נידה לו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - ב

דם של יולדת היוצא בשעת הלידה, או לפניה, בשעה שהיא מקשה לילד וחשה בכאבי הלידה - אינו מטמא מן התורה משום זיבה, שנאמר בזבה [ויקרא טו כה] כי יזוב "זוב דמה" דהיינו מחמת עצמה, ולא דם הבא מחמת ולד.

ולכן, אם אירעה הלידה בימים הראויים לזיבה אין היולדת צריכה לספור שבעה ימים נקיים אחרי ימי טומאתה כיולדת.

אבל אם פסקו כאבי הלידה ולאחר מכן אירעה הלידה הרי היא יולדת בזוב, וצריכה לספור שבעה נקיים אחרי שיעברו ימי טומאת הלידה לזכר או לנקיבה.

[האמוראים נחלקו בביאור המשנה, והביאור שלפנינו הוא לפי דברי רבא בגמרא]:

מתניתין:

המקשה לילד, וראתה דם בעת הקשותה לילד, אם היתה היתה אותה הראיה בימים הראויים לנדה ^[134], הרי היא טמאה מדאורייתא בטומאת נדה. כי לא טיהרה תורה דם קישוי של נדה אלא של זבה, בימי זיבתה, בלבד.

קשתה לילד, וראתה דם במשך שלשה ימים רצופים, בתוך י"א יום הראויים לזיבה, ושפתה ושקטה מכאבי הלידה מעת לעת לאחר ראיית הדם, וילדה אחרי ששפתה מעת לעת - הרי זו יולדת בזוב, דברי רבי אליעזר.

כי השפייה מעת לעת, בין ראיית הדם ללידה, הוכיחה שלא היה הדם הזה דם קושי של לידה, שטיהרה אותו תורה מטומאת זיבה, אלא הוא דם זיבה גרידא.

רבי יהושע אומר: אין די בשפייה מעת לעת בכל ענין. אלא רק כשהשפייה מעת לעת היא לילה ויום, מתחלת הלילה עד סוף היום שלאחריו [ולא מאמצע היום עד אמצע היום שלאחריו]. שהיא כמו מעת לעת של לילי שבת ויומו! [שהשבת מתחילה בליל שבת ומסתיימת למחרת בערב] ^[135].

והשפייה נחשבת כהפסקה בין ראיית הדם ללידה כששפתה מן הצער, במשך מעת לעת לפני הלידה. ודיה בשפייה מהצער בלבד, כדי לעשותה זבה, ולא צריך שתשפות גם מן הדם, אלא אפילו אם ממשיכה לראות דם עד הלידה, נחשבת השפייה מן הצער כהוכחה שאין קשר בין ראיית הדם ללידה, והדם הזה הוא דם זבה!

כמה הוא קישויה, במשך כמה זמן לפני הלידה נחשב דמה לדם קושי של לידה, שהתורה טיהרתו מזיבה?

רבי מאיר אומר: אפילו אם התחיל צערה ארבעים וחמישים יום לפני הלידה, והמשיך בלא הפסק עד הלידה, טהורים כל הדמים שראתה בארבעים או חמשים היום האלו!

רבי יהודה אומר: דיה חדשה! די לה אם נטהר את דמי הקושי בחודש האחרון להריונה בלבד! אך אילו קשתה שלשה ימים בחדש השמיני להריונה, אף על פי שנמשך הקישוי עד הליה נחשבת יולדת בזוב מפני שתחילת הראיה לא היתה בחדש התשיעי.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין קישוי של לידה יותר משתי שבתות שלפני הלידה! ולפיכך אם ראתה שלשה ימים קודם להם, נחשבת יולדת בזוב.

גמרא:

שנינו במשנה: "המקשה - נדה".

תמהה הגמרא: אטו כל המקשה לילד וראתה דם, ואפילו בימים הראויים לזיבה - נדה היא? והרי אין נדות בימי זוב!?

אמר רב: אכן, אם ראתה בימי זיבה ^[136] אין היא נדה דאורייתא, אלא שתקנו חכמים שתהיה נדה ליומא, שבאותו יום בלבד היא טמאה ואסורה לבעלה מדרבנן ^[137], וטובלת לערב! ואין היא חייבת לשמור מדרבנן יום כנגד יום כדין זבה קטנה, [כי כיון שהדם הוא דם קושי, שטיהרתו תורה מזיבה, לא החמירו בו חכמים לחשוש שמא תשפה מן הצער ויתברר שהדם טמא, אלא אסרוה מדרבנן רק באותו היום שראתה בו].

ושמואל אמר: חכמים גזרו שצריכה גם לשמור יום כנגד יום כדין זבה קטנה. כי חיישינן שמא תשפה, אחר ראיית הדם, ותלד רק לאחר מעת לעת, ויתברר שהיתה זבה קטנה בעת ראייתה, וזבה קטנה אסורה לשמש מדאורייתא גם בשעה שהיא שומרת כנגד יום! ^[138]

ורבי יצחק אמר: המקשה - אינה כלום! ^[139] שלא גזרו עליה חכמים כלל. וכיון שמדאורייתא דם קושי טהור מזיבה, מותר לה לשמש אפילו באותו יום שראתה את דם הקושי ^[140].

ומקשה הגמרא: והקתני "המקשה - נדה"?

אמר רבא: כוונת המשנה: שאם ראתה דם קושי בימי נדה, הרי היא נדה. כי התורה טיהרה רק דם זיבה כשבא בקושי ולא את דם נידה.

אבל אם ראתה דם קושי בימי זיבה, והיינו באחד עשר יום שבין נדה לנדה, הרי היא טהורה!

והתניא: שכך שנינו בברייתא: המקשה לילד וראתה דם, בימי נדה - הרי היא נדה! בימי זיבה הרי היא טהורה!

כיצד הוא קשויה בימי זיבתה?

אם קשתה יום אחד, ושפתה שנים ימים [מן הצער, אבל המשיכה לראות דם, ונמצא שראתה דם במשך ג' ימים].

או - שקשתה שנים ימים, ושפתה מהצער יום אחד [אך המשיכה לראות בו דם].

או - ששפתה מכאביה יום אחד, וקשתה ביום השני, וחזרה ושפתה ביום השלישי, [ובמשך כל שלשת הימים ראתה דם] ^[141] - הרי זו יולדת בזוב!

כיון ששפתה במשך יום לפני הלידה, וראתה בו דם, ונמצא שאין זה דם הקושי, כי התברר שאינו דם מחמת הולד, אלא הרי הוא דם מחמת עצמה.

אבל - שפתה יום אחד, וקשתה שנים.

או - ששפתה שנים, וקשתה יום אחד ^[142].

או - שקשתה, ושפתה, וחזרה וקשתה אין זו יולדת בזוב! ^[143]

כללו של דבר: אם היה קושי סמוך ללידה - אין זו יולדת בזוב!

ואם ראתה שלשה ימים ולאחר מכן היה שופי מעת לעת סמוך ללידה - הרי זו יולדת בזוב!

חנניא בן אחי רבי יהושע אומר: כל שחל קישויה בשלישי שלה, אם ראתה דם בימי זיבתה במשך שלשה ימים, אך במשך שעה אחת בלבד, בכניסת היום השלישי, הרגישה צער של קושי לידה, הרי אפילו אם כל יתר שעות היום השלישי כולו היו בשופי, ואף המשיך השופי בחלק מהיום הרביעי, ונמצא שהיתה שפייה מצער הלידה מעת לעת לפני הלידה - אין זו יולדת בזוב! כי רק אם שפתה במשך יממה תמימה, שמתחילה בערב זה ומסתימת בערב שלאחריו, נחשבת השפייה כהפסקה בין ראיית הדם ללידה ^[144] [עד כאן הברייתא], דנה הגמרא בדברי התנא קמא בברייתא "כללו של דבר, אם היה קושי סמוך ללידה - אין זו יולדת בזוב" - לאתויי מאי, מה הכלל הזה בא לרבות?

ומבארת הגמרא: לאתויי דחנניא. שאפילו קושי של שעה אחת מבטל את השפייה של יום שלם.

ומבררת הגמרא: מנא הני מילי שטיהרה התורה דם קושי של לידה?

דתנו רבנן: על הפסוק [ויקרא טו כה] "ואשה כי יזוב זוב דמה". דרשינן בברייתא: אימתי היא טמאה, כאשר זב "דמה" - מחמת עצמה, ולא כשזב הדם מחמת ולד! [כי "דמה" מודגש במפיק ה', ומשמעותו דם שלה דוקא].

אתה אומר שבא הכתוב למעט דם שבא מחמת ולד, או אינו בא למעט אלא דם שבא מחמת אונס [דומיא דזב, שאינו מטמא באונס]? כשהוא [הכתוב] אומר "ואשה כי יזוב זוב דמה" - הרי דם הבא מחמת אונס כבר אמור שהוא טמא [כי משמעות "זוב" היא כל זוב שהוא. ואפילו זוב הבא באונס, משמע].

הא מה אני מקיים את הכתוב "דמה" - ללמדך כי רק דמה הבא מחמת עצמה טמא, ולא הדם הבא מחמת ולד!

ואם תשאל: ומה ראית לדרוש מ"דמה" לטהר את דם הקישוי הבא מחמת הולד, ולטמא את הדם הנראה אפילו באונס [מהדרשה "זוב" - כל שהוא משמע], ולמה לא נדרוש להיפך, ונטמא רק זוב הבא מחמת הולד?

כי תשובתך: מטהר אני את הדם הבא בקושי בולד, משום שהקלה בו התורה בכך שיש ימי טהרה אחריו, שאם תראה האשה דם בימי הטוהר לזכר או לנקיבה אין היא נטמאת.

ומטמא אני את הדם הבא באונס, משום שהחמירה בו תורה, בכך שאין ימי טהרה אחריו! [עד כאן לשון הברייתא].

מקשה הגמרא: אדרבה: מסברא ראוי לדרוש להיפך: מטהר אני דם אשה הנראה באונס לפי שמצינו שהקלה התורה בהלכות זיבה. שכן זוב היוצא מחמת אונס בזב [זכר] - טהור!?

ומתרצת הגמרא בשני אופנים:

א. השתא, מיהא, באשה קיימינן, ואונס באשה לא אשכחן. שלא מצינו בשום מקום שדם שראתה אשה מחמת אונס שיהיה טהור!

ב. ואיבעית אימא: מאי דעתיך? לטהורי דם אשה באונס, ולטמויי דם קישוי בולד.

אי אפשר לומר כן! כי הרי ראיית דם כתוצאה מקושי הלידה - אין לך אונס גדול מזה! ואילו דם אונס טהור, ודאי דם קישוי יש לטהרו מדין ראיית אונס! ^[145]

ועתה מבארת הגמרא את הלימוד של הברייתא לטהר דם קושי:

אי הכי, דדרשינן "דמה" של זבה לאפוקי דם קושי, כיון שהה' דגושה בה, אם כן בדם נדה נמי נימא על האמור בנדה: "דם יהיה זובה" [במפיק ה"א] - ונדרוש "זובה", זיבת דם נידה מחמת עצמה מטמאת, ולא דם נידה הבא מחמת ולד!? ^[146]

ואל תתמה, איך אתה אומר שהכתוב בא למעט דם קושי של ולד, או אינו ממעט אלא ראיית אונס?

תשובתך: כשהוא אומר "ואשה כי תהיה זבה", הרי אונס אמור [כי "זבה" כל שהוא משמע, ואפילו באונס].

הא מה אני מקיים "זובה" - ללמדך כי רק זובה מחמת עצמה טמא ולא זוב הבא מחמת ולד! ולמה אמרו לעיל שדם קושי בימי נדה הוא דם טמא?

אמר ריש לקיש - אין המקור לטהר דם קושי נלמד מ"דמה" האמור בזבה, אלא ממה שאמר קרא: "וששים יום וששה ימים תשב בדמי טהרה" [ותיבת "תשב" מיותרת, שיכול הכתוב לומר "וששים יום וששה ימים - דמי טהרה"]. אלא ללמדך: יש לך ישיבה אחרת [נוספת] שהיא כזו שדמיה טהורים. ומשמע שיש שרק ישיבה אחת נוספת ואיזו זו - זו דם קושי בימי זיבה.

וסבר ריש לקיש שלומדים מפסוק זה לגבי דם זיבה, משום שמשמעות הכתוב "דמה" הוא - מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ולא לומדים לטהר דם נדה כי אין משמעות הכתוב "זובה" ממעט דם שמחמת ולד ^[147].

אך הגמרא לא ראתה חילוק בין "זובה" האמור בנדה, ל"דמה" האמור בזבה. ולכן הקשתה: ואימא - זו דם קושי בימי נדה?

אלא, אמר אבוה דשמואל: נאמר ביולדת נקבה [ויקרא יב ה]:

"וטמאה שבועיים כנדתה", ודרשינן שהיולדת טמאה כ"נדתה", והיינו שבכל ענין היא טמאה, כשם שדם הנדה טמא תמיד בכל ענין.

ולא כ"זיבתה", שיש אופנים שבהם הזיבה טהורה, מה שאין כן בנדה.

ומדייק אבוה דשמואל: מכלל, שיש אופן דזיבתה טהור!

ואיזו זו? - זו קושי בימי זיבה!

מקשה הגמרא על הברייתא לעיל, והשתא דכתיב "וטמאה שבועיים כנדתה", ולמדו מכך שדם קושי אינו מטמא בזיבה, אם כן הדרשא שדרשו בברייתא מ"דמה" למה לי? ^[148] מתרצת הגמרא: אי לאו "דמה" הוה אמינא "כנדתה ולא כזיבתה", ואפילו בשופי!

כי כיון שביומיים הראשונים לראייתה ראתה מתוך קושי, אינם מצטרפים לטמאה אפילו אם שפתה ביום השלישי, כיון שדרשו "ולא כזיבתה" ומשמעותו שדם קושי של זבה טהור בכל ענין.

קא משמע לן הלימוד מ"דמה" שרק אם לא שפתה לפני הלידה, מתמעטת "מחמת עצמה ולא מחמת ולד" אך כששפתה, אין ראייתה נחשבת "מחמת ולד" אלא "מחמת עצמה".

שילא בר אבינא, תלמידו של רב, עבד עובדא כוותיה דרב באשה שראתה דם קושי בימי זיבתה, וטמאה יום אחד.

כי קא נח נפשיה דרב [לפני פטירתו], אמר ליה רב לרב אסי -

זיל לגבי שילא בר אבינא, צנעיה [דאג להסתיר את אותה ההלכה], ואמור לו לשילא בר אבינא שיחזור בו מהוראתו לטמא ליומא, כי ההלכה היא שדם הקושי טהור לגמרי! ^[149]

ואי לא ציית לך - גרייה! [גרור ומשוך אותו לחזור בו בדברי טעם וראיות].

הוא [רב אסי, לא שמע היטיב את דברי רב שאמר לו "גרייה", ולכן] סבר רב אסי כי רב "גדייה" [להכריתו בנידוי, מלשון "גודו אילנא"] אמר ליה! ^[150]

בתר דנח נפשיה דרב, אמר ליה רב אסי לשילא בר אבינא - הדר בך מהוראתך לטמא דם קושי יום אחד וטהרנו לגמרי, כיון דהדר ביה רב לפני מותו מהוראתו לטמא!

אמר ליה שילא בר אבינא, שהיה תלמידו של רב - אם איתא דהדר ביה רב, לדידי הוה אמר לי!

לא ציית שילא בר אבינא לדברי רב אסי ולא חזר בו מהוראתו.

גדייה [נידהו] רב אסי לשילא בר אבינא!

אמר ליה שילא בר אבינא לרב אסי - ולא מסתפי מר מדליקתא [וכי אינך חושש להכוות בגחלתי]?

אמר ליה רב אסי - אנא איסי בן יהודה, דהוא איסי בן גור אריה, דהוא איסי בן גמליאל, דהוא איסי בן מהללאל, ומשמעות השם "איסי" הוא אסיתא דנחשא [מדוכה של נחושת] דלא שליט ביה רקבא! ^[151]

אמר ליה שילא בר אבינא - ואנא שילא בר אבינא, בוכנא [מדוך של ברזל] דפרזלא דמתבר אסיתא דנחשא!

חלש רב אסי!

עיילוה בחמימי, אפקוה מקרירי.

עיילוה בקרירי, אפקוה מחמימי.

נח נפשיה דרב אסי!

הערות

^[134] הרשב"א ביאר שכל הימים חוץ מי"א יום שבין נדה לנדה, נקראים "ימי נדה", דהיינו שראויים לראות בהם דם נדות, וכן מבואר מדברי הרמב"ם [איסו"ב ז א]. וראה בפיה"מ להרמב"ם שפירש כי "ימי נדה" הוא הזמן המורגל אצלה לראות נדה, והרשב"א תמה על ביאורו, והמאירי כתב ששגרת לשון הוא, ובודאי הביאור כנ"ל.

^[135] מדברי רש"י [ד"ה לילה] משמע שצריך דוקא לילה ואחריו יום, וכן נקטו הרמב"ם בפיה"מ ותוס בסנהדרין [פז ב], אך הרשב"א כאן ביאר שצריך שפיה יותר מעת לעת, כתוספת שבת, ונקט שצריך להוסיף לפניו ולאחריו. וכתב הריטב"א שלא ניחא ליה לפרש שהכוונה היא שיקדם לילה ליום, כי זה כבר שמענו מ"לילה ויום" ולמה הוסיף כ"לילי שבת". והטעם שצריך דוקא יום ולילה, כתבו תוס' [ד"ה כלילי] ששפייה מעת לעת מחמת הולד היא, אך רש"י בסנהדרין [שם] כתב, שרבי יהושע סובר שמעת לעת לא מועיל, כי אם ביום השופי יש מקצת קושי, אינו נחשב שופי, ולכן צריך יום ולילה, שלא יהיה בהם קושי כלל.

^[136] רש"י [ד"ה אמר] נקט שמדובר בקישוי בימי זיבה. אך הרשב"א כתב, שדעת רב שאפילו בימי נדה אין בה טומאה אלא ליומא, וכן משמע מלשון "נדה ליומא". וראה בחידושי הר"א שפירש כרש"י, וכתב שלא אמר כד "זבה ליומא" כי אפילו זבה קטנה טעונה שימור יום, ורק נדה הרואה ביום שביעי, טהורה לבעלה כשטבלה לערב. ובטעם הטומאה והאיסור ליומא, כתב הרשב"א בשם רבינו יונה שדם קושי סותר יומו בספירת שבעה נקיים [ראה מחלוקת הראשונים בזה, לז א], וגזרו בכל ראיית דם קושי טומאת ערב, כדי שלא ימנוהו בספירת ז' נקיים. אך בתוס' רי"ד [להלן] נקט שיום שתראה בו דם קושי אינו עולה לספירה מפני שהיא טמאה באותו יום, ולדבריו טומאת יומא קדמה לסתירת יומה בז' נקיים, ומשמע שהיא מהתורה, שאילו רק רבנן גזרו בה איך תסתור ספירה דאורייתא. ויתכן שנקט שאחר המיעוט מזיבה נשאר בה דין נדה, כי כל ראיה מטמאה בנדה [חוץ מאופן שנעשית זבה] אך אינה נדה הטמאה ז' ימים.

^[137] תוס' [ד"ה נדה] כתבו שבלילה מותרת אפילו לבעלה, [כי אין חוששין שתשפה כשיעור מעת לעת, וכדלהלן]. ובסדרי טהרה [קצו ד] דקדק מדבריהם שרב ושמואל דנו גם לענין טהרות, והעלה מכך שדם קושי טהור לגמרי אפילו מטומאת מקור, שאילו היה טמא היונה נטמאת מנגיעה בו. ודחה, שיתכן כי רב ושמואל העמידו את משנתנו כמאן דאמר מקור מקומו טהור, אך לבודן? שהוא טמא, גם קושי יטמא. והמהרש"א נקט שהנידון הוא גם לטהרות, ומה שכתבו התוס' "אפילו לבעלה", אין כוונתם שבטומאה לבעלה מחמירים יותר, שהרי גזרו יותר על הטהרות, אלא כוונתם שדין הטהרות יתברר למחר אם תשפה, אך לכאורה לבעלה יש לחוש שמא יעבור באיסור למפרע, ולכן הוצרכו לפרש שגם לו לא נאסר בלילה. וראה חכמת בצלאל שלא החמירו בטהרות אלא לענין בדיקה. אבל לענין איסור ודאי לבעלה חמור יותר. שהוא איסור כרת.

^[138] באור שמח [איסו"ב ז א] ביאר שהנידון הוא בקשוי הוא, אם הוא נובע מחמת הלידה או לא, והשפיה מבררת אם הקישוי שלפניה היה מחמת ולד, וסבר רב, היות ויש בירור של רוב שמקשות מחמת לידה, [כמבואר בתוס' ד"ה נדה] שוב אין חשש שמא תשפה ויתברר למפרע, כי הרוב כבר בירר שמקשה מחמת ולד. ואילו שמואל נקט שסומכים מיעוט של מפילות [שקישויין אינו מטהר] למיעוט שקישויין אינו מחמת ולד, ולכן חוששים שמא תשפה. [ויתכן ששמואל סבר שאין כאן רוב של "מקשות מחמת לידה" אלא רוב "שאינן שפות", והוא אינו מברר שהקישוי מחמת לידה, כי יש חשש שמא תשפה ויתברר להיפך].

^[139] הרשב"א והריטב"א דקדקו מדברי רבי יצחק, שרב ושמואל עסקו במקשה בימי זיבה, כי אילו על קישוי בימי נדה, לא היה חולק ומטהר.

^[140] ראה בתוס' רי"ד [לז א] שלדעת רבי יצחק הוא כדם מגפתה, ולכן משמשת אפילו באותו יום. וכן פסק הרמב"ם [איסו"ב ו א] ש"טהורה", ומשמע לגמרי, כי דם קושי כדם טוהר. וכתבו רוב הראשונים, שדברי רבי יצחק נסובו על רב ושמואל, ולא על המשנה, ונקט, שאפילו מדרבנן אין חוששין שמא אחר כך תשפה, כי הולכים אחר רוב נשים שאין שפות כשיעור מעת לעת. [וכן כתבו תוס' ד"ה נדה לדעת רב]. ועוד, משום שכל שמתקרבת ללידתה, דרכה להקשות יותר. והרשב"א הביא בשם רבינו חננאל שרבי יצחק התיר רק מדאורייתא, אך סובר כשמואל שמדרבנן חוששים שתשפה, ולפיכך מדרבנן אינה טהורה אלא אחר ששמרה יום כנגד יום, וכן הביא המאירי בשם יש פוסקים.

^[141] לכאורה תמוה, שהרי כבר שנינו שאם קשתה שנים ושפתה יום אחד טמאה, וכל שכן כאשר קשתה קודם רק יום אחד. וכן בסיפא כיון ששנו שאם שפתה שנים וקשתה יום אחד טהורה למה הוצרכו לומר שאם קשתה אחד ושפתה אחד טהורה. וביארו תוס' [ד"ה או] שבסיפא השמיענו כי די בקישוי מקצת היום הסמוך ללידה כדי לטמא. וברישא נקטו אופן זה אגב הסיפא, שהרי רק שופי מעת לעת גורם לטמא. וראה מהרש"א וחזו"א [קכא ט].

^[142] הרש"ש העיר שבאופן זה רוב זיבה בזמן ששפתה, ונמצא שברייתא זו אינה סוברת כרבי יהודה להלן [לח א] שקשתה שני ימים בחודש השמיני ואחד בתשיעי, הרי זו יולדת בזוב כי הולכים אחר רוב זיבה. וראה סדרי טהרה [קצד ב].

^[143] כתב החזו"א [קכא ה] שחלק מאופנים אלו טהורים רק מלידה בזוב, שאינה טעונה ספירת ז', אך ודאי כאשר שפתה יום אחד וקשתה שנים, תהא שומרת יום כנגד יום, שהרי מדובר בשפתה מהצער ולא מהדם, וגם בקשתה ושפתה וחזרה וקשתה, צידד לטמא כמו בשפתה ב' ימים, אולם דן שיום השופי בין ימי קושי, נחשב כמו שלא פסקה מהקושי, ויטהר לגמרי. וראה עוד להלן [לז א].

^[144] כך ביאר הר"ן בשם רש"י. וראה רשב"א שהקשה, אם כן, נמצאת שיטתו כרבי יהודה במשנה, ולהלן [לז ב] משמע שהיא שיטה בפני עצמה. והביא שיש מפרשים כרש"י [ד"ה כל] שחנינא סובר שאינה זיבה אלא אם שפתה כל יום שלישי המביא לידי זיבה, וכן הביא הרמב"ן בשם רש"י. [וראה מהר"ם]. והביא עוד פירוש [ובריטב"א הובא בשם רש"י] שחנניא סובר שדי בשפיה מעת לעת, אך אם קשתה בשלישי - שהוא היום המשלים לזבה גדולה - אינה נחשבת יולדת בזוב, ואפילו שפתה יומיים, אלא אם כן ראתה שוב שלשה ימים נוספים בשופי. והרמב"ם [איסו"ב ז ד] כתב, שאם חל שלישי ביום הלידה, אפילו כל היום בשופי, אין זו יולדת בזוב, שהרי יום הלידה סמוך לקושי, וכתב המגיד משנה שכוונתו לפסוק כחנניא, וביאר בדבריו שהלידה עצמה נחשבת קושי, ובליקוטי הלכות העיר שבפירוש המשניות נקט להיפך, ששופי ביום הלידה גורם שתהיה זבה, ואולי אינו כחנניא. וראה בחזו"א [קכא י-יד] סברות נוספות בטעמו של חנניא.

^[145] ביאר החזו"א [קכא יב] שבקושיא סברה הגמרא שראוי לטהר בכל אונס שהקלה בו התורה בזב, ובתרוץ נקטה הגמרא שמאחר ולא התמעט אלא אונס אחד, בהכרח שהוא אונס הלידה, וסמכה על סברת הברייתא שאונס הלידה מטהר, משום שיש טהרה אחריו. ומדברי תוס' לעיל [ט א ד"ה קושי] דייק שאונס הלידה מטהר כי הוא אונס מיוחד וחלוק משאר אונסין.

^[146] הרמב"ם [איסו"ב ז א] כתב: דם קושי שבא בימי זיבתה, טהור. שנאמר בזבה "דם יהיה זובה בבשרה", ולמדו, זוב מחמת עצמה, ולא מחמת ולדה. ותמוה, שהביא את הפסוק שנאמר כנדה ודרשו רק לזבה ולא לנדה, ולא הזכיר את מסקנת סוגיין. ועמדו על כך סדרי טהרה [קצד ד] חכמת בצלאל וערוך לנר, ראה דבריהם.

^[147] כך פירש רש"י [ד"ה זו]. ותוס' פירשו [בד"ה ואימא] שסמך על מה שזב באונס טהור, ולכן דרש ש"זיבה" בקושי טהורה. וראה ברשב"א שריש לקיש סבר ש"חשב" משמעותה שרק ישיבה אחת תהא כזו, ולכן ריבה רק זיבה כזב.

^[148] קושיית הגמרא התבארה לפי מהר"ם, וכתב שאין הקושיא על עצם הפסוק למה הוצרך, שאם כן היה צריך להקשות כן גם על "זובה". וראה בחכמת בצלאל ש"זובה" ו"תשב" נדרשים להלן לדרשות אחרות, ולכן הקשו רק על "דמה".

^[149] כך פירש רש"י [ד"ה צנעיה]. ואילו הרשב"א והריטב"א הביאו בשמו שרב חזר בו, והחמיר כשמואל שצריכה לשמר מעת לעת שמא תשפה, ושילא הקל שאינה טמאה אלא ביום. ולכן נדהו רב אסי, כי אם היה מחמיר לטמא יום אחד, לא היה ראוי לנדותו על כך.

^[150] כך פירש רש"י [ד"ה גדייה]. ותוס' [ד"ה גדייה] כתבו שלא אמרו לו "גבייה" אלא גדייה בד' רפויה, שמשמעותו משכהו בדברים, והוא הבין בד' דגושה, שמשמעותו הכאה בנידוי. ובחכמת בצלאל הביא שמהר"י פישלס ביאר שרב אסי הבין בטעותו שרב חוזר לחומרא, ולכן סבר שראוי לנדותו, אך האמת שחזר לקולא, ולכן אמר להחזירו בדברים, כי אין לנדותו על מה שמחמיר.

^[151] בערוך [ערך אסיתא] ביאר שהכוונה היא לכלי הנקרא "אסיתא חסידתא" על שם שסובל המכות החסיד הנעלב, וכוונת רב אסי שרגיל בכך, ופירוש אחר, שהכוונה היא לכלי הנקרא "אסיתא חסירא" והיא המדוכה שחסרה בפנים, והבוכנא - המדוך - מכה בה בפנים. ועל כך השיבו שילא בר אבינא שהוא מדוך קשה המשבר את המדוכה.

א משנה האשה המעוברת שהגיעה זמנה ללדת והריהי מקשה (מתקשה) בלידה, ומתוך כך היא רואה דם — הרי זו נדה. האשה שקשתה בלידה שלשה ימים רצופים, שראתה בהם דם מתוך קושי הלידה, והיו שלושת הימים הללו בתוך תקופת אחד עשר יום (שהם הימים הראויים לזיבה, "אחד עשר הימים שבין נדה לנדה"), ולאחר מכן שפתה (נחה) מקישוי הלידה במשך מעת לעת (עשרים וארבע שעות, יממה), מתברר איפוא שהדם שראתה לא מחמת קישוי הלידה בא, אלא דם זיבה הוא, ולכן אם לאחר מכן ילדה — הרי דינה של זו כדין כל היולדת בזוב, אלו דברי ר' אליעזר.

ר' יהושע אומר: דין זה נוהג רק כאשר שפתה לילה שלם וביום שלאחריו, כמו לילי שבת וביומו. ומסבירים: זה ששנינו ששפתה האשה — הכוונה היא דווקא ששפתה מן הצער שבלידה, ולא מן הדם. שאף שלא פסק דמה, כיון ששפתה מן הצער, מוכיח הדבר שאין הדם מחמת הלידה, אלא דם זיבה הוא. אבל אם שפתה מן הדם ולא מן הצער — אין זה מוכיח שדם זה הוא דם זיבה.

ומבררים עוד: כמה היא קישויה, מה הוא משך התקופה שלפני הלידה, שבה מוגדר צער הלידה כקישוי, והדם שרואה בו אינו נחשב לדם זיבה? ר' מאיר אומר: אפילו ארבעים וחמשים יום שלפני הלידה, גם אם ראתה בהם בתקופת "אחד עשר הימים של זיבה" מתוך צער לידה — אין היא נחשבת ליולדת בזוב. ר' יהודה אומר: דיה שיחול בה דין זה אלא בחדשה, בחודש שלפני הלידה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אין קישוי יותר משתי שבתות (שבועות) לפני הלידה. ואם ראתה לפני כן דם אפילו מתוך קושי הלידה — הריהי נחשבת כיולדת בזוב.

ב גמרא שנינו בתחילת משנתנו כי האשה המקשה בלידתה הריהי נדה, ומלשון זו עולה כי הדברים אמורים בכל אשה. ושואלים על כך: אטו [וכי] כל המקשה נדה היא וטמאה, והרי ממשיכה המשנה ואומרת כי המקשה בתקופת אחד עשר הימים של זיבה, אינה נחשבת זבה!

אמר רב: אף המקשה בימי זיבתה, אף שאינה נחשבת זבה, וגם אין דינה כ"זבה קטנה" (הצריכה לשמור יום אחד בטהרה כנגד יום טומאה), הריהי נדה. ואולם לא לכל דיני נדה, אלא רק ליומא [ליום] אחד שאסורה באותו היום שראתה בו לשמש עם בעלה, וטובלת בערב, ומותרת לבעלה. ושמואל אמר: גזירת חכמים היא שצריכה היא לשמור יום אחד בטהרה, וטעם הדבר: חיישינן [חוששים אנו] שמא תשפה, ויתברר איפוא שלא היה זה דם קישוי, וזבה היא.

ור' יצחק אמר: המקשה באחד עשר הימים של זיבה, שראתה בהם דם — אינה כלום, ומותרת לבעלה אף באותו היום. ושואלים על כך: והקתני [והרי שנינו] במשנתנו בלשון כללית כי כל אשה המקשה הריהי נדה, ומשמע שאף הרואה מתוך קישוי בימי זיבתה הריהי נדה!

אמר רבא: כוונת לשון המשנה היא שאם ראתה מתוך קושי לידה בימי נדה — הריהי נדה, אבל אם ראתה מתוך קושי לידה בימי זיבה — הריהי טהורה. וראיה לדבר, והתניא [ואכן שנינו בברייתא]: המקשה בלידתה בימי נדה — הריהי נדה, בימי זיבה — הריהי טהורה.

ומפרטים: כיצד הוא הרואה דם בתקופת ימי הזיבה, שלושה ימים רצופים, אם באופן זה שקשתה יום אחד בצער הלידה, ולאחר מכן שפתה שנים (יומיים) מצער הלידה, אך המשיכה לראות דם. או שקשתה שנים, ושפתה יום אחד מצער הלידה, וראתה בכל שלושת הימים הללו דם. או ששפתה מצער הלידה יום אחד, וקשתה יום אחד בצער הלידה, וחזרה ושפתה יום אחד וראתה בכל שלושת הימים הללו דם — בכל האופנים הללו, כיון שראתה בסוף הימים הללו דם מתוך ששפתה — מוכיח הדבר שלא מחמת הלידה היא שראתה דם, והרי זו נחשבת כיולדת בזוב.

אבל אם שפתה יום אחד וקשתה שנים, או ששפתה שנים וקשתה יום אחד, או שקשתה יום אחד ושפתה יום אחד וחזרה וקשתה יום אחד, כיון שראתה בסוף הימים הללו דם מתוך קשי הלידה — מוכיח הדבר שמחמת הלידה ראתה דם, ואין דינה של זו כיולדת בזוב. כללו של דבר: אם היתה ראיית דם קושי בסמוך ללידה — אין זו יולדת בזוב, ואם היתה ראיית דם שופי בסמוך ללידה — הרי זו יולדת בזוב.

חנניא בן אחי ר' יהושע אומר: בכל מקרה שחל ראיית דם מחמת קישויה ביום השלישי שלה — אין זו זבה, ואפילו כל היום כולו היה בשופי, ורק שעה אחת מתוכו היתה מתוך קשי לידה — אין זו יולדת בזוב, שאין ראייה ביום השלישי נחשבת כראייה מן השופי, אלא אם כן היה זה יום שופי שלם.

ושואלים: לשון הכללה זו האמורה בברייתא "כללו של דבר", לאתויי מאי [לרבות מה] היא באה? ומשיבים: לאתויי [לרבות] דין זה של חנניא בן אחי ר' יהושע, שצריך שיהיה כל היום השלישי בשופי, כדי שתיחשב הראייה בו כראייה מן השופי, ונטמאת בזיבה.

ג שנינו במשנתנו שהרואה דם מתוך קשי הלידה בתוך אחד עשר ימי הזיבה, אין דין זבה עליה. ומבררים: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים]? דתנו רבנן [שכך שנו חכמים] על האמור בפרשת הזבה "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" (ויקרא טו, כה): "דמה" — בא למעט שדין זה נוהג דווקא בדמה הבא מחמת עצמה, ולא בדם הבא מחמת ולד.

ודנים בדרשה זו: אתה אומר שבא הכתוב למעט את הרואה דם מחמת ולד, או אינו אלא בא למעט את הרואה דם מחמת אונס, שאינה נחשבת כזבה בכך? ודוחים: אינך יכול לומר כן, משום שכשהוא הכתוב אומר "ואשה כי יזוב זוב דמה", ולשון כוללת זו "כי יזוב" באה לרבות — הרי שהזבה, אף אם ראתה דם באונס אמור. הא [הרי, אם כן] במה אני מקיים מה אני למד מהמיעוט "דמה" — דמה שבא מחמת עצמה מטמא מחמת זיבה, ולא דם שבא מחמת ולד.

ואם תשאל: כיון שיש בכתוב זה ריבוי ויש בו מיעוט, מה ראית (מדוע יש להעדיף) ללמוד ממנו לטהר את הרואה מחמת הולד ולטמא ברואה מחמת אונס, נלמד להיפך, לטהר את הרואה באונס ולטמא את הרואה מחמת ולד! ומסבירים: אלא מטהר אני ברואה דם מחמת הולד — שכן יש טהרה אחריו, שהרי לאחר ימי טומאת הלידה יבואו ימי טהרת הלידה, ומטמא אני ברואה דם מחמת אונס — שכן אין טהרה אחריו.

ושואלים על כך: אדרבה (להיפך), אפשר לומר: מטהר אני באשה שראתה דם מחמת אונס — שכן דין הוא שהרואה זיבה באונס בזב טהור הוא, ויהא הדין כן אף באשה, ונטהר את הרואה מחמת לידה? ודוחים: השתא מיהא [עתה על כל פנים] בעניינה של האשה הזבה קיימינן [עומדים אנו], ואונס באשה, ולא באיש, לא אשכחן [מצאנו] שטהור הוא. ומשום כך, עדיף ללמוד מן הכתוב לטמא את האשה הרואה באונס, ולטהר את האשה הרואה מחמת קשי הלידה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר לשאלתך זו: מאי דעתיך [מה דעתך, רצונך] בשאלתך זו, לטהורי [לטהר] את האשה הרואה באונס ולטמויי [ולטמא] באשה הרואה מחמת קשי הולד? ואולם הוא עצמו, קשי הלידה, אין לך אונס גדול מזה!

ושואלים על דרשה זו: אי הכי [אם כך] דורשים אנו מכתוב זה לענין הזבה, מעתה בדין הנדה נמי נימא [גם כן נאמר] באופן דומה: נאמר "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (שם יט), ונדרוש: "זבה" — שנטמאת בנדה דווקא בדם זובה הבא מחמת עצמה ולא מדם הבא מחמת ולד?

ונדון: אתה אומר כי דין זה בא למעט את הרואה דם נדה מחמת קושי הולד, או אינו בא למעט אלא את הרואה דם נדה מחמת אונס? אינך יכול לומר כן משום שכשהוא הכתוב אומר "ואשה כי תהיה זבה" — הרי דם הבא מחמת אונס אמור שהוא בכלל טומאת הנדה, אלא הא [הרי] מה אני מקיים, איזה מיעוט אני למד מהאמור "זבה" שאין היא נדה בו — דווקא דם זובה הבא מחמת עצמה מטמאה בנדה, ולא דם הבא מחמת ולד. ומדוע שנינו בברייתא כי דם קישוי לידה שנראה בימי נדה מטמא בנדה?

אמר ריש לקיש: אמר קרא [הכתוב] בעניינם של ימי טהרת לידה, שאף אם ראתה בהם דם הריהי טהורה: "תשב על דמי טהרה" (שם יב, ה), והרי כתוב זה מלמדנו: יש לך באשה ישיבה אחרת שהיא כזו, שאף בה אינה נטמאת בדם שרואה, ואיזו היא זו — זו דם הבא מחמת קושי לידה באחד עשר ימי זיבה, ולא בנדה. ושואלים: ואימא [ושמא אמור] שאכן יש עוד הרואה דם ואינה נטמאת בו ואולם זו הרואה דם מחמת קושי לידה בימי נדה, ולא בזבה?

אלא אמר אבוה [אביו] של שמואל: אמר קרא [הכתוב] בדין ימי טומאתה של היולדת נקבה "וטמאה שבעים כנדתה" (שם ה) — ולא כזיבתה. מכלל [מכאן] שיש אופן שדם הבא בתקופת זיבתה הריהו טהור, ואיזו ראיית דם היא זו שאינה מטמאה בזיבה — זו ראיית דם מחמת קושי לידה בימי זיבה.

ושואלים: והשתא דכתיב [ועכשיו שנאמר] לימוד זה שמן הכתוב "וטמאה שבעים כנדתה", אם כן הכתוב "דמה" שממנו למדנו דבר זה מקודם, למה לי? ומשיבים: אי לאו [אם לא] היה בידינו אף את הלימוד מ"דמה", הוה אמינא [הייתי אומר] "וטמאה שבועיים כנדתה" מלמד כך: כנדתה ולא כזיבתה, ואפילו ראתה דם זיבה בשופי (רגועה מצער הלידה) לא תיטמא בכך כזבה. לכן קא משמע לן [השמיע לנו] הלימוד הנוסף מהכתוב "דמה", שאין דין זה אמור אלא ברואה מחמת קושי לידה בלבד.

ד לשיטת רב (הנאמרת למעלה) כי האשה הרואה דם מחמת קושי לידה בתקופת אחד עשר ימי הזיבה נוהגת כנדה באותו היום, שאסורה היא לבעלה באותו היום וטובלת בערב, נמסר כי שילא בר אבינא עבד עובדא כוותיה [עשה מעשה כמותו, כשיטתו] של רב, שהורה כך הלכה למעשה. ומסופר: כי קא נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, כשנפטר] רב, אמר ליה [לו] לרב אסי: זיל צנעיה [לך הצנע, תעלים הלכה זו] שתאמר לשילא בר אבינא, שאין זו הלכה. ואי לא ציית [ואם לא יציית, יקשיב] שילא בר אבינא לדברים הללו — גרייה [גררהו, מושכהו בדברים] עד שישתכנע שאין זו הלכה. הוא רב אסי סבר [סבור היה] שרב לשון "גדייה" [הכריתהו, החרם אותו] אם לא יציית אמר ליה [לו].

בתר דנח נפשיה [אחר שנחה נפשו, נפטר] רב, הלך רב אסי אצל שילא בר אבינא ואמר ליה [לו]: הדר [חזור] בך מהלכה זו שאתה מורה בה כך למעשה על פי שיטתו של רב, דהדר ביה [שכן חזר בו] רב עצמו מהלכה זו. אמר ליה [לו] שילא בר אבינא לרב אסי: לא חזר בו רב, שכן אם איתא דהדר ביה [יש מקום לדבריך שחזר בו] — לדידי הוה אמר [לי עצמי היה אומר] לי שחזר בו, שכן תלמידו אני, ולא היה שולח שליח לומר לי דברים אלו. ולכן לא ציית לו שילא בר אבינא לרב אסי בדבר זה. הלך רב אסי, וגדייה [החרים אותו], כפי שהיה סבור שכך אמר לו רב לעשות. אמר ליה [לו] שילא בר אבינא: ולא מסתפי מר מדליקתא [וכי אין אדוני ירא מתבערה] מעונש על שפגעת בי?

אמר ליה [לו] רב אסי בדרך מליצה, ודרש את משמעות שמו כשם של תנא חשוב לציין כעין רמז על שם דומה: אנא [אני] הוא איסי בן יהודה, שהוא איסי בן גור אריה, שהוא איסי בן גמליאל, שהוא איסי בן מהללאל ומורה שם זה לאסיתא דנחשא [מדוכת נחושת], דלא שליט ביה רקבא [שאין שולט בה הרקב], כלומר, לא אפגע מכל רע. אמר ליה [לו] שילא בר אבינא: ואנא [ואני] הוא הנקרא שילא בר אבינא, ומורה שמו של אבי לבוכנא דפרזלא, דמתבר אסיתא דנחשא [לבוכנת ברזל, המשבר מדוכת נחושת], כלומר, שתוכל זכות אבותי לפגוע אף בך.

ומסופר כי בעקבות הדברים חלש [חלה] רב אסי, והיה מיטלטל ממחלה למחלה, עיילוה בחמימי אפקוה מקרירי [נכנס לחום קדחת ויצא מצינון], עיילוה בקרירי אפקוה מחמימי [נכנס בצינון ויצא מחום], ומתוך כך נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] רב אסי.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: With regard to a pregnant woman who experiences labor pains, and they are accompanied by an emission of blood, her status is that of a menstruating woman. If she experienced these pains accompanied by emissions of blood for three consecutive days within the eleven days between periods of menstruation, during which time emissions of blood render a woman a zava, and she rested from labor for a twenty-four-hour period, i.e., the pangs subsided, and she then gave birth, it indicates that the emissions were not due to her imminent labor, and this woman is considered one who gives birth as a zava. This is the statement of Rabbi Eliezer.

Rabbi Yehoshua says: She is considered a zava only if the pangs subsided for a twenty-four-hour period of a night and the following day, like Shabbat evening and its accompanying day. Additionally, she is considered a zava in a case where she rested from the pain of labor but not necessarily from the flow of blood. In other words, the presence of labor pangs determines whether this blood is due to labor or the impure blood of ziva. Accordingly, if the pangs cease for twenty-four hours, she is considered a zava even if blood was discharging continuously from when she experienced her labor pains.

How long before birth is pain attributable to her labor pains, which means that the blood is not considered blood of ziva? Rabbi Meir says: Even forty or fifty days before the birth, any blood she sees during the eleven days of ziva is not considered blood of ziva. Rabbi Yehuda says: It is sufficient that this halakha applies only from within one month of her due date. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: Labor pains do not occur more than two weeks before birth. Accordingly, if she experiences bleeding for three consecutive days during eleven days of ziva that occur before this time, she is a zava.

GEMARA: The mishna teaches that a pregnant woman who experiences an emission of menstrual blood due to labor pains is considered a menstruating woman. This statement apparently applies to all blood due to labor. The Gemara therefore asks: Is this to say that any woman who experiences an emission due to labor pains is a menstruating woman? But if a woman experiences an emission due to labor pains in the eleven days of ziva, she is not rendered a zava, nor can this render her a menstruating woman.

Rav said: It is correct that a woman who experiences an emission of blood due to labor during the eleven days of ziva is not rendered a zava, or even a lesser zava, who must observe one clean day for the day she experienced an emission. But she is a menstruating woman for one day, i.e., she is prohibited to her husband on the day of the emission, and in the evening she may immerse and become permitted to him. And Shmuel said: It is a rabbinic decree that she must observe a clean day, as we are concerned lest she rest from labor and thereby be rendered a lesser zava, as the cessation of pangs would indicate that her emission was not due to her imminent labor.

And Rabbi Yitzḥak said: A woman who experiences labor pains during the eleven days of ziva is nothing, i.e., she is completely pure and is permitted to her husband. The Gemara asks: But isn’t it taught in the mishna that a woman who experiences labor pains is a menstruating woman? This apparently includes all women who experience an emission due to labor, even if it occurs during the eleven days of ziva.

Rava said: The mishna means that if she experienced an emission due to labor during the days of menstruation, she is considered a menstruating woman; if she experienced the emission during the days of ziva, she is pure. And it is taught likewise in a baraita: A woman who experiences labor pains during the days of menstruation is a menstruating woman; if she experiences them during the days of ziva, she is pure.

The baraita continues: How so, i.e., when does an emission during the eleven days of ziva render a woman one who gives birth as a zava? If she experienced labor pains for one day and then rested from labor for two days, and she experienced an emission on all three days; or if she experienced labor pains for two days and rested from labor for one day, and she experienced bleeding on all three days; or if she rested from labor for one day and she then experienced labor pains for one day, and again rested from labor for one day, and she experienced bleeding on all three days; in each of these cases this woman is considered one who gives birth as a zava, as the cessation of labor pains indicates that the emission of blood is not due to her imminent labor.

But if she rested from labor for one day and then experienced labor pains for two days; or if she rested from labor for two days and experienced labor pains for one day; or if she experienced labor pains for one day and then rested from labor for one day, and again experienced labor pains for one day; this woman is not considered one who gives birth as a zava, since the labor pains indicate that the blood is due to her imminent labor. This is the principle of the matter: If she experienced labor pains adjacent to giving birth, this woman is not considered one who gives birth as a zava; if she was resting from labor adjacent to giving birth, this woman is considered one who gives birth as a zava.

Ḥananya, son of Rabbi Yehoshua’s brother, says: In any situation where she experiences an emission due to her labor pains that occur on her third day, she is not a zava. Even if she was in a state of resting from labor for the entire third day, with the exception of one hour of labor pains, this woman is not considered one who gives birth as a zava, since a woman is considered to be resting from labor on the third day only if she was resting for the entire day.

The Gemara asks: The statement that this is the principle of the matter serves to add what? The Gemara answers: It serves to add the ruling of Ḥananya, son of Rabbi Yehoshua’s brother, that for a woman to be considered one who gives birth as a zava, she must have rested from labor for the entire third day.

§ The mishna teaches that if a woman experiences bleeding due to labor pains during the eleven days of ziva she is not considered a zava. The Gemara asks: From where are these matters derived? As the Sages taught in a baraita: The verse states with regard to a zava: “And if a woman has an issue of her blood many days” (Leviticus 15:25). The term “her blood” indicates that only her blood that comes due to herself is impure as blood of ziva, but not blood that comes due to her child.

The Gemara analyzes the baraita: Do you say the verse excludes blood that comes due to her child? Or is it only excluding blood that comes due to circumstances beyond her control? When the verse states: “And if a woman has an issue of her blood,” the inclusion of ziva due to circumstances beyond her control is already stated in the inclusive phrase: Has an issue. If so, how do I realize the meaning of the term “her blood”? The verse is teaching that only her blood that comes due to herself is impure as blood of ziva, but not blood that comes due to her child.

The Gemara asks: But given that the verse contains both an inclusion and an exclusion, what did you see to deem pure the blood emitted due to the child, and to deem impure the blood she sees due to circumstances beyond her control? Perhaps the opposite is the case, that blood emitted due to circumstances beyond her control is pure, whereas blood caused by labor is impure. The Gemara answers: I deem pure the blood emitted due to the child, as there is a period of purity after it, i.e., her days of purity following her days of impurity; and I deem impure the blood she sees due to circumstances beyond her control, as there is no period of purity after it.

The Gemara objects: On the contrary, I should deem the blood pure in a case where it was emitted due to circumstances beyond her control, as an emission of ziva due to circumstances beyond one’s control in the case of a male zav is pure. The Gemara explains: Now, in any event, we are dealing with the halakha of a woman, and in the case of a woman we do not find that an emission caused by circumstances beyond her control is pure. It is therefore preferable to deem impure an emission caused by circumstances beyond her control, and to deem pure an emission due to childbirth.

The Gemara adds: And if you wish, say instead: What is your opinion, that one should deem the blood pure in a case where it was emitted due to circumstances beyond her control, and deem the blood impure in a case where it was emitted due to the child? But you have no greater instance of circumstances beyond her control than this, the experience of labor pains.

The Gemara objects: If it is so that the above verse is interpreted in such a manner, then in the case a menstruating woman as well, with regard to whom the verse states: “And a woman, if she has an issue, and her issue in her flesh is blood, she shall be in her menstruation seven days” (Leviticus 15:19), let us say that when the verse states “her issue” this indicates that only her issue that comes due to herself renders her a menstruating woman, but not an issue that comes due to her child.

The Gemara elaborates: Do you say that the verse excludes an issue that comes due to her child? Or is it excluding only an issue that comes due to circumstances beyond her control? When the verse states: “And a woman if she has an issue,” the inclusion of an issue due to circumstances beyond her control is already stated. If so, how do I realize the meaning of the term “her issue”? The verse is teaching that only her issue that comes due to herself renders her a menstruating woman, but not an issue that comes due to her child. If the verse can be interpreted in this manner, why does the baraita teach that a woman who experiences labor pains during the days of menstruation is considered a menstruating woman?

Reish Lakish said: The verse states with regard to the days of purity after childbirth: “She shall observe the blood of purity” (Leviticus 12:5). This indicates that you have another instance of an observance that is like this one, i.e., where the woman is not rendered impure by an emission of blood. And which is this other case? This is the case of blood that is emitted due to labor pains during the eleven days of ziva. An emission during the days of menstruation, by contrast, renders the woman a menstruating woman. The Gemara asks: But one can say that this other case is where a woman has an emission of blood due to labor pains during the days of menstruation, not where she experiences an emission during the days of ziva.

Rather, Shmuel’s father said the verse states: “And she shall be impure two weeks, as in her menstruation” (Leviticus 12:5), and not: As in her ziva. By inference, one may conclude that there is an instance in which an emission of blood that occurs during her days of ziva is pure. And which case is this? This is the case of blood that is emitted due to labor pains during the eleven days of ziva.

The Gemara asks: And now that it is written: “And she shall be impure two weeks as in her menstruation,” why do I need the term “her blood” (Leviticus 15:25) from which it is likewise derived that blood emitted due to labor pains during the eleven days of ziva is pure? The Gemara answers: If not for the term “her blood,” I would say the verse is teaching that a woman who gives birth is impure as in her menstruation, and not as in her ziva, and therefore, even if she experienced bleeding during her days of ziva in a state of resting from labor pains, she remains pure. Consequently, the term “her blood” teaches us that this halakha applies only if she experiences bleeding due to labor pains.

§ According to Rav, a woman who emits blood during the eleven days of ziva due to labor pains is considered like a menstruating woman for that day, i.e., she is prohibited to her husband until she immerses in the evening. The Gemara relates that Sheila bar Avina ruled in an actual case in accordance with the opinion of Rav. The Gemara further relates that when Rav was dying, he said to Rav Asi: Go and hide this halakha, i.e., inform Sheila bar Avina that my ruling is incorrect. And if he does not listen to you, drag him [garyei] to your side with convincing claims. Rav Asi misheard and thought that Rav said to him gadyei, excommunicate him.

After Rav died, Rav Asi went to Sheila bar Avina and said to him: Retract your ruling, as Rav himself retracted his opinion. Sheila bar Avina said to Rav Asi: If it is so, that he retracted his opinion, he would have told me, as I was his student; he would not have sent a messenger to inform me of such a retraction. Consequently, Sheila bar Avina did not listen to Rav Asi. Rav Asi excommunicated him, as he thought that this was Rav’s instruction. Sheila bar Avina said to Rav Asi: But is the Master not afraid of the fire, i.e., of a punishment for offending me?

Rav Asi said to him, linking in a fanciful manner his own name to the various names of an important tanna: I am Isi ben Yehuda, who is Isi ben Gur Arye, who is Isi ben Gamliel, who is Isi ben Mahalalel, and this name alludes to a copper mortar [asita], over which rot has no power, i.e., no harm will befall me. Sheila bar Avina said to Rav Asi: And I am Sheila bar Avina, and my father’s name alludes to an iron pestle [bukhna], which smashes a copper mortar, i.e., harm may befall you through the merit of my ancestors.

The Gemara relates that Rav Asi fell ill and contracted one sickness after another, so that when he entered the heat of a fever, he exited a sickness where he felt cold, and when he entered into a sickness where he felt cold, he exited the heat of a fever. Eventually, Rav Asi died.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב נדה ליומא ושמואל אמר חיישינן שמא תשפה. איכא דקשיא ליה לרב ור' יצחק אמאי לא חיישינן שמא תשפה והא חיישינן שמא יבקע הנאד, ותנן הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא חיישינן שמא ימות.
ולאו מילתא היא, דהתם סופו למות שהכל למיתה הן עומדין אבל כאן אדרבה סופה להקשות כשמתקרבת ללידה והא דהדר ביה רב לקמן נ"ל דלגבי שמואל הדר בי' וחייש שמא תשפה ואף על גב דמתניתין כר' יצחק מתוקמא דתניא הכי מיהו דשמואל לא מיעקרא בהכי דאכתי איכא למימר מסבר' דחיישינן שמא תשפה דאי ס"ד רב לקולא הדר ביה אמאי גדייה רב אסי ומאי האי דאמרינן עבד עובדא כותיה הא חומרא בעלמא הוא דעבד.

כל שחל קישויה להיות בג' שלה וכו'. פירש רש"י ז"ל כל שקשתה אפילו שעה א' בליל כניסת ג' אפילו כל היום כולו בשופי ושעה א' מליל ד' להשלמה מעת לעת וילדה אין זו יולדת בזוב דבעינן שופי כל יום ג' המביא לידי זיבה.
פי' לפי' לאו משום (דכפי) [דבעי] חנניא לילה ויום כלילי שבת ויומו דאם כן היינו דר' יהושע אלא משום דבעי כל יום ג' בשופי ואם קשתה בג' אפילו שפת בד' כלילי שבת ויומו אינה זבה שאין קושי שבג' קובע אותה זבה ובכה"ג לא הוה זבה עד דחזיא ג' אח"כ בשופי דקושי שבשלישי אינו קובע בזיבהולא מצטרף (עד) [עם] יום ד' לקבעה בזיבה והיינו דאמרי לקמן לעולם כדקתני והא קמשמע לן אף ע"ג דאתחיל קושי בג' אם שפתה מעת לעת טמאה לאפוקי מדחנניא בן אחי ר' יהושע ואלו לאפוקי מדר' יהושע בהדיא קתני לה אם שפתה מעת לעת ר' יהושע אומר כלילי שבת ויומו.

מתני' ר' יהושע אומר לילה ויום כלילי שבת ויומו. איכא למידק למה לי דקתני כלילי שבת ויומו דאי לאשמעינן שתהא לילה קודמת ליום ולאפוקי מדר' אליעזר הא קתני לילה ויום וכיון דקאמר ר' אליעזר מעת לעת ופליג עליה ר' יהושע ואמר לילה ויום על רחין דוקא קתני לילה ואח"כ יום וא"כ למה לי תו דקתני כלילי שבת ויומו. ודקדקו מכאן בתוס' דקמל"ן דבעינן תוספת קצת מן היום שלפניו ושלאחריו כלילי שבת ויומו דמוסיפין קצת מחול על הקודש.

גמרא אמר רב נדה ליומא. פירוש אפילו ראתה בימי זיבה הרי היא נדה ליומא כלומר שאסורה כל אותו היום ואינה טובלת עד הערב כנדה. ואי אפשר לפרש דדוקא במקשה בימי נדה קאמר מדאמר ר' יצחק המקשה אינה כלום ועל כרחין ר' יצחק אדרב ושמואל קאי כלומר המקשה שאמרתם לטמא אינה כלום דאי אמתניתין קאי אמאי קאמר המקשה אינה כלום אדרבה הא אקשינן עליה מתניתין ופירקה רבא אליביה ה"ק בימי נדה נדה. אלא ודאי ר' יצחק על כרחין אדרב ושמואל קאי ועלייהו הוא דפליג דאמר אינה כלום ואם איתא דרב ושמואל אימי נדה קיימי היכי קאמר ר' יצחק אינה כלום אדרבה המקשה נדה גמורה הוה ליה למימר אלא על כרחין רב ושמואל במקשה בימי זיבה מפרשי ליה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. ומכל מקום נראה ודאי דאפילו במקשה בימי נדה מטהרי לה אינהו דבר תורה ואינה לרב אלא נדה ליומא ואפילו מדבריהם מדברי רב אסי לשילא בר אבינא דהוה עביד כרב דאלמא לקולא הוה עביד כותיה דרב דאי להחמיר למיסרה אף בימי זיבה לעשותה נדה ליומא למה ליה לרב אסי לצעורי לשילא דעביד לחומרא וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב לקמן וז"ל אמר קרא וטמאה שבועים כנדתה ודייקינן כנדתה ולא כזיבתה מכלל דאיכא לידה שטהורה משום זיבה ואינה טהורה משום נדה ודלא כרב דאוקמה נדה ליומא מדרבנן אלא נדה לגמרי ע"כ ורש"י ז"ל לא פירש כן ולדידיה נמי קשיא לי דהא גמ' (לקמן לז, ולח) מההיא קושיא אמר רב ללישנא בתרא דדוקא ימים הראויין להיות בהן זבה גדולה או קטנה אבל בימי נדה לא ואפילו ללישנא קמא נמי לא אמר אלא ימים הראויין לספירת זיבה או לספירת זבה אבל בימי נדה לא ושמא נאמר דההיא לבתר דהדר ביה רב ואע"ג דאמרינן בסמוך כי נח נפשיה דרב אמר ליה לרב אסי צנעיה לאו למימרא דבשעת פטירתו ממש הדר ביה אלא קודם לכן ובשעת פטירתו הוא דא"ל לרב אסי דלצנעיה לשילא בר אבינא ורש"י ז"ל לא אמר כן אלא דבימי זיבה מטהר רב ומקל להיות טובלת לערב כנדה ואינה צריכה שימור דלא כשמואל ושילא היה מקל בזה כרב והדר ביה רב ולהורות כשמואל וזה נכון.
ושמואל אמר חיישינן שמא תשפה כלומר מדרבנן דאילו דבר תורה בין בימי נדה בין בימי זיבה טהורה דמחמת עצמה ולא מחמת ולד בין בנדה בין בזיבה אלא דמדרבנן חוששין ואם בימי נדה חוששין, שמא תשפה, ואסורה כנדה ואם בימי זיבה כזיבה ור' יצחק אמר המקשה אינה כלום הקתני המקשה נדה אמר רבא בימי נדה ואסורה כנדה ואם ואסיקנא המקשה בימי זיבה אינה כלום. ובימי נדה נדה גמורה, ויש לפרש דר' יצחק דבר תורה קאמר אבל מדרבנן חוששים שמא תשפה כשמואל וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב זה לשונו ואוקמה רבה בימי נדה נדה בימי זיבה שומרת יום כנגד יום והיא טהורה. ואינו מחוור בעיני דהא על כרחן דר' יצחק אדרב ושמואל קאי כדכתיבנא ואם איתא היכי קאמר אינה כלום אדרבה מודה הוא לשמואל דחוששים שמא תשפה אלא ודאי מדקאמר אינה כלום אין חוששים לה כלל בימי זיבה וכן פסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מא"ב) וא"ת מאי טעמא אין חוששים שמא תשפה והלא חוששים שמא יבקע הנוד ותנן (יבמות סט, ב) הרי זה גיטיך שעה אחד קודם למיתתו אסורה לאכול תרומה מיד, איכא למימר התם הוא משום דסופו ליבקע וסופו למות אבל כאן אדרבה סופה להתקשות כשמתקרבת ללידה, ובתוס' פירשו משום דלא שכיח, וטעמו של רב דאמר נדה ליומא פי' הרב רבי יונה ז"ל מ"כ משום דקושי סותר יומו כשכבת זרע דהכי מוכח לקמן בסוף פרקין להכי גזור ביה טומאת ערב לרב דלא לימרו שהוא עולה ע"כ.

הא דאמרינן: בימי נדה נדה בימי זיבה אינה כלום. פירוש ימי נדה כל שהתחילה להקשות אחר י"א יום שבין נדה לנדה שראויה להיות בהן נדה וי"א יום בלבד שבין נדה לנדה שאינה ראויה לעולם להיות בהן נדה הן ימי זיבה ואע"פ שלא היתה רגילה לראות אלא משלשים יום לשלשים אין כל הימים שבינתיים לזו ימי זיבה אלא כל שראתה י"א יום הרי זאת נדה. ואלו דברים פשוטים הן אלא שהוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי להרמב"ם ז"ל בפירושי המשנה שלו שלא כתב כן וזה לשונו המעוברת שהתחיל בה הצער ושתת דמה תהיה נדה מפני זה הדם על מנת שיהיה זיבת זה הדם בזמן הנדות רוצה לומר זמן שהתנהגה שתטמא בו עכ"ל ואינו נכון כלל.

חנניה בן אחי ר' יהושע אומר כל שחל קשויה להיות בשלישי שלה אפילו כל היום בשופי אין זו יולדת בזוב. י"מ משום דחנניא בעי לילה ויום כלילי שבת ויומו וכר' יהושע והילכך כל שנכנס קישוייה בשלישי שלה אפילו שעה אחת ושפתה כל שאר אותו יום ושעה אחת מיום רביעי לתשלום כ"ד שעות אפילו כן אין זו יולדת בזוב, ואינו מחוור מדאמרינן לקמן גבי קשתה ג' ימים מתוך י"א יום וכו' ה"ד וכו' ואסיקנא לעולם כדקתני והא קמ"ל דאע"ג דהתחיל קישוי בשלישי אם שפתה מעת לעת טמאה לאפוקי מדחנניא בן אחי ר' יהושע ואם איתא דחנניא כדר' יהושע סבירא ליה לימא לאפוקי מדר' יהושע ועוד דאי לאפוקי מדר' יהושע למה לי הא מתני' היא והא בהדיא קתני לה אם שפתה מעת לעת ור' יהושע אומר כלילי שבת ויומו. וי"מ דחנניא כר' אליעזר דסגי ליה במעת לעת סבירא ליה ועדיפא מדר' אליעזר דאילו לר' אליעזר אע"פ שחל קישויה בשלישי שלה כיון ששפתה מעת לעת הרי זו יולדת בזוב ואילו לחנניא כיון שחל קושי בשלישי שהוא יום הגומר והגורם זיבה גדולה שוב אינה יולדת בזוב ואע"פ ששפתה יום או יומים עד שתראה ג' ימים אחרים בשופי. ויש מפרשים דלילה ויום הוא דבעי והוא שלא חל קושי בשלישי הא אלו חל קושי בשלישי שהוא הגורם זיבה גדולה שוב אינה נעשית זבה עד שתראה ג' ימים אחרים בשופי.

אמר ריש לקיש אמר קרא תשב יש לך ישיבה אחרת שהיא כזו. כלומר סבירא ליה לריש לקיש דתשב מיעוטא הוא לומר יד דישיבה אחת בלבד תהא כזו ומסתברא ליה לרבויי בימי זיבה מפני שכן אונס בזב טהור.

הא דתנן ר׳ יהושע אומר לילה ויום כלילי שבת ויומו. דקדקו בתוס׳ דלהכי קתני כלילי שבת ויומו לאשמועינן דבעי תוספת לפניו ולאחריו דאי לאשמועינן שתהא עונת לילה תחלה ואח״כ עונת יום מדקתני לילה ויום נפקא ואפשר דמהא ליכא ראיה ודילמא הוה ס״ד דלילה ויום לאו דוקא וה״ה יום ואחר כך לילה ולא אתי אלא למעוטי מעת לעת ולהכי הדר קתני בלילי שבת ויומו שיהא היום הולך אחר הלילה ונקט שבת ולא נקט ביומו של מעשה בראשית משום שזה ענין מנוחה מן הצער כמנוחת שבת לילה ויום ועם כל זה אין לנו אלא כדברי רבותי׳ הצרפתים ז״ל.

אטו המקשה נדה היא. פי׳ דהוה משמע לפום פשטה דקתני שהמקשה ורואה דם נדונת כנדה ואעפ״י שהיא בימי זיבה ולהכי מתמיהים דהא היכי אפשר ומהדרין אמר רב נדה ליומה עיקר הפי׳ כדפרש״י ז״ל דה״ק המקשה יום אחד בימי זיבה אינה צריכה להיות שומרת יום כנגד יום דאף בזבה קטנה טיהר רחמנא קושי הסמוך ללידה אלא שהיא יושבת נדה ביומא בלחוד מדרבנן ולערב טובלת וטהורה וק״ל דלא חיישינן שמא תשפה למחר ולאפוקי מדשמואל דאמר חיישינן שמא תשפה ואף שמואל מדרבנן בעלמא הוא דאסר וכדמוכח לישנא דחייש׳ אבל רב סובר דאפי׳ מדרבנן לא חיישינן לשופי ואפי׳ למאן דחייש בעלמא למיתה או לבקיעת נוד י״ל דשאני התם דלא סגייא דלא מיית או בקע באיזה זמן שיהא אבל בזו אדרבה כיון שעומדת בזמן לידתה ראויה שיתרחקו ציריה יותר ויותר עד שתלד וא״ת וכיון דרב לא חייש לשופי וסובר דדם קושי דזיבה קטנה טהור למה מטמא ליומו כלל ויש מתרצים בשם הרב ר׳ יונה ז״ל משום דקושי סותר יומו בשכבת זרע וכדמוכח לקמן בסוף פרקין להכי גזור בה טומאת ערב לרב דלא לימרו שהוא עולה ע״כ ואינו מתחויר בטעם וי״ל דרב חייש לשופי דיומו דשכיח וכיון דכן עביד לה נדה ליומא מיהת והצריכא טבילה כדי להחזיקה בטומאה ולא תבא פעם אחרת לשמש ביומא ומי׳ עד כאן לא טהר רב בלילה אלא בימי זיב׳ אבל בימי נדה לא איירי אפשר דמודה הוא דהוי נדה כדאמרינן לקמן ושלא כדברי ר״ח ז״ל שפי׳ דברי רב ושמואל אף בימי נדה ולכאורה כך היה נראה מדלא אוקמא רב למתני׳ דת״ק המקשה בימי נדה נדה כדאוקים רבא בסמוך אליבא ר׳ יצחק ומ״מ אין פירושו נכון דאי רב ושמואל בימי נדה איירי נמי היכי אמר להו ר׳ יצחק המקשה אינה כלום דהא לדידיה בימי נדה נדה כדאמרינן בסמוך והכי איהו מפ׳ מתני׳ אלא על כרחין קים ליה דרב ושמואל בימי זיבה דוקא איירו ומש״ה אמר להו דהמקשה הזאת שהם מדברים בהם אינה כלום דעל כרחין ר׳ יצחק אדרב ומשמואל קאי ולא קאי אמתני׳ וכדפרכינן ליה מינה ועוד דמתני׳ בהדיא קתני המקשה נדה והיכי אפשר לומר בה דאינה כלום קתני אלא ודאי כדאמרן וא״ת ואמאי לא אוקמה רב למתני׳ בימי נדה י״ל דרב משמע ליה דמתני׳ בימי זיבה איירי כדקתני סיפא ופתח בזיבה קטנה וסיים בזיבה גדולה אי נמי דרב דין דם זיבה קים ליה שהוא טהור בקושי אבל דין דם נדה לא בריר ליה אם טהור אם לא דהא לא שמיע ליה מתני׳ דבסמוך ולא קים ליה נמי בדרשא דריש לקיש ואבוה דשמואל לקמן בשמעתין כך נ״ל וזו שיטת רש״י ז״ל. והתוס׳ ושטת מורי הרשב״א נר״ו ולהאי שיטתא עובדא דשילא בר אבינא דלקמן דמשמע דלקולא הוה עביד כרב מדבעי למנגדיה רב אתי י״ל דהיינו קולא דדיה דמטהר לה בלילה כסברא דרב ואלו רב הדר ביה לגבי דשמואל דחייש שמא תשפה למחר אבל ר״ח ז״ל סובר שהיה מקל גם לטהר בימי נדה כסברא דרב דאמר נדה ליומא ואלו רב הדר ביה לגבי ר׳ יצחק דאמר בימי נדה וכבר כתבנו שאין פי׳ נכון.

אמר רבא בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה. הא דקאמר בימי זיבה טהורה אסוק מילתא בעלמא הוא לומר הכי טיהר רחמנא דם זיבה בקושי בלחוד טיהר ולא שיהא זה בכלל לשון משנתינו ויש כיוצא בו בפ׳ כל הכלים וגם בפ׳ כירה כדכתיבנא התם בס״ד. ופי׳ ימי זיבה הם י״א יום הבאים אחר נדה שראויה להיות בהם זבה וכל שעברו אותם י״א יום או ספירתם אם נעשת בהם זבה גדולה קרואין ימי נדה וזה ברור.

חנניא בן אחי ר׳ יהושע אומר כל שחל קושיה להיות בשלישי שלה אפי׳ כל היום כלו בשופי אין זו יולדת בזוב. יש מפרשים דטעמא דידיה כר׳ יהושע לגמרי דס״ל דבעינן לילה ויום כלילי שבת ויומו ודוקא כל היום קאמר ומשום דבעינן לילה ויום אחריו וליתא חדא דלישנא לא משמע הכין ועוד דהא לקמן אתינן לומר דמתני׳ דקשתה ג׳ ימים אתיא ולאפוקי מדחנניא ואי חנניא כר׳ יהושע ס״ל א״כ פשיטא דהא ר׳ יהושע פליג עליה בהדיא ורישא ר׳ אליעזר קתני לה בהדיא ועוד לימא לאפוקי מדר׳ יהושע ורש״י ז״ל פי׳ כל שחל קשויה לאו לשון התחלה הוא אלא ה״ק כל שקשתה בשלישי אפילו שעה א׳ בליל כניסת שלישי ואפי׳ כל היום כלו בשופי ושעה א׳ מליל רביעי להשלמת מעת לעת ולידה שוב אינה יולדת בזוב דבעי׳ שופי כל יום ג׳ המביא לידי זיבה ע״כ נר׳ שהוא סובר כחנניא כר״א ס״ל דסגי במעת לעת בזבה קטנה מיהת ומוסיף עליו שאם קושתה בשלישי כלל שהוא הגורם זיבה גדולה שוב אין השופי מועיל לה אלא א״כ שפתה וראתה ג׳ ימים רצופים והשתא לא סגי דתיהוי זיבה ולפי זה ג״כ אפשר לפרש דר׳ יהושע ס״ל לענין לילה ויום אלא שסובר דלא מהני שופי למי שחל קשויה בשלישי הגורם זיבה ואינו יולדת בזוב אלא כששפתה שלשה ימים וראתה דלא סגיא דלא תהא זיבה וזה יותר נכון.

יש אין טהרה לאחריו. וה״ה לפניו אלא דאגב אידך נקטה.

א״ה גבי נדה וכו׳. האי א״ה לאו אא״ב הוא ואיכא דלא גריס ליה.

תשב יש לך ישיבה אחרת. פי׳ דתשב לישנא יתירה הוא ומ״מ לא משמע דמרבי אלא ישיבה א׳ וכיון דכן מסתברא לאוקומי בזבה שמצינו אונס בזוב טהור.

גרדיה. דהשתא משמע לגנאי כדקסבר רב אסי ומשמע נמי לשבח גרור אותו בדברים ואי גרסי׳ גדדיה י״ל משמע לגנאי מלשון גדו אילנא ומשמע לשון משיכה בדברים מלשון גוד אחית.

ר' (יוסי) [יהושע] אומר לילה ויום. ונראה דבסברא פליגי ע"י בקיאין בתולדות דמעיין:

חיישינן שמא תשפה. ומאן דלא חייש משום מילתא דלא שכיח הוא כיון שנפתח הקבר ושופעת דם שתשפה קודם לידה:

או ששפתה יום אחד וקשתה וחזרה ושפתה. כדי נסבה דמרישא שמעינן ליה דקתני קשתה שנים ושפתה יום וכ"ש זו אלא אגב סיפא נקטיה דקתני קשתה יום אחד ושפתה יום אחד וחזרה וקשתה סד"א שהשופים שבינתים מוכיח על הקושי דלאו מחמת ולד הואי:

ואימא זו קושי שבימי נדה. ונראה דטעמא דריש לקיש משום דמשמע ליה דטפי איכא לאוקומי בזיבה משום דאשכחן אונס בזב טהור וישיבה אחת מיעט קרא ולא יותר ותלמודא לא חייש לסברא דיליה כיון דאונס האשה מיהא לא אשכחן:

הוא סבר גדייה א"ל בדלי"ת דגושה והוא א"ל בדלי"ת רפויה כלומר משוך אותו בדברים כמו משכו דמתגרמינן נגודו:

אנא איסי בן יהודה דהוא איסי בן גור אריה כו'. תנא אחד הוא שיש לו ה' שמות הללו בערבי פסחים וביומא פ' הוציאו לו ועוד חשיב התם יוסף הבבלי ויוסף איש הוצל ולא חשיב להו הכא משום דאין נופלין על שם רב אסי:

תוס' בד"ה נדה ליומא כו' נראה דאף לבעלה לא חיישינן כו' דהא עובדא דשילא כו' עכ"ל בכל דוכתא מחמרינן טפי לטהרות מלבעלה אבל שיעור דבריהם משום דאפשר לפרושי לטהרות הוא דהוה נדה ליומי אם לא תשפה ואם תשפה יהיו הטהרות שנגעה בערב טמאים ואהא קאמרי דאף לבעלה מותרת ולא חיישינן שמא תשפה כו' דהא עובדא כו' כיון דבבבל היה מסתמא לבעלה הוי כמו שכתבו התוס' בפ"ק:

בד"ה או ששפתה וקשתה כו' א"נ אתא לאשמועינן אע"ג כו' וכן ברישא בכה"ג עכ"ל ליכא לפרושי ברישא נמי כה"ג דבקצתו בשופי דהויא יולדת בזוב דהא בכל דוכתא בעינן שופי מע"ל לכ"ע אלא דר"ל כיון דבבות דסיפא אצטריך ליה למתני הך דקשתה ושפתה וקשתה תני נמי כה"ג בבבות דרישא שפתה וקשתה ושפתה וק"ל:

זיל צנעיה ואי לא ציית גדייה כו'. עיין פרש"י ותוספות אבל בערוך בערך צנע פי' זיל צנעיה מונעהו מזה ואי לא ציית גדדיה כלומר אם אינו מקשיב וחוזר בו מנעהו בהכאות ופצעים מלשון לא תתגודדו עכ"ל ולא ידענא לפירושו מאי קאמר הוא קסבר גדייה קא"ל כו'. ונראה לפרש מה שפירש גדידה מלשון גדדיה היינו למאי דסבר רב אסי דגדדיה קא"ל והוא לא א"ל אלא גדייה מלשון משיכה והוא קרוב לפירוש התוס' דטעה בדגש שא"ל גדייה בדגש שהדגש מביא עוד ד' אחרת ועי"ל בהיפך דהוא קא"ל גדייה בדגש כמו גדדיהו בב' דלתי"ן דהיינו שימנעהו ע"י גדידה והכאה בעלמא והוא סבר גדייה בד' א' מלשון גודו אילנא דהיינו הכריתהו בשמתא וק"ל:

שם אנא איסי בן יהודה כו'. כל השמות הללו היו לאביו למעלתו וע"כ זכר לו זה שזכות אביו יעמוד לו שיהיה ע"ש שמו אסיא אסיתא דנחשא כו' ור"ל קשה כנחושא ולא מסתפינא מדליקתא דקאמרת וא"ל אנא כו' בוכנא דפרזלא דמתבר כו' הוא עלי שכותשין בו ובר"פ המוציא יין מאי בוכנא בא ואכנה. ואמר שחלש רב אסי עיילוה בחמימי כו'. אפשר שנענש משום דשלא כדין גדייה ושמתיה לפי טעותו בדברי רב והיינו דעיילוהו בחמימי כו' כמ"ש לא מסתפית מר מדליקתא. ושאמר צבית לי זודתא כו'. אפשר שהיה חש בגופו שימות גם הוא ע"י השמתא שנעשה בו ואמר דחזו דפרחי אסא מהאי פוריא כו'. ע"ש שהצדיקים שנקראו הדסים עשו שלום כמ"ש והוא עומד בין ההדסים וק"ל:

בגמ' כללו של דבר לאתויי מאי לאתויי דחנניא. ר"ל לאפוקי מדבריו ולאתויי אתא כל היכא דאיכא שיפוי מע"ל סמוך ללידה אפילו היה קושי ביום ג' הרי זו יולדת בזוב:

שם והשתא דכתיב וטמאה שבועיים כנדתה ובו' דמה ל"ל. נ"ל דאתנא דברייתא דלעיל פריך דיליף לה מדמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ול"ל למילף מדמה כיון דעיקר הלימוד מהאי קרא דשבעת ימים תהא בנדתה דאי אקרא פריך להיכי אתי א"כ לפרוך נמי אקרא דכתיב גבי נדה זובה דרצה למילף מיניה לעיל זיבה מחמת עצמה ולא מחמת ולד להיכי אתי:

גמ' ואיזו זו זו קושיא כו' כצ"ל וכן אח"כ:

רש"י בד"ה שלשה ימים כו' רצופין הס"ד:

בד"ה ושפתה מצערה הס"ד:

בד"ה וכי יזוב כו' דם טוהר ואונס כו' הד"א:

בד"ה זובה דם כו' עת נדתה הס"ד:

בד"ה תשב על כו' דמי טהרה הס"ד:

בד"ה זה קושי צ"ל זו קושי:

בד"ה עיילוה בחמימי חולי חם כצ"ל והס"ד:

גמרא או ששפתה שנים וקשתה יום א' כו' אין זו יולדת בזוב. נראה דברייתא זו פליגא על הא דר"י משמיה דר"ט לקמן (לח) קשתה שנים בסוף ח' וא' בתחלת ט' כו' ה"ז יולדת בזוב וע"ש בפרש"י. ורואה אני שהדברים ק"ו בראתה שנים בשופי דשדינן חד יומא דקושי בתר תרין דשופי. ויש לדון בזה:

שם נימא זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. פי' דזובה קרינן במפיק ה':

שם חלש רב אסי. כצ"ל כי רבי אסי לחוד ורב אסי לחוד כמש"כ בב"מ (כד ב):

גמ' א״ל לרב אסי זיל צנעי׳. נ״ב נפ״ק דקדושין (דף כ״ה ע״א) גבי סבי דנזוניא אשכחן כהאי לישנא צנעינהו ופירש״י לשון נדוי וכאן נדחק לפרשו בלשון אחר משום דלשון גריי׳ גדיי׳ דחקי׳. וי״ל דהכא נמי הוי פרושו כמו התם. וא״ל מעיקרא צנעי׳. הוא לשון הרחקה בכבוד כדאמרי׳ בוא"מ אב״ד שסרח כו׳ א״ל הכבד ושב בביתך. ואי לא ציית גריי׳ או גדי׳ בדלית (לשון משיכה כפי׳ תוס' אי נמי נ״ל נגידה שהנון נופלת ברוב פעמים בבעלי פ״א נון גם זו מחסרי פ״א) ואתיא כי הא דאמרי׳ התם דממנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא ממנו אשמתא. ואיהו סבר גדיי׳ לשון כריתה היינו שמתא שם מתה:

שם לא שליט ביה רקבא וכו' עיילוהו בחמימי אפקוהו מקרירי עיילוהו בקרירי אסקוהו מחמימי כצ״ל:

רש״י ד״ה ג׳ ימים וכו׳ וראתה כל שלשת הימים כצ״ל:

ד״ה לילה ויום וכו׳ אין זה שופי כצ״ל:

תוס' ד"ה איסי בן מהללאל וכו' יש תנא וכו' הוא יוסף הבבלי. נ״ב הוא ודאי תנא ומוזכר במנחות (י״ח ע״א) ועמ״ש ביומא בס״ד:

אָמַר לֵיהּ: וְלָא מִסְתַּפִית מַר מִדְּלֵיקָתָא. פירש"י תכוה בגחלתי. ויש להקשות למה לא אמר לו בפירוש מגחלתי ואמאי נקיט לישנא דדליקתא?
ונראה לי בס"ד כי שילא הבין מדעתו דרב אסי טעה ולא דייק שפיר בדברי רב ולכן אין לו התנצלות לומר שהוא עשה כאשר גזר עליו רב ולכן אמר לו 'לָא מִסְתַּפִית מַר מִדְּלֵיקָתָא' כי אותיות 'דְּלֵיקָתָא' אותיות 'לא דיקת' רמז לו אתה תכוה בגחלתי מפני דלא דיקת בדברי רב ולכן אין לך התנצלות מכח דבריו של רב שאמר לך לעשות.

אָמַר לֵיהּ: אֲנָא אִיסִי בֶּן יְהוּדָה, דְּהוּא אִיסִי בֶּן גּוּר אַרְיֵה וְכוּ'. כתב מהרש"א ז"ל כל שמות אלו היו לאביו על מעלותיו עיין שם. ונראה לי דהוא עיקר שמו אסי בן יהודה וקראוהו 'בֶּן גּוּר אַרְיֵה' על שם שיש לו יד ושם להלחם במלחמתה של תורה כי החכם הגדול בתורה נקרא בשם 'אַרְיֵה' כמו שאמר ריש לקיש לרבי יוחנן על רב כהנא ארי עלה מבבל (בבא קמא קיז.) ונקרא 'בֶּן גַּמְלִיאֵל' על שם שהיה עוסק בגמילות חסדים והיינו 'גמלי א־ל' על דרך מַלְוֵה הֳ' חוֹנֵן דָּל (משלי יט, יז) ונקרא 'בֶּן מַהֲלַלְאֵל' על שהיתה תפלתו בכונה זכה ונכונה ושגורה בפיו ושלמה במחשבה טהורה וזהו מהלל אל זו התפלה שהיא מהלל אל.
ומה שאמר 'אֲסִיתָא דִּנְחָשָׁא' נראה דרכם היה לעשות האסיתא מנחשת והבוכנא מברזל לכן מר דימה עצמו לנחשת ומד דימה עצמו לברזל.
והא 'דְּעַיְלוּהוּ בַּחֲמִימֵי אַפְּקוּהוּ בִּקְּרִירֵי' עשו לו מן השמים בכך כנגד הענין שטעה בו כי רב אמר לו גרייה ברי"ש שתדבר עמו בנחת דהיינו שתשפוך עליו מים קרים בדבריך והוא הבין גדייה בדלי"ת ששפך עליו מים חמין שכווהו בשמתא בר מינן.

מטהר אני בולד שיש טהרה אחריו להך לישנא צ"ע אי יש קישוי ליוצא דופן שאין לה ימי טוהר ע' מ"ש תוס' לעיל ט' ע"א ד"ה קישוי' ע"ש ובגיליון ולקמן פליגי ביה עי' מ"א ע"א:

תשב יש לך ישיבה אחרת שהיא כזו פירש"י וששים יום וששת ימים ולא מייתי מקרא קמא ושלשים יום ושלשת ימים משום דאיצטריך לדרשא דלקמן ל"ח ע"ב תשב ישיבה א' לכולן ומכ"ש לפי' התוס' שם דאזלא לרבנן ע"ש. ובזה ניחא נמי דלמא בנדה ובזבה תרווייהו מטהרים בקישוי ולא שייך מ"ש תוס' ד"ה ואימא וכו' והא"ש דא"כ ל"ל תשב ישיבה א' לכולן וק"ל וצ"ע:

אסיתא דנחשא דלא שליט ביה רוקבא כלפי שא"ל לא מסתפי מר מדליקתא משום שלחישתן לחישת שרף ע"כ א"ל שהוא כנחש נחשת שהוא רפואה לנשיכת שרף ואמר דלא שליט ביה רוקבא. לומר שאין בו מסטרא דנחש הטמאה שהוא מדת קנאה ע"ד ורקב עצמות קנאה שאז היה שליט בו לחישת שרף אבל הוא לא שליט ביה רוקבא:

אטו כל המקשה נדה היא. פירוש לאו קושיא היא דהא לא ס"ד דהא לימא מתניתין דמשום דמקשה יהא דמה דם נדה לעולם ואפילו בזיבה שאי אפשר לשום פנים לנדות לבא אלא אחר ימי זוב אלא פתיחת דברים היא לברר משנתנו וכן כל כיוצא בלשון זה בתלמוד. הריטב"א בחידושיו כ"י:

חלש רב אסי עיילוה בחמימי וכו'. נראה הטעם דכל המנדה שאינו חייב נדוי הוא בנדוי. ורב אסי הי"ל להבין דברי רב. ועל דרך זה כתב מהרש"א באגדתיה. והרב עיון יעקב נתן טעם דשילא לא רצה להקל אלא להחמיר לסברתו דרב לא הדר לכך לא יפה עשה כשמעתיה עכ"ד. והר"ן בחידושיו ביאר דשילא היה מיקל ומשו"ה דעביד לקולא כרב גדייה וכ"כ הרמב"ן עכ"ד הר"ן. גם הריטב"א בחידושיו כ"י האריך לבאר לשיטת רש"י ולדברי ר"ח דשילא היה מקל עש"ב וכפ"ז אזדו להו דברי הרב עיון יעקב והעיקר כמ"ש מהרש"א וכדכתיבנא. ומ"ש הר"ן בשם הרמב"ן כעת לא מצאתי בחידושי הרמב"ן שבידינו בדפוס:

(לו סע"ב רש"י) ד"ה צנעיה וכו' דטהור לגמרי.—לא נודע לנו טעמו של רש"י שפירש, דלאחר חזרה סובר רב טהור לגמרי כר' יצחק ולא כשמואל דאמר חיישינן שמא תשפה דהכי משמע מדגדייה ר' אסי לשילא, שעשה מעשה להקל, דלפי' רש"י שעשה מעשה להחמיר - לא היה לו לנדותו.

מתני' המקשה. וראתה דם הרי זו נדה ובגמרא פריך ומתרץ לה: קשתה. מחמת ולד: ג' ימים. בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה וראתה כל שלשתן הימים רצופין: ושפתה. מצערה: מעת לעת. ברביעי: וילדה. איגלאי מילתא דדמים שראתה לא באו מחמת ולד הלכך הרי זו יולדת בזוב אבל אם לא שפתה סמוך ללידתה כל דמים שראתה מחמת ולד הוא ורחמנא טהרינהו מזיבה דכתיב זוב דמה דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד: לילה ויום. דאם שפתה בחצי יום שלישי וילדה יום רביעי דשפתה מעת לעת אין זו שופי אלא אם כן שפתה לילה ויום שלאחר הלילה כלילי שבת ויומו: ששפתה מן הצער ולא מן הדם. דאע''ג דחזיא דם הוי שופי: כמה הוא קישויה. דלא אתיא לידי זיבה בכל דמים שתראה: אפילו ארבעים או חמשים יום. אם לא שפתה יום אחד סמוך ללידה לא אתיא לידי זיבה ולא הויא יולדת בזוב: דיה חדשה. דיה אם נטהר את הקושי חדש אחד היינו תשיעי אבל קשתה שלשה בתוך י''א ימי זיבה בחדש השמיני ואפי' מקשה והולכת כל תשיעי הרי זו יולדת בזוב מחמת שלשה ימים של שמיני: גמ' אטו כל המקשה נדה היא. אילו קשתה בימי זיבה מי הויא נדה והא אין נדות בימי זוב: אמר רב נדה ליומא. וה''ק המקשה ורואה דם בימי זיבה אע''ג דלא אתיא ביה לידי זיבה מיהו באותו היום אסורה לשמש אבל לערב טובלת ואינה צריכה לשמור יום כנגד יום דרחמנא טהריה לדם קושי: ושמואל אמר. אף צריכה לשמור יום כנגד יום מדרבנן דחיישינן שמא תשפה ונמצא שלא היה דם קושי מחמת ולד ונמצא משמש עם זבה קטנה דאורייתא וענוש כרת: אינה כלום. ואפילו באותו היום משמשת: בימי נדה. בימים הראוים לנדות: נדה. דקושי לא טהריה רחמנא אלא מזיבה אבל מנדה לא טהריה כדאמרי' לקמן: בימי זיבה. בתוך אחד עשר יום טהורה: והתניא. בניחותא: ושפתה. שנים מן הצער ולא מן הדם: הרי זו יולדת בזוב. אם ראתה כל שלש הואיל ושופי סמוך ללידה נמצא דם הקושי שלא מחמת ולד: כל שחל קישויה. לאו לשון התחלה הוא אלא הכי קאמר כל שקשתה בשלישי אפי' שעה אחת בליל כניסת שלישי אפילו כל היום כולו בשופי ושפתה מליל ד' שעה אחת להשלמת מעת לעת אין זו יולדת בזוב דבעינן שופי כל יום ג' המביאה לידי זבה: וכי יזוב זוב. זוב משמע זוב מ''מ ואפי' באונס: שיש טהרה אחריו. דם טוהר: ואונס באשה לא אשכחן. דטהור: זובה. דם יהיה זובה ובנדה משתעי דפרשה ראשונה נאמרה בנדה ושניה בזבה כדכתיב בשניה בלא עת נדתה: ולא מחמת ולד. אלמה אמרינן לעיל בימי נדה נדה: תשב על דמי טהרה. דהוה ליה למכתב וששים יום וששת ימים דמי טהרה: שהיא כזו. שדמיה טהורים: ואיזו זו. כלומר היכא משכחת זיבה טהורה: זו קושי בימי זיבה. דסמיך אדכתיב דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד: ואפי' בשופי. ואפי' הפסיק שופי בין קושי ללידה נימא טהורה הואיל ודם בקושי בא: כוותיה דרב. נדה ליומא: צנעיה. הסתר אותו דבר אמור לו שיחזור בו דטהור לגמרי: גרייה. ברי''ש כלומר גרור ומשוך אותו בדברי טעם וראיות שיחזור בו: גדייה. הכריתו בשמתא כמו (דניאל ד) גודו אילנא: לדידי הוה אמר לי. דתלמידיה אנא: גדייה. שמתיה: מדליקתא. שמא תכוה בגחלתי: אסיתא. משום דשמיה הכי דריש לשמיה הכי: עיילוה בחמימי. חולי חם: קרירי. חולי צונן:

מעין אחד הוא א''נ כדמשני הכא אנא דאמר כתנא דשוין אבל סתם מתניתין דיוצא דופן קשה וי''ל דאין נותנין לה ימי טוהר איכא לאוקמי לענין שאם ראתה ביום ז' לזכר או ביום י''ד לנקבה דהויא תחלת נדה דאין טומאת לידה עליה אי נמי אע''ג דשני מעינות הן יש לטמא הדם דמן המקור קאתי אלא דוקא במקום שהתורה מטהרתו: כלילי שבת ויומו. קים ליה לרבי יהושע דאם לא שפתה לילה ויום אע''פ ששפתה מעת לעת מחמת ולד היה: נדה ליומא. נראה דאף לבעלה לא חיישינן שמא תשפה דאזלינן בתר רוב נשים מקשות דאינן שפות לילה ויום דהא עובדא דשילא בר אבינא נראה דלבעלה הוי ולא לטהרות: או ששפתה וקשתה וחזרה ושפתה. כדי נסבה דהא מרישא שמעינן לה דקתני קשתה שנים ושפתה יום אחד וכ''ש הא דטמאה וכן בסיפא לא היה צריך למתני קשתה ושפתה וקשתה כיון דתנא שפתה שנים וקשתה יום אחד דטהורה אי נמי אתא לאשמועינן אע''ג דלא קשתה כל יום הסמוך ללידה אלא מקצתו וכן ברישא בכי האי גוונא: ואימא קושי בימי נדה. ור''ל ס''ד דמסתבר טפי לאוקומיה בזיבה משום דאשכחן זב אונס דטהור הוא: גדייה. פרש''י דרב אסי טעה בין רי''ש לדלי''ת ואין נראה אלא נראה דאיהו אמר ליה גדייה בדלי''ת רפה כלומר משכהו בדברי טעם עד שיחזור כמו (שמות יב) משכו דמתרגמינן נגודו וכמו (ב''ב דף יג.) גוד או איגוד והוא סבר גדייה בדגש כמו גודו אילנא: איסי בן מהללאל. בערבי פסחים (פסחים דף קיג:) יש תנא דיש לו כל השמות הללו ועוד קרי ליה התם הוא יוסף הבבלי הוא יוסף איש הוצל ולא תנא אחר הוא כמו שיש מפרשין שם דהא בפרק הוציאו לו (יומא דף נב:) פריך מאיסי בן יהודה ליוסף איש הוצל והכא לא מייתי אלא שמות דאיסי דדמי לרב אסי:

דף לו - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד