נידה מב ע"ב

דף מב - ב

והרי התם, בטומאת הנבלה של עוף טהור אין לה כלל טומאה בחוץ, וחידוש התורה הוא שרק בפנים, בהיותה טומאה בלועה, תטמא את האדם האוכל אותה ואת בגדיו שלבוש בהם בעת האכילה.

אבל הכא, ביולדת, הרי כי נפיק, לכשייצא דם היולדת לבראי, מחוץ לגופה, ליטמי, הרי הוא מטמא בחוץ. וכיון שדם זה מטמא בחוץ, כאשר אין הוא בגדר טומאה בלועה, מה טעם גזרו עליו טומאה בעוד הדם בלוע בגופה? ומאי שנא טומאה זו משאר הטומאות שדווקא פה גזרו? ומכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא: הן ממה שהעמידה את דברי רבי זירא בטומאה בלועה, והן ממה שהעמידה את דברי הברייתא כדבריו.

אלא, הכא נמי, מה שאמר רבי זירא, מדובר כשיצא לחוץ, בדם שנעקר לבית החיצון לפני טבילתה, אך יצא מגופה לאחר הטבילה, וטימא אותה במגע מחוץ לגופה. וכל זמן שלא יצא הדם מחוץ לגופה הרי היא טהורה, שהועילה לה טבילה לטהרה מטומאת יולדת. והדם שנעקר ושהה כשהוא בלוע בבית החיצון, לא טימא אותה, עד שיצא מחוץ לגופה ממש, שהרי זה טומאה בלועה.

וכי תימא: אי יצא לחוץ - מאי למימרא!? והרי פשיטא שאותו דם, שהוא דם טמא [מחמת שנעקר לפני טבילה], מטמא במגע מבחוץ?

הא קמשמע לן: מהו דתימא, כי למרות שנעקר לפני טבילה, עלתה לו טבילה לטהרו, מיגו דמהני טבילה לדם המקור דאיכא גואי, שהרי כל הדמים שלא יצאו לבית החיצון, נטהרו על ידי הטבילה, ואם יצאו לבית החיצון מכאן ולהבא הרי הם דם טוהר, תהני נמי טבילה להאי דם שנעקר ושהה בבית החיצון בזמן טבילה. קא משמע לן כיון שהדם נעקר קודם הטבילה, הרי אף על פי שטבלה קודם שיצא הדם מחוץ לבית החיצון, הדם הזה נשאר טמא, ומטמא במגע ובמשא.

ושואלת הגמרא: אחרי שהעמדנו את דברי רבי זירא באופן שהדם יצא החוצה ומטמא אותה בצאתו מחוץ לגופה, שמעתין, דברי רבי זירא, אמנם איפריק מהקושיה מדוע מטמא הדם והרי הוא טומאה בלועה, כי עתה העמדנו שהוא מטמא בהיותו בחוץ, ויש חידוש בכך שלא עלתה טבילה לדם הטמא בהיותו בלוע בבית החיצון.

אלא הברייתא, שאינה מדברת באופן שיצא הדם החוצה, אלא באה לומר שהאשה נטמאת ביציאת הדם לבית החיצון, ושנתה בכלל זה גם את דין יולדת, חוזרת הקושיה דלעיל, הרי פשיטא הוא שגם יולדת שראתה דם בבית החיצון נטמאת, שהרי אי בימי נדה נעקר הדם, נדה היא, אי בימי זיבה, הא תני לה דין זיבה.

ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, בלידה יבשתא, שלא יצא מהאשה כלל דם בשעת הלידה, ולכן אין היולדת הזאת לא נדה ולא זבה.

ומקשה הגמרא: לידה יבשתא - מאי "מטמא בפנים כבחוץ" איכא?

ומתרצת הגמרא: כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור, ^[39] ועדיין הוא בבית החיצון, שלא יצא ראשו לגמרי החוצה, ובכך מיקרי ילוד מדאורייתא, ונטמאת אמו בטומאת לידה. ^[40]

והא קא משמע לן הברייתא שיציאת הראש לבית החיצון נחשבת כלידה גמורה, וכדרב אושעיא, הסובר שאם יצא ראשו של העובר מהפרוזדור לבית החיצון, מיקרי ילוד מדאורייתא.

דתנן במסכת חולין: אשה שמת עוברה בתוך מעיה, ופשטה חיה [המילדת] את ידה ונגעה בו, גזרו חכמים על החיה שתהיה טמאה בטומאת מת, ואילו אמו של העובר טהורה עד שיצא הולד [ומטעם דהוי טומאה בלועה, שאינה מטמאה במגע ובמשא, או מטעם שעובר מת אינו מטמא לפני שנולד].

והגמרא שם שואלת [חולין עב]: מאי טעמא גזרינן טומאה על החיה הנוגעת יותר מאמו?

ומתרצת הגמרא שם: דאמר רב אושעיא: גזירה שמא יוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור אל הבית החיצון, ותגע בו המיילדת שם [אבל אימו מרגישה מתי הולד יוצא לבית החיצון, ולכן לא גזרו טומאה על אימו]. כי בבית החיצון הנפל מטמא מדאורייתא, היות ומשעה שיצא לבית החיצון הרי הוא כילוד שיצא החוצה.

וכי, זה שמצינו במשנה, שבבית החיצון הולד נחשב לילוד, מצינו בדומה לו במקרה של ההוא דאתא לקמיה דרבא ^[41].

אמר ליה: מהו לממהל תינוק בשבתא?

אמר ליה רבא: שפיר דמי, מותר!

בתר דנפק, אמר רבא לעצמו, וכי סלקא דעתך דההוא גברא לא ידע דשרי לממהל בשבתא?

אזל רבא בתריה, אמר ליה: אימא לי איזי [חביבי] גופא דעובדא היכי הוה?

אמר ליה: שמעית ולד דצויץ [שמעתי צעקתו של התינוק] אפניא דמעלי שבתא [מבעוד יום בערב שבת] בעודו במעי אמו, ולא אתיליד עד שבתא.

אמר ליה רבא: האי, הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא, שאין קולו של התינוק יכול להשמע, אלא אם כן כבר הוציא ראשו לבית החיצון, ונמצא שנולד מערב שבת, על אף שיציאתו לחוץ היתה בשבת. ואם כן, זמן מילתו הוא בערב שבת.

וכיון שלא מלו אותו בערב שבת אלא באו לשאול אם רשאים למהלו, הוי מילה שלא בזמנה. וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת.

איבעיא להו: אותו מקום של אשה, "בלוע" הוי או "בית הסתרים" הוי?

בשני אופנים לא נוהגים דיני טומאה:

א. דבר טמא הבלוע בתוך בעל חי אינו מטמא את הנוגע בו ואת הנושא אותו בעודו בלוע ^[42].

ב. נגיעת דבר טמא במקום נסתר, כגון בבית הסתרים, אינה מטמאת במגע אבל מטמאת במשא.

והסתפקה הגמרא מה דינו של "אותו מקום" שבאשה, באם יוכנס בו דבר טמא:

האם אותו דבר טמא ייחשב כבלוע בו, ולא יטמא במשא ובמגע.

או שמא אין אותו מקום נחשב לבלוע, אלא רק אינו נחשב כמקום גלוי, שאינו מטמא במגע, אבל מטמא במשא.

למאי נפקא מינה? כגון, שתחבה לה חבירתה כזית נבלה באותו מקום.

אי אמרת בלוע הוי, טומאה בלועה לא מטמאה. אבל, אי אמרת אין זה בלוע אלא רק בית הסתרים הוי, הרי נהי דבמגע לא מטמיא, במשא מיהא מטמיא, שהרי נושאת את הנבילה שבאותו מקום.

אביי אמר: בלוע הוי.

רבא אמר: בית הסתרים הוי.

אמר רבא: מנא אמינא לה שאין אותו מקום נחשב בלוע אלא הוא רק בית הסתרים?

דתניא לעיל לגבי פולטת שכבת זרע: אמרה תורה "ורחצו במים וטמאו עד הערב". ואמר רבי שמעון, וכי מה בא זה ללמדנו? אם לענין נוגע בשכבת זרע, הרי כבר נאמר למטה "או איש".

אלא, צריך את הפסוק מפני שטומאת בית הסתרים היא, וטומאת בית הסתרים לא מטמאה, אלא שגזירת הכתוב היא שפולטת שכבת זרע תטמא בבית הסתרים. ומוכח, שאין הטעם משום בלוע, אלא משום בית הסתרים.

ואביי, דאית ליה דבלוע הוי, אמר: "חדא, ועוד" קאמר תנא דברייתא:

חדא, דטומאה בלועה היא.

ועוד, אפילו אם תימצי לומר טומאת בית הסתרים היא בלבד, נמי אינה מטמאה, אלא שגזירת הכתוב היא.

איבעיא להו: בית הבליעה, שהוא מקום בו נבלת עוף טהור מטמאה באכילה, האם בלוע הוי, או בית הסתרים הוי?

למאי נפקא מינה? כגון: שתחב לו חבירו כזית נבילה לתוך פיו, אל בית הבליעה.

אי אמרת מקום בית הבליעה בלוע הוי, הרי נבילה זו, שנתחבה על ידי חבירו לבית בליעתו, הוי טומאה בלועה, וטומאה בלועה לא מטמיא. אלא אי אמרת בית הסתרים הוי, הרי נהי נמי דבמגע לא מטמא, במשא מיהא מטמא.

אביי אמר, בלוע הוי.

ורבא אמר: בית הסתרים הוי. ^[43]

אמר אביי: מנא אמינא לה שבית הבליעה מקום בלוע הוי?

דתניא: יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים אבית הבליעה, כשם שמטמאה נבלת עוף טהור? תלמוד לומר "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה".

ודורשת הברייתא שרק "בה", בנבלת עוף טהור, נטמאים בגדי האוכל כשהיא נמצאת בבית הבליעה, ואין שאר הטומאות מטמאות בבית הבליעה, לא במגע ולא במשא [ומשום דהוי מקום בית הבליעה בלוע, וכדברי אביי], וכך לומדים:

מי שאין לה טומאה אחרת אלא אכילתה, והיינו נבלת עוף טהור, שמטמאה רק בשעת האכילה ובבית הבליעה דוקא, רק בה חידשה תורה שתטמא בבית הבליעה. יצתה זו, נבלת בהמה, שטמאה קודם שיאכלנה, ולפיכך לא ריבתה תורה שתטמא גם בבית הבליעה.

ומוכח כאביי. כי אליבא דרבא היתה צריכה נבילה לטמאות בבית הבליעה מדין משא [שהרי בתור בית הסתרים התמעט מקום זה רק ממגע ולא ממשא, ומי שתחבו לו נבילה בבית הבליעה, בית הבליעה שלו גם נגע בנבילה וגם נשא את הנבילה] ^[44].

ומקשה הגמרא על עיקר הדין שנבילת בהמה אינה מטמאה בהיותה בבית הבליעה כנבלת עוף טהור: ותטמא נבלת בהמה בבית הבליעה, ותיתי בקל וחומר מנבלת עוף טהור:

ומה נבלת עוף טהור שטומאתה קלה שאין לה טומאה בחוץ, שאינה מטמאה במגע ובמשא, יש לה טומאה בפנים בבית הבליעה. זו, נבלת בהמה, שיש לה טומאה בחוץ, שמטמאה במגע ובמשא, אינו דין שיש לה טומאה בפנים?

ומתרצת הגמרא: אמר קרא "לא יאכל לטמא בה". בה, בנבלת עוף טהור נאמר החידוש שמטמאת באכילה בבית הבליעה, ולא באח רת!

שמא תאמר, אם כן, מה תלמוד לומר "והאוכל [מנבלת בהמה] יכבס בגדיו יטמא עד הערב"? והרי לכאורה פסוק זה מלמדנו שנאמרה טומאה על ידי אכילה גם בנבילת בהמה, ואילו עתה אמרנו שרק נבלת עוף טהור מטמאת שם, ולא נבלת בהמה טהורה?

תשובתך, הפסוק לא בא לרבות שאדם האוכל נבלה נטמא, אלא ליתן שיעור לטומאה, לנוגע בה, ולנושא אותה, שהשיעור הוא כאוכל. מה אוכל בכזית, אף נוגע ונושא שיעור הטומאה שלהם הוא בכזית.

אמר רבא: שרץ שנמצא בקומט של אדם [והיינו בין אצילי ידיו או בשאר מקומות שיש בהם קמטים] טהור האדם. אך אם נמצאת נבילה בקומטו, הרי הוא טמא. וההסבר הוא: שרץ בקומטו טהור, כי שרץ בנגיעה בלבד הוא דמטמא, ולא במשא, ובית הסתרים לאו בר מגע הוא.

אך נבילה בקומטו טמא, כי נהי דבמגע לא מטמא בקומטו משום דהוי מגע בית הסתרים, במשא מיהא מטמא, שהרי אדם נושא את הנבילה בקומטו, ובית הסתרים לא איתמעט מטומאת משא.

ועוד אמר רבא: אם היה שרץ בקומטו, והכניסו [את קומטו יחד עם השרץ שבתוכו] לאויר התנור, טמא התנור, כדין שרץ שנכנס לאויר תנור.

ומקשה הגמרא: פשיטא שמטמא את התנור, כי מה בכך שנמצא השרץ בקומטו?

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא הא כתיב "וכל כלי חרש אשר יפול מהם [מהטומאה] אל תוכו", ודרשינן, רק "תוכו", כאשר נמצא השרץ בתוך הכלי אמר רחמנא שמטמא,

וכדרב הושעיא דאמר רב הושעיא גזירה שמא יוציא ראשון חוץ לפרוזדור וכההוא דאתא לקמיה דרבא. לא ידעתי למה הוצרכו להביא הא דרב הושעיא כלל דדי להם בההוא דרבא.

הכא נמי כשיצא לחוץ. פי׳ והא דאמרינן לקמן עשוה כנבלת עוף טהור לאו לגמרי אלא לומר שדנו אותה כאלו היא בגלוי לענין דלא מהני לה טבליה כי היכי דמהני לדם בגואי וכדמפר׳ ואזיל וא״ת ולמאי דקס״ד מעיקרא מאי האי דקאמר עשאוה כנבלת עוף טהור דהא מקום נבלת עוף טהור לרבא בית הסתרים הוא שראוי לטמא במשא וי״ל דסוגין דמפרש לקמן שלא נחלק רבא אלא בתחילת בית הבליעה אתיא הא אפי׳ לרבא דמיירי בסוף בית הבליעה שהוא בלוע אף לרבא.

כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור. פי׳ שהוציא לחוץ דהיינו פרוזדור מדקתני ליה גבי דם נדה וגבי זבה דמיירי בהכי.

וכדרב הושעיא. איתא בפ׳ בהמה המקשה גבי הא דתנן האשה שמתה ולדה בתוך מעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת ז׳ והאשה טהורה עד שיצא הולד והוינן בה חיה אמאי טמאה כנגועה במת דהא טומאה בלועה היא שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא ואפקא רב הושעיא גזירה שמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור דהוי כילוד דכי נגעה בו טמא.

וכההיא דאתא לקמי׳ דרבא וכו'. והא דמייתי דרב הושעיא ודרבא תרוייהו אצטריכי אצטריך דר׳ הושעיא משום גזירה שגזרו בפנים כבחוץ ואצטריך דרבא לאשמועינן דכל היכי דנפיק ראשו לחוץ דהוי כילוד מטמא אפי׳ מה שבפנים כאלו היה בחוץ ולפי׳ גזרו בו בשלא יצא לחוץ כלל גזירת פנים אטו חוץ שאם אין הדין לטמא אלא מה שיצא לחוץ היאך גזרו בזו שלא יצא לחוץ כלל אלא ודאי כדאמרן כן נ״ל.

וכל מילה שאין בזמנה אין מחללין עליה את השבת. ואפי׳ ספק בין השמשות נמי כדאיתא בפ׳ ר׳ אליעזר וסומכין ע״פ הנשים ואפילו להקל ולחלל את השבת דעד א׳ נאמן באיסורין וכן המנהג ומיהו צריך שיעידו שנולד בלילה ברור וליציאת ראש חוץ לפרוזדור קודם לכן לא חיישינן מסתמא.

מקום נבלת העוף וכו׳. יש שפירשו דמודה רבא בסוף בית הבליעה ולא נחלק אלא בתחילתו ואביי מסתייע מברייתא דבסמוך משום דמשמע ליה דמסתמא קתני בכל בית הבליעה ורבא לא חש לה דמשמע ליה דההיא בסוף בית הבליעה מיירי ולפי׳ זה לית הלכתא כאביי אבל לדברי המפרשים דבכל בית הבליעה פליג רבא הלכתא כאביי ואע״ג דליכא ביע״ל קג״ם לא נאמר בכלל ההוא אלא היכא דליכא מתניתא כאביי ואע״ג דפשוטא דסוגיין משמע כי האי פירושא טפי ומסתבר כפי׳ קמא.

תוכו אמר רחמנא ולא תוך תוכו קמ״ל. פי׳ קמ״ל דבכי הא אפי׳ תוך תוכו וטעמא כדאמרינן בשמעתא קמייתא דזבחים דמינו מחריב בו ושאינו מינו אינו מחריב בו וכתוכו חשוב ועשאוה כמחיצה שאינה חוששת או בשורת הפקוחה וכדאיתא התם ואעפ״י שאמרו שאפי׳ כלי שטף מציל התם נמי דשם כלי הוא מינו חשיב להחריב בו ואעפ״י שהוא עצמו אין לו תוך.

שהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור אבל בפרוזדור עצמו טהור דלא חשיב כבחוץ והא דאמר לעיל פ"ב דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא י"ל דיש חילוק בין דם ללידה ועוד דהתם ספיקו טמא כשהוציאו לחוץ קאמר. וקשה מהא דאמרינן בריש בהמה המקשה ובפ' יש בכור לנחלה דאיצטריך למיתני באדם ובהמה דלידת ראש הויא לידה דאי תנא באדם ה"א משום דחשיב פרצוף דידיה ואי תנא בהמה ה"א משום דאין לה פרוזדור אימא לא וכיון דבעינן שיוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור כדמשמע הכא למה לי פרוזדור למנוע לידת ראש שלא תחשב לידה כיון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור וי"ל דפרוזדור דהכא לאו כפרוזדור דהתם אלא עובי הירכים קרי פרוזדור שמתכסה בהן ראש הולד הילכך הוה ס"ד דלא הוי כילוד וכפרש"י התם:

דאמר רב אושעיא גזירה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור ומילתא דרב אושעיא איתמר אהא דאמרינן בפ' בהמה המקשה גבי אשה שמת עוברה בתוך מעיה דחיה טמאה טומאת ז' והאשה טהורה עד שיצא הולד ופריך אמאי טומאה בלועה היא וקאמר רב אושעיא גזירה שמא יוציא ראשו וכו' ומדמייתי הכא הא דרב אושעיא לומר דחשוב כילוד בהוצאת הראש חוץ לפרוזדור משמע דרב אושעיא נקט דוקא ראשו ותימה אמאי נקט ראשו אפי' הוציא ידו חוץ לפרוזדור טמאה החיה שנגעה בה דתו לא הוי טומאה בלועה וי"ל דגזירת הכתו' היא דעד שתהא כילוד לא מטמא כדדריש ר' ישמעאל בפ' בהמה המקשה על פני השדה להוציא עובר שמעי אשה:

יצתה זו שטומאתה קודם שיאכלנה. לאו מיעוטא הוא דא"כ מאי פריך תייתי בק"ו אלא ה"פ יצתה זו כלומר לא איירי קרא בההיא. ותימה רבא מאי קא משני מהך ברייתא וי"ל דסבר דבית הבליעה רחב ואפשר שלא יסיט הנבילה שתחב לו חבירו. א"נ כי קאמר רבא דבית הסתרים הוי היינו בתחלת בית הבליעה אבל בסופו מודה דבלוע הוי והכא מיירי כגון שתחב לו בעומק בית הבליעה:

מה אכילה בכזית אף נוגע ונושא בכזית. ותימה כיון דבקרא דוהאוכל כתיב כיבוס בגדים ובנוגע לא כתיב כיבוס בגדים הוה לן לאוקומי שיעור אכילה לנושא דוקא דכתיב ביה כיבוס בגדים אבל לא גבי נוגע דלא כתיב ביה כיבוס כדאמרינן לעיל גבי מזה וי"ל דאי לא קאי אלא אנושא לא הו"ל למיכתב נושא כלל וממילא הוה אמינא מאי אוכל נושא כיון דאי אפשר לטמא אוכל ממש כמו גבי מזה דלא כתיב נושא ואמרינן מאי מזה נושא. ומיהו תימה כיבוס בגדים דכתיב באוכל למה לי וכ"ת דאי לא כתיב כיבוס הוה מוקמינן ליה בנוגע ולא בנושא דכתיב ביה כיבוס בגדים הא ליתא דא"כ לא ניכתוב נוגע כלל. ולעיל בפ"ק כתבתי תירוץ בשם הר' יחיאל:

למאי נפקא מיניה כגון שתחבה לה חבירתה כזית נבלה באותו מקום אי קשיא אמאי לא אמר נפקה מינה כדרב ירמיה דמאר ליה לר' זירא בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא חשובה לגבי עובר פשיטא לן דלא הוה כבלועה וטעמא דמילתא מיגו דחשיב ילוד לעין לטמא את אמו ולענין שאם היה בין השמשות דלא דחיה מילתו בשבת חשיב נמי ילוד לענין טומאה לענין לטמא החיה שנגעה בו שם ואעפ"י שאלו היה שם כזית נבלה ותימצא לומר דבלוע הוה ואם נגעה בו החיה אינה טמאה לגבי עובר מת היא טמאה מיגו דהוי כילוד לטמא את אמו משום לידה ואפי' בלילדה יבישתא ולגבי דם נמי פשיטא לן דהוא בלוע דכיון דדם מבפנים קאתי מתוך החדר דהיא בלוע אכתי בבית החיצון בלוע הוה ולא הוה גילוי עד דנפיק לברא אבל כזית נבלה דקאי בחוץ והוה גלוי והשתא כשמכניסתו שם הוא נעשה בלוע קא מיבעיא לן אי חשיב בלוע ואינו מטמא אי חשיב גלוי ומטמא כבתחלה והלכך אע"ג דפשיטא לן דר' ירמיה דהוה בלוע לגבי דם איבעיא לן לגבי כזית נבלה ואע"ג דפשיטא לן ערב אושעיא דלגבי עובר הוה גלוי איבעיא לן לגבי כזית נבלה:

בד"ה וכרב אושעיא כו' תימה כו' אפילו הוציא ידו נמי טמאה החיה שנגעה בו כו' עכ"ל וכלשון הזה כתבו התוספות ג"כ בפרק בהמה המקשה וז"ל אפילו הוציא ידו חוץ לפרוזדור נמי נטמאה החיה שנגעה בו כו' עכ"ל ולפי מה שפרש"י בשמעתין דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור בבית החיצון דאכתי ראשו בפנים אין מקום לקושייתם דמש"ה נקט ראשו דהוה כילוד אבל בהוציא ידו חוץ לפרוזדור דאכתי ידו בפנים בבית החיצון לא נטמאה החיה במגע אפי' לרבא דטומאת בית הסתרים הוא ולאביי בהיסט נמי לא מטמא דטומאה בלועה היא וע"כ הנראה דכל דבריהם אלו הם בעצמם דבריהם בפרק המקשה ולפי שיטתם שם בר"פ המקשה ובר"פ יש בכור דפרוזדור דשמעתין הוא בית החיצון דהשתא יצא ראשו חוץ לפרוזדור היינו יצא ראשו חוץ לבית החיצון דתו לא הויא טומאה בלועה וה"ק בשמעתין כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור דבהכי מיירי דמטמא בפנים כבחוץ דהולד מטמא בפנים דהיינו בבית החיצון אף אם לא יצא אלא ראשו וכולו מבפנים בבית החיצון מיהו מ"ש התוספות בסמוך בד"ה שהוציא ולד כו' וי"ל דהתם ספקו טמא אשיצא לחוץ א"א להולמו אלא לפי שיטת רש"י ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה יצתה זו שטומאה כו' וא"ת ומאי יתורץ רבא מן הברייתא וי"ל כו' עכ"ל ועיין עוד על דבריהם אלו בפרק בהמה המקשה בתוספות שם אבל הרא"ם כתב בזה לרבא אע"ג דבית הסתרים הוא ומטמא במשא גזירת הכתוב הוא בנבלת בהמה דלא תטמא באכילתה כו' אע"פ שהוא נושא אותה בתוך בליעתו עכ"ל נעלם ממנו דברי התוספות גם שמעתין מוכחת דלרבא מטמאה במשא דקאמר למאי נפקא מינה כגון שתחב לו חבירו כזית נבלה כו' ואהא פליגי אביי אמר בלוע הוא ולא מטמא אפילו במשא ורבא אמר בית הסתרים הוא ומטמא במשא וק"ל:

בגמ' כולכם ברוקא חדא תפיתו וכו'. נראה דקאמר ליה הכי ר"ל כולכם חשבתם לי רואה הויא בלי שום טעם וראיה לדבר ולכך א"ל אביי שפיר אמרי לך וכו' ר"ל דשפיר אית ליה ראיה לדבר דמדקאמר ר"ש דיה כבועלה היה לו לומר דאינה מטמאה מבפנים מטעם דאינה ראיה אלא ודאי לא פליג ארבנן אלא מטעם דיה כבועלה כגון לענין לטמא מבפנים אבל לענין לסתור ולטמא בכל שהוא מודה:

ברש"י ד"ה כולכם ברוקא חדא תפיתו כולכם שמעתם שמיעה אחת כצ"ל:

ד"ה טומאה בלועה היא וכו' ולא דמי לכל הנשים כו' דהתם משום ראיה היא כו' כצ"ל:

שם דאי משום ראיה מאתמול איעקר וכו'. ר"ל דאי חשבת ליה ראיה ע"כ צ"ל דמאתמול איעקר דאי לא איעקר עד השתא בד' ימי טומאה לא חשיב תו ראיה דאינה מטמאה כ"א טומאת מגע אלא על כרחך אם באתה למחשבה כראיה היינו מטעם כי איעקר מאתמול וראיה דאתמול לא מהני ליה להאידנא וכו':

בתוס' ד"ה אמאי טומאה בלועה היא וכו' וי"ל דמיירי כשנעקר הדם מן המקור כו'. ר"ל דשם גם רבא מודה דהויא בלועה אבל מ"מ י"ל דמנ"ל לרבי ירמיה דרבי זירא איירי כשנעקר הדם מן המקור ולא יצא לבית החיצון דפריך ליה בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא דלמא אימא לך דלרבי זירא איירי כשיצא הדם לבית החיצון דלא הוי בלועה לרבא וי"ל דרבי ירמיה דייק לה מדקאמר רבי זירא לישנא ונעקר ממנה דם וכו' משמע אפילו היכא דלא יצא לבית החיצון אלא שנעקר מן המקור אפ"ה בירידה טמאה ולכך פריך אמאי טמאה טומאה בלועה היא:

בא"ד ומיהו עשאוה כנבלת עוף טהור משמע דסבר כאביי כו'. ר"ל דקאמר מש"ה טמאו בדם אשה אף במקום בלועה משום דאשכחן נמי בנבלת עוף טהור דמטמאה במקום בלועה מכלל דס"ל דמקום נבלת עוף טהור בלועה הוא ורבא ס"ל לקמן דבית הסתרים הוי ש"מ דכאביי ס"ל לרבי זירא:

תוס' בד"ה מה ת"ל כו' ושמא לשום דרשא אצטריך כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה איפרוק. והשתא לא מתוקמא כו' דהא לר"ז לא מטמיא כו'. והא דלא מפרשינן דהברייתא ג"כ אשמעינן לענין דלא מהני ליה טבילה בעודו בפנים. וכשיצא לחוץ יטמא. כבר תירץ המהרש"א לעיל דמשמע ליה דדומיא דנדה וזבה קתני דמטמאין ממש בעודן בפנים. והס"ט ל"ד במחכ"ת במה שתמה עליו ע"ש:

רש"י ד"ה כגון שהוציא ולד ראשו כו'. ואוליד כו'. אולי צ"ל תחת ואוליד. וחזר:

רש"י ד"ה שתחב לו חבירו. דאי כו' איטמי ליה במגע. מ"מ איכא נ"מ לענין טומאת בגדים דבמגע לא מטמאן עי' בתוס'. והל"ל כבר איטמי ליה במשא. ועמש"כ ע"ד בחולין (כט ב):

תד"ה וכדר"א. מש"כ המהרש"א דאם ידו בבה"ח לא נטמאה החיה במגע אפי' לרבא דטומאת בה"ס היא. נעלם מכ"ת פרש"י בחולין (סוף דף עא) דטבעת בטבעת לא שייך בהו בה"ס דהוו כמונחין בתיבה ע"ש וגם בתוס' שם. ולכן מש"כ הס"ט ע"ד שבתוס' לעיל ד"ה אמאי. "ואי דס"ל כו' דה"ל כב' טבעות כו' דלא שייך גבייהו בה"ס כו'" ע"ש. ל"ד דהנך רואה דהמהרש"א לא שמיעא ליה זאת:

תד"ה יצתה. וא"ת ומאי יתרץ רבא כו'. שמעתי מקשים דהא כזית דנבלת עוף טהור מטמא בבהב"ל בכדי אכילת פרס כדאיתא בזבחים (ע). וא"כ י"ל דבכגון זה ממעט לנבלת בהמה דבכה"ג לית ביה משום טומאת משא דהרי אינו נושא כזית בב"א. ואומר אני דטעו בפשט השמועה. דגם בעוף אין סברא דלאחר שירד ח"ז הראשון לבטן דאז אין בו שום טומאה כדפרש"י בחולין (דף כ ב) יצטרף שוב לח"ז השני. וכמו בטומאת משא שאין מטמא בנשא ח"ז ולאחר שהניחו חזר ונשא ח"ז אחר. וכפי קושייתם ליישב אליבא דרבא. וכן בנוגע בכח"ז ולאחר פרישתו ממנו חזר ונגע בכח"ז אחר האם יטמא אפי' למ"ד יש נוגע וחוזר ונוגע (חולין קכד ב) היינו דוקא בנוגע בכשני ח"ז בב"א. וז"ל הרמב"ם בפ"ד מהל' טומאת מת הי"ד הנוגע בכשני ח"ז או שנשא ב' ח"ז בב"א כו'. וזה דומה למאי דאמרינן בשבת (פ) בעידנא דאפקא לבתרייתא חסר ליה לשיעורא דקמייתא. ועוד שם דאם קדם והגביה ראשונה קודם הנחת שניה דפטור. וכן בס"פ גה"נ אליבא דר"ל דאמר הנאת מעיו בעינן. פטור אם הקיא ח"ז הראשון טרם שאכל ח"ז השני. אלא ודאי פירושו הוא אם היה עוד ח"ז הראשון בבהב"ל בשעה שבלע ח"ז השני בכדי אכילת פרס מן הראשון מצטרף. אבל ביותר מכדי אכ"פ אע"פ דהיו שניהם ביחד בבהב"ל לא מצטרפי. וכמו דלר"ל בחולין שם דאף דשני הח"ז הם ביחד בתוך מעיו כיון דלא בלען בכדי א"פ לא מצטרפי:

תד"ה מה. ליתן שיעור הזאה בנושא ולא בנוגע. כצ"ל:

בא"ד והשתא הא קאמר הכא דהאי אוכל כו'. כצ"ל:

גמ' מטמאה בגדים בבית הבליעה וכו׳ יצא זו כצ״ל וכן בכל המקומות:

ה"נ כשיצא לחוץ לרבא היינו שיצא לבית החיצון כמ"ש תוס'. ונראה כששמשה אז כשהדם בבית החיצון בעלה טהור דהו"ל מגע בית הסתרים כחיה שהושיטה דאי לאו דגזרינן אטו הוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור היתה טהורה משום מגע בית הסתרים והכא לא גזרינן מידי ובועלה טהור. מ"מ נ"ל היינו דוקא בימי טוהר דעסקי' בה אבל באשה דעלמא שירדה לטבול לנדתה ונעקר דם ויצא לבית החיצון וטבלה ונשאר הדם שם דפשיטא דטהורה לבעלה ומ"מ טמאה לטהרות מפני משא דם טמא שבבית החיצון. כ"ז פשוט. ונראה דבכה"ג גזרו טומאה לטהרות על בועלה אף ע"ג דהו"ל מגע בית הסתרים מ"מ שייך למגזר אטו אי יצא עתה דם ממנה מן המקור היא מטמאת בועלה כדכתיב ותהי נדתה עליו ה"נ גזרו עתה שתהיה טומאתה עליו משא"כ בימי טהרה דא"נ נעקר עתה דם ממקורה לא שייך ותהי נדתה עליו דהרי דם טוהר הוא אין מקום לגזור עליו טומאת מגע בית הסתרים כן נ"ל. והרווחתי בזה במה שהקשה מהרש"א אהא דקאמר שמעתא אפריק אלא יולדת כו' והקשה דילמא נמי בשנעקר דם ויצא לבית החיצון ותי' דלא הוה דומיא דנדה וזבה דאינהו במגע נמי מטמא. ותמה עליו בסדרי טהרה מה מגע שייך הכא ע"ש שהאריך מאוד ודבריו נכונים. ולפי הנ"ל א"ש דלענין לטמא בועלה במגע בית הסתרים איכא טובא בין יולדת לנדה וכנ"ל:

חוץ לפרוזדור העיקר בזה כתי' ב' של תוס' דלידה לחוד ונדה לחוד דצוואר הרחם הוא הפרוזדור והוא בית החיצון מקום שהשמש דש וכמבואר בהרמב"ם. והיותר נ"ל לומר דנהי דצוואר הרחם הוא הנקרא פרוזדור לגבי דם שעיקרו במקור. ופרוזדור שלו הוא צואר הרחם. מ"מ לגבי ולד שדר במדור העליון קודם צאתו לאויר העולם כמבואר לעיל ס"פ המפלת ובשעת לידה מתהפך ויוצא. נמצא שהמקור שהוא הנקרא חדר לגבי דם. הוא בעצמו פרוזדור לגבי ולד שמדורו למעלה ממנו. והשתא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור היינו חוץ למקור אל תוך צוואר הרחם שהוא הוא בעצמו פרוזדור של דם:

א"ר ס"ד דההוא גברא לא ידע דשרי לממהל בשבתא יראה דמעיקרא סבר רבא דההוא גברא מספקא ליה אי מותר לו למול בנו בשבת כמ"ש הרב"י באו"ח סס"י של"א בשם פוסקים דס"ל דהאב אסור למול בנו [בשבת] כשיש מוהל אחר ודבריהם בנוי ע"פ הש"ס פר"א דמילה קל"ג ע"א ורבא פסק כהלכתא דשריא הדר א"ר ס"ד דההוא גברא דייקא דע"ה היה ולא נתכוון לזה בודאי דמנא ידע שיש חשש איסור גבי אב טפי מאחר:

כגון שתחבה לה חברתה הומ"ל שתחבה לעצמה וטבלה והנבלה עודנה שם. אי בלוע הוה טהורה ואי בית הסתרים הו"ל טובלת ושרץ בידה. אלא דבעי למימר נ"מ מעין מנא אמינא לה דמייתי רבא דהיינו ש"ז שבאותו מקום שהבועל תוחב לשם וא"צ לכל מ"ש בסדרי טהרה:

אביי אמר טומאה בלועה היא לאביי ודאי קשיא ל"ל קרא לר' ישמעאל לטהר עובר הא טומאה בלועה לא מטמא וע"כ צ"ל לדידיה כשיטת תוס' דבהמה המקשה דמייתי מהרש"א בשמעתין. לטהר אפי' הוציא ידו לחוץ ממש. אבל מ"ש מהרש"א בתוס' דלרבא נמי צריכין לכך ליתא וכמ"ש בס' טהרה דאפי' בפנים נמי מטמא אפי' במגע דיד דחי' עם העובר הו"ל כשני טבעות דנהי דטהורה בבלועה מ"מ טמאה בבית הסתרים כמבואר בבהמה המקשה שם:

שתחב לו חבירו כזית נבילה לתוך פיו פירש"י דאי תחב הוא לעצמו הא איטמי ליה עכ"ל לא בא למעוטי תחב בעצמו בידו בלא כוש וכרכר דא"כ לעיל גבי תחבה לה חברתה הו"ל לפרש כן וע"כ הא פשיטא דתחבה בידה נטמאת ולא משכחת אלא ע"י פשוטי כלי עץ ומ"ש היינו חברתה. ולא אתא הכא אלא לאפוקי הגביה בשיניו וקיבלו לתוך פיו דה"א גם פיו הו"ל מקום נבלת עוף טהור קמ"ל דאפי' במגע נמי איטמי ליה דהלשון מיטמא במגע כמבואר בקידושין דף כ"ה ע"א וק"ל:

מי שאין לו טומאה אלא בה לפמ"ש תוספות בחולין דמודה רבא דסוף בית הבליעה בלועה היא ולא פליג אלא אתחלת מקום בליעה וע"ז הקשו שם תוספות א"כ ל"ל קרא התם אטומאה בלועה שאינה מטמאה ת"ל מבה ולפע"ד בה לא ממעט אלא סוף בית הבליעה דהוה סד"א דתיתי בק"ו אימעט מבה אבל תחלת מקום שהוא בית הסתרים ובלא ק"ו נמי הוה מטמא זה לא אימעוט מבה ואם כן תינח אי כבר ידעינן דבלועה לא מטמא אבל אי לא הוה כתיב אלא בה לא הוה נחתינן לחלק בין בלועה לסתרים וה"א גזה"כ הוא ובין תחלת בליעה ובין סוף בליעה לא מטמא וא"ש וזה התי' של התוס' נראה עיקר דמ"ש בשמעתין שהיה בית הבליעה רחב נ"ל דוחק ועי' בסמוך אי"ה:

א"כ מה ת"ל והאוכל התם ילפינן מניה טומאה בלועה דלא מטמי' דמי לא עסקינן שאכלה סמוך לשקיעת החמה ותימא לי דהאי קרא ממש כתיב נמי בפרשת אמור גבי נבלת עוף טהור ומייתי ליה רש"י לעיל בשמעתין מ"ב ע"א ד"ה בגדים בבית הבליעה וכל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה וכ"כ הרא"ם שם דדרשינן נמי מניה לטהר טומאה בלועה גם בעוף ושכן הוא בת"כ. ובאמת אלו לא נאמר ראוי היה לאומרה וא"כ ע"כ גם בעוף סוף מקום בליעה טהור הוא דהו"ל בלועה ולא מטמא אלא בתחלת בליעתו שהוא בית הסתרים ובבהמה גזה"כ הוא לטהר שם וכדברי הרא"ם והמהרש"א כ' שהוא תמוה במ"ש דלרבא גזה"כ הוא וגם בס' טהרה תמה עליו במ"ש בפ' שמיני דעוף אינו מטמא אלא בתחלת בליעתו ולפי הנ"ל דבריו מוכרחין. והתימא על ש"ס דשמעתין דלא ס"ל דודאי מ"ש תוס' שבית הבליעה רחב הוא דחוק והעיקר כמ"ש תוס' שם בחולין לחלק בין תחלת בליעה לסוף בליעה. ולפי הנ"ל הוא מוכרח מקרא דגם בעוף אין טומאה בלועה מטמא וכרא"ם וצ"ל דברייתא דשמעתין דסיים בה א"כ למה נאמר והאוכל כו' ולא מייתי מניה הך דטומאה בלועה לא ס"ל הך דרשא מדאין מקרא יוצא מידי פשוטו ולא דריש מניה אלא הך דשיעורא כדדרשינן נמי מוהמזה מי הנדה ולא יליף לטהר טומאה בלועה אלא מבה וכקו' תוס' בחולין באמת ולפום אותה ברייתא אתיא שמעתין על נכון וכ' תוס' מ"ש. אבל באמת לפ"מ דקיי"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו כדבשבת ס"ג א"כ ע"כ ילפינן מפשטא דקרא לטהר טומאה בלועה דמי לא עסקינן [כו'] וה"ה מקרא דגבי עוף נמי ילפינן כן וכסתמא דחולין הנ"ל וכת"כ דמייתי הרא"ם וא"כ דברי הרא"ם מוכרחים:

ואולי י"ל דס"ל לברייתא דשמעתין דכיון דהך והאוכל לא מייתרי דאיצטריך ליתן שיעור לנוגע ונושא ורק משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו נילף לטהר טומאה בלועה בין בבהמה בין בעוף. ולפ"ז נצטרך לומר דבתחלת בליעה הוא דמטמא במקום בית סתרים ואפ"ה מטהר בהמה שם מגזה"כ בלי טעם. וזהו דוחק וטוב שנסבול להוציא מקרא מפשוטו מאשר נאמר גזה"כ בבהמה לטהר בית הסתרים מה שלא מצינו אדרבה החמיר הכתוב על בית הסתרים גבי משמשת משום טומאת קרי הקלה מכ"ש שלא נקל בנבלה החמורה. אך סתמא דחולין אזלא לר' ישמעאל דס"ל גזה"כ לטהר עובר שמת במעי אמו והיינו לכשהוציא ידו לבית החיצון שהוא בית הסתרים לרבא נמצינו למדין שכבר הקיל על בית הסתרים אפי' בטומאת מת החמורה אף אתה אל תתמה להקל בנבלה הקלה מטומאת מת ונימא אין מקרא יוצא מידי פשוטו ובין בבהמה בין בעוף לעולם אין טומאה בלועה מטמא אלא במקום תחלת הבליעה שהוא בית הסתרים שמה מטמא ובהמה טהור מגזה"כ:

ליתן שיעור לנוגע כו' וע' מ"ש תוס' ולפע"ד א"א לומר דאתי לטומאה בלועה לחוד דמי לא עסקינן כו' דלזה הוה סגי אי כתיב וטהר בערב וכיבוס בגדים דכתב רחמנא ל"ל אלא ע"כ ליתן שיעור ומיושב נמי מ"ש תוס' ומיהו תימא כיבוס בגדים כו' וק"ל: