נידה נב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - א

לאתויי ריחני ^[23] בשמים שמברכים עליהם בורא מיני בשמים לפניהם אך לא לאחריהם משום שהנאה מועטת היא.

מתניתין:

תינוקת שהביאה שתי שערות [לאחר שמלאו לה י"א שנים ויום אחד למאן דאמר "תוך הפרק כלאחר הפרק", או לאחר שמלאו לה י"ב שנים ויום אחד למאן דאמר "תוך הפרק כלפני הפרק"] הרי היא גדולה, ואם נפלה ליבום הרי היא או חולצת או מתייבמת.

וחייבת בכל מצות האמורות בתורה בתור גדולה.

וכן תינוק שהביא שתי שערות [בגיל י"ב שנה ויום אחד או בגיל י"ג שנה ויום אחד, כפי המבואר בתינוקת] הרי הוא גדול. ולכן הוא חייב בכל מצות האמורות בתורה.

והוא ראוי להיות בן סורר ומורה משיביא שתי שערות, עד שיקיף זקן [משום שלפני שהביא שתי שערות הרי הוא קטן ואינו בן עונשים, ולאחר שהקיף זקן הוא כבר ראוי להוליד. והתורה אמרה "בן" סורר ומורה להוציא מי שראוי להיות אב].

ומבאר התנא של משנתנו באיזה זקן אמרו חכמים ש"משיקיף" שוב אינו נעשה בן סורר ומורה,

משיקיף הזקן התחתון ולא הזקן העליון.

אלא, שדברו חכמים בלשון נקיה, ומשום כך לא אמרו במפורש "עד שיקיף הזקן התחתון", עד שבא התנא של משנתנו וביארו.

תינוקת שהשיאוה אמה או אחיה בנשואין דרבנן, יכולה למאן בהיותה קטנה בקידושיה, ולעקור אותם מבלי שתצטרך גט. אבל אם לא מיאנה עד שכבר שהביאה שתי שערות, שוב אינה יכולה למאן ולעקור בכך את נישואיה מדרבנן.

רבי יהודה אומר: יכולה היא למאן אפילו אחר שתביא שתי שערות, עד שירבה השחור! עד שישחיר אותו המקום מרוב שערות.

גמרא:

דנה הגמרא: וכיון דתנן תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצוות האמורות בתורה, הרי פשוט שהיא כגדולה לכל דבר, ואם כן זה שלמדנו "או חולצת או מתייבמת", למה לי?

ומשנינן: לאפוקי מדרבי יוסי. דאמר: "איש" כתוב בפרשה של חליצה ולא "אשה", ולפיכך רק יבם קטן התמעט מחליצה [כמו שנאמר "אם לא יחפוץ האיש"]. אבל אשה, בין גדולה ובין קטנה, שנפלה לפני יבם, חולצת! קא משמע לן התנא של משנתנו שאין הלכה כמותו, אלא דאי אייתי החולצת שתי שערות, אין, ואי לא הביאה, לא תחלוץ!

ומבארינן: מאי טעמא חולק התנא של משנתנו על רבי יוסי, והרי "איש" כתוב רק בחולץ ולא בחולצת?

משום שאשה דינה כאיש בכל מקום [חוץ ממקום שנתמעטה ממנו האשה בלימוד מיוחד].

ותו הוינן בה: כיון דתנא "וכן התינוק שהביא ב' שערות" [לאחר שכבר אמר תינוקת שהביאה שערות חייבת במצוות], הרי פשוט שכוונתו היא לומר שדין תינוק שהביא שתי שערות הוא כדין התינוקת שהביאה שערות. ואם כן, זה שהמשיך התנא לשנות ולומר "חייב בכל מצוות האמורות בתורה", למה לי?

וכי תימא, משום דקבעי למתני בהמשך "וראוי להיות בן סורר ומורה משהביא שתי שערות" חזר וכתב גם שחייב במצוות משהביא שתי שערות.

הרי גם דין זה עצמו מיותר הוא!

שהרי תנינא ליה כבר חדא זימנא במסכת סנהדרין: אימתי הוא בן סורר ומורה, משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן. התחתון ולא העליון, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה!

ומשנינן: אין הכי נמי ששניהם מיותרים הם. אלא, איידי דפריש מילי דתינוקת, קמפרש נמי מילי דתינוק, אף על פי שלא מחדש בהם דבר.

שנינו במשנה: תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן. רבי יהודה אומר עד שירבה השחור.

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי יהודה! ומודה רבי יהודה, שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות [שהיא מתקדשת בביאה זו לבעלה מדאורייתא], ולכן שוב אינה יכולה למאן, על אף שעדיין לא השחיר השער.

חברוהי דרב כהנא סבור למעבד עובדא כרבי יהודה ולהתיר לה למאן אפילו לאחר שהביאה שתי שערות, כיון שעדיין לא ריבה השחור, ואף על גב דנבעלה. שסברו שאינה מתקדשת בביאה זו לבעלה [משום שלא אמר לה במפורש "הרי את מקודשת לי בביאה זו לאשה", ולא נתכוון לקדשה בכך, וכן היא לא הסכימה לכך].

אמר להו רב כהנא: וכי לא כך היה מעשה בבתו של רבי ישמעאל שבאת לבית המדרש למאן בבעלה, ובנה היה מורכב לה על כתפה.

ואותו היום הוזכרו דבריו של רבי ישמעאל בבית המדרש, שסובר שהיא יכולה למאן גם לאחר שהביאה שתי שערות ואפילו נבעלה, כיון שאין בדעתו לחזור ולקדשה בביאה אלא סומך על נישואיו הקודמים מדרבנן. ולכן יתכן שתמאן אפילו לאחר שתבעל בגדלותה ותוליד בן.

ובכתה בכייה גדולה בבית המדרש.

תמהו ואמרו: האם יתכן כי דבר שאמר אותו צדיק, יכשל בו זרעו!? [שמאותה הלכה שפסק רבי ישמעאל בא מכשול לזרעו, שיוצא שהולידה בן ללא נישואין, כיון שבמיאון נעקרו קידושיה למפרע].

דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל: אשה שמזנה תחת בעלה מרצונה, וכלשון הכתוב "והיא לא נתפשה", אסורה לבעלה. הא נתפשה באונס, מותרת לו.

ויש לך אשה אחרת המזנה תחת בעלה, שאף על פי שלא נתפשה אלא זינתה ברצון, הרי היא מותרת לו. ואיזו היא, זו שקידושיה קידושי טעות [כגון המקדש אשה על מנת שהוא כהן ונמצא שהוא ישראל, או קידושי קטנה שקידשוה אחיה ואמה מדרבנן] שאף על פי שבנה מורכב על כתפה, ממאנת והולכת לה! ואפילו נבעלה משגדלה.

שסובר רבי ישמעאל, כל הבועל על דעת קידושין הראשונים בועל ואינו חוזר ומקדשה בביאה משתגדיל, וכיון שאינה מקודשת לו מהתורה אין זנותה תחתיו אוסרת אותה.

ומשאירע מכשול זה, נמנו וגמרו, וקבעו חכמים את ההלכה: עד מתי הבת ממאנת, עד שתביא שתי שערות.

וזה הקשה רב כהנא לחבריו: הרי נמנו ופסקו שלא תמאן.

פרוש חבריו של רב הונא ולא עבוד עובדא [ולא התירוה למאן].

רבי יצחק ותלמידי דרבי חנינא עבוד עובדא כרבי יהודה והתירוה למאן לאחר שהביאה שתי שערות, ואע"ג דנבעלה בגדלותה.

אזל רב שמן בר אבא, אמרה קמיה דרבי יוחנן.

אזל רבי יוחנן אמרה קמיה דרבי יהודה נשיאה. שדר, שלח רבי יהודה נשיאה בלשא [חייליו] ואפקוה מבעלה השני [שנשאה אחר שמיאנה בבעלה הראשון]!

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: זה שאמר רבי יהודה שיכולה למאן עד שירבה השחור, לא שירבה השחור ממש, אלא עד כדי שיהיו שתי שערות שוכבות [ארוכות], ונראות כמי שירבה השחור על הלבן.

רבא אמר: עד שיהיו שתי שערות המקיפות משפה לשפה.

אמר רבי חלבו אמר רב הונא: שתי שערות שאמרו שהיא נעשית גדולה בהן, צריך שיהא בעיקרן גומות [לפי המאירי גומות אלו הן "בליטות דקות שהלחות מתכנס בתוכן והשערות יונקים משם, משום שכל שאין גומא בעקרו במקרה הוא נולד ועתיד הוא לנשור"].

רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה: גומות, אף על פי שאין שם שערות, הרי הן סימן גדלות, כיון שאין גומא בלא שער, וודאי שהיה שם כבר שער, ונשר!

[והיות והוזכר כאן שמו של רב מלכיו ויש שם של אמורא הדומה לו בשם רב מלכיא] אמר רב חנינא בריה דרב איקא כלל זה יהיה נקוט בידך: הלכות שפוד, שפחות וגומות, רב מלכיו אמרן, ואילו הלכות בלורית, אפר מקלה וגבינה, רב מלכיא אמרן!

רב פפא אמר כלל אחר: הלכות המתייחסות לדברים האמורים במתניתין ובמתניתא, רב מלכיא אמרן ואילו הלכות שנאמרו בתור שמעתתא של אומרם, רב מלכיו אמרן בעצמו.

והוסיף רב פפא: וסימנא לידע מי התייחס למתניתא ומי אמר שמעתתא:

מתניתא [בלשון הנופל על לשון], מלכתא! והיינו, שרב מלכיא מתייחס לדברי מתניתא ומתניתין.

ומבארינן: מאי בינייהו מה בין רב פפא ורב חנינא בריה דרב איקא?

איכא בינייהו דין שפחות, שהוא שייך למתניתין. לרב פפא אמר את זה רב מלכיא, שכל הלכותיו הן מתניתין ומתניתא, ואילו רב חנינא בר איקא שנה הלכה זאת בכלל הלכותיו של רב מלכיו.

אמר רב אשי: אמר לי מר זוטרא, קשה [התקשה] בה רבי חנינא מסורא: מדוע לא לישתמיט [לא טרח] תנא ואשמועינן דין גומות שהן סימן גדלות אפילו בלא שנראה שער?

ותריץ: אי אשמועינן "גומות", הוה אמינא עד שיהו שתי שערות בשתי גומות. ולפיכך לא נאמר דין זה במשנה או בברייתא, עד שבא רב מלכיו ושנה בשם רב אדא בר אהבה שגומות הינם סימן לשערות שהיו, ונשרו.

וקא משמע לן שאין צורך בשתי שערות בשתי גומות נפרדות אלא דאפילו שתי שערות בגומא אחת הן סימן גדלות.

ומקשינן: ומי איכא כהאי גונא שתהיינה שתי שערות בגומא אחת?

והכתיב בספר איוב "אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם". ואמר רבא בביאור כתוב זה: איוב בסערה חירף, ולכן, בסערה השיבוהו!

בסערה חירף: אמר איוב לפניו: רבש"ע, שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלפה לך בין איוב לאויב [שהינך מכה את איוב אוהבך כאלו היה אויבך]?

הערות

^[23] הטעם שלא מברכים על ריח ברכה אחרונה כתב רש"י מפני שהיא הנאה מועטת, והמגן אברהם בסימן רט"ז מביא בשם הכלבו טעם נוסף, מפני שברגע שמפסיק להריח, עוברת כל ההנאה, ונחשב כמו שהתעכל המזון במעיו, ובאופן כזה גם באוכל, לא מברכים אחר שנתעכל וכבר אין הנאה ממנו. והעיר בספר נזר הקודש שלפי זה קצת קשים דברי הגמרא שהתנא בא לרבות ריח, שאין זה דומה לברכת המצוות ששם היה ראוי לברך לאחריה ובכל זאת אין מברכים, מה שאין כן בברכת הריח שכלל לא ראוי שיברך אחרי זה מפני שכלתה ההנאה, ואין זה דומה בטעם הדבר לברכת המצוות.

ריחני (בשמים), שהנאתם מועטה, ומשום כך מברכים עליהם "בורא מיני בשמים" לפניהם, אך לא לאחריהם.

א משנה תינוקת (הקטנה, לאחר שהגיעה לגיל בגרות) שהביאה (שהופיעו אצלה) שתי שערות במקום הערווה — הריהי נחשבת כגדולה לכל דבר, ואם מת בעלה בלא זרע, ונפלה לפני אחיו לייבום, הריהי או חולצת לאחי בעלה, ומותרת להינשא לכל, או מתיבמת לו לאשה. וחייבת בכל מצו‍ת האמורות בתורה שנשים חייבות בהן.

וכן תינוק (הקטן לאחר שהגיע לגיל בגרות) שהביא שתי שערות — הריהו מעתה נחשב כגדול, וחייב בכל מצו‍ת האמורות בתורה. וראוי הוא מצד גילו להיות בן סורר ומורה (אם התקיימו בו שאר התנאים שבהם הוא נעשה בן סורר ומורה), בפרק הזמן משיביא שתי שערות עד שיקיף את הגיד זקן (שיער). שכן בפרק זמן זה הוא יצא מכלל קטן שאינו נענש על מעשיו, ואולם עדיין הוא לא הגיע לכלל מי שהוא ראוי להיות אב (שכל עוד לא הקיף הזקן את הגיד, אין הוא ראוי להוליד). שכך היא הגדרת הראוי להיות בן סורר ומורה: שהוא "בן" ולא אב.

ומסבירים, כי כוונת הלשון "זקן" הריהי לשיער התחתון שמסביב לגיד ולא לשיער העליון שעל פני אדם. ומדוע השתמשו חכמים בלשון זו, שיש אפשרות שלא להבינה כראוי? אלא שדברו חכמים בלשון נקיה.

תינוקת (קטנה שעדיין לא הגיעה לגיל בגרות) שהיא יתומה מאביה, והשיאוה אמה ואחיה, כל עוד היא קטנה יכולה היא למאן בבעלה, ולהפקיע את נישואיהן. ואולם משהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ויום אחד והביאה שתי שערות — שוב אינה יכולה למאן. ר' יהודה אומר: עדיין יכולה היא למאן, עד שירבה השיער בבית הערוה, עד כדי שייראה אותו המקום שחור.

ב גמרא שנינו במשנתנו שהקטנה שהגיעה לגיל בגרות והביאה שתי שערות, נחשבת כגדולה לענין זה שאם נפלה לייבום הריהי חולצת או מתייבמת, וכן חייבת בכל המצוות שהאשה חייבת בהן. ושואלים: כיון דתנן [ששנינו] שהיא חייבת בכל המצו‍ת האמורות בתורה, דין זה שהיא או חולצת או מתיבמת למה לי לשנותו, והרי בכלל כל המצוות הוא!

ומשיבים: כדי לאפוקי [להוציא] משיטתו של ר' יוסי, שאמר: אכן "איש" כתוב בפרשה של החליצה ("ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו...". דברים כה, ז). ולכן אין דין חליצה אלא בנחלץ שהוא גדול, אבל לשון אשה לא נזכרה בפרשה, אלא "יבמתו" — להורות שנוהג דין הייבום והחליצה, בין במי שהיא גדולה ובין במי שהיא קטנה. לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו], שאין הלכה כר' יוסי, ולכן דינה של היבמה, דאי אייתי [שאם הביאה] שתי שערות — אין [כן] חולצת או מתייבמת. אבל אי [אם] לא הביאה שתי שערות — לא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? משום שדינה של האשה כדינו של האיש.

ושואלים עוד, בדומה לכך: וכיון דתנא [ששנה] בהמשך המשנה "וכן התינוק שהביא שתי שערות", נחשב כגדול לכל דבר, אם כן זה ששנינו "חייב בכל המצו‍ת האמורות בתורה" למה לי?

וכי תימא [ואם תאמר] ששנה במשנה שמשהביא שתי שערות הריהו חייב בכל המצוות האמורות בתורה, משום דקבעי למתני [שהוא רוצה לשנות] את הדין המיוחד לו "וראוי להיות בן סורר ומורה" — הרי כבר תנינא [שנינו] זאת חדא זימנא [פעם אחת], במסכת סנהדרין: אימתי הוא נעשה בן סורר ומורה — משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן, התחתון ולא העליון, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה!

ומשיבים: אין הכי נמי [אכן כן גם כן], כשאלתך, שלא היה צריך התנא במשנתנו לומר זאת אלא איידי דפריש מילי [אגב שפירש דברי, הלכות] הנוגעות לתינוקת — קמפרש נמי מילי [הוא מפרש גם כן דברי, הלכות] הנוגעות לתינוק.

ג שנינו במשנתנו כי התינוקת היתומה שהשיאוה אמה ואחיה שהביאה שתי שערות — אינה יכולה עוד למאן בנישואיה, ואילו ר' יהודה סובר שיכולה עדיין למאן, עד לזמן שבו השחיר מקום הערוה מרוב שיער. ובענין זה אמר ר' אבהו, אמר ר' אלעזר: הלכה כר' יהודה במחלוקתו זו עם חכמים.

ובהסבר שיטת ר' יהודה: מודה ר' יהודה לחכמים, שאם נבעלה הקטנה לבעלה לאחר שהביאה שתי שערות, והרי היא מתקדשת לו בכך קידושין מן התורה, כקידושי ביאה — שוב אינה יכולה למאן בו ולהפקיע בכך את הקידושין, שכן אין תקנה זו של מיאון אלא להפקיע קידושין שמדברי חכמים.

ונמסר כי חברוהי [חבריו] של רב כהנא סבור למעבד עובדא [חשבו לעשות מעשה] להתיר לקטנה שהביאה שתי שערות שתמאן, וכר' יהודה שבמשנתנו, ואף על גב שקטנה זו נבעלה על ידי בעלה לאחר שהביאה שתי שערות, משום שסברו שכל עוד לא השחיר מקום בית הערוה לא התקדשה בכך קידושין של תורה.

אמר להו [להם] רב כהנא: לא כך היה מעשה בבתו היתומה הקטנה של ר' ישמעאל שהשיאוה אמה ואחיה, שבאת (שבאה) לבית המדרש למאן בבעלה. ובנה מורכב לה על כתפה. ואותו היום הוזכרו דבריו של ר' ישמעאל (שקטנה יכולה למאן אף שהביאה שתי שערות ואף שנבעלה לבעלה לאחר מכן) בבית המדרש, ובכתה בכייה גדולה בבית המדרש.

אמרו החכמים יושבי בית המדרש: האם ייתכן שדבר הלכה שאמר אותו צדיק (שיכולה היא למאן, אפילו בא עליה בעלה לאחר שהביאה שתי שערות) יכשל בו זרעו (שתפקיע קידושיה במיאונה, ונמצא שילדה בן שלא מן הנישואין).

שכן אמר רב יהודה, אמר שמואל משום [בשם] ר' ישמעאל על האמור בדין האשה המזנה, הנאסרת על בעלה: "והיא לא נתפשה" (במדבר ה, יד), כלומר, לא נאנסה — זו היא האסורה לבעלה, ומכאן נסיק: הא [הרי] זו שנתפשה — הריהי מותרת לבעלה. ויש לך אחרת, שאף על פי שלא נתפשה אלא מרצונה היה הדבר — הריהי מותרת לבעלה. ואיזו היא זו — שקדושיה היו קדושי טעות, כגון זה שקידש את הקטנה על ידי אמה ואחיה שאף על פי שבנה מורכב על כתפה — ממאנת והולכת לה. ואף שבעל אותה לאחר שהביאה שתי שערות, הריהו סומך על קידושיו הראשונים, שהם מדברי חכמים, ואינה מתקדשת לו בביאה זו בקידושין מן התורה, ויכולה היא איפוא להפקיע את קידושיה שמדברי חכמים.

ונמסר, כי בעקבות מקרה זה בבתו של ר' ישמעאל, שמיאנה בבעלה בעוד שיש לה בן, נמנו החכמים להצבעה, וגמרו (וקבעו הלכה): עד מתי הבת ממאנת — עד שתביא שתי שערות! כיון ששמעו חבריו של רב כהנא את דבריו אלה, פרוש [פרשו, חזרו בהם] מכוונתם הקודמת לאפשר לה למאן, וכשיטת ר' יהודה, ולא עבוד עובדא [עשו מעשה].

ועוד מסופר שר' יצחק ותלמידי ר' חנינא באה לפניהם שאלה דומה, בקטנה שהביאה שתי שערות, שרצתה למאן בנישואיה לבעלה, וחכמים עבוד עובדא [עשו מעשה] והתירו לה שתמאן, וכשיטת ר' יהודה, ואף על גב [ואף על פי] שנבעלה. ובעקבות זה, הלכה אותה אשה ונישאה לאיש אחר. ומסופר כי אזל [הלך] רב שמן בר אבא ואמרה קמיה [לפני] ר' יוחנן, אזל [הלך] ר' יוחנן אמרה קמיה [לפני] ר' יהודה נשיאה. שדר [שלח] ר' יהודה נשיאה בלשא [שוטרים], ואפקוה [והוציאוה] מבעלה השני.

ד שנינו במשנתנו שלדעת ר' יהודה יכולה למאן אף לאחר שהביאה שתי שערות, עד שירבה השחור. ובהסבר דבריו אמר רב חסדא, אמר מר עוקבא: לא שירבה השחור ממש, אלא כדי שיהיו שתי שערות שוכבות (משתרעות על פני אותו מקום, ונראות כמי שירבה השחור על הלבן. רבא אמר: עד שתהיינה שתי שערות המקיפות אותו מקום משפה לשפה.

ה שנינו במשנתנו כי הבאת שתי שערות הריהי סימן גדלות. ובאשר לטיבן של שערות אלו, אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: שתי שערות שאמרו חכמים שהן סימן גדלות — צריך שיהא בעיקרן גומות. רב מלכיו אמר בשם רב אדא בר אהבה: שתי גומות שיער הנמצאות בקטנים, אף על פי שאין בגומות אלה שערות — סימן גדלות הוא, שכיון שיש גומה, הרי זה מוכיח שהיה בה שערה, אף שאיננה עתה בה, מפני שנשרה.

הלכה זו נאמרה מפי החכם הנקרא רב מלכיו, וכדי שלא להתבלבל עם הלכות שאמר חכם אחר הנקרא בשם דומה רב מלכיא, אמר רב חנינא בריה [בנו] של רב איקא: את ההלכה בענין השפוד, ואת ההלכה בענין השפחות, ואת ההלכה בענין גומות — אמרן רב מלכיו. ולעומת זאת, את ההלכה בענין בלורית, ואת ההלכה בענין אפר מקלה, ואת ההלכה בענין גבינה — אמר רב מלכיא.

רב פפא אמר אופן אחר: ההלכות הנוגעות לעניינים השנויים במתניתין ומתניתא [במשניות וברייתות] — אמר רב מלכיא, ואת ההלכות שלמדנום כשמעתתא [שמועת הלכה לעצמן] — אמר רב מלכיו. וסימנא [וסימן] לזכירת כלל זה: מתניתא מלכתא [הברייתא, ובדומה לה, המשנה מלכה, דברי הלכה הנוגעים למשנה רמז לרב מלכיא].

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם, בין רב חנינא בנו של רב איקא לבין רב פפא]? ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל בהלכה זו של שפחות מי אמרה, שכן כיון שקשורה היא למשנה הריהי לשיטת רב פפא הלכתו של רב מלכיא, ואולם רב חנינא בנו של רב איקא שנה אותה בין הלכותיו של רב מלכיו. ולעצם ההלכה רב מלכיו שהגומות כשלעצמן, אף שאין בהן שיער, נחשבות כסימן גדלות.

אמר רב אשי, כך אמר לי מר זוטרא, קשה [התקשה] בה ר' חנינא מסורא: מדוע אין דין זה של הגומות נאמר במפורש במשנה, לא לישתמיט [לא ישתמט] התנא של משנתנו, ואשמועינן [וישמעינו] דין זה של גומות! ומשיבים: אי אשמועינן [אם היה משמיענו] דין זה של הגומות — הוה אמינא [הייתי אומר] שאין זה סימן גדלות אלא עד שיהו שתי שערות בשתי גומות. לכך, בזה שלא הזכיר כלל במשנה גומות, קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאפילו שתי שערות הנמצאות בגומא אחת הרי זה סימן גדלות.

ותוהים: ומי איכא כי האי גוונא [והאם יש בכלל כדבר הזה], שתהיינה שתי שערות בגומה אחת? והכתיב [והרי נאמר] "אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם" (איוב ט, יז), ואמר רבא בפירושו על פסוק זה: איוב בסערה חירף, בסערה השיבוהו. בסערה חירף — אמר לפניו: רבונו של עולם, שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלפה לך בין איוב לאויב, בגלל דמיון של שתי מלים אלה? בסערה השיבוהו — "ויען ה' את

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

fragrant spices.

MISHNA: A young girl who reached the age of puberty and grew two pubic hairs is an adult. If her childless husband dies, she either performs ḥalitza and is thereby permitted to marry anyone, or enters into levirate marriage with her husband’s brother. And furthermore, such a girl is obligated to fulfill all the mitzvot stated in the Torah in which women are obligated.

And likewise, a young boy who reached the age of puberty and grew two pubic hairs is an adult and is obligated to fulfill all the mitzvot stated in the Torah. And he is fit to be declared a stubborn and rebellious son if he performs the actions that warrant that designation, from when he grows two pubic hairs until his beard will form a circle. During that period, although he is an adult and punishable for his actions, he is incapable of fathering a child. Consequently, as he is a son and not a father, he can be designated a stubborn and rebellious son.

The mishna explains that the reference is to the lower, pubic, hair, and not to the upper, facial, hair. But the term beard is used, despite its being subject to misinterpretation, due to the fact that the Sages spoke euphemistically.

A young girl who reached the age of puberty and grew two pubic hairs can no longer perform refusal to end a marriage with a husband to whom she was married as a minor by her mother and brothers after her father’s death. Rabbi Yehuda says: She retains the right to perform refusal until the pubic hair will grow to the extent that the black hair will be preponderant in the pubic area.

GEMARA: The Gemara raises an objection: But since we learned in the mishna that a young girl who reached the age of puberty and grew two pubic hairs is considered an adult and is obligated to fulfill all the mitzvot stated in the Torah, why do I need the mishna to also teach: She either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. These specific examples are included in the broader statement.

The Gemara explains: This emphasis serves to exclude the opinion of Rabbi Yosei, who said: Man, i.e., an adult man, is written in the passage of ḥalitza: “And if the man does not wish to take his brother’s wife” (Deuteronomy 25:7). But with regard to the woman, whether she is an adult or whether she is a minor, she can be released by ḥalitza, as the Torah does not specify her age. The mishna teaches us that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Rather, if she grew two pubic hairs, then yes, she can perform ḥalitza, whereas if she did not grow two hairs, she may not perform ḥalitza or enter into levirate marriage. What is the reason for this ruling? It is that the halakha of the woman is like that of the man, as a woman is juxtaposed to man in this passage.

The Gemara asks further: And since we learned in the continuation of the mishna: And likewise, a young boy who reached the age of puberty and grew two pubic hairs is an adult, why do I need the mishna to add explicitly: Is obligated to fulfill all the mitzvot stated in the Torah?

And if you would say that the mishna specified this because it wanted to teach the particular halakha: And he is fit to be declared a stubborn and rebellious son, that cannot be the reason, as we already learned that halakha on another occasion in a mishna (Sanhedrin 68b): When is such a boy liable to receive the death penalty imposed upon a stubborn and rebellious son? From when he grows two pubic hairs until his beard will form a circle. The reference is to the lower, pubic, hair and not to the upper, facial hair, but the term beard is used, due to the fact that the Sages spoke euphemistically.

The Gemara answers: Yes, it is indeed so, i.e., it is not necessary for the mishna to specify with regard to a boy that he is obligated to fulfill all the mitzvot stated in the Torah. But since the mishna specified this matter in the case of a young girl, it also specified this matter in the case of a young boy.

§ The mishna teaches: A young girl who reached the age of puberty and grew two pubic hairs can no longer perform refusal to end a marriage with a husband to whom she was married as a minor by her mother and brothers after her father’s death. Rabbi Yehuda maintains that she retains the right of refusal until the pubic hair grows to the extent that the black hair is preponderant in the pubic area. Rabbi Abbahu says that Rabbi Elazar says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

And Rabbi Yehuda concedes to the Rabbis that if she engaged in intercourse with her husband after she grew two pubic hairs, she can no longer perform refusal. This is because the act of intercourse renders her betrothed to him by Torah law, and refusal is a rabbinic enactment that is effective only with regard to a betrothal that applies by rabbinic law.

Rav Kahana’s colleagues thought to perform an action in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda in the mishna, and to permit a young girl who had grown two pubic hairs to perform refusal, even though she had engaged in intercourse with her husband after growing two hairs. They held that until the pubic hair grows to the extent that the black hair is preponderant in the pubic area, her betrothal does not apply by Torah law.

Rav Kahana said to his colleagues: Didn’t the incident involving Rabbi Yishmael’s daughter, who was married as a minor by her mother and brothers after her father’s death, transpire in that manner? As she came to the study hall to refuse her marriage, and her son was riding on her shoulders. And on that very day, Rabbi Yishmael’s statement, that a young girl may perform refusal even if she engaged in intercourse with her husband after growing two hairs, was mentioned in the study hall. And she cried with a great weeping in the study hall, as a result of the incident.

The Sages who were in the study hall said: Could it be that with regard to a matter that that righteous Rabbi Yishmael said, i.e., that she can perform refusal, his offspring would stumble upon it? The consequence of her refusal is that she is considered to have borne the child retroactively out of wedlock.

As Rav Yehuda said that Shmuel says in the name of Rabbi Yishmael: The verse states with regard to a sota: “And neither was she taken” (Numbers 5:13), i.e., raped. In this case she is prohibited to her husband. It may be inferred that if she was taken forcefully she is permitted to her husband. And there is a case of another woman where, even though she was not taken forcefully, but was willing, she nevertheless remains permitted. And which case is this? This is referring to one whose betrothal was a mistaken betrothal, as, even if her son from this marriage is riding on her shoulders she may perform refusal and go off as pleases her. Although she engaged in intercourse with her husband after growing two pubic hairs, she was relying on the original betrothal, which was a mistaken betrothal, and did not intend to become betrothed to him by means of this intercourse, which would have rendered her betrothed by Torah law. She may therefore nullify the betrothal by means of refusal.

And the Gemara relates that as a result of the event involving Rabbi Yishmael’s daughter, the Sages assembled, counted the votes, and concluded: Until when may a young girl perform refusal? Until she grows two pubic hairs. Once Rav Kahana’s colleagues heard this, they retracted and did not perform an action in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda in the mishna, to permit the girl to perform refusal as they had originally planned.

The Gemara further relates that Rabbi Yitzḥak and the disciples of Rabbi Ḥanina performed an action in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda in the mishna, and permitted a young girl who had grown two pubic hairs to perform refusal, even though she had engaged in intercourse with her husband after growing two hairs. Rav Shemen bar Abba subsequently went and stated this story before Rabbi Yoḥanan, and Rabbi Yoḥanan went and stated it before Rabbi Yehuda Nesia. Rabbi Yehuda Nesia sent a constable [ballasha] and removed that girl from her second husband.

With regard to Rabbi Yehuda’s opinion, that the black hair must be preponderant in the pubic area, Rav Ḥisda says that Mar Ukva says: This does not mean that the black hair must literally be preponderant in the pubic area. Rather, there must be two hairs lying down, so that it appears as though the black hairs in the pubic area cover an area greater than the white area uncovered by hair. Rava says: Rabbi Yehuda means that there are two hairs that surround the pubic area from end to end.

§ The mishna teaches that the growth of two hairs is a sign of becoming an adult. The Gemara clarifies the details of this halakha. Rabbi Ḥelbo says that Rav Huna says: These two hairs that the Sages said are a sign of adulthood must have follicles at their roots. Rav Malkiyyu says that Rav Adda bar Ahava says: If there are two follicles next to each other, they constitute a sign of adulthood even if there are no hairs in them. The assumption is that follicles do not exist without hair, and therefore there must have been hairs there that fell out.

This halakha was stated by a Sage by the name of Rav Malkiyyu. To prevent confusion between his rulings and those of the similarly named Rav Malkiyya, Rabbi Ḥanina, son of Rav Ika, says: The halakha involving a skewer, the halakha with regard to maidservants, and the halakha involving hair follicles were all stated by Rav Malkiyyu. By contrast, the halakha with regard to the forelock [belorit], the halakha involving burnt ashes, and the halakha with regard to cheese were all stated by a different Sage named Rav Malkiyya.

Rav Pappa says: The aforementioned halakhot that relate to a mishna or a baraita were stated by Rav Malkiyya, whereas halakhot that do not refer to a mishna or baraita but are independent statements of amora’im were taught by Rav Malkiyyu. And a mnemonic to remember this is: The mishna is a queen [malketa], i.e., the comments that are referring to a mishna were issued by Rav Malkiyya, whose name is similar to the Aramaic term for queen.

The Gemara asks: What is the difference between the opinion of Rabbi Ḥanina, son of Rav Ika, and Rav Pappa? The Gemara answers: The difference between them is with regard to which Sage taught the halakha involving maidservants. Rav Pappa maintains that it was taught by Rav Malkiyya, as it is referring to a dispute in a mishna. By contrast, according to Rabbi Ḥanina, this halakha was stated by Rav Malkiyyu.

With regard to the halakha of Rav Malkiyyu itself, concerning follicles, Rav Ashi says: Mar Zutra told me that Rabbi Ḥanina of Sura posed the following difficulty: If it is correct that follicles suffice as a sign of adulthood, let the tanna of the mishna not evade the issue, but rather let him teach us explicitly that follicles are a sign of adulthood even if they do not contain hair. The Gemara answers: If the mishna had taught us the case of follicles, I would say that they are not considered a sign of adulthood until there are two hairs in two follicles. By omitting any mention of follicles in the mishna, the tanna teaches us that even two hairs in one follicle are a sign of adulthood.

The Gemara asks: And is there actually a case like this, of two hairs in one follicle? But isn’t it written: “He crushes me with a tempest, and multiplies my wounds without cause” (Job 9:17); and Rava said with regard to this verse: Job blasphemed with a tempest, and with a tempest he was answered. He blasphemed with a tempest, as Job said before God: Master of the Universe, perhaps a tempest passed before You and You confused Iyyov, Job, with oyev, enemy. With a tempest he was answered, as the verse states: “Then the Lord answered

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן ומודה ר' יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן. משום דודאי מודה ר' יהודה שהיא גדולה משהביאה שתי שערות והילכך אמרינן אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין ומאן דבעי למעבד עובדא כר' יהודה ואע"ג דנבעלה ליכא לפרושי משום דקסבר לר' יהודה קטנה היא ואין קידושין תופסין בה עד שירבה השחור דהא קתני בהדיא תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצות האמורות בתורה ולא פליג ר' יהודה. וכן בתינוק לא מצינו לר' יהודה מחלוקת בגדלות שלו אלא הכל מודים דשתי שערות גומרות בו ועוד דא"כ לר' יוסי דאמר במיאון עד שתקיף העטרה והוא זמן גדלות לדבריו כדאית' בפירקין דיוצא דופן א"כ עקרת זמן נערות מכל התורה כולה.
אלא שהכל מודים דזמן גדלות היינו שתי שערות וטעמיה דרבי יהודה משום דיהיב ליה זמן מעתה משהיא בת דעת דהא קידושיה דרבנן הן דלא ס"ל כמ"ד כי גדלי גדלה קדושי בהדה ומשרבה השחור אע"פ שמדאורייתא אינה מקודשת תקינו לה רבנן נשואין ומאן דקסבר אפילו נבעלה סבר לא אמרינן אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום אלא אמרינן לשום קדושין ראשונים בעל. והילכך אפילו גדולה ממש מן הדין אינה מקודשת אלא שתקנו חכמים זמן למיאוניה עד שירבה השחור תוך הזמן הזה אפי' בעל ממאנת לאחר הזמן הזה אפילו לא בעל אינה ממאנת. וזה הלשון נכון ועיקר הוא.

והא דאמר ר' ישמעאל ויש לך אחרת שאפילו לא נתפסה מותרת ואיזו זו שקידושי' קידושי טעות. פירש רש"י ז"ל כגון ע"מ שאני כהן והרי הוא ישראל וכגון קטנה שאין מעשיה כלום והכי ודאי פשטה דשמעתא דאמרי' דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו. וא"כ לר' ישמעאל מצינו חמות ממאנת ושמואל אי סבר ליה כרביה ההוא דאיתמר בכתובות (דף ע"ג) קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני ולא מראשון קאמר.
וההיא דאמרינן בפרק מי שמת (דף קנ"ו ע"א) אמר ר' נחמן אמר שמואל בודקין לקידושין ולגיטין ולחליצ' ולמיאונין ואיתמר עלה למיאוניו לאפוקי מדר' יהודה וכו' דאלמא משהביאה שתי שערות אינה ממאנת ההיא דלא כר' ישמעאל. אי משום דהא דידיה והא דרביה. אי משום דאמוראי נינהו אליבא דשמואל.
וי"מ דוקא קידושי טעות אבל בממאנת בקדושי קטנות לא א"ר ישמעאל ופי' ממאנת והולכת לה לומר שאם לא רצתה בבעל הולכת לה ולא שתהא צריכה גט מיאון אלא מעשה כשהיה בבתו שנכנסה למאן היו סבורין לומר כשם שלר' ישמעאל ממאנת בקדושי תנאי ולא אמרינן אין אדם עושה בעילתו זנות ולשום קדושין בעל כך בקטנה שהגדילה ונמנו וגמרו שאפילו לר' ישמעאל בקדושי קטנות אינה ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות ומיהו דרבנן הוא מפני שנראית כגדולה שנתקדשה או מפני שלא מיחת בקידושי דרבנן שעה ראשונה שוב אינה יכולה למחות מדבריהם. וכן משמע בפרק נושאין על האנוסה (יבמות ק, ב) כלשון הזה וכבר פירשתיה ביבמות בפרק ב"ש.

אע"ג דקיימא לן כרבנן עד שיהו שתי שערות במקום אחד. מיהו שתים על גבי קשרי אצבעותי' של יד ושתים ע"ג קשרי אצבעותיה של רגל גדולה היא דלא פליגי רבנן עליה דר"ש בהאי.
ותמהני על הרב רמב"ם פאסי ז"ל שכתב ב' שערות אלו צריכים שיהיו במקום הערוה ובשמעתין משמע אפילו על יד ורגל או בגבה. וי"מ גבה וכריסה במקום ערוה וכריסה למעלה עד מקום ערוה וכן שמעתי בשם ר"ת מיהו ביד ורגל סגי.

אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה ומודה ר' יהודה שאם נבעלה אחר שהביאה שתי שערות שאינה יכולה למאן. הא דקאמר ר' יהודה שממאנת והולכת עד שירבה השחור על הלבן לאו למימרא דלא מחזיק לה בגדולה עד שירבה השחור דלכולי עלמא משהביאה שתי שערות היא גדולה וכדתנן תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצות האמורות בתורה וליכא מאן דפליג בהא דר' יהודה לא פליג אלא במיאונין בלבד אלא טעמא דר' יהודה לפי שקידושיה מדבריהם וקסבר דכי גדלה לא גדלי קידושים בהדה ולפי' נתנו לה חכמים זמן למאן אפילו משהגדילה עד שירבה שחור על הלבן שהיא גדולה ממש והוא שלא בעל לאחר שהביאה שתי שערות משתעמוד על דעתה, ומשירבה השחור תקינו לה שלא תמאן אע"פ שלא בעל, ולפיכך כשבעל אחר הבאת סימנים אינה יכולה למאן דקידושיה קדושי תורה דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין. וחבריה דרב כהנא סבר דלא גדלי קידושין הראשונים הוא בועל ולפיכך ממאנת עד שירבה השחור. ואע"ג דפסק כאן ר' אבהו כר' יהודה לא קי"ל כותיה אלא כרב נחמן דאמר בפרק מי שמת (קנו, .) בודקין לקידושין ולגטין לחליצה ולמיאונין ואיתמר עלה למיאונין לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן.

זו שקידושיה קידושי טעות. פרש"י ז"ל כגון מקדש על תנאי אי נמי קידושי קטנה שאינה כלום, ולפי פירוש נ"ל דלהכי קרי ליה לקידושי קטנה קידושי טעות לפי שהוא טועה ואין יודע שאין קידושי קטנה כלומר ולפי' בועל על דעת קידושין הראשונים, ובודאי פשיטא דשמעתין הכין משמע דאי לא מאי שייכא הא דר' ישמעאל במעשה דבתו שממאנת בקידושי קטנותה אלא שהוא קשה לומר דלר' ישמעאל הבת ממאנת לעולם דא"כ נפלוג במתניתין או בבריתא ולא אשכחן בכל הני פלוגתא דמתניתין ומתניתא מאן דאמר ממאנת לעולם ועוד דלפי פי' זה אי ס"ל לשמואל כר' ישמעאל רביה הא דאתמר בקדושין (עג, .) המקדש את הקטנה והגדילה אצלו ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני, ושמואל אומר צריכה גט משני, משני ולא מראשון קאמר. והא דאתמר בפרק מי שמת אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין למיאונין אימוראי נינהו ואליבא דשמואל, אי נמי שמואל לית ליה דרביה דהתם צריכה גט אף משני קאמר. וי"מ דלא קאמר אלא קידושי טעות ממש דהיינו ע"מ שאני כהן ונמצא לוי וכיוצא בו וממאנת והולכת דקאמר לא שתהא צריכה מיאון אלא לומר שאם לא רצתה בבעל הולכת לה. וא"ת א"כ מאי שייכא הא דידיה במעשה בתו. י"ל דבני מדרשא מטעא טעו בדר' ישמעאל ומסבר סברי דכשם שאמר ר' ישמעאל בקידושי טעות שהיא יוצאה לעולם שעל דעת קידושי' הראשונים הוא בועל, ה"ה והוא הטעם בקידושי קטנה לפי' תמאן ותלך לעולם, ונמנו וגמרו שאפי' לר' ישמעאל בקדושי קטנהמודה שאינה ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות, ומי' דוקא מדרבנן דתקינו לה נישואין גמורים לפי שנראית כגדולה אבל מדאוריתא אינה מתקדשת לעולם לפי שעל דעת קידושין הראשונים הוא בועל.

ר׳ יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן. מדלא פליג ר׳ יהודה אלא בהא משמע דמודה הוא ברישא שחייבת בכל המצות כגדולה גמורה ולא אשכחן בכולה תלמודא מאן דלשתמיט ואמר דבעי רב יהודה שירבה שחור על הלבן אלא לענין מיאון בלחוד ומשום דקדושין דידה דרבנן וכי גדלה לא גדלי קדושי בהדא הילכך תקן לה זמן למאן עד שירבה שחור על הלבן בשלא נבעלה מיהת דסבר כר׳ אליעזר בן פדת ולמאן דסבר לה אפילו בשנבעלה בפני עדים משום דסבר דעל דעת קדושין הראשונים בועל ואין כאן קדושי תורה עד שיפרש שבועל לשם קדושין ולית הלכתא כר׳ יהודה אלא כרב נחמן אמר שמואל דאמר בפ׳ מי שמת בודקין למיאונין לאפוקי מדר׳ יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה ב׳ שערות אינה יכולה למאן פי׳ שמא בעל לשם קדושין ויש כאן קדושי תורה וכשבעל בפני עדים לחוד דאי לא הוה ליה מקדש שלא בעדים שאין חוששין לקדושיו.

זו שקדשוה קדושי טעות. פרש״י ז״ל דקדושי קטנה מקרי קדושי טעות כלומ׳ שטועה בה שגדלי קדושי בעדים ובועל לשם קדושין הראשונים והיינו דקאמר שממאנת והולכת לה וזהו שהביאוה כאן על ענין מיאון ונמצא ר׳ ישמעאל מפריז מאד על מדת ר׳ יהודה ואף לשיטה זו שמואל לית ליה לדר׳ ישמעאל רביה אלא בנמנו וגמרו והיינו דאמר התם דבודקין למיאונין לאפוקי מדר׳ יהודה ואחרי׳ פירשו דקדושי טעו׳ היינו שקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי וממאנת לאו דוקא אלא לומר שהולכת ממנו בלא גט כשתרצה ומאי דאייתו עלה מה שנמנו וגמרו בתחלה היו סבורין דר׳ ישמעאל איירי גם בקדושי קטנה ונמנו וגמרו שזה אינו א״נ שעל ידי שנשאו ונתנו על זה דברו גם בקדושי קטנה ונמנו בכולן שאינה ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות.

איכא בינייהו שפחות. פי׳ ר״ת ז״ל שפחות וכשנגדה דאפר מקלה שמעתא היא וה״ק אפיק שפחות ועייל אפר מקלה.

קמ״ל דאפי׳ שתי שערות בגומא א'. פי׳ ואלו מנין ב׳ שערות פשוט ולא הוצרך להזכירו אלא למידק מינה דשערות הוא דבעינן שתים אבל לא גומות.

ואי זו זו (זו) שקידושיה בטעות. והקשה הריב"ן וכי לית ליה לר' ישמעאל מתני' דפ"ק דיבמות אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו שמיאנו. ושמואל נמי דאמר בפ' המדיר קדשה על תנאי וכנסה סתם אפי' בעל אינה צריכה גט. א"כ לדידיה נמי מצינו חמות ממאנת ולא מצינו למימר דאפי' מיאון אינה צריכה דהא קתני הכא ממאנת והולכת וכ"ת מתניתין דהתם לא איירי בקידושי טעות אלא בקידושי קטנות דהא ר' ישמעאל בקדושי קטנות נמי איירי דהא בתו שבאת למאן קידושי קטנה היא דהא מייתי ראיה מינה דאינה ממאנת לאחר הבאת ב' שערות וקאמר דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו אלמא ר' ישמעאל בקידושי קטנות נמי איירי אפי' אם תפרש מעין אותו דבר שאמר אותו צדיק שדיבר בקידושי טעות יכשל בו זרעו לעשות אפי' בקידושי קטנות מ"מ מדאמר נמנו וגמרו עד שתביא שתי שערות אי לאפוקי מדר' יהודה נמנו הא מודה בנבעלה וזאת בנה מורכב על כתיפה היא אלא לאפוקי מדר' ישמעאל וע"י ברייתא זו פרוש חבריא דרב כהנא ולא עבוד עובדא אלמא דר' ישמעאל אף בקידושי קטנות נמי איירי ואין נראה לומר דלית ליה לשמואל מתני' דיבמות וסבר לה כר' ישמעאל דהא בפרק המדיר פריך לשמואל ממשניות טובא ומשני להו וי"ל דשמוא' בקדושי טעות סבר לה כר' ישמעאל אבל בקידושי קטנות פליג עליה והשתא לא פליג שמואל אמתניתין דיבמות ודמכילתין דתנן ממאנת עד שתביא ב' שערות ומתניתין דב"ש דתנן מלמדין את הקטנה שתמאן בו. ר"ג אומר תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה וכן בס"פ מי שמת אמר שמואל בודקין למיאונין לאפוקי מדר' יהודה וכן משמע בפ' נושאין דקאמר ממאנת מי ילדה ומשני בקידושי טעות וכר' ישמעאל משמע דוקא בקידושי טעות סבר לה כר' ישמעאל דממאנת בגדלות ולא בקידושי קטנות ואליבא דשמואל איירי התם וכן הלכה. והכי פסק בפרק מי שמת הילכתא בכולהו דאמר שמואל וחדא מינייהו הוי בודקין לחליצה ולמיאונין ולגיטין ולקידושין:

עבוד עובדא כר' יהודה אע"פ שנבעלה. תימה לי מאי קסברי אי טעמא דר' יהודה משום על דעת קדושין הראשונים הוא בועל אפי' רבה השחור נמי ואי קסבר לשם קידושין הוא בועל אפי' הביא שתי שערות נמי וצ"ל דסבירא להו דלר' יהודה על דעת קידושין הראשונים הוא בועל ומי' כשהיא גדולה כל כך שכבר רבה השחור אמור רבנן דלא ממאנת [גזירה] אטו נתקדשה האידנא:

איכא בינייהו שפחות. פרש"י ושכנגדה דהיינו אפר מקלה דהוי שמעתא ורב מלכיא אמרה. א"נ ה"ק כולהו מתנייתא רב מלכיא ושמעתתא יש מהן רב מלכיו אמרם:

תד"ה קידושי טעות הקשה הריב"ן כו' שהרי בתו שבאת למאן כו' דמינה מייתי רב כהנא כו' עכ"ל משום דעובדא דרב כהנא איירי בקידושי קטנות ודאי דאין ראיה מוכרחת לומר דבתו של ר"י נמי בקדושי קטנות איירי דאיכא למימר לרב כהנא אייתי ראיה במכ"ש אם נימא כך בקדושי טעות דאינה ממאנת כ"ש בקדושי קטנות אבל ר"ל דמינה מייתי רב כהנא ראיה מדנמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות מזה מוכח דעובדא דבתו של ר"י קטנות היה וק"ל:

איוב בסערה חירף ובסערה כו' כל הסוגיא מפורש בב"ב פ"ק:

בגמ' שאע"פ שבנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת וכו'. משמע דבקדושי טעות נמי שייך לומר ממאנת וכן כתבו התוספות אלא שגמרא ס"ל דה"ה לקדושי קטנות ממאנת אפילו בנה מורכב על כתפה ועיין בתוספות ריש מסכת יבמות:

שם לא לשתמיט תנא לאשמועינן גומות וכו' פרש"י אי ס"ד גומות אע"פ שאין שערות וכו'. ולפי פירוש רש"י לא יתיישב שפיר הא דמשני אי אשמועינן גומות ה"א עד שיהיו שתי שערות בשני גומות ואי לאו פרש"י הייתי אומר דהקושיא לא קאי ארב מלכיו אלא ארב הונא פריך דאמר שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות דלא לשתמיט שום תנא לאשמועינן דצריך שתי שערות בגומות ועל זה מתיישב שנויים דמשני שפיר אי אשמועינן גומות ה"א שתי שערות בשני גומות וק"ל:

בתוס' ד"ה קדושי טעות וכו' ואי אתה יכול לומר בחמותו וכו' שמיאנו. פי' משום דכיון דחמותו היה ע"כ כבר ילדה מבעלה הראשון לכך אי אפשר לומר שמיאנה באחיו של יבם שמת:

גמ' ובכתה בכיה גדולה. נ"ב צ"ל ונבכה והתוס' בריש יבמות הביאו הגירסא ורבתה בכייה בבית המדרש והיינו כמו שפירשתי:

שם רב מלכיו בלורית אפר מקלה וגבינה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה יש לו טלפים וגם ד"ה ויש שיש לו טלפים שייך לעיל:

בד"ה והיא מיעוטא כו' דכי לא נאנסה כו' כצ"ל:

בד"ה בלשת חיל הס"ד:

רש"י ד"ה שוב א"י למאן. דכיון שהגדילה כו' וחלו להו קדושי קמאי. לעיל (מו) בד"ה אבל מעיקרא פי' משום דלמא אתיא למאן הנבעלת אחר שגדלה והוא עיקר. עי' יבמות (קט ב) ובכל הסוגיא:

תד"ה קדושי. ודמכילתין דתנן עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב"ש. שיגרא דלישנא דלקמן גבי נמנו וגמרו. וכן לקמן ע"ב בברייתא נקטו אבל לשון המשנה אינו כן:

גמ׳ רב מלכיא כצ״ל. נ"ב נמצא בכתוב:

רש״י ד"ה בבתו של רבי ישמעאל וכו' ולאחר שילדה באה למאן כצ"ל:

ד״ה גבינה וכו'. שמעתא דנפשיה כצ״ל:

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ, וְנִתְחַלֵּף לְךָ בֵּין 'אִיּוֹב' לְ'אוֹיֵב'? (איוב ט, יז). הדבר יפלא איך יפקור איוב פקרות כזו לחשוב שגגה אצל הבורא יתברך כשגגת אדם חמרי?
ונראה לי בס"ד כך היה חושב שהשטן קטרג על איזה נפש של רשע שצריך לייסרה ביסורין קשים ובעת שינה שיצאו הנפשות כולם מן הגופים ויעלו למעלה החליף השם יתברך נפש בנפש בכונה שנתן אותה נפש של הרשע שקטרג עליה השטן בגופו של איוב ליסרה וזהו שאמר 'שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ' היא רוחו של שטן לקטרג על איזה נפש וְנִתְחַלֵּף לְךָ בכונה בֵּין 'אִיּוֹב' לְ'אוֹיֵב' שנתת נפש אויב אדם רשע בגופו של איוב הצדיק, ואף על גב דאיוב קאמר עשית חליפין בכונה ולא בשגגה גם זה חשיב חירוף שחשב שיעשה הקדוש ברוך הוא דבר כזה לייסר גוף צדיק בנפש רשע אחרת על לא חמס בכפו של זה הגוף הצדיק.
ולכן השיב לו הקדוש ברוך הוא בִּשְׂעָרָה וכו' כלומר אני חס על האדם להשגיח כל כך על שמירתו ואיך תחשוב שהבאתי יסורין על גופך בעבור נפש אחרת דאינה שלך כי הנה באמת לקה גופו על נפש שהיתה מגולגלת בו מעיקרא בביאתו לעולם שהיתה נפשו של תרח שראוי לה להתייסר בכל אלו היסורין.

איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה יל"ד דלא הו"ל לאתוי הך דאיש כתיב בפרשה אלא הכי הו"ל לומר כיון דלא כתיב אשה למעוטי מה"ת לחלק. ואיפכא הו"ל למימרא מ"ט דרבנן ולשנויי איש ולא קטן ומקשינן אשה לאיש ור' יוסי אמר לך לא מקשינן. ע"כ נ"ל דר' יוסי נמי מהכא יליף דודאי לא צריך טעם לרבנן למעוטי קטנה דמה"ת תחלוץ ולאו בת מצוה היא. אך ר' יוסי ס"ל מדאיצטריך איש ולא קטן ולגופיה לא איצטריך דמה"ת יתיר קטן זיקתו של אחיו הגדול. ואפי' ביאת בן ט' דהוי ביאה גמורה ולא אתא לאנתוקי אדרבה לקנות זיקת אחיו ואפ"ה לשיטת תוס' לא מהני מן התורה ולרש"י נמי לא מהני אלא לקנותה ולא להתחייב עליה משום א"א עי' קידושין י"ט ע"א מכ"ש חליצה דאתא לנתקה פשיטא שלא יכול לנתק מה שקנה אחיו הגדול אלא ע"כ מדאיצטריך איש ולא קטן ע"כ לדיוקא אתא אבל אשה אפי' קטנה:

והשתא לפי דמשמע דרבנן דר' יוסי פסלי חליצת קטנה מן התורה דהרי משו"ה חיישינן שמא נשרו צ"ל דס"ל כשיטת הר"י הברזילי שבתשובת מהרי"ק הביאו הרב"י בא"ע סימן מ"ג דהאב יכול לקדש אשה לבנו קטן מטעם זכין לאדם שלא בפניו. ומה שהקשה מהר"י מטראני בתשובה מש"ס דקידושין י"ט הנ"ל דאם כן מצינו אשות לקטן. י"ל דכיון שזינתה תחתיו שוב אין כאן זכיה ולא חלו קידושין למפרע וקרא דהתם באיש כי ינאף את אשת איש מיירי ע"ש ולק"מ. נמצא לפ"ז ס"ל לרבנן דר' יוסי כהנ"ל ושפיר משכחת קידושין לקטן ע"י אביו וה"א כשמת זה הקטן יבוא אחיו הקטן ויחלוץ קמ"ל דאפ"ה גדול בעי וה"ה נמי לאשה ולא מייתרי קראי כלל. ור' יוסי צ"ל דס"ל דלא כהר"י הברזילי הנ"ל וזה תליא אי יש זכיה לקטן ושליחות דאורייתא עי' זה במסכת כתובות י"א ע"א ובחי' מורי הגאון בספר הפלאה שם ועי' היטיב במ"ש תוס' באריכות נפלא ר"פ בן סורר ומורה:

ובזה י"ל עוד מ"ש עוד במהר"י מטראני לשיטת ר"י הברזילי הנ"ל מש"ס דב"ב קנ"ו ע"א דפריך כיון דבדקנא לקידושין לגירושין ל"ל ומאי קושיא הא משכחת ליה בשקידש לו אביו אשה דלא בעי בדיקה לקידושין ולגירושין בעינן וכ' בנב"י חלק א"ע בסימן ס"ב דהיינו לשיטת הר"ן בכתובות י"א הנ"ל דמחאה כשהגדיל דוקא בעינן וא"כ צריך בדיקה לגירושין וק"ל. ולפי הנ"ל יתיישב דאי הוי משני הכי א"כ ע"כ ר"נ אמר שמואל לית ליה דר' יוסי דקטנה חולצת א"כ מאי קאמר בתר הכי לחליצה לאפוקי מדר' יוסי הא זה כבר נשמע מלגירושין וק"ל:

ובזה י"ל הא דקאמר רב ביבמות דף ק"ה ע"ב אר"י אמר רב זו דברי ר"מ דאמר איש כתיב בפרשה ע"ש ויל"ד מנ"ל דר"מ היא ולא אמר זו דברי חכמים אבל ר' יוסי אמר אשה אפי' קטנה. ונ"ל דתוספות כתבו שם בירושלמי גרסינן בסדר המשנה דהתם תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה כשרה ומשמע דמדרבנן בעלמא פסולה חליצת קטנה ואם כן לא אתיא מתני' דהתם כר' יוסי דהרי מוכח התם דלר"י אפי' לכתחלה תחלוץ בקטנותה כמ"ש תוס' מעובדא דאבדן וכרבנן נמי לא אתיא דהא ס"ל דאפי' מדאורייתא פסולה כדמוכח מדחיישינן שמא נשרו כמ"ש לעיל. והיינו משום דע"כ איכא רבנן דס"ל יש זכיה לקטן מדמטבילין גר קטן וכדאמר ר"י גופיה בכתובות ואם כן יכול האב לקדש אשה לבנו קטן וממילא קטנה לא תחלוץ מן התורה. ואם כן מתני' דהתם דפוסל מדרבנן ומכשיר מן התורה אמאן תרמי' וע"כ ר"מ היא דס"ל הכי בהכרח. והוא דבנוב"י שם כתב דוקא לקידושין שייך לומר זכות הוא לו דמשכחת ליה בשאין קרובים להאשה כלל שיאסרו עליו והו"ל זכות במה שמקדשין לו אשה. אמנם לנישואין חוב הוא בלי ספק שמתחייב בשאר כסות ועונה. ולדידי משום הא לא איריא דמ"מ משכחת בנושא ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה וכתובה נמי לאו דאורייתא והתם אקרא קאי ע"ש. מ"מ אנן הא לר"מ קיימינן דס"ל כתובה דאורייתא וס"ל נמי מתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל. מיהא בשלמא משום כתובה דאורייתא אכתי משכחת באלמנה דגם לר"מ דרבנן אבל משום שאר כסות ועונה בודאי לא משכחת נישואין של זכיה בקטנותו. וא"נ איתא לדר"י הברזילי לר"מ לא משכחת אלא באירוסין. והנה אירוסין נמי לא הוה זכות אלא אם סופו לישא אותה לדידן אפי' בקטנותה ולר"מ עכ"פ לכשיגדיל משא"כ אם ימות קודם שיגדיל. ולר"מ ליכא נישואין בקטנות נמצא דלא הוה זכות באירוסין ולא מהני מידי ולא צריכי יבום בכה"ג. ונמצא לר"מ איש דפ' יבמין ל"ל ע"כ צ"ל דס"ל נמי כר' יוסי דאיש למעוטי אשה בקטנות דשפיר חלצה. וא"כ קשה הא במתני' ר"פ בא סימן משמע לר"מ קטנה לא חולצת וע"כ צ"ל דר"מ מחמיר מדרבנן מיהת וא"כ יפה אמר רב יהודא מתני' דהתם ר"מ היא בדוקא. ועי' היטיב מ"ש תוספות יבמות ל"ב ע"א ד"ה ונעשת כו' מה שהקשו ארש"י ולשיטת הר"י הברזילי לק"מ ועי' משנה למלך פ"ד מאשות ה' ז' ופ"ו מגירושין ה' ג':

ואמרתי ליישב ע"ד דרוש קצת הא דמסיים התם ביבמות בעובדא דאבדון מיד נצטרע אבדון וטבעו ב' בניו ומיאנו ב' כלותיו ופי' מהרש"א בח"א דהיינו נשי בניו הנטבעים ולא זכו להבנות ע"י יבום להקים לשם אחיהם המת. וי"ל שהיה הכל במדה א' כי לכאורה בניו הנטבעים בעונו לא היו גדולים כי איך ימותו בחטא אביהם אלא ע"כ קטנים היו והיה ס"ל לאבדן כדעת הר"י הברזילי דהאב יכול לקדש אשה לבנו בקטנותו. אך עתה שנתחדש הלכה ע"י ר"י בר"י אומר משום אביו אשה אפי' קטנה א"כ ליתא לקידושי קטן אלא דלא היה ברור כולי האי שהיו קטנים בשעת טביעה כי מי בדקום אולי הביאו ב' שערות [ומיירי שכבר הגיעו לשנים] ואם כן היה לנו להחמיר לייבם אלא שהכלות היו ג"כ בזה השיעור שהגיעו לשנים ולא היה להם ב' שערות הראוים ואלמלא לא היה ספק בבניו הוה אזלינן להחמיר שמא נשרו כיון שנבעלו משהגיעו לשנים אבל השתא שגם בבניו היה ספק הו"ל ס"ס ספק היה לכלותיו ספק לא היה להם ב' שערות ואת"ל היה להם דלמא הנטבעים היו קטנים ואין קידושי האב כלום כיון דאיפסק הלכתא כאביו של ר' ישמעאל בר"י. נמצא עי"ז מיאנו כלותיו. אלא שעדיין היה מקום להחמיר עליהן דאפשר מיירי שהיה להם שערות קטנות בשיעור לקרוץ בצפורן ואולי הלכה כמ"ד דסגי בהכי וה"ל ודאי גדולה. אלא שבאותה שעה נצטרע אבדן ולא שנצטרע ונטמא אלא נולד בו נגע וב' שערות לבנות בשיעור קטן לקרוץ בצפורן. והשתא אי מקלינן לטהרו לאמר דשערות אלו לית בהו שיעורא ע"כ א"א להחמיר על הכלות ואי נחמיר על הכלות א"א להקל עליו נמצא דכל הני עונשים מישך שייכי אהדדי והכל מסתעף מהך דהורה זקן אשה ואפי' קטנה וק"ל:

והיא לא נתפשה אסורה כו' פי' דקרא מיירי בקידושי רצון וזינתה ברצון וממעט מלא נתפשה קידושי רצון וזנות אונס ומוהיא אימעט קידושי אונס היינו טעות או קטנה דכל מעשיה אונס וזנות ברצון. ומיתורא דהך קרא גופיה מוכח דאדם עושה בעילתו בעילת זנות דאלת"ה קרא ל"ל. דדוחק לאוקמי קרא במקדש על תנאי ובועל כל בעילתיו על תנאי ובעדים. אמנם רבנן י"ל דס"ל דאפילו אי נימא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מ"מ י"ל קרא קמ"ל דמסר הכתוב לחכמים בתקנותיהם שעתידין לתקן להפקיע קידושין כגון במגרש ע"י שליח ומבטל גיטא או אונס בגיטין וכה"ג טובא דאפקעינהו רבנן לקידושין מניה מטעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וא"כ אפי' בועל סתם מ"מ כל בעילותיו ע"ד משה וישראל הם ומקיים ביה קרא והיא לא נתפשה הא יש לך אחרת שאפי' נתפשה שריא ואין להאריך בכאן יותר:

איוב בסערה חירף כו' המאמר תמוה ולפע"ד ליישב בקיצור כי הנה השערות הם בחי' הצינורות שמהם יושפע השפע כמ"ש והאריכו המקובלים. והנה הראש הוא בחי' צדיקים גמורים אשר לכל א' צינורי שפ"ע מושגח בהשגחה פרטית אשר עליה נאמר ברעב פדך ממות ובמלחמה מידי חרב וכתיב על כפים ישאונך וגו' על שחל ופתן תדרוך וגו' וכתיב מדבר באופל יהלוך. ואפי' יהיה ח"ו דבר וחרב ורעב במדינה ינצלו הם בפלא. ולכן שערות הראש כל נימא יונק מגומא שלו. משא"כ שארי בני אדם הם בחי' גופא הנגררים בתר רישא וטפלה לו. והם מושגחים רק בהשגחה כללית וכמה יונקים מצינור א' ולגבי דידהו שייך יש נספה בלא משפט בפ"ק דחגיגה שנתחלף בין מרים מגדלת נשיא למרים אחריתי. ובכה"ג כתיב במצרים ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר פירש"י שהקב"ה עובר כמלך שעובר במדינה ואספקלטירו לפניו שאינו מבחין. והענין כי אין לאנשים אלו זכות להנצל במקום סכנה ואם נגזר דבר במדינה ח"ו אפשר שגם עליהם יעבור כוס אפי' בלא עתם. והנה ידוע כי רוח סערה הוא קליפה מד' קליפות העוברים לפניו ית"ש המוזכרים במרכבה. וכתיב לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו והמ"י. והנה איוב אמר אולי רוח סערה עברה לפניך פי' שהיה שעת הדין והיה המלך עובר ואספקלטירו לפניך והיינו רו"ח סער"ה עברה לפני"ך דייקא ונתחלף בין איוב לאויב ומילתא בעלמא קאמר והכוונה שיתחלף בין גברא לגברא שהאמת כן הוא אפשר להיות ע"ד יש נספה בלא משפט. והקב"ה השיב לו ממ"נ איוב סותר א"ע אם מחזיק עצמו מבעלי שער הגוף ששנים יונקים מגומא א' ואפשר שיתחלף בין איוב לאויב א"כ איננו צדיק גמור ואיך אמר והרבה פצעי חנם הלא לא חנם הוא רק שעדיין לא נתמלא סאתו אבל מ"מ איננו חנם ואם מחזיק עצמו בצדיק גמור ושפיר קאמר חנם א"כ הרי הוא בבחי' ראש ואיך נתחלף בין איוב לאויב הלא גבי שערת הראש לא יתחלף לו בין גומא לגומא דאל"כ יכהו מאור עיניו הוא השגחה הפרטיות. נמצא איוב סתר א"ע בזה והעושה תרתי דסתרי הו"ל כסיל בחשך הולך כמבואר ר"פ א"ט לכך א"ל שוטה שבעולם וק"ל:

ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות וכו'. מדברי רש"י בסוגיין ובכתובות דף נ"א אני הדל הבאתי ראיה למה שנסתפק הרב הגדול מהר"י אלפאנדארי במוצל מאש סימן מ"ו כמו שכתבתי בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף אבן העזר סימן י"א אות ה' דף ק"ז ע"א ע"ש ודוק הטב:

ריחני. מברכין עליהן בורא עצי בשמים ואין טעון ברכה לאחריו דהנאה מועטת היא: מתני' וראוי להיות בן סורר ומורה. משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן אבל קודם ב' שערות לאו בר עונשין הוא ומשהקיף זקן ראוי להוליד ורחמנא אמר בן ולא הראוי להיות אב: התחתון ולא העליון. באיזו הקפת זקן אמרו בתחתון שלמטה ולא העליון: ה''ג רבי יהודה אומר עד שירבה השחור ול''ג על הלבן כלומר שישחיר אותו מקום משערות הרבה: גמ' איש כתיב בפרשה. (דברים כה) ואם לא יחפוץ האיש הלכך קטן לא חליץ אבל אשה בין גדולה בין קטנה: הלכה כרבי יהודה. שאם לא בא עליה משהביאה שתי שערות שיכולה לעקור נישואי קטנותיה עד שירבה השחור: שוב אינה יכולה למאן. דהך ביאה הוו להו קדושין גמורין דגדולה היא ובידה לקדש עצמה וכי פליג כשלא בעל לאחר שגדלה פליג ואפ''ה לר''מ לא ממאנת דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות וחלו להו קדושין קמאי: בבתו של רבי ישמעאל. שהשיאתה אמה כשהיא קטנה יתומה ולאחר שילדה באת למאן: והיא. מיעוטא הוא והכי דריש היא אשה סתמא שקדושיה גמורין היא דכי לא נאנסה אסורה לבעלה ויש לך אחרת שאפילו זנתה שלא באונס מותרת לבעל ולבועל ואיזו זו שקידושיה קדושי טעות כגון ע''מ שאני כהן והרי הוא ישראל וכגון קטנה דאין מעשיה כלום ואמה נמי אין בידה לקדשה: ואפילו בנה מורכב כו'. דלאו נישואין הוו לענין זנות נמי לא מיתסרה עליה דפנויה בעלמא היא ולא אמרינן בעילות שבעל משגדלה הוו קדושין דקסבר כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל ולא נתכוין לחזור ולקדשה: בלשא. חיל: ואפקוה. מבעלה האחרון שנשאה במיאון זה: שתי שערות שוכבות. שיהו ארוכות: שפחות. מתניתין היא בכתובות ואמר רב מלכיא עלה הלכה כר''א: בלורית. מתניתין היא עובד כוכבים המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלורית שומט את ידו ואמרינן וכמה ואמר רב מלכיא עלה ג' אצבעות לכל רוח: גבינה. נמי משנה היא באין מעמידין מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבים כו' ואמר רב מלכיא עלה מפני שמחליקין פניהן בשומן חזיר כל הנך תלתא לא אתא רב מלכיא אלא לפרושי טעמא דמתניתין שיעורא או לאוקמי הלכתא אבל גומות שפוד ואפר מקלה שמעתא דנפשיה היא ורב פפא מחליף שפחות לרב מלכיא ואפר מקלה לרב מלכיו: קשה בה רבי חנינא. אי סלקא דעתך גומות אף על פי שאין שערות לא לישתמיט בכוליה הש''ס חד תנא ולאשמועי' תינוקת שהביאה שתים גומות:

קדושי טעות. הקשה ריב''ן וכי לית ליה מתניתין דיבמות (דף ב:) ואי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו שמיאנו וליכא למימר דמתני' דהתם בקדושי קטנות והכא איירי בקדושי טעות כדקתני בהדיא דרבי ישמעאל בקדושי קטנה נמי איירי שהרי בתו שבאת למאן הוו קדושי קטנות דמינה מייתי רב כהנא ראייה דאינה ממאנת אחר הבאת שערות וקאמר דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו אלמא ר' ישמעאל בקדושי קטנות נמי איירי ואע''ג דיש לפרש למה שאמר אותו צדיק היינו כעין דבר שאמר אותו צדיק שהוא אומר בקדושי טעות ובתו באת למאן מחמת קדושי קטנות מ''מ מדקאמר נמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות משמע דנמנו וגמרו לאפוקי מדר' ישמעאל דליכא למימר לאפוקי מדרבי יהודה דהא רבי יהודה מודה בנבעלה וזאת נבעלה שהרי בנה מורכב על כתפה היה ושמואל דסבר כרבי ישמעאל ואמר בפרק המדיר (כתובות דף עב:) קדשה על תנאי וכנסה סתם אפילו בעל אינה צריכה הימנו גט וכי לית ליה לשמואל מתני' דיבמות (דף ב:) ובפ' המדיר (כתובות דף עג.) פריך לשמואל ממשניות טובא ומשני להו ולא בעי למימר דפליג אסתם משנה וי''ל דר' ישמעאל לית ליה מתני' דיבמות ושמואל לא סבר כר' ישמעאל אלא בקדושי טעות אבל בקדושי קטנות לא סבר כוותיה אלא כמתני' דיבמות (דף ב:) ודמכילתין דתנן עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות ובפרק מי שמת (ב''ב דף קנו.) קאמר שמואל בהדיא בודקין למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה וכן מוכח נמי בפרק נושאין (יבמות דף ק:) דפריך ממאנת מי קא ילדה ומשני בקדושי טעות וכרבי ישמעאל משמע דוקא בקדושי טעות סבר כוותיה ולא בקדושי קטנות דאליבא דשמואל איירי התם והא דאמר שמואל בפ' ב''ש (שם דף קט:) ובהמדיר (כתובות דף עג.) קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת צריכה גט משני משמע דאינה מקודשת לראשון מדצריכה גט משני היינו מן התורה אבל מדרבנן צריכה גט מראשון דמשהגדילה אינה יוצאה במיאון כדפרישית: איכא בינייהו שפחות. וא''ת לימא נמי איכא בינייהו אפר מקלה דהוי שמעתתא ותני לה בדרב מלכיא דרב פפא אמר שמעתא דרב מלכיו ויש לומר דה''ק כולהו מתניתא רב מלכיא ושמעתתא יש מהן רב מלכיא ויש מהן רב מלכיו:

דף נב - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד