נידה נא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - ב

והא שבת, דמיחייב בפאה, ומיחייב במעשר, דתנן: כל שחייב בפאה, חייב במעשר. ומדחייב במעשר, מטמא טומאת אוכלין. כמבואר במשנה.

אלמא: כל מילי דעביד לטעמא, מטמא טומאת אוכלין, דהאי שבת לטעמא עבידא. שאין זה מאכל אלא תבלין.

ורמינהי: הקושט, והחימום, וראשי בשמים, והתיאה, והחלתית, והפלפלים, וחלת חריע תבלינים העשויים לתת טעם באוכל אך אינם אוכל בעצמם, נקחין בכסף מעשר שני, ואין מטמאין טומאת אוכלין, דברי רבי עקיבא.

אמר לו רבי יוחנן בן נורי: ממה נפשך: אם נקחין בכסף מעשר הרי הם נחשבים כאוכל, ואם כן, מפני מה אין מטמאין טומאת אוכלין?

ואם אינן מטמאין משום שאינם נחשבים אוכל, אף הם לא ילקחו בכסף מעשר! מפני שבמעשר שני מותר לקנות רק אוכל.

ואמר רבי יוחנן בן נורי: נמנו וגמרו שאין נקחין בכסף מעשר, ואין מטמאין טומאת אוכלין.

אמר רב חסדא: כי תניא ההיא שחשובה אוכל, בשבת העשויה לכמך, שכותשים אותו ונותנים אותו במאכל שנוהגים לטבול בו את הלחם, והנקרא כותח, שעיקרו עשוי משבת.

ונמצא שבמאכל זה השבת הוא עיקרו של המאכל ואינו טעם בלבד.

אמר רב אשי אמריתה לשמעתיה קמיה דרב כהנא:

אמר: לא תימא שרק בשבת העשויה במיוחד לכמך נחשבת אוכל, הא סתמא של שבת לתת טעם בקדרה, אלא, סתם שבת, לכמך עשויה.

דתנן: השבת משנתנה טעם בקדרה, אין בה משום תרומה. ואינה מטמאה טומאת אוכלין. מפני שיצא ממנו כל הטעם, והוא מכאן ואילך כמו עץ.

ומכאן יש לדייק: הא עד שלא נתנה השבת טעם בקדרה, יש בה משום תרומה, ומטמאה טומאת אוכלין. ואי סלקא דעתך שבת סתמא לקדרה, כי לא נתנה נמי, סתמא לקדרה!

אלא לאו, שמע מינה, סתמא לכמך עשויה.

שמע מינה.

מתניתין:

כל שחייב בראשית הגז, חייב במתנות, הזרוע הלחיים והקיבה הניתנים לכהן.

ויש שחייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז, כגון בקר ועיזים.

כל שיש לו מצות ביעור בשביעית, כשכלה לחיה מן השדה, יש לו דין קדושת שביעית. ויש שיש לו קדושת שביעית ואין לו מצות ביעור.

גמרא:

ומבארת הגמרא שחילוק הדין האמור במשנה ביחס לשביעית יש והוא נוהג בצמח אחד, כגון, עלה הלוף שוטה, והדנדנה, שהם אוזלים מהשדה בימות הגשמים, שיש בהם קדושת שביעית ויש בהם מצות ביעור כשכלה לחיה מן השדה.

ובצמח הזה עצמו יש שיש לו שביעית ואין לו ביעור, עיקר הלוף שוטה, ועיקר הדנדנה, שאינם כלים מן השדה גם כשמגיעים ימי הגשמים, כי הם מושרשים בקרקע; ולכן אין להם ביעור.

וטעמו של דבר, דכתיב "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". ודרשינן: כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, אתה מאכיל לבהמתך בבית.

כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך שבבית. ^[19]

והני העיקרים, לא כלו להו.

מתניתין:

א. כל דג שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. ויש דג שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת.

ב. כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ^[20] (פרסות סדוקות) משום שרק לבהמה טהורה יש קרנים.

ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים, כגון חזיר שפרסותיו סדוקות אך אין לו קרנים.

גמרא:

זה שאמרנו במשנתנו כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, בא ללמדנו שהוא דג טהור.

וזה שאמרנו יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת בא ללמדנו שהוא דג טמא.

ותמהינן: מכדי, אנן אקשקשת סמכינן שהרי כל שיש לו קשקשת בהכרח שיש לו סנפיר, ואם כן סנפיר דכתב רחמנא בתור סימן נוסף של דג טהור למה לי, והרי דיינו בסימן הקשקשת שמוכיח שיש לדג גם סנפיר?

ומסברינן: אי לא כתב רחמנא גם סימן סנפיר הוה אמינא מאי "קשקשת " דכתיב, סנפיר [שהיינו מזהים את הקשקשת האמור בתורה בתור סנפיר], והיינו מטהרים אפילו דג טמא שיש לו סנפיר. ולכן כתב רחמנא גם סנפיר וגם קשקשת, ולא נבוא להתיר דג טמא בסימן סנפיר בלבד.

והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת, מנלן באמת דקשקשת היא לבושא הוא [לבוש של הדג] אולי הסנפיר הוא הלבוש, והקשקשת היא כנף הדג ששט באמצעותה? כלומר מנין פשוט לנו שפירוש המילה קשקשת זה מה שאנו קורים קשקשת? דכתיב "ושריון קשקשים הוא לבוש".

ופרכינן: שאם כן שיודעים אנו פירוש המילה, חזרה השאלה הקודמת, שתכתוב התורה רק קשקשת, ואנחנו נדע קשקשת היא הלבוש, שהכוונה לקשקשת ולא נטעה שהכוונה סנפיר וליכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר.

ומשנינן: אמר רבי אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל: הוסיף הכתוב לכתוב סנפיר משום יגדיל תורה ויאדיר! ^[21]

מתניתין:

כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו.

ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו.

גמרא:

דנה הגמרא: זה שלמדנו שיש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו, לאתויי מאי?

לאתויי ירק, שאין מברכים אחריו ברכה אחרונה.

ולרבי יצחק, דמברך אירק ברכה אחרונה, לאתויי מאי? לאתויי מיא שאין מברכים ברכה אחרונה אחרי שתייתם.

ולרב פפא דמברך אמיא ברכה אחרונה, לאתויי מאי?

לאתויי מצוות שמברכים עליהם לפני עשייתם, ואין מברכים עליהם ברכה נוספת אחר גמר עשייתם.

ולבני מערבא ^[22] דמברכי בתר דסליקו תפילייהו "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לשמור חוקיו", לאתויי מאי?

הערות

^[19] דעת הרמב"ם שביעור שביעית, הכוונה שכשיגיע הזמן שכלה לחיה מן השדה, חייב לבערם מן העולם, וכך כתב בהלכות שמיטה ויובל פרק ז' הלכה ג':. שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד. אולם כל הראשונים חלקו עליו, וסוברים שמצות ביעור היא להפקיר ולהוציא מהבית את הפירות, וכן נפסק להלכה, ואחר שהוציאו לרחוב והפקירו יכול לחזור ולזכות בו, אם כבר עבר הזמן שכלה לחיה מן השדה, אבל אם עדיין לא עבר הזמן, אינו יכול לחזור ולזכות בהם, מפני שיתחייב לחזור ולבערם שנית. ופעמים רבות זמן הביעור מסופק ונמשך כמה שבועות, ולכן חייבים להפקירו לפני תחילת הזמן המסופק, ואסור לחזור ולזכותו עד שיעבור כל הזמן המסופק, אלא יכניס הביתה ויתנה מפורש שאינו חוזר וזוכה בו, אלא הרי הוא הפקר בביתו וכל הרוצה יכול לקחתו, ואסור להחמיר ולשרוף כדעת הרמב"ם מכיון שזה מקלקל פירות הקדושים בקדושת שביעית.

^[20] פסק הרמ"א [אורח חיים סימן תקפ"ו סעיף א'] ששופר של בהמה טמאה פסול לתקיעת שופר של ראש השנה. ומקשה הב"ח מסוגייתנו שכל שיש לו קרנים יש לו טלפים, ואם כן כל בהמה שנמצא לה קרנים, ודאי שמפרסת פרסה, ואף שפרסה זה רק סימן טהרה אחד, ועדיין אין הוכחה שמעלת גרה, אולם הרי רק חזיר הוא מפריס פרסה ולא מעלה גרה, ומכיון שלחזיר אין קרנים, אם כן כל בהמה שנמצא לה קרנים, בהכרח שמפרסת פרסה ומעלת גרה, ואם כן אין בנמצא קרנים מבהמה טמאה. ומתרץ המגן אברהם ששאילה זו היא רק לשיטת תוספות בחולין דף נ"ט. אולם לשיטת הר"ן שם זה תלוי במחלוקת תנאים, ולתנא אחד יתכן שיהיה לבהמה טמאה קרניים. והבאר הגולה תירץ, שמדובר בבהמה טמאה שילדה בהמה עם סימני טהרה, ופרסותיו של הולד שסועות ויש לו קרנים, ובכל זאת הוא בהמה טמאה כיון שהנולד מן הטמא - טמא.

^[21] מקשים האחרונים על תירוץ הגמרא 'יגדיל תורה ויאדיר' שעדיין זה קשה הרי על ידי קשקשת לבד נוכל לדעת את כשרות הדג ולאיזה צורך כתבה התורה סנפיר? ומתרצים [עיין בשל"ה תורה שבעל פה דף ט"ו ע"ב] שהאמת שדג טהור נהיה טהור מחמת שיש לו גם סנפיר וגם קשקשת, וכל קושית הגמרא היתה, מדוע התורה כותבת לנו את שני הסימנים, הרי על ידי קשקשת לבד, כבר נדע איך להזהר ולא להכשל במאכלות אסורות. ומתרצת הגמרא, יגדיל תורה ויאדיר. דהיינו, אף שלצורך המנעות ממאכלות אסורות, אכן מספיק לכתוב רק קשקשת, אבל התורה רצתה ללמדנו את האמת, שדג נהיה טהור מפני שיש לו גם סנפיר. אולם תירוץ זה תלוי בשאלה האם סימני הכשרות הינם 'סימן' או 'סיבה' שאם נאמר שזה רק סימן שנתנה לנו התורה לזהות מי הם הדגים שהקב"ה מתיר לנו אכילתם, אם כן קשה, היינו יכולים לזהותם על ידי סימן אחד. אולם אם זה ה'סיבה' לכשרותם וכפי שמבואר ברמב"ן על התורה או מחמת סיבות וטעמים אחרים, אם כן מובן, שרצתה התורה ללמדנו מהי הסיבה שדגים אלו כשרים, ולא הסתפקה התורה בנתינת סימן שנוכל לזהות מי הם הכשרים.

^[22] הבית יוסף באורח חיים סימן כ"ט מקשה, לדעת הרמב"ם שהמניח תפילין בלילה עובר בלא תעשה, אם כן מדוע לא פסק כבני מערבא שצריך לברך בשעת הסילוק. ומתרץ הגהות מהר"צ חיות, שבירושלמי מבואר שהיו מברכים כשחולצים התפילין, ומשום דהשמר המוזכר לגבי מצות עשה, הרי הוא עשה. ולכן פסק הרמב"ם שלא מברכים שרק בני מערבא סברו שזו מצות עשה, אבל הרמב"ם פוסק שעובר בלא תעשה, ועל המנעות מלעבור לאו, אין מברכים וכפי שמבאר הכסף משנה בהלכות ברכות פרק א' שהרמב"ם מסביר מדוע מברכים על מצוות דרבנן, משום שכתוב 'אשר יגידו לך תעשה', ולא הביא את הפסוק 'לא תסור' מפני שעל לאו לא מברכים.

ומעתה יש לומר: והא [והרי] השבת הוא צמח דמיחייב [שחייב] בפאה, כמבואר במשנה, ומכאן שמיחייב [חייב] אף במעשר, דתנן [שכן שנינו במשנה למעלה] שכל שחייב בפאה — חייב במעשר.

ומתוך שהוא חייב במעשר — הריהו אף מטמא טומאת אוכלין, וכמו ששנינו במשנה כי כל החייב במעשרות ראוי לקבל טומאת אוכלין. אלמא [מכאן נסיק] כי כל מילי דעביד לטעמא [דבר שעשוי לשם טעם] כדוגמת השבת — מטמא טומאת אוכלין, דהאי [שהרי זה] השבת לטעמא עבידא [לטעם הוא עשוי].

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] על מסקנה זו ממה ששנינו במשנה במסכת עוקצין בדין האוכלים שאינם מקבלים טומאת אוכלין: צמחי התבלין — הקושט, והחימום, וראשי בשמים, והתיאה, והחלתית, והפלפלים, וחלת חריע — אף שהם באים רק לתבל את האוכל, נחשבים הם בכלל דברי מאכל, לענין זה שהם נקחין (נקנים) בכסף מעשר שני שנאמר שקונים בו רק דברי מאכל ושתיה. ואולם אינם נחשבים לגמרי כמאכל, ולכן אין הם מטמאין טומאת אוכלין, אלו דברי ר' עקיבא.

אמר לו ר' י וחנן בן נורי: אם נחשבים הם כמאכל לענין שנקחין בכסף מעשר, מפני מה אין הם נחשבים כמאכל לענין שמטמאין טומאת אוכלין? ואם אינן מטמאין, משום שאינם נחשבים כמאכל, אם כן אף הם לא ילקחו בכסף מעשר!

ואמר ר' יוחנן בן נורי בהלכה זו: נמנו החכמים וגמרו שאין צמחי התבלין הללו נקחין בכסף מעשר, ואין הם מטמאין טומאת אוכלין. ומעתה קשה על מה ששנינו למעלה כי השבת, שהוא צמח תבלין, מיטמא טומאת אוכלים!

אמר רב חסדא בתירוץ סתירה זו: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] שהשבת נחשב כדבר מאכל, לענין שיקבל טומאת אוכלין — הרי זה בשבת העשויה (שיוחדה) לכמך (לכתישה ונתינה בכותח — רוטב שנועד לתיבול מאכלים שונים).

אמר רב אשי אמריתה לשמעתיה קמיה [אמרתי את השמועה הזו, תירוצו של רב חסדא, לפני] רב כהנא, (אמר): לא תימא [אל תאמר תדייק בדברים] שמדובר דווקא בשבת העשויה (המיועדת מלכתחילה) לכמך — שמכאן תוכל להסיק: הא סתמא [הרי בסתם] השבת מיועדת לקדרה, אלא ודאי סתם שבת לכמך היא עשויה, דתנן [שכן שנינו במשנה בעוקצין]: השבת של תרומה ששמו אותו בתוך הקדירה המתבשלת כדי לתת טעם בתבשיל, ולאחר מכן הוציאוהו מן הקדירה, משנתנה טעם בקדרה ויצא ממנו טעמו המיוחד — שוב אין בה בשבת זה משום איסור אכילת תרומה, ואין הזר שאכלו חייב. ואינה מטמאה טומאת אוכלין.

ונדייק: הא [הרי מכאן יוצא] שעד שלא (בטרם) נתנה השבת טעם בקדרה — יש בה משום תרומה, ומטמאה טומאת אוכלין. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי סתמא [בסתם] שבת מיועדת לנתינה בקדרה — כי [כאשר] לא נתנה בקדירה נמי סתמא [גם כן בסתם] לקדרה היא עומדת, ותיאסר אכילתה ותקבל טומאה אף לפני שניתנה לקדירה! אלא לאו שמע מינה [האם לא נשמע מכאן] כי סתמא [בסתם] השבת לכמך היא עשויה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] כי כך הוא.

א משנה כל שחייב בראשית הגז שמצות התורה לתת לכהן מראשית גיזת הכבשים (רחלים ואילים) — חייב במתנות כהונה, שהיא מצות התורה לתת לכהן מהבהמה הטהורה שנשחטה את הזרוע הלחיים והקיבה. ויש מבעלי החיים שחייב בהם במתנות כהונה, כגון בקר ועיזים, ואולם אינו חייב בהם בראשית הגז.

וכלל דומה: כל פרי שגדל בשנה השביעית (שנת השמיטה) שיש לו (עליו) חובת ביעור מן הבית, בזמן שכלה אותו מין לחיה שבשדה — יש לו (עליו) דיני קדושת שביעית, שאסור בסחורה וחייב להפקירו כשהוא עדיין מחובר לקרקע. ואולם יש מן הפירות שיש לו דיני קדושת שביעית, וכגון פרי שאינו כלה לחיה מן השדה, כיון שהוא פרי המתקיים בארץ, ומשום כך אין לו חובת ביעור.

ב גמרא שנינו במשנתנו שכל פרי שיש עליו חובת ביעור, יש עליו כל דיני שביעית, ואולם יש פרי שיש עליו דיני שביעית ואין עליו חובת ביעור. ומביאים מקרה של צמח מסויים, שמתקיימים בו (בחלקיו השונים) שתי ההלכות הללו: כגון צמח הלוף (צמח בעל פקעת ועלים גדולים). שההלכה הראשונה, שכל פרי שיש בו חובת ביעור, יש בו דיני שביעית — הריהי נוהגת בעלה הלוף שוטה, והדנדנה, שהם כלים מן השדה בימות הגשמים. ואילו ההלכה השניה, שיש פרי שיש לו שביעית ואין לו ביעור — מתקיימת בעיקר (בשורש) הלוף שוטה, ועיקר הדנדנה.

והסבר דין חובת הביעור, דכתיב [שכן נאמר] בדין השביעית "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויקרא כה, ז), והרי זה בא ללמדנו: כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, שלא כלה אותו מין מהשדה — אתה מאכיל לבהמתך בבית, כלה לחיה מן השדה — כלה לבהמתך שבבית, והרי זו מצות הביעור. ואילו הני [אלו, עיקרי הלוף והדנדנה] לא כלו להו [להם] מן השדה, ולכן אין עליהם חובת ביעור.

ג משנה נאמר בתורה בדיני הדג הכשר לאכילה "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת" (ויקרא יא, ט). וכלל הוא בסימני הדגים, כל דג שיש לו קשקשת — בידוע שיש לו גם סנפיר, ואולם יש דג שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. וכן נאמר בדין בעלי החיים הכשרים לאכילה "כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו" (שם ג). וכלל הוא בסימן הבהמה המפרסת פרסה (שפרסותיה סדוקות, טלפים) שכל בעל חיים שיש לו קרנים — יש לו טלפים, ואולם יש בעל חיים שיש לו טלפים ואין לו קרנים.

ד גמרא שנינו במשנתנו בדין סימני הדגים הכשרים לאכילה כי כל דג שיש לו קשקשת — בידוע שיש לו גם סנפיר, והרי הוא איפוא דג טהור (כשר לאכילה). ויש דג שיש לו סנפיר, ואולם אין לו קשקשת — והרי הוא דג טמא (אסור באכילה). ושואלים: מכדי [כיון] שאנן [אנחנו] על סימן הקשקשת בלבד סמכינן [סומכים אנו], שהרי אם יש בו קשקשת, בודאי יש בו גם סנפיר, ואם כן סנפיר דכתיב רחמנא [שכתבה התורה] כתנאי נוסף לכשרות הדג, למה לי?

ומשיבים: אי [אם] לא כתב רחמנא [לא היתה כותבת התורה] גם את סימן הסנפיר, הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מהי] קשקשת זו דכתיב [שנאמרה] בתורה — הכוונה לסנפיר, ואפילו דג טמא, זה שאין לו קשקשת, אלא רק סנפיר בלבד, כשר לאכילה — לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] את שני הסימנים, סנפיר וקשקשת.

ושואלים עוד: והשתא דכתיב רחמנא [ועכשיו שאמרה התורה] סנפיר וקשקשת מנלן [מנין לנו] שקשקשת לבושא [לבוש] הוא? — דכתיב [שנאמר] על גלית הפלישתי "ושריון קשקשים הוא לבוש" (שמואל א יז, ה).

ושואלים שוב: ומעתה שלמדים אנו מכתוב זה שהקשקשת הריהי לבושו של הדג, ולא נטעה איפוא בה שמשמעה סנפיר, ולכתוב רחמנא [ותכתוב התורה] קשקשת ולא בעי [ולא צריך] לכתוב שוב סנפיר! אמר ר' אבהו, וכן תנא דבי [שנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל: טעם הדבר הוא לקיים הנאמר "יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה מב, כא), ששבח הוא כשהתורה גדלה ומתרחבת, מרחיבה את דבריה.

ה משנה ועוד כלל דומה, כל דבר (כגון מאכל ומשתה) הטעון (החייב) ברכה לאחריו (לאחר אכילתו או שתייתו) — הריהו גם טעון ברכה לפניו (לפני האכילה או השתייה). ואולם יש דבר שטעון ברכה לפניו, ואין טעון ברכה לאחריו.

ו גמרא שנינו במשנתנו כי יש דבר מאכל ומשתה החייב בברכה לפני אכילתו, ולא לאחר אכילתו. ומבררים: לאתויי מאי [לרבות את מה] בא כלל זה? ומשיבים: לאתויי [לרבות] ירק, שמברכים עליו ברכה לפני אכילתו, ולא לאחר אכילתו. ושואלים: לשיטת ר' יצחק שמברך על ירק אף לאחרי אכילתו, לאתויי מאי [לרבות מה] בא כלל זה שבמשנתנו? ומשיבים: לאתויי מיא [לרבות מים], שמברכים עליהם לפני שתייתם, ולא לאחר שתייתם.

ושואלים: ולשיטת רב פפא שמברך אמיא [על מים] גם לאחר שתייתם, לאתויי מאי [לרבות מה] בא כלל זה שבמשנתנו? ומשיבים: לאתויי [לרבות] מצו‍ת. שמברכים על מעשה המצוות, כגון לבישת הציצית ונטילת הלולב ושאר המצוות, לפני קיום מצוותן, ולא לאחר עשייתן. ושואלים: ולמנהגם של בני מערבא [המערב, ארץ ישראל] דמברכי בתר דסליקו תפילייהו [שמברכים לאחר שהסירו תפיליהם] ברכה זו "אשר קדשנו במצו‍תיו וצונו לשמור חוקיו", לאתויי מאי [לרבות מה] כלל זה שבמשנתנו? לאתויי [לרבות]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: But with regard to dill, from which one is obligated to designate pe’a, as stated in the mishna, one must also be obligated to separate tithe, since if the obligation of pe’a applies then the obligation of tithes likewise applies. As we learned in the mishna (50a): With regard to any produce from which one is obligated to designate pe’a, one is likewise obligated to separate tithe.

And from the fact that with regard to dill one is obligated to separate tithe, it follows that it becomes impure with the ritual impurity of food. As the mishna on 50a states: Any food that is obligated in tithes becomes impure with the ritual impurity of food. Apparently, any item that is prepared in order to add taste to food, such as dill, becomes impure with the ritual impurity of food, as this dill is prepared in order to add taste to food.

And the Gemara raises a contradiction to this conclusion from a mishna (Okatzin 3:5), which deals with the ritual impurity of food: With regard to spices such as costus, amomum, chief spices, root of crowfoot, asafoetida, peppers, and a cake of safflower, although their function is merely to add taste to food, they are considered food for the purposes of the following halakha: They may be bought with second-tithe money, which must be taken to Jerusalem and used to purchase food. But they are not considered food insofar as they do not become impure with the ritual impurity of food. This is the statement of Rabbi Akiva.

Rabbi Yoḥanan ben Nuri said to Rabbi Akiva: If they are considered food to the extent that they may be bought with second-tithe money, for what reason are they not considered food in terms of becoming impure with the ritual impurity of food? And if they do not become impure with the ritual impurity of food because they are not considered food, then they should also not be bought with second-tithe money.

And Rabbi Yoḥanan ben Nuri said with regard to this halakha: They counted the opinions of the Sages, and they concluded that these spices may not be bought with second-tithe money, and they do not become impure with the ritual impurity of food. This apparently contradicts the previous claim that dill, which is a spice, becomes impure with the ritual impurity of food.

Rav Ḥisda says the following resolution of the difficulty: When that baraita, which indicates that dill is considered food and can contract the impurity of food, is taught, it is referring to dill that is prepared for a spice dish [likhmakh], i.e., to be ground and placed in a Babylonian spice, kutaḥ, which is used as a dip.

Rav Ashi said: I said this halakha of Rav Ḥisda’s before Rav Kahana, and he commented: Do not say that the baraita is referring specifically to a case where the dill was prepared for a spice dish from the outset, which would indicate that if dill is undesignated then it is intended to be an ingredient in a pot of food. Rather, undesignated dill is also prepared for a spice dish. As we learned in a mishna (Okatzin 3:4): With regard to teruma dill, once it imparted flavor in a pot of food and was removed from the pot, it is no longer subject to the prohibition of a non-priest partaking of teruma, and it can no longer become impure with the ritual impurity of food.

Rav Kahana explains the proof: It can be inferred from this mishna that until the dill has imparted flavor in a pot of food it is subject to the prohibition of a non-priest partaking of teruma, and it can become impure with the ritual impurity of food. And if it enters your mind that undesignated dill is intended as an ingredient in a pot of food, then even when one did not place the dill in a pot, the same halakha with respect to teruma and impurity should apply, as when it is undesignated the dill is intended as an ingredient in a pot of food. Rather, must one not conclude from the mishna that undesignated dill is prepared for a spice dish? The Gemara concludes: Learn from the mishna that this is the case.

MISHNA: With regard to any animal, i.e., sheep and rams, from which one is obligated by Torah law (see Deuteronomy 18:4) to give the first shearing of its wool to a priest, he is obligated to have gifts of the priesthood, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, which must be removed from slaughtered animals, taken from it (see Deuteronomy 18:3). And there are animals from which one is obligated to have gifts of the priesthood taken from them, e.g., cattle and goats, but from which he is not obligated to give the first shearing.

The mishna teaches a similar principle: For all Sabbatical-Year produce to which there applies the obligation of eradication from the house when it ceases to be available to the animals in the field, there is the sanctity of Sabbatical-Year produce upon it, i.e., it may not be used for commerce and is ownerless while it is attached to the ground. And there is produce for which there is the sanctity of Sabbatical-Year produce, but for which there is no obligation of eradication from the house, e.g., produce that is preserved in the ground and does not cease to be available in the field.

GEMARA: The mishna teaches that the sanctity of Sabbatical-Year produce applies to any produce upon which there is an obligation of eradication, but the converse is not necessarily the case. The Gemara cites an example of plants whose various parts illustrate these halakhot: Plants such as the wild arum leaf and the ceterach, which cease to be available in the field during the rainy season, are subject to eradication and to the sanctity of the Sabbatical Year. Examples of the second halakha of the mishna, that there is produce for which there is the sanctity of Sabbatical-Year produce but for which there is no obligation of eradication from the house, include the root of the wild arum and the root of the ceterach.

The Gemara explains that it is written in connection to the Sabbatical Year: “And for the cattle and the beasts that are in your land, all its produce may be eaten” (Leviticus 25:7), from which it is derived: As long as the undomesticated animals eat a type of produce from the field, you may feed that type of produce to your domesticated animal in the house, as it still remains in the field. But if that type of produce has ceased for the undomesticated animals in the field, you must cease feeding it to your domesticated animal in the house. This is the obligation of eradication. And these, the root of the wild arum and the ceterach, have not ceased for undomesticated animals in the field, and therefore there is no obligation of eradication.

MISHNA: It is written: “Whatever has fins and scales in the waters, in the seas, and in the rivers, you may eat them” (Leviticus 11:9). There is a principle with regard to the signs indicating that fish are kosher: Any fish that has scales has fins; and there are fish that have fins but do not have scales. Similarly, with regard to kosher animals it is written: “Whatever parts the hoof, and is wholly cloven-footed, and chews the cud, among the beasts, that you may eat” (Leviticus 11:3). Any animal that has horns has hooves; and there are animals that have hooves but do not have horns.

GEMARA: The mishna teaches that any fish that has scales also has fins and therefore is a kosher fish. The mishna also stated that there are fish that have fins but do not have scales. Such a fish is a non-kosher fish. The Gemara asks: Since we rely exclusively upon the sign of the scales, as a fish that has scales necessarily has fins as well, why do I need the sign of fins that the Merciful One writes in the Torah as one of the criteria of kosher fish?

The Gemara answers: If the Merciful One had not also written the sign of fins in the Torah, I would say: What does the word kaskeset, scales, that is written in the Torah mean? It does not mean scales, but fins. And I would therefore say that even a non-kosher fish, which has fins but no scales, is permitted. Therefore, the Merciful One writes both signs, fins and scales.

The Gemara further asks: But now that the Merciful One wrote in the Torah fins and kaskeset, from where do we derive that kaskeset denotes clothing, i.e., scales, rather than fins? The Gemara answers: We derive it from a verse, as it is written about Goliath the Philistine: “And he was clad with a coat of mail [kaskasim]” (I Samuel 17:5).

The Gemara asks: But if there is proof that kaskeset means scales, the question returns: Let the Merciful One write only “scales” and then there would be no need to write “fins.” Rabbi Abbahu says, and likewise a Sage of the school of Rabbi Yishmael taught, that this is in accordance with the verse: “The Lord was pleased, for His righteousness’ sake, to make Torah great and glorious” (Isaiah 42:21).In this context, this means that it is fitting for the Torah to state all the characteristics of a kosher animal rather than merely state that which is absolutely necessary.

MISHNA: This mishna teaches a generalization that is similar to the previous ones: Anything that requires a blessing after one partakes of it requires a blessing beforehand. And there exist items that require a blessing before but do not require a blessing thereafter.

GEMARA: The mishna teaches that there are items that require a blessing before but not after. The Gemara inquires: What case does this halakha in the mishna add? The Gemara answers: It serves to add the case of vegetables, as one recites a blessing before eating them but not afterward. The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Yitzḥak, who maintains that one recites a blessing on vegetables after eating them, what case does this halakha in the mishna add? The Gemara answers: It serves to add the case of water, as one recites a blessing before drinking it but not afterward.

The Gemara further asks: And according to the opinion of Rav Pappa, who rules that one recites a blessing on water after drinking it, what case does this halakha in the mishna serve to add? The Gemara answers that the mishna, which does not explicitly mention food, serves to add mitzvot. In other words, one recites a blessing before performing a mitzva, e.g., wearing ritual fringes or taking the lulav and the like, but one does not recite a blessing after its fulfillment. The Gemara asks: And according to the residents of the West, Eretz Yisrael, who recite the following blessing after they remove their phylacteries: Who sanctified us with His mitzvot and commanded us to keep His laws, what does this halakha in the mishna come to add? The Gemara answers: It serves to add the case of

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והאי שבת מדחייבא בפאה מחייבה במעשר. איכא למידק למה ליה לאתויי מכללא משנה שלימה היא שהשבת חייבת במעשרות דתנן במס' מעשרות ומייתינן לה בגמ' בפ"ק דע"א (ז, ב) ר"א אומר השבת מתעשרת זרע וירק וזירין וחכ"א אינו מתעשר ירק וזרע אלא השתלים והגרגיר בלבד הא הכל מודים שהוא מתעשר.
ואיכא למימר אי מהתם ה"א דה"ק אינו מתעשר זרע וירק אלא השתלים והגרגיר אבל השבת אע"פ שהזרע והירק ממנו שוין אינו בכלל לפי שהוא פטור לגמרי. א"ג איידי דבעי מכללא ומדאיחייבה במעשר מטמא טומאת אוכלין דייק נמי מדמחייבא בפאה מחייב' במעשר וה"ה ודאי דמצי למיפשט תרווייהו בהדיא מההיא דמייתי בשלהי שמעתין השבת משנתנה טעם בקדרה וכ' אלא יגדיל תורה ויאדיר מתרץ לה ומסייעא ליה מההיא והכי אורחא דתלמוד' בכמה דוכתי'.

הא דאמרי' לבני מערבא דמברכין בתר דסליקו תפילייהו לשמור חקיו. פי' ר"ת ז"ל בספר הישר שלו שלא אמרו אלא בתפילין אבל בציצית ושאר מצות אין מברכין לאחר עשייתן.
והביא ראיה ממה שאמרו בירושלמי בפ' היה קורא בתורה כיצד הוא מברך עליהן ר' זירקן בשם ר' יעקב בר אידי כשהוא נותן של יד מהו אומר בא"י אמ"ה על מצות תפילין וכשהוא נותן לראש מהו אומר אקב"ו על הנחת תפילין. וכשהוא חולצן מהו אומר ברוך וכו' לשמור חקיו ואתיא כמ"ד בחוקת תפילין הכתוב מדבר ברם כמ"ד בחוקת הפסח הכתוב מדבר לא כר"א [לפנינו שם לא בדא ואם הגירסא נכונה כר"א קאי על למטה ע"ש] והטעם לזה מפני שמניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה הילכך מברך בשעת סילוקן בלילה שהוא מקיים עשה ואין לך כן בכל המצוות, כך פי' חכמי הצרפתים בשמו ז"ל.
ועדיין אינו מחוור, דא"כ הא דאמרינן בשמעתין לאתויי מצות ומקשי ולבני מערבא דמברכין בתר דמסלקי תפילייהו מאי איכא למימר מאי קושי' מתני' לאתויי כל שאר המצות. ועוד יש נסחאות שכחוב בהן ולבני מערבא דמברכי אמצות וכו'.
אלא נראה לבני מערבא ה"ה לכל מצות שטעונו' ברכה לאחריהן וז"ש בירושלמי אתיא כמ"ד בחוקי התפילין לא הקפידו אלא על הלשון דלשמור חקיו אבל שאר כל המצות אין מברכין אלא לשמור מצותיו ובודאי נראה לומר שאין בני מערבא מברכין אלא כשהן מסלקין אותן בזמן ערבית ולא משום עשה שבהן אלא משום שכבר נגמרה מצותן דקסברי לילה לאו זמן תפילין הוא וא"כ סלקו אותן בע"ש ובערבי י"ט לד"ה מברכין היו אבל אם היו מסלקין ביום היאך יברך הלא מצוה להניחן ולא לסלקן. ולפיכך אמרו בירושלמי דאתיא כמ"ד בחוקת תפילין הכתוב מדבר וכתיב מימים ימימה ולא לילות וכך סמכו שם בירושלמי ר' אבהו בשם ר' אלעזר הנותן תפילין בלילה עובר
בעשה מה טעם ושמרת וכו'. אבל נאמר לפי"ז הענין ולפ"ז הפי' שאין מברכין על כל מצוה שאין סילוקה גמר עשייתה כגון פושט ציצית ביום והיוצא מן הסוכה אבל בלילה מברכין על ציצית וכן לאחר שופר ולולב וכל כיוצא בהן שעשייתן גמר מלאכתן מברכין וזה שלא העמידו משנתינו דיש טעון במצות כיוצא באלו שאינן טעונות ברכה מפני שאין לשין לאחריו אלא לאחר שנגמר המעשה.
וזה הלשון נכון הוא שאין הדין נותן לברך לאחרי' במצוה שעדיין הוא חייב בה והוא מסלקה ממנו שא"כ מצינו חוטא ומברך ואין לך כן אלא בקורא בתורה ובצבור מפני שהוא מצוה לגמור כדי שיהיו ג' או ז' קוראים כתקנת חכמים. אבל בגמר מצוה בכל מצוה נגמרת מברכין היו ודמיא להו להלל ומגלה ותורה בצבור וראינו לרבינו האי גאון ז"ל שכתב בהא דבני מערבא לא נהגינן הכי במתיבתא ומיהו אי בעי אינש למיעבד כבני מערבא שפיר דמי.
ולשון הירושלמי שכתבנו נראה שמכריע כדברי בעל הלכות ז"ל שהצריך לברך א' של יד וא' של ראש אף על פי שלא שח. וכן החזירו שם הענין הזה בפרק הרואה ואמרו העושה תפילין לעצמו אומר בא"י אמ"ה לעשות תפילין לשמו כשהוא לובשן אומר בא"י אמ"ה על מצות תפילין וכשהוא מניחן אומר אקב"ו על הנחת תפילין בכל מקום מזכירין כן אע"פ שלא שח ולא כדברי רבי' הגדול ז"ל שפירש לא שח מברך א' בלבד על שתיהן.
אלא שיש לנו פתחון פה לומר דגמרא ירושלמי ס"ל כדקס"ד מעיקרא בגמרא דילן אבל במסקנא אסיקו אביי ורבא לא שח מברך א' ואנן כמסקנא דגמ' דילן עבדינן או שענין הירושלמי במניח א' מהן ולא במניח שתיהן.

האי שבת מדמחייב בפיאה מיחייב במעשר. וא"ת למה ליה לאתויי מכללא, בהדיא תנינא בפ"ד דמעשרות ר' אליעזר אומר השבת מתעשר זרע וירק וזירין וחכמים אומרים אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגיר בלבד מ"מ הכל מודים שהוא מתעשר, י"ל אה"נ אלא איידי דבעי למידק מכלל מדאיחיבה במעשר מטמא טומאת אוכלין דייק נמי ומדמחייבין בפאה מתחייב במעשר, ומיהו ה"ה דהוה מצי למיפשט תרוייהו בהדיא ממתני' דמייתי בשלהי שמעתא דתנן השבת משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה ואינה מטמאה טומאת אוכלים, אלא מתרץ להא ומסייע ליה מההיא משום יגדיל תורה ויאדיר.

לבני מערבא בתר דמסלקי תפליהו מברכי וכו'. פר"ת ז"ל דוקא בתפליהו הוא דמברכי אבל בשאר מצות לא מברכי והביא ראיה מדגרסינן בגמרא דבני מערבה בברכות פרק הקורא כיצד הוא מברך עליהן ר' זריקא בשם ר' יעקב בר אידי כשהוא נותן של יד מהו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות תפילין וכשהוא נותן לראש אומר על הנחת תפילין וכשהוא חולצן מהו אומר לשמור חוקיו. ואתיא כמ"ד בחקת תפילין הכתוב מדבר ברם כמאן דמר בחקת פסח הכתוב מדבר לא בדבר אחר. ונתן טעם לדבר מפני שהמניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה הילכך מברך בשעת סלוקן בלילה לפי שהוא מקיים העשה מה שאין כן בשאר מצות. ואינו מחוור דא"כ למה לא העמידוה כאן בשמעתא בשאר מצות. וי"מ דלבני מערבא ה"ה בשאר כל המצות ומה שאמרו שם בירושלמי אתיא כמ"ד בחקת תפלין הכתוב מדבר אבל כמ"ד בחקת פסח הכתוב מדבר לא הקפידו אלא על לשון לשמור חוקיו דבשאר מצות אין מברכין אלא לשמור מצותיו. ומיהו משמע ודאי דאפילו בני מערבא לא מברכי אלא על מצות שיש גמר לעשית מצותן כגון סלוק תפלין ערבית אי נמי בערבי שבתות וימים טובים שכבר נגמרה מצותן דמאן דמוקי לה במצות תפילין קסבר לילה ושבתות וי"ט לאו זמן תפלין מדכתיב מימים ימימה וכדאיתא נמי בעירובין בר"פ המוצא תפילין (צו, .) וא"נ בפושט ציצית בלילה וכן לאחר תקיעת שופר ונטילת לולב שעשייתן גמר מצותן, אבל שאר מצות שאין להן גמר, וא"נ חולץ תפליו ופושט ציצית ביום כיצד יברך בסילוקן והוא מצווה עדיין על עשייתן. וא"ת א"כ למה לא העמידוה כאן בשאר מצות שאין להן גמר. י"ל לפי שאין לשון אחרת אלא לאחר שנגמרה מצותו ואין לשאר מצות גמר. וקורא בתורה בצבור שמברך לאחריו התם הוא שהוא מצוה לגמור כדי שיהא שלשה או שבעה קורים כתקנת חכמים. ולענין הלכה כתב רב האי גאון ז"ל דלא נהיגין כמתיבתא דבני מערבא, ומיהו מאן דבעי למיעבד כבני מערבא שפיר דאמי.

מרמי והא שבת חייבא בפאה מחייבא במעשר דתנן כל שחייב בפאה חייב במעשר. הא ודאי משנה מפורשת במקומה שהשבת מתעשרת זרע וירק ובזירין הוא דנחלקו שם ר׳ עקיבא ורבנן וכן לענין טומאה כאן לקמן דמשתנה טעם אינה מטמאה הא קודם לכן מטמאה אלא דניחא ליה לאתויי מדוקייא דהני כללי לאשמועינן דכללי דוקני נינהו וכדאמרן.

אם נקחין בכסף מעשר מפני מה אין מטמאים טומאת אוכלים וכך הקשו בתוס׳ דהכא משמע דהני כי הדדי נינהו ואלו בפ׳ בכל מערבין תניא הקור נקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלים ותרצו שאין כל הדברים שוים דהני דהכא פירי גמור הם שנגמר ענינם לגמרי אלא שאין נאכלין אלא בציקי קדרה וכיון דכן אין לחלק בדין אוכל שלהם בין לענין כסף מעשר ובין טומאת אוכלים מה שאין כן גבי קור דאע״ג דגבי כסף מעשר ראוי להיות ניקח לפי שדרך לאכלו והוי פירי מפירי וגדול קרקע לגבי טומאת אוכלים אפשר שאינו מטמא משום דכתיב אשר יאכל מה שאין כן בקור שעקרו לעץ ואם מניחין אותו יהיה יוצא מעצמו מתורת אוכל ויתקשה כעץ.

יגדיל תורה ויאדיר. פי׳ דלסמוך אודאי בקשקשת סגי לן ומיהא כתב רחמנא סנפיר משום דלא סגיא דלא להוי התם כיון שיש שם קשקשת ואולי הוא גם כן גורם טהרתו ואעפ״י שהוא לבדו אינו גורם טהרה.

הא דתנן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו. איכא דקשה ליה הלל שבלילי פסחים שמברכין לאחריו ברכת השיר דהיינו יהללוך ואין מברכין לפניו ויש מתרצין שאין למדין מן הכללות ואין זה מענין סוגיין כדכתיבנא לעיל והרמב״ן ז״ל נוהג לברך עליו ובפ׳ ערבי פסחים ביררתי הדברים יפה בשיטת מורי הר״א הלוי ז״ל ע״ש.

הא דאמרי לבני מערבא דלבתר דמסלקי תפליהו מברכין אקב״ו לשמור חקיו. פי׳ כשמסקלין אותם סמוך לשקיעת החמה ומשום דס״ל דתפילין מן התורה ביום זה אסור להניחם בלילה מדכתיב ושמרתם את החוק׳ הזאת במועדה מימים ימימה דמשמע להו דאתפלין קאי וכן בירושלמי בפ׳ הקורא כשהוא חולצן מברך לשמור חקיו ואתא כמ״ד בחקת תפלין הכתוב מדבר ברם כמאן דמר בחקת הפסח הכתוב מדבר לא בדא ע״כ. ודעת ר״י ז״ל דלבני מערבא ה״ה בכל מצות שיש להם גמר לעשייתן ועובר זמנן כגון פושט ציציתו בלילה וכן לאחר תקיעת שופר ונטילת לולב אכל כיוצא בהם וכלם למדין מהא דתפלין אלא בתפלין היו מברכין לשמור חוקיו כדכתיבנא ואלו באידך מברכין לשמור מצותיו והיינו דלא אמרינן הכא דאתיא מתני׳ לאתויי שאר מצות ומיהו מצות עשה שלא הזמן גרמא אף לבני מערבא אין לברך אחריהם.

ומאי דלא אוקימנא מתני׳ באותן מצות מפני שבאותן מצות לא שייך אחריו שאין לשון לאחריו אלא לאחר שנגמרה מצותו וקורא בתורה בצבור שמברך לאחריו מפני שאף היא בימים ידועים ובמנין קוראים ידועים כדאיתא במס׳ מגלה. ונר׳ דאנן לית לן דבני מערבא כלל לא בתפלין ולא בשאר מצות דקי״ל דהא דכתיב ושמרת את החקה בחקת הפסח הכתוב מדבר דאלו תפלין בלילה הלכה ואין מורין כן וא״כ מנא תיתי לן בנין אב לברך על המצות לאחריהן הילכך הפושט ציציתו בלילה וכן החולץ תפליו אפי׳ בערבי שבתות וימים טובים אין לו לברך וזה דעת מורי הר״א הלוי ז״ל וכן מנהג שלא לברך אבל ר׳ האי גאון ז״ל כתב בתשובה לא נהגינן במתיבתא למעבד כבני מערבא ומיהו מאן דבעי למעבד כבני מערבא שפיר דמי ע״כ.

והא שבת דמיחייב בפאה חייב במעשר. תימה ולמה צריך להך דיוקא והא תני בהדיא במס' שביעית ומייתי לה בפ"ק דע"ז דשבת מתעשר זרע וירק וזירין. ותו אמאי מייתי מדיוקא דמטמא טומאת אוכלין לייתו מתניתין דבסמוך השבת משנתנה טעם בקדירה אינה מטמאה כו' הא עד שלא נתנה טעם בקדירה מטמא וי"ל דניחא ליה למיפרך מדר' עקיבא אדר' עקיב':

והפלפלין וחלת חריע כו' ואין מטמאין טומאת אוכלין. תימה דבפרק בכל מערבין אמרינן גרגיר מתעשר זרע וירק. ופריך זרע גרגיר למאי חזי ומשני שכן ראשונים לא היה להם פלפלין היו שוחקין אותו ומטבילין בו צלי וכ"ש דפלפלין מתעשר מהאי טעמא וכיון דמתעשר מטמא טומאת אוכלין. וי"ל דה"ק זרע גרגיר שוחקין אותו להטביל בו צלי ולכך מתעשר כי בפני עצמו נמי ראוי לאכילה לאחר שחיקה בלא טיבול אבל אין רגילות לשחוק כדי לאכול בלא טיבול כי אינו ראוי כמו ע"י טיבול אבל פלפלין ע"י שחיקה אינו ראוי כלל בעיניה כ"א ע"י צירוף הלכך אינו מתעשר ואינו מטמ' טומאת אוכלין ואין נראה לחלק בין רטיבתא ליבישתא כדאיתא בפרק בתרא דיומא כס פלפלי ביומא דכיפורי פטור ומוקי לה ביבשתא דהא אפי' ביבישתא ראוי להטביל בו צלי:

אם ניקחין בכסף מעשר מפני מה אין מטמאין כו'. ותימה והא אמרינן בפ' בכל מערבין דקור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין וי"ל דשאני קור דנעשה אוכל גמור ע"י שליקה דאמרינן דאם שלקו וטגנו מטמא טומאת אוכלין. הילכך ניקח בכסף מעשר אף קודם שליקה מידי דהוה אבהמה וחיה דניקחין בכסף מעשר לפי שראויה לישחט אע"ג דאין מטמאין טומאת אוכלין מחיים. אבל קושט וחימום והנך דחשיבי בהדייהו אינן נעשין אוכל ע"י תיקון אלא לטעמא עבידי או לטיבול ולכך נמנו וגמרו דאין מטמאין טומאת אוכלין הילכך פריך מעיקרא אם ניקחין בכסף מעשר משום דבתיקון כל שהוא חזו למילתייהו או לטעמא או לטיבול מפני מה אינן ראוין לאכילה בפני עצמן א"כ לא יהו ניקחין בכסף מעשר:

ולכתוב קשקשת. ותימה ומנא ידעינן מאי פירושו קודם שנכתב קרא דגלית וי"ל דקבלה היתה בידם ממשה רבינו כמו כי יגח דלא ידענא דהוה בקרן אלא מקרא דויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל. ותימה השתא נמי נימא דבחד טהור או האי או האי עד שיפרט לך הכתוב יחדו וי"ל דומיא דסימני בהמה דמפרסת פרסה ומעלת גרה דבעינן תרוייהו מדאסר רחמנא חזיר וגמל:

ולבני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפלייהו לשמור חוקיו. אר"ת דלאחר שמסלק טליתו מעליו ליכא מאן דמברך דלא שייך ברכה דלשמור חוקיו אלא בתפלין דוקא דכתיב ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ודוקא כשמסלקן סמוך לשקיעת החמה דדרשינן ימים ולא לילות ומחוייב לסלקן כדאמרינן בהקומץ רבה המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה וכיון דאיכא מצוה בסילוקן מברך. ובירושלמי דברכות פ' היה קורא נמי אמרינן על מילתא דבני מערבא דמברכי לשמור חוקיו כמ"ד בחוקת תפילין הכתוב מדבר (לא) וא"כ כ"ש דלאחר ציצית לא מברך דלא כתיב ביה חוקה ובשמעתין הוה מצי למימר לאיתויי ציצית אלא דניחא ליה למימר לאיתויי מהני דפסיקא ליה אבל שאר מצות לא פסיקא ליה כיון דעל תפלין מברכי ולדידן לא מברכינן לשמור חוקיו אפי' לאחר תפלין דבפרק הקומץ רבה מוכח דלילה זמן תפילין הוא ומדרבנן הוא דאסור גזירה שמא ישן בהן וקרא דושמרת את החוקה הזאת בחוקת הפסח הכתוב מדבר ואפי' עם כניסת ע"ש לא מברך אע"ג דמצוה בסילוקן כיון דלא כתוב בהו חוקה דהא דשבת לאו זמן תפלין הוא נפקא לן מוהיו לך לאות יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות:

ואמר ר' יוחנן נמנו וגמרו שאין נלקחין בכסף מעשר ואין מיטמאין טומאת אוכלין אי קשיא ופלפלין לא מיטמא טומאת אוכלין והא תנן בסוף פ"ק דטבול יום הקצה והשמשוום והפלפול ר' יהודא אומר אף אפונים לבנים טמאים בטבול יום ואין צריך לומר בכל הטמאות לק"מ דהתם כשהן מחוברין על הפת מיירי דאגב חיבור הפת חשיבי אוכל אבל באנפי נפשייהו לא וכן תני התם גרגר מלח קטן שהוא טמא בטבול יום ואין צ"ל בכל הטמאות ואע"ג דמלח אלו בר קבולי טומאה הוא שהרי ממעט בחלון שבין בית לבית שלא יהא בו טפח על טפח כדאית' ברי' לא יחפור אפ"ה משו' דקאי על הככ' חשוב אוכל ויש שהוא חשוב ובעומדו על הככר לא מקבל טומאה כגון אפונים שחורים דתנן התם ר' יהודא אומר אף אפוני' שחורי' טהורים באב הטומאה ואין צ"ל בטבול יום והא אפונים שחורים בפ"ע אוכל הן ועל גבי הככר טהורין משום דקפיד עלייהו ולא מנח להו התם אלמא אין ללמוד מעל גבי ככר:

פרש"י בד"ה יש לו טלפים פרסותיו כו' אלא לבהמה וחיה טהורה כו' עכ"ל מפירושו נראה דלענין הבדלת בהמה וחיה טהורה מהטמאה קמתניא אבל הרמב"ם פירש דלידיעת בהמה מן החיה קמתניא והיינו לענין היתר חלב וכן מוכחת סוגיא דפ' אלו טרפות וכן בתוספות שם:

תוס' בד"ה ולכתוב רחמנא קשקשת כו' אימא דטהור בחד מנייהו או בהא כו' עכ"ל והא דלא כתב סנפיר לחוד דלא שייך בהא יגדיל תורה ויאדיר כנראה מתוספות דפרק אלו טריפות אלא דאיכא למימר דאי לאו קשקשת ה"א סנפיר היינו קשקשת השתא דכתיב קשקשת ע"כ סנפיר היינו סנפיר ומדלא כתיב יחדיו על כרחיך בחדא סגי אי נמי דאצטריך קשקשת למצא חתיכת דג שאין בו סנפיר ויש בו קשקשת דטהור וק"ל:

ד"ה התיאה פרש"י וכו' וי"ל דדוקא בחצר סתמייהו לאדם. יש לתמוה מה תירצו נהי דסתמייהו לאדם קיימי מ"מ הרי לטעמא עבידי כמו פלפלין ושאר הדברים הנזכרים עמו דהן נמי לאדם קיימי ואפ"ה כיון דלטעמא עבידי נמנו וגמרו דאינן חייבים במעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין וצ"ל דהתוספות רצונם לומר דכי זרען בחצר רואה ויודע ללקטן עד שלא יתקשו כדלעיל וקודם שיתקשו בעודן רכים ראויין לאכילת אדם בפני עצמן כמות שהן אבל אחר שהן מתקשים אין ראויין לאכלן כמות שהן ולא עבידי אלא לטעמא וק"ל:

ד"ה ולכתוב רחמנא קשקשת וכו' וי"ל דמקבלה הוה ידעינן וכו'. נ"ל דר"ל דמהאי קרא נמי ידעינן דקודם זה היה להם בקבלה דפי' קשקשת הוא לבוש דאל"כ מנא הוה ידע האומר אותו מקרא דאמר ושריון קשקשים הוא לבוש וכן צדקיהו דעשה לו קרני ברזל ואמר באלה תנגח ארם מנא הוה ידע דנגיחה בקרן אלא ודאי שהיה להם בקבלה דפירושו דנגיחה הוה קרן:

ד"ה ולבני מערבא וכו' בסופו דאין חייב לסלקן דנפקא לן מלאות וכו'. ר"ל אין חייב לסלקן אלא דנפקא לן מקרא דלאות על ידך דבשבתות ויו"ט פטורין מתפילין:

גמ' קמי דרב כהנא לא תימא בשבת כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל דלא גרסינן אמר אלא דברי רב אשי הוא וכן משמע הלשון מדלא אמר כי אמריתה כו' ודו"ק וכן יראה פרש"י:

שם ויש שיש לו שביעית כו' ויש שיש לו סנפיר כו' מאי קשקשת דכתיב סנפיר ואפי' כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה קשקשת מלבושים של דג הס"ד:

תוס' בד"ה כל הטעון כו' דלא חזי הוא הס"ד ולפני מערבא הוא דבור חדש:

בא"ד אבל ציצית כדמסלק כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אף הם. והני לדידך כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אמריתה לשמעתא. הך כו' לא תימא כו'. ועי' רש"ל. גם זה אישתמיט להמהרש"א בב"מ (צב). ושם השבתי עליו עוד מכ"מ ע"ש:

ד"ה כל שיש לו ביעור. לבערו מה"ב בשביעית כו'. ל"ד עי' ר"ש פ"ט דשביעית ריש מ"ח:

רש״י ד"ה לכמך וכו' האי לאו לטעמא כצ״ל:

תוס' ד"ה אם נקח וכו' לפי שאחר התיקון אינו ראוי בפני עצמו לאכילה א״כ גם לא יהא נקח בכסף מעשר כצ״ל:

ד״ה ולבני מערבא וכו' יצאו שבתות ויו"ט שהן גופן אות. נ"ב כלומר פטורא בלחוד הוא דגמרינן מהתם ולא מושמרת דתשמע מניה חיובא ואזהרה:

גמ' הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר. ע' חולין כב ע"ב תוס' ד"ה איצטריך בסה"ד:

כל שיש לו קרנים יש לו טלפים כו' עי' ר"ן בחולין פרק אלו טרפות פסק כר' דוסא מסתם מתני' דהכא וצ"ל דאף ע"ג דסתמא דהכא לאו גבי הלכתא דדיני מתני' כדלעיל נ' ע"א ס"ל להר"ן דהיינו לגבי סתם מתני' אחריני דתני גבי הלכתא דדיני משא"כ נגד רבנן דברייתא עדיף סתמא דהכא וס"ל להר"ן כפירש"י ולא כפי' המשנה להרמב"ם ופי' ר"ת דהתם דאם כן אתיא משנתינו אפי' כרבנן אלא ס"ל כפי' ריב"ן דמייתי התם תוס' והוא פשוט. ומזה הקשה ר"מ רבק"ש בשם מהר"ם קראשניק אמ"ש הר"ן בר"ה דאין תוקעים בשופר של בהמה טמאה הא לדידיה לא משכחת ליה דכל שיש לו קרנים כו' כן פי' בפליתי סימן ע"ט ועי' מג"א הל' שופר. ותי' בבאר הגולה שם דמשכחת ליה בטהורה הנולד מן הטמאה דיש לו קרנים וטלפים וטמא. ובפלתי תי' דמתני' קרנים כקרני חי' קאמר אבל קרני בהמה משכחת ליה אפי' בלא טלפים וזהו דוחק ועי' היטב מ"ש בזה בתשובה חו"י סימן כ' שדבריו תמוהים ולא ראה דברי ר"ן בר"ה הנ"ל:

קרנים יש לו טלפים אמרו הטבעים כי בעלי חיים שאין להם שיניים העליונים שהם המה בעלי מעלת הגרה להם הוציא הטבע קרניים במקום שיניים העליונים. ועי' בספר שערי שמים לאביו של רלב"ג. ובזה יובן קצת הא דפ' במה מדליקין דפשיט הש"ס דתחש שהיה בימי משה טהור היה מדאמר קרן א' היה לו במצחו ושור שהקריב אדה"ר נמי קרן א' היה לו במצחו פי' דסמיך אמתני' שלא תאמר מתני' קרנים שנים קאמר אבל הא מדלא היה לו אלא קרן א' א"כ ע"כ היה לו שיניים עליונים דלחסרונם בעינן ב' קרניים ומדהיה לו שניים עליונים לא העלה גרה לזה אמר הרי שור שהקריב אדה"ר ככה היה לו ש"מ דבקרן א' סגי להשלים החסרון:

ויותר נראה דצ"ל בלאה"נ דקאמר התם ולשעה היה ונגנז מה"ת נאמר כן הלא אין כל חדש תחת השמש ולא נמנה תחש בדברים שנבראו בע"ש בין השמשות. ועוד מה צורך לקבלה זו. ולכאורה י"ל לא' מב' פנים דודאי יש מיני תחשים עדיין בעולם והם ידועים. ואו נאמר שהמה טמאים ורק אותו שבימי מרע"ה נשתנה לשעה והיה טהור בסימנים. וככה קבלנו כדי לקיים הכלל שבידינו לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. והיינו דקאמר קרן א' היה לו במצחו דהאי תנא ס"ל כר' דוסא דכל שיש לו קרניים כו' וסגי לו בקבלתו שהיה לו קרן [א'] לחסרון שיניים עליונים שלו ומזה נדע נמי שהיה לו טלפים או נאמר בהיפך שמין תחש הידוע מין טהור הוא בקרניים וטלפים. ואותו שבימי משרע"ה נשתנה לשעה והיה טמא מטעם ידוע אצל בורא כל ית"ש וליתא להא דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה לבד. ונפקא מיניה נמי לענין חליצה דילפינן נעל של עור מואנעלך תחש ולר"ת בעינן עור [בהמה] טהורה דוקא דומיא דתחש והשתא אדרבא הא דבימי משה טמא היה ומייתי לזה ראיה מדלא היה לו רק קרן א'. ולהשמר מזה מסיק הש"ס מדאמר קרן א' היה לו [במצחו] ע"כ לסי' טהרה אמר דא"א לומר סי' טומאה שהרי אותו שור שהקריב אדה"ר דכתיב גבי' מקרין וטהור היה ואף ע"פ שאין מזה ראיה שגם זה התחש יהיה טהור מ"מ כבר מוכח שא"א שיהיה קרן א' סימן טומאה ומדלא הוה סימן טומאה א"כ ממילא הו"ל סי' טהרה דאלת"ה למאי נ"מ קיבל התנא כן ולאיזה צורך היתה הל"מ בענין זה:

ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים יש לעיין דהו"ל לעשות כלל כל הכשר לשופר כשר לחצוצרות ויש כשר לחצוצרות ופסול לשופר ומאי ניהו של פרה דפסול לשופר כבמתניתן דר"ה כ"ו ע"א וכשר לחצוצרות כתוס' ע"ז מ"ז ע"א ד"ה קרניה. ואולי משום דלא מיתני ליה שפיר כיון דאשתני שמיה משופר לחצוצרות כבסוף במה מדליקין ודוחק דהרי הומ"ל ולפרש שופר של ר"ה וחצוצרות של תענית או של מקדש דתו ליכא למיטעי. מיהו הו"מ למיתני עוד טובא כל החייב במ"ע שהזמ"ג חייב בל"ת ויש שחייב בל"ת ואינו חייב בעשה ומאן נינהו נשים ועבדים. כל מנחה הטעונה שמן נקמצת ויש נקמצת ואינה טעונה שמן ומאי ניהו מנחת חוטא וקנאות. דלחה"פ שאין טעון שמן אין נקמץ. ולהפוסקים דעבד כנעני ליתא בשבועה דאין גופו שלו למיתסר גופיה אבל ישנו בנדרים דמתסר חפצא הוא אלא שרבו כופו בדבר שיש בו עינוי נפשו אם כן הו"ל למיתני כל שישנו בשבועות ישנו בנדרים ויש [שישנו] בנדרים ואינו בשבועות ומ"נ עבדים. ועוד כל שישנו בנדרים ישנו בנזירות ויש שישנו בנזירות ואינו בנדרים ומ"נ קטן שהאב מדירו בנזיר דוקא ולא בשאר נדרים. מיהו למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא לא מיתני שפיר דלדידיה אין האב יכול להדירו אלא עד שיגיע לעונת נדרים ואותה השנה ישנו בנדרים לענין הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין וליתא בנזיר כלל אפי' נזירות דנפשיה דאיהו לאו בר עונשין הוא דללקי אשתיית יין ולאתויי קרבן נזירות. אמנם לאידך מ"ד קשה עי' בנזיר כ"ט ע"ב. ועוד כד מעיינת ביה משכחת טובא. וצ"ל תנא ושייר טובא אלא דקשה מה ראה רבי למישבק הני שהם כהלכה ותנא כללא שאינם כהלכה כהא דכל שכשר לדון כשר להעיד:

ה"א מאי קשקשת דכתיב סנפיר בחולין כ"ג ע"א כ' תוס' בסוף הדיבור משום דקשקשת הוא דבר שהיד מסכסך בו ה"א היינו סנפיר משמע להדיא דקשקשת הקבוע מאד בעור ואינו נרגש ביד כשהיד עוברת עליו אף ע"פ שנראה למראית העין לא הוה קשקשת ומזה ראיה לרמב"ן על התורה והובא בה"ה ובש"ע דהניטל בכלי ולא ביד אין לו דין קשקשת. וצ"ע קצת בע"ז פ' אין מעמידין ושם בארתי בעזה"י ע"ש והנה בחולין פא"ט משמע להדיא בחי' הר"ן דה"ה אי כתיב סנפיר הו"א שהוא קשקשת וכצ"ל במהרש"א בשמעתין לחד תי' גם כי דבריו קצת מגומגמים. והנה בסנפיר א"ש דהוה מקום לטעות משום דלפע"ד אין דרכו של סנפיר להשיר במים כלל וגם לא לגדל אחר זמן אלא נולד עמו מיד ודלא כמשמע מפליתי. וא"כ הא דכתיב אשר אין לו סנפיר לרבות אף ע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן או שהשירו במים כדאיתא פ' אלו טריפות. זה לא שייך בסנפיר וא"כ היה קשה אין לו ל"ל [פי' דדרשי' מיתורא דיו"ד עת"ח] וע"כ היה לנו לומר מאי סנפיר קשקשת. אבל אי הוי כתיב קשקשת והוי טעי' סנפיר זה קשה קצת לאמרו. וי"ל ע"פ מ"ש פר"ח ששאל רופא א' על דג שטינק"ס מרינו"ס שיש לו קשקשת ולא סנפיר ולפי הכלל הוא טהור והרי הוא סם המות ואיך התירו התורה ודרכי' דרכי נועם כתיב ע"ש ולפע"ד אין הקושיא מפני שאין לו סנפיר וסותר הכלל ז"א דאטו סנפיר הוא דוקא מה שאנו קורין פלוסי"ן בל"א אלא כל דבר הבולט מגופו שהיד מסכסך והוא שט בהן במקום סנפיר עומד וזה הדג יש לו רגלים והיינו סנפיריו שהוא שט בהן וזה ברור והוא טהור לפע"ד ומותר באכילה. ובספר הלכות קטנות להרב מהר"י חאגיז בח"א סי' רנ"ה מסתפק בהיתירו. ולפע"ד אין כאן מקום ספק כלל. אך עיקר שאלת הרופא היה להיותו סם המות ודרכי' דרכי נועם כתיב. והנה נ"ל שאלתו הוא ע"פ מ"ש הרמב"ן דיש מפרשים טעם לסימן סנפיר וקשקשת משום דאינך דגים אינם שטים ע"פ המים אלא דרים בקרקעית הים ומזיקים לאוכליהם וא"כ מכ"ש שהיה לנו לאסור דג הנ"ל שהוא סם המות גמור. ולפע"ד אה"נ אי נניח למונח טעם הנ"ל ונדרוש טעם דקרא א"כ אה"נ דהאי דג אסור מק"ו השתא דגים שאין בהם סם המות רק מפני שדרים בתחתית המים ויש בהם קצת היזק לגוף אסרתן התורה ופשוט הוא שנאסרו אפי' אם נמצא המצאה ע"י הרוקחים להוציא מהם עפרורית הים דבזה נוכל לעשות בכל מין ומין ע"י חכמת הקימיא' א"כ ק"ו שנאסר אותו הדג שהוא סם המות גמור ואפי' אחר שרקחוהו הרוקחים והסירו המות ממנו ואה"נ דאסור ואפ"ה שפיר כתב רחמנא כל שיש סנפיר וקשקשת וגו' וסמך עצמו אק"ו. דלא נטעה להתיר הדג ההוא דק"ו דאורייתא הוא. אבל האמת יורה דרכו כי חלילה לנו לומר שטעמי תורה היא משום רפואת הגוף ומקריו ואין לתורתינו עסק בזה אבל הכל הוא לרפואת הנפש ולפניו ית"ש נגלה הטעם לחלק בין יש לו קשקשת לאין לו. והאי דג מורינו"ס הנ"ל בכלל ההיתר מפני שיש לו קשקשת והם מגלים לנו על סנפיריו פי' שרגליו נידונים כסנפירים לפי הכלל המסור בידינו כל שיש קשקשת ע"כ יש לו סנפיר ומותר הוא באכילה ואין בזה היזק הנפש ואם כי יש בו היזק לגוף מה לתורה בזה דבר זה מסור לטבעים. ונ"מ שאם ע"י שום המצאה יוסר המות ממנו הרי הוא היתר גמור כאשר עושים הרוקחים באמת. והנה הי' מקום לטעות דאי הוה כתיב קשקשת ה"א היינו סנפיר כדי שלא נאמר שהתורה התירה סם המות ע"כ הוו דחקינן למימר היינו סנפיר. ואפי' למסקנא נמי דקבלה בידינו דקשקשת לבושא הוא מ"מ אכתי הא טעמא משום רפואת הגוף ונבוא לאסור דג הנ"ל וכיוצא בו מק"ו כנ"ל לכן הדר וכ' רחמנא סנפיר שהוא מיותר לגמרי והוא רומז כאלו חששה תורה שלא יבא א' בסוף העולם ויפרש קשקשת דבר שהיד מסכסך ויאמר היינו סנפיר ויאסור הדג הנ"ל לכן כ' רחמנא סנפיר ואם כן מזה מוכח להדיא התירו של דג הנ"ל. וזה מרומז ביגדיל תורה ויאדיר דמהאי קרא יליף ריב"ז שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ולא הרבה תורה ומצות לרפואת הגוף אלא לזכותן לבד:

ויש מקום אתי לומר נמי בהיפוך דהך דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר היינו או סנפיר או רגלים וקמ"ל קרא דכ' סנפיר דוקא סנפיר ממש ולא רגלים ולא אתא אלא למעוטי הך דג הנ"ל דרגלים לא מיקרי סנפיר. והא דכייל תנא דידן כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ולא חייש לדג הנ"ל שיבוא לאכלו משום שהוא בלא"ה סם המות וליכא למיחש ביה למידי. והא דהצריכה התורה לאוסרה בייתורא דסנפיר אף ע"ג דבלא"ה לא נאכלנה מפני שהוא סם המות י"ל משום יגדיל תורה ויאדיר והוא ע"פ פירש"י והרע"ב במשנה דסוף מכות אהך דריב"ז רצה הקב"ה לזכות את ישראל ע"ש וזה עולה עם דינו של בעל הלכות קטנות הנ"ל לאסור דג הנ"ל. ומ"מ לא נהירא לי לאוסרו דאכתי אייך כיילי כל שיש לו קשקשת כו' ולא חשו לדג הנ"ל ואי משום שהוא סם המות ובלאה"נ לא נאכלנו והלא עינינו רואות עתה שהרוקחים מוציאים המות ממנו והוא מצוי גם אצלינו אצל הרוקחים בשם הנ"ל והוא בדוק למי שישען על ביתו ולא יעמוד לאפיסת כח לחלישת כלי המשגל יקח ממנו ויתרפא ואיך לא חשו חז"ל שנבוא להתירו אלא ע"כ האמת כן הוא שמותר הוא. ואולי מטעם זה בעצמו שייך רצה הקב"ה לזכות את ישראל לאסרו שלא יבואו לידי ניאוף ע"י שמטבעו להרבות תאוה וברוב מקומות מוזהרים הרוקחים מלמוכרו כ"א ע"פ צוואת הרופא מומחה:

א"נ י"ל דקמ"ל קרא בסנפיר לומר קשקשת דומיא דידיה שהיד מסכסך בהם ולאפוקי אותם שאינם ניטלים ביד אע"פ שקשקשת פירושו לבושא והרמב"ן בחומש כ' אותן שאינם ניטלים ביד לא שייך לומר לבושא אלא מגופיה הם ולא הוה צריך קרא ע"ז שייך שפיר יגדיל תורה ויאדיר הרבה אמר לנו טעמים כדי שנדע ולא נטעה וגם זה נכון:

כל הטעון ברכה לאחריו יש להקשות מברכת אשר יצר וי"ל משום דאינו ראוי לברך עובר לעשיית צרכיו משום דאז תפלתו תועבה אבל אה"נ דעיקרא אלפניו וכמ"ש תוס' אברכת הטבילה. ואולי י"ל כי ברכת אשר יצר גם כן היא כמו ברכה אחרונה על האכילה אף ע"פ שכבר בירך אחר שנהנה גרונו מ"מ עוד ראוי לברך ברכה אחרונה שפעל המאכל את פעולתו וחלק לכל אבר חלקו המגיע ומפנה הפסולת לחוץ והכל שייך לברכה אחרונה על האכילה ובספר הלכות קטנות למהרי"ח ראיתי שצדד דשייך אשר יצר לברכה ראשונה על תשמיש המטה. ודעת מהריעב"ץ בסידור שלו שברכת המפיל נתקנה גם על ככה ושיש לברכה קודם תשמיש ע"ש:

ואיידי דאיירי נ"ל לפרש ברכת בורא נפשות שהיא ברכה אחרונה שאחר אכילה והשתיה ויראה קצת שהיא ג"כ כעין ברכה ראשונה כי ידוע שלכל דבר מהדומם צומח חי מדבר יש לו נפש או דוממים או צומחים או חי' או מדברת והנפשות מתעלת ע"י האוכל נמצא ע"י המאכל מתזן הגוף מגשמיותו והנפש מרוחניות נפשו. והנה לא יאמר על שום דבר שבראו הקב"ה חסר ח"ו כי אע"פ שלא נתן הדיבור לבעל החי לא יאמר שהחסירו הדיבור ושללו ממנו כי אותו מעבה האדמה שנברא ממנו החומר לא היה ראוי לשום מעלה יתירה לאשר הוא עתה וע"ז אחז"ל לדעתן נבראו בקומתן ובצביונן נבראו. אמנם הנפשות שהם רוחניות ע"ז יאמר בודאי שהקב"ה החסיר מנפש הדומם שלא יהיה בו כח יותר רק להיות נפש לדומם כדי שעי"ז יתאוה וישתוקק להתעלות אל הצומח וכן הצומח אל החי והחי אל המדבר שבו השלמת הכל אם הוא עובד ה' ית' ושומר מצותיו כמבואר אצלינו באריכות ובביאור במקומו בעזה"י גלל כן אומר אני כי אחר שכבר אכל אדם ושבר רעבון גופו אשר אז יתחיל העיכול ויפרד נפש המאכל וידבק אל נפש האוכלו לזון את נפשו יש לו לברך עתה ברכה ראשונה על אכילת הנפש שלו וזהו נוסחה בורא נפשות רבות וחסרונן שהוא ברא נפש לכל מין שבעולם וגם הוא ברא חסרון להנפש על כל מה שברא פי' יותר מכל מה שברא בעולם כי בכל מה שברא בעולם לא ברא לו חסרון חוץ מהנפש ועשה כן כדי להחיות בהם נפש כל חי שיהיה עי"ז חיות לנפש כל חי ויתעלו זה עי"ז כנ"ל:

לאפוקי ריחני יל"ד טובא דשביק מצות דעסיק ביה ונקיט ריחני וכמ"ש תוספות. ע"כ נ"ל דהנה בברכת הנהנין כתיב ברכה אחרונה בקרא ואכלת ושבעת ומניה ילפינן בק"ו ברכה ראשונה כששבע מברך כשרעב לכ"ש ואע"ג דההיא במזון דפת כתיב ואינך ברכות דרבנן נינהו מ"מ אההוא קרא סמכוהו. ואמנם בברכת התורה לפניו כתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וה"ה לברך על כל המצות אמנם לאחריו לא כתיב וליכא למילף מלפניו דשבע מרעב ליכא למילף אף ע"ג דאמרינן בברכות דילפינן ברכת התורה לאחריה מבהמ"ז לאחריו ההיא אסמכתא בעלמא הוא דלא אמרו לברך ברכת התורה [לאחריו] אלא בציבור ומשום כבוד צבור אבל לא זולת זה. נמצא דאין לברך על שום מצוה לאחריה. אך כ"ז כשכבר ידעינן דבריחני לא מברכים לאחריו אך להס"ד דגם אריחני מברכי' לאחריו וברכת הריח נפקא לן מכל הנשמה תהלל יה איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף הוי אומר זה הריח. ואי נימא דכלל בזה גם ברכה אחרונה נמצא דאדבר שהנשמה נהנית מברכין גם ברכה אחרונה. וה"ה למצות לברך ברכה אחרונה. וא"כ לפי אותה הס"ד כד הוי משני למעוטי מצות ע"כ הוה ס"ל למעוטי כגון תפילין דבסילוקן עדיין לא נגמר מצותן דהא כל עצמן לא הונחו אלא להיות לנו לאות ולזכרון שלא נשכח ה' ואטו בלילה ושבת הותר לנו לשכוח ח"ו אלא בשבת לא צריכין אות שהשבת בעצמו מזכיר לנו את ה' ובלילה שאינו זמן מלאכה ומו"מ לא נבוא לשכוח וכטעמים אלו אבל לא שנגמר מצות הזכרון נמצא דמשו"ה יש טעם שלא לברך בסילוקי תפילין כך הוה ס"ל לפרש כשתירץ לו למעוטי מצות דאתפילין ודומיהן קאי. לכן פריך דלבני מערבא דמברכין גם אסילוק תפילין א"כ מה ממעט דמכ"ש דמברכי גם אחר שארי מצות דגם אנן יש לנו לברך עליהם. ומסיק למעוטי ריחני כי כל הנשמה לא קאי אלא אברכה ראשונה ולא אחרונה וממילא לברכת כל המצות כולן וק"ל:

ולבני מערבא דמברכי בתר דסליקו תפלייהו וכו'. הריטב"א בחידושיו כ"י והר"ן בחידושיו פירשו דבני מערבא הוו מברכי גם על שאר מצות שיש להם גמר מדאצטריך לאוקמי אליבא דבני מערבא בריחני דאי כר"ת שהביאו התוס' הו"ל לאוקומיה בשאר מצות ע"ש והגם דכבר התוס' נרגשו מזה לשיטת ר"ת וכתבו דהו"מ למימר לאתויי ציצית אלא נקט ריחני דפסיקא וכו' לא נראה להריטב"א והר"ן דכיון דברישא קאמר לאתויי מאי לאתויי מצות מאי פריך ליה לבני מערבא דלא מברכי אלא על תפילין ומאי קושיא מאחר דהתרצן אמר לאתויי מצות בכללות ואי בני מערבא מפקי תפילין מאי קושיא כיון דהתרצן אמר סתמא מצות. ותו דידוע דעל הרוב כתבו ז"ל דהתרצן והמקשן אחד באחד יגשו בכולא שמעתא וא"כ התרצן הו"ל למרתח עליה דמאי קושיא מבני מערבא אימא מצות בר מתפילין וכלומר דגם אני שתרצתי לאתויי מצות סתמא היינו למר כדא"ל ולמר כדא"ל אלא מוכח דבני מערבא גם אשאר מצות מברכין:
והנה הריטב"א והר"ן כתבו משם רבינו האיי גאון בתשובה שכתב לא נהגינן במתיבתא כבני מערבא ומיהו מאן דבעי למעבד כבני מערבא שפיר דמי עכ"ל ולשון זה מוכח דהעיקר כמ"ש מרן בב"י א"ח סימן כ"ט בסוף כי הטור שם הקשה על רבינו האיי דכיון דאינו חייב לברך אם יברך הוי ברכה לבטלה ומרן בב"י צדד כמה צדדין לתרץ בעד רבינו האיי גאון ובסוף דבריו כתב א"נ כיון דבני מערבא הוו מברכי אע"ג דאנן לא סבירא לן כותיהו הבא לברך אין מוחין בידו כיון שיש לו אילן גדול להתלות עליו עכ"ל ודברי הגאון דמייתו הר"ן והריטב"א הכי מוכחי וטעמו דכיון דבש"ס מייתי סברת בני מערבא ומהדר לתרוצי מתניתין אליבייהו ש"מ דמאן דבעי עביד כוותיהו והיינו כמ"ש מרן בסוף בדעת הגאון ודוק:

(נא ב) וא"ר יוחנן בן נורי נמנו וגמרו שאין נקחין בכסף מעשר ואין מטמאין וכו'.—עי' בירושלמי עירובין פ"ט ה"ד [כה רע"ד]: "ר' יוחנן אמר חומרים מטמאין טומאת אוכלין ואין ניקחין בכסף מעשר". וגם מכאן יש להוכיח שהבבלי והירושלמי לא ראו זה את זה. ולפי דעת הירושלמי סבר ריב"נ שהולכין בשניהם לחומרא מפני הספק. ויפה שאל את ר"ע שתפס תרי קולי דסתרי להדדי. ועי' מ"ש הר"ש בעוקצין פ"ג מ"ה.

והא שבת וכו'. לאו קושיא היא אלא מילתיה דייק ואזיל: לטעמא. למתק הקדרה: והחימום. פיטרטר''א: והתיאה. היינו סאה: חלת חריע. קרו''ג והוא כרכום: אף הם לא ילקחו בכסף מעשר. דרחמנא אמר ונתת הכסף וגו' ואכלת לפני וגו' והני לדידן לאו אוכל נינהו: נמנו וגמרו כו'. אלמא כל מידי דלא עביד לאוכלו אלא להטעים הקדירה לא מטמא דהא פלפלין וכרכום לטעמא עבידי: לכמך. דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח ועיקרו שבתוכו מטבילין כל אוכל דהאי לאו לטעמא עביד דהוה עיקר: אמריתה לשמעתא כו'. הך שמעתא דפרישית לקמיה לא תימא כו': העשויה. שהצניעה לכך הא סתמא לקדרה ולא מטמא: אלא סתם שבת לכמך. ומטמא: דתנן השבת. סתם שבת משמע: אין בה משום תרומה. שאם חזר הקלח ונפל לתוך קדרה של חולין אינו מדמע: כי לא נתנה נמי. סתמא לקדרה ואמאי מטמאה הא אמרינן לעיל דמידי דעביד לטעמא לא מטמא: מתני' כל שיש לו ביעור. שהוא מצווה לבערו מן הבית בשביעית כשכלה לחיה מן השדה: יש לו שביעית. לענין שחייב להפקיר ואסור לעשותן סחורה ומלוגמא ואפיקטויזין: ויש. שנוהגת בו קדושת שביעית ואין לו ביעור כדמפרש בגמרא עיקר הלוף והדנדנה שאין כלים מן השדה בימות הגשמים: גמ' לוף שוטה. שם לווי הוא ועשבים הם: עלה הלוף שוטה והדנדנה. וה''ה לכל הכלים בימות הגשמים מהשדה אלא הא דנקט הני משום דסיפא דמתניתין מיתוקמא בעיקרין ואשמועינן חילוף בין עיקרן לעליהן: מתני' קשקשת. מלבושין של דג: סנפיר. אלו כנפים ששט בהן על פני המים: יש לו טלפים. פרסותיו סדוקות שאין קרנים אלא לבהמה ולחיה טהורה: ויש שיש לו טלפים. כגון חזיר ואין לו קרנים: גמ' דג טמא. איכא דיש לו סנפיר: אקשקשת סמכינן. דהאמרת כל שיש לו קשקשת: ה''א מאי קשקשת דכתב רחמנא היינו סנפיר. כנפים שפורח בהן מכי אית ביה כנפים שרי ואתי למישרי דג טמא ולהכי כתב תרוייהו דעל כרחך חד מינייהו לבושא הוא אייקררי''ץ בלע''ז: ופרכינן והשתא דכתיבי תרוייהו מנלן דקשקשת לבושא הוא. דקתני כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אלמא פשיטא לן מאי קשקשת ודאי מהאי קרא נפקא ושריון קשקשים הוא לבוש אלמא לבושא מיקרי וכיון דמהאי קרא נפקא קשקשת דהא ליכא למימר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר: דמברך אירקא. לאחריו בורא נפשות רבות כי היכי דמברכינן אכל מיני מאכל ועל כל פרי העץ חוץ משבעת המינים דבעינן ברכה אחת מעין ג': מצות. ציצית ולולב ושאר מצות שמברכין עליהן עובר לעשייתן:

והא שבת מדחייב בפאה חייב נמי במעשר. הוי מצי לאתויי הא דתנא במס' (שביעית) (פ''ד) ומייתי לה בפ''ק דמסכת ע''ז (דף ז:) השבת מתעשר זרע וירק ובהדיא תנן ומייתי בסמוך דשבת משנתנה טעם בקדרה אינה מטמאה טומאת אוכלין הא עד שלא נתנה מטמאה אלא דניחא ליה למפרך דרבי עקיבא אדרבי עקיבא: התיאה. פרש''י דהיינו סיאה וקשה דלעיל אמר דסתמיה לאדם וחייב במעשר וא''כ מטמא טומאת אוכלין והכא קאמר תיאה אין מטמא טומאת אוכלין וי''ל דדוקא בחצר סתמייהו לאדם אי נמי ב' מינים הן: אם נקח בכסף מעשר מפני מה אין מטמא טומאת אוכלים כו'. וא''ת והא אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין כח:) קור נקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין וי'ל דקור נמי אם שלקו וטגנו מטמא טומאת אוכלין ולכך אף קודם שליקה נקח בכסף מעשר מידי דהוי אבהמה וחיה דנקחות בכסף מעשר לפי שראויין לשחוט אבל טומאת אוכלים אין להם מחיים והכא פריך שפיר אי נקחת בכסף מעשר לפי שראויה אחר תיקון לאכילה אם כן יטמא טומאת אוכלים מיד שהרי בקל יכול לתקנה ומעתה יש עליה שם אוכל ולא דמי לקור שמחוסר שליקה וטגון ואי אין מטמא טומאת אוכלין לפי שאחר התקון אינה ראויה בפני עצמה לאכילה אם כן גם לא יהו נקחות בכסף מעשר: ולכתוב רחמנא קשקשת כו'. וא''ת והיכי הוי ידעי מה קשקשת קודם שנכתב קרא דגלית ויש לומר דמקבלה הוה ידעינן דהכי נמי נגיחה לא ידעינן דהויא בקרן אלא מקרא דויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל וגו' (ב''ק דף ב:) וא''ת ומנלן דבעינן תרוייהו אימא דטהור בחדא מינייהו או בהא או בהא עד שיפרט לך הכתוב יחדו וי''ל דומיא דסימני בהמה בעינן מעלת גרה ומפרסת פרסה מדאסר רחמנא חזיר וגמל: כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו. וברכת טבילה דאמרינן בפ''ק דפסחים (דף ז:) דמברך אחר טבילה התם נמי דינה להיות לפניה אלא משום דגברא דלא חזי הוא: ולבני מערבא דמברכי כי מסלקין תפילייהו לשמור חוקיו. אומר ר''ת דעל תפילין לבד הוו מברכי לשמור חוקיו דקרא (שמות יג) דושמרת את החוקה הזאת למועדה ס''ל לבני מערבא דבתפילין כתיב כדאמר בירושלמי אבל ציצית כי קמסלק מעליו ליכא מאן דמברך ותפילין נמי דוקא כשמסלקן סמוך לשקיעת החמה שמחויב לסלקן כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף לו:) הניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה דכתיב ושמרת את החוקה והשמר דעשה עשה אבל ציצית אע''ג דפטור בלילה ליכא איסור ואין חייב לסלקן ובשמעתין הוי מצי למימר לאתויי ציצית אלא דניחא למינקט ריחני משום דפסיקא דאכל ריחני אין מברך אחריהן ולדידן לא קי''ל כבני מערבא ולא מברכין אחר תפילין לשמור חוקיו דבפרק הקומץ רבה (שם דף לו:) מוכח דלילה זמן תפילין הוא דהכי סבר רב אשי התם ומדרבנן הוא דאסור שלא ישן בהן וקרא דושמרת מוקמינן לה דבחוקת הפסח הכתוב מדבר ואף על גב דשבת לאו זמן תפילין הוא מכל מקום אין מברך עליהם כשמסלקן ע''ש עם חשכה דאין חייב לסלקן דנפקא לן (שם) מלאות על ידך יצאו שבתות ויו''ט שהן גופן אות:

דף נא - ב

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד