפי' בועל נדה שאינו מטמא בהיסט ר"ל ואיך אפשר לומר כן דבועל נדה אינו מטמא בהיסט והא בועל נדה כנדה ותירץ ושמא כי היכי דקיל מנדה דאינו מטמא אלא משכב תחתון כעליון וכו' ר"ל דבועל נדה אינו חמור לענין משכב כנדה עצמה דנדה משכבה התהתון מטמא אדם וכלים ואילו בועל נדה משכבו התחתון אינו מטמא אלא כעליון של זב ונדה שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין:

בא"ד ומיהו קשה הא דתנן במס' כלים וכו' כצ"ל:

ד"ה הרואה יום י"א וכו' צ"ל לפרש"י וכו'. ר"ל דלפרש"י הא דקאמר התם בנזיר דחזאי תלתא יומי וכו' לאו דוקא הוא דלרש"י בתרי סגי ה"ה לפירוש ר"ת הא דקאמר בזבחים בשני בין השמשות לאו דוקא:

גמ' אלמא חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו אימא סיפא חזרו לומר כו' כצ"ל:

שם לטמא שנים ולפסול אחד. נ"ב פי' שהשלישי אינו טמא אלא פסול ופוסל אחר דקאמר היינו שהשני פוסל עוד אחד כמוהו שלישי פסול ולא טמא אפילו בקודש וכן פי' רש"י בפ"ב דחולין דף לה:

רש"י בד"ה ומודים כו' טבול יום הס"ד:

בד"ה וקוצה לה כו' בכלי ומקפת ומקרבה כו' ולא אדמו דשחיטת חולין כצ"ל:

בד"ה צריכה כו' ואם ישראלית היא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מערה אין כו' שאינו מטמא בהיסט נמחק בהיסט ונ"ב צ"ל במשא:

גמרא שאני במטה דמחלחלה. כצ"ל בב'. וכן העתיק התוי"ט בפ"ג דאהלות מ"ה:

רש"י ד"ה שראשון. גזור בה טומאה. הס"ד. ומה"ד

תד"ה ר"י. ההיא דקאמר התם בטיל כו'. כצ"ל. והוא המשך מראשית דבריהם שכתבו לרבא דמשני בזבחים בפ' התערובות ההיא דקאמר התם כו':

בא"ד כיון דשייך ביה טומאת ר"ד כו'. כצ"ל:

במשנה בש"א אף כטמא מת. כצ"ל:

תד"ה מערה. דאיצטריך לאשמעינן דל"ח שמא נגעה. וכמו שפי' הגמרא לקמן על הא דמקפת וקורא לה שם:

בא"ד אלא לגופיה דכשר לערות. כצ"ל:

בא"ד כי היכי דקיל מנדה כו' ושטבילתו ביום. כדאיתא ביומא (ו ב):

תוי"ט ד"ה כמגע (הב'). וא"כ משקה של קדש כו' הוי שני. מאי איריא משקה אפי' אוכל נמי וכדמקשה ממעילה דהתם הוי אוכל. ועוד כיון דדינה כמגע ט"מ הא קיי"ל בפ"ב דטהרות מ"ו דאפי' שלישי דתרומה מטמא משקה קדש להיות תחלה ופי' הרע"ב דכה"פ אה"ק מטמא משקה קדש להיות תחלה וכש"כ מגע ט"מ שהוא ראשון. ולזה י"ל דטבו"י אינו בכלל זה וכמו דאינו בכלל כה"פ אה"ת מטמא משקין להיות תחלה בפ"ח דפרה מ"ז. וכן התוס' בחולין שהביא התוי"ט נקטי נמי דאפי' משקה קדש לא הוו אלא שני. ונראה הא דנקט משקה קדש נמשך אחר לשון התוס' בחולין שם. ואינהו שפיר נקטי משקה דבה איירינן שם. והתוי"ט ל"ד במחכ"ת אגב שיטפי':

גמרא סד"א כו' למנגע בה מאבראי. עי' הגהת מהרש"א:

שם דתנן משקה טבו"י כו' ואלו ואלו אינן מטמאין ושאר כל הטמאים כו'. כדאיתא במשנה שם:

רש"י ד"ה צריכה טבילה. ואם ישראלית היא טובלת לביאת מקדש.

ובד"ה א"צ. כ' אבל לקדשים מודו כו'. וצ"ע מנ"ל לחלק בין ביאת מקדש לאכילת קודש הא תרוייהו שוין לכרת ולקרבן. ובהדיא תנן פי"ד דנגעים מ"ח דמצורע טובל ביום השמיני משום הכנסת בהונות דלא הוי רק ביאה במקצת כדאיתא ביומא (ריש דף לא). ואף ר"י שם ל"פ אלא במצורע מפני שכבר טבל מבערב אבל יולדת דזה זמן ארוך שטבלה משמע דאף ר"י יודה. ואדרבה בביאת מקדש מחמרינן טפי דלב"ז שם ולר"י אפי' טהור גמור אינו נכנס עד שיטבול. ובאכילת קדש לא מצינו זה. ועט"א בחגיגה רפ"ג על הא דאיתא שם אונן ומח"כ צ"ט לקדש. גם מש"כ הילכך לאחר שהביאה כפרתה טובלת. ק"ל מדוע לא תהני אף קודם כפרה כמו לב"ש לביאת מקדש לפירושו. ואולי גם בב"ש כוונתו שתטבול לאחר כפרתה. אבל לא משמע כן בפי' הרע"ב לעיל פ"ג מ"ו. וכאן כתב כפרש"י. ועמש"כ שם:

תוי"ט בד"ה א"צ טבילה. קוטב דבריו דמחו"כ אף קודם כפרה מהני ליה טבילה ליגע בקדשים. וברפ"ג דחגיגה הבאתי שזה נגד גמרא ערוכה ע"ש:

תד"ה ואם נפל. מפרש ר"ת כמשקה תרומה כו'. כ"נ דצ"ל בכ"ף וכן לקמן:

במשנה וטבלה לערב ושמשה. כצ"ל:

בתוי"ט ד"ה שמטמאין מו"מ (בסה"ד). וברפ"ק דזבים אכתוב דלבועלה תולין וא"כ קרא אסמכתא בעלמא. ותמוה מאד דהתם מיירי בבעלה ביום שלאחריו אחר טבילה הוא דתולין דאם לא תראה אח"כ הוא טהור. אבל הכא שבעלה בערב דלא ספרה עדיין כלל (דספירת לילה לאו ספירה) ודאי טמא ומטמא מו"מ אפי' אם לא תראה ובהכי מיירי קרא. או אפי' בבעלה ביום אחר טבילה וראתה אח"כ (והוא בתוך י"א) מטמא למפרע מדאורייתא:

גמ׳ ושמשה ב״ש אומרים כצ״ל:

תוס' ד״ה ואם נפל וכו' אבל מספל פסלי להו כצ״ל:

תוס' ד"ה מערה וכו' דתניא במס' ידים וכו'. בתוספתא הובא בר"ש ספ"א דידים:

בא"ד קיל מנדה שאינה מטמא בהיסת כו'. ע' יומא ו ע"ב תד"ה שמטמא:

ר"ש אומר צלוב משמע מלשון רש"י דפשיטא ליה דלר"ש דם מבטל דם דמב"מ בטיל. ולא כן דעת הר"ש בטבול יום פ"ב משנה ג' במ"ש שם לחלק אליבא דרבי יוסי ור"ש בין מין א' לב' מינים ע"ש וצ"ע עוד בדוכתי טובי בש"ס:

מערה מים לפסח מ"ש רש"י לרחוץ בשר הפסח הוא דוחק ורמב"ם פי' ללוש בהן עיסה למצה ורצה לומר שהמצה ההיא תהיה על טהרת קודש לאכלו עם הפסח. דהשתא אי נגעה במים נעשין המים שלישי [דעדיין לא גזרו שמטמא המשקים להיות תחלה] והעיסה רביעי ונפסל כיון שנעשה על טהרת קודש דאז הוה ס"ל כקודש דמי:

חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים נ"ל שיעור דברי משנתינו דבתחלה ראו לעשות גדר לטהרות לומר שהחולין הנעשים על טהרת הקודש יהיו כקודש נגד זה לא הוסיפו בטומאת בעל טבול יום כי הניחוהו שני כמו שהוא מן התורה. חזרו לומר שלא יהיה הגדר בהוספת קדושה על החולין כי הם לא יהיו לעולם כקודש אלא הגדר יהיה להוסיף טומאה על טבול יום שיהיה כראשון אם יגע בקודש עצמו אבל לא בחולין שנעשו על טהרת הקודש וק"ל:

אימא סיפא חזרו לומר. אין זה קושיא אלא פירושא בעלמא שהסיפא אמרה שחזרו לומר חולין שנעשו על טה"ק לאו כקודש דמי. והא דאמר מני מתני' אבא שאול היא מילתא באפי נפשיה הוא עי' מהרש"א ופשוט:

כמגע טמא מת נ"ל משום דב"ש נקט כמגע מת ולא אמר כנדה משום דא"כ מטמא נמי באבן מסמא משו"ה אמרו נמי ב"ה כמגע טמא מת ולא אמר כמגע נדה עי' תוי"ט. וא"ש דהרמב"ם נקט כמגע נדה משום דהוא לא הזכיר דברי ב"ש וק"ל:

הרואה יום י"א וטבלה לערב כו' ממשנתינו הוכיחו תוספות דספירת לילה לא שמיה ספירה וכן הוא להדיא במסכת מגילה כמ"ש תוספות גם כן. אבל לא ידעתי מנ"ל הא ורש"י פי' שם במגילה מדכתיב וספרה לה ז' ימים ולא לילות וקשה אדרבא נילף ממילואים וסוכה דימים אפי' לילות. ואפשר כיון דספירה ובדיקה הוא רק שעה א' מהיום ה"ל כימים דלולב דימים ולא לילות. וביאור דברי אלו הם בסוכה דף מ"ג ע"א עי"ש. אבל היותר נ"ל דלקמן סוף מכילתין אמרינן מדכתיב כל ימי ה"א אין זב אלא בראיית יום אם לא משום דכתיב על נדתה סמוך לנדתה ע"ש. וא"כ למסקנא ילפינן מכל ימי דהספירה תהיה ביום דוקא דהא כתיב יהיה בהאי קרא דילפינן מיניה שימור יום כנגד יום:

ובזה היה ניחא קו' תוס' א"ר יוסי דיש לומר דלר' יוסי דס"ל מקצת היום ככלו ולשיטת רש"י לא משכחת ליה זבה גדולה אלא בשני בין השמשות או בג' תחלת הלילה והוה סד"א כיון דעכ"פ א"א לזבה גדולה בלא ראיית לילה ה"א דוקא בלילה ולא יום כלל קמ"ל כל ימי אפי' ראיית יום נמי מצטרפת עכ"פ והיינו ב' בין השמשות שהראשונה סוף היום והשניה והשלישי תחלת הלילה ולעולם לא בעינן ספירה ביממא לר' יוסי. ומ"ש תוס' לר"ת שראתה ג' בין השמשות והקשה מהרש"א דעכ"פ לא משכחת ליה ליום בלא לילה יש לומר אה"נ אלא שהראיה מתיחסת בתר תחלתה ולפי הס"ד דלקמן דביום תהיה זבה ובלילה נדה. מ"מ אי הוה חזי' בין השמשות כיון דתחלת יציאת הטפה היה ביום הו"ל זבה ולא נדה. ובזה מיושב קו' שניה של מהרש"א דנימא שראתה ג' פעמים בעלות השחר ז"א דאז היה תחלת הטפה בלילה ואז מתיחסת גם מה שתראה ביום לראיית הלילה וק"ל. ומ"ש תוספות לשיטת ר"י דלר"י סוף היום ככולו ובר"ה דיליף רבא ק"ו היינו לרבנן ולא לר' יוסי. צ"ל דלרבנן ליכא למיפרך זבה תוכיח משום דלרבנן יש לומר אה"נ דבזבה דגלי רחמנא דתחלת היום עולה בסופו היה מהראוי שסוף היום יעלה בתחלתו אלא משום דא"א איך נימא הואיל ומקצת סוף היום היה נקי הרי הוא ככל היום נקי אדרבא נימא איפכא הואיל ותחלת יום ההוא לא הי' נקי הרי הוא ככל היום אינו נקי לכן א"א משא"כ לר"י הא קחזינן דביום הז' דמקצתו נקי הרי הוא ככולו נקי ולכשתראה אחר כך אינה סותרת. ואמאי נימא מקצת היום שאינה נקי הרי הוא ככולו אפ"ה לא אמרינן כן בסופו. אם כן מ"ט אמרינן כן בתחלתו. והוה שפיר זבה תוכיח. לכן כ' תוס' דלרבנן קאי התם ותי' ב' של תוספות אינו מובן לי קצת וע' מ"ש בספר אורח מישור במס' נזיר:

שראשון ראשון נפסק. שאין זב בקילוח אלא נוטף והלכך אפי' היה רוב לאחר מיתה טהור שהרי מתחילה דם נפל מחיים בתוך הגומא ואח''כ נפל דם מיתה עליו טיפין טיפין כל טיפה וטיפה שנפלה בטלה בדם הראשון שהיה בגומא מחיים והיכא אמרי' דם תבוסה בשוכב על הארץ ודמו זב ואינו נפסק ההוא כי הוי לאחר מיתה רובא אזלינן בתריה מדרבנן ואי נמי מספקא לן גזור בה טומאה: דאין דם מבטל דם. בפרק כסוי הדם: שותת לארץ. שאינו נוטף אלא שותת ואינו נפסק הילכך לא מבטל ההוא דלאחר מיתה שהוא הרבה אבל נוטף ראשון בטל ואפילו טפה שלאחר מיתה מרובה בטלה שלא נפל ביחד: מתני' מערה מים לפסח. מכלי אל כלי לרחוץ בו את בשר הפסח אבל במים אינה נוגעת שהיא טבולת יום שטבלה לסוף שבועיים ואין לה הערב שמש עד יום שמונים שהוא תכף להבאת כפרתה והכתוב עשאה טבולת יום דכתיב (ויקרא יב) בכל קדש לא תגע וקי''ל בכל קדש לרבות את התרומה וטבול יום שני הוא וכשהיא מערה אינה נוגעת במים אלא בכלים ושני אינו מטמא כלי: חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת. שהוא ראשון לקדשים אבל לחולין לא הילכך אפילו נוגעת במים אם תרצה שהמים חולין הם וטבול יום שני הוא ואין שני עושה שלישי בחולין ואף ע''פ שהמים הללו נעשים על טהרת הקדש שהרי לרחיצת פסח עשויות לא מהני בהו שני דחולין הנעשה על טהרת הקדש לאו כקדש דמו: גמ' נוגעת. במים לא: כקדש דמו. ומהני בהו שני: מתני' ומודים שאוכלת במעשר. כדין טבול יום: וקוצה לה חלה. עד שלא תקרא עליה שם ומנחתה בכלי: ומקפת. ומקרבת הכלי אצל העיסה כמו אקפינהו ולא אדמו בשחיטת חולין (דף נ.) וכמו אין מקיפין שתי חביות במס' ביצה (דף לב:) ובגמרא מפרש דמצוה לתרום מן המוקף מן הקרוב לדבר שהוא תורם עליו: ואם נפל מרוקה. דהוו להו משקים היוצאין מן הטבול יום וטהורים כדתניא בגמרא: צריכה טבילה. ליל שמונים לתרומה מפני שטבולת יום ארוך היא והסיחה דעתה מן התרומה ואם ישראלית היא טובלת לביאת מקדש: אינה צריכה. אבל לקדשים מודו ב''ה דקיימא לן (חגיגה דף כא.) האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש הילכך לאחר שהביאה כפרתה טובלת לקדשים: גמ' לאו כחלה דמו. ולא מהני בהו שני: מתני' הרואה יום י''א. שהיא סוף ימי זוב ואין יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה: משכב ומושב. אפילו בעלה מטמא משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין שהוא כבועל שומרת יום כנגד יום דקסבר יום י''א בעי שימור:

רבי יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם. וא''ת לרבא דמשני אליבא דרבי יהודה בזבחים בפרק התערובת (דף עט:) דבכ''מ אית ליה לר' יהודה מין במינו לא בטיל וכן נמי בפ' הערל (יבמות דף פא:) גבי חתיכה של חטאת וגבי פרוסה של לחם הפנים דקאמר התם ר' יהודה לא תעלה ומוקי לה התם רבה בר רב הונא כשנמוחה ופריך אי הכי מ''ט דר' יהודה ומשני ר' יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטיל וההיא דקאמר התם בטיל היינו בטומאה דרבנן דמדאורייתא בכל שהוא סגי א''כ ה''נ דם תבוסה דרבנן וליבטל ברובא ויש לומר כיון דשייך ביה טומאה רביעית דם דמטמא באהל ראוי להחמיר בו יותר ולא בטל ברובו במינו וא''ת ולפרוך מהכא לרב חסדא דאמר בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כג.) נבלה בטלה בשחוטה דבתר מבטל אזלינן ואי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה והוי ליה מין בשאינו מינו והכא נמי אי אפשר לדם המבטל להיות טמא וליבטל ביה דם של אחר מיתה ויש לומר דהתם אליבא דתנא דבי ר' חייא פליגי רב חסדא ורבי חנינא דסבר התם כרבי יהודה אבל לרבי יהודה גופיה אין חילוק ולעולם לא בטיל: מערה אין נוגעת לא. וא''ת וליתני אינה נוגעת דלגופיה לא איצטריך דפשיטא דמערה דהא אינה מטמאה בהיסט ויש לומר דאיצטריך לאשמועינן דלא חיישינן שמא נגעה והכי נמי איכא לפרושי הא דתניא במסכת ידים כל שאינו מטמא את המים במשא כשר לנטילת ידים ויש שרוצים לדקדק הא מטמא במשא אינו כשר לנטילת ידים ומתוך כך אוסרין לקבל מים מן עובד כוכבים ושיבוש הוא דהא נדה ויולדת נוטלות ידיהן אף על פי שמטמאות במשא וכ''ש עכשיו שאנו נוטלין כולנו ממי טמאים ונראה דהתם איירי לתרומה או לחולין שנעשו על טהרת תרומה ולא אתא לדיוקא אלא לגופיה דכשר לערות לידים ואף ע''ג דמטמא במגע לא חיישינן שמא יגע ולעיל מיניה תניא הכל כשרין ליטול ידים ואפילו טמא מת ואפילו בועל נדה שאינו מטמא (בהיסט) ושמא כי היכי דקיל מנדה שאינו מטמא משכב תחתון [אלא] כעליון ושטבילתו ביום ה''נ קיל מנדה שאינו מטמא בהיסט ומיהו קשיא הא דתנן במסכת כלים (פ''א מ''ב) למעלה מהן נבלה דמטמא במשא למעלה מהן בועל נדה שמטמא משכב תחתון כעליון אלמא מטמא נמי במשא מיהו מצינן למימר דאע''ג דאינו מטמא במשא קאמר שפיר למעלה מנבלה כיון דאיכא חומרא חדא דלית בנבלה דה''נ תנן לעיל ומטמא באבן מסמא ותנן בתר הכי למעלה מהן מת שמטמא באהל אע''ג דאינו מטמא באבן מסמא ואומר ר''י דלא קשה מידי אפילו אי מטמא במשא כנבלה היינו דמטמא את הטהור הנושא אבל כשהוא נושא את הטהור כגון הכא שהוא נושא את המים לא מטמא כדאמר בפ' ר''ע בשבת (דף פג:) זה הסיטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה שאם תכריע טומאה את הטהרה בכף מאזנים שיהא טמא: חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו. דוקא לענין טבול יום כדאמרינן לעיל בפרק קמא (דף ז.) כל שודאי מטמא חולין כו': ואם נפל מרוקה ומדם טהרה על ככר של תרומה שהוא טהור. והכי תנן בריש פ''ב דטבול יום משקין היוצאין ממנו כמשקה הנוגע בהן אלו ואלו אין מטמאין מפ' ר''ת במשקה תרומה הנוגע בהן אלו ואלו אין מטמאין את הקדשים אבל מפסל פסלי ליה אבל תרומה אפילו אינה פוסלת כדתני הכא שאם נפל רוקה ודם טהרה על ככר של תרומה שטהורה ואין לפרש במשקה חולין הנוגע בהן דהא טבול יום אינו מטמא משקה חולין ומאי קאמר אלו ואלו אין מטמאין (קדשים) אפילו מפסל נמי לא פסלי ואין לפרש במשקה חולין שנעשו על טהרת הקדש דהא חזרו לומר בשמעתין דלאו כקדש דמו: הרואה יום אחד עשר וטבלה לערב כו'. דספירת ערב לאו ספירה היא כדקאמר בגמרא ושוין בטבילת לילה שאינה טבילה מכאן קשה לפירוש רש''י שפירש בפ' ב' דזבחים (דף כג.) ובפסחים פרק כיצד צולין (דף פא.) דקאמר לר' יוסי דקאמר מקצת היום ככולו וזבה שראתה בשביעי שלה אינה סותרת לאחר טבילה ופריך התם אלא זבה גמורה היכי משכחת לה ומשני בשופעת אי נמי ברואה בשני בין השמשות ופי' רש''י הא דלא משני ברואה בלילות משום דלמ''ד מקצת היום ככולו לילה חשיבא ספירה ולא צריך עמוד השחר לטבול והשתא קשה דא''כ מתני' דלא כר' יוסי וכן מתני' דמגילה פ' הקורא (דף כ.) דתנן כולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר משמע דבלילה לא הוי ספירה

דף עא - ב

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד