נידה נ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - ב

ומבארינן: קסבר רבי יוחנן "מחשבת חיבור" ^[14] שחשב על העולשין כשהם עדיין מחוברים, לא שמה מחשבה לשנות אותם ממאכל בהמה למאכל אדם.

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא בדומה לכך, י"ג דברים נאמר בנבלת עוף טהור, וזה אחד מהם:

צריכה מחשבה לאוכלה, כדי שיהיה לה שם אוכל ותטמא, ואינה צריכה הכשר. דהיינו אין צורך שיבואו עליה מים כדי שתהיה ראויה לקבל טומאה ולטמאות מאכלים אחרים בטומאת אוכלים. ואף יותר מכן, אין צורך שיגע בה שרץ כדי שתהיה טמאה בטומאת אוכלים, שכיון שסופה שתטמא טומאה חמורה כשיאכלו אותה [שיטמאו אפילו בגדיו של האוכל אותה), הרי היא מטמאה טומאת אוכלים עצמית, אפילו אם לא יגע בה שרץ.

ומזה ששנינו שצריכה נבלת עוף טהור מחשבה לאוכלה, על אף שבהיותה בחיים היא עומדת לאכילה, שהרי חושב לשחוט העוף ולאכלו, אלמא מחשבת חיים לא שמה מחשבה משום שבאותה שעה שהיא בחיים אין היא ראויה לקבל טומאת אוכלים.

הכא נמי, במחשב על עולשין שזרען לבהמה שיהיו למאכל אדם, מחשבת חיבור לא שמה מחשבה, כי בהיותם מחוברים לקרקע הם אינם ראויים לקבל טומאת אוכלים, ולפיכך צריך לחזור ולחשוב עליהם לאכילה לאחר שנתלשו.

רבי זירא אמר: לעולם מחשבת חיים שמה מחשבה ואין נבלת עוף טהור צריכה מחשבה לאכילה לאחר שנתנבלה, שהרי עומדת היא מחיים לאכילה.

אלא הכא מדובר בגוזל שנפל מן הרום [עוף הפקר שלא ראינוהו מקודם ונפל מלמעלה] עסקינן, דלא הוה קמן [לפני שמת] דלחשוב עליה מחיים לאכילה, ולפיכך צריך עתה מחשבה לאכילה.

אמר ליה אביי לרבי זירא: תרנגולת שביבנה [שלקמן מבואר שטימאוה על ידי מחשבה משנתנבלה] שהיא עוף מזומן והיתה לפנינו מחיים, מאי איכא למימר? מדוע הצריכו מחשבה לאוכלה אחרי שהתנבלה?

אלא, מוכח שכל נבלת עוף טהור צריכה מחשבה אחרי שמתה משום שאינה ראויה לקבל טומאה מחיים. והמחשבה שחשבו עליה מחיים לא מועילה.

אמר ליה רבי זירא: שם תרנגול ברא [תרנגול הבר] הוה. ולפיכך לא היה מזומן מחיים לאכילה.

אחיכו עליה: לגלגו עליו תלמידי אביי שהרי תרנגול ברא, עוף טמא הוא. ועוף טמא מי קמטמא בבית הבליעה [שחידוש זה שבעת האכילה, בהיותו בבית הבליעה, הוא מטמא טומאה חמורה, נאמר רק בנבלת עוף טהור]. ולקמן בתרנגולת שביבנה מדובר גם ביחס לטומאת בית הבליעה. וזה לא יתכן בתרנגול הבר!?

אמר להו אביי לאלו שלגלגו על האוקימתא של רבי זירא בתרנגול הבר: גברא רבה אמר מילתא, לא תחיכו עליה! אלא תתעמקו בדבריו ותבינו כוונתו.

כי כוונתו של רבי זירא היתה בתרנגולת [רגילה] שמרדה בבעליה ויצאה למדבר וגידלה בו אפרוחים ואחד מהאפרוחים הללו חזר ונפל כאן ולפיכך צריך מחשבה לאכילה, שהרי בהיותו במדבר הוא לא היה מזומן לאכילת אדם. שאף אחד לא חשב עליו, ומאי כוונת "תרנגול ברא" שאמר רבי זירא, דאיבראי ממרה [שמרדה באדוניה וברחה למדבר].

רב פפא אמר: תרנגולת שביבנה, תרנגולתא דאגמא הואי, ולפיכך צריכה מחשבה משום שאינה מזומנת לאכילה.

רב פפא לטעמיה, דאמר רב פפא: תרנגול דאגמא אסור משום שהוא מין טמא. תרנגולתא דאגמא שריא שהרי הוא מין טהור [ואין מדובר בזכר ונקבה אלא בשני מינים שונים ^[15], ^[16] הקרויים כך].

וסימניך, להבדיל בין הסוג הטהור לטמא, עמוני ולא עמונית [תרנגול דאגמא דהיינו המין הנקרא בלשון זכר כמו עמוני אסור ולא תרנגולתא דאגמא שנקראת בלשון נקיבה כמו עמונית].

דרש מרימר: תרנגולתא דאגמא אסירא [וחולק על כך פפא] משום שחזיוה רבנן דדרסה ואכלה ודריסה זאת היא אחד מסימני עוף טמא.

והיינו "גירותא" המבוארת בגמרא שהוא עוף טמא.

תנו רבנן: גוזל של עוף טהור שנפל לגת של יין ומת בו, וחשב עליו להעלותו כדי לתתו לכותי שיאכלנו הרי הוא טמא טומאת אוכלין. אבל אם חשב לתתו לכלב הרי הוא טהור מטומאת אוכלין שהרי משמת לא חשבו עליו למאכל אדם, אם לא שחשב עליו לתתו לכותי.

רבי יוחנן בן נורי אומר: אף אם חשב לתתו לכלב הרי הוא טמא טומאת אוכלים, משום שמצד עצמו הוא ראוי לאכילת אדם ולא צריך מחשבה לאכילה כדי לטמאותו בטומאת אוכלים. ולדעת רבי יוחנן הוא טמא אפילו אם לא חשב עליו כלל, לא לאדם ואף לא לכלב.

אמר רבי יוחנן בן נורי: קל וחומר שמטמא אף בלא מחשבה: אם מטמא נבלת עוף טהור טומאה חמורה [באכילתו בבית הבליעה, שמטמא את בגדי האוכל] שלא במחשבה, אפילו אם לא חשב עליה לאכילה [וכגון שלא ידע שמה שהוא אוכל זה נבלת עוף טהור, ולפיכך לא החשיב אותו במחשבתו לעשותו לדבר מאכל], לא יטמא נבלת עוף טמא טומאה של אוכלים שהיא קלה שמטמא רק אוכלים ומשקים שלא במחשבה!?

אמרו לו: לא, אם אמרת בטומאה חמורה, שכן אינה יורדת לכך, תאמר בטומאה קלה, שכן יורדת לכך! ובהמשך תבאר הגמרא את משמעות הדברים.

אמר להן: תרנגולת שביבנה תוכיח, שיורדת לכך וכמו שיבואר בגמרא בהמשך, וטמאוה שלא במחשבה.

אמרו לו: משם ראיה? כותים היו שם, וחשבו עליה לאכילה.

ודנה הגמרא: במאי עסקינן?

אילימא בכרכים שיש שם הרבה אנשים ונמצאים ביניהם אנשים האוכלים כל דבר, למה לה מחשבה?

והתנן: נבלת בהמה טהורה, שבכל מקום היא עומדת לאכילה, וכן נבלת עוף טהור והחלב בכרכים, ששם יש להם אנשים שאוכלים אותם אין צריכין לא מחשבה ולא הכשר!

אלא מדובר בכפרים, שאין בהם אנשים רבים ואין נבלת עוף טהור וחלבים עומדים בהם מן הסתם לאכילה.

ופרכינן: ומי איכא למאן דאמר דנבלת עוף טהור בכפרים לא בעיא מחשבה?

והתנן: נבלת בהמה טמאה בכל מקום שאינה עומדת מן הסתם לאכילה [ואינה מטמאה טומאת אוכלים. ועל אף שמטמאה בתורת נבלה, יש נפקא מינה כשהיא פחות מכביצה שאז אינה יכולה להצטרף לאוכלים אחרים להשלים לשיעור ביצה שהוא השיעור לטומאת אוכלים], ונבלת עוף טהור בכפרים, צריכה מחשבה, ואינה צריכה הכשר [משום שסופה לטמא טומאה חמורה].

אמר רבי זעירא בר חנינא: לעולם, בכרך, ובכל זאת צריכה לרבנן מחשבה כי גתו מאסתו שנהיה מאוס מהנפילה ליין ועשאתו ככפר שאין לו מן הסתם אוכלים. ^[17]

והשתא מבארינן לפלוגתייהו:

אמר רבי יוחנן בן נורי: קל וחומר, אם מטמאה טומאה חמורה שלא במחשבה, לא תטמא טומאה קלה שלא במחשבה?

אמרו לו: לא, אם אמרת בטומאה חמורה, שכן אינה יורדת לכך.

ודנה הגמרא: מאי "אינה יורדת לכך"?

הערות

^[14] הסיבה שאוכל מחובר לקרקע אינו מקבל טומאה, ויותר מזה שאף טומאה שכבר היתה בו לפני שנזרע, פוקעת כשנזרע בקרקע, מבואר ברש"י בפסחים דף ל"ד שכשהוא מחובר לקרקע פוקע ממנו שם אוכל, וממילא הטומאה עוזבת אותו, מפני שטומאה יכולה לחול רק על אוכל. אולם מקשה הקובץ שעורים בפסחים, שמבואר בגמרא שתרומה שנטמאה וזרעה בקרקע, הרי היא אסורה באיסור תרומה מדאורייתא, אולם הטומאה עוזבת אותה, ואם נאמר שההסבר שכשמחובר לקרקע, כבר איננו אוכל, אם כן גם קדושת תרומה צריכה להפקע מזה, ומשמע שהטעם שהטומאה עוזבת אותו, זה אף על פי שעדיין יש לו שם אוכל, מכל מקום בטומאה נאמר דין שאין טומאה במחובר לקרקע, ולכן למרות שנשאר אוכל נקדוש בקדושת תרומה, הטומאה תעזבנו, וכמו-כן דן הגרי"ז בחידושיו לתחילת פרק שני במסכת זבחים, האם הסיבה שאין טומאה בבעלי חיים היא משום שאיננו אוכל עדיין, או שמא הטעם שהח?יו?ת שבהם מונעת מהטומאה לחול ומביא שם ראיות לצד השני עיין שם.

^[15] על פי שיטת התוספות שתרנגולתא דאגמא זה מין שהזכר טמא והנקיבה טהורה. ולשיטתו, אומר המשך חכמה מתפרש הפסוק בפרשת נח [פרק ז' פסוק ג'] בציווי שנאמר לנח להכניס את העופות לתיבה, "גם מעוף השמים שבעה שבעה, זכר ונקבה לחיות זרע". ורש"י מפרש, שהכוונה לעופות טהורים. ומקשה המשך חכמה מדוע לא כתוב בפירוש עופות טהורים. ומיישב לפי דברי התוספות, שהרי בתרנגולתא דאגמא הזכר טמא, ובכל זאת ציותה התורה להביא שבעה גם מן הזכרים, כדי לחיות זרע והנקבה שתולד ממנו תהיה טהורה, מה שאין כן בבהמות טהורות, שם מטרת הבאתם היתה רק לשם קרבן, ולכן לא מוזכר שם "לחיות זרע". והקשה על דבריו בספר שארית יצחק הרי מהעופות הטהורים שהביאו שבעה, היה זה לצורך הקרבת קרבנות, ואם כן מתוך השבעה נקבות הטהורות, ששה נשחטו ורק אחת נשארה בחיים. ומדוע היה צריך שבעה זכרים.

^[16] מבואר בתוספות שאם נפרש שבתרנגולתא דאגמא הזכר טמא והנקבה טהורה, מכל מקום עוף זכר שיצא מן הביצים יהיה טמא, ואף שכלל בידינו היוצא מן הטהור - טהור, מתרצים התוספות שהאמא הרי לא מולידה אפרוח אלא ביצה, ולכן נחשב שהאפרוח יצא מן העפר ואינו מתייחס לאמו הטהורה. ומבאר החזון איש ביורה דעה [סימן י"ד [א'] סעיף י"ב] שאף שודאי שגם בעופות נאמר הכלל של 'היוצא מן הטהור - טהור', ולכן אם יצא עוף עם סימני טומאה מביצה שהוטלה על ידי אמא טהורה, העוף הזה יהיה טהור, ורק בתרנגולתא דאגמא, שכך נבראו מששת ימי בראשית שהזכר טמא והנקיבה טהורה, ולכן בזה אנו אומרים שאם יצא מן הביצה ולד זכר הרי הוא טמא, ואם תצא נקיבה היא טהורה, מפני שבמין זה, עיקר המין מתייחס לביצה, האם ביצה זו טהורה או טמאה, אבל בעוף טהור גמור שנולד ממנו עוף עם סימני טומאה, בזה ודאי שטהור, מפני שבין שנלך אחרי האם ובין שנלך אחרי הביצה, הם טהורים, וממילא היוצא מהם טהור.

^[17] ומסקנת הדברים: א. נבלת בהמה טהורה, בין בכרכים ובין בכפרים, ונבלת עוף טהור בכרכים, אינם צריכים הכשר מים ולא הכשר שרץ, מפני שסופן לטמא טומאה חמורה. ב. נבלת בהמה טמאה, וכן החלב שלה בכל מקום, וכן גוזל שנפל לגת בכל מקום, ונבילת עוף טהור בכפרים, צריכים מחשבה לאכילה, אולם אינם צריכים לא הכשר מים ולא הכשר שרץ, מפני שסופן לטמא טומאה חמורה. ג. רק חלב בהמה שחוטה בכרכים, אף שאינו צריך מחשבת אכילה, ואף לא הכשר מים שהוכשרה בשחיטה, אבל הכשר שרץ צריך, מפני שאין סופו לטמא טומאה חמורה. ולפי זה אומר הרמב"ן, שצריך להוסיף במשנה שנבלת בהמה טהורה בכל מקום, ונבלת עוף טהור בכרכים, אינם צריכים מחשבה ולא הכשר מים ואף לא הכשר שרץ, ואילו חלב בכרכים, אף שאין צריך הכשר מים, אבל הכשר שרץ צריך. ודברי המשנה שאינם צריכים הכשר, מתפרשים ביחס לנבלה, הכשר מים ושרץ, וביחס לחלב, רק הכשר מים.

כדי שיהיו ראויים לקבל טומאת אוכלין צריכות שיחשוב עליהם מחשבה נוספת לאכילת אדם, לכשיתלשו. ומסבירים את דברי ר' יוחנן, קסבר [סבור הוא]: כי מחשבת חבור (מחשבה זו שחשב בשעה שהצמחים היו עדיין מחוברים לקרקע) לא שמה מחשבה.

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כשיטה זו: שלשה עשר דברים נאמרו בדין טומאת נבלת עוף טהור. וזה אחד מהן — שעל מנת שתיטמא ותטמא מאכלים במגעה, הריהי צריכה מחשבה שתיאכל, ואינה צריכה הכשר (באחד משבעת המשקים) לקבלת טומאה, ואף מקבלת טומאה בלא שיגע בה שרץ, אלא נבלת עוף טהור נטמאת מאליה. ואף שחשב על עוף זה לאוכלו בעודו בחיים, הריהו צריך לחשוב עליו שוב לאכילה (על מנת שיקבל טומאה) לאחר שהתנבל, אלמא [מכאן נסיק] כי מחשבת חיים לא שמה מחשבה, הכא נמי [כך גם כן] מחשבת חבור לא שמה מחשבה.

ר' זירא אמר: אין להביא מכאן ראיה לשיטת ר' יוחנן, כי הכא [כאן] בגוזל עוף שנפל מן הרום (מגובה), ממקום שלא ראינוהו מקודם, עסקינן [עוסקים אנו], שלא הוה [לא היה] עוף זה לפני שהתנבל קמן, דלחשוב עליה [לפנינו, שנחשוב עליו]. לאכילה, ולכן נצרך לחשוב עליו לאכילה משהתנבל, אבל אילו אכן היה חושב עליו בחיים — מחשבה זו היתה מועילה.

אמר ליה [לו] אביי לר' זירא: תרנגולת שביבנה (עליה ידובר להלן), שטימאוה חכמים בהסתמך על מחשבה משהתנבלה, והיתה לפניהם בהיותה בחיים, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי שמחשבת חיים אינה נחשבת מחשבה! אמר ליה [לו] ר' זירא לאביי בתשובה: תרנגול ברא הוה [בר היה] זה, שלא היה לפנינו בהיותו בחיים, ולכן לא חשבו עליו לאכילה בחיים.

אחיכו עליה [גיחכו עליו, על הסבר זה של ר' זירא]: והרי תרנגול ברא [בר] עוף טמא הוא, ועוף טמא מי קמטמא [האם מטמא]? אמר להו [להם] אביי: גברא רבה [אדם גדול] כר' זירא אמר מילתא [דבר], לא תחיכו עליה [אל תגחכו עליו], שכן כוונתו היתה שמדובר בתרנגולת שמרדה (שברחה) מבעליה אל המדבר, ובו גדלה את אפרוחיה. והרי אלו כשרים לאכילה, וחזר אחד מהם אל מקומו, ובאופן שלא היה לפנינו בחיים, ולכן לא חשבו עליו לאכילה בהיותו בחיים, ומאי [ומה פירוש] הלשון שאמר ר' זירא "ברא" — דאיבראי [שנברא] ממרה (ממורדת).

רב פפא אמר הסבר אחר: תרנגולתא דאגמא הואי [תרנגולת של אגם, מקום צמחיה שומם מבני אדם, היתה] זו, ומשום כך לא חשבו עליה לאכילה בחיים, ונצרכת מחשבת אכילה משנתנבלה. ומסבירים: רב פפא הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר רב פפא: תרנגול זכר דאגמא [של אגם] — אסור, שהריהו עוף טמא. ואולם תרנגולתא דאגמא [תרנגולת של אגם] — שריא [מותרת], שהיא עוף כשר.

וסימניך לזכור מי המותר ומי האסור — ההלכה הנודעת בעניינם של האסורים לבוא בקהל: עמוני ולא עמונית, ואף בענייננו, הזכר אסור, ולא תרנגולת (נקבה) של אגם המותרת. דרש מרימר: תרנגולתא דאגמא [תרנגולת של אגם] — אסירא [אסורה] ושלא כשיטת רב פפא. וסיבת הדבר, שכן חזיוה רבנן דדרסה ואכלה [ראוה חכמים את התרנגולת הזו שהיא דורסת ואוכלת]. והיינו [וזהו] העוף הנקרא גירותא שהוא טמא.

א ועוד בעניינו של גוזל עוף טהור שנפל ומת, תנו רבנן [שנו חכמים]: גוזל עוף טהור שנפל לתוך גת (מקום חצוב בסלע לדריכת ענבים ליין), ומת שם, וחשב בעליו עליו להעלותו מהגת. אם חשב להעלותו לשם אכילתו של כותי — הגוזל טמא, כדין כל נבלת עוף טהור. ואם חשב להעלות את הגוזל משם כדי להאכיל בו כלב — הריהו טהור. ר' יוחנן בן נורי אומר: אף אם חשב להעלותו לאכילת כלב — הריהו טמא, שכן הגוזל כשלעצמו ראוי לאכילת אדם, ואין צורך איפוא במחשבה לאכילת אדם דווקא כדי שיטמא.

ובנימוק שיטתו זו אמר ר' יוחנן בן נורי: קל וחומר הוא, אם נבלת עוף טהור הריהי מטמא טומאה חמורה (טומאת בגדים, באכילת כזית ממנה, בהיותו בבית הבליעה) אף שלא במחשבה (שלא ידע בשעת אכילה, שזוהי נבלת עוף טהור), לא יטמא טומאה קלה (טומאת אוכלים, שאינה מטמאה אלא במגע) שלא במחשבה?!

אמרו לו חכמים: לא, אין זה קל וחומר, שכן אם אמרת שאין צורך במחשבה בטומאה חמורה (טומאת בגדים, באכילה), הרי זה משום שכן אינה יורדת לכך (לדין מחשבה), תאמר שאין צורך במחשבה בטומאה קלה (טומאת אוכלים) שכן יורדת לכך!

אמר להן: תרנגולת שביבנה תוכיח, שכך היה מעשה ביבנה, שמתה תרנגולת, ובא דינה לפני חכמים, שיורדת לכך — וטמאוה שלא במחשבה. אמרו לו: משם ראיה? כותים היו שם, וחשבו עליה לאכילה.

ושואלים: במאי עסקינן [במה, באיזה מקרה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בכרכים שהם מקומות שיש בהם עם רב, ורבים הם האוכלים, ונאכל בהם הכל, ואף נבלת עוף טהור וחלב בהמה — למה לה מחשבה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נבלת בהמה טהורה, בכל מקום (בין במקומות מעוטי אנשים ובין במקומות מרובי אנשים), ונבלת עוף טהור והחלב, בכרכים — אין צריכין לא מחשבה לאכילת אדם ולא הכשר משקה ולא הכשר טומאה!

אלא המדובר בכפרים שמעטים האוכלים דבר זה, ואולם גם על צד יש לשאול: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] שלא בעיא [לא צריכה] נבלת עוף טהור מחשבה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נבלת בהמה טמאה בכל מקום, ונבלת עוף טהור בכפרים — צריכה מחשבה, ואינה צריכה הכשר!

אמר ר' זעירא בר חנינא: לעולם מדובר בכרך, ואשר לשאלה שבכרכים אין צריך נבלת עוף טהור מחשבה, שונה המקרה כאן, שנפל הגוזל לתוך הגת, שכן גתו מאסתו (לכלכה אותו), ועשאתו ככפר שמעטים האוכלים דבר זה.

ב ומבררים את מה ששנינו למעלה. אמר ר' יוחנן בן נורי: קל וחומר, אם מטמאה טומאה חמורה שלא במחשבה לא תטמא טומאה קלה שלא במחשבה?

אמרו לו: לא, אם אמרת בטומאה חמורה שכן אינה יורדת לכך.

ומבררים: מאי [מה פירוש] "אינה יורדת לכך"? אמר רבא, הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו חכמים לר' יוחנן בן נורי]: לא, אם אמרת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

they require intent to be used for human consumption once they are detached from the ground, in order for them to be susceptible to ritual impurity. Rabbi Yoḥanan rules in this manner because he holds that intent to designate produce while it is attached to the ground is not considered intent.

Rava said: We learn in a mishna (Teharot 1:1) as well: Thirteen matters were stated with regard to the carcass of a kosher bird, and this is one of them: In order for such a carcass to be susceptible to impurity and to be capable of imparting impurity to food through contact, it requires a person’s intention to eat it, but it does not require exposure to liquid to be rendered susceptible to impurity. Even if one had intent to eat the bird while it was still alive, intent is still required after it became a carcass for it to transmit impurity. Rava concludes: Evidently, intent that the bird be eaten while the bird is alive is not considered intent. Here too, intent to designate produce while it is attached to the ground is not considered intent.

Rabbi Zeira said: Rava’s proof is inconclusive, as here we are dealing with a young bird that fell from a height, where the bird was not before us prior to it becoming a carcass, so that one could have had intent that it is food. Consequently, it requires intent afterward for it to impart impurity, but had there been intent while it was still alive, that would have sufficed.

Abaye said to Rabbi Zeira: What is there to say about the case of the chicken in Yavne? In that instance the Sages deemed the chicken impure due to intent only after it became a carcass, despite the fact that it was present before them while it was alive. This apparently indicates that intent which occurred while the bird was alive is not considered intent. Rabbi Zeira said to Abaye: That was actually a wild chicken, which was not before them while it was alive, and therefore there was no intent that it should be food while it was alive.

Those who heard this comment laughed at Rabbi Zeira’s interpretation: A wild chicken is a non-kosher bird, and does a non-kosher bird impart impurity? Abaye said to them: A great man has stated a matter; do not laugh at him. Rabbi Zeira means that this is referring to a chicken that rebelled against its owner, ran away to the wild, and raised its kosher chicks there. One of those chicks subsequently returned from the wild. Consequently, it had not been present before the Sages while it was alive. And what did Rabbi Zeira mean when he mentioned a wild [bara] chicken? He meant one that was created [de’ivrai] from a chicken that rebelled.

Rav Pappa stated an alternative interpretation: It was a marsh [de’agma] hen. Since no one lives in a marsh, there was no opportunity for intent while it was alive, and therefore intent was necessary afterward. The Gemara adds: Rav Pappa conforms to his standard line of reasoning in this regard, as Rav Pappa said: The animal called the marsh rooster is prohibited, as it is a non-kosher bird, whereas the marsh hen is kosher and permitted.

And your mnemonic to remember which animal is permitted and which is prohibited is the well-known statement of the Sages with regard to the verse: “An Ammonite or a Moabite shall not enter into the assembly of the Lord” (Deuteronomy 23:4). An Ammonite man is unfit to enter the assembly but not an Ammonite woman. Here too, the animal with a female name is permitted, whereas the one with a male name is prohibited. Mareimar taught: The marsh hen is prohibited, contrary to the opinion of Rav Pappa, as the Sages saw that it mauled and ate its prey. And this is the geiruta, a non-kosher bird.

§ Apropos the case of a young kosher bird that fell and died, the Sages taught in a baraita: A young kosher bird that fell into a winepress and died there, where the owner intended to draw it up from the press for a Samaritan to eat, is ritually impure, like any carcass of a kosher bird. If he intended to draw it up from the press for a dog to eat, it is ritually pure. Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: Even if he intended to draw it up from the press for a dog to eat, it is impure, as the bird does not require intent for it to be impure.

Rabbi Yoḥanan ben Nuri says in explanation of his opinion: This halakha can be derived by the following a fortiori inference: If the carcass of a kosher bird transmits severe ritual impurity, i.e., it renders one’s garments impure when an olive-bulk of it is in the throat, without thought, i.e., even if no one had intent that a person should eat it, should it not transmit a lenient impurity of food, by touch alone, likewise without thought?

The Rabbis said to Rabbi Yoḥanan ben Nuri: No, this is not a valid a fortiori inference. If you said that there is no requirement of intent with regard to severe ritual impurity, that is because severe ritual impurity does not assume its status with that requirement of thought, i.e., intent is not relevant to that type of impurity. Shall you also say that there is no requirement of thought with regard to lenient impurity, which does assume its status with that requirement of thought? The Gemara will soon explain the precise meaning of this concept of assuming its status with the requirement of thought.

Rabbi Yoḥanan ben Nuri said to the Rabbis: The case of the chicken in Yavne can prove that the question of whether or not intent is required does not depend on that factor. The case in Yavne involved an item that does assume its status with that requirement of thought, and yet the Sages declared it impure without intent. The Rabbis said to Rabbi Yoḥanan ben Nuri: Will you cite proof from there? In that case there were Samaritans there, and the people in Yavne intended that it be eaten by the Samaritans.

The Gemara analyzes the case of a young kosher bird that fell into a winepress: What type of situation are we dealing with? If we say that we are dealing with cities, where there are many people available to consume all sorts of food, including the carcass of a kosher bird, why does it require intent? But didn’t we learn in a mishna (Okatzin 3:3): An unslaughtered carcass of a kosher animal in any location, whether the population is large or small, and the carcass of a kosher bird or the fat of a kosher animal found in cities [bakerakim], require neither intent for human consumption nor contact with liquid for them to be rendered susceptible to impurity?

Rather, it must be referring to villages, where the population is small and there are not many people who would eat the carcass. But this too is difficult: Is there anyone who said that intent is not required in the case of a carcass of a non-kosher bird for the impurity of food? Didn’t we learn in the beginning of that same mishna: A carcass of a non-kosher animal found in any location, and an unslaughtered carcass of a kosher bird in the villages both require intent to consume them, but they do not require contact with a liquid to become susceptible to ritual impurity?

Rabbi Zeira bar Ḥanina says: Actually, the baraita is referring to a case that occurred in a city, and even so intent is required. The reason is that the young bird fell into a winepress, and the winepress rendered it disgusting and thereby rendered it like the carcass of a kosher bird in a village, where there are few people who would eat it.

The Gemara analyzes the exchange cited above. Rabbi Yoḥanan ben Nuri says that this halakha can be derived by an a fortiori inference: If the carcass of a kosher bird transmits severe ritual impurity without thought, should it not transmit lenient impurity without thought?

The Rabbis said to Rabbi Yoḥanan ben Nuri: No, this is not a valid a fortiori inference. If you said so with regard to severe ritual impurity, that is because it does not assume its status with that requirement of thought.

The Gemara asks: What is the meaning of the clause: It does not assume its status with that requirement of thought? In what manner is thought required for the lenient impurity of food it imparts in the case of a bird carcass but not required for the severe impurity it imparts when it is in the throat? Rava said that this is what the Rabbis said to Rabbi Yoḥanan ben Nuri: No, if you said that there is no requirement of thought

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נבלת בהמה טהורה בכל מקום ונבלת העוף הטהור והחלב בכרכים אינם צריכים לא מחשבה ולא הכשר. פי' נבלת בהמה ונבלת העוף אינם צריכים לא הכשר מים ולא הכשר שרץ מפני שסופן לטמא טומאה חמורה. והחלב אינו צריך הכשר מים שכבר הוכשר בדם שחיטה אבל הכשר שרץ צריך לצדדין קתני ואין אתה יכול לאומר' בחלב נבלה דא"כ צריך הוא הכשר מים ושרץ שהוא אין סופו לטמא טומאה חמורה דכתיב וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה וא"א נמי בחלב של טמאה שהיא צריך מחשבה שהרי נבלת טמאה בכל מקום צריכין מחשבה ואין חלבה חלוק מבשרה אלא בחלב של שחיטה הוא ואינו צריך הכשר מים עכשו מפני שכבר הוכשר בדם שחיטה אבל הכשר שרץ צריך ולצדדין קתני הכשר כדפרישי'.
ובסיפא גרס' נבלת בהמה טמאה בכל מקום ונבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה ואין צריכין הכשר ולא גרם בה חלב כיון דחלב בכפרים צריך מחשבה הכשר נמי צריך שלא הוכשר בשחיטה מפני שקדם הכשר למחשב' והבשר קודם למחשבה לא הוי הבשר כדאיתא בהעור והרוטב. ובנוסח המשניות נמי אין בהם חלב בסיפא.

נבלת בהמה טהורה בכל מקום ונבלת עוף טהור והחלב בכרכין אין צריכין לא מחשבה ולא הכשר. פירוש נבלת בהמה טהורה ונבלת עוף טהור אין צריכין הכשר כלל לא הכשר שרץ ולא הכשר מים כדאיתא בסמוך הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה והחלב אינו צריך הכשר מים שכבר הוכשר בדם שחיטה אבל הכשר שרץ בעי ולצדדין קתני ואי אפשר להעמיד בחלב בהמה טהורה שמתה מאליה, דההיא הכשר מים והכשר שרץ נמי בעי, דאין סופו לטמא טומאה חמורה דהא כתיב וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ובחלב נבלת בהמה טמאה אי איפשר לאוקמה, דהא אפילו בשרה צריך מחשבה בכל מקום וכ"ש חלבה אלא כדאמרן.

אלמא מחשבת חבור לאו שמא מחשבה. פי׳ לפי שאינן ראויין לקבל טומאה באותה שעה.

תרנגולא דאגמא אסורה תרנגולתא דאגמא שריא. פי׳ ר״י ז״ל כי שני מינים הם שאי אפשר למין אחד שיהא דין הזכר חלוק מדין הנקבה.

חזיוה דדרסא ואכלה. כבר פרשתיה במקומה בס״ד.

והחלב בכרכין. פי׳ בחלב טהורה שחוטה מיירי ואיכא צריכא הכשר מים קאמר לפי שכבר הוכשרה בשחיטה או בדם שחוטה ובפלוגתא דתנאי דהתם אבל הכשר שרץ בעינן שא״א לפרשה בחלב נבלת בהמה טמאה דההיא דלא בעיא הכשר לפי שסופה לטמא טומאה חמורה מ״מ מחשבה בעי דלא עדיף מבשרה דאמרינן בסמוך שצריך מחשבה בכל מקום ואלו חלב בהמה טהורה שמתה מאליה הא ודאי בעי אפי׳ הכשר מים דבמאי אתכשר כיון שאין סופו ליטמא טומאה חמורה אלא ודאי כדאמרן.

מחשבת חיים לא שמה מחשבה. ואע"ג דלא חשיב לאוכלו מחיים כיון דמיוחד לאוכל אדם לא פקע שם אוכל מיניה במה שנתנבלה עד שיפסל מלאכול לכלב אי מחשבת חיים שמה מחשבה:

דאיבראי ממרה וילדה אפרוחין במדבר שלא היתה עליהם מחשבה מעולם:

תרנגולתא דאגמא שריא. שני מינין הם אותו מין שנקראין בלשון זכר אסירי הזכר והנקבה אבל אין לפרש שיהא מין אחד חלוק הזכר מן הנקבה:

אלא בכפרים מי איכא למ"ד דלא בעי מחשבה. תימה מאי פריך דילמא ר' יוחנן בן נורי פליג אהך מתני' וכי משני גתו מאסתו ועשאו כפר. צ"ל דר' יוחנן בן נורי פליג עלה. ומי' מצי למימר דר' יוחנן בן נורי סבר דלא נפסלה מחמת הגת וי"ל דלרבנן פריך משום דס"ל דלא על חנם נקט נפל לגת הלכך פריך אילימא בכפרים בלא נפל נמי צריך מחשבה ומעיקרא דפריך אילימא בכרכים משמע ליה דמחמת נפילה בגת לא נמאס כולי האי שיעשה כפר עד דמשני ר' זירא גיתו מאסתו כו':

ל"ג גבי כפרים והחלב דאי בחלב שחוטה כיון דקאמר צריך מחשבה ולא הוה עליה תורת אוכל בשעת שחיטה לא מכשר ליה דם שחיטה כדמוכח בהעור והרוטב מההיא דעולשין שהדיחן דהכשר אינו מועיל עד שיהא עליו תורת אוכל וא"כ אמאי אינו צריך הכשר ואי בחלב דנבלת בהמה טהורה אמאי אין צריך הכשר הלא אין לנו שום טומאה כדאמרינן בפ' כל שעה מחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואי בחלב בהמה טמאה פשיטא דצריך מחשבה כמו הבשר אבל גבי כרכין גרס והחלב ומיירי בחלב שחוטה:

פיסקא כל שחייב במעשרות כולי צריכה מחשב' פירוש דסתמא לא קיימא אלא לכלבים והלכך צריך שיחשב עליה להאכילה לגוים דאוכל הנאכל לגוים חשוב אוכל לקבל טומאה אבל אוכל הנאכל לכלבים אינו חשוב אוכל כדלקמי' ואינה צריכה הכשר פירש המורה שום הכשר ירידת טומאה לא הכשר מים ולא הכשר שרץ אלא מאליה מטמאה בלא שום נגיעה:

ומאי ברא דאיברא ממרה פירוש ואפ"י שהיתה בביתו והיתה מחשבתו עליה לאוכלה כיון שברחה בטלה אותה המחשב':

ונבלת עוף טהור והחלב בשוקים אן צריכה לא מחשבה ולא הכשר פירוש זהו חלב בהמה טמאה דאילו חלב בהמה טהורה אעפ"י שנתנבלה אינה מטמאה משום נבלה דתנן בשילהי עוקצים חלב בהמה טהורה אינו מטמא טומאת נבלה לפיכך הוא צריך הכשר חלב בהמה טמאה מיטמא טומאת נבלה לפיכך אין צריך הכשר:

ואלא בספרים מי איכא מאן דאמר דלא בעי מחשבה פירוש ואמאי נקיט שנפל לגת אפילו לא נפל לגת נמי צריך מחשבה:

בד"ה מחשבת חיים כו' אבל אי שמה מחשבה לא פקע כו' עכ"ל משום דמדמה תלמודא הך דחשב לכשיתלשו להך דמחשבת חיים דלא חשב כלל לכשימות וקאמרי דה"ק דמחיים לא חשיב לאכלה עד אחר שחיטה ובלא מחשבה הוה אוכל בשחיטה דסתמא לאכילה והרי מתה ובכפרים איירי כדלקמן דלא הוי סתמא לאכילה אבל אי הוה שמיה מחשבה מחיים והוי אוכל מחיים אע"ג דלא חשיב כלל לכשימות לא פקע שם אוכל מנייהו כו' וק"ל:

גמ' ק"ו אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה כו' יראה דהכי קאמר דבכל מקום טומאת אוכלין מטמא טפי מטומאה חמורה דהיינו אדם וכלים דלא מיטמאו אלא מאב הטומאה וא"כ ק"ו הוא אם זאת הנבלה מטמא אדם וכלים שלא במחשבה ק"ו שזאת הנבלה תטמא אוכלין שלא במחשבה אבל טומאה קלה בעלמא ודאי דצריכה מחשבה אפי' לר"י בן נורי דהא ליכא ק"ו וק"ל:

תוס' בד"ה ל"ג גבי כפרים והחלב כו' ובחלב בהמה טמאה פשיטא דחלב צריך מחשבה כו' עכ"ל וקצת נראה ליישב דאצטריך החלב בהמה טמאה לאשמעינן דאינה צריכה הכשר ואין חלבה חלוק מבשרה כמו חלב בהמת נבלה טהורה דחלוק מבשרה וכן נראה מפירוש הרמב"ם במסכת עוקצין:

ד"ה מחשבת חיים וכו'. נראה דהוקשה לתוס' מאי מייתי גמרא מהכא ראיה דמחשבת חבור לא שמיה מדשבה דשאני הכא דנתנבלה ואינה ראויה תו לאכילה לסתם בני אדם ולא חשב מחיים לאוכלה בנבלות ולכך צריכה מחשבה לאחר שנתנבלה אבל אי לא נתנבלה אלא שנשחטה פשיטא שלא היה צריך לשום מחשבה דאוכל גמור הוא א"כ ה"ה נמי גבי עולשין שזרען לבהמה כיון דלאחר תלישה לא נשתנה לשום גריעותא לעולם אימא לך דמחשבת חבור שמה מחשבה דהא אותה מחשבה לא היתה כ"א לאוכלה אחר תלישה והרי נתלשו ותירצו דהכי מייתי ראיה דס"ל לגמרא דסתם עוף עומד לאכילה דמחיים מסתמא הוי כאילו חשב עליו לאוכלו הלכך אי אמרת בשלמא דכל מחשבה שהיא מחיים אפילו בדבר שלא נשתנה אח"כ לגריעותא לא שמיה מחשבה אתי שפיר גבי עוף אע"ג דהוי מסתמא כאילו חשב עליו מחיים לא אמרינן דירד עליו תורת אוכל מחיים ותו לא פקע מיניה אלא אמרינן כיון דלא חשב עליה מחיים לאוכלה מחיים אלא לאחר שחיטה א"כ אינה מתחלת מחשבתו עד אחר שחיטה והרי מתה ולא באתה לידי שחיטה ולכך לא מקרי אוכל וצריכה מחשבה אחר שנתנבלה אבל אי אמרת מחשבת חיים שמה מחשבה א"כ ירד עלה שם אוכל מחיים א"כ אע"ג שנתנבלה אח"כ לא פקע מינה שם אוכל במה שנתנבלה עד שתפסל מאכילת כלב וא"כ למה תנא במתניתין שצריכה מחשבה לאחר שנתנבלה:

ד"ה תרנגולת וכו' למ"ד זוז"ג אסור. ר"ל וה"נ התרנגולת ע"כ נולדת מהזכר והנקבה והזכר הוא טמא וא"כ התרנגולת באה מאיסור ומהיתר:

בא"ד ועוד כיון דלא הוי מעופות טמאים כו' אין לאסור עד שיהא בו כל ארבעה סימנים וכו'. ר"ל דמבואר הוא במסכת חולין בשמעתא דעופות טמאים ד' ס"א דכ"ד עופות טמאים המפורשים בתורה יש בכל אחד מהם סימני טהרה אחד או שנים ואפ"ה אסורים כיון דבהדיא אסרינהו רחמנא בתורה אבל שאר עופות שאינן מפורשין בתורה אינן אסורים עד שיהא בהם כל סימני טומאה דומיא דנשר שאין בו שום סימן טהרה כלל והאי תרנגולא דאגמא אי איתא דחלק הזכר מהנקבה ע"כ אינו מהנהו עופות טמאים המפורשים בתורה דלא אשכחן בהו כה"ג וא"כ אין לאוסרו עד שיהיו בו כל ארבע סימני טומאה ואין בו שום סימן טהרה וזה דבר שאינו מצוי כדמוכח כההיא שמעתתא דחולין דבכל עופות טמאים המצויים יש בהם סימן אחד או ב' של טהרה חוץ ממין הנשר והאי תרנגולת א"א להיות ממין הנשר דבנשר יש בו זכר ונקבה וק"ל:

ד"ה אלא בכפרים וכו' וא"כ מאי פריך. ר"ל מאי פריך ומי איכא למ"ד דלא בעי מחשבה הא ע"כ לר"י בן נורי לא בעי מחשבה אפילו בכפרים וא"כ ע"כ האי מתני' דפריך מינה דקתני בה בכפרים צריכה מחשבה ע"כ כרבנן אתיא ולא כרבי יוחנן בן נורי ומאי פריך מינה לרבי יוחנן בן נורי ותירץ וי"ל דה"פ ר"ל הא דפריך ומי איכא למ"ד דלא בעי מחשבה ארבנן פריך מי איכא למ"ד דלרבנן לא בעיא מחשבה אפילו בלא נפל לגת וק"ל:

רש"י בד"ה צריכות מחשבה לאכילה ושוב תטמא כו' כצ'"ל:

בד"ה אף לכלב כו' לא בעי מחשבה הס"ד ואח"כ מ"ה טומאה חמורה:

בד"ה ונבלת עוף טהור בעי מחשבה כו' הס"ד:

תוס' בד"ה לא גרסינן כו' בסה"ד ומתכשר בדם שחיטה, נ"ב שנאמר על הארץ תשפכנו כמים:

רש"י ד"ה טמא (בסופו). הכשר היינו דבר שמכשירו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה תרנגול שביבנה. ובא מעשה לפני חכמים וטמאוה כו'. כצ"ל:

תד"ה אלא. תימה כו'. עמש"כ בס"ד בטהרות פ"ח מ"ו בשיטת הרמב"ם והרע"ב בזה:

בסה"ד צ"ל ר' זעירא:

תד"ה ל"ג (בסופו). ובחלב בהמה טמאה פשיטא כו' דמ"ש מבשרה. ר"ל דאפי' בכרכים בעיא מחשבה. והמהרש"א ל"ד בכאן במחכ"ת. ומה שנסתייע מפי' הרמב"ם בעוקצין. עמש"כ שם בכוונת פי' הרע"ב שהוא לקוח מפי' הרמב"ם. ועי' ג"כ מש"כ בבכורות (ו) בס"ד. ולכאורה יש לקיים הגי' דמיירי בנבלת חיה טהורה דחלבה מטמא טומאה חמורה כדאיתא בזבחים ספ"ז:

רש״י ד״ה ונבלת עוף וכו' אין צריך מחשבה כצ״ל:

צריכות מחשבה. לאכילה ושוב תטמא טומאת אוכלין שיחשב עליהן לאחר תלישתן לאוכלן ואע''ג דכבר חשב בחבורן שהרי נמלך עליהן לאדם: צריכות מחשבה. לאכילה ושוב תטמא מאיליה ותחזור ותטמא אוכלין במגע דהא מאיליה קודם מחשבה אין לה טומאה אלא בבית הבליעה: ואינה צריכה הכשר. כדיליף לקמן בשמעתין כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר לא שום הכשר ירידת טומאה לא הכשר מים ולא הכשר שרץ אלא מאיליה בלא שום נגיעה: אלמא מחשבת חיים. דהא מחיים סתמא לאכילה ואפ''ה לא מהניא ההיא מחשבה לטומאה דבעינן מחשבה בשעה שראוי לקבל טומאה ומחיים לאו בר קבולי טומאה הוא: הכא נמי מחשבת חבור. הואיל ומחובר לאו בר קבולי טומאה לא שמה מחשבה: מן הרום. עוף הבר פורח באויר דלא הוה קמן מחיים דליחשביה: תרנגולת שביבנה. דאמרינן לקמן כותים היו שם וחשבו עליה והא תרנגולת עוף מזומן הוה והויא קמן מחיים ואפילו הכי בעי מחשבה לטומאת מגע: עוף טמא מי מטמא בבית הבליעה. והא קיימא לן (חולין דף ק:) מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טמא לא ותרנגולת שביבנה מטמיא בבית הבליעה הואי מדקא מייתי לה רבי יוחנן בן נורי לקמן סייעתא למילתיה דפליג בגוזל שנפלה בגת אלמא דומיא דגוזל הוא: שמרדה. שברחה ונעשית מדברית לאדוניה ושם גדלה אפרוחין ומהן נפל אחד כאן דלא היתה בו מחשבה מעולם: ומאי ברא. דקאמר לכו: דאיבראי ממרה. הנעשה מדברית לאדוניה: תרנגולתא. נקבה דאגמא הואי דההוא עוף טהור הוא אליבא דרב פפא: חזיוה רבנן דדרסה. מקבלת ברגליה מה שאוכלת ואני אומר שדורסת על מאכלה ברגליה לאחוז שלא יבא כולו לפיה ואין עוף טהור עושה כן: והיינו גירותא. דקיימא לן גירותא עוף טמא הוא דאמר בפרק כל הבשר (חולין דף קט:) כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן לקבליה אסר לן דמא שרא לן כבדא אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא: גוזל. טהור: שנפל לגת. ומת: וחשב עליו. להעלותו לכותים להאכילו: טמא. טומאת אוכלין ומטמא אוכלין אחרים במגע דמעצמו באה עליו טומאה משחשב עליו כדיליף לקמן הואיל וסופו מטמא אדם כגון האוכלו מטמא בגדים בבית הבליעה לענין טומאה קלה נמי לא בעי הכשר מים ולא הכשר נגיעת שרץ הכשר היינו דבר שמכשירו לטומאה כגון שרץ ומים: אף לכלב טמא. טומאת אוכלין ולאו משום דאכילת כלב מחשבה היא אלא לר' יוחנן בן נורי לא בעי מחשבה: טומאה חמורה. כגון האוכלה מטמא בגדים בבית הבליעה ואפילו לא חשב עליו כגון שלא ידע שזה הוא: טומאה קלה. אוכלין ומשקין: אינה יורדת לכך. אינה יורדת לדין מחשבה ולקמן מפרש מה היא: תרנגולת שביבנה תוכיח. שמתה תרנגולת ביבנה ובא מעשה לפני חכמים וטמאוה שלא במחשבה ואף על פי שיורדת לכך כלומר דלטומאה קלה טמאוה שלא במחשבה ובטומאה קלה אמרת יורדת לכך: בכל מקום. ואפילו בכפרים דליכא אוכלין מרובין סתמא לאכילה: ונבלת עוף טהור בכרכים. דאיכא עם רב ואוכלין הכל וכן חלב בהמה דכרכים אין צריכין מחשבה אבל בכפרים בעי מחשבה: נבלת בהמה טמאה בכל מקום. סתמא לאו לאכילה הלכך בעיא מחשבה ונהי דאי איכא כזית בלא מחשבה מטמיא אפילו אדם וכלים וכל שכן אוכלין ומשקין אלא להכי מהניא מחשבתה דאי איכא פחות מכביצה שאר אוכלין ופחות מכזית נבלה משלים לכביצה אי חשיב ליה מצטרפא בהדייהו ומקבלת טומאה במגע שרץ ואי לא לא: ואינה צריכה הכשר. דסופה לטמא טומאה חמורה: לעולם בכרך. והיינו טעמא דלרבנן בעיא מחשבה דגת שנפל לתוכה מאסתו ואינו הגון לאכילה כל כך:

מחשבת חיים לא שמה מחשבה. דמחיים לא חשב לאוכלה עד אחר שחיטה והרי מתה אבל אי שמה מחשבה לא פקע שם אוכל מינה במה שנתבטלה עד שתפסד מאכילת כלב: תרנגולתא דאגמא. הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה ולא שרי מטעם כל היוצא מן הטהור טהור שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה והאפרוח מעפרא קא גדיל ונאסר ממילא ע''י סימני טומאה ונקבה נמי אין לאוסרה למאן דאסר זה וזה גורם דהא אפרוח לא יצא אלא מן הביצה ומעפרא קגדיל כדפרישית ומיהו נראה עיקר ששני מינים הן והמין שקורין תרנגולתא דאגמא שרי הזכר והנקבה דיש להן סימני טהרה והמין שקורין תרנגול דאגמא אסור הזכר והנקבה דאין נראה שמין אחד חלוק הזכר מהנקבה ועוד כיון דלא הוי מעופות טמאין הכתובין דבהנהו בכל מין יש זכר ונקבה משום סימני טומאה אין לאסור עד שיהא בו כל ד' סימנים דמנשר ילפינן: אלא בכפרים. תימה דע''כ רבי יוחנן בן נורי לא בעי מחשבה אפילו בכפרים מדעביד ק''ו וא''כ מאי פריך ויש לומר דה''פ [אלא] בכפרים ומי איכא כו' וא''כ בלא נפל לגת נמי לרבנן צריך מחשבה ואע''ג דמקשה אסיק אדעתיה הא דנקט נפל לגת מכל מקום פריך מעיקרא אילימא בכרכים כו' דסבר דמחמת נפילה לגת לא מימאס כולי האי עד שיעשה ככפר עד דמשני רבי זירא: ל''ג גבי כפרים והחלב דחלב דמאי אי דבהמה טהורה וצריכה מחשבה בכפרים דאין דרך לאכול חלב אם כן אמאי אין צריך הכשר דחלב נבלת בהמה טהורה אין סופה לטמא טומאה חמורה כדאמרינן בכל שעה (פסחים כג.) מחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואי בחלב שחוטה הא דם שחיטה לא מכשר כיון דקאמר צריך מחשבה וליכא אכתי שם אוכל עליו עד שחישב דהכשר אינו מועיל עד שיהא אוכל כדאמר בהעור והרוטב (חולין קכח.) גבי עולשין שהדיחן לבהמה ובחלב בהמה טמאה פשיטא דחלב צריך מחשבה דמ''ש מבשרה וגבי כרכים גרסינן ליה ומיירי בחלב שחוטה דכיון דאין צריך מחשבה הוי אוכל ומתכשר בדם שחיטה:

דף נ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד