נידה לז ע"א

דף לז - א

אזיל שילא בר אבינא, אמר לדביתהו: צבית לי זוודתא [בקש מאשתו שתכין לו תכריכים], דלא ליזיל רב אסי בעולם האמת ולימא ליה לרב מילי עילואי, כשאני אינני שם!

עשתה אשתו כרצונו, וצביתה ליה זוודתא. נח נפשיה דשילא!

חזו המשתתפים בלווייתם של רב אסי ושילא בר אבינא, שהתקיימה בעת ובעונה אחת, דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא [שהיו נוהגים להניח הדס על מטת המת, ובשעת לווייתם של רב אסי ושילא פרחו ההדסים ממטה של האחד למטתו של השני]. אמרי

- שמע מינה עבדו רבנן פייסא [שלום ביניהם]!

בעי רבא: אשה מעוברת שהיתה זבה, והחלה לספור שבעה ימים נקיים לטהרתה, ובאמצע ספירתה קשתה לילד וראתה דם קושי - מהו שתסתור ראיית דם הקושי בזיבה - את ספירת הימים הנקיים שכר ספרה ^[152].

וצדדי הספק הם:

האם כל דבר המטמא סותר ספירת שבעה נקיים, ואפילו דם שאינו מטמא בזיבה, כי די בכך שהוא מטמא במקומות אחרים, כדי שתהא ראייתו סותרת את מנין הנקיים. והאי דם קושי נמי מטמא כימי נדה הוא [שהרי רק בימי זיבה טיהרתו תורה], ויסתור ספירת זבה ^[153].

או דילמא - רק דבר הגורם לטומאת זיבה סותר את מנין ז' הימים הנקיים, והאי דם קושי לאו גורם הוא, שהרי אינו מטמא בזיבה. כי הרואה דם קושי בימי זיבה טהור הוא, ולפיכך אינו יכול לסתור את מנין הימים הנקיים ^[154].

אמר ליה אביי לרבא: אונס בזיבה יוכיח - שאינו גורם לזב להטמא, ובכל זאת הוא סותר, את מנין הימים הנקיים. שהרי שנינו בזבים [ב ב] שאם ראה הזב בתוך ז' נקיים ראייה של זוב אפילו באונס, הרי הוא סותר מנינו וחייב להתחיל בספירת שבעה ימים נקיים נוספים! ^[155]

אמר ליה רבא לאביי: לאיי! [אין דבריך נכונים], כי באמת האי, זוב באונס, נמי נחשב כ'גורם' לזיבה הוא! דתנן [זבים שם]: ראיה ראשונה - בודקין אותו אם היא באונס או שלא באונס. שניה - בודקין אותו, כדי לעשותו זב גמור שטעון ספירת שבעה נקיים לטהרתו, אך בראיה שלישית שמחייבת אותו קרבן - אין בודקין אותו, כי גם אם ראה באונס, מצטרפת לחייבו קרבן.

ושמע מינה שגם ראיית אונס "גורמת לזיבה" שהרי זיבתו מצטרפת לחיוב קרבן של זב! ^[156]

וחזר אביי ושאל: ולרבי אליעזר, דאמר אף בשלישית בודקין אותו, כדי לחייבו בקרבן, שאם היתה ראייה באונס הרי הוא פטור מהקרבן, האם הכי נמי כיון דלא גרים דם שראה באונס לקרבן זיבה, גם לא סתר בספירת הנקיים, כי כל שאינו גורם אינו סותר?!

אמר ליה רבא לאביי: לרבי אליעזר הכי נמי, שדם שראה אונס, כיון שאינו גורם לקרבן זיבה, גם אינו סותר את מנין הנקיים לטהרת הזיבה.

תא שמע שלא כרבא, שהרי אמרו בברייתא: רבי אליעזר אומר - אף בשלישית בודקין אותו, לחייבו בקרבן. אבל, ברביעית אין בודקין אותו! ^[157]

מאי לאו הנידון אם "בודקין אותו ברביעית" היינו לסתירה של מנין הנקיים, כי ביחס לעשותו זב גמור ולחייבו בקרבן אין מקום לבדקו, שהרי כבר נטמא והתחייב קרבן בשלש הראיות הראשונות. ושמע מינה שלדעת רבי אליעזר ראיית אונס סותרת את מנין ז' הנקיים, אף על פי שאינה גורמת לזיבה.

דוחה הגמרא, לא! אין זו ראיה, כי יש לומר שהנידון אם בודקין אותו ברביעית היינו לטמויה לההיא טיפה של זיבה במשא, וללמדנו כי גם אם היתה ראייתה באונס היא מטמאה את הנושא אותה.

תא שמע: בשלישית - רבי אליעזר אומר בודקין אותו, ברביעית - אין בודקין אותו.

שהיה רבי אליעזר אומר - לקרבן אמרתי שבודקין בשלישית, ולא לסתירה! ולפיכך אין לבודקו ברביעית, שאינה מועילה אלא לסתור את ספירת הנקיים!

ומוכח שרבי אליעזר סובר שגם ראיית אונס שאינה מחייבת בקרבן סותרת שבעה נקיים! [והאוקימתא לעיל, שכוונת רבי אליעזר על טומאת טיפת הזיבה עצמה, - אינה נכונה!]

אלא, מסיקה הגמרא לרבי אליעזר תפשוט דדבר שאינו גורם - סותר!

ועדיין דנה הגמרא ולרבנן מאי - האם דבר שאינו גורם סותר או לא.

תא שמע שאינו סותר, דתני אבוה דרבי אבין [בהסבר החילוק בין ראיית קרי בשבעה נקיים של זב, שסותרת רק את יום הראייה, לבין ראיית זוב, שסותרת את כל מנין הימים]:

מה גרם לו זובו - טומאת שבעה, לפיכך סותר הזוב כל מנין שבעה נקיים.

מה גרם לו קריו - טומאת יום אחד, לפיכך סותר הקרי יום אחד בלבד ממנין הימים הנקיים.

מאי 'מה גרם לו זובו - שבעה'?

אילימא דמטמא שבעה, למה נקט לשון 'מה גרם לו' - האי 'מה זובו טמא שבעה' מבעי ליה למימר.

אלא, לאו, מה שנקט לשון גרמא, כדי להשמיענו כי רק דבר הגורם - סותר, דבר שאינו גורם - אינו סותר!

ומסקינן: שמע מינה שדם קושי אינו סותר ספירת שבעה נקיים של זיבה.

אמר אביי: נקטינן להלכה - אין קושי סותר בזיבה! ^[158] ואי משכחת תנא דאמר 'סותר' - ההוא רבי אליעזר היא, שאמר כי אפילו ראית אונס סותרת ספירת ז' נקיים.

תניא: רבי מרינוס אומר - אין לידה סותרת בזיבה - זבה הסופרת שבעה נקיים לזיבתה וילדה בתוך הימים האלה, ולא ראתה דם בלידתה ^[159] אין הלידה סותרת את מנין הימים הנקיים.

איבעיא להו: מהו שתעלה לידה לזיבה?

והיינו, זבה שילדה, ולא ראתה דם בימי טומאת הלידה - האם אותם ימים, שהיא טמאה בהם טומאת יולדת, אך לא ראתה בהם דם, עולים לה בתור שבעה נקיים? ^[160]

אביי אמר: אינה סותרת, ואינה עולה! ^[161] רבא אמר: אינה סותרת, ועולה! ^[162]

ומחלוקתם של אביי ורבא היא בזבה שהתחילה לספור ז' נקיים וילדה, ושניהם מודים כי אין טומאת הלידה עצמה סותרת את מנין הנקיים. אלא, שנחלקו - האם גם אפשר למנות את ימי הלידה עצמם בתור ימים נקיים. או שדיינו בכך שלא נסתור את הימים הקודמים עקב טומאת הלידה, אך אין ימי הטומאה של לידה יכולים להצטרף לימי ה'טוהר' הנקיים שלפני הלידה, ולכן אחר שיעברו ימי הלידה תשלים את הימים החסרים לספירתה.

אמר רבא: מנא אמינא לה שלידה אינה סותרת, ועולה לספירת ז' נקיים - דתניא: על הכתוב [ויקרא טו כח] "וספרה לה שבעת ימים, ואחר תטהר'. דרשוהו 'אחר' - אחר שתספור לכולן - לכל ז' נקיים - כאחת, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם!

אי אמרת בשלמא לידה עולה לה, שסופרת גם את ימי הלידה בתור ימים נקיים, היינו הטעם שהלידה אינה סותרת למנין שבעה נקיים, כיון דלא מפסקת טומאה, כי ימי הלידה למרות היותם 'ימי טומאה' עצמם מצטרפים לשבעה נקיים.

אלא אי אמרת לידה אינה עולה - ימי טומאת הלידה אינם יכולים להצטרף למנין ז' הנקיים - אם כן נמצא שאפסיק ליה לידה למנין ז' נקיים, שאינה יכולה למנות את שבעת הימים כאחת, ואין כאן 'אחר לכולן' ולמה לא תסתור את כל הספירה ^[163].

ואביי, אמר לך - הכתוב 'אחר לכולן' אינו ממעט הפסקה גרידא במנין הימים, ובאמת יכולה לצרף את הנקיים שלפני לידתה לנקיים שתספור אחר ימי טומאת לידה, כיון שלא ראתה דם לא בלידתה ולא בימי טומאת הלידה, ואין הפסוק בא ללמד אלא שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם, אך הפסקה של ימי טומאת לידה אינה סותרת, כי אינם סותרים ואינם עולים!

לכן אמר רבא: מנא אמינא לה שלידה אינה סותרת ועולה - דתניא על תחילת הפסוק הנזכר: 'ואם טהרה מזובה, וספרה לה שבעת ימים, ואחר תטהר' - דרשו 'מזובה' - ולא מנגעה! והיינו שגם זבה שהיא מצורעת יכולה לספור ז' נקיים, ולהביא קרבן זבה ולהטהר מלטמא את בועלה, על אף שהיא עדיין טמאה בטומאת צרעת ^[164]. ועוד דרשו 'מזובה', ולא מלידתה! זבה שילדה באמצע ספירת ז' נקיים, יכולה להמשיך במנין הימים הנקיים גם בימי טומאת - הלידה, כי הספירה היא לטהרת זובה ולא לטהרת לידתה!

ומוכח שימי הלידה אינם סותרים, ואף עולים למנין ז' נקיים!

ואביי, אמר לך: יש לתקן את גירסת הברייתא כך: תני דרשא חדא בלבד: "מזובה - ולא מנגעה", ולא תתני - "ולא מלידתה"! ואין להוכיח ממנה כרבא ^[165].

ורבא אמר: האי מאי? אי אפשר לשנות את גירסת הברייתא כפי גירסת אביי, שהרי אי אמרת בשלמא דגרסינן בסיפא דברייתא 'מזובה ולא מלידתה' מובן למה שנינו ברישא 'מזובה ולא מנגעה'. כי על אף שמצינו [בסמוך] לימוד אחר לכך, בכל זאת שנה לנו התנא 'מזובה - ולא מנגעה'. כי איידי דאיצטריך ליה להשמיענו שלידה אינה מפסקת, תנא גם נגעה [שאין טומאת נגעים סתירה לטהרת זיבה] אטו לידה.

אלא אי אמרת כאביי, שגרס בברייתא רק את הרישא 'מזובה ולא מנגעה' וזהו כל חידושה של הברייתא - האי דרשא אינה נצרכת כלל, כי מהכתוב [שם יג] 'וכי יטהר הזב מזובו' נפקא! דדרשינן 'מזובו - ולא מנגעו' ונלמד לזבה "במה מצינו" מזב.

וכיון שכן, נמצא מפורש בברייתא שימי הלידה עולים לספירת שבעה נקיים.

ואביי מתרץ דיש חידוש בשני הלימודים: חד בזב, וחד בזבה. וצריכי לכתוב את המיעוטים בשניהם, משום:

או דילמא דבר הגורם לטומאה סותר והא לאו גורם הוא. כתב רש"י ז"ל הרי קרי דבר שאינו גורם וסותר ההיא לאו סתירה היא דחד יומא הוא דסתר וכי בעי רבא לסתור את הכל ופי' דבר הגורם לידי זיבה.
ולא מחוור לי, חדא דקאמרינן דבר הגורם לטומאת שבעה סותר ולא אמרינן דבר הגורם לידי זיבה, ועוד דתניא הכא קריו יום א' לפיכך סותר יום אחד.
אלא זהו טעמו של דבר קרי שמטמא יומו סותר יומו ולא מפני שאין אותו היום עולה לשבעה נקיים דהא מעין א' הוא ודינו שיעלה אלא האי דאינו עולה לספירה דיומיה הוא דכיון דרואה הוא אמר רחמנא יסתור ולפיכך הוצרכו לומר שסתירו כטומאתו אבל קושי אם דינו לסתור משום טומאת נדה סותר הוא שבעה אבל משום טומאתו לא היה דינו לסתור ואפילו יומו שהרי עכשיו אינו מטמא בימי זיבה כלל ואף על פי שמטמא בימי נדה אין דינו לסתור ואפילו יומו דדבר הגורם עכשיו סותר ולא דבר שטהור עכשיו וגורס בזמן אחר ומיהו ודאי כיון דמעיין אחד אתי אינו עולה דלא גרע מימי טוהר דבתר לידה דאמרן לעיל לרב דאמר מעין אחד הוא אינן עולין והא לא סתירה מקריא אלא דבעי' נקיים מכל דם של אותו מעין, והא דאמרת הגורם לטומאת שבעה ודאי משום דבעייה לסתירת שבעה אמר שבעה.

והא דתניא ר' מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה, אפילו ברואה קאמר לפי' שאין דם ראיה זו גורם כלום ואי קסבר נמי דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם ההוא בקושי חזיתיה ואין קושי סותר כר' מרינוס וכיון שאין דם הקושי שלפני הלידה ולא שלאחר הלידה ראוי להיות סותר אף הלידה אינה סותרת שאין סתירה אלא בראיה דהויא לה לטומאה זו כנגיעה וכנוגעת בטומאתה שאין לה סתירה כלל, ומיהו אם ראתה בלידה אין יומא עולה לדברי הכל אלא שאין זה נקרא סתירה כדפיר' רש"י זכרונו לברכה, והכי נמי מפרשינן בפלוגתא דאמוראי והכי נמי מתוקמא למר אינה סותרת לעולם ואינה עולה לעולם ולמר אינה סותרת לעונם ועולה כשהימים הם ראויים לעלות כגון שאינה רואה דלכולי עלמא לעלות נקיים בעינן ואפילו בתוך ימי טוהר כדאמרן לעיל, והיינו דאמרן מ"ל נקיים מלידה כלומר נקיים אף מלידה ורבא לא נקיים מדם לומר אעפ"י שאינו גורם נקיים בעינן ואף בימי טוהר וכדרב.

והא דאמר רבא א"א בשלמא עולה היינו דלא מפסקת טומאה. ה"ק א"א בשלמא דינה לעלות בשאינה רואה אפילו ברואה נמי אינה סותרת שאין כאן טומאת ז' מפסקת אלא יומו הוא דלא חזי לעלות דומיא דרואה קרי שסותר יומו ואינו מפסיק כדאמרן בריש פירקן וכ"ש הכא דהאי דם לאו כגורם הוא טומאה כלל ולא מוסיף ביה טומאה דכלום אלא א"א אינו עולה האיכא טומאת ז' ושבועיים דמפסקא, כן נ"ל לפי' שמוע' זו ובתוספת מאריכין בה בענינים הרבה שאינן עולין.
ואיכא למידק אשמעתין דהא בשילהי בא סימן (דף כ"ד) איבעי להו ימי לידתה שאינה רואה בהן מהו שיעלה לה לספירת זיבתה, ואמר רב כהנא ת"ש ומסקנא ש"מ עולין ש"מ, וי"מ דהכא אליבא דר' מרינוס איירינן דאביי דאיק מדקאמר אינה סותרת מכלל דאינה עולה דה"ל למיתנא רבותא דעולה ורבא אמר אפילו לר' מרינוס עולה והא דאמר רבא מנא אמינא לה מואח' תטהר לומר דכיון דקרא קא דרשינן אפילו לר' מרינוס אית ליה, וכן הא דתניא מזובה ולא מנגעה מזובה ולא מלידתה קרא קא דייק והיינו דקאמר ליה אביי תני חדא כלומר לר' מרינוס דוקא חדא אבל ברייתא תרתי קתני והא דאמר אביי מנא אמינא לה לומר דכיון דמשכחת תנא דאמר אינה עולה ר' מרינוס היא דהא לרבנן עולה, וזה הפי' שמעתי ולא נתקבל לי.
ועכשיו מצאתי בתוספות בשמו של ר"ש ז"ל שכתבו בתשובותיו ואמר הרב ז"ל תדע דהא בעי לה לקמן בפרק בא סימן איבעי להו וכו', ואין דרך התלמוד לשאול בעיא אחת שתי פעמים ולא מצינו כן בשום מקום תלאוהו באילן גדול, ועדיין אינו מחוור לפי שאם היה אביי מודה לרבנן דעולין לא הוה משוי ליה לר' מרינוס טועה וחולק דליכא למידק מלישנא דידיה הכי כלל כדפרישית, ועוד הא דפרישו בדרבא דאמר מנא אמינא לה דמקרא דייק ולא מצי רבי מרינוס למפלג עלה הא לאו מילתא היא דאי איכא למידק מקרא תיקשי לר' אלעזר דאמר דאינה עולה אלא היינו טעמא דאביי דאיהו סבר לתרוצא לההיא ברייתא דבשלהי בא סימן כדמתרץ לה רב פפא א' שאני התם וכו'.
ומסקנא דעולין ודאי כרבא אתיא דקי"ל כוותיה ולא כדברי הרב ר' יעקב ז"ל שפי' שהלמ"ד לידה כהכא אלא כפי קבלת הגאונים שהוא לחי במסכת עירובין (דף ט"ו) דאיתותב מיניה התם בגמרא ת"ש מעובדא דרב וההיא דתניא בפרק המפלת אינן עולין לרבא אתיא כר' אליעזר דאמר מסתר נמי סתרא והא דלא מייתינן לכולהו בשמעתין כמה איכא בתלמודא דכוותייהו שדברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר ומה שאמרו שלא מצאו בתלמוד בעיא א' בשני מקומות כאן מצינו.
ועי"ל לו דהתם אמוראי בחראי אתו למיפשט אי כאביי או כרבא והלכה או אין הלכה מיבעיא להו וכן מצינו בפרק המגרש (דף פה ע"ב) דאיבעי להו מי בעינן ודן או לא עביד בעיא סתם בפלוגתא ברבי יהודה ורבנן [ועוד בעיא בפלוגתא דמתני'] דמתני' בפרק המקבל (דף קי"ד) מהו שיסדרו בבעל חוב וכן בפרק חזקת הבתים (דף מ ע"ב(איבעיא להו סתמא מאי קא מיבעי ליה מתרי לישני דרב יוסף דלעיל הי מינייהו הלכה וזו כן ופשטו מברייתא דעולין ואידתי ליה דאביי דסבר לכ"ע בין לרבנן בין לר' אליעזר אין עולין.

או דילמא דבר הגורם סותר. פירוש דבר הגורם טומאת זיבה סותר בזיבה כל הספירה אלא מיהו לסתירת יומו לא קא מיבעי' ליה דודאי כיון דלאו נקי מדם הוא אינו עולה דנקיים מדם בעינן להו כדאיתא בשלהי שמעתין ועוד דלא גרע מדם טוהר לרב דאמר מעין א' הוא ואפ"ה סותר יומו כדאיתא לעיל (נדה לה, ב), והוו להו כקרי דאינו גורם טומאת ז' ואפילו הכי סותר יומו כדאמרינן בסמוך מה גרם לו זובו שבעה לפיכך סותר שבעה קירוייו יום א' לפיכך סותר יום א', וכן כתב רש"י ז"ל דקרי שסותר אע"פ שאינו גורם לא קשיא דההיא לאו סתירה היא דחד יומא הוא דסתר וכי קא בעי רבא לסתור כל שבעה. אבל הרמב"ן נ"ר תי' דטעמו של דבר דקרי סותר יומו לא מפני שאין אותו היום עולה לנקיים דהא מעין א' הוא ודינו שיעלה אלא האי דאינו עולה סתירה דיומיה הוא דכיון דרואה הוא דאמר רחמנא יסתור ולפיכך הוצרכו לומר שסתירתו כטומאתו אבל קושי אם דינו לסתור משום טומאת נדה סותר הוא שבעה אבל משום טומאתו לא היה דינו לסתור ואפילו יומו שהרי עכשיו אינו מטמא בימי זיבה כלל ואף על פי שמטמא בימי נדה אין דינו לסתור ואפילו יומו דדבר הגורם עכשיו סותר ולא דבר שטהור עכשיו וגורם בזמן אחר ע"כ. ולא ירדתי לסוף טעמו דהא קרי לאו מעין אחר הוא אלא משום צחצוחי זיבה הוא שסותר כדאיתא בריש פרק המפלת (נדה כב, א) ואדרבה ה"ל למסתר כל ז' אלא שגזרת הכתוב היא דצחצוחי זיבה לא ליסתרו אלא יום אחד כדאיתא התם.

תניא ר' מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה איבעיא להו מהו שתסתור וכו'. פר"ח ז"ל לידה קושי הסמוך ללידה ואביי ורבא בדם הקושי הוא דפליגי כלומר בעיין הא איפשיטא דאין קושי סותר בזיבה מהו שיעלה אותו היום שראתה בחשבון הז' נקיים כאילו אותו דם אינו דם ועולה ליום נקי והא דאמר רבא לקמן דבעינן נקיים מדם פירש הוא ז"ל נקיים מדם שופי. ואינו מחוור בעיני חדא דלא הוה קרי ליה ר' מרינוס לידה אלא קושי. ועוד דכי אמר אביי לקמן מאי לאו נקיים מלידה ואהדר ליה רבא לא נקיים מדם היכי מסתמי הכי לישנייהו דקרו לדם קושי לידה ולדם שופי דם כיון דשניהם דמים נינהו וזמנם גרם להם לטמא ולטהר ה"ל למימר מאי לאו נקיים מדם לידה לא נקיים מדם שופי. ועוד דאם איתא דר' מרינוס בקושי דלידה קא מיירי ולומר שאין קושי סותר בזיבה מאי קא מיבעיא ליה לרבא הא תני ר' מרינוס שאינו סותר ורבא הא מידע ידע לה דמיפלג פליגי בה אביי ורבא. ואפילו ת"ל דבתר הכי שמעה ומעיקרא לא הוה שמיעא ליה מ"מ הוה להו לבעלי הגמרא לאתויה ולימא תנ"ה ר' מרינוס אומר. ועוד דאם איתא דסבר רבא דקושי אינו סותר אפילו יומו ותלי לה בטעמא דקא מפרש ואזיל אי אמרת אינו עולה איפסיקא לה לידה. א"כ אכתי קאי רבא בשיטתי' דקאמר בריש פרקין לרמי בר חמא שלא תהא טומאה כלל מפסקת בינייהו ואם איתא ה"ל לאביי לאקשויי עליה מקרי הסותר בזיבה יום א' כדאותיב עליה רמי בר חמא לעיל ואיתותב. ועוד דהא אפילו דם טוהר סותר יומו מיהא לרב דאמר מעין א' הוא והתורה טהרתו כדאיתא לעיל (נדה ל, ב) ומיהא בהא אפשר לי לתרוצה דשאני דם קושי משום דבימי זיבה רחמנא טהריה לגמרי ומותרת היא לבעלה בעודנו שותת ומשמע נמי דלמ"ד מקור מקומו טהור דם קושי טהור לגמרי כדם מגפתה. ואפילו למאן דאמר מקור מקומו טמא אינו טמא מעצמו כדם לידה אלא משום מקומו מדלא איפלגי עליה ב"ש וב"ה כלל ולא הוזכרה טומאתו בשום מקום אבל דם טוהר כיון דבימים וטבילה תלא ליה רחמנא לב"ה ובימים מיהא לב"ש, ויולדת בזוב דבעיא ספירה כיון דלא שלימו לה יומי לאו דם טוהר הוא אלא הרי הוא כדם הנדה ממש לכולי עלמא וכיון שהוא דם נדה דין הוא שיסתור יומו לפחות אע"פ שאינו גורם ואיפשר נמי מזה הטעם דדם יולדת בזוב שלא ספרה אם ראתה בתוך ימי ספירה שסותרת כל המנין משום דדם נדה גמור הוא. וכן נראה מדברי ר"ת ז"ל. גם הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהל' א"ב ה"י) כן כתב מפורש דדם הקושי אינו סותר אפילו יומו ועולה ולידה אינה סותרת ועולה ואם ראתה בתוך דם אינה סותרת כל ז' אבל יומו מיהא סתרה. ונ"ל שהוא ז"ל כן מפרש בדם הקושי כמו שכתבתי. ולידה פירוש לידה ממש בלא דם דאביי אמר דאינה סותרת ואינה עולה דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה ומכל מקום אינה סותרת דאחר אחר לכולן קרינן להו דלא הקפידה תורה אלא שלא תהא טומאת זיבה ממש מפסקת ביניהן ולידה מפסקת ביניהם אבל בטומאת ערב כקרי וא"נ כדם יולדת שלא ספרה לא אכפת ליה וכאתקפתיה דרמי בר חמא דריש פרקין וכן פירשו גם רוב המפרשים אלא שחדש לו הרב ז"ל לטהר דם הקושי לגמרי ולעשותו כיום נקי לעלות והא דמודה רבא לקמן בסמוך דבעינן להו נקיים מדם היינו נקיים מדם לידה שהוא בעצמו טמא, וכן הדין לדם היולדת שלא ספרה לכולי עלמא, אבל דם הקושי אינו אלא כדם המכה שאינו סותר ובזה נסתלקו כל הקושיות. ומכל מקום מותבינן אשמעתין דהכא אמר רבא דלידה עולה ומודה הוא דנקיים מדם בעינן א"כ הוו להו תרתי דסתרן אהדדי דאיהו הוא דאמר לקמן בפרק תינוקת (נדה סו, א) דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם דאמרינן התם אדבריה רבא לרב שמואל ודרש קשת' שנים ולשלישי הפילה צריכה שתשב ז' נקיים קא סבר אין קושי לנפלים ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ואם כן הכא תסתור מיהא משום דם שראתה בשעת לידה ותהא צריכה לישב עוד שבעה ואינה סותרת דקאמר רבא הכא משמע שהתחילה לספור קודם לידה ובתוך הספירה ילדה. וי"ל דהתם דוקא בשהפילה וכדמפרש התם דקא סבר שאין קושי לנפלים אבל יולדת ולד חי אותו דם שראתה בפתיחת הקבר אינו סותר דדם קושי הוא דאין לך קושי גדול מלידה כדאמרינן לעיל אין לך אונס גדול מולד ומשמע דכל לפני הולד ואפי' עם יציאת ולד הרי זה אונס דפתיחת הקבר, ודם הבא ממנו טהורים טהריה רחמנא ומי' יום שילדה בו כיון דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לפי דעת רובן של מפרשים שאמר דקושי סותר יומו וכפי הסברא הראשונה שכתבתי אותו יום מיהא סתרה. אבל לדעת הר"ם במז"ל כל קושי אינו סותר כלל ועולה. ומ"מ ימי הלידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה כדעת רבא אבל אם ראתה בהן אותו יום שראתה בו אינו סותר ואינו עולה דנקיים מדם בעי' כדמודה בהא רבא בסמוך.

בעי רבא קושי מהו שיסתור בזיבה. פרש״י ז״ל שיסתור כל מה שספרה או דילמא האי לאו גורם הוא ואי קשי דהרי קרי דאינו גורם וסותר ההוא לאו סתירה הוא דחד יומא הוא וכי בעי רבא לסתור הכל עכ״ל. ויש מסייעין עוד דבריו ז״ל דודאי פשיטא שסותר יום א׳ דלא גרע מדם טהר לרב דאמר מעין א׳ הוא ואפ״ה סותר יומו כדאיתא לעיל ואחרים פי׳ דודאי כל היכא דאמרת דבר הגורם סותר אינו סותר כלל ואפי׳ יומו ורבא לגמרי מבעיא ליה אם סותר אפי׳ ז׳ או אינו סותר כלל ואפי׳ יום א׳ ולא דמי לקרי דאלו קרי הוא מטמא מיהא יום א׳ ונהי דמעין א׳ מעצמו ואינו ראוי שיהא מעכב בנקיות זבה מ״מ הרי משום צחצוחי זיבה שבו הוא מותר כדאיתא בפ׳ המפלת אלא שגזרת הכתוב הוא שלא אלא יום א׳ בטומאתו כדאיתא התם אבל הכא שהוא עצמו טהור אם אינו סותר ז׳ מפני שהוא מטמא אינו ראויה שיסתור כלום ודבר הגורם עצמו סותר ולא דבר שאינו גורם עכשו וגורם בזמן אחר ואי משום דדם טהר סותר יומו לרב ההיא נמי משום דלרב מאותו מעין הוא וביומי וטבילה תלה רחמנא מה שאין כן בזו ולא בעי טבילה לטהרתו והוא טהור גמור וטהרה לבעלה אף כשהוא שותת וזהו דעת אדוננו הרמב״ן ז״ל וגם ר״ת והרמב״ם ז״ל.

א״ל אביי אונס בזוב יוכיח וכו'. פי׳ שאינו גורם לר״א וסותר וכדמוכח סוגיין ומאי דפשיט לה אביי מדר״א דלית הלכתא כותיה היינו משום דס״ל דמסתמא לא פליגי רבנן התם אלא במאי דס״ל שהוא גורם וכדקתני שלישי אין בודקין אותו אבל מדר״א דהתם משמע לרבנן דהכא דכי היכא דלר״א התם דבר שאינו גורם סותר ה״ה לרבנן הכא דלאו בהא פליגי כלל ורבא ס״ד דאביי פשיט ליה מדרבנן ממש והיינו דא״ל דודאי אונס בזוב דבר הגורם הוא כדתנן ג׳ אין בודקין ואהדר ליה אביי דמאי דקאמר אונס בזוב אינו גורם לר״א קאמר ולדידיה הכי נמי דלא סתר בתמיה.

והא דקתני רביעית אין בודקין אותו וההיא מסתמא לסתור היא וא״ל רבא דדילמא אה״נ דלר״א כיון דאינו גורם אינו סותר ואף היא תליא בבעין דהכא ומאי דקאמרן ר״א רביעית אין בודקין אותו לטמוייה לההיא טפה במשא קאמר ואוכרח ליה אביי דודאי ליכא סתר דהא קתני בבריתא בהדיא לקרבן אמרתי בדיקה ולא לסתירה אז השיב לו רבא דדילמא דוקא לר״א אבל לרבנן לא סתר כיון דלדידהו אינו גורם וכל עיקר טעמו של ר״א שהוא סותר אינו אלא משום שלדבריו גורם וא״כ הדרא בעיין לדוכתא לרבנן מאי ושתק אביי והתלמוד הביא ראיה דלרבנן אינו סותר מדתני אבוה דר׳ אבין מה גרם לו זובו וכו׳ דאלמא בגרמא תלית מלתא ואביי קבלה קאמר דודאי הכי נקטינן דלרבנן אינו סותר ואי אשכחן סתם תנא דתני סותר ר״א היא ולאו כדקס״ד מעיקרא דמדר״א נשמע לרבנן. כך יש לפרש שיטה זו על כל פנים דהא אם איתא דאביי פשיט להא בריתא כרבנן דלרבנן אינו סותר היכי פשיט ליה מעיקרא מר״א שסותר ושביק הא דרבנן דמשמע מינה דאינו סותר אלא ודאי כדאמרן כנ״ל.

תניא ר׳ מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה. ר״ח ז״ל פי׳ דקושי הסמוך ללידה קאמר וכאידך דלעיל ועליה פליגי אביי ורבא אם הוא עולה או סותר יומו מיהת והקשו עליו ז״ל חדא דאמאי לא קתני דם קושי כדנקטי בכל דוכתא במתני׳ ובסוגיין דלעיל ועוד דהוי ליה למימר תניא נמי הכי ועוד דלקמן בסוגיין אמרינן מאי לאו נקיים מלידה ופי׳ לא נקיים מדם והוצרך הוא ז״ל לפרש מאי לאו נקיים מדם לידה דהיינו דם קושי ופריך לא נקיים בדם שופי ואינו נכון דהיכי סתים לישנא למקרי להאי לידה ולהאי דם סתמא לכך הנכון לפרש דברים כפשוטן וכדמשמע מפרש״י ז״ל וכ״כ בתוס׳ וז״ל בעל התרומות ז״ל ר׳ מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה שאם ספרה מקצת שבעה או אפי׳ כלם ואח״כ ילדה ובשעת לידה לא ראתה אינה סותרת ואעפ״י שראתה אח״כ תוך ז׳ של לידת זכר או תוך שבועים של נקבה ישלים אחרי כן ותטבול ומותרת.

איבעיא להו מהו שתעלה אם לא ראתה תוך ז׳ של זכר ותוך שבועים של נקבה עולין לספירת זבה או לא אביי אמר אינה סותרת ואינה עולה ורבא אמר אינה סותר ועולה ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא וכו׳. וא״ת ולרבא מי ניחא והא אמר בפ׳ בתרא דא״א לפתיחת הקבר בלא דם וא״כ אמאי אינה סותרת דהא איפסיק לה בשעת לידה וצריך לומר דרבא אליבא דר׳ מרינוס קאמר דהוא סובר דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם ע״כ לשון בעל התרומות. ואחרים תרצו בזה דאפי׳ תימא דא״א לפתיחת הקבר בלא דם לרבא אינה סותרת ועולה שאין לה קושי גדול מליד׳ כדאמרי׳ לעיל אין לך אונס גדול מולד ודם קושי רחמנא טיהריה שאינו סותר ולא חשו לדם לידה שיהא סותר ומטמא אלא במפלת ומשום שאין קושי לנפלים ולפי זה הא דאמרינן שאינו סותר היינו שאינו סותר כלל אפי׳ יומו ומיהו אפי׳ תימא שסותר יומו וכדפרש״י ז״ל דלעיל נהי דאינו עולה אינו חשוב מפסיק דכי אמרי׳ שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם היינו שלא תהא טומאת ז׳ מפסקת הן טומאת זיבה דוקא לאביי או טומאת לידה נמי לרבא אבל לא טומאת יום אחד וכדאמר׳ ליה אביי לרבא לעיל בפרקין.

ואביי וכו׳ תני חדא וכו׳ הא ודאי משמע שהיא דחיקא טובא דתנא תני תרתי ולימא אביי דלא נתני חדא אלא שי״ל דאביי אגמריה סמוך ואיהו קים ליה שאין זה מעיקר מלשון הבריתא אלא תוספות לשון אמוראין שהיו סוברין כרבא ופתרוה אמתני'.

ואביי חד בזב וחד בזבה וצריכי וכו' פי׳ משום וצריכי כתב לה לומר דאע״ג דשם זוב חד הוא צריכי דכיון דחד בזב וחד בזבה ויש כיוצא בזה הרבה בלשון התלמוד.

או דילמא דבר הגורם לטומאה סותר והא לאו גורם הוא. כתב רש"י ז"ל הרי קרי דבר שאינו גורם וסותר ההיא לאו סתירה היא דחד יומא הוא דסתר וכי בעי רבא לסתור את הכל ופי' דבר הגורם לידי זיבה.
ולא מחוור לי, חדא דקאמרינן דבר הגורם לטומאת שבעה סותר ולא אמרינן דבר הגורם לידי זיבה, ועוד דתניא הכא קריו יום א' לפיכך סותר יום אחד.
אלא זהו טעמו של דבר קרי שמטמא יומו סותר יומו ולא מפני שאין אותו היום עולה לשבעה נקיים דהא מעין א' הוא ודינו שיעלה אלא האי דאינו עולה לספירה דיומיה הוא דכיון דרואה הוא אמר רחמנא יסתור ולפיכך הוצרכו לומר שסתירו כטומאתו אבל קושי אם דינו לסתור משום טומאת נדה סותר הוא שבעה אבל משום טומאתו לא היה דינו לסתור ואפילו יומו שהרי עכשיו אינו מטמא בימי זיבה כלל ואף על פי שמטמא בימי נדה אין דינו לסתור ואפילו יומו דדבר הגורם עכשיו סותר ולא דבר שטהור עכשיו וגורס בזמן אחר ומיהו ודאי כיון דמעיין אחד אתי אינו עולה דלא גרע מימי טוהר דבתר לידה דאמרן לעיל לרב דאמר מעין אחד הוא אינן עולין והא לא סתירה מקריא אלא דבעי' נקיים מכל דם של אותו מעין, והא דאמרת הגורם לטומאת שבעה ודאי משום דבעייה לסתירת שבעה אמר שבעה.

והא דתניא ר' מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה, אפילו ברואה קאמר לפי' שאין דם ראיה זו גורם כלום ואי קסבר נמי דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם ההוא בקושי חזיתיה ואין קושי סותר כר' מרינוס וכיון שאין דם הקושי שלפני הלידה ולא שלאחר הלידה ראוי להיות סותר אף הלידה אינה סותרת שאין סתירה אלא בראיה דהויא לה לטומאה זו כנגיעה וכנוגעת בטומאתה שאין לה סתירה כלל, ומיהו אם ראתה בלידה אין יומא עולה לדברי הכל אלא שאין זה נקרא סתירה כדפיר' רש"י זכרונו לברכה, והכי נמי מפרשינן בפלוגתא דאמוראי והכי נמי מתוקמא למר אינה סותרת לעולם ואינה עולה לעולם ולמר אינה סותרת לעונם ועולה כשהימים הם ראויים לעלות כגון שאינה רואה דלכולי עלמא לעלות נקיים בעינן ואפילו בתוך ימי טוהר כדאמרן לעיל, והיינו דאמרן מ"ל נקיים מלידה כלומר נקיים אף מלידה ורבא לא נקיים מדם לומר אעפ"י שאינו גורם נקיים בעינן ואף בימי טוהר וכדרב.

והא דאמר רבא א"א בשלמא עולה היינו דלא מפסקת טומאה. ה"ק א"א בשלמא דינה לעלות בשאינה רואה אפילו ברואה נמי אינה סותרת שאין כאן טומאת ז' מפסקת אלא יומו הוא דלא חזי לעלות דומיא דרואה קרי שסותר יומו ואינו מפסיק כדאמרן בריש פירקן וכ"ש הכא דהאי דם לאו כגורם הוא טומאה כלל ולא מוסיף ביה טומאה דכלום אלא א"א אינו עולה האיכא טומאת ז' ושבועיים דמפסקא, כן נ"ל לפי' שמוע' זו ובתוספת מאריכין בה בענינים הרבה שאינן עולין.
ואיכא למידק אשמעתין דהא בשילהי בא סימן (דף כ"ד) איבעי להו ימי לידתה שאינה רואה בהן מהו שיעלה לה לספירת זיבתה, ואמר רב כהנא ת"ש ומסקנא ש"מ עולין ש"מ, וי"מ דהכא אליבא דר' מרינוס איירינן דאביי דאיק מדקאמר אינה סותרת מכלל דאינה עולה דה"ל למיתנא רבותא דעולה ורבא אמר אפילו לר' מרינוס עולה והא דאמר רבא מנא אמינא לה מואח' תטהר לומר דכיון דקרא קא דרשינן אפילו לר' מרינוס אית ליה, וכן הא דתניא מזובה ולא מנגעה מזובה ולא מלידתה קרא קא דייק והיינו דקאמר ליה אביי תני חדא כלומר לר' מרינוס דוקא חדא אבל ברייתא תרתי קתני והא דאמר אביי מנא אמינא לה לומר דכיון דמשכחת תנא דאמר אינה עולה ר' מרינוס היא דהא לרבנן עולה, וזה הפי' שמעתי ולא נתקבל לי.
ועכשיו מצאתי בתוספות בשמו של ר"ש ז"ל שכתבו בתשובותיו ואמר הרב ז"ל תדע דהא בעי לה לקמן בפרק בא סימן איבעי להו וכו', ואין דרך התלמוד לשאול בעיא אחת שתי פעמים ולא מצינו כן בשום מקום תלאוהו באילן גדול, ועדיין אינו מחוור לפי שאם היה אביי מודה לרבנן דעולין לא הוה משוי ליה לר' מרינוס טועה וחולק דליכא למידק מלישנא דידיה הכי כלל כדפרישית, ועוד הא דפרישו בדרבא דאמר מנא אמינא לה דמקרא דייק ולא מצי רבי מרינוס למפלג עלה הא לאו מילתא היא דאי איכא למידק מקרא תיקשי לר' אלעזר דאמר דאינה עולה אלא היינו טעמא דאביי דאיהו סבר לתרוצא לההיא ברייתא דבשלהי בא סימן כדמתרץ לה רב פפא א' שאני התם וכו'.
ומסקנא דעולין ודאי כרבא אתיא דקי"ל כוותיה ולא כדברי הרב ר' יעקב ז"ל שפי' שהלמ"ד לידה כהכא אלא כפי קבלת הגאונים שהוא לחי במסכת עירובין (דף ט"ו) דאיתותב מיניה התם בגמרא ת"ש מעובדא דרב וההיא דתניא בפרק המפלת אינן עולין לרבא אתיא כר' אליעזר דאמר מסתר נמי סתרא והא דלא מייתינן לכולהו בשמעתין כמה איכא בתלמודא דכוותייהו שדברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר ומה שאמרו שלא מצאו בתלמוד בעיא א' בשני מקומות כאן מצינו.
ועי"ל לו דהתם אמוראי בחראי אתו למיפשט אי כאביי או כרבא והלכה או אין הלכה מיבעיא להו וכן מצינו בפרק המגרש (דף פה ע"ב) דאיבעי להו מי בעינן ודן או לא עביד בעיא סתם בפלוגתא ברבי יהודה ורבנן [ועוד בעיא בפלוגתא דמתני'] דמתני' בפרק המקבל (דף קי"ד) מהו שיסדרו בבעל חוב וכן בפרק חזקת הבתים (דף מ ע"ב(איבעיא להו סתמא מאי קא מיבעי ליה מתרי לישני דרב יוסף דלעיל הי מינייהו הלכה וזו כן ופשטו מברייתא דעולין ואידתי ליה דאביי דסבר לכ"ע בין לרבנן בין לר' אליעזר אין עולין.

או דילמא דבר הגורם סותר. אע"ג דקרי סותר היינו יום אחד וכן הוא גורם טומאה יום אחד. ותימה והרי דם טוהר דאינו גורם טומאה וסותר לרב דאמר מעיין אחד הוא כדאמר לעיל דיולדת בזוב צריכה שתשב ז' נקיים וי"ל דדם טוהר לרב חשיב גורם טפי שאם תראה בזה הענין בימים הראויין לזיבה תהא בו זבה ולא דמי לקושי משום דם שיראה בקושי לעולם לא יגרום זיבות:

אמר ליה אביי אונס בזוב יוכיח שאינו גורם וסותר. אביי לית ליה הא דאמר רב הונא לעיל ראיה ראשונ' של זב מטמאה באונס:

איבעיא להו מהו שתעלה. כתב רש"י בתשובה דהך בעיא אליבא דר' מרינוס הוא דמיבעיא לן ולאו תלמודא באפי נפשיה הוא דמיבעיא ליה משום דלקמן פ' בא סימן מיבעיא ליה לתלמודא ימי לידה שאינה רואה בהן מהו שיעלו לספירת זיבתה. ומייתי עלה ת"ש ואין שיטת התלמוד לישאל בעי' אחת לפעמי' ולישא וליתן בה אלא הכא לר' מרינוס הוא דקבעי דנקט לישנא דסותרת ומיבעיא ליה מאי סבירא ליה בעליה מי אמרי' מדלא קאמר ימי לידה עולין לספירת זיבתה אינה עולה אית ליה או דילמא הא בהא תליא כיון דאינה סותרת ע"כ עולה דאם לא כן לא מניא רצופין ורחמנא אמר אחר אחר לכולן. אביי אמר אינה סותרת דוקא קאמר ואינם עולין ואפי' אינה רואה בהן אלא משלמת ספירתה לאחר שבועיים וה"מ דלא חזיא דם אבל אי חזיא דם לא אחר אחר הוא דאע"ג דלאו טומאת זיבה הוא מ"מ מדם בעי' נקיים דהא אפי' דם טהור סותר לרב דאמר מעין אחד הוא כ"ש דם דימי טומאה ורבא אמר אינה סותרת ועולה דהא בהא תליא:

אמר רבא. מנא אמינא לה. דכל דאית ליה דאינה סותרת אית ליה דעולה דתניא ואחר תטהר כו' וע"כ ר' מרינוס לא פליג אקרא וכן מייתי מקרא דוטהרה מזובה דע"כ ר' מרינוס לא פליג אקרא. מי' ק' דהא ע"כ ר' אליעזר פליג אהך קרא דוטהרה מזובה דאיהו נמי אמר דמסתר נמי סתרה. וכ"ש דאינה עולה. והכי משני רבא גופיה לקמן וי"ל דאה"נ דהוה מצי למימר אביי ולטעמי':

פיסקא המקשה נדה כולי דבר המטמא סותר והא נמי מטמא בנדה הוא כולי פירוש הך בעיא לא אתיא אלא לרב דאמר דהוה נדה ליומא ומש"ה בעי אי סותר או לא אבל אליבי דר' יצחק דאמר המקש' אינה כלום ליכא למיבעי מידי דהא כדם מגפתת הוא והאיך יסתור ואפילו לר' יצחק נמי איכא למיבעיא כגן דראתה ג' ימים בסוף י"א והוקבעה זבה וקודם שספרה ז' נקיין ראתה על ידי קושי שאותו הקושי מטמא משום נדה דהא כבר עברו י"א יום ולאו מילתא היא דאע"ג דעברו י"א יום לא מתחלי ימי נידות עד שתשלים ז' נקיים ואותו הדם דם טוהר הוא והלכך לא סתר ואפילו ללו דאמר לקמן אין הולד מטהר אלא ימים הראוין להיות בהן זבה דהיינו י"א יום אבל מכאן ואילך לא. הני מילי כשלא הוקבעה זבה בתוך אותן י"א יום התם ודאי הדרא לפתח נידותה אבל היכא דהוחזקה זבה באותן י"א יום לעולם לא הדרא לפתח נדותה עד שתספור ז' נקיים:

תנא ר' מרינוס אומר אין לידה סותרת כזיבה פירוש אע"ג דראתה דם דהא דם קושי אמאי לא סתר משם דאינו גורם דמחמת עצמה בעינן ולא מחמת ולד כ"ש האי דהוה מחמת ולד ממש ונ"ל דכל דמים שהיא רואה בכל ז' לזכר וי"ד לנקב' מחמ' ולד קא חשבינן להו ואינן סותרין אלא משלמת מנינה לאחר מיכן:

איבעיא להו מתו שתעלה אביי אמר אינה סותרת ואינה עולה רבא אמר אינה סותרת ועולה פי' אין לומר דברואה דם בתוך ימי לידתה פליגי ואפ"ה אמ' רבא כיון דאינה סותרת עולה ואע"ג דראתה דהא אמרי' לקמן ורבא לא נקיים מדם דאלמא מודה רבא דימי הנדה שאינן נקיים מדם אינם עולי' ואי קשיא אמאי אינן עולין כיון שאין סותרים. תשובה לעלות כולי עלמא לא פליגי דכיון דטמאה היא אינן עולין דומיא דקריו בזב שכיון שאותו היום שראה קרי טמא הוא אעפ שאין סותר הקודמין אינו עולה ומשום הכי נמי בקושי הסותר בזיבה דאמר אביי נקטינן אין קושי סותר בזיבה לא קא מיבעיא לן אם עולה אם לאו דכיון דטמא הוא ביום הקושי אע"ג דאינו סותר הקודמים אינו עולה וה"נ בדם הנדה אע"ג דאינה סותר את הקודמים כיון דטמאה הוא אינה עולה כי פליגי בלידה שאין רואה בהם אביי סבר כיון דטמאה היא בלא דם מה לי רואה מה לי אינה רואה כי היכא דאם ראת' אינה עולה ה"נ לא ראתה אינה עולה אבל כי לא ראתה אע"ג דטמאה היא הויא לה כאלו הות טמאה מנגעה או מחמת מגע טומאת מת שאין מעכבות מלעלות והכי נמי טומאת לידה בלא דם אינה מעכבתה מלעלות:

תד"ה אביי אומר אינה סותרת כו' ותו היאך יחלוק אביי אברייתא דהתם עכ"ל ואם הוא סובר כברייתא דהמפלת ודלקמן דאית להו אין עולין הו"ל למפסק הכי דהלכתא כהך ברייתא:

בא"ד קשה דהא ע"כ ר"א פליג וי"ל כו' עכ"ל ר"ל על מנא אמינא בתרא דקאמר רבא פליג ר"א וק"ל:

בד"ה רבא אמר אינה סותרת כו' וי"ל דרבא אליביה דרבי מרינוס קאמר כו' עכ"ל ומיהו לרבא אע"ג דסותר ס"ל דעולין דיום הראייה אינו סותר אלא עד יומו אבל שאר ימי לידה שאינה רואה עולין לה כמו שכתבו הפוסקים אבל לר"א דסותר בלאו ראייה משום דאינו גורם סותר אין חלוק בהן וכל הימים אין עולין כדקאמר מסתר נמי סותר וכ"ש דלא סלקא ודו"ק:

בתוס' ד"ה דבר הגורם סותר וכו' וא"ת יולדת בזוב תוכיח וכו'. ר"ל דם טהור של יולדת בזוב דאמר לעיל סוף דף ל"ה דסותר לרב דקאמר בשלמא לרב דאמר מעין אחד משום הכי בעי ז' ימים נקיים וכו':

ד"ה נקטינן וכו' מכאן משמע דלא דרשי אתין. ר"ל מדאמר אביי נקטינן וכו' והיינו כרבנן דאמרי שלישית אין בודקין אותו והוי דבר הגורם ולכך סותר ורבנן לא דרשי אתין כדלעיל (נדה ד' ל"ה:)

ד"ה אביי אמר וכו' ומייתי רבא מנא אמינא לה דמסתמא רבי מרינוס לא פליג אקרא. פי' אקרא דואחר תטהר וכן מסתמא נמי לא פליג אברייתא שניה דמייתי דדריש מזובה ולא מלידתה ואביי מייתי מנא אמינא לה דאיכא תנא דפליג וכו' ר"ל ואביי מה צריך לאתויי מנא אמינא לה כיון דלא קאמר לה דאין עולין כי אם אליבא דרבי מרינוס לכך קאמר דלהכי מייתי ראיה דלא תימא מאי דוחקיה לאוקמי דרבי מרינוס שלא כברייתא דפרק בא סימן כיון דלא אשכחן שום תנא דפליג עליה לכך מייתי מנא אמינא לה דאשכחן תנא דפליג עלה:

בא"ד ומה שפירש דמייתי רבא מנא אמינא לה דמסתמא לא פליג אקרא קשה דהא ע"כ רבי אליעזר פליג. ר"ל אקרא דברייתא השניה דמייתי רבא דתנא מזובה ולא מלידתה פליג רבי אליעזר דהא כיון דלדידיה מסתר נמי סתרה כ"ש דאין עולה כדאמר לקמן בשמעתין אבל אמנא אמינא קמא דמייתי רבא מקרא דואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם לא פליג ר"א דלדידיה שפיר דאין עולה ולא תהא טומאה מפסקת ביניהם דהא מסתר נמי סתרה וק"ל:

בא"ד דהא מוקי לה כר"ע וכו'. לעיל בפרק המפלת סוף שמעתין דטועה:

בא"ד ומדקדק מדלא קאמר עלה ש"מ ארבע וכו'. ר"ל ר"ת מייתי ראיה דקי"ל דאין עולין מדאמר בפרק המפלת בסוף שמעתא דטועה אברייתא דטועה ש"מ תלת וכו' ולא קאמר ש"מ ארבע דימי לידה אין עולין דהא ברייתא דטועה ס"ל דאין עולין אלא ודאי משום דפשיטא לן דאין עולין:

בא"ד משום דאיכא ס"ס בסוף ימי טוהר וכו'. ר"ל דא"א לפרש ולומר דלעולם דגם התנא דברייתא דפרק בא סימן סבר בעלמא דאין עולין והתם היינו טעמא דאמר עולין משום דהוי ספק ספקא ספק לא ילדה ואת"ל ילדה אימא זכר ילדה ולכך מקילין התם ולומד דעולין זה אינו דאי בעלמא אין עולין משום האי ספק ספקא לא היה לן להקל משום דאי אזלינן לקולא משום האי ספק ספיקא איכא ספק ספיקא בסוף ימי טהרה דסותר להאי ספק ספיקא ר"ל דהספק ספקות סתרי אהדדי משום דאי ראתה ביום ל"ד ואח"כ תחזור ותראה ביום מ"א איכא למימר נמי אימר לא ילדה והוי ביום ל"ד תחלת נדה וביום מ"א שומרת יום כנגד יום ואת"ל ילדה אימר נקבה היא ושתי ראיות היו דם טהור וא"כ משום האי ס"ס נמי הוה לן למיזל לקולא דא"א בתרוייהו למיזל לקולא דסתרי אהדדי דבספק ספקא הראשון ואת"ל ילדה אימר זכר ילדה ובהאי ס"ס אמרינן את"ל ילדה אימר נקבה ילדה ולכך אזלינן בתרוייהו לחומרא וכה"ג פירשו התוספות לעיל ריש דף כ"ז ד"ה חומר שני ולדות וכו' וע"ש ולכך מסיימי התוספות הכא מידו כיון דאין קרבנה נאכל וכו' ר"ל ומיהו בלאו ספקא דאימר זכר ילדה איכא הכא שני ספקות דאימר לא ראתה ואינה יולדת בזוב כלל ולכך איכא למימר דמשום הכי אזלינן להקל דאפילו בעלמא אין עולין הכא עולין:

בא"ד ואומר ר"ת דימי לידה שאין רואה בהן הוא למ"ד של מיע"ל קג"ם. אמר זה כדי שלא תקשה לדבריו דהיאך אפשר לומר דהלכה בזה כאביי והא קי"ל הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם להכי קאמר דאה"נ דלמ"ד מיע"ל קג"ם הוא ימי לידה וכו' ולא לחי העומד מאליו וכו':

ד"ה רבא אמר אינה סותרת וכו' וי"ל דרבא אליבא דרבי מרינוס קאמר וכו'. אבל איהו ס"ל דסותרת מקשין העולם כיון דרבא ס"ל דסותרת א"כ היאך אמר דעולין הא כיון דמסתר סתרי כל שכן דלא סלקי כדאמר לקמן אליבא דרבא ואין לומר דהא דאמר רבא עולין היינו אליבא דרבי מרינוס וליה לא ס"ל דזה אינו דהא לעיל כתבו התוס' איפכא דלכ"ע עולין בברייתא דפרק בא סימן ואפילו אביי דאמר אין עולין לא קאמר אלא אליבא דרבי מרינוס אבל אין זה קושיא כלל דלרבא איכא למימד שפיר אע"ג דסותרת בלידת הימים שספרה כלל מטעם דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם מ"מ אחר הנידה ימי לידתה דהיינו ז' לזכר וי"ד לנקבה כשאין רואה בהן עולה לספירתה ואחר הלידה הוא מתחלת לספירתה ועולין לה ימי לידתה אבל לרבי אליעזר דאמר גמרא דאין עולין משום ראיהו ס"ל דאפי' דבר שאינו גורם סותר א"כ ימי הלידה בעצמן אפילו בשאינה רואה בהן הן סותרין ספירתה לדידיה כ"ש דלא סלקי וק"ל:

תוס' בד"ה דבר הגורם כו' דלעולם דם שתראה כו' כצ"ל:

גמרא מה גרם לו זובו שבעה כו' אלא לאו דבר הגורם סותר. לכאורה קשה דהא ראיית אונס ג"כ אינו גורם לטומאת ז' אלא לקרבן. כי טומאת ז' כבר היא בידו מהשניה. וי"ל דנ"מ דאם ראה השלישית למחרתה דמונה ז"י ממנה. וגם בעדה אינו נטהר עד שימנה ז"י שלמים ולמחרתם יטהר בהבאת קרבנותיו:

רש"י ד"ה אינה סותרת. אלא משלמת אחריהן. הס"ד. ואח"כ מה"ד

אם טהרה מזובה וספרה לה. מזובה ולא מנגעה כיון כו'. כ"נ דצ"ל. ומש"כ ותביא קרבן לזיבתה ואז תטהר מלטמא בועלה כו'. עט"א במגילה (ח) מה שתמה עליו בזה ועי' ג"כ מש"כ שם בס"ד:

תד"ה אביי. תדע דאין רגילות למיבעי חדא מלתא בתרי דוכתי כו'. הן גם בעיא דפולטת ש"ז מהו שתסתור בזיבה דלעיל (לג) נשנה נמי לקמן (מ ב) (אלא דשם הוא באמוראים שונים) ולא עוד אלא הך דהכא. בפ' ב"ס נקט דאיבעיא להו:

בא"ד מדקתני ואין קרבנה נאכל כו' ותדע דלא קבל כו' ולא הדר ביה כו'. כצ"ל:

בא"ד ומיהו אי גרסי' לעיל דאמר סותר ר' אלעזר. עמש"כ לעיל (לו) ראיה לגי' זו:

גמ׳ אמר לדבתיהו צביא לי זוודתא כצ״ל:

שם ולימא לי' לרב מלי עלואי כצ״ל. ונ״ב צריך ביאור וישוב:

שם אלא אי אמרת אינה עולה אפסיקא להו לידה כצ"ל. וכי שייך שקרא התם בעלמא דקושטא:

רש״י ד״ה ש״מ וכו׳ מכלל דקיימא לן דבר הגורם כצ״ל:

תוס׳ ד״ה אביי אמר וכו׳ ואין קרבנה נאכל כצ"ל:

אפסיק ליה לידה. ע"ל לג ע"א תד"ה רואה:

רש"י ד"ה ולא מנגעה וכו' ותביא קרבן לזיבתה. ע' טורי אבן מגילה ח ע"א ד"ה מזובו:

א"ל אביי אונס בזיבה שאינו גורם וסותר פי' ש"מ משום דאית ליה טומאה בשום מקום והיינו בראייה ראשונה שמטמא באונס משו"ה סותר א"כ ה"נ כל דאית ליה טומאה בשום מקום סותר וצ"ל דהוי ס"ל לאביי דראייה ראשונה גורם טומאה ליומא אבל אינו מצטרף לראייה שניה לגרום ספירת ז' ודלא כר"ה לעיל ל"ה ע"א וע"ש תוס' ד"ה מאי לאו ע"ש. ורבא הוי מצי לדחוי דמשכחת בראייה ראשונה דגורם ספירת ז' נקיים כשמצטרף עם השניה וכרב הונא אלא דרצה לדחות לו ממשנה או ברייתא מפורשת אבל לקושטא דמילתא ה"נ דגורם כר"ה ועי' בסמוך:

נקטינן כ' תוס' דמשמע דלא דרשי אתים פי' דלת"ק דר"א הומ"ל דהכא הוא דלא דרש את משום שהוא נגד הסברא שהרי רגלים לדבר כמפורש במתני' דזבים וע' מ"ש תי"ט שם אבל אביי ורבא דשמעתין ע"כ לא ס"ל הך דרגלים לדבר דא"כ לא גרים בראייה ג' דהתם לאו אונס הוא שהרי רגלים לדבר. אלא ע"כ ס"ל כהר"ש שם דטעמא דרגלים לדבר לא קאי אראייה ג' דאונס ואפ"ה לא דריש את ש"מ דלא דרש אתים כנ"ל בכוונת התוס' אמנם מ"מ הדבר צ"ע הא אנן דרשינן אתים וקיי"ל נמי כת"ק דר"א וע"כ צ"ל כנ"ל דהכא לא דרשי משום דרגלים לדבר וא"כ לדידן לא גרים ראיית אונס טומאה כלל וקשה איך קיי"ל דדבר שאינו גורם אינו סותר. וי"ל משום דקיי"ל כר"ה לעיל ל"ה ע"א דראייה ראשונה באונס מצטרפת לשניה לגרום טומאת ז' וכמ"ש לעיל בסמוך וק"ל:

דתניא ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן כו' יש לעיין לרבא הא ל"ל קרא גבי נקבה שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם נילף מזכר דכתיב גבי' לטהרתו דמיניה ילפינן לעיל ל"ג ע"ב שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם גבי זב זכר ונילף מיניה זבה נקבה לרבא דלא פריך ומטעמא שיבואר לקמן בסמוך אי"ה. ואי"ל דסד"א דוקא טומאת זיבה לא תהא מפסקת ביניהם דהכי משמע קרא דלטהרתו ולא לטומאתו ולא ממעט אלא טומאה שלו היינו זיבה ולא אימעט טומאה אחרת קמ"ל ואחר תטהר דגבי נקבה אפי' טומאת לידה לא תפסוק וסברא זו כתבה התוס' שם ד"ה לטהרתו כו' לפמ"ש לעיל ע"ש ז"א דהא מזובה ולא מלידתה נפקא דעולה ומכ"ש דאינו סותר וא"כ ואחר תטהר ל"ל. וי"ל לאורוי לן דפולטת ש"ז לא תסתור בזבה וכדלעיל שם ולא הדר ביה רבא גבי רמי בר חמא ודלא כתוס' שם אלא דנראה קצת דוחק דקרא משמע דאתא להחמיר שלא תטהר אלא אחר לכולן ולא אתי אלא להקל שלא תהא פולטת סותר:

וצריכי דאי כתב רחמנא וכו' ורבא לא חש להך צריכותא משום דס"ל קאי בסתירה ופריך מראיות דהרי הך דאונס ודראיות בימים לא שייך אלא בראיות אבל בסתירה מטמא באונס ולא בעי נמי ימים וא"כ קאי בראיות לא פריך ימים ולפ"ז לב"ש לעיל ל"ד ע"ב דקאי במצורע ופריך מזב דשום טומאה פרכינן מודה רבא דאיכא למיפרך מה לזב שכן אינו מטמא באונס אלא דקאי להלכתא כב"ה ומיושב קו' תוס' [אתשובת רש"י] דכ' מסתמא לא יחלוק ר' מרינוס אקרא והקשה תוס' הא ע"כ ר"א פליג והא"ש דר"א שמותי מתלמידי שמאי לדידיה מודה רבא דפרכינן אלא לפמ"ש תוס' דאינו ר"א שמותי אלא ר' אלעזר ק' שפיר קושייתם. ולפי האמור י"ל גם אביי מודה דהו"מ למימר קאי בסתירה ופריך ראיות אלא ההכרח שלו היה מר"א דע"כ פריך הכי כקו' תוס' ואין לומר לשיטתו דב"ש קאי דפריך כן לעיל משא"כ אנן כב"ה ס"ל י"ל דאביי ס"ל כלישנא בתרא שם לעיל ל"ד ע"ב דלא פליגי בלזכר ולנקבה אלא בדרשא דמזאת תורת הזב וכן משמע להדיא שם ל"ה ע"א דאביי ס"ל הכי דקאמר שם אמר אביי מאי תיבעיא ליה והא איהו הוא דאמר וכו' אבל רבא ס"ל כלישנא קמא שם דפליגי בצריכותא הנ"ל אע"ג דבספרים שלפנינו כ' שם ל"ד ע"ב אמר רבא ת"ש זאת תורת וכו' מ"מ אין זו גי' נכונה אלא צ"ל א"ר יוסף ת"ש וכמ"ש רש"י שם ל"ה ע"א ד"ה תיבעיא ליה לר' יוסף עכ"ל וק"ל ובסמוך אי"ה נכתוב עוד ישובים לזה: