נידה מג ע"ב

ולאחר מכן ירדה וטבלה לשם גירות, ומעתה הריהי כבת ישראל, מהו דינה במקרה זה?

וצדדי השאלה: אם תמצי [תמצא] לומר כי בתר [אחר] עקירה אזלינן אף על גב דמצי נקיט להו [אנו הולכים, אף על פי שיכולה לאחוז בהם שלא יצאו לחוץ], ומשום כך, אילו היה זה בישראלית הריהי טמאה, אבל גויה אינה נטמאת בכך מן התורה. ואולם אפשר לומר מצד שני הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בישראלית, שהיא טמאה טומאה דאורייתא [מן התורה], אבל גויה זבה, שאין היא טמאה אלא מדרבנן [מגזירת חכמים] — לא נאמר שהולכים אחר העקירה, או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה] דינה של הגיורת מדינה של הישראלית לענין זה. ומסכמים: לא נפתרה בעיה זו, ותיקו [תעמוד] במקומה, ללא פתרון.

א שנינו במשנתנו שהזיבה והקרי מטמאין את האדם שיצאו ממנו בכל שהן. אמר שמואל: על מנת שייטמא האדם בזב צריך שתצא ממנו זיבה כשיעור שיש בה כדי חתימת (סתימת) פי האמה (פתח אבר הזכרות), שכן נאמר בדינו של הזב "וזאת תהיה טומאתו בזובו... או החתים בשרו מזובו טומאתו היא" (ויקרא טו, ג).

ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנתנו כי הזיבה והקרי מטמאין בכל שהן? ומשיבים: הוא שמואל שאומר את שיטתו זו, סבור כר' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר משום [בשם] ר' ישמעאל: על מנת שייטמא האדם בזב צריך שתצא ממנו זיבה כדי חתימת (סתימת) פי האמה, ולא הודו לו חכמים לר' ישמעאל, ולדעתם די לטומאה בשיעור כלשהו. ומשנתנו כשיטת חכמים, ואילו שמואל סבור כשיטת ר' ישמעאל.

ודנים בשיטה זו, מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] לשיטה זו של ר' ישמעאל — שכן אמר קרא [המקרא] בדינו של הזב "וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא". הרי שהזיבה צריך שתהיה בה כדי חתימת האיבר.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], החלוקים על ר' ישמעאל, מה הם למדים מהכתוב הזה? — לדעתם הכתוב ההוא מבעי ליה [נצרך לו] ללמד הלכה אחרת בדיני הזב, שרק זוב לח שיש בו כדי להחתים את בשר האדם, בהיותו נוזלי, הוא שמטמא בזיבה, ואינו מטמא בהיותו יבש.

ושואלים לצד האחר, ור' ישמעאל שלמד מכתוב זה את שיטתו בשיעור הזיבה, מנין הוא למד את ההלכה שרק הזיבה הלחה היא שמטמאה? ומשיבים: הדין ההוא מהכתוב באותו פסוק "וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו" נפקא [יוצא, נלמד].

ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו את דין הזיבה הלחה שמטמאה מ"או החתים" מה למדים הם מהכתוב "רר בשרו את זובו"? — לדעתם הכתוב ההוא למנינא [ללמדנו את מספר] ראיות הזיבה, שבהן נטמא הזב הוא דאתא [שבא]. נאמר בכתוב "וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא", וללמדנו: "זובו" — הרי זו ראיה חדא [אחת], "רר בשרו" — הרי זו תרי [שתי] ראיות, "את זובו" — הרי זו תלת [שלוש] ראיות. ומכאן לימד הכתוב על זב בעל שלש ראיות שהוא חייב בקרבן.

ומסוף הפסוק בו נאמר "או החתים בשרו מזובו טמא הוא" למדים כי מקצת זובו, אף זה שלא ראה שלוש ראיות זיבה, הריהו טמא. ומכאן לימד הכתוב על זב בעל שתי ראיות שאף שאינו מביא קרבן, הריהו מטמא משכב ומושב. ושואלים: ולשיטת ר' ישמעאל, שלמד מהכתוב "רר בשרו את זובו" שאין הזיבה מטמאה אלא בלחה, מנינא מנא ליה [מניין הראיות שהזב נטמא בהן מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דין זה מדרשתו של ר' סימאי.

דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' סימאי אומר: נאמר בזב "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו.. טומאתו היא". שם, ב—ג). הרי שמנה הכתוב בפסוק הראשון שתים ראיות של זיבה ("זב מבשרו", "זובו") — וקראו "טמא" ("טמא הוא"). ולאחר מכן, בפסוק הבא, חזר הכתוב ומנה שלש ראיות ("זובו", "רר בשרו", "את זובו") — וקראו "טמא" ("טומאתו היא"). הא [הרי] כיצד ניישב שני כתובים אלה? אלא בשתים ראיות — הריהו זב לענין טומאה בלבד, ואילו בשלש ראיות — הריהו זב אף לענין קרבן.

ושואלים: ולמאן דנפקא ליה תרוייהו [ולמי, לחכמים החולקים על ר' ישמעאל, כפי שהוסברו דבריהם למעלה, שיוצאים, שנלמדים להם שניהם, גם דין הטומאה וגם דין הקרבן] מהאמור בפסוק השני, "ו זאת תהיה טומאתו בזובו... טומאתו היא", אם כן האמור בפסוק הקודם "איש איש כי יהיה זב מבשרו" מאי עביד ליה [מה עושה בו, מה הוא לומד ממנו]? ומשיבים: מבעי ליה [נצרך לו] כתוב זה ללמדנו כי אין הזב נטמא אלא עד שיצא הזיבה מבשרו.

ואילו סופו של הפסוק הקודם שנאמר בו "זובו טמא" למה לי? לימד על הזוב (טיפת הזיבה כשלעצמה) שלא רק שהוא מטמא את האדם שזב ממנו, אלא שאף הוא, הזוב עצמו, טמא ומטמא אחרים במגעו.

ב שנינו שהזיבה ושכבת הזרע נטמאים בה הזב ובעל הקרי בכל שהוא. אמר רב חנילאי משום [בשם] ר' אלעזר בר' שמעון: שיעור שכבת זרע המטמא, לאיש הרואה שכבת זרע — טומאתו במשהו, ואילו לנוגע בשכבת זרע — רק כשיש בשכבת הזרע שיעור כעדשה. ושואלים: והאנן [והרי אנו] כי הזיבה ושכבת הזרע מטמאין בכל שהן תנן [שנינו] במשנתנו. מאי לאו [האם אין] הכוונה לאדם הנוגע בשכבת זרע, שנטמא בכלשהו! ודוחים: לא, הכוונה היא לאדם הרואה שכבת זרע, אבל הנוגע אינו נטמא בפחות מכעדשה.

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] מברייתא: חומר (חומרה) יש בטומאת שכבת זרע יותר מב טומאת השרץ. וכן יש חומר דין בטומאת השרץ יותר מב טומאת שכבת זרע. ומפרטים: חומר בטומאת השרץ מטומאת שכבת זרע — שכן שרץ אין חלוקה (הבחנה) בטומאתו של השרץ, מה שאין כן בשכבת זרע, שיש המטמא ויש שאינו מטמא. ומן הצד האחר, יש חומר בטומאת שכבת זרע — שכן השכבת זרע מטמא בכל שיעור שהוא, מה שאין כן בשרץ, שאינו מטמא בפחות משיעור כעדשה.

מאי לאו [האם אין] הכוונה בדברי הברייתא הללו ששכבת הזרע מטמאה בכל שהוא לנוגע בה? ושלא כדברי רב חנילאי! ודוחים: לא, הכוונה היא דווקא לרואה שכבת זרע, אבל הנוגע בשכבת זרע אינו נטמא בפחות מכעדשה.

ושואלים על כך: והא דומיא [והרי בדומה] לשרץ קתני [שנה] את דינה של שכבת הזרע, ומן ההשוואה לשרץ נאמר: מה טומאת שרץ — הריהי טומאה הבאה בנגיעה, אף הטומאה האמורה בברייתא בשכבת זרע — היא טומאה הבאה בנגיעה! אמר רב אדא בר אהבה בתשובה: אין ההשוואה בברייתא בין דרך טומאת שכבת זרע ודרך טומאת השרץ, אלא שום [שם, מהות] טומאת שרץ קתני [שנינו], ושום [ושם] שכבת זרע קתני [שנינו], שטומאתו של השרץ בנגיעה בשיעור כעדשה, וטומאתה של שכבת זרע בראיה היא בשיעור כלשהו.

ושואלים עוד: והאם השרץ לא מטמא אף בשיעור משהו? והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה במסכת אהלות]: האברים של הדברים המטמאים (כגון המת, הנבילה, השרץ) אין להם שיעור לטומאתם, אם הם שלמים, ואף איבר שיש בו פחות מכשיעור כזית, והוא מבשר המת, וכן איבר שיש בו פחות מכזית והוא מבשר נבלה, וכן איבר שיש בו שיעור פחות מכעדשה והוא מן השרץ, הרי כל אלו מטמאים. וכיצד זה שנינו בברייתא שיש שיעור לטומאת השרץ, בכעדשה?

ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד] הוא דינו של אבר מן השרץ, שמטמא אף בפחות משיעור כעדשה — משום דכוליה [שכולו, שהוא בשלימותו] במקום שיעור כעדשה קאי [עומד, נחשב]. וראיה לדבר, דהא [שהרי] אילו חסר פורתא [מעט] מאבר השרץ (ואין בו שיעור כעדשה) — מי קמטמיא [האם הוא מטמא]?!

שנינו בברייתא כי שכבת זרע חלוקה טומאתו, ושואלים: מאי [מה] היא עניינה של חלוקה זו? אילימא [אם תאמר] שהכוונה שחלוקה טומאת שכבת זרע בין ישראל שנוהגת בהם לבין הגוים שאינה נוהגת בהם — הכי נמי איכא [כך גם כן יש] חלוקה בטומאת השרץ, בין עכבר של ים שאינו מטמא, ובין עכבר של יבשה שמטמא!

אלא הכוונה היא שחלוקה טומאת שכבת זרע בין זו של הקטן (שאין נחשבת שכבת זרע, ואינו מטמא בה) לבין זו של הגדול (שמטמא בה). בעוד שבטומאת השרץ אין חלוקה שכזו, בין השרץ הגדול והקטן, ששניהם מטמאים.

ג אמר רב פפא: שיעורה של שכבת זרע המטמאת את הנוגע בה הוא כתלוי במחלוקת תנאי [תנאים]. שכן שנינו בברייתא: מנין לרבות אף את הנוגע בשכבת זרע, שיהא דינו כנוגע בשרץ, שאינו נטמא אלא בשיעור כעדשה? — תלמוד לומר בפרשת טומאת השרץ "או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו" (ויקרא כב, ה). ולשון ריבוי זה באה ללמד שאף בטומאת שכבת זרע כך הדין.

ופליגי תנאי בעלמא [ונחלקו תנאים בכלל], בכללי דרך הלימוד של דבר אחד מחבירו, דאיכא דאמרי [שיש שאומרים]: שבכל מקרה בו נלמד דינו של דבר אחד מדינו של דבר אחר, יש לדון (ללמוד) מינה [ממנה, מהדבר המלמד], וללמוד עוד מינה [ממנה] אף לשאר הדברים שיש בדבר המלמד שינהגו בדבר הנלמד. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: דון מינה [ממנה] ואולם אוקי באתרא [העמד אותה, את הדבר הנלמד במקומה], שאין להעתיק כל האמור בדבר המלמד ולתיתו בדבר הנלמד. ומחלוקת תנאים זו שייכת אף בענייננו.

שכן למאן דאמר [למי שאומר] דון מינה ומינה [ממנה וממנה], נאמר: מה שרץ — טומאתו בנגיעה, אף שכבת זרע — טומאה יש בה גם בנגיעה. ועוד נוסיף ונלמד מינה [ממנה], מטומאת שרץ לטומאת שכבת זרע, באופן זה: מה טומאת השרץ — שיעורה בכעדשה, אף טומאת שכבת זרע — שיעורה בכעדשה.

ולמאן דאמר [ולמי שאומר] דון מינה ואוקי באתרא [למד ממנה ואולם העמד אותה במקומה], יש לומר: מה שרץ — בנגיעה, אף שכבת זרע — בנגיעה, ואוקי באתרא [והעמד את טומאת שכבת זרע במקומה] — מה שכבת זרע, לרואה עצמו — שיעור טומאתה הוא במשהו, אף לנוגע בשכבת זרע — שיעור טומאתה הוא במשהו.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן לרב פפא בשאלה על דבריו אלו: ממאי [ממה, מניין לך] שמ הכתוב "או איש" האמור בטומאת שרץ קמרבי ליה [הוא מרבה אותו] את דין הנוגע בשכבת זרע, דילמא [שמא] מהאמור בפסוק הקודם "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע", שעניינו טומאת שכבת זרע, קמרבי ליה [הוא מרבה אותו], את הנוגע בשכבת זרע. והרי דכולי עלמא [שכולם, כל התנאים] מסכימים שכאשר דבר נלמד מעניינו, אנו אומרים דון מינה ומינה [ממנה וממנה], ונסיק, שכשם שלמדנו דין נגיעה בשכבת זרע מדין ראייתה שמטמאה, כן נלמד לשיעור טומאת נגיעתה שמטמאת בכלשהו, כראייתה!

ונמסר כי שיילינהו לתנאי [שאלו את התנאים, שוני המשניות והברייתות] כיצד הם גורסים בברייתא זו, האם נלמד דין הנגיעה בשכבת זרע מ"או איש" האמור בטומאת שרץ או מ"או איש" האמור בטומאת שכבת זרע, איכא דתני [יש מהם ששנה] ברייתא זו כרב פפא, שנלמד דין הנגיעה בשכבת זרע מ"או איש" האמור בטומאת השרץ, ואיכא דתני [ויש ששנה] בברייתא זו כרב הונא בריה [בנו] של רב נתן, שדין נגיעה בשכבת זרע נלמד מ"או איש" האמור בשכבת זרע.

ד משנה התנוקת אף שהיא בת יום אחד שראתה דם מטמאה (נטמאת) בטומאת הנדה. והתינוקת שהיא בת עשרה ימים, שראתה דם במשך שלושה ימים בזה אחר זה, לאחר שבעת ימי נדות — הריהי מטמאה (נטמאת) בזיבה, להיות נחשבת "זבה גדולה".

התנוק בן יום אחד — מטמא (נטמא) בזיבה. ועוד: התינוק בן יום אחד מטמא בנגעים להיחשב כמצורע, ומטמא בטמא (בטומאה הבאה על ידי) מת. וזוקק (מזקיק את אשת אחיו שמת בלא בנים) ליבום על ידו, ואם מת אדם ולא השאיר אחריו אלא תינוק בן יום אחד, הריהו פוטר את אשת המת מן חובת היבום, ורשאית היא להינשא לכל אדם. ואם היה תינוק זה בן לאם ישראלית ואביו כהן, הריהו מאכיל (מתיר לאמו לאכול) בתרומה, ומצד אחר, הריהו פוסל (את) [מן] אכילת התרומה את בת הכהן שנישאה לישראל ונפטר, כיון שהתינוק אינו ראוי לאכול בתרומה.

and she descended to the ritual bath and immersed for the sake of conversion, what is the halakha?

Once again, the Gemara explains the dilemma: If you say that we follow the moment of uprooting even though she can hold in the urine, nevertheless one can claim that this statement applies specifically to a Jewish woman, who is impure by Torah law. But with regard to a gentile zava, who is impure by rabbinic law, it is possible that one does not follow the moment of uprooting. Or perhaps there is no difference in the application of this principle between the case of a Jewish woman and a gentile woman, as in both cases one follows the moment of uprooting. The Gemara again concludes that the dilemma shall stand unresolved.

§ The mishna teaches that the emission of a zav and a seminal emission impart impurity in any amount. Shmuel says: In order for a zav to become ritually impure, he must experience a discharge substantial enough to cause a blockage of the tip of the penis, as it is stated: “And this shall be his impurity in his issue: Whether his flesh run with his issue, or his flesh be stopped from his issue, it is his impurity” (Leviticus 15:3).

The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that the emission of a zav and a seminal emission impart impurity in any amount? The Gemara answers that Shmuel said his ruling in accordance with the statement of Rabbi Natan, as it is taught in a baraita that Rabbi Natan says in the name of Rabbi Yishmael: In order for a zav to become ritually impure, he must experience a discharge substantial enough to cause a blockage of the tip of the penis, but the Rabbis did not concede to his opinion, as they maintain that any amount is sufficient. The tanna of the mishna agrees with the opinion of the Rabbis, whereas Shmuel agrees with the statement of Rabbi Natan in the name of Rabbi Yishmael.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yishmael, i.e., what is the source in the Torah for his ruling? The Gemara answers: His source is, as mentioned above, that the verse states: “And this shall be his impurity in his issue: Whether his flesh run with his issue, or his flesh be stopped from his issue, it is his impurity” (Leviticus 15:3). This verse indicates that the emission must be enough to cause a blockage of his penis.

The Gemara asks: And the Rabbis, who disagree with Rabbi Yishmael, what do they derive from this verse? The Gemara explains that according to the Rabbis, that verse is necessary to teach a different halakha with regard to a zav, that it is only a discharge which is moist, and which therefore could cause a blockage of the organ, that imparts impurity, but a dry discharge does not impart impurity.

The Gemara asks: And from where does Rabbi Yishmael derive that only a moist discharge imparts impurity? The Gemara answers: That halakha is derived from the word “run” in the verse “And this shall be his impurity in his issue: Whether his flesh run with his issue.”

The Gemara asks: And what do the Rabbis derive from this word? The Gemara explains that according to the Rabbis, that verse comes to teach the number of emissions by which a zav is rendered impure, as follows: The term “his issue” is one emission, the term “his flesh run” is another emission so that there are two emissions, and the term “with his issue” makes a total of three emissions. The verse thereby teaches with regard to a zav who experienced three emissions that he is obligated to bring an offering as part of his purification process.

The Gemara continues: From the last section of the verse: “Or his flesh be stopped from his issue, it is his impurity,” it is derived that one is impure even by means of part of his issue, i.e., even if he did not experience three emissions. Here the verse teaches with regard to a zav who experienced two emissions that although he is not obligated to bring an offering, he renders a surface designated for lying and a surface designated for sitting ritually impure by lying or sitting on them, even without touching them directly. The Gemara asks: And Rabbi Yishmael, from where does he derive this halakha of the requisite number of emissions? The Gemara answers that he derives it from that which Rabbi Simai said.

As it is taught in a baraita that Rabbi Simai says: The verse enumerated two emissions and called the zav impure: “When any man has an emission out of his flesh, due to his issue he is impure” (Leviticus 15:2). And yet, another verse enumerates three emissions and it too called him impure: “And this shall be his impurity in his emission: Whether his flesh runs with his emission, or his flesh be stopped from his emission, it is his impurity” (Leviticus 15:3). How can these verses be reconciled? If one is impure after two emissions, for what purpose does the Torah mention three? It is to teach that two emissions are necessary to establish impurity, and three are necessary to render a zav liable to bring an offering.

The Gemara asks: And according to the one who derives both the halakha of impurity and the obligation to bring an offering from the single verse: “And this shall be his impurity in his issue,” what do they, i.e., the Rabbis, do with the other verse: “When any man has an emission out of his flesh”? The Gemara answers that this verse is necessary to teach the halakha that a zav is not impure unless the discharge emerges from his flesh.

The Gemara further asks: Why do I need the last part of the previous verse, which can be read as: His issue is impure (Leviticus 15:2)? The Gemara explains that this teaches with regard to the issue itself that it is impure, i.e., not only does it render the man who emitted it impure, but the substance itself is impure and imparts impurity to others by contact.

§ With regard to the statement of the mishna that the issue of the zav and a seminal emission render them impure in any amount, Rav Ḥanilai says in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon: Semen imparts impurity to the man who emits it in any amount, whereas with regard to one who touches semen, it imparts impurity only in the amount of a lentil-bulk. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that the emission of a zav and a seminal emission impart impurity in any amount? What, is it not referring to one who touches semen? The Gemara answers: No, the mishna is referring to the man who emits it.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: There is an element of stringency which applies to the impurity of semen that does not apply to the impurity of the carcass of a creeping animal, and likewise there is an element of stringency which applies to the impurity of the carcass of a creeping animal that does not apply to the impurity of semen. The baraita elaborates: The stringency which applies to the carcass of a creeping animal but not to semen is that with regard to the carcass of a creeping animal there is no differentiation in its impurity, which is not the case with regard to semen, as certain types of semen impart impurity while others do not. The stringency which applies to semen but not to the carcass of a creeping animal is that semen imparts impurity in any amount, which is not the case with regard to the carcass of a creeping animal, which must be at least a lentil-bulk.

The Gemara analyzes this baraita: What, is it not referring to one who touches semen, and the baraita rules that he is rendered impure by any amount? The Gemara again answers: No, the baraita is speaking of the man who emits semen, whereas one who touches it becomes impure only if it is at least as large as a lentil-bulk.

The Gemara raises a difficulty with regard to this answer: But the baraita teaches the case of semen as similar to that of the carcass of a creeping animal, which indicates that just as the impurity of the carcass of a creeping animal is imparted by contact, so too, the impurity discussed in the baraita with regard to semen is imparted by contact. Rav Adda bar Ahava said in response: The baraita teaches the category of the carcass of a creeping animal, and it likewise teaches the category of semen, i.e., it is referring to these types of impurity in general, but this does not mean that these types of impurity are contracted in the same manner.

The Gemara asks: And does the carcass of a creeping animal not impart impurity in any amount? But didn’t we learn in a mishna (Oholot 1:7): The limbs of impure bodies that are whole have no minimum measure with regard to imparting ritual impurity. Even if a limb is less than an olive-bulk of a human corpse, or less than an olive-bulk of an animal carcass, or less than a lentil-bulk of the carcass of a creeping animal, it imparts ritual impurity. If so, how can the baraita state that there is a minimum measure of a lentil-bulk with regard to the impurity of a creeping animal?

The Gemara answers that the halakha of a limb is different, as when all of it is intact it stands in place of a lentil-bulk, i.e., a whole limb is considered like a lentil-bulk of the carcass of a creeping animal, regardless of its actual size. The proof is that if it were lacking any slight bit, thereby causing this limb of a creeping animal to be less than a lentil-bulk, would it impart impurity? Certainly not. Clearly, then, the impurity of a limb is due to its wholeness, not its size.

The baraita teaches: The stringency that applies to the carcass of a creeping animal but not to semen is that with regard to a creeping animal there is no differentiation concerning its impurity, which is not the case with regard to semen. The Gemara asks: What is the differentiation with regard to the impurity of semen? If we say that this is referring to the difference between the semen of Jews, to which this impurity applies, and the semen of gentiles, to which it does not apply, there is also a differentiation with regard to the impurity of the carcass of a creeping animal between a sea mouse, which is not impure, and a land mouse, which is impure.

Rather, the baraita is referring to the differentiation between the emission of a minor, which is not classified as semen and which does not render him impure, and that of an adult, which does render him impure. By contrast, there is no such differentiation with regard to the impurity of the carcass of a creeping animal, as it imparts impurity regardless of its age and size.

§ Rav Pappa said: The amount of semen which imparts impurity to one who touches it is subject to a dispute between tanna’im, as it is stated in a baraita: From where is it derived that the Torah includes one who touches semen, in addition to one who emits semen, as impure? The verse states with regard to the impurity of the carcass of a creeping animal: “Or whoever touches any creeping animal, whereby he may become impure” (Leviticus 22:5). It is inferred from the inclusive phrase “or whoever” that one who touches semen is also impure.

And in general, tanna’im disagree with regard to the possibility of deriving a halakha in this manner. As some say with regard to a halakha that is inferred from another halakha: Infer from it, and derive the details of the halakha from it as well. And some say with regard to such a halakha: Infer from it, but interpret the halakha according to its own place, i.e., not all aspects of the source case are applied to this halakha.

The Gemara explains how this general dispute applies to the case at hand. According to the one who says that one infers from it and again from it, the derivation is as follows: Just as the carcass of a creeping animal imparts impurity by contact, so too, semen imparts impurity by contact. And one again infers from the impurity of the carcass of a creeping animal that just as the carcass of a creeping animal imparts impurity in the amount of a lentil-bulk, so too, semen imparts impurity in the amount of a lentil-bulk.

And according to the one who says: Infer from it, but interpret the halakha according to its own place, one derives as follows: Just as the carcass of a creeping animal imparts impurity by contact, so too, semen imparts impurity by contact. But one must interpret the halakha according to its own place: Just as semen imparts impurity to the one who emits it in any amount, so too, it imparts impurity to the one who touches it in any amount.

Rav Huna, son of Rav Natan, said to Rav Pappa: From where do you infer that the tanna of the baraita derives the impurity of one who touches semen from the phrase “or whoever” that is stated with regard to the impurity of the carcass of a creeping animal? Perhaps he derives it from the previous verse: “Or from whoever the flow of seed goes out” (Leviticus 22:4), and everyone agrees that when a halakha is derived from a verse dealing with the same matter, one should infer from it and derive the details of the halakha from it as well. If so, the amount of semen that imparts impurity by contact should be derived from the amount that renders the one who emitted it impure, which is any amount.

The Gemara relates that the Sages asked the tanna’im, i.e., those who recite mishnayot and baraitot, whether the derivation of the baraita is from the verse dealing with the carcass of a creeping animal or from the one dealing with semen. They discovered that there are those who teach this halakha in accordance with the assumption of Rav Pappa, that it is derived from a creeping animal, and there are those who teach this halakha in accordance with the opinion of Rav Huna, son of Rav Natan, that the source is the verse referring to semen.

MISHNA: A baby girl, even one who is one day old, who experiences an emission of blood, becomes impure with the impurity of a menstruating woman. A baby girl who is ten days old who experiences an emission of blood for three consecutive days after the conclusion of the seven days fit for menstruation becomes impure with the impurity of ziva, and is therefore obligated to observe seven clean days before immersion.

A baby boy, even one who is one day old, becomes impure with the impurity of ziva; and becomes impure with the impurity of leprous marks; and becomes impure with impurity imparted by a corpse; and he creates a levirate bond requiring the widow of his childless brother to enter into levirate marriage with him; and he exempts his widowed mother from the obligation of levirate marriage, freeing her to marry anyone she chooses; and he enables his mother, an Israelite woman who is no longer married to his father, a priest, to continue to partake of teruma; and he disqualifies his mother, the daughter of a priest who is no longer married to his father, an Israelite man, from continuing to partake of teruma, because the child is unfit to partake of teruma;