נידה מג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - א

ולא כאשר נמצא השרץ ב"תוך תוכו" [בתוך כלי אחר שנמצא בתוך הכלי חרס]. וסלקא דעתך, שהוא הדין השרץ שבקומטו, נחשב השרץ כמי שנמצא ב"תוך תוכו" של הכלי, ולא כמי שנמצא בתוך הכלי עצמו.

קא משמע לן שהימצאות השרץ בתוך הקמט אינה נחשבת כהמצאות ב"תוך תוכו" של כלי החרס. ^[45]

אמר ריש לקיש: קנה הנמצא בקומט של זב [והיינו שלא החזיק הזב את הקנה בגלוי אלא היה קצהו של הקנה תפוס בקומטו של הזב בצורה נסתרת], והסיט בו את הטהור, טהור. אף על פי שזב המסיט טהור, נטמא הטהור, היינו דווקא כשהסיטו בגלוי, אך כאן החזיק הזב את קצה הקנה בקומט, ולא ניכר ההיסט שלו בגלוי.

אך אם היה קנה נתון בקומטו של טהור, והסיט בו הטהור את הזב - טמא. שטהור המסיט זב, נטמא על ידי היסט זה כדין הנושא את הזב [ומטומאה הנגרמת ממשא לא איתמעיט בית הסתרים, ולפיכך לא איכפת לן שהחזיק הטהור את הקנה בקומטו].

ומסבירה הגמרא: מאי טעמא של הדין הראשון, שאין הזב מטמא בהיסט בית הסתרים.

דאמר קרא [ויקרא טו] "וכל אשר יגע בו הזב, וידיו לא שטף במים". ומהפסוק הזה שהוא מיותר, דרשו חכמים שיש סוג טומאה נוספת, מחודשת, שזב מטמא בהיסט, וזהו הסיטו של זב, שלא מצינו לו טומאה בכל התורה כולה, שאין טומאה המסטת טהרה מטמאת אותה, מלבד הזב המסיט את הטהור, שמטמאהו בהסטתו.

ואפקיה רחמנא לטומאת היסט המחודשת הזאת בלשון נגיעה, והוסיף הכתוב ואמר "וידיו", לומר שיהיה גלוי כידיו, למימרא, דהיסט ונגיעה, כידיו, מה התם, ידיו, מאבראי [הם בחוץ], בגלוי, אף הכא, זב המסיט טהור, מטמאהו רק אם הסיטו מאבראי [בחוץ] ובגלוי. ^[46]

להוציא אם החזיק הזב את הקנה בקומטו, באופן שאין החזקתו בקנה גלויה, והסיט באמצעותו את הטהור.

אבל מה שטהור המחזיק את הקנה בקומטו ומסיט בו את הזב, נטמא, הוא משום שטומאת משא נוהגת גם בסתר, בבית הסתרים.

שנינו במשנה: אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ.

ומבארת הגמרא את מקור הדין: זב, דכתיב "כי יהיה זב מבשרו", ודרשו חכמים, עד שיצא זובו מבשרו.

בעל קרי, מנלן שאינו מטמא בזמן שהקרי עדיין בפנים? דכתיב "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע". שנינו במשנה: היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו, אוחז באמתו, ובולע את התרומה.

ושואלת הגמרא: כיצד אומרת המשנה אוחז באמתו?

והתניא, רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין - כאילו מביא מבול לעולם, שגורם לעצמו הוצאת זרע לבטלה, שעל העבירה הזאת נענשו דור המבול! ^[47]

אמר אביי: פה מדובר שאוחז במטלית עבה, שאינה מחממת, ולא יבא להוציא שכבת זרע.

רבא אמר: אפילו תימא שמותר לו לאחוז עתה במטלית רכה, כיון דעקר, עקר, ושוב לא יעקור שכבת זרע נוספת.

ואביי, שחייבו לאחוז במטלית עבה, למה הוא חשש הרי כבר נעקרה השכבת זרע? חייש דילמא אתי לאוסופי, שתעקר ותצא עוד שכבת זרע.

ורבא לאוסופי לא חייש, שאין זה מצוי שתצא עוד שכבת זרע באותה עת, לאחר שכבר נעקרה ממנו.

ומקשה הגמרא: וכי לא מצוי שתצא עוד?

והתניא: למה זה דומה [הממשמש באבר ומוציא שכבת זרע]: לנותן אצבע בעין, שכל זמן שאצבע בעין מדמעת וחוזרת ומדמעת, ורואים שהטבע הוא שכל הזמן יוצא עוד, ולמה לא חייש רבא לאוספי.

ומתרצת הגמרא: ורבא סבר: כל אחמומי והדר אחמומי בשעתא - לא שכיח.

והיינו, במקום שיצא הזרע בעקבות הרגשה, וכמקרה של המשנה שנזדעזע כל גופו עקב החימום, יוצא הזרע כולו בעקירה אחת, ויותר לא מצוי שיבוא חימום נוסף שיעקור עוד שכבת זרע. אבל היכן שממשמש באבר, כמו בברייתא, ולא נזדעזע גופו, הרי הוא מוציא שכבת זרע לאיטו, עוד ועוד, בדומה לנותן אצבע בעין שכל זמן שהאצבע בעין היא מדמעת.

אמר שמואל: כל שכבת זרע שאין גופו מרגיש בה בשעת יציאה אינה מטמאה. מאי טעמא?

"שכבת זרע" אמר רחמנא שתטמא, ורק בראויה להזריע נקראת שכבת זרע, ולא בזו, שידעו חכמים שאם לא הרגיש בה, אינה ראויה להזריע.

מיתיבי ממה ששנינו במסכת מקואות [ח ג]: היה מהרהר בלילה, ועמד ומצא בשרו [אברו] כשהוא חם, ולא הרגיש שיצא ממנו קרי, הרי הוא טמא, שמא נטמא בטומאת קרי.

והרי כאן לא הרגיש ביציאת הזרע, ומדוע מטמאים אותו?

תרגמא ביארה רב הונא: במשמש מטתו בחלומו, דאי אפשר לשמש בלא הרגשה [והיינו, שהוא אכן הרגיש, אלא שלא זוכר זאת כשהתעורר מחלומו].

לישנא אחרינא - אמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מטמאה.

מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא?

איכא בינייהו: נעקרה שכבת זרע בהרגשה, ויצאת שלא בהרגשה, שאז אינו יורה כחץ. ^[48] ללישנא קמא, אפילו הרגשה בשעת עקירה מטמאת, וללישנא אחרינא צריך שתהא הרגשה בשעת יציאה.

מילתא דפשיטא ליה לשמואל, מיבעיא ליה לרבא -

דבעי רבא: שכבת זרע אשר נעקרה בהרגשה, ויצתה שלא בהרגשה, מהו שתטמא?

תא שמע ממה ששנינו במסכת מקואות [ח ג]: בעל קרי שטבל, ולא הטיל מים לפני טבילתו, לכשיטיל מים יהיה טמא, כי ביציאת מי רגליו יוצאת עמהם שארית הקרי שלא בהרגשה, ומטמאת משום שעקירת הזרע היתה בהרגשה.

ומוכח, שהרגשה בשעת עקירה מטמאת, גם אם אין הרגשה בשעת יציאה.

ודוחה הגמרא: שאני התם, דרובה, הרוב של שכבת זרע בהרגשה נפק, ורק מיעוטה נשתייר ויצא בלא הרגשה בשעת הטלת מימיו, ולפיכך, מטמא גם המיעוט שיצא שלא בהרגשה. ואילו הבעיה של רבא היתה כשרוב שכבת הזרע יצאה בלא הרגשה.

לישנא אחרינא, אמרי לה: אמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מזרעת.

ומדייקת הגמרא: אזרועי הוא דלא מזרעא, הא טמויי מטמיא [כי אם אינה מטמאה, היה לשמואל להשמיע גם הלכתא לדינא שאינה מטמאת], שנאמר "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור, מקרה לילה". ללמדנו כי אפילו קרי בעולם, שאינו מזריע, בכל זאת מטמא.

[מקרה וקרי הם מלשון דבר שאין לו תכלית ומטרה בעולם].

בעי רבא: עובד כוכבים שהרהר, ונעקרה ממנו שכבת זרע בהרגשה, ולא יצאה החוצה, וירד למקוה, וטבל לשם גרות, ולאחר שהתגייר יצאה ממנו שכבת הזרע שלא בהרגשה - מהו?

והספק הוא: גם אם תימצי לומר בתר עקירה אזלינן, ומטמאים בישראל, הני מילי בישראל, שמספיק שנעקרה בהרגשה, לחומרא, לטמא. אבל הכא, בגר, שנעקרה בטהרה [כי בשעת גיותו קריו טהור], דלקולא, שאם נלך רק אחר עקירה נמצא שאנו מקילים ומטהרים, את זה לא אמרינן. והיינו, שעקירה לחוד או יציאה לחוד מטמאים, ודי באחד מהם.

או דילמא לא שנא, ותמיד הקובעת היא רק שעת העקירה, בין לחומרא, בישראל לגבי הרגשה בשעת עקירה, ובין לקולא, בגוי שהתגייר, כיון שהיתה העקירה בגיותו, הרי הוא טהור, גם אם יצאה לאחר שהתגייר.

ומסקינן: תיקו!

בעי רבא: זבה שנעקרו מימי רגליה [המטמאים משום מעין הזב] אך עדיין לא יצאו ממנה.

וירדה וטבלה לטהרתה מטומאת זובה, ולאחר מכן הטילה מי רגליה - מהו?

האם הקובע לטמא את מעין הזב זה הזמן שנעקר המי רגלים, והטבילה כבר לא תעזור לטהר את המי רגלים, או שמא הזמן הקובע לטמא זה הטלת מי הרגלים ואז היא כבר לא טמאה שנטהרה על ידי המקוה.

והספק הוא: גם אם תמצא לומר בתר עקירה אזלינן, הני מילי שכבת זרע, ולא מצי נקיט לה, שאין יציאת הקרי בשליטתו של רואה הקרי, ולכן משעה שנעקר נחשב שיצא. אבל מימי רגליה, דמצי נקט לה, לא אמרינן דמשנעקרו לצאת הרי הם כמי שיצאו.

או דילמא לא שנא. משום שכל עקירה נחשב יציאה.

ומסקינן: תיקו! עוד בעי רבא: עובדת כוכבים זבה, שאינה טמאה מהתורה בזיבה, אלא שגזרו חכמים עליה שתהא טמאה כזבה, שנעקרו מימי רגליה בזמן שהיא גויה.

הערות

^[45] רש"י סובר שטעם הדבר ששרץ בקומטו לא נחשב כנמצא ב"תוך תוכו" הוא, כי רק אם היה כלי בתוך כלי חרס, והפתח של הכלי הפנימי הוא מחוץ לכלי חרס החיצוני, ויש שרץ בכלי הפנימי, נחשב השרץ כמי שנתון ב"תוכו" של כלי הנמצא בתוך כלי החרס, ולכן כלי החרס החיצוני טהור. אבל שרץ בקומטו, שגם הפתח של קומטו נמצא בתוך הכלי, לא נחשב כמצוי ב"תוך תוכו". והריטב"א סובר, שהטעם הוא, שרק מין כלי חוצץ ומבדיל בין אויר הכלי החיצון לאויר הכלי הפנימי, ונחשב שהשרץ נמצא רק בכלי הפנימי ולא בחיצון. אבל אדם, שאינו מין כלי, אינו מבדיל, ונחשב שהשרץ נמצא גם בכלי החיצון.

^[46] רש"י סובר שזה המקור לדין הכללי בכל התורה שמגע של טומאה בבית הסתרים לא מטמא. אבל התוספות סוברים, שמכאן לומדים רק שגם היסט הזב של דבר שהוא בבית הסתרים לא מטמא, אבל את הדין הכללי שאם נגע דבר טמא [כגון מת, זב, שרץ נבילה וכדומה] בבית הסתרים אינו מטמא לומדים ממה שהתורה מצריכה נגיעה, ונגיעה משמע במקום גלוי.

^[47] הקשה תוספות הרא"ש הרי לטמא תרומה זה איסור דאורייתא, שכתוב "משמרת תרומתי", והתורה ציוותה לשמור על התרומה שלא יטמא, ואילו האיסור לאחוז באמה זה רק מדרבנן, שמא הוא יתחמם ויוציא שכבת זרע, ואיך מותר לו לעבור על איסור דאורייתא בשביל להמנע מדין דרבנן. ונשאר בצ"ע. והמגיהים בש"ס ווילנא [בית מדרשו של החשק שלמה] תירצו, שלפי מה שכתב הזוהר והובא בבית יוסף ונפסק בשולחן ערוך [אבה"ע כב] שעוון של הוצאת שכבת זרע יותר חמור מכל העבירות שבתורה, ולכן אפילו חשש דרבנן שיבא לעבור על עבירה זו חמור מאיסור דאורייתא של משמרת תרומתי. אך בבית שמואל [שם] הסביר שדברי הזוהר הם לאו דווקא, וכוונתו שזה עוון חמור אבל יותר משאר עבירות חמורות. ועוד תירצו, שלא לאחוז באמה זה שב ואל תעשה, והואיל ולא היה לו מה לעשות על פי דין נחשב ששמר בכל יכולתו על התרומה, ואינו חייב לאחוז באמה ולעבור על איסור דרבנן.

^[48] הקשו התוספות, שבגמרא מבואר ששכבת זרע שנעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה ראויה להזריע, אף על פי שלא ירה את השכבת זרע כחץ. ודווקא אם נעקר בלי הרגשה אינו ראוי להזריע. ומאידך, אשה הטוענת שבעלה אינו יורה את הזרע כחץ, נאמנת, מאחר ורק היא יכולה להבחין בזה, ויכולה לתבוע גט מבעלה כי אינו יכול להוליד. ואם צריך רק שיעקר הזרע בכח אך לא צריך שייצא הזרע מגוף הבעל בכח ובהרגשה, איך יכולה האשה להרגיש אם השכבת זרע של בעלה ראויה להזריע. ותירצו, שהלישנא קמא סוברת שאין צורך שהשכבת זרע תהיה ראויה להזריע עכשיו, אלא מספיק שהיתה ראויה להזריע שעה אחת, ולכן, אם בשעת העקירה היתה ראויה להזריע, היא מטמאה. ועוד תירצו, שהשכבת זרע ראויה להוליד מצד עצמה, ורק אם אינו יורה כחץ היא אינה מגיעה בפועל עד לעומק הרחם, למקום שתזריע, ולכן בפועל לא יצליח להוליד. אך הרמב"ן כתב, שאשה הטוענת שבעלה סריס כי אינו יורה כחץ, הכוונה היא שהסריס מרגיש בעקירת השכבת זרע וביציאתו, ורק האשה אינה מרגישה שהזרע יורה כחץ מחמת חולי הזרע, ונחשב ראוי להזריע אף על פי שבפועל מחמת החולי לא יבא לידי זרע. אבל לטמא, צריך רק שהאיש ירגיש בעקירתו, וללישנא קמא גם ביציאתו. ולא תלוי כלל בהרגשות האשה.

ולא כאשר השרץ נמצא בתוך תוכו בקומטו, לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאין תוך הקמט נחשב כתוך תוכו, אלא רק כאשר היה כלי בתוך התנור, ופתחו של כלי זה הוא מחוץ לתנור, ונפל לכלי שבתוכו.

א ועוד בענין טומאה בקומטו של אדם, אמר ריש לקיש: היה קנה או מוט נתון בתוך קומטו של אדם הטמא בטומאת זב, והסיט בו את האדם הטהור — אף שהזב מטמא בהיסטו, אדם זה הריהו טהור. ואם היה הקנה נתון בתוך קומטו של אדם טהור, והסיט בו את הזב — טמא הטהור בכך. שכן נטמא ככל הנושא את הזב, ובכלל טומאת משא אף אם נשא הטהור את הזב בבית סתריו.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הזב שהסיט בקנה שבקומטו את הטהור, אינו נטמא בכך — שכן אמר קרא [המקרא] בדינו של הזב "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, יא) — זהו כוונת הכתוב "אשר יגע בו" הסיטו של זב. שלא מצינו (מצאנו) לו (כמותו) טומאה בכל התורה כולה, שמטמאת בהיסט, מלבד בטומאת הזב.

ואפקיה רחמנא [והוציאתו, וכתבתו התורה] לטומאה שעל ידי היסט בלשון נגיעה, למימרא [לומר, ללמד] שטומאה על ידי היסט וטומאה שעל ידי נגיעה הרי הן כידיו. מה התם [שם], בטומאת מגע — הריהי מאבראי [מבחוץ], אף הכא [כאן] בטומאה שעל ידי היסט — מאבראי [מבחוץ].

ב שנינו במשנתנו כי הנדה מטמאת עוד בהיות הדם בבית החיצון, ואף שלא יצא לחוץ, אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין אלא משתצא טומאתם אל מחוץ לגופם. ומסבירים: דינו זה של הזב — משום דכתיב [שכן נאמר] בזב "איש איש כי יהיה זב מבשרו" (שם ב) — עד שיצא זובו מבשרו. ודינו זה של בעל קרי — משום דכתיב [שכן נאמר] בטומאת בעל הקרי "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע" (שם טז) — דווקא כאשר תצא אל מחוץ לבשרו.

ג עוד שנינו במשנתנו שאם היה אוכל בתרומה והרגיש בתוך כך שנעקרה ממנו שכבת זרע ("הזדעזעו אבריו"), הריהו אוחז באמתו, באבר זכרותו, כדי לעצור את שכבת הזרע מלצאת, ובולע את התרומה שבפיו. שהרי אם תצא שכבת הזרע, ייטמא בכך, ויצטרך לפולטה ולהפסידה בכך. ושואלים: אוחז באמתו? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין, הריהו עושה כמעשיהם של בני דור המבול, שהשחיתו דרכם בהוצאת שכבת זרע, וכאילו מביא בכך מבול לעולם!

אמר אביי: כוונת משנתנו לומר שיאחז באמתו באמצעות מטלית עבה, ואין באופן זה משום חימום המביא לידי הוצאת זרע. רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר במשנתנו באוחז באמתו במטלית רכה, ואולם במקרה זה, שכבר הרגיש שנעקרה ממנו שכבת זרע, מותר הדבר, שכיון שכבר עקר הזרע ממקומו — עקר, ובאחיזתו באמתו, אין הוא גורם עוד לעקירת זרע. והסבר שיטותיהם: אביי — חייש [חושש] שהמחזיק באמתו במטלית רכה, דילמא אתי לאוסופי [שמא יביא הדבר להוספה] בהוצאת הזרע שכבר נעקר ממנו. ואילו רבא — לאוסופי לא חייש [להוספה על הזרע שכבר נעקר אינו חושש].

ושואלים לשיטת רבא: והתניא [והרי שנויה ברייתא], למה זה האוחז באיברו דומה — לזה הנותן אצבע בעין, שכל זמן שהאצבע נתונה בתוך העין — העין מדמעת וחוזרת ומדמעת, ואף זה המחזיק באיברו, גורם שיצא שוב ושוב ממנו זרע.

ורבא סבור כי כל מקרה של אחמומי והדר אחמומי בשעתא [חימום הגוף, וכמו במשנתנו שחש שנזדעזע גופו, ושוב חימום באותה שעה] הריהו לא שכיח [מצוי], ואין לחשוש בו להוצאה נוספת של זרע. ואולם במקרה של המחזיק באיברו, ובלא חימום, אפשר שיצא ממנו שוב ושוב זרע, וכדוגמת הנותן אצבע בעין.

ד אמר שמואל: כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה בשעה שיצאה ממנו — אינה מטמאה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן בדין טומאת בעל קרי "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא טו, טז) אמר רחמנא [אמרה תורה] — דווקא בשכבת זרע הראויה להזריע (להפריה) הריהו נטמא, ורק זו שמרגיש ביציאתה ראויה להזריע.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: היה מהרהר בשנתו בלילה בדברים שיש בהם להביא להוצאת זרע, ועמד (וקם, והתעורר) ומצא את בשרו (אבר זכרותו) שהוא חם, ואולם לא חש שיצאה ממנו שכבת זרע — הרי זה טמא, הרי שטומאת קרי אף בשכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה! ומשיבים: כבר תרגמא [פירשה, העמידה] רב הונא את דברי הברייתא, שמדובר בה בזה שראה שהוא משמש מטתו בחלומו, וכיון שאי אפשר לשמש בלא הרגשה, בודאי אף הוא הרגיש, אלא שלאחר שניעור משנתו אינו מרגיש.

לישנא אחרינא [לשון אחרת], שכך אמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ — אינה מטמאה את האדם בטומאת קרי. ומבררים: מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא [מה, איזה הבדל יש בין הלשון הזו ללשון הזו]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל זה: שכבת זרע שנעקרה בהרגשה, ואולם יצאה שלא בהרגשה שאין זו כיריה בחץ. שללשון הראשונה הריהו נטמא בכך, וללשון השניה אין הוא נטמא בכך.

ומעירים: מילתא דפשיטא ליה [דבר שפשוט לו] לשמואל, מיבעיא ליה [נשאל לו] לרבא. שכן בעי [שאל] רבא: שכבת זרע שנעקרה בהרגשה, ואולם יצתה ממנו שלא בהרגשה, מהו שתטמא משום בעל קרי.

ומביאים פתרון לשאלה מזו, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: בעל קרי שטבל לטהרתו, ולא הטיל מים לפני טבילתו — לכשיטיל מים, הריהו טמא, שכן בתוך שיצאו ממנו מי רגליו, יוצא אגב כך גם מן הזרע שנעקר ממנו. ונטמא ביציאה זו, ואף שהיא שלא בהרגשה. ובודאי הטעם הוא משום שעקירת הזרע היתה בהרגשה. ודוחים: אין להביא ראיה מכאן, שכן שאני התם [שונה המקרה שם] משום שרובה של שכבת הזרע בהרגשה נפק [יצאה], ולכך הוא נטמא אף בזו שיוצאת ממנו שלא בהרגשה.

לישנא אחרינא אמרי לה [לשון אחרת אומרים אותה הלכה] שכך אמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ — אינה מזרעת, שלא יווצר ממנה עובר. ומדייקים בדבריו: שכבת זרע שאינה יורה כחץ אזרועי [להזריע] — הוא דלא מזרעא [שאינה מזרעת], הא טמויי [הרי שלטמא] בטומאת קרי — הריהי מטמיא [מטמאה], שכן נאמר בבעל קרי: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה" (דברים כג, יא) — אפילו קרי בעולם (סתם) שאין בו כדי זריעה והולדה, הריהו מטמא.

ה ובענין דומה בעי [שאל] רבא: גוי שהרהר הרהור שיש בו להביא להוצאת זרע, ומתוך כך נעקרה ממנו שכבת זרע, ואולם לא יצאה אל מחוצה לו. ולאחר מכן ירד וטבל לשם גירות, והריהו מעתה יהודי. ואחרי כן יצאה ממנו שכבת הזרע, מהו דינו?

וצדדי השאלה, אם תמצי [תרצה] לומר כי כלל הוא שבתר [אחר] העקירה אזלינן [אנו הולכים], ואף שאילו היה דבר שכזה קורה בישראלי, היה הוא נטמא בכך, בכגון זה שהיה בשעת העקירה גוי אינו נטמא בכך, ואולם יש לומר כי הני מילי [דברים אלה] שהולכים אחר העקירה אמורים דווקא כאשר המסקנה לחומרא (וכדרך שנפסק כן אצל הישראלי, במקרה שכזה), אבל הכא [כאן, אצל הגוי], שאם נאמר שהולכים אחר העקירה, הרי זה לקולא [להקל] — שמא לא אמרינן [אין אנו אומרים] שהולכים אחר העקירה. או דילמא [שמא], לא שנא [אינו שונה] דין זה בין הישראלי לבין הגוי, בין לחומרה ובין לקולא, תמיד הולכים אחר העקירה. ומסכמים: תיקו [תעמוד] השאלה במקומה, ללא פתרון.

ו ועוד בעי [שאל] רבא בענין דומה: האשה הזבה שנעקרו מימי רגליה (שהם טמאים כשאר מעיינות הזבה) ממקורם, וטרם יצאו מחוץ לגופה, וירדה וטבלה לטהרתה משום הזיבה, ורק אחר כך הטילה את מימי רגליה, מהו דינה?

וצדדי השאלה, אם תמצא [תרצה] לומר כי בתר [אחר] עקירה אזלינן [אנו הולכים], ויש לנו איפוא לטמאה משום מי רגליה שנעקרו ממנה בהיותה זבה. ואולם יש לומר כי הני מילי [דברים אלה] שהולכים אחר העקירה, אמורים דווקא בשכבת זרע, ומשום שלא מצי נקיט לה [שאינו יכול האיש לאחוז בה, לעצור בעדה מלצאת], אבל מימי רגליה, דמצי נקיט לה [שיכולה היא לעצור בה מלצאת] — לא אומרים אנו בהם שאחר העקירה אנו הולכים, או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה] דין מי רגלים מדין שכבת זרע, שבזה ובזה הולכים אחר העקירה. ומסכמים: תיקו [תעמוד] השאלה במקומה, ללא פתרון.

ז ועוד בעי [שאל] רבא שאלה דומה: גויה זבה שאינה נחשבת כטמאה מן התורה (ורק מדברי חכמים הריהי כזבה לכל דבר) שנעקרו מימי רגליה בהיותה גויה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and not if it was in the interior of its interior, i.e., contained within something else, such as a fold, which is inside the vessel, therefore Rava teaches us that a fold in one’s body is not considered like the interior of the interior of a vessel. Rather, this definition applies only when the carcass of the creeping animal was actually inside another vessel whose opening was outside the oven.

§ The Gemara continues to discuss the folds in the body with regard to ritual impurity. Reish Lakish says: If there was a pole or a stick placed in the folds of an individual impure with the impurity of a zav, and he moved a ritually pure person with it, that individual is pure, despite the fact that a zav imparts impurity by moving an item. If the pole was placed in the folds of one who is pure, and he moved the zav with it, the pure individual is thereby rendered impure, as is the halakha of one who carries a zav.

The Gemara explains: What is the reason that if a zav moved another with a pole in his own folds he does not render the other person impure? As the verse states: “And whoever a zav touches, without having rinsed his hands in water, he shall wash his clothes, and bathe himself in water” (Leviticus 15:11). This is referring to the impurity imparted by the movement of a zav, as we have not found an impurity similar to it in the entire Torah. Only a zav imparts impurity to items by moving them.

And the Merciful One expresses this impurity imparted by movement using the language of touch, in order to say that the moving and touch of a zav are like his hands: Just as there, with regard to the impurity imparted by contact with the hands, it occurs external to the body, so too here, impurity by means of movement applies only to moving an item with the external portions of the body of the zav.

§ The mishna teaches that a woman becomes ritually impure with the flow of blood from the uterus into the vagina, even if it did not leave the woman’s body. But the zav and one who experiences a seminal emission do not become ritually impure until their emission of impurity emerges outside the body. The Gemara explains: This is the halakha with regard to a zav, as it is written: “When any man has an issue out of his flesh” (Leviticus 15:2). The verse teaches that a zav is not impure until his issue emerges out of his flesh. With regard to one who experiences a seminal emission, the reason is that it is written: “And if the flow of seed goes out from a man” (Leviticus 15:16), which indicates that the flow must exit his body.

§ The mishna further states that if a priest was partaking of teruma and sensed a quaking in his limbs, indicating that a seminal emission was imminent, he should firmly hold his penis to prevent the emission from leaving his body, and swallow the teruma while ritually pure. The Gemara asks: May one hold his penis? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: Anyone who holds his penis and urinates is considered as though he is bringing a deluge to the world, as masturbation was one of the sins that led to the flood?

Abaye said, in resolution of this difficulty, that the mishna is referring to one who holds his penis with a coarse cloth. Rava said: You may even say that the mishna is referring to a priest who holds his penis with a soft cloth, and the reason it is permitted is that once the semen has already been uprooted from his body, it is uprooted, and his subsequent holding of the penis, even with a soft cloth, does not increase the flow of semen. And Abaye prohibits the use of a soft cloth, as he is concerned that perhaps one might come to increase the emission of semen, due to the contact of this cloth. But Rava is not concerned that one might come to increase the emission.

The Gemara raises a difficulty with regard to the opinion of Rava. Isn’t it taught in a baraita: To what is this holding of a penis comparable? It is comparable to one who places a finger in his eye, in that as long as the finger is in the eye, the eye will tear and continue to tear. Here too, the priest’s action will lead to an increased emission of semen.

The Gemara answers that Rava would maintain that if the priest’s limbs were not quaking and the semen was coming out in drops, there is indeed a concern that holding the penis might increase the emission. But when he feels his limbs quaking, this concern does not apply. The reason is that any such event, i.e., a heating of the body that leads to a seminal emission and which is then followed by another heating of that kind at the time when the semen has been uprooted, is uncommon. Consequently, in this case the priest may hold his penis even with a soft cloth.

Shmuel says: Any emission of semen that is not felt by one’s entire body does not render him impure. What is the reason? The Merciful One states: “The flow of seed” (Leviticus 15:16), which indicates that it is referring to an emission that is fit to fertilize, i.e., it is referring only to the kind of emission which is felt as it exits the body.

The Gemara raises an objection from a mishna (Mikvaot 8:3): If one was having sexual thoughts at night and he arose and found that his flesh was warm, he is ritually impure, despite the fact that he did not sense the emission of semen. This shows that the impurity of a seminal emission applies even if one did not feel it in his entire body. The Gemara answers: Rav Huna interpreted this mishna as referring to one who engaged in intercourse in his dream. Since it is impossible to engage in intercourse without the accompanying sensation, he certainly must have felt it, despite the fact that he was unaware of this when he awoke.

The Gemara cites another version of the above statement. Shmuel says: Any semen that is not shot like an arrow does not render one impure. The Gemara asks: What practical difference is there between this version of Shmuel’s ruling and that version of Shmuel’s ruling? The Gemara answers that the difference between them is a case where the semen was uprooted accompanied by a sensation, but it emerged without a sensation. According to the first version the man is rendered impure, as he sensed the uprooting of the semen, whereas according to the second version he is not impure, as this is not considered semen shot like an arrow.

The Gemara notes that this matter, which is obvious to Shmuel, is raised as a dilemma by Rava. As Rava raises a dilemma: If semen was uprooted accompanied by a sensation but it emerged without a sensation, what is the halakha? Is the man ritually impure or not?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a mishna (Mikvaot 8:3): With regard to one who experienced a seminal emission, and who subsequently immersed but did not urinate before doing so, when he later urinates he is rendered impure, as some semen will also be emitted. The reason that he is rendered impure by this emission, which he does not sense, must be because the uprooting of the semen was accompanied by a sensation. The Gemara refutes this proof: There it is different, as the majority of the semen emerged accompanied by a sensation, and therefore he is rendered impure by this small amount even without a sensation.

Some say another version of the previous discussion. Shmuel says: Any semen that is not shot like an arrow cannot fertilize, i.e., impregnate a woman. The Gemara infers: It cannot fertilize, but it does render the man who emits it ritually impure, as it is stated: “If there be among you any man who is not ritually pure by reason of that which happened to him by night” (Deuteronomy 23:11). This teaches that even mere semen which cannot fertilize renders one impure.

Rava raises a similar dilemma: With regard to a gentile who had sexual thoughts, on account of which semen was uprooted but not emitted from his body, and he subsequently descended and immersed for the purpose of conversion, which means that he is now Jewish, and he then emitted semen, what is the halakha with regard to his status of ritual purity?

The Gemara explains the dilemma: Even if you say that we follow the moment of uprooting, at which point he was still a gentile, one can maintain that this statement applies only when it entails a stringency, as is the case with regard to a born Jew. But here, where this would lead to a leniency, as the gentile would be ritually pure, perhaps we do not say that one follows the moment of uprooting. Or perhaps there is no difference in the application of this principle between a born Jew and a convert, but rather, one always follows the moment of uprooting. The Gemara concludes that the dilemma shall stand unresolved.

Rava raises a further dilemma: With regard to a woman who experienced a discharge of uterine blood after her menstrual period [zava], whose urine, which imparts impurity like all liquids that she discharges vaginally, was uprooted but not emitted from her body, and she descended to the ritual bath and immersed to purify herself from her ziva, and urinated afterward, what is the halakha?

The Gemara explains the sides of the dilemma: Even if you say that generally we follow the moment of uprooting, and therefore she should be impure, since the urine was uprooted when she was a zava, nevertheless one can claim that this statement applies only with regard to semen, as the man cannot hold it back from emission. But with regard to the urine of a zava, which she can hold in, one does not follow the moment of uprooting. Or perhaps there is no difference in the application of this principle between urine and semen, but rather, in both cases one follows the moment of uprooting. Here too, the Gemara concludes that the dilemma shall stand unresolved.

Rava raises yet another dilemma: With regard to a gentile zava, who is not impure by Torah law, although by rabbinic law she is considered a zava in all regards, whose urine was uprooted when she was a gentile,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מטמאה. ק"ל סריס חמה אינה מטמא בביאה ואין שכבת זרעו מטמא דהא אינו יורה כחץ ומשמע לי שהסריס יש לו הרגשה בין בעקירה בין ביציאה כדאמרינן ביבמות (סה, א) איהי קים לה כיורה כחץ איהו לא קים לי' כיורה כחץ. ואם אינו מרגי' הא קים ליה דלא מרגיש.
אלא הכי קתני כל שאין בו הרגשה בעקירה וביציאה כיורה כחץ אינה מטמאה הא הרגיש בה ואין בה כח בירידתה כיורה חץ טמאה אע"פ שאינה מתעברת בה דההוא חולי בעלמא הוא דשכבת זרעו דיהה.
והיינו דקאמרינן מאי איכא בין האי לישנא וכו'. דלאו למעוטי סריס ומי ששהה עם אשתו ואינו יורה בה כחץ אתינן ובי דרשינן נמי שכבת זרע בראויה להזריעה לומר שנעקרה ויוצאה בכח וראויה להזריע דההיא שעתא הוא דמטמיא אע"פ שחוזרת להיות דיהה ואינו יורה כחץ באשה. כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מטמאה. ק"ל סריס חמה אינה מטמא בביאה ואין שכבת זרעו מטמא דהא אינו יורה כחץ ומשמע לי שהסריס יש לו הרגשה בין בעקירה בין ביציאה כדאמרינן ביבמות (סה, א) איהי קים לה כיורה כחץ איהו לא קים לי' כיורה כחץ. ואם אינו מרגי' הא קים ליה דלא מרגיש.
אלא הכי קתני כל שאין בו הרגשה בעקירה וביציאה כיורה כחץ אינה מטמאה הא הרגיש בה ואין בה כח בירידתה כיורה חץ טמאה אע"פ שאינה מתעברת בה דההוא חולי בעלמא הוא דשכבת זרעו דיהה.
והיינו דקאמרינן מאי איכא בין האי לישנא וכו'. דלאו למעוטי סריס ומי ששהה עם אשתו ואינו יורה בה כחץ אתינן ובי דרשינן נמי שכבת זרע בראויה להזריעה לומר שנעקרה ויוצאה בכח וראויה להזריע דההיא שעתא הוא דמטמיא אע"פ שחוזרת להיות דיהה ואינו יורה כחץ באשה.

הא דאמרינן את"ל בתר עקירה אזלינן לחומרא. ק"ל אמאי לא פשטה להא מילתא מהא דאמרן ונעקר ממנה דם בירידה טמאה בשלמא בעייא דרבא ל"ק דאיהו לא משום ספיקא דבתר עקירה אזלינן בלחוד מספקא ליה אלא משום דשמואל דכיון דאינו יורה כחץ בשעת טומאתו אינו מטמא אבל הא דאמרינן גבי ירד וטבל את"ל בתר עקירה אזלינן קשיא.
ואיכא למימר משום דכיון שטבל בנתיים א"א שלא בטלה הרגשתו ומיהו זבה שנעקרו מימי רגליה דמיא לההיא אלא דהתם מצי נקיט להו והא דקאמרינן ביה את"ל סרכא נקט.

איכא בינייהו נעקרה בהרגשה.ויצאה שלא בהרגשה מהכא משמע דכל היכא דנעקרה בהרגשהאעפ"י שאינה יורה כחץ ראויה היא להזריע והקשו בתוס' אם כן הא דאמרינן בנדרים (צא. .) איהי קים ליה ביורה כחץ איהו לא קם ליה ומה בכך אם אינו יורה כחץ מכל מקום ראויה היא להזריע ותירצו הם ז"ל שהטפה ודאי כשנעקרה בהרגשה ראויה היא להזריע מצד עצמה וטבעה אלא דכיון שאינו יורה כחץ אינה יכולה להזריע מפני שאינו נכנס לתוך גופה וזו היא שאמרו איהי קם לה ולפיכך היא רוצה להתגרש אי נמי שטוענת עליו דמיניה הוא כשאינה מתעברת כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות סה, א) אבל מכל מקום כיון שהוא מצד עצמה ראויה להזריע מטמא ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא בעינן ראויה להזריע ממש והילכך עד שיהא יורה כחץ אינה מטמאה לפי שאינה יכולה להזריע. ובנמוקי הרמב"ן נ"ר דסריס חמה אע"פ שאינו יורה בה כחץ מטמא הוא בביאתו והכא לאו יורה בה ממש כחץ בעינן אלא שיהא מרגיש בעקירתו וביציאתו כיורה החץ שמרגיש דללישנא קמא לא בעינן שיהא מרגיש כלל אלא בעקירתו בלבד וללישנא בתרא בעינן שיהא מרגיש בעקירה ובהנחה וסריס חמה גם כן מרגיש הוא בכל אלא שאינו יורה בה כחץ ולא קים ליה ותדע לך מדאמרינן איהו לא קים לי ביורה כחץ ואם איתא דאינו מרגיש בהנחתו כלל הא ודאי קים ליה שאינו יורה כחץ אלא ודאי משמע דמרגיש הוא בהנחתה אלא שאינו מרגיש אם יורה כחץ אם לאו.

זבה שנעקרו מימי רגליה. פרש"י ז"ל בתשובה דלהכי בעי בזבה ולא בזב לפי שבאשה מתעגלים מימי רגליה ולא בזב. ולא ידעתי מהו דהא מימי רגליו דזב מטמאים טומאה חמורה כרוקו ומעיינות הן לפי שהן מתעגלין ויוצאין כרוק כדאיתא לקמן בפרק דם הנדה (נדה נו, א) ולא תימא דאשה דוקא קאמר מדתניא (נה, ב) תשעה משקי הזב הן הזיעה וכו' וחלב שבאשה אבל זובו ורוקר ומימי רגליו מטמאים טומאה חמורה ולא קתני ומימי רגלים שבאשה כדקתני וחלב שבאשה.

א״ב נעקרה בהרגשה ויצא׳ שלא בהרגשה. פי׳ דללישנא קמא טהורה דהא ראויה להזריע והקשו בתוס׳ דבהדיא אמרינן בפ׳ הבא על יבמתו ושמעתא בתרייתא דנדרים דיורה כחץ אינו ראוי להזריע ולהוליד ותרצו דכל שכבת זרע שנעקרה בהרגשה אעפ״י שאינו יורה כחץ ראויה היא להזריע מחמת עצמה ומה שאינו מוליד אינו אלא חולשת האיש שאין בו כח להגיע החץ למקומו וללישנא קמא דכל שראויה להזריע מחמת עצמה שפיר קרינא שכבת זרע וטמאה ואידך לישנא סבר דכיון שאינה ראויה להזריע ולהוליד לא מקרי שכבת זרע וטהורה ואיכא למידק דהא ודאי סריס חמה שאינו יורה כחץ מרגיש הוא בין בעקירה ובין ביציאה מדאמרי׳ בפ׳ הבא על יבמתו דאיהי קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים ליה ואם איתא הא קים כשאינו מרגיש עקירתו או יציאתו אלא ודאי כדאמרן ואפ״ה אינו מוליד ולפי׳ התוס׳ אמאי אמרי׳ דאיכא בינייהו שנעקרה בהרגשה ויצאת שלא בהרגשה דהא אפילו ג״כ יצאת בהרגשה בסריס חמה איכא בינייהו וללישנא בתרא טהורה כיון שאינו ראוי להוליד והא ודאי עדיפא ליה למנקט משום כח דלישנא בתרא דהוי כח טהרה ונראין דברי רבינו הגדול ז״ל דאינו יורה כחץ האמור כאן כאותו דיבמות ונדרים דהתם ר״ל שאינו יכול להגיעו למקום תקיעתו אבל מכיר הוא ביציאתו ואלו אינו יורה כחץ האמור כאן היינו כל שאינו מרגיש ביציאתו לחוץ כיורה החץ שמרגיש בו ליציאתו ולפי׳ הוא טהור ללישנא בתרא שהוא סובר דכל שאינו מרגיש ביציאתה אעפ״י שמרגיש בעיקרתה אינה ראויה להזריע אפי׳ מחמת עצמה אבל כל שמרגיש ביציאתה ראויה היא להזריע לדברי הכל וטמאה והיינו דאמרינן דאיכא בינייהו שנעקרה בהרגשה ויציאתה שלא בהרגשה מעתה שכבת זרע דסריס חמה טמאה אף ללישנא בתרא ואעפ״י שאינו יורה כחץ לגמרי להגיע החץ למקומו.

בעי רבא זבה שנעקרה מימי רגליה. פרש״י ז״ל דלהכי לא נקטה בזב זכר בכלה סוגין דמיירי בזכרים ונקטה בזבה לפי שמימי רגלי האשה מתעגלין מה שאין כן בזב והקשו עליו דא״כ מימי רגלי הזב יהיו טהורין דהא דומיא דרוק בעינן שמתעגלין והא ליכא למימר דבכולי תלמודא אנו מטמאין מימי רגלי זב ובמקומו נמנו עם שאר משקין ואין הזבה יתירה עליו אלא לענין חלב בלבד וכדאיתא במשניות וגם במתני׳ דלקמן דפ׳ דם הנדה וי״ל שלא נתכוון רש״י ז״ל לומר שמימי רגלי הזב אינם מתעגלין כלל אלא לומר שאינן מתעגלין כל כך דמצי למנקטינהו אבל זבה מצי נקיט להו ולפי׳ נסתפקו בה בלבד וכדמפרש ואזיל כנ״ל.

למימרא דהיסט ונגיעה כידיו. פרש"י (דמתני') דמהכא ילפינן לכל הנגיעות דאין מגע בית הסתרים מטמא מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה ללמד על כל נגיעה דכתיבא גבי טומאה שתהא [בגלוי] והיינו דאמרי' בפ"ק דקדושין אמר עולא הכל מודים דלשון גלוי הוא אצל השרץ כי יגע אמר רחמנא והאי בר נגיעה הוא ומיהו פשיטא ליה דבעי' שיהא גלוי אלא דסמיך אנגיעה דהכא דאיתקש לידיו:

אוחז ס"ד והתניא ר' אליעזר אומר כל האוחז ומשתין כו'. פירכא זו תמוהה בעיני כיון דכתיב בקרא משמרת תרומותי וצוה הכתוב לשמור אותה שלא תטמא וכי בשביל חכמי' שאמרו כאילו מביא מבול לעולם לא ימנע מלטמאות את התרומה וצ"ע:

שכבת זרע אמר רחמנ' בראויה להזריע. אפי' באין יורה כחץ איירי כדמפרש בסמוך וראוייה להזריע כיון שנעקר בהרגשה. ותי' דאמרינן בסוף נדרים איהי קים לה ביורה כחץ וכיון שאומרת שאינו יורה כחץ יוציא ויתן כתובה ומאי נפקא לן אם אינו יורה כחץ מ"מ ראוי הוא להזריע וי"ל דלעולם בשאינו יורה כחץ אינו ראוי להזריע ובהא פליגי הני לישני דהכא דלישנא קמא סבר כיון שנעקר מתחלה באותו ענין שראויה להזריע מטמאה או א"נ ראויה היא להזריע אלא שאינה יכולה להתעבר בשאינה יורה כחץ לפי שאינו נכנס עד מקום ההריון אלא שותת ויורה לחוץ:

אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמאה. אפי' נעקר בלא הרגשה דאי לאו הכי היינו לישנא קמא:

זבה שנעקרו מימי רגליה. פרש"י בתשובה דלהכי בעי בזבה ולא בעי בזב לפי שבאשה מתעגלין כל מימי רגליה בבת אחת לפתחה משא"כ באיש:

פיסקא היה אוכל בתרומה כולי זבה שנעקרה מי רגליה וירדה וטבלה מהו פירוש דוקא במי רגליה מספקא ליה ומשום דמצי נקיט להו אבל בדמה לא מיספקא ליה דהא אמרן דמיטמיא בבית החיצון כבפנים אבל מי רגלים אינן מיטמאין עד שיצאו לחוץ:

תד"ה למימרא דהיסט כו' א"נ מנגיעה דהכא דכתיב גבי ידיו מינה ילפינן כו' עכ"ל ויש לדקדק לפי שיטתם דלא ילפינן אפילו בנגיעה גילוי דזב וגילוי דטהור מהדדי אם כן השתא מנלן למילף מהאי קרא היסט דהא אצטריך כל אשר יגע בו הזב למגע הזב בגילוי דמנוגע בבשר הזב דמיירי במגע הטהור בגילוי ליכא למילף מגע הזב בגילוי וידיו אצטריך לכל הנגיעות דהוו מאבראי וצ"ל מרבויא דכל אשר יגע דריש ליה היסט ודו"ק:

גמ' עובד כוכבים שהרהר וירד כו' אבל הכא דלקולא לא כו' דלא ניזיל בתר עקירה שהיה בגיותו אלא בתר היציאה אזלינן לחומרא אע"ג שהיציאה היה שלא בהרגשה שרינן העקירה בתרה שהיה בהרגשה והוי כאילו היה גם העקירה ביהדות ועוד מצינו לפרושי דמיירי הכא שהיה גם היציאה בהרגשה ודו"ק:

בגמ' אמר אביי מנא אמינא לה דתניא יכול תהא נבלת בהמה טמאה וכו'. וראייתו של אביי מדמסיק בברייתא זו דנבלת בהמה טמאה לא מטמאה בבית הבליעה ואם איתא דבית הבליעה הוי בית הסתרים א"כ כשבולע נבלת בהמה טמאה ליטמא מטעם שנושא ומסיט בבליעתו את הנבלה דהא נבלת בהמה טמאה מטמאה במשא אלא ש"מ מקום בית הבליעה בלוע הוי:

[בא"ד] א"כ מה ת"ל והאוכל. ר"ל קרא אחרינא דכתיב בפר' שמיני גבי נבילת בהמה טהורה והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וגו':

בתוס' ד"ה שהוציא ולד ראשו כו' ועוד יש לחלק בין לידה לדם נדה כנ"ל להגיה ולמחוק דם לידה משום דהא דם לידה ודם נדה דין אחר להם ושניהם מטמאין מבפנים כדפריך לעיל אי בימי נדה נדה או בימי זיבה זיבה כו':

ד"ה מת"ל והאוכל וכו' וי"ל התם לא כתיב נושא בהדיא וכו' ר"ל דהתם מזה הכתוב עצמו דכתיב ומזה מי הנדה גו' ילפינן נושא דבנגיעה ליכא כיבוס בגדים אבל הכא בלאו האי קרא דוהאוכל כתיב בהדיא גבי נבלת בהמה דין נוגע ודין נושא:

בא"ד א"כ לא נכתוב נוגע כלל. ר"ל לא נכתוב נוגע בהדיא בפני עצמו ונילף ליה מהאי קרא דוהאוכל דהוה מוקמינן ליה בנוגע כיון דלא הוי כתיב ביה כבוס בגדים:

בא"ד ושמא לשום דרשא אצטריך כצ"ל:

תוס' ד"ה למימרא דהסיט כו' א"ג מנגיעה דהכא דכתיב גבי ידיו מינה ילפינן וכו'. ר"ל אבל היסט ומשא כשהטהור מסיט הזב לא ילפינן מיניה דהא לא כתיב נגיעה:

ד"ה בראויה להזריע וי"ל דלהאי לישנא וכו' אף ע"ג דלסוף יציאתה הוא בענין שאינו ראוי להזריע וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מ"ט של זב טהור נמחק טהור:

בד"ה למימרא כו' לאו מזב ילפינן:

תוס' [ד"ה למימרא וכו'] אלא ילפינן מלשון כו' כצ"ל:

גמרא למימרא דהיסט ונגיעה כידיו כו'. בת"כ ממעט מן וידיו בה"ס מטבילה. הביאו הרמב"ם בפי' בספ"ח דמקואות. וכן הביאו התוס' דרשה זו בקדושין (כה) בסד"ה כל הראוי. ונראה דתרתי שמעינן מיניה. דשדינן וידיו אלמעלה על וכל אשר יגע כו'. וכן אדלמטה על לא שטף כו'. וכה"ג כתבתי לקמן ע"ב בתד"ה מנין ע"ש. ועמש"כ בס"ד בק"א להט"א בר"ה בד"ה מאי עבידתיה. והרווחנו בזה לפרושי לא שטף כמשמעו דהיינו טבילת כל גופו הדומה לידיו. ודלא כפרש"י דאתי לנט"י לאכילה. דז"א אלא אסמכתא ומד"ס עי' חולין (קו):

רש"י ד"ה בקומטו של טהור. וק"ו לזב עצמו. עמש"כ לקמן (נה ב) ע"ד בס"ד:

רש"י ד"ה לא שטף במים (בסופו). ועוד הסיט טהור אה"ז מי נפק מהאי קרא כו'. לכאורה לפ"ז קשה מה שפי' לעיל ומדאפקיה בלשון נגיעה ילפינן נמי לכל נגיעות דאין בה"ס מטמא ור"ל בה"ס דטהור וכמו שהבינוהו התוס'. וכן פי' לעיל (מא ב) בד"ה טומאת בה"ס. ובקדושין (כה). וע"כ צ"ל דכוונתו כפי א"נ שבתד"ה למימרא (בסופו):

רש"י ד"ה במטלית עבה. שאינה מחממת. הס"ד. ומה"ד

לא שכיח. והא כו':

גמ׳ כגון שהרהר וירד וטבל. נ״ב כגון שכבר מל ועדיין היה מחוסר טבילה כשהרהר:

גמ' אמר שמואל כל ש"ז וכו'. עי' לעיל יד ע"א תד"ה רוכבי:

שם דלא מזרעא הא טמויי מטמיא. ע' לקמן נו ע"א תד"ה ש"ז:

רש"י ד"ה לא שטף וכו' למילף לנטילת ידים וכו'. חולין קו ע"א וע' בתוס' שם ד"ה מצוה וצ"ע וע' רש"י קדושין כה ע"א ד"ה לענין טומאה:

בראויה להזריע מ"ש מהרש"א גבי ש"ז שנעקרה וירד וטבל עי' [שם] תלי בשני תי' תוספות דלחד שינויא אינה ראוי' להזריע ביוצא בלא הרגשה אלא כיון שבתחלה נעקר והיה אז ראוי להזריע מטמא אף ע"פ שעתה אינה ראוי' א"כ אם אז היה גוי לא יטמא ובעיא דגוי מיירי דיצא בהרגשה דוקא אך לאידך שינויא דגם באינו יורה כחץ ראוי להזריע אלא שאינה ראוי' להתעבר א"כ י"ל אפי' בכה"ג בנכרי קמיבעיא ליה וצ"ע בחגיגה ט"ו ע"א:

(מג א) מיתיבי היה מהרהר בלילה וכו' תרגמה רב הונא וכו'.—ז"ל הר"ש במקואות (פ"ח מ"ד): "וצריך לדקדק שלא יקשה לשמואל מהנך דלעיל דמים עכורין או חלוקין", פי' דשנינו שם במ"ב: "ראה מים חלוקים או עכורים בתחלה טהור באמצע ובסוף טמא". ונראה ליישב דמה שאמר שמואל דכל ש"ז שאין כל גופו מרגיש בה או שאינה יורה כחץ אינה מטמאה - היינו מן התורה דוקא, אבל מודה הוא דמדרבנן היא מטמאה בכל אופן. ומה שהקשו לשמואל מהיה מהרהר בלילה וכו' הוא משום, דאם איתא דמן התורה אינו טמא אלא אם כן כל גופו מרגיש בה, למה גזרו חכמים במצא בשרו חם, דהרי יש כאן ספק ספיקא: שמא לא יצאה ממנו ש"ז, ואפי' יצאה שמא לא הרגיש בה. וללישנא אחרינא נמי מקשינן מבעל קרי שטבל ולא הטיל מים וכו', שיש בו ספק דרבנן: שמא לא יצאה ממנו ש"ז כל עיקר בשעת הטלת המים, ואפי' אם ודאי יצאה - אין טומאתה אלא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא והיה לנו לטהרו. אבל מחלוקין ועכורין, שאין בה ספק שיש בהן ש"ז הוא טמא מדרבנן, ולא קשיא מהא מידי לשמואל.

קמ''ל. דהאי לא תוך תוכו הוא אלא כגון כלי בתוך התנור ופיו למעלה מפי התנור: והסיט בו את הטהור טהור. כדמפרש טעמא לקמן: בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא. הטהור שהרי נשא את הזב וזב מטמא במשא דכתיב במשכב (ויקרא טו) והנושא אותם וק''ו לזב עצמו: מאי טעמא. טהור הניסט בקנה של קומטו של זב טהור: דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וגו'. והאי קרא לאו למגע איצטריך דהא כתיב והנוגע בבשר הזב אלא זה הסיטו של זב מכאן למדנו זב שהסיט את הטהור טמא שלא מצינו בכל התורה טומאה המסטת טהרה שתטמא אלא אם כן נשא טהור את הטמא והכא בזב הוא דגלי רחמנא וכתב וידיו דדרשינן הכי היכא דהסיט בו הזב בידיו כלומר בגלוי: לא שטף במים. מילתא אחריתי היא למילף לנטילת ידים לאכילה מהכא אלמא הסיט זב את הטהור אינו טמא אלא א''כ הסיטו בגלוי בידיו ומדאפקיה בלשון נגיעה ילפינן נמי לכל נגיעות דאין מגע בית הסתרים מטמא אבל טהור שהסיט את הזב דנפקא לן מקרא אחרינא דלא כתיב ביה ידיו טמא אפילו הסיטו בקנה שבקומטו מידי דהוה אנבלה בקומטו שהיא מטמאה במשא דהא מ''מ הרי הוא נושא את הטומאה ל''א קנה בקומטו של טהור והסיט את הזב להכי טמא שנגע הקנה בגילוי של זב ונטמא הקנה מחמת הזב וחוזר ומטמא את הטהור ואע''ג דטהור קמוט דגילויא גבי זב הוא דבעינן אבל קנה בקומטו של זב והסיט את הטהור טהור הואיל וזב קמוט וגבי זב כתיב וידיו ושיבוש הוא מפני כמה דברים חדא דקנה פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה וא''ת בקנה חלול נהי נמי דמקבל טומאה אפ''ה אין חוזר ומטמא הטהור שהרי אין מגע של זב חוזר ומטמא אדם שאין לך נוגע בטומאה מטמא אדם חוץ מן הנוגע במת ועוד אי טומאת הטהור משום נגיעת קנה היא והרי בקומטו הוא דנגע ובית הסתרים לאו בר מגע הוא דהא אמרינן לעיל שרץ בקומטו טהור ועוד לשון הסיט אמאי נקט ועוד הסיט טהור את הזב מי נפק מהאי קרא וכל אשר יגע בו הזב כתיב והיינו אשר יסיטנו הזב ולא כתיב כל אשר יגע בזב: כאילו מביא מבול. שמחמם את אבריו ומביא לידי קרי וזהו קלקול דור המבול שנאמר (בראשית ו) כי השחית כל בשר: במטלית עבה. שאינה מחממת: לא שכיח. והא דתניא כל זמן שאצבע בעין מדמעת ה''מ היכא דמתחלה ממשמש וחימם את עצמו ויוצא כל שעה מעט אבל זה שנזדעזעו אבריו נעקר כל הזרע ביחד ושוב אינו חוזר ומתחמם לעקור עוד מיד בשעה אחת: בשרו חם. אברו: טמא. שמא יצא ממנו קרי ואמאי והא לא ארגיש: במשמש מטתו בחלומו. דאי נפק ודאי ארגיש: ויצתה בלא הרגשה. דאינו יורה כחץ: לכשיטיל מים טמא. דנשתייר מן הקרי ויוצא עכשיו ואע''ג דלא נפיק בהרגשה הואיל ומעיקרא איעקר בהרגשה: עובד כוכבים שהרהר. ונעקר ולא יצא: וירד וטבל. לשם גירות ואח''כ יצא קריו: מהו. אפי' אם תמצי לומר לגבי ישראל דכי נעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה טמא דאזלינן בתר עקירה הכא לא ניזיל בתר עקירה דהיינו קולא הואיל וכשהוא עובד כובים נעקר וטהור דאמר בבנות כותים קריו טהור אפילו לב''ה: או דילמא לא שנא. לחומרא כגון לגבי עקירה דהרגשה דישראל ולא שנא לקולא כי הכא אזלינן בתר עקירה: שנעקרו מימי רגליה. דהוי מעין אב הטומאה: וירדה וטבלה. וטהרה מזובה ואח''כ הטילתו מהו מי אזלינן בתר עקירה ומטמאו או לא: דלא מצי נקיט לה. מלצאת הילכך מכי עקר חשיב ליה צורך יציאה: [עובדת כוכבים]. סתם עובדת כוכבים מי רגליה מטמאין דחכמים גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהם:

למימרא דהיסט ונגיעה כידיו. פרש''י דמהכא ילפינן לכל נגיעות כגון שרץ ונבלה שנגעו בסתרו של טהור וקשה דאי מזב ילפינן כי היכי דבעינן גלוי הזב ה''נ בעינן שיגע בגלוי של טהור לענין היסט נמי נילף דנבעי שיסיט הטהור בגילוי כדבעינן בגילוי הזב והכא אמרינן דקנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא ואמר נמי דבית הסתרים מטמא במשא אלא נראה לפרש דזב ושרץ ונבלה שנגעו בסתרו של טהור דטהור לאו מזב ילפינן אלא ילפינן מלשון נגיעה דכתיב בכולהו וטהור הנוגע בזב נמי כתיב הנוגע בבשר הזב ולשון נגיעה משמע מאבראי שיגע הטהור בגלוי בטומאה וכן משמע פ''ק דקדושין (דף כה.) דאמר עולא הכל מודים דלשון גלוי הוא אצל שרץ וכי יגע אמר רחמנא והאי בר נגיעה הוא משמע דמלשון נגיעה דכתיב בשרץ הוא דריש דלא מייתי קרא דידיו דכתיב בזב ומיהו רש''י גריס התם אשר יגע בו והיינו קרא דכתיב גבי זב והא דאצטריך הכא למדרש מידיו ולא נפקא ליה מנגיעה דכתיב בזב משום דההיא נגיעה בהיסט מיירי ולא משמע גילוי כמו נגיעה ממש לכך דריש לה מידיו דבעינן גילוי הזב בין בהיסט בין במגע מדאפקיה בלשון נגיעה א''נ מנגיעה דהכא דכתיב גבי ידיו מינה ילפינן לכל נגיעות דהוו מאבראי: בראויה להזריע. ואפי' יצאה בלא הרגשה איירי כדמוכח בסמוך ותימה דא''כ משמע דראוי להזריע אע''פ שאינו יורה כחץ ובשילהי נדרים (דף צא.) וכן ביבמות (דף סה.) אמר איהי קים לה ביורה כחץ משמע דאי אין יורה כחץ אינו ראוי להזריע וי''ל דלהא לישנא דהכא לא מצריך רק שבתחלת עקירת שכבת זרע תהא ראויה להזריע אע''ג דלסוף יציאתה היא בענין שאינו ראוי להזריע א''נ ראוי להזריע הוא אלא שאינה ראוייה להתעבר לפי שאינו יורה כחץ ואינו נכנס לתוך גופה אלא שותת ויוצא לחוץ: הא טמויי מטמיא. פירוש ואפילו נעקרה בלא הרגשה דאם לא כן היינו לישנא קמא: זבה שנעקרו מימי רגליה. וכן בעי מעובדת כוכבים שאל ריב''א מרש''י אמאי לא בעי מזכר זב ועובד כוכבים והשיב דנראה לו לפי שבאשה מתעגלין כל [מימי] רגליה בבת אחת לפתחה מה שאין כן באיש:

דף מג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד