נידה לח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - ב

דתניא: חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, כדי שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת.

והיינו, שאם נחלק מאתים ושבעים ואחד ימי ההריון לשבע, שהם מספר ימי השבוע, נקבל יתרה של חמש [38+5=271:7], ולכן נמנעו לשמש אור ליום שלישי, כדי שלא יצטרפו חמשת הימים שיוותרו בסוף השבוע שבו תשלים שלשים ושמונה שבועות הריון, ונמצא שתלד בשבת.

וכמו כן נמנעו מלשמש באור ליום שני, שמא תלד ביום המאתים שבעים ושנים, שגם אז תלד בשבת, כי נקבל יתרה של ששה ימים [38+6=272:7] ונמצא שתלד בשבת.

וכן נמנעו מלשמש במוצאי שבת כי שמא תלד ביום המאתים שבעים ושלשה, שאז מתחלקים הימים לשבע בדיוק [39=273:7], ונמצא שתלד בשבת ^[193].

תמהה הגמרא: וכי רק ברביעי שמשו, ותו לא, והרי יכלו לשמש מאור ליום רביעי עד סוף השבוע?

מבארת הגמרא: אימא: ששמשו מיום רביעי ואי לך.

אמר מר זוטרא: מאי טעמייהו דחסידים הראשונים?

דכתיב [רות ד יג] "ויתן ה' לה הריון" - "הריון" בגימטריא: מאתן ושבעים וחד הוו.

אמר מר זוטרא: אפילו למאן דאמר חסידים ראשונים - שסוברים כי יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעים אלא רק בסוף החודש התשיעי - יולדת לשבעה יולדת גם למקוטעים, ויתכן שתוליד אף בתחילת החודש השביעי.

שנאמר [שמואל א א] "ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד בן". מיעוט תקופות - שנים, וכל תקופה היא שלשה חודשים. מיעוט ימים - שנים, נמצא שילדה ארבעה ימים אחר תחילת החודש השביעי ^[194].

שנינו במשנה: רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין קושי יותר מב' שבתות.

אמר שמואל: מאי טעמייהו דרבנן?

דכתיב [ויקרא יב ה] "וטמאה שבועים כנדתה" - כנדתה ולא כזיבתה.

מכלל זה אתה למד - דזיבתה בשעת קושי הלידה טהורה.

ועל כך אמרה התורה: כמה זמן תהיה זיבתה טהורה?

שבועים ^[195].

תנו רבנן: יש מקשה עשרים וחמשה יום, ואין זיבה עולה בהן.

כיצד, קשתה שנים ימים בלא עת נדתה, והיינו בסוף י"א ימי זיבה, ושבעה בימי נדה שלאחריהם, וב' ימים שלאחר נדה, וארבעה עשר סמוך ללידה, שהולד מטהר.

ואי אפשר שתתקשה עשרים וששה יום בלא ולד, ולא תהא יולדת בזוב. כי אם ננכה מעשרים וששה הימים את שבעת ימי הנדה ואת ארבעה עשר הימים שלפני הלידה, ישארו חמישה ימים. ומתוכם יהיו לפחות שלשה ימים רצופים בימי הזיבה הטמאים ^[196].

תמהה הגמרא: אם ראתה בלא ולד הרי בתלתא ימים אחר הנדה נמי סגי! אמר רב ששת, אימא: במקום שיש ולד.

אמר ליה רבא: והא "בלא ולד" קתני!

אלא אמר רבא, הכי קאמר: אי אפשר שתתקשה עשרים וששה יום במקום שיש ולד ולא תהא יולדת בזוב ^[197].

ובמקום שאין ולד אלא נפל - בתלתא נמי הויא זבה.

מאי טעמא - אין קושי לנפלים.

מתניתין:

המקשה לילד בתוך שמונים של לידת נקבה [וכגון שהשתהה הולד השני מלצאת, או שחזרה והתעברה ועתה הפילה] - כל דמים שהיא רואה טהורין לפי שהם דם טוהר במשך ששים וששה יום, עד שיצא הולד. ורבי אליעזר מטמא אותה בטומאת נדה לפי שאין זה דם טוהר, שהרי ראתה אותו בקושי, ודם טוהר לא בא בקושי ^[198]. אבל מטומאת זבה היא טהורה, לפי שטיהרה תורה זיבה הבאה בזמן קושי לידה ^[199].

אמרו לו לרבי אליעזר: ומה במקום שהחמיר הכתוב בדם השופי לטמאותו, כגון כל יולדת אחר ימי טוהר, שאם ראתה דם במשך שלשה ימים בשפיה היא נטמאת בזבה, היקל עליו הכתוב בדם הקושי לטהרו מזיבה.

אם כן, הרואה דם קושי בתוך שמונים ימי טוהר, שהוא מקום שהיקל עליו הכתוב לטהרו מכל הטומאות, ואפילו בדם השופי

- אינו דין שנקל בימים אלו ברואה דם הקושי לטהרו?!

אמר להן רבי אליעזר: דיו לדם הקושי של ימי טוהר, שהוא "בא מן הדין" של דם קושי שראתה לפני לידה - להיות כנדון של דם הקושי של לפני הלידה.

ממה היקל עליה, לרואה דם הקושי שלפני לידה - לטהרה מטומאת זיבה בלבד, אבל היא טמאה טומאת נדה, ואם כן גם דם הקושי בימי טוהר יטמא טומאת נדה, אם ראתה בימי נדה ^[200] לפי שלא למדנו מקל וחומר שטיהרו הכתוב לדם הקושי מטומאת נדה.

גמרא:

תנו רבנן: נאמר [ויקרא יב ה] "תשב על דמי טהרה" - ודרשו שתיבת "תשב" מיותרת, ובאה לרבות המקשה בתוך שמונים של נקבה, שכל דמים שהיא רואה טהורין, עד שיצא הולד.

ורבי אליעזר מטמא, דם שראתה בקושי בימים אלו.

אמרו לו לרבי אליעזר: ומה במקום שהחמיר בדם השופי שלפני הולד לטמאותו בזיבה - היקל בדם השופי שלאחר הולד לטהרו מטומאת זיבה כשראתה תוך מלאת ימי טהרה.

מקום שהיקל בדם הקושי שלפני הולד לטהרו מזיבה - אינו דין שנקל כשרואה בקושי שלאחר הולד, בתוך מלאת ימי הטהרה?

אמר להם: דיו לדם הקושי שבתוך ימי טוהר שהוא "בא מן הדין", מדם הקושי שלפני הלידה - להיות כנדון דם הקושי שלפני הלידה.

ממה היקל עליה בדם קושי שלפני לידה - מטומאת זיבה, אבל מטמאה טומאת נדה, לפיכך גם אחר לידה דם קושי מטמא טומאת נדה.

אמרו לו: הרי אנו משיבין לך לשון אחר, שאין אנו למדים מקושי שלפניו לקושי שאחריו, שעל כל באת בטענה שדיו לבא מן הדין להיות כנידון.

אלא אנו למדים מדם שופי שלאחריו, שהוא טהור לגמרי, לדם קושי שאחריו. ועל כך אין את פירכת "דיו". וכך אנו דנים:

ומה במקום שהחמיר, כשרואה בשופי בימים שלפני הולד - בכל זאת היקל בדם קושי שעמו. - בימי טוהר שהוא מקום שהיקל אפילו רואה בשופי שלאחר הולד - אינו דין שנקל בקושי שעמו?

והיינו, שנלמד את קולתו של דם הקושי בימי טוהר מהקולא של ראיה בשופי בימים אלו, וראיה בימי טוהר יש בה קולא יותר מאשר דם קושי שלפני הולד, כי בימי טוהר הדם טהור לגמרי.

אמר להם רבי אליעזר: אפילו אתם משיבין כל היום כולו, הריני נשאר בטענה שטענתי לכם: דיו לבא מן הדין להיות כנדון!

כי ממה היקל עליה, דהיינו, במה קל דין הדם שראתה בימי טוהר מדם קושי שלפני הלידה, אם לא בכך שהדם שלפני לידה טהור רק מטומאת זיבה, אבל מטמאה טומאת נדה, ואילו דם טוהר טהור לגמרי.

ואם כן, כשאתם באים לדון על דם הקושי שבימי טוהר שיש להקל בו, הרי כל הקולא בנויה על ההשואה לדם הקושי שלפני הלידה, ואם כן דיו לדם הקושי שלאחר לידה שיהיה מטמא בטומאת נדה כדם הקושי שלפניה.

אמר רבא: בהא בטענה דלהלן, זכינהו - יכל לנצח - רבי אליעזר לרבנן:

וכי לאו אמריתו בדם הקושי שלפני לידה, שלומדים את טהרתו מהדרשה "דמה" - דמה מחמת עצמה מטמא ולא מחמת ולד.

אם כן, הכא נמי בדם הקושי שלאחר לידה, יש לדרוש מפסוק דומה האמור בו [שם ז]: "וטהרה ממקור דמיה" - דמיה שראתה מחמת עצמה, ולא מחמת קושי ולד! ומלמד הכתוב שדם קושי שבימי טהרה, טמא ^[201].

מקשה הגמרא על רבי אליעזר, המטמא את דמי הקושי שראתה בימי טוהר.

ואימא: בימי נדה - נדה, בימי זיבה - טהורה! והיינו, אם תראה דם קושי במשך שבעה ימים בימי טוהר תטמא, ואחר כך תטבול ותטהר, למרות שממשיך הדם לצאת, כי כיון שאינה טמאה בזיבה ראוי לטהר את המשכו של הדם שראתה בימים הראויים לזיבה?

מתרצת הגמרא אמר קרא: "תשב" - ישיבה אחת לדמים כולן. גילתה התורה שיהיו כולם שוים בדינם, והיינו או כולם טמאים או כולם טהורים.

הקדמה

ראיית דם נידה מתחלקת לשני עתים: האחד הוא "עת נדתה", שאם רואה בו דם היא נחשבת ל"נידה". והשני הוא "בלא עת נדתה", שאם רואה בו דם, היאנ נחשבת ל"זבה". וכלשון הכתוב ויקרא טו כה] "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, בלא עת נדתה".

ימי הנדות והזיבות הם מעגל של שמונה עשר ימים, שתחילתו שבעה ימי נידה, וסופו אחד עשר ימי זיבה.

אשה הרואה דם נדות בפעם הראשונה, מתחילה בכך את מעגל שמונה עשר הימים, כאשר בשבעת הימים הראשונים נחשבת ראיית הדם לראייה של דם נדה, כיון שאז הוא "עת נדתה". ואם תראה דם גם באחד עשר הימים הבאים אחריהם, היא תהיה זבה, כיון שראתה בימים שאינם "עת נדתה", שהם "הימים הראויים לזיבה".

מכאן ואילך, לאחר סיום אחד עשר יום הראויים לזיבה, מתחיל שוב פרק הזמן של "הימים הראויים לנידה". אך אין היא מתחילה מיד את מנין "שבעת ימי הנידה", אלא רק בעת שתחזור ותראה דם, ואפילו תראה דם רק לאחר ימים רבים, רק אז יתחיל מחדש המעגל של שמונה עשר יום, שתחילתם שבעה ימי נדות, וסופם אחד עשר ימי זיבה.

ראיית הדם באחד עשר הימים הראויים לזיבה מתחלקת לשני אופנים:

האחד, ראיית דם במשך יום או יומיים, שאז נעשית האשה ל"זבה קטנה", והיא צריכה לשמור יום אחד בנקיות מדם, ולהטהר.

והשני, ראיית דם במשך שלשה ימים רצופים, שאז היא נעשית "זבה גדולה", וצריכה לשמור שבעה ימים נקיים מדם, ולהטהר.

נמצינו למדים כי יש שלושה חילוקי דינים לגבי אשה הרואה דם:

א. נדה: כל אשה כשמתחילה לראות דם, הרי היא נדה, והיא טמאה שבעה ימים, בין אם ראתה טיפת דם פעם אחת ושוב לא ראתה, בין אם היתה שופעת דם במשך כל שבעת הימים, ובלבד שפסקה מראיית הדם לפני סוף היום השביעי, הרי היא טובלת בליל שמיני, וטהורה.

ב. זבה קטנה: הלכה למשה מסיני היאנ לקמן עב ב], שאחד עשר ימים שאחר שבעת ימי טומאת הנדה, הם "ימי זיבה", והם נקראים י"א ימי זיבה, שאם ראתה בהם דם יום אחד או שנים, היא צריכה לשמור יום אחד בנקיות מדם, ולאחר מכן היא יכולה ליטהר, וזוהי 'זבה קטנה',נ שנאמר בה שהיא "שומרת יום נקי מדם] נ כנגד יום שראתה בו דם זיבה] ".

ג. זבה גדולה: אם ראתה דם בימי זיבה במשך ג' ימים רצופים, הרי היא 'זבה גדולה'. ודינה הוא, לאחר שפוסקת מלראות היא צריכה למנות שבעה ימים נקיים מדם, ואז יכולה היא לטבול, וליטהר.

לאחר שעברו י"א ימי זיבה, כאשר תתחיל לראות דם, ואפילו לאחר ימים רבים, הרי היא חוזרת שוב לתחילת נדותה, וטמאה ז' ימים, ואחריהם שוב י"א ימי זיבה. אבל כל זמן שלא ראתה, אינה חוזרת למנין ימי הנדה והזיבה.

ונמצא שסדר הימים באשה הוא כך: בתחילת ראייתה יש לה 'שבעת ימי טומאת נדה', ולאחר מכן י"א ימים שדינם שהם 'ימינ זיבה' וטבע הנשים שלא מצוי שיראו דם בי"א הימים האלו].

לימים שלאחר ימי הזיבה קורין "ימים הראויים לנדה", אף שהיא טהורה בהם, ואינה טמאה בטומאת הנדה, לפי שאם תראה דם בימים אלו, חוזרת היא שוב להיות טמאה בטומאת נדה, לכך קורין לימים אלו "ימים הראויים לנדה". ^[202]

מתניתין:

א. כל אחד עשר יום שאחר שבעת ימי הנידות, שראתה בהם דם, הרי היא בחזקת טהרה. לפי שאין רגילות האשה לראות דם בימי זיבה [ובגמרא יבואר למאי נפקא מינה].

הערות

^[193] כך פירש רש"י [ד"ה אלא], והיינו, שחששו לספק קליטת זרע בתוך ג' ימים מהתשמיש. וכתב בסדרי טהרה [קצו מז] שלדעת הפלתי שרוב זרע הראוי להריון נקלט מיד, צריך לומר שחששו למיעוטא, ועל כן נחשב חששם כמדת חסידות. וראה שו"ת ריבית שמאי [תמו]. והר"ן ביאר שלא חששו שתלד בשבת [כי לרוב נקלט מיד], אלא שמא תלד ג' ימים קודם לשבת, ויולדת מחללין עליה את השבת בכל ג' ימים ראשונים, וזה כמו שאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת. ובערוך לנר הוכיח מדבריו שאין מונים ליולדת ג' ימים מעת לעת, שהרי מותר לשמש באופן שתלד ביום רביעי, ואין חוששין שיחללו עליה בליל שבת.

^[194] ראה בביאור הגר"א [אה"ע ד לסעיף יד] שגם הרמב"ם שפסק כשמואל [יבום וחליצה א ה] מודה ביולדת לשבעה שיולדת לחמשה חדשים ושני ימים, אך לפי המבואר לעיל מדברי רש"י, שמואל סובר שאין שיפורא גרים למי שהתעברה בסוף חודש, ויולדת רק לששה חדשים ושני ימים.

^[195] לעיל [לו ב] למד אבוה דשמואל ממקרא זה שדם קושי בימי זיבה טהור, ואילו ריש לקיש למד מ"תשב" וביארו תוס' [שם ד"ה ואימא] שריש לקיש סבר ש"תשב" נסוב על ימי זיבה ולא על ימי נדה כי רק בזב מצינו שטהור באונס, ויתכן שגם ריש לקיש לא דרש כן אלא לדעת רבי מאיר שמטהר כל ארבעים וחמישים יום, וסבר כרבי לוי [בע"א] שאינו טהור לגמרי ומטמאה כזבה קטנה [לפי לישנא בתרא] בזב שנשאר בעל קרי בראית אונס, אך לדעת רבי יוסי שהמקור מ"שבועים" נמצא שטהורה לגמרי, ולכן פסק הרמב"ם [איסו"ב ז א] שגם בימי ספירת סתירת זיבתה טהורה לגמרי, ולא החמיר כלישנא בתרא.

^[196] הרמב"ם [איסו"ב ז א] פסק שאם התחילה לראות דם ט"ו יום או יותר קודם הלידה, הרי היא יולדת בזוב, וביאר המגיד משנה שאינה נעשית זבה גדולה מחמת ראית יום אחד, אלא כוונת הרמב"ם שקודם שבועיים אינו דם קושי, וביום אחד דינה כזבה קטנה, ובג' ימים [דהיינו, י"ז יום לפני הלידה] נעשית זבה גדולה. וכן מפורש בתוספתא [פ"ה]. ובספר נאות יעקב [כח] הקשה, שהרי דעת הרמב"ם [שם ה"י] שדם קושי עולה לז' נקיים, ואם כן תטהר בשבועים שלפני לידה. ובחזון יחזקאל [שם] כתב שדם קושי עולה לספירה רק אחר שהפסיקה בטהרה, ולכאורה תמוה, לשם מה נצרך ההפסק, והרי כעת אין לה אלא דם קושי, כי אם בלא הפסק תולין שהוא נמשך מזיבה הקודמת הרי גם אם ראתה רק יום אחד לפני השבועיים תעשה זבה גדולה בהמשך הדם בלא הפסק. ויתכן, שדעת הרמב"ם היא שבתוך שבועיים אפילו אם נמשך הדם ממקודם ונמצא שגם בלי הקושי היתה רואה, יש כאן דין "טהרה" על הדם, ואינו מצטרף לעשותה זבה, אבל אינו עולה לספירת ז' נקיים, כי דם קושי עולה רק כשהקושי גורם ל"חסרון בראיה", אבל באופן שהחלה לראות קודם ונמשך הדם מזיבתה, אינו עולה לספירה, כי גם בלא הקושי היתה רואה, [וראה בהערה שרש"י ותוס' נחלקו בגדר טהרת דם טוהר ומדברי הרמב"ם משמע ששני סיבות הן לטהרתו].

^[197] הרש"ש הקשה, למה נדחקו רב ששת ורבא בביאור הברייתא, והרי אפשר לבאר שהמקשה כה יום וילדה ביום כו, טהורה, אך אם לא ילדה בכו היא זבה, [והיינו, משום שנקט שיום הלידה אינו כלול במנין ימי הקושי]. אך החזו"א [שבת מה] נקט שיום הלידה כלול בימי הקושי, וחילק בין רבי מאיר ששיעורו הוא חמישים יום מעת לעת כמשמעות לשון רש"י [ע"א ד"ה כיצד] לרבי יוסי ורבי שמעון שלמדו מ"שבועיים" האמור בימי זיבה, ובהם מקצת היום ככולו.

^[198] רש"י [ד"ה ורבי] כתב, "כיון דבקושי בא לאו דם טוהר הוא אלא מחמת ולד שבמעיה", ולכאורה תמוה, אם מעיין אחד הוא והתורה טהרתו, מאי נפקא מינה אם בא מחמת ולד, ולמה לא יחשב דם טוהר [וראה מאירי שכתב שמעין אחר הוא ולא דם טוהר, וצ"ב]. ומשמע שנקט כי התורה טהרה רק דם שממשיך מחמת הלידה, ובו יש חילוק בין ימי לידה לימי טוהר, אך אם מתחדשת סיבה לראיה, כגון מחמת ולד, אינו דם טוהר. ונמצא שאין זמן "ימי טוהר" גורם טהרה באשה, אלא רק בדם שאינו דבר הגורם טומאה [ראה לז א בהערה], ולכן כשרואה דם קושי אין לו טהרה זו.

^[199] הר"ן כתב, שתנא קמא ורבי אליעזר סברו שיש קושי לנפלים, שאם לא כן, אינה בכלל הטהרה של "ולא דמיה מחמת ולד" וכן אי אפשר ללמוד בקל וחומר מדם קושי שלפני לידה, שהרי אם אין להם קושי אינו מטהר. אך בחידוד הלכות כתב, שאפילו אם אין קושי לנפלים אפשר ללמוד קל וחומר מדם קושי שמטהר בולד גמור. ודקדק לשון הרמב"ם [איסו"ב ז ט] שכתב כי דם קושי בתוך שמונים נחשב דם טוהר אפילו אם אין קושי לנפלים. ולכאורה, אדרבא, כיון שאין קושי וראתה בשופי, הרי הוא דם טוהר. ובהכרח, שכוונת הרמב"ם היא, שהקל וחומר אינו רק למאן דאמר שיש קושי לנפלים, אלא אפילו לדידן לומדים מקל וחומר מדם קושי של ולד גמור. ובהערה לגמרא נברר כוונתו. וראה חתם סופר וחזו"א [קכא מו-ז].

^[200] כך ביארו רש"י ותוס'. אך הרמב"ם בפיה"מ נקט שכוונת רבי אליעזר שאם ראתה בימי זיבה מטמאה כנדה, כי אין הקושי מטהרה לגמרי אלא רק מטומאת זיבה, ונמצא שהקל וחומר לא הועיל כלל לדם בימי זיבה, כי דינו כדם קושי ואינו בכלל דם טוהר. והיינו, כמבואר שבימי טוהר חל דין הטהרה בדם ולא באשה, וכן הדין בדם זיבה שאינו עושה נדה, אך לו תראה דם נדה תטמא גם בימי זיבה, ולכן אינו בכלל טהרת דם קושי, ומטמא בנדה, וסבר רבי אליעזר שדם קושי אחר לידה אפילו בימי זיבה נחשב כדם נדה, ומטמא נדה.

^[201] לדעת המבארים את משנתנו אפילו כמאן דאמר אין קישוי לנפלים, לכאורה תמוה, איך נדרוש מחמת עצמה ולא מחמת ולד, והרי נפל קודם לידה אינו מטהר, ולמה יטהר בימי טוהר, [וראה לעיל בהערה שלמדו מולד גמור], ולפי המבואר [בהערה לעיל] הביאור פשוט, כי רק לדם קושי שקודם לידה צריך שיהא דם הבא בקושי שהוא מחמת ולד כדי לטהרו, וכשאין לו קושי הוא בכלל דם הבא מחמת עצמה, וטמאה. אך דם טוהר אינו מטהר עד שיהא הדם בא מחמת הלידה, וכיון שבא מחמת הולד אף שאין לו קושי, אינו מטהר.

^[202] זו היא שיטת רוב הראשונים. אבל לשיטת הרמב"ם [איסו"ב פרק ח, הלכות ט י] מונים את ימי הנדה והזיבה באופן אחר: משעת הראיה הראשונה, או מיום הוסת, כשיש לה וסת, מתחילים למנות שבעת ימי נדה ולאחריהן י"א ימי זיבה, ומיד לאחריהם מונים שוב שבעת ימי נדה, בין אם ראתה בהם דם ובין אם לא ראתה. ולאחריהם מונים שוב י"א ימי זיבה על אף שלא נטמאה עדיין בטומאת נדה, וכן לעולם חוזרים על עצמו ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה במחזוריות קבועה, בזה אחר זה, ואינם תלויים בראיותיה כלל. וראה בהמשך, בהערה שבנוגע לנידון של הסוגיא שלפנינו, גם הרמב"ם מודה לשאר הראשונים.

לידי חלול שבת. שהרי אילו היו משמשים בימים ראשון או שני או שלישי בשבוע — עלולה האשה ללדת ביום השבת. שהלידה תהיה מאתים ושבעים ואחד (או מאתים ושבעים ושנים או מאתים שבעים ושלושה ימים) לאחר התשמיש. ולפי החשבון נמצא שאזי יחול יום הלידה ביום השבת. ותוהים: אם זהו טעמם של החסידים הראשונים, מדוע לא היו משמשים אלא ברביעי בשבוע בלבד, ותו [ויותר, בשאר ימות השבוע] לא היו משמשים, והרי אף אם ישמשו בימים חמישי וששי ושבת לא יבואו בכך לידי חילול שבת? ומתרצים: אימא [אמור] בגירסת דברי הברייתא: חסידים הראשונים לא היו משמשים מיטותיהם אלא מרביעי ואילך.

ובהסבר מנהגם זה של החסידים הראשונים, אמר מר זוטרא: מאי טעמייהו [מה טעמם, המקור] לסברתם של חסידים הראשונים שאין הלידה אלא לאחר מאתים ושבעים ואחד ימים מזמן התשמיש — דכתיב [שכן נאמר] בבועז ורות "ויבא אליה ויתן [ה'] לה הריון" (רות ד, יג), חשבון אותיות "הריון" בגימטריא — מאתן ושבעים וחד הוו [מאתים ושבעים ואחד הם].

אמר מר זוטרא: אפילו לשיטת מאן דאמר [מי שאומר, כשמואל וחסידים הראשונים] שהאשה היולדת לתשעה חודשים להריונה — אינה יולדת למקוטעים (בחלק החודש התשיעי, אלא רק לאחר שתם החודש התשיעי), אבל האשה היולדת לשבעה חודשים — יולדת אף למקוטעים. וראיה לדבר, שכן נאמר בלידתו של שמואל הנביא "ויהי לתקפות הימים ותהר חנה ותלד בן" (שמואל א א, כ). שחלפו עליה בהריונה מספר "תקופות" (פרקי זמן של שלושה חודשים כל אחד), והרי מיעוט "תקפות" — הוא שנים שהם ששה חודשים, ומיעוט "ימים" — הריהם שנים. ונמצא שנולד שמואל למקוטעים, בתחילת החודש השביעי.

א עוד שנינו במשנתנו כי ר' יוסי ור' שמעון אומרים שאין דם קושי מטהר יותר משתי שבתות (שבועות) לפני הלידה. ובהסבר הדברים אמר שמואל: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם, מקורם, של חכמים אלה] — דכתיב [שכן נאמר] באשה היולדת נקבה "וטמאה שבעים כנדתה". ויקרא יב, ה), להורות שתהא זו טמאה כטומאת נדתה ולא כטומאת זיבתה, ומכלל הדברים יש להסיק כי זיבתה בדם קושי הריהי טהורה, וכמה זמן היא טהורה? שבועים.

ב ועוד בענין דם קושי שאינו מטמא בזיבה, תנו רבנן [שנו חכמים]: יש אשה המקשה עשרים וחמשה יום לפני הלידה, ואין טומאת זיבה עולה בהן לטמאה. ומפרטים: כיצד הוא? — כגון שראתה דם קושי שנים ימים בלא עת (שלא בזמן) הראוי לנדות, אלא בתקופת אחד עשר הימים הראויים לזיבה, ולאחר מכן המשיכה וראתה דם קושי בשבעה הימים של תקופת הנדה, ולאחר מכן ראתה בשנים ימים שלאחר תקופת הנדה, והמשיכה וראתה ארבעה עשר ימים שבסמוך ללידה, שהולד (שהלידה) מטהר את כל הדם שרואה באותם הימים.

ואי אפשר (אין אופן) שתתקשה האשה עשרים וששה יום בלא ולד (לידה), ולא תהא יולדת בזוב (נטמאת בזיבה). שהרי בתוך פרק זמן של עשרים וששה ימים (ובלא שבעת ימי נדה וארבעה עשר הימים שלפני הלידה) ישנם חמישה ימים, וראיית שלושה ימים רצופים בהם, מביאתה לכלל זיבה.

ותוהים על האמור בברייתא "בלא ולד", שהרי אם ראתה בלא ולד, בתלתא נמי סגי [בשלושה ימים שלאחר תקופת הנדה גם כן מספיק]! אמר רב ששת, אימא [אמור] כך בלשון הברייתא: "במקום שיש ולד". אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] "בלא ולד" קתני [התנא שונה]!

אלא אמר רבא, הכי קאמר [כך התנא אומר]: אי אפשר שתתקשה עשרים וששה יום במקום שיש ולד ולא תהא יולדת בזוב, ובמקום שאין ולד אלא נפל — בתלתא נמי הויא [בשלושה גם כן הריהי] זבה, מאי טעמא [מה טעם] הדבר — משום שאין דין דם קושי נוהג לנפלים.

ג משנה האשה המעוברת המקשה ללדת את העובר שבמעיה, והריהי בתקופת ימים שבתוך שמונים הימים לאחר לידתה של נקבה. וכגון שהתעברה בימי הטוהר ללידתה נקבה (ששים וששה הימים שלאחר ארבע עשרה ימי טומאה), ועומדת עתה להפיל ולד זה. או שהיתה מעוברת בתאומים, זכר ונקבה, ותחילה יצאה הנקבה, ועתה העובר השני שוהה מלצאת — כל הדמים שהיא רואה הריהם טהורין, שהרי ששים וששה הימים הללו הינם ימי טהרה, שהדמים שרואה בהם אינם מטמאים. ועד מתי היא טהורה — עד שיצא הולד, שביציאתו נטמאת טומאת לידה. ואילו ר' אליעזר מטמא דם קושי זה.

אמרו לו חכמים (המטהרים) לר' אליעזר (המטמא): והלא ממידת קל וחומר נלמד שדם קושי זה הריהו טהור, שהרי מה במקום שהחמיר הכתוב בדין דם השופי (דם שאינו דם קושי), בשאר יולדות הרואות בימים שלאחר ימי טוהר, שמטמא אותן — היקל בהן ברואות דם הקושי. במקום שהיקל הכתוב בדין דם השופי, בימי טוהר שלאחר הלידה, שאינו מטמא את היולדת — אינו דין שנקל בו ברואות דם הקושי?

אמר להן ר' אליעזר לחכמים בתשובה: כלל הוא בדרכי לימוד קל וחומר שדיו לבא מן הדין (הדבר הנלמד במידת קל וחומר, כדם קושי של ימי טוהר) להיות דינו כנדון (הדבר המלמד במידת קל וחומר, כדם קושי של לפני לידה). ולענייננו יש לומר: שלא יהא דינו של דם הקושי בימי טוהר אלא כדינו של דם קושי בימים שלאחר ימי טוהר. ממה היקל עליה, על האשה הרואה דם קושי בימים שלפני לידה — רק מטומאת זיבה, אבל טמאה היא טומאת נדה, שאף דם קושי שבימי טוהר מטמא טומאת נדה.

ד גמרא שנינו במשנתנו שנחלקו חכמים ור' אליעזר בדין דם קושי הנראה בתוך שמונים יום ללידת נקבה. ומביאים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בענין ימי הטהרה של האשה היולדת נקבה "וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב, ה). ובאה המלה "תשב" היתירה לרבות את האשה המקשה בתוך שמונים יום של היולדת נקבה, שכל דמים שהיא רואה — הריהם טהורין, עד שיצא הולד. ור' אליעזר מטמא.

אמרו לו חכמים לר' אליעזר: והלא קל וחומר הוא זה, מה במקום שהחמיר בו הכתוב לטמא ברואה דם מתוך שופי שלפני יציאת הולד, שהריהו טמא בזיבה — היקל עליו הכתוב ברואה דם מתוך שופי שלאחר יציאת הולד, ובתוך ימי טוהר, שאין הוא מטמא בזיבה. מקום שהיקל בו הכתוב ברואה דם מחמת קושי שלפני הולד, שאינו מטמא בזיבה — אינו דין שנקל בקושי שלאחר הולד, שבתוך ימי טוהר, שאף הוא אינו מטמא בזיבה!

אמר להם ר' אליעזר לחכמים בתשובה: כלל הוא בדברים הנלמדים בקל וחומר כי דיו לבא מן הדין (כדם קושי שבימי טוהר) להיות כנדון (כדם קושי שלפני הלידה). ומעתה נאמר: ממה היקל עליה הכתוב בדם קושי שלפני הלידה — מטומאת זיבה, אבל הריהי מטמאה טומאת נדה. מעתה נאמר, כי אף דם קושי של ימי טוהר מטמא בנדה.

אמרו לו חכמים לר' אליעזר במענה לדבריו: הרי אנו משיבין לך לשון (למדים קל וחומר באופן) אחר, שנלמד מדם שופי שלאחר הלידה לעניינו של דם קושי שלאחר הלידה, ובאופן זה: ומה במקום שהחמיר הכתוב בדם שופי שלפני הולד, שנטמאת בו — היקל בדם קושי שבא עמו, שכל דם שתראה מחמת קושי הלידה בימים שלפני הלידה אינו מטמא. מעתה, במקום שהיקל הכתוב בדם שופי שלאחר הולד, שאינו מטמא — אינו דין שנקל בדם קושי שעמו, שאף הוא אינו מטמא!

אמר להם ר' אליעזר לחכמים בתשובה: אפילו אתם משיבין לי כל היום כולו בדרשות קל וחומר — כלל הוא כי דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ומעתה יש לומר: ממה היקל עליה בימי טוהר יותר מאשר בימים שלפני הלידה — מטומאת זיבה שאינה נטמאת בה בימי טוהר, אבל מטמאה טומאת נדה. מעתה אף בדם קושי שבימי טוהר, אין הוא מטמא אלא לענין זיבה ולא לענין נדה.

אמר רבא: בהא זכינהו [בזאת, בדברים הבאים, ניצחם] ר' אליעזר לרבנן [את חכמים], שכך אמר להם: לאו אמריתו [האם אין אתם אומרים] בטעם הדבר שאין האשה נטמאת בדם קושי שלפני הלידה — משום שנאמר "ואשה כי יזוב זוב דמה" (שם טו, כה), ומלשון "דמה" נלמד שאין האשה נטמאת אלא בדמה הבא מחמת עצמה, ולא בדם הבא מחמת ולד. מעתה, הכי נמי [כך גם כן] יש לומר בנאמר בטומאת הזיבה "וטהרה ממקור דמיה" (שם יב, ז) — דווקא מדמיה הבאים מחמת עצמה, ולא מדמים הבאים מחמת ולד. ונלמד מכאן כי דם קושי בימי טוהר הריהו טמא.

ושואלים על דברי ר' אליעזר: אימא [אמור]: שאם ראתה דם קושי בימי נדה (בתקופת שבעה ימים שבימי טוהר) — הריהי טמאת נדה, ואולם לאחר שטבלה ונטהרה מנדתה, אם ראתה דם לאחר מכן בימי זיבה שבימי הטוהר — טהורה! ומשיבים: אין לומר כן, כיון שאמר קרא [הכתוב]: "תשב" — הרי זה מורה שיש דין ישיבה אחת לכל הדמים כולן שרואה בימי טוהר, שכולם טהורים הם.

ה משנה בכל אחד עשר יום שלאחר שבעת ימי נדותה, שהם הימים הראויים לזיבתה, הרי האשה בחזקת טהרה, שאין דרכה לראות דם בימים הללו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to a desecration of Shabbat. If they were to engage in sexual intercourse on a Sunday, Monday, or Tuesday, their wives might give birth on Shabbat, either 271, 272, or 273 days after conception either. The Gemara asks: If this was indeed the concern of the early generations of pious men, why would they engage in intercourse only on a Wednesday, and nothing more? After all, if they engaged in intercourse on a Thursday, Friday, or Shabbat, they would likewise avoid any desecration of Shabbat. The Gemara answers: Say that the baraita means that the early generations of pious men would engage in intercourse each week only from Wednesday onward.

Mar Zutra said: What is the reasoning of the early generations of pious men, who state that a woman does not give birth before 271 days have passed from the time of insemination? As it is written with regard to Boaz and Ruth: “And he went in unto her, and the Lord gave her conception [herayon]” (Ruth 4:13). The letters that constitute the word herayon are 271 in numerical value.

Mar Zutra says: Even according to the one who said, e.g., Shmuel and the early generations of pious men, that a woman who gives birth at nine months does not give birth after an incomplete number of months, i.e., she carries for a full nine months, nevertheless, a woman who gives birth at seven months can give birth after an incomplete number of months. As it is stated with regard to the birth of Samuel: “And it came to pass, when the seasons of the days had come, that Hannah conceived, and bore a son” (I Samuel 1:20). The minimal number of “seasons” is two, and as each season of the year is three months, this amounts to six months. And the minimal number of “days” is two. If so, Samuel was born in the seventh month of Hannah’s pregnancy.

§ The mishna teaches that Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: Labor pains do not occur more than two weeks before birth. Shmuel said: What is the reasoning of the Rabbis, i.e., Rabbi Yosei and Rabbi Shimon? As it is written with regard to a woman who gives birth to a female: “And she shall be impure two weeks, as in her menstruation” (Leviticus 12:5). The verse indicates that she is impure as in her menstruation but not as in her ziva. By inference, one may conclude that her ziva is pure, i.e., if she emits blood accompanied by labor pains she is not rendered a zava. And for how long is this the case? For two weeks.

With regard to the halakha that blood emitted due to labor pains does not impart impurity of ziva, the Sages taught: There is a scenario in which a woman experiences labor pains accompanied by emissions of blood for twenty-five days before birth, and the impurity of greater ziva is not included in them. How so? She emits blood for two days not at the time of her menstruation, i.e., on the tenth and eleventh days of ziva, and then for the seven days of menstruation, and then for the first two days of ziva that come after the days of menstruation. And this period is followed by fourteen days during which the impending birth of a child renders pure the blood she sees.

The baraita continues: And it is impossible for a woman to experience labor pains accompanied by emissions of blood for twenty-six days without a child, such that she will not be a woman who gives birth as a zava. Since a span of twenty-six days includes at least five days of ziva, there will inevitably be three consecutive days of ziva during which she experienced bleeding, therefore rendering her a greater zava.

The Gemara analyzes the baraita: Is the baraita really dealing with a case without a child, i.e., where she is not even pregnant? If there is no child, then experiencing bleeding on three consecutive days after the days of menstruation is also sufficient to render her a greater zava. Rav Sheshet said one should say the baraita as follows: Twenty-six days in a case where there is a child, i.e., where she is pregnant. Rava said to Rav Sheshet: But the baraita explicitly teaches: Without a child.

Rather, Rava said that this is what the baraita is saying: It is impossible for a woman to experience labor pains accompanied by emissions of blood for twenty-six days in a case where there is a child, such that she will not be a woman who gives birth as a zava. And in a case where there is no child born but there is a non-viable newborn, with three consecutive days of emissions she also becomes a zava. What is the reason? The halakha that blood emitted due to labor pains does not render a woman a zava does not apply to non-viable newborns.

MISHNA: A woman who experiences labor pains within eighty days of giving birth to a female, e.g., she conceived during the sixty-six days of purity, or she initially conceived twins and she gave birth to a female and the birth of the second fetus was delayed, all blood that she sees is ritually pure, as she is currently within her days of purity. And this remains the halakha until the child emerges from the womb, at which point she is rendered impure as a woman who gives birth. And Rabbi Eliezer deems ritually impure the blood that occurs due to these labor pains.

The Rabbis said to Rabbi Eliezer: And what, if in an instance where the verse was stringent with regard to blood emitted while resting, namely if a pregnant woman emits blood after her days of purity without any labor pains she is rendered impure, the verse was lenient with regard to blood that accompanies the labor pains; then in an instance where the verse was lenient with regard to blood emitted while resting, i.e., during a woman’s days of purity, is it not right that we will be lenient with regard to blood that accompanies the labor pains?

Rabbi Eliezer said to them: When deriving a halakha by means of an a fortiori inference, there is a principle that it is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. In other words, the status of blood emitted due to labor pains during her days of purity should not be more lenient than that of blood emitted due to labor pains after her days of purity. Rabbi Eliezer elaborates: Concerning what type of impurity was the verse lenient with regard to a woman who experiences an emission of blood due to labor pains? Concerning the impurity of ziva. But she may still be rendered ritually impure with the impurity of a menstruating woman. So too, if a woman experiences emissions of blood due to labor pains during her days of purity, she is rendered a menstruating woman.

GEMARA: With regard to the dispute between Rabbi Eliezer and the Rabbis concerning a woman who emits blood due to labor pains during her days of purity, the Sages taught a baraita that addresses a verse discussing a woman who gives birth to a female: “And sixty-six days she shall observe the blood of purity” (Leviticus 12:5). The term “She shall observe” serves to include a woman who experiences labor pains within eighty days of giving birth to a female, teaching that all blood that she sees is ritually pure. And this remains the case until the child emerges from the womb. And Rabbi Eliezer deems ritually impure the blood that occurs due to these labor pains.

The Rabbis said to Rabbi Eliezer: And what, if in an instance where the verse was stringent with regard to blood that is emitted while resting before the birth of the child, as such blood renders her a zava, the verse was lenient with regard to blood that is emitted while resting after the birth of the child, i.e., during her days of purity; then in an instance where the verse was lenient with regard to blood emitted due to labor pains before the birth of the child, is it not right that we will be lenient with regard to blood that is emitted due to labor pains after the birth of the child?

Rabbi Eliezer said to them: It is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. Rabbi Eliezer elaborates: Concerning what type of impurity was the verse lenient with regard to a woman who experiences an emission of blood due to labor pains? Concerning the impurity of ziva. But an emission of blood renders her impure with the impurity of a menstruating woman. So too, if a woman experiences emissions of blood due to labor pains during her days of purity, she is rendered a menstruating woman.

The Rabbis said to him: But we will respond to you with another version of the a fortiori inference: And what, if in an instance where the verse was stringent with regard to blood that is emitted while resting before the birth of the child the verse was lenient with regard to blood that is emitted due to labor pains that come with it, i.e., which precede the birth of the child; then in an instance where the verse was lenient with regard to blood emitted while resting, namely during a woman’s days of purity, is it not right that we will be lenient with regard to blood that accompanies the labor pains that come with it?

Rabbi Eliezer said to them: Even if you respond by citing a fortiori inferences of that type throughout the entire day, the principle remains that it is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. Concerning what type of impurity was the verse lenient with regard to a woman who experiences an emission of blood due to labor pains? Concerning the impurity of ziva. But an emission of blood renders her impure with the impurity of a menstruating woman.

Rava said: With this response Rabbi Eliezer triumphed over the Rabbis: Didn’t you say that the reason why a woman is not rendered a zava on account of blood that is emitted due to labor pains before birth is because the verse states: “And if a woman has an issue of her blood many days” (Leviticus 15:25)? The term “her blood” indicates that only her blood that comes due to herself is impure due to ziva, but not blood that comes due to her child. So too, one can say that as the verse states with regard to a woman who gives birth: “And she shall be purified from the fountain of her blood” (Leviticus 12:7), this indicates that only her blood that comes due to herself is pure from ziva, but not blood that comes due to her child.

This Gemara raises a difficulty against the opinion of Rabbi Eliezer: If so, one can say that if she emits blood due to labor pains during the days of menstruation she is a menstruating woman, but if she emits blood in the days of ziva, i.e., after the days of menstruation, she is pure. The Gemara explains that the verse states: “She shall observe the blood of purity” (Leviticus 12:5), which indicates that there is one observance for all the days of her purity, i.e., all the blood she emits due to labor pains during her days of purity is either pure or impure.

MISHNA: For all the eleven days of ziva that follow the seven days of menstruation, a woman has the presumptive status of ritual purity, as it is unusual for her to experience bleeding on these days.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן אמר להן דיו לבא מן הדין וכו'. לא דסבר רבי אליעזר בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה דהא רבי אליעזר מטמא תנן בכל עת משמע, אלא לומר כיון שיש לנו לדרוש דיו על כרחנו ונטמא ימי נדתה והכתוב אומר ישיבה אח' לכולן נמצא שמטמאה בין בימי נדה בין בימי זיבה, ואם תאמר אם כן מיפרך קל וחומר והיכא דמיפרך קל וחומר לא אמרינן דיו כדאיתא בבבא קמא, איכא למימר הכא משום דיו לחודיה לא מפרך דהא ב) טהורה בימי זיבה אלא ודאי בא דיו וטמא (יהיה) ימי נדתה ובא הכתוב וטמא אף ימי זיבה וכה"ג אמרינן דיו והיינו דמקשינן לקמן רבי אליעזר ואימא בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה ופריק אמר קרא תשב וכו'.
ויש מפרשים דלר' אליעזר אית ליה הכי ודאי דבימי נדה נדה וביומי זיבה טהורין כדין דיו, וה"ג לקמן דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ואימא בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה בניחותא כלומר זכותא דקל וחומר לא ליפרך ומקיים קרא וקל וחומר וגרסי בתמיה ורבנן אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן, וזו היא גרסתו של ר"ח ז"ל וקבלת הנוסחא.

והא דאמר רבא בהא זכנהו ר' אליעזר. טעמייהו קא מפרש דודאי ר' אליעזר אפילו פרכיה לק"ו אינו בדין עד שיטמא ימי טוהר שהתורה טהרתם סתם, ועוד שאין לך טעם להחמיר עליו יותר מן השופי ורבנן נמי לא צריכי לק"ו אלא למיפרך טעמיה דר"א.

אמר להן דיו לבא מן הדין להיות כנדון. פירש"י ז"ל דלאו למימרא דר' אליעזר סבר דבימי זיבה טהורה מק"ו מיהא אלא לטעמייהו דרבנן קאמר כלומר לדידי אפי' בימי זיבה טמאה מדכתיב תשב ישיבה אחת לכולן וכיון שאי אפשר לטהר בימי נדה מק"ו דדיו לבא מן הדין להיות כנדון א"כ על כרחיך אפילו בימי זיבה טמאה משום דבעינן ישיבה א' לכולן, דהא דאמרינן בגמרא בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה פירכא היא דפרכינן עליה דר' אליעזר ופריק אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן ולא דמילתא דרבא מסקנא היא, וספרים יש דגרסי בהדיא ואומרים בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה טהורה. ויש מפרשים דלר' אליעזר ודאי דרשינן ק"ו אלא דאמרינן יוובימי זיבה מיהא טהורה והא דאמרינן בגמ' אימא בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה טהורה טעמא הוא דקא מפרש רבא ואזיל למאי דקאמר בהא זכנהו ר' אליעזר לחכמים, וגרסינן הכי ורבנן אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן דכיון דבימי זיבה טהורה מק"ו על כרחיך אף בימי נדה נמי טהורה משום דבעינן ישיבה אחת לכולן וכן פר"ח ז"ל וכן פירשו בתוספות בשם ר"ת ז"ל.

הריון בגמטריא וכו׳. סמך בעלמא נקטו להו ולאו דגמרי ליה דהא לית הלכתא כוותיהו.

דיו לבא מן הדין ולהיות כנדון. פי׳ והכא לא מפריך ק״ל דהכתיב ממקור דמיה ולא מחמת ולד כדלקמן ואהני ק״ו לטהר בימי זיבה.

הרי אנו משיבין וכו' פי׳ דהשתא לא עבדינן ק״ו מקושי שהוא לפני הולד אלא מזמן לזמן אנו דנין וכאלו דנין הקושי שלאחר הולד מן השופי שלאחר הולד ואעפ״י שא״א לדון ק״ו זה בלא קושי שלפני הולד סבורים חכמים לומר שאין לומר דיו אלא כשהוא בעיקר הק״ו ולא כשהוא בענפיו ור״א אמר לך דלעולם פרכינן ליה ואפילו בכה״ג ויש כיוצא בזה בפ׳ כיצד.

בהא זכנהו. פרש״י ז״ל תשובה נצחת יכול להשיבן ואינו נכון דהא הלכתא כרבנן כדעת הגאונים ז״ל אלא פי׳ כי בזה היה סבור לנצחם לפי דעתו.

אימה בימי נדה נדה. פרש״י ז״ל שאין זה מדברי רבא שאמר לדעת ר׳ אליעזר אלא דפרכא הוא דפרכינן ליה לר״א דמ״מ יש לו להורות בימי זיבה מיהת שיהא טהור ופריך אמר קרא תשב ישיבה אחת לכלן וכיון שא״א שיהו כולן טהורים דהכתי׳ ממקור דמיה ולא מחמת הולד ע״כ נכון בכלן לטומאה ומה שהיה אומר ר״א במתני׳ ובריתא דיו לבא מן הדין דמשמע דמודה לטהר בימי זיבה לדבריהם דרבנן קאמר זו שיטת רש״י ז״ל ולא גריס ורבנן אמרי׳ קראי ואין פי׳ מחוור וכ״ש דבעיקר נסחי גרסי׳ ורבנן אמר קרא וכו׳ והנכון דמודה ר״א דעודה בימי זיבה כפשטה דמתני׳ ובריתא והא דאמר בימי נדה נדה וכו׳ אינה פירכא אלא תשלום דברי רבא לדברי ר״א דכיון דכתיב וטהרה ממקור דמיה שבא לטמא כל שהוא מחמת הולד דיינו לדון ק״ו לטהר בימי זיבה כעין קושי על פני הולד וא״ת וא״כ מה בא ללמדנו רבא י״ל דמעיקרא הוה ס״ד שאין טעם לחומרא ר״א דכיון שהכתוב בא לטהר כל דם טוהר כל מה שיש לתלות בטהרה תולין ועל זה בא לומר דר״א סובר דקרא לטומאה משמע מדכתיב ממקור דמיה וא״א בשום ק״ו לטהר לגמרי ואמרי רבנן אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן כלו׳ דא״א לדון אותן לחצאין וק״ל ותיפוק ליה לרבנן דהא ליכא למימר דיו כדאיתא במתני׳ וי״ל דלדבריו דר״א א״ל כאן ועוד ק׳ דרבנן מאי סברי אי ס״ל למדרש ממקור דמיה כר״א א״כ שפיר קאמר ר״א שא״א לטהר לגמרי דא״כ הכא במאי דרשת ליה ואי לא דרשת קרא דמקור דמיה ולא מחמת ולד למה להו ק״ו כלל וי״ל דודאי לא דרשי לי׳ נדה עם דבריהם כדמפרש ואזיל דהא אף ר״א מודה לטהר במקצת וכתי׳ תשב ישיבה אחת לכלן וק״ו דאמר לפלפולא דעלמא נקטיה ליה לומר דעל כרחין כך לו לדון כנ״ל.

אמר להן דיו. ותימה דל ק"ו מהכא מנין לטמאו' אטו משום קישוי מיגרע גרע וי"ל דטעמא דר' אליעזר כדמפרש בגמ' וטהרה ממקור דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וטעמא דרבנן מתשב. ותימה כיון דטעמא דר' אליעזר מקרא מאי קאמרי לה ק"ו וי"ל דה"ק דמיסתבר למדרש קרא כדדרשי' אנן משום ק"ו ור' אליעזר השיבם דאפי' דרשיתו ק"ו אין לכם לטהר אלא בימי זיבה ומשום דיו אבל בימי נדה טמאה ומיהו ר' אליעזר אליבא דנפשיה ס"ל דאפי' בימי נדה טמאה כדפרשי' בגמ' ואימא בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה ופרש"י דלר' אליעזר קפריך והא דפשיטא ליה לתלמודא דר' אליעזר מטמא אפי' בימי זיבה מדקתני סתמא ר' אליעזר מטמא ומשמע דאיירי אפי' בימי זיבה דומיא דקישוי דאיירי ביה בבבא קמייתא. ועוד כיון דדריש ליה מקרא משמע ליה דבכל ענין טמא. וה"ר מנחם פי' דר' אליעזר דוקא בימי נדה מטמא כדמוכח מדיו והא דאמר ואימא בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה לאו לר' אליעזר קא פריך אלא מסקנא דמילתא דרבא היא דקאמר בהא זכנהו ר' אליעזר לרבנן ומפרש ואזיל היכי זכנהו ואע"ג דאית להו ק"ו יש לכם לטמאות בימי נדה מדכתיב דמיה ומשני אליבא דרבנן אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן וכיון דמטהרינן בימי זיבה ה"ה בימי נדה וכפר"ח ואסיקנא לרבנן ישיבה אחת לכולן:

בד"ה דיו לבא מן כו' ור"א סבר דכיון דאיכא לאוקמא קרא בימי נדה אפילו אי נימא ק"ו כו' עכ"ל לרווחא דמלתא קאמרי הכי לפרש"י מיהו ע"כ לר"א משום הק"ו לא מוקמינן דמיה לדרשא אחריתא דאל"כ לא הוצרכו לפרש לקמן לפרש"י דקאמר ר"א דיו לדבריהם דרבנן אלא דהוצרך לומר דיו דאל"ה הוה מוקמינן דמיה לדרשא אחריתא ועוד דהשתא משום ק"ו דזיבה נימא דדמיה אתא לדרשא אחריתא ותשב אתא לטהר אפי' בימי נדה אלא ע"כ אית לן למימר לר"א דלא עדיף הק"ו למימר למידחי דמיה לדרשא אחריתא וק"ל:

בד"ה אימא בימי כו' וא"ת כיון דאי לאו קרא כו' בלשון אחר וי"ל דפרכינן ליה כיון דמק"ו כו' עכ"ל תירוצם אינו מובן דהיינו ממש קושייתם היאך פרכינן ליה בלשון אחר מכח ק"ו לטהר אף בימי נדה כיון דאי לא תשב לא הוי מטהרי בנדה מק"ו כדאקשינן לרבנן ואימא בימי נדה כו' לפי' ה"ר מנחם ונ"ל להגיה וכו' במקום וי"ל וכצ"ל בלשון אחר וכו' דפרכינן ליה כיון דמק"ו מוכח כו' וכל זה סיום מלתא דקושייתם ותמיהתם קיימת לפי' ה"ר מנחם דרבנן נקטו תשב ברישא דברייתא משום דליכא קל וחומר לבימי נדה כדאקשינן ואימא בימי נדה כו' אבל לפרש"י ודאי י"ל דרבנן אית להו ק"ו אף לבימי נדה והא דנקטו לטהר מדכתיב תשב מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ור"א מטמא נדה כו' ומזיבה הוא דטהור כו' עכ"ל השתא למאי דהשיב ר"א דיו אפשר לפרושי הכי אבל למאי דפריך לקמן אימא בימי נדה כו' דלר"א פריך כמו שפי' רש"י ע"כ אית לן למימר דר"א בימי זיבה נמי מטמא וק"ל:

יולדת לז' יולדת למקוטעים שנאמר ויהי לתקופת גו'. לפי פשוטו לתקופת לא משמע לשון רבים אלא שהוא דבוק ולשון יחיד אלא דא"כ תקשי דהיאך ילדה לתקופה א' ולימים דזה ודאי אי אפשר וע"כ דרשו לתקופת כמו לתקופות ולא משמע להו דקאי לתקופת הימים אותהר שאחר תקופת הימים הרה ולא קאי אותלד דא"כ מאי אשמעינן קרא וק"ל:

בתוס' ד"ה דיו לבא מן הדין וכו' וליכא לאוקמי קרא אפילו בימי נדה דליכא ק"ו וכו'. נ"ל דלא הוצרכו התוס' לכל זה אלא לפי הק"ו הראשון דאילו לפי הק"ו השני שאמרו הרי אנו משיבין לך לשון אחר לפי סברתם אף נדה אתיא בק"ו וי"ל א"כ לפי פירוש התוס' מאי אמר רבא בהא זכינהו ר"א לרבנן כו' וגם מאי פריך המקשה אימא בימי נדה וכו' ומשני אמר קרא תשב וכו' הא כבר הוכרחנו לדעת כל זה מכח קושית התוס' דאל"כ יקשה לן בלא ק"ו אמאי מטהר ר"א תיפוק ליה דקישוי לא גרע משיפוי והוצרך ע"כ לתרץ כתירוץ התוס' דטעם דר"א הוא מקרא דדמיה וטעמא דרבנן מקרא דתשב. ונ"ל דהתוס' לא כתבו כל זה אלא לפי מאי דמסיק והשיטה לפירוש התוס' כך היא דהא דקאמר רבא בהא זכינהו וכו' משום דהוקשה לו לרבא קושית התוס' מאי קאמר ר"א דיו וכו' בלא ק"ו נמי אמאי מטמא וכו' תיפוק ליה דלא גרע קישוי משיפוי לכך קאמר רבא בהא זכינהו ר"א לרבנן ר"ל דעיקר טעמו של ר"א מדמיה דמיה והשתא פריך המקשה לתרוייהו בין לר"א ובין לרבנן אמאי מטהר זה לגמרי וזה מטמא לגמרי דהואיל ואיכא קרא לטמא ואיכא ק"ו לטהר נקיים שניהם ונימא דבימי נדה נדה ובימי זיבה טהורה ומשני אמר קרא תשב וכו' ר"ל והשתא יתורץ לתרוייהו בין לר"א ובין לרבנן דרבנן ס"ל כיון דאית לן לטהר בימי זיבה מק"ו מטהרינן גם בימי נדה מקרא דתשב ישיבה אחת לכולן ואית לן לאוקמא קרא דדמיה לדרשא אחריתא ור"א ס"ל איפכא דכיון דאית לן לטמא ע"כ בימי נדה מקדא דדמיה ואפילו לפי הק"ו משום דאמרינן דיו מטמאינן גם בימי זיבה מקרא דתשב דבעינן ישיבה אחת לכולן ועכ"פ לרבנן לא הוצרך לקרא דתשב אלא לפי לשון ראשון של הק"ו דאילו ללשון אחר של הק"ו לא קשה לדידהו לפי סברתם מידי משום דהא גם ימי נדה אתי בק"ו וק"ל:

ד"ה אימא בימי זיבה טהורה וכו' והר"ר מנחם מפרש וכו'. ולפי פירושו הוי השיטה כך דהוקשה לו לרבא לר"א בלא ק"ו אמאי מטמא בנדה תיפוק ליה דלא גרע קישוי משופי ולכך בהא זכינהו וכו' דעיקר טעמו מקרא דדמיה ומקרא דדמיה היה להם לרבנן לטמא בימי נדה ולטהר בימי זיבה כדי לקיים המקרא וגם הק"ו וכל זה לא שייך להקשות ארבנן אלא לפי לשון ראשון של ק"ו כדלעיל ומשני תשב וכו' ולכך מטהרי רבנן גם בימי נדה אבל ר"א לא ס"ל דרשא דתשב ולכך מטהר בזיבה מכח הק"ו ומטמא בנדה מקרא דדמיה:

בא"ד והכי דרשינן לעיל בברייתא לרבנן מתשב וכו'. ר"ל ברייתא זו דאמרי רבנן תשב לרבות המקשה בתוך שמנים וכו' ש"מ דטעמא של רבנן מקרא דתשב והכי קאמרי ליה לר"א כיון דאיכא ק"ו המטהר בימי זיבה אית לן לטהר גם בימי זיבה מקרא דתשב ולאוקמא קרא דדמיה לדרשא אחרינא והשיב להו ר"א דיו וכו' ודרשא דתשב לית ליה ולפי זה הא דכתבו התוס' ומשני תשב וכו' הכל סיומא דרבא הוא ולא תרצן בפני עצמו הוא דהא רבא בעצמו ראה דטעמא דרבנן מקרא דתשב כמבואר בברייתא דלעיל:

בא"ד וא"ת וכיון דאי לאו קרא דתשב וכו'. ר"ל כיון דעיקר טעמייהו דרבנן מקרא דתשב ור"א ע"כ כבר השיב להם דלית ליה דרשא דתשב כדלעיל א"כ מאי פרכי ליה תו:

[בא"ד] וי"ל דפרכי ליה וכו'. ר"ל דבלשון אחר פרכי ליה נהי דלית לך דרשא דתשב נשיב לך ק"ו בלשון אחר דמשתמע מיניה דגם בימי נדה אתי בק"ו דטהור ולכך אית לן לאוקמי דמיה לדרשא אחריתי:

גמרא שנאמר ויהי לתקופות הימים כו'. כצ"ל וכן במס"ק חסר ו' קדמאה. ומשמע דמלא ו' בתראה וכ"ה בכה"ס שראיתי. והרש"א בח"א נמשך אחר גי' הספר וקרא ג"כ הפ' בפתח ע"ש. ושגה במחכ"ת:

רש"י ד"ה אלא מרביעי ואילך. דאי מתעברה למו"ש שמא תלד לרע"ג כו'. הוא שלא בדיוק דמיום העבור עד הלידה לא נמשך יותר מן רע"א יום. אלא דר"ל דאי תשמש במו"ש שמא תלד לרע"ג מיום השמוש דחיישינן שמא לא תקלט הזרע להתעבר עד יום הג'. וכן מש"כ לקמן ואם נתעברה בשני ר"ל ג"כ ואם תשמש:

רש"י ד"ה מכלל כו'. ומהכא גמרינן לעיל. הוא (בד' לו ב):

במשנה כל דמים שהיא רואה טהורין עד שיצא הולד. נל"פ דר"ל דמשיצא הולד טמא ומטמא לח ויבש. דדם לידה גופה לא טהרה רחמנא לכ"ע. ולא כדם טהרה של מצורעת דלא מטמא אלא לח אף לב"ה לעיל (לד). וכ"מ בכריתות (סוף ד' ז) במשנה שהמפלת בתוך מלאת דמיה טמאין. וע"כ ר"ל כמו ברואה בליל פ"א. וכן כל דמים שהיא רואה בתוך טומאת לידתה השניה. ואולי נפ"ל ממיעוטא דממקור דמיה. והרווחנו בזה לדעת דרשה אחריתא שכ' התוס' לרבנן מדמיה. ואין להקשות לרבנן דאמרי לטהורי מק"ו. דהרי ימי לידתה אין ראויין לרבה כדלעיל (לז ב). ואפ"ה טמא דמה כדם נדה. זה אינו כלום. דהרי גם בימי נדתה אינה נעשית נדה ע"י. דאפי' בלידה יבשתא ולא ראתה עד סוף השבוע טובלת לערב וא"צ למנות מינה שבעה כדמוכח לקמן (מב) ע"ש ברש"י ד"ה טומאה בלועה (ועי' ס"ט סי' קצ"ד סק"ב בד"ה אך) והטיפה עצמה מטמאה כמו כן בימי זיבתה לח ויבש ודו"ק בכ"ז:

רש״י ד"ה אלא מרביעי וכו׳ מפני סכנת גופה כצ״ל:

ד״ה לתקופת הימים כתיב וכו׳ ושמועו מועט:

גמ' הרי אנו משיבין לך. כזה במתני' דב"ק כה ע"א:

תוס' ד"ה והא וכו' אי נמי מדקתני ילדה וכו'. כדמשמע לעיל כו ע"ב הפילה נפל וכו' ילדה וכו':

המקשה בתוך שמונים וכו' מ"ש בסדרי טהרה כאן דאפי' אי אין קישוי לנפלים מ"מ מטהרי רבנן אף ע"ג דלא שייך ק"ו במקום שהחמיר בשופי הקל בקישוי ע"ש לא הבנתי דמה ק"ו צריך לזה וגם ר"א יודה דכי היכי דדרשינן דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ואין נפלים בכלל וטמאה. ה"נ וטהרה ממקור דמיה ולא מחמת ולד אין נפלים בכלל אלא טהורה משום שהוא דם טהור ופשוט. וטעמא דאין נפלים בכלל נ"ל משום דלא מיקרי מחמת ולד אלא כשהולד גורם לדם שיבוא והיינו בולד שהגיע זמנו לצאת ומושך דם עמו משא"כ נפל שלא הגיע זמנו לצאת אלא מחמת חליה דחתה הולד לחוץ קודם זמנו ואותו החולי בעצמו גרם לזיבת הדם נמצא שאינו מחמת הולד כ"א מחמת עצמה:

ור"א מטמא עי' לשון פי' משניות לרמב"ם שמגומגם ומוטעה בלי ספק מ"מ הנ"ל ממנו דלר"א נמי אינה טמאה זבה להצריכה נקיים אלא בין בימי נדה בין בימי זיבה טמאה נדה והיינו דקאמר רחמנא תשב ישיבה א' לכולן ישיבה א' ממש ודין א' לשניהם ובדין הוא שיהיה כן דמה"ת לטמאה טומאת זיבה הא כי היכי דכתיב וטהרה ממקור דמיה ולא מחמת ולד שלא תהיה טהורה ה"נ כתיב גבי זבה כי יזוב זוב דמה ולא מחמת ולד איננה זבה ואיך אפשר לטמאה זבה ונהי לטהרה א"א דכתיב וטהרה ממקור דמיה ולא מחמת ולד וכתיב נמי תשב שתהיה גם בימי זבה טמאה מ"מ טומאת זבה א"א רק טומאת נדה. וא"ש נמי מה שהקשה רמב"ן הא היכי דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו והכא מפריך ק"ו דע"י הדיו וקרא דתשב מפריך הק"ו לגמרי. והא"ש דמהני הק"ו דלא ליבעי נקיים עכ"פ. ומיושב נמי לשון רש"י דפירש במתני' דכ' והזבה הוא דטהור אבל בימי נדה נדה עכ"ל. ואלו בסוף שמעתין פירוש ישיבה א' לכולן או כולן טמאין או כולן טהורין עכ"ל. ולפי הנ"ל ניחא דכולן טמאין נדה וטהורים מזיבה ומ"ש בימי נדה י"ל הלשון בקל וק"ל:

א"ל הרי אנו משיבין לך בלשון אחר פי' תחלה עבדו ק"ו מהנושאים מקושי ושופי וחזרו למילף ק"ו מהמקומות מקודם לידה לאחר לידה. ונ"ל דהכי אמרינן מה ימי זבה שקודם לידה שטמאים בשופי טהורים בקושי ימי זבה שאחר הלידה שטהורים בשופי אינו דין שיטהרו בקושי והוה ס"ד דרבנן דלא שייך לומר דיו דטהורים מזבה וטמא נדה דהא ימי זבה מימי זבה גמיר ולא שייך בהו נדה כלל. ומ"מ אמר ר"א שפיר דיו משום דלא שייך ימי זבה אחר הלידה אלא שתהיה תחלה נדה וע"כ נודה שתהיה נדה בקישוי שבימי טהרה. וכיון שכן ממילא תטמא בזבה מדכתיב תשב ישיבה א' לכולן וק"ל:

כל אחד עשר יום בחזקת טהרה וכו' שיעור משנתינו דלפעמים היא בחזקת טהרה והיינו באחד עשר. ולפעמים היא בחזקת טומאה והיינו בשעת וסתה או בימי ספירת זבה. ולפעמים אינו לא בחזקת טהרה ולא בחזקת טומאה והיינו שלא בשעת וסתה דלכתחלה בעי בדיקה ובישבה ולא בדקה טהורה: ובזה יובנו ד' תוס' לעיל ט' ע"א ד"ה הא ליכא חרדה כו' שכתבו דסמיך ארישא דתני הגיע שעת וסתה וכו'. והקשה מהרש"א דילמא התם נמי בשבדקה ומצאה טמאה ע"ש. וזה ליתא דהרי קאמר דהיא בחזקת טומאה אז כמו בסיפא אבל ימי הזב והזבה כו' והתם אפי' לא בדקה ומצאה טמאה טמאה. והא"ש נמי מה שהקשו עוד שם ומיהו קשה דבפ' כל היד מוכיח וכו' פי' מנ"ל דר"מ הכי ס"ל דילמא לטעמא דת"ק קאמר לדידי וסתות לאו דאורייתא לדידך אודי לי מיהת דחרדה מסלקת הדמים. ואם כן בשלמא ר' יוחנן דלעיל ט' ע"א פשיט שפיר כנ"ל דחרדה מיהת מסלקת הדמים אפי' למ"ד וסתות דאורייתא וה"ה למעוברת משא"כ בפרק כל היד דבעי לאשכוחי תנא דס"ל וסתות דאורייתא ומייתי מדר"מ קשה שפיר מנ"ל דר"מ אית ליה הכי. ואי מת"ק מייתי הו"ל לאתויי רישא דמתני' ומיושבים קו' מהרש"א לעיל שם:

אתה אל רועי. עזרתני בחידושי פרק רביעי. היה עזרתי וישעי. בחידושי פרק חמישי:

לידי חילול שבת. שלא תלד בשבת ויצטרך לחלל עליה את השבת: אלא מרביעי ואילך. אבל ליל שלישי וליל שני ומוצאי שבת לא דאי מתעברה למוצאי שבת שמא תלד לרע''ג דמטי בשבת ונמצא שבת מתחלל שניתן רשות לחללו מפני סכנת גופה והיכי דמי עשה מרע''ג ימים שבועים מאה ימים הוו שבועים שווין בר מתרי יומי וכן לק' ימים האחרים שני ימים הרי ארבע ימים עודפים על השבועים וע' ימים כולן שוים וג' ימים תן על ד' העודפים הרי שבוע וכיון שהתחילו במוצאי שבת נמצאו כלים בשבת ואם נתעברה בשני דלמא ילדה לרע''ב דמטי בשבת ואם נתעברה בשלישי דלמא ילדה לרע''א דמטי בשבת אבל בד' אי ילדה לרע''א מטי בחד בשבא ואי לרע''ב מטי בתרי בשבא ואי לרע''ג מטי בתלתא בשבא אלמא כשמואל סבירי להו: ברביעי ותו לא. כל שכן דאי מעברא בה' או בו' או בשבת דלא מטי יום לידה בשבת: לתקופות הימים. כתיב: מיעוט ימים שנים. דכל מקום שנאמר ימים ולא נאמר כמה תפוס המועט בידך ולא המרובה שאם אתה אומר ימים שלשה או ארבעה אני אומר עשרה או ק' כך שנו חכמים (סוכה דף ה:) כל ששמועו מרובה ושמועו מועטת תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת הלכך כאן שנאמר ימים מכיון שנכנסו שני ימים בחדש שביעי ילדה: מכלל דזיבתה טהורה. ומהכא גמרינן לעיל קושי בימי זיבה: יש מקשה. שרואה כ''ה יום בין קושי ובין שופי: שנים בלא עת וז' דנדה וב' לאחר נדה. בלא קושי: וי''ד בקושי. לרבי יוסי ולר''ש והכא לא חשיב אלא קודם לידה ואי אפשר למקשה כ''ו יום שלא תהא זבה שהולד אינו מטהר אלא י''ד יום הסמוכים ללידה ופשו להו ג' בין נדות לקושי ובהנהו שלשה הויא זיבה: בלא ולד. לקמן פריך משמע שאין שם ולד א''כ לאו קושי הוא ולמה לי כ''ו בתלתא לאחר הנדה סגי: מתני' המקשה תוך שמונים. שנתעברה בימי טוהר או שנשתהה ולד אחר חבירו ב' חדשים וחצי אחד נגמרה צורתו באמצע שביעי ואחד נגמרה צורתו לסוף תשיעי כמעשה דיהודה וחזקיה בני ר' חייא (לעיל דף כז.): טהורין. דכל תוך מלאת הוי דם טוהר: ורבי אליעזר מטמא. נדה דכיון דבקושי בא לאו דם טוהר הוא אלא מחמת ולד שבמעיה ומזיבה הוא דטהור אבל בימי נדה נדה: שהחמיר בדם השופי. כגון שאר יולדת שרואה ג' בשופי וילדה הרי זו יולדת בזוב: היקל בדם הקושי. לטהרה מזובה: מקום שהיקל בדם השופי. לטהרה מכל טומאה כגון תוך מלאת: אינו דין שנקל בדם הקושי. לטהרה מכל טומאה ואפי' מנדות: דיו לבא מן הדין. כגון קושי של תוך מלאת שאתם למדין מקושי דעלמא: להיות כנדון. כקושי דעלמא: גמ' תשב. על דמי טהרה: עד שיצא הולד. יצא הולד טמאה לידה: הרי אנו משיבין אותך לשון אחר. שלא נלמד קושי שלאחר מקושי שלפני כדאמרי' לעיל מקום שהיקל בקושי שלפני הולד אינו דין שנקל בקושי שלאחריו דהכא הוא דאיכא למימר דיו לקושי שלאחריו להיות כקושי שלפניו שהרי ממנו אנו למדים אלא הכי גמרינן מקום שהיקל בשופי שלאחריו אינו דין שנקל בקושי שעמו שעם השופי דהשתא יליף קושי של אחריו דטהור לגמרי וליכא למימר ממה היקל מטומאת זיבה כדקאמר: דיו לבא כו'. שהרי ק''ו אינו נידון אלא מכח קושי שלפניו כדקתני ומה במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד היקל בקושי שעמו: זכינהו. תשובה נצחת יכול להשיבן: אימא בימי נדה נדה. לר''א פריך כיון דאית ליה דיו לודי מיהא דבימי זיבה טהורה כקושי שלפניו כגון ראתה בקושי שבעה ימים ראשונים תהא טמאה ואם ראתה יותר יהא הדם טהור ותטבול לאחר שבעה ראשונים של קושי: ישיבה אחת לכולן. או כולן טהורין או כולן טמאין: מתני' כל אחד עשר יום. אחר הנדות אשה עומדת בחזקת טהרה ובגמרא מפרש למאי הלכתא:

והא אמר שמואל כו'. לא מצי למימר דרבי יהודה בנפלים איירי מדנקט שמיני ותשיעי ולא נקט ג' וד'. אי נמי מדקתני ילדה: דיו לבא מן הדין להיות כנדון. וא''ת ובלא ק''ו נמי אמאי מטמא תיפוק ליה דקושי לא גרע משופי ולמה בשביל קישוי יש לה להיות טמאה וי''ל דטעמא דרבי אליעזר כדמפרש רבא בגמרא דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ולכך צריך להו לרבנן ק''ו ומחמת ק''ו אית לן למדרש קרא דדמיה למילתא אחריתי וליכא לאוקמי קרא אפי' בימי נדה דליכא ק''ו דרבנן נמי דרשי תשב ישיבה אחת לכולן ורבי אליעזר סבר דכיון דאיכא לאוקומי קרא בימי נדה אפי' אי נימא ק''ו משום דיו אין לך לטהר אלא בימי זיבה אבל בימי נדה טמאה ולדידיה אף בימי זיבה טמאה משום תשב ישיבה אחת לכולן כדאמר בגמ': אימא בימי זיבה טהורה בימי נדה טמאה. פי' הקונטרס ארבי אליעזר פריך דמטמא אף בימי זיבה מדקאמר ת''ק כל דמים שהיא רואה טהורה ועלה קא''ר אליעזר דטמאה ולא מפליג משמע דאף בימי זיבה דטמאה ודיו דקא''ר אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו והר''ר מנחם מפרש דרבי אליעזר לא מטמא אלא בימי נדה כדקאמר דיו והא דקפריך ואימא בימי זיבה טהורה הוי סיום מילתא דרבא דאמר בהא זכינהו רבי אליעזר לרבנן דהא מקרא דדמיה הוו להו לרבנן לטמא בימי נדה ולטהר בימי זיבה ומשני תשב ישיבה אחת לכולן וכיון דמק''ו מטהרין בימי זיבה אית לן לטהר מקרא דתשב אף בימי נדה דהא משמע ישיבה אחת לכולן ואין לחלק בהן ואם כן קרא דדמיה אתא למילתא אחריתי והכי דרשינן לעיל בברייתא לרבנן מתשב שכל דמיה טהורים ואם תאמר וכיון דאי לאו קרא דתשב אף רבנן הוו מטמאין מקרא דדמיה א''כ היכי בעו למעבד ק''ו דאף בימי נדה טהורה דקאמרי הרי אנו משיבין אותך בלשון אחר וי''ל דפרכינן ליה כיון דמק''ו מוכיח דטהורה אף בימי נדה אית לן למימר דמיה לדרשא אחריתי:

דף לח - ב

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד