נידה לב ע"א

דף לב - א

רבי מאיר היא ^[9].

דתניא: קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין, דברי רבי מאיר. אמרו לו חכמים לרבי מאיר: אמנם יפה אמרת שאין קטן וקטנה חולצין כי 'איש' כתוב בפרשה של חליצה, ולומדים ממשמעותו שרק גדול חולץ, ומקשינן אשה לאיש ללמד שרק גדולה נחלצת ולא קטנה.

אבל, ומה טעם אין קטן וקטנה מיבמין, והרי לגבי מצות יבום לא נאמר 'איש'?!

אמר להם רבי מאיר לחכמים: הטעם שקטן וקטנה אינם מייבמים הוא משום שאצל קטן - יש לחשוש שמא ימצא סריס, שאינו בר הקמת שם לאחיו. וכן אצל קטנה - יש לחשוש שמא תמצא אילונית, ולא יועיל היבום להקמת שם, ואם יתברר לבסוף שאכן אינם ראויים להוליד, נמצאו פוגעין בערוה של אשת אח שלא במקום מצוה. כי כל אלו שאינם ראויים להקמת שם נשאר עליהם אסור אשת אח, כיון שאינם מצווים ביבום ^[10].

ומבארת הגמרא שטעמם של רבנן - שקטן וקטנה מייבמים - הוא משום שסברו זיל בתר רובא דקטנים, ורוב קטנים לאו סריסים נינהו, וכמו כן זיל בתר רובא דקטנות, ורוב קטנות לאו אילוניות נינהו ^[11]! ונמצא שרק רבי מאיר חושש למיעוט ^[12].

שואלת הגמרא: אימר דשמעת ליה לרבי מאיר שחוששין למיעוט, באופן שהמיעוט הוא מיעוטא דשכיח, כגון סריס ואיילונית. אבל מיעוטא דלא שכיח כגון תינוקת הרואה דם בעריסה - מי שמעת ליה לרבי מאיר שהוא חושש לכזה מיעוט?!

מתרצת הגמרא: הא נמי - מיעוטא דשכיח הוא!

ומוכיחה הגמרא שמיעוט זה הוא מקרה שכיח, ומוזכר בכמה מקומות.

דתניא: אמר רבי יוסי - מעשה שארע במקום הנקרא "עין בול", שראתה תינוקת דם מיד לאחר לידתה ^[13], והטבילוה לטהרה מטומאת נדה ^[14], עוד קודם לאמה, לפני שטבלה אמה, כי יולדת נקבה טובלת רק אחר י"ד יום.

וכן מצינו שאמר רבי: מעשה בבית שערים, והטבילוה לקטנה לטהרה מנדתה, קודם לאמה!

ועוד מצינו שאמר רב יוסף: מעשה בפומבדיתא, והטבילוה קודם לאמה! הרי שמקרים אלו שכיחים, ולכן רבי מאיר חושש להם אף שהן מיעוט.

ודנה הגמרא בשלשת המעשים שהובאו לעיל: בשלמא במקרים דרבי יוסי ודרבי, הטבילוה משום תרומת ארץ ישראל, שלא תפסלנה התנוקת במגעה ^[15]. אלא המקרה דרב יוסף, שהיה בפומבדיתא בבבל - למה לי להטבילה בקטנותה? והא אמר שמואל: אין תרומת חוץ לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה מגופו [כגון זב או נדה]. והני מילי שאסורה לזב ולזבה - באכילה, אבל בנגיעה לא [שמותר לזב ולנדה לנגוע בתרומת חוץ לארץ, כי אם נגעו בה - לא פסלוה!] ^[16] ואם כן לאיזה צורך הטבילוה בקטנותה, והרי היא אינה אוכלת, ומגע לא נאסר.

מבארת הגמרא: אמר מר זוטרא: לא נצרכה להטבילה בחוצה לארץ מיד בלידתה ^[17], אלא כדי שיוכלו לסוכה בשמן של תרומה. כי סיכה הרי היא כשתיה ^[18], ואכילת תרומת חוץ לארץ או שתייתה אסורה לנידה ^[19].

והראיה שסיכה נחשבת כשתיה: דתניא: נאמר [ויקרא כב] "ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה'" - לרבות את הסך ואת השותה תרומה כשהוא טמא ^[20].

ומבארת הגמרא את ההוכחה מהברייתא: "שותה" - למה לי קרא לרבות שהוא אסור בטומאה, והרי שתייה בכלל אכילה היא ^[21], ואכילת תרומה נאסרה לטמא בפירוש [בויקרא כב ד]. אלא, בהכרח שכוונת הכתוב לרבות את הסך, שיהיה דינו כשותה! ואיבעית אימא, מקור נוסף שסיכה דינה כשתיה: מהכא: שנאמר [תהלים קט] "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" ^[22].

ועתה חוזרת הגמרא להסביר למה חוששים למיעוט של קטנות הרואות דם רק אצל כותים ולא אצל ישראל:

אי הכי, שהטעם לגזור על בנות הכותים בקטנותם, הוא משום שרבי מאיר חושש למיעוט - תינוקות דידן נמי נחשוש למיעוט שרואות בקטנותן, ויחשבו כל הקטנות כנידות מעריסתן?

מבארת הגמרא: אנן, דדרשינן לטמאות קטנה שראתה דם, מהדרשה "אשה - ואשה" [וכפי שיתבאר לקמן], וכי חזיין דם מפרשי להו ממגע תרומה וקדשים - לא גזרו בהו רבנן לחוש לכל הקטנות.

אבל אינהו, הכותים, דלא דרשי "אשה -

ואשה", ולכן, כי חזיין הקטנות דם לא מפרשי להו מתרומה וקדשים - גזרו בהו רבנן שכל הקטנות של הכותים יהיו בספק טומאה מעריסתן ^[23].

ומסבירה הגמרא את הדרשה שהוזכרה לעיל: מאי "אשה - ואשה"?

דתניא: נאמר [ויקרא טו יט] לגבי טומאת נדה: "ואשה כי תהיה זבה... שבעת ימים תהיה בנדתה".

ודרשו, שאילו נאמר רק "אשה", אין לי אלא אשה דהיינו גדולה שנעשית נדה בראיית דם.

תינוקת בת יום אחד לנדה, מנין? לכך תלמוד לומר - "ואשה" [ללמד מיתור האות ו' שגם תנוקת שראתה דם נעשית נדה].

מדייקת הגמרא מהדרשא בברייתא, אלמא, כי מרבי קרא מהלמוד "אשה - ואשה", אפילו קטנה בת יום אחד מרבי.

ורמינהו: ממה ששנינו לגבי האמור בטומאת ביאה ^[24] [שם יט] "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע" - ודרשו, שאילו נאמר רק "אשה" הוה אמינא אין לי אלא אשה גדולה שנטמאת בביאה,

תינוקת בת ג' שנים ויום אחד לביאה [שנטמאת על ידי ביאת אדם] מנין?

לכך תלמוד לומר - "ואשה"! ומשמע שיתור אות ו' מרבה בת ג' שנים, ולמה לא דרשו שמיטמאה בביאה מיום לידתה, כמו בנידה?! מתרצת הגמרא: אמר רבא: הלכתא נינהו, שני הדינים האלו, טומאת נידה משעת הלידה וטומאת ביאה מגיל שלש, נלמדים: האחד - מדרשה של הפסוק, והשני - מהלכה למשה מסיני ^[25]. ואסמכינהו רבנן אקראי!

ומסבירה הגמרא: הי קרא, והי הלכתא?

אילימא: בת יום אחד שמיטמאה בנדה - הלכתא.

ואילו בת שלש שנים ויום אחד שמיטמאה בביאה - קרא.

הרי קרא סתמא כתיב "ואשה", ואין משמעותו לרבות שלש שנים. אלא אדרבה, בפשטות הוא בא לרבות כל אשה, ואפילו בת יום אחד, הרי היא מיטמאה בביאה.

אלא בת שלש שנים ויום אחד - הלכתא ^[26]. ואילו בת יום אחד שמטמאת בנדה - קרא!

מקשה הגמרא על תירוצו של רבא: ומאחר דהלכתא היא שנטמאת בביאה מגיל שלש שנים. אם כן, קרא [וי"ו יתירה ב"ואשה"] - למה לי?! והרי אין בריבוי זה משמעות לבת שלש שנים דוקא ^[27].

שמא תמצא איילנות ונמצמו פוגעין בערוה. פירשתיה בתחל' מסכ' יבמות.

הא נמי מיעוטא דשכיח הוא דתניא מעשה והטבילוה קודם לאמה. וא"ת שמא משום נגיעות אמה בה הטבילוה לסוכה בתרומה. י"ל שיודעין היה בגמרא שלא בא ר' יוסי אלא להעיד על טומאת עצמה והכי קתני מעשה היה שפרשה נדה והטבילוה קודם לאמה. ולא אטבילה בלחוד אסהוד אלא אפרשה אסהיד דאי לאו הכי פשיטא ותא חזי מאן גברא רבה מסהיד עליה. א"נ אין דרכן של בני אדם להפרישה מאמה אלא לכך הטבילוה שלא תטמא את הנשים שגוגעות בה ומגפפות אותה ויחזרו ויטמאו הן תרומה שבא"י אבל בנגיעת אמה בה אין להקפיד לטומאות הנוגעים בה שהרי היא ראשון ואין מטמאה אדם. ואותה שבפומדיתא נמי משטבלה לטומא' גופה אינה צריכה להפרישה מאמה כדמפר' ואזיל.

ולא יחללו את קדשי בני ישראל לרבות את הסך ואת השותה. י"מ שהיא אסמכתא דרבנן דהא קי"ל גבי יום הכפורים דאכילה ושתיה דאוריית' ובכרת ואין סיכה בכלל שתיה.
ויש לפרש אע"פ שנתרבה סיכה כשתייה לענין תרומה מריבוי הכתוב לשאר כל התורה כולה אינה כשתיה ואי משום וכשמן בעצמותיו דשייך נמי בכל התורה ההיא ודאי אסמכת' בעלמא היא מדברי קבלה ומיהו ודאי מכיון דאמרינן גבי תרומה גופה מולא יחללו ואיבעית אימא מוכשמן בעצמותיו משמע דכולה דרבנן היא.
ומאחר שכתבתי סברות הללו מצאתי בפ"ב ממסכת מעשר שני שאמרו בירושלמי לענין מעש' יצהרך זו סיכה והתור' קראתו אכילה ואינו מחוור וא"ת מחוו' ולקו עליו חוץ לחומ' וכו'. ומייתי נמי התם והתני שוה סיכה לשתי' לאסור ולתשלומין לא לעונש יום הכפורים ומקשי והתני לא יחללו מ"מ להביא הסך והשותה.

א"ר יוחנן לית כאן לאסר וכו'. משמע דסיכה כשתיה דרבנן ואינה מחוורת מן התורה.

הא דאמרינן: מעשה היה והטבילוה קודם לאמה. איכא למידק דילמא משום מגע אמה, י"ל א"כ פשיטא ומאי אתי לאשמעינן כולהו נמי, ועוד רגילין להפרישן מאמותיהן, ועוד דלא היו צריכין להטבילן אלא מחמת עצמן הטבילום מפני שהנשים מגפפות אותן ואם לא טבלו האשה הנוגעת בה טמאה ומטמאה את התרומה, אבל מחמת מגע אמן ליכא דהא תינוקת ראשונה ואין מטמאה את אחרות דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ואי משום להכשירה באכילת תרומה איהי לאו בת אכילה היא בקטנותה כל כך, ור"ח ז"ל שכתב בשלמא דר' ור' יוסי משום תרומת ארץ ישראל דדילמא אתי לאכילה בתרומה דארץ ישראל אינו מחוור בעיני חדא דלאו בת אכילה היא ועוד דא"כ מאי קא קשיא ליה בדר' יוסף איהו נמי דילמא אתי לאוכלה בתרומת חוצה לארץ דהא טומאה יוצאה עליה מגופה, אלא ודאי איהי לאו בת אכילה היא ומשום לתא דהיא גופה לא אצריכו לאטבולה אלא משום לת' דנשים המגפפות אותה כדאמרינן והיינו דק"ל בדרב יוסף דנשים הנוגעות בה אינן מטמאות את התרומה ואינן אסורות אף באכילת תרומה דאין טומאה זו יוצאה עליהן מגופן ומיהו בספרים דאסיקוה והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא קשיא לי דלמה ליה דהא עיקר קושיא אינה אלא משום דנשים המגפפות אותה שאין הטומאה יוצאה מגופן מותרות אפילו באכילתה תרומה ואפשר דלא אסוקי קושיא הוא אלא אסוקי מימריה דשמואל.

לסוכה שמן של תרומה. פירוש ומשום הכי הטבילוה כדי להכשירה לסיכה שהיא כשתיה, מהכא משמע דאף מי שטומאה יוצאה עליו מגופו אינו אסור בתרומת חוצה לארץ אלא קודם שטבל אבל לאחר שטבל אף הוא מותר בה אבל מי שאין טומאה יוצאה עליו מגופו אפילו קודם טבילה מותר בה. והא דאמרינן בבכורות פרק עד כמה נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ה"ה לגדול שטבל, ונסתפקו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל אי בעיא הערב שמש או לא ואם אתה אומר דלא בעינן הערב שמש מותר להפריש חלה בטומאה בפסח אע"פ שאין שם כהן קטן כיון דאיכא גדול דחזי לטבול ולאכול ביומיא והביאו ראיה מדתנן במסכת חלה טבול יום אוכלה. וע"כ בטומאת קרי מיירי דהא לא אסר לה אלא לזבין ולזבות ומחו לה אמחה דדילמא ההיא בשנייה, שאינה נשרפת דאז היו מפרישים שתי חלות האחת חמורה שנשרפת היכא דליכא כהן קטן והשנייה נאכלת והתם מיירי בנאכלת.

הא דאמרינן: סיכה כשתייה. קשיא לן והלא שתייה בכלל אכילה דבר תורה והשותה ביום הכפורים בכרת כאוכל כדאיתא ביומא וסיכה מותרת דבר תורה אלא שאסורה מדבריהם וכדאמרינן התם היה לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש ותירצו בתוספות דהכא נמי דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא והראיה מדאמרינן ואי בעינן אימא מהכא ותבא כמים בקרבו כשמן בעצמותיוואם איתא דלא יחללו לאו אסמכתא מאחר שהביא קרא ודרשא גמורה היכי מייתי דברי קבלה. אלא ודאי לא יחללו אסמכתא בעלמא, ואיצטריך לכמה דרשות בפ"ק דזבחים דאין חולין מחללין קדשים ועוד לדרשות אחרות שם. והא דתנן במסכת תרומות דסך שמן תרומה משלם קרן וחומש היינו דוקא מדרבנן, ועוד אומר ר"ת ז"ל דדוקא שמן של תרומה הוא דאסמכוה רבנן אקרא ואסרוה בסיכה הא בשאר איסורים כגון חלב או שומן חזיר וכיוצא בו אין סיכתן אסורה כלל.

והא דאמרינן יפה אמרת דאין חולצין דאיש כתוב בפרשה ומה טעם אין מיבמין. ק״ל דאדרבה גבי יבום הוא דכתיב איש ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו וי״ל דכיון דמעיקר׳ כתיב יבמה יבא עליה דמשמע יבם כל דהוא כי הדר כתיב ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו משום סיפא דמיירי בחליצה נקטי׳ וה״ק ואם לא יחפוץ היבם הנז׳ לקחת את יבמתו והוא איש ועלתה יבמתו וכו'.

קטן שמא ימצא סריס וקטנה שמא תמצא אילונית. פי׳ והא סריס ואילונית מיעוטא נינהו למה חייש ר״מ למיעוטא ואי ק״ל והלא סריס ואילונית אינם אחד מיני אלף ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר״מ הא ליתא דלעולם לא חשיב מעוטא דמעוטא אלא כשבא המיעוט האחרון מתוך המיעוט הראשון וכדאיתא בכל דוכתא ונמצאו פוגעים בערוה וא״ת ניחא סריס אלא אילונית הא קדושי טעות ואין כאן ערוה כלל והוה ליה כאנוסת אחיו ואפי׳ גטא לא בעיא מיניה וכדאיתא בפ״ק דיבמות על מתני׳ דכלן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות וי״ל דהב״ע כשקבל עליו אחיו כן ודכותא מתרצין בפ׳ סורר ומורה כך תרוץ ר״ת ז״ל ושם כתבתי בו דעות אחרות.

מעשה היה והטבילה קודם לאמה. וא״ת דילמא מפני מגע אמה שהיא נדה י״ל דהא ליתא הכא דא״כ מאי מסהדי כל הני ועוד דא״כ תנוקת גופה אינה לא ראשון לטומאה והנוגעים בה אינן מקבלות טומאה כדי לפסול את התרומה במגען ואיהו גופא לא עבידא דנגעה בתרומה.

וא״ר מעשה וכו׳ ואמר רב יוסף. פי׳ מייתי להו כלהו לאשמועינן דהוי מילתא דשכיחא בכל דור ודור בשלמא דר׳ ור׳ יוסי אלא דרב יוסף למה לי להטבילה. והאמר שמואל וכו׳ פי׳ והא דשמואל הלכה היא פסוקה אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וה״מ באכילה אבל בנגיעה לא ויש מוחקין אותו דהכא מסתיין למפרך ממימרא דשמואל גופא דהא ודאי כי אמרינן בשלמא דר׳ ור׳ יוסי משום תרומת א״י אינו מפני חשש פיסול התנוקת עצמה דהא איתי לאו בת אכילה כלל ותו דא״כ אפי׳ תרומת חוצה לארץ נמי איכא חששא דאכילה ומאי קשיא לן מדשמואל אלא ודאי אינן אלא מפני שהיא אב טומאה ונשים הנוגעות בה ומגפפות אותה טמאות במגעה והדר אכלי או נגעו בתרומה והיינו דק״ל דכיון דתרומת חוצה לארץ אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו למה לן לאטבולה דאי משום איהי גופא לאו בת אכילה היא ואי משום נשים שנוגעות בה מותרות הן אפי׳ באכילת תרומה חוצה לארץ כיון שלא יצאה הטומאה מגופן ויש לקיים גרסת הספרים דלא נקטי׳ לה הכא אלא לאסוק מימרא דשמואל כדאיתא בדוכתא בבכורות כן תרצו רבותי. אח״כ מצאתי מי שפי׳ דכל שטומאה יוצאה עליו מגופו פוסל הוא את התרומה בנגיעתו והא דאמרינן וה״מ באכילה אאסורא קאי וה״פ וה״מ שהיא אסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו היינו באכילה שאסורה עליו באכילה אבל בנגיעה אינה אסורה ומותר לו ליגע בה ולטמאה בידים ומיהו נפסלת היא אחרי כן במגעו לכל כהן ואפי׳ למי שלא יצאת ממנו טומאה דכל פיסול טומאה שגזרו עליו לגמרי גזרו אלא שלא רצו לאסור נגיעה עצמה ולהאי פירושא קשין סוגיין דא״כ למה אצטרכינן לאוקומה לסוכה שמן של תרומה נימא שחשו שמא יגע ידה או אחד מאבריה בתרומה שאוכלת נשים המשמשות בה ופוסלת להן באכילה אלא ודאי דליתיה להאי פירוש ולעולם אפי׳ נגע בה אינה נפסלת כלל והיינו דקאמר אבל בנגיעה לא כלומר דבנגיעה לא גזרו בה כלום לא איסור ולא פיסול ומעתה נראה שלכך הביאוה כאן למפרך מינה כדי שלא נטעה לומר שנפסלת בנגיעה מי שטומאה יוצאה עליו מגופו כנ״ל ונראין דברי האומרים דלמי שטומאה יוצא עליו מגופו אסורה היא באכילה בטבילה גרידתא עד דאיכא הערב השמש דמה שגזרו עליו טומאה לגמרי גזרו בתרומת א״י וכדאמרינן התם טומאת מת אמאי לא גזרו ופרקינן וכי הזאה יש לנו כלומר וכיון דליכא הזאה לא גזרו עליו טומאה זו כלל שיאמרו שיהא דיו בטבילה והערב השמש והא ודאי לא חמירא טפי הזאה בטומאת מת מהערב שמש בטבילה וכיון שיש לנו הערב שמש לא סגיא שלא גזרו עליו כן והא דאמרינן במשנת מס׳ חלה וטבול יום אוכלת דאלמא אפילו לזבין ולזבות שטומאה יוצאה מגופן שאסרוה בטבול יום התירוה לו הא לא קשיא שכבר מפורש במקומה דההיא במקום שמפרישין שתי חלות ומשום דליכא כהן דאכיל לה אחת לאור ואחת לכהן והנשרפת היא החמורה ואידך שלא תשכח תורת חלה אבל במקום שיש כהן טהור לאכלה ואין מפרישין חלה אלא אחת בטהרה לא התירוה אלא אחד הערב שמש והיינו דאמרינן התם בבכורות על מימרא דשמואל אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה פי׳ דאע״ג דיוצא טומאה מגופא מותרת היא בנגיעה ואכיל לה כהן קמן והא ודאי ה״ה כהן גדול שטבל אלא משום דבעי לאשמועינן אכילת בו ביום עצמו להכי נקיט כהן קטן דאלו גדול הא בעי הערב השמש וא״א לאכלה בו ביום ונפקא מינה לעיסה שנטמאת ביום טוב שאסור לאפות החלה אלא היכא דאיכא כהן קטן וכן נראה דעת הרי״ף ז״ל ממה שכתב בענין זה בהלכות פסחים וזה דעת רבנו הר״א הלוי ז״ל בשם רבו רבי׳ הגדול הרמב״ן ז״ל.

לא יחללו וכו׳ עד לרבות את הסך כשותה ואי בעית אימא מהכא ותבא כמים בקרבו. וא״ת בתר דאיתו קרא מדאוריתא מה ענין להביא ראיה מדברי קבלה וכ״ש שזה הפסוק אין בו אלא זכר לדבר כדאיתא במשנת פר׳ עקיבא במס׳ שבת בהא דתנן מנין לסוכה שהיא כשתיה ביום הכפורים אעפ״י שאין ראיה לדבר וכו׳ תירוץ ר״ת ז״ל דסיכה שהיא כשתיה אינו מן התורה אלא מדרבנן וקרא דלא יחללו סמך בעלמא הוא ולמילי אחריני מדריש בפ״ק דזבחים ובפ׳ הנשרפין ודוכתי אחריני ומעיקרא נקיט הכא סמך דאוריתא והדר מייתי סמך דבר קבלה לחזק הענין גם מפני שיש שמן נזכר בפסוק ועוד הביא ראיה דסיכה ביום הכפורים אינו מן התורה דשרי׳ התם למי שיש לן חטטין בראשו להיות סך כדרכו ואינו חושש והיינו דאצטריך תנא דפר׳ עקיבא לומר אעפ״י שיש ראיה לדבר זכר לדבר מה שלא שנה כן גבי אידך מתניתין דתני התם שאינם ג״כ אלא סמך בעלמא וקרא דנקטיה בפ׳ בתרא דיומא על איסור סיכה ורחיצה אינן אלא אסמכתא וכבר אמר שם אעפ״י שהוא אסור בכולן אינו חייב כרת אלא על אכילה ושתיה בלבד והא דתנן במ׳ תרומות הסך שמן של תרומה משלם קרן וחומש היינו מדרבנן כל זה כשיטת ר״ת ז״ל. עוד כתב ר״ת ז״ל וכן הסכימו בתוס׳ דדוקא בשמן של תרומה בלבד החמירו חכמים לאסור בו סיכה לזרים או בטומאת הגוף אבל שאר איסורין אכילה כגון חלב או שומן חזיר או נבלה וכיוצא בהן לא אסרו סיכתן כלל ואפי׳ לתענוג ואין צ״ל לצורך שום רפואה גזרו בהו רבנן ק״ל מאי גזרו שייך הכא דהא כר״מ אוקימנא ומשום איסורא דאוריתא דחייש למיעוטא וי״ל דמשמע לן דמתני׳ אפי׳ היכא דידעי׳ דרגיל לאפרושינהו אפי׳ הכי אסורות משום גזירה והשתא ההיא דפ״ק דשבת דאמרינן בנות כותים בו ביום גזרו אתיא אפי׳ לר״מ אלא דלר״מ לא היו גוזרין כן כיון דכותים גרי אמת הם אלמלא דאיכא נמי דלא מפרשי להו וחייש למיעוטא אבל לר׳ יוסי כלה משום גזירה היא כנ״ל הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא לאו למימר דתרוייהו הלכתא דהא לא סגי דליכא חד דהוי דינא ואתי מקרא ועוד דא״כ בתרוייהו הוה לן לומר קרא למה לי אלא ה״פ דחדא מינייהו הלכתא וקרא אסמכתא ומשום דלא ידיעה הי ניהו נקט סתם הלכתא נינהו א״נ דכייל הא ואידך לזכרים דלקמן וכן כל כיוצא בזה וכאלו קאמר דכל כי הני הלכתא נינהו וקראי אסמכתא בעלמא.

שמא תמצא איילנות ונמצמו פוגעין בערוה. פירשתיה בתחל' מסכ' יבמות.

הא נמי מיעוטא דשכיח הוא דתניא מעשה והטבילוה קודם לאמה. וא"ת שמא משום נגיעות אמה בה הטבילוה לסוכה בתרומה. י"ל שיודעין היה בגמרא שלא בא ר' יוסי אלא להעיד על טומאת עצמה והכי קתני מעשה היה שפרשה נדה והטבילוה קודם לאמה. ולא אטבילה בלחוד אסהוד אלא אפרשה אסהיד דאי לאו הכי פשיטא ותא חזי מאן גברא רבה מסהיד עליה. א"נ אין דרכן של בני אדם להפרישה מאמה אלא לכך הטבילוה שלא תטמא את הנשים שגוגעות בה ומגפפות אותה ויחזרו ויטמאו הן תרומה שבא"י אבל בנגיעת אמה בה אין להקפיד לטומאות הנוגעים בה שהרי היא ראשון ואין מטמאה אדם. ואותה שבפומדיתא נמי משטבלה לטומא' גופה אינה צריכה להפרישה מאמה כדמפר' ואזיל.

ולא יחללו את קדשי בני ישראל לרבות את הסך ואת השותה. י"מ שהיא אסמכתא דרבנן דהא קי"ל גבי יום הכפורים דאכילה ושתיה דאוריית' ובכרת ואין סיכה בכלל שתיה.
ויש לפרש אע"פ שנתרבה סיכה כשתייה לענין תרומה מריבוי הכתוב לשאר כל התורה כולה אינה כשתיה ואי משום וכשמן בעצמותיו דשייך נמי בכל התורה ההיא ודאי אסמכת' בעלמא היא מדברי קבלה ומיהו ודאי מכיון דאמרינן גבי תרומה גופה מולא יחללו ואיבעית אימא מוכשמן בעצמותיו משמע דכולה דרבנן היא.
ומאחר שכתבתי סברות הללו מצאתי בפ"ב ממסכת מעשר שני שאמרו בירושלמי לענין מעש' יצהרך זו סיכה והתור' קראתו אכילה ואינו מחוור וא"ת מחוו' ולקו עליו חוץ לחומ' וכו'. ומייתי נמי התם והתני שוה סיכה לשתי' לאסור ולתשלומין לא לעונש יום הכפורים ומקשי והתני לא יחללו מ"מ להביא הסך והשותה.

א"ר יוחנן לית כאן לאסר וכו'. משמע דסיכה כשתיה דרבנן ואינה מחוורת מן התורה.

והטבילוה קודם לאמה. ותימה דילמא משמע דנגעה באמה וי"ל דא"כ כולהו נמי א"נ למה לטבול משום מגע א"א שלא תינק מאמה:

אין תרומת חוצה לארץ. משמע הכא דשייך תרומה בחוצה לארץ וכן מוכח במה דוכתי וקשה מהא דאמרינן בפ"ק דחולין דר' מאיר אכל עלה של ירק בבית שאן וע"י כן התיר רבי כל בית שאן אלמא דאין תרומה נוהגת בחוצה לארץ וי"ל דהתם בדמאי שאינו נוהג בחוצה לארץ וכן ההיא דבצר לאו היינו בצרה בפ' בתרא דע"ז:

ואיבעית אימא מהכא ותבא כמים בקרבו כו'. לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דבשבת פרק ר' עקיבא קאמר עלה אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר משום דברחיצה משתעי קרא כדאמרינן בפ' בתרא דיומא מה שמן מאבראי כו' תימה דבתר דמייתי קרא מדאורייתא מייתי קרא דאסמכתא ואומר ר"ת דקרא (קרא) נמי אסמכתא הוא דלכמה דרשות דרשינן ליה בפ"ק דזבחים דרשינן מיניה דאין חולין מחללין קדשים ועוד ילפינן מיניה דטבל במיתה ומדאוריית' לא הוי סך כשותה והא דתנן במס' תרומות דסך שמן של תרומה משלם קרן וחומש היינו מדרבנן וכן לענין יום הכיפורים אמרינן דאינו חייב כרת אלא אוכל ושותה ואמרינן נמי בפ' בתרא דיומא דמי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ואי הויא סיכה מדאורייתא לא הוה מקילינן ביה כולי האי וכל קראי דיום הכפורים אסמכתא בעלמא נינהו ואומר עוד ר"ת דוקא סיכה של שמן אסמכוה אקרא ואסרוה אבל סיכה של שומן חזיר או חלב שריא. הלכתא ניהו גרס ואי גרס נינהו לפי שלא פי' הי הלכתא והי קרא שייך לומר נינהו כלומר מאחד מאלו השנים:

וקטנה שמא תמצא איילינות ונמצאו פוגעין בערוה אי קשיא ואמאי פוגע בערוה והא כיון דנמצאת איילונית איגלאי מילתא למיפרע דקידושי טעות הוה בה לאחיו כדתנן בפ' קמא דיבמות וכולן אם מתו או מיאנו או שנמצאו איילינות צרותיהן מותרת תשובה ההיא דיבמות מיירי בארוסה דודאי הן קידושי טעות כדפרישית התם ובהלכה ל"ד בספר המכריע והכא מיירי בכנוסה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואפילו לשמואל דפליג עליה דרב במקדש על תנאי וכנסה סתם דרב אמר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה ממנו גט ושמואל אמר כל הבועל על דעת קידושין הראשונים בועל בפ' המדיר בכתובות יש לומר דוקא במקדש על תנאי פליג שמואל ואמר כל הבועל על דעת קידושין הראשונים היא בועל דכיון דפירש תנאו בעת הקידושין ולא חזר בו בעת הנשואין על דעת תנאו הראשון הוא בועל אבל המקדש את האיילינות אע"ג דמסתמא על דעת שלא תהיה איילינות קידש כשכנסה גמר ובעל בלי תנאי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומודה בזה שמואל לרב ואי קשיא היכי אמרינן דבכנוסה לא אמרי' דהן קידושי טעות מפני שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והא אמרינן בר"פ בן סורר ומורה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה וחייבין עליה משום אשת איש כולי עד ואמאי לימא איילינות הוא ואדעתא דהכי לא קידש לאו משו' דאמרי' זיל בתר רובא ורוב נשים לאו איילינות נינהו אלמא הולכין בדיני נפשות אחר הרוב ותירץ הכא במאי עסקינן דקבלה עילויה אלמא אע"ג דקידשה בביאה טעמא דקבלה עילויה הא לא קבלה עילויה הן קידושי טעות תשובה האי חייבין עליה משום אשת איש לאו ארישא קאי אמתקדשת בביאה אלא מילתא באנפי נפשה היא והכי פירש המורה התם וחייבין עליה משום אשת איש אם קיבל אביה קידושיה מאיש אחר ובא עליה איש אחר ואע"ג דקתני סיפא בא עליה אחד מן העריות האמורו' בתורה מומתין עליה והיא פטורה תנא רישא אשת איש דעל ידי קידושין ותנא סיפא עריות דקורבא דממילא ואפילו אם תימצי לומר דארישא קאי היא היא הקבלה שבא עליה וקיבלה אפילו איילינות שיאן אדם עושה בעילתו בעילת זנות:

תד"ה ר"מ היא תימה כו' וא"ת ור"מ דחייש למיעוטא וקסבר כו' ולמה מני להו מי"ח דבר כו' עכ"ל בלאו ההיא דמני להו מי"ח דבר ה"מ להקשות מתוך שמעתין דלא הוו נדות מעריסתן מן התורה כדקאמר לקמן אינהו דלא דרשי אשה ואשה כו' גזרו בהו רבנן:

בא"ד וי"ל דמסתמא לא ראתה מיד כו' והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא ולא מטמו מדאורייתא כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דאכתי תקשי לן אימור דשמעת ליה לר"מ בחד מיעוטא אבל במיעוטא דמיעוטא מי שמעת ליה דמשמע ליה לתלמודא כיון דבחד מיעוטא דשכיח חייש מדאורייתא אית לן למימר נמי במיעוטא דמיעוטא כיון דשכיח הוא לחוש מיהת מדרבנן אבל במיעוטא דלא שכיח אפי' מדרבנן אינו חושש ר"מ טפי מרבנן דפליגי עליה וק"ל:

בד"ה והטבילוה קודם לאמה ומשום שראתה דאי משום כו' ובפרק עד כמה כו' עכ"ל בהנהו תרי עובדי דהוו בא"י הוצרכו להוכחה זו אבל בהך עובדא דהוה בפומבדיתא בלאו הכי ע"כ משום שראתה הוה דאי משום שנגעה באמה לא היתה צריכה טבילה דאין תרומת ח"ל אסורה לה אפי' באכילה כיון דלא הוה הטומאה יוצאה מגופה וההיא דפ' עד כמה ודאי בתרומת ח"ל איירי וסמכו אותה כאן דמוכח מיניה דגם בא"י היו טובלים לתרומתם וע"ש בתוספות:

בגמ' אי הכי דידן נמי וכו'. י"ל מאי פריך דידן נמי וכי לא ידע דידן כי חזו דם מפרשי וטבלי עצמן וי"ל דהמקשה היה סובר דטעם דבנות כותים נדות מעריסתן מטעם דחיישינן למיעוטא ועל כל אחת מהקטנות אמרינן שמא היא מן המיעוט ושמא חזאי דם אע"ג דגם אינהו מזדהרו בדם נדה וכי חזאי דם פרשי משום דכיון דרוב קטנות לא חזיין אינן נזהרות בדבר להשגיח על הקטנות שלהם אם רואות דם אי לא וזהו הטעם שאנו מחזיקין אותן בנדות מעריסתן ולכך פריך אי הכי כיון דמטעם זה מחזיקין אותן בנדות א"כ דידן נמי ליחוש שמא יסמכו על שרוב הקטנות אינן רואות דם ולא יקפידו על הקטנות להזהר אם רואות או לאו וא"כ כל הקטנות שלנו נחזיק ג"כ בחזקת נדות ומשני הא דמחזיקים בנות כותים בנדות מעריסתן אינו מטעם זה כדקא ס"ד אלא משום דכיון דלא דרשי אשה ואשה אפילו כי חזיין לא מפרשי וכו' אבל דידן כיון דדרשינן אשה ואשה כי חזיין מפרשי וכו':

אנן דדרשינן אשה ואשה וכו'. מקשין העולם א"כ מאי אצטריך לגמרא לאוקמא מתניתין בסתמא וכרבי מאיר לוקמה בדחזיין מאי אמרת אפילו דידן נמי לישני אנן דדרשינן אשה ואשה כי חזיין מפרשי וכו' אינהו דלא דרשי אשה ואשה כי חזיין לא מפרשי גזרו בהו רבנן ולפירוש התוס' שפירשו דאף לר"מ דחייש למיעוטא דאתיא מתני' כוותיה הוי הך דבנות כותים טמאים מעריסתן מי"ח דבר דלא הוי אלא גזירה דרבנן דמדאורייתא לא הוה לן למיחש מידי דלא הוי הנך דחזיין מיעוטא דמעוטא דכ"ע הא דבנות כותים נדות מעריסתן הוי אחד מהי"ח דבר א"כ אתי שפיר רלא מוקי מתני' כדקא חזיין כיון דאינהו לא דרשי אשה ואשה לא מפרשי להו א"כ הן נדות מדאורייתא למאן דאמר כותים גירי אמת הן וא"כ למה מונה אותן מי"ח דבר ועי"ל דברישא דמתני' משמע דאתי לאשמועינן דבנות כותים יש בהן דין נדות בקטנותן ולכך פריך שפיר אי דקא חזיין דידן נמי יש להן דין נדות ועל עצם דין הטומאה אתא לאשמועינן דאי לא אתיא מתני' אלא לאשמועינן דאינהו לא דרשי אשה ואשה ולכך כי קא חזיין לא מפרשי להו הוי ליה למיתני האי טעמא במתני' בהדיא כדתני בסיפא שהן בועלי נדות מפני שהן יושבות על כל דם ודם אלא ודאי הא דאינהו לא דרשי אשה ואשה לא אצטריך התנא לאשמועינן ואי דקא חזיין פשיטא שהן טמאות ולא איירי בהו מתני' אלא מתני' אתא לאשמועינן דאפילו בסתמא יש בהן דין נדות ואתא לאשמועינן דאע"ג דרובא לא חזיין חיישינן למיעוטא דחזיין ולכך מוקי מתני' בסתמא וק"ל:

בתוס' ד"ה רבי מאיר וכו' וי"ל משום דעל כרחך מתני' לית לה טעמא דטימוע וכו' כדקתני לפי שיושבות על כל דם ודם וכו'. נ"ל דראיה זו של התוס' אינה מוכרחת משום דאפילו הוה ס"ל לתנא דמתניתין הטעם משום טימוע אעפ"כ הוצרך לטעמא דהן יושבות על כל דם ודם משום דאם היו הכותיות נוהגות במנין ספירות ימי נדותן כשאר בנות ישראל לא הוי שייך מטעם דטימוע לגזור עליהן דין נדות ועל בעליהן בועלי נדות והיה נראה כחוכא ואטלולא למגזר עלייהו נדות לכך הוצרך התנא עכ"פ לטעם דהן יושבות על כל דם ודם דאע"ג דטומאה מספק ספקא היא כדאמרינן לקמן מ"מ גזרו עליהם טומאה משום טימוע אלא עיקר הראיה דטעמא דמתני' משום חשש ראייה מדקתני סיפא אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וכו' מפני שטומאתן ספק וכן משמע בהדיא בתוספות פ"ק דשבת וס"ל דהא דקתני סיפא ואין חייבין וכו' מפני שטומאתן ספק קאי נמי ארישא דבנות כותים נדות מעריסתן וע"ש:

בא"ד והא דאמר רבי יוסי מעשה בעין בול וכו'. ר"ל והואיל וטעמו של רבי יוסי הוא משום טימוע ולא משום חשש ראייה למה הוצרך להגיד מעשה זה לחכמים ויש מקשין מה תלוי קושיא זו של התוספות במה שפירשו לעיל מזה בדבור זה והלא היו יכולים להקשות קושיא זו בלא זאת על פשיטת סוגיא דשמעתתא דכיון דס"ל לרבי יוסי כותים גירי אריות הן א"כ א"א לומר לפי סברתו דהא דבנות כותים הוו נדות מעריסתן הוי משום חשש ראייה וא"כ קשה למאי נפקא מינה הביא רבי יוסי מעשה זה של עין בול ונראה דשיטת התוספות והמשך דבריהם כן הוא מתחלת דבור זה משמע דמתני' דבנות כותים וכו' לא אתיא כרבנן וכו' ותימה והא הוי מי"ח דבר כו' והוי כאילו אמרו דבשלמא בלא שיטת הלכה זו לא קשה מידי דאיכא למימר דהוי מטעם שלא יטמעו בהם ואתי ככ"ע אבל הכא סוגיא דשמעתא דהוי מטעם חשש ראייה דהא מוקי לה כרבי מאיר ומטעם דחיישינן למיעוטא ועוד דר' יוסי הביא לראיה ההיא מעשה דעין בול משמע דטעמו הוי משום חשש ראייה וזה א"א לומר דהא איהו ס"ל דכותים גירי אריות הן וא"כ קשיא על סוגיא דשמעתין בתרתי ותירצו דלעולם טעמא הא דבנות כותים אתי ככ"ע ומטעמא דשלא יטמעו בהן והא דמוקי מתני' כר"מ ולא מוקי לה ככ"ע משום דע"כ מתני' לית לה טעמא דטימוע וכו' וגם הקושיא השניה הא דאמר רבי יוסי מעשה בעין בול וכו' ולא קשה מידי דאע"ג דטעמא דרבי יוסי משום טימוע הוצרך להביא ראיה וכו' כנ"ל המשך דברי התוס':

בא"ד וא"ת לר"מ וכו' א"כ הוו נדות מעריסתן מן התורה וכו' וי"ל דמסתמא לא ראתה וכו' והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא וכו' אלא מדרבנן הוא דגזרו עליהם מי"ח דבר. וי"ל הא עכ"פ צריכין אנו ליתן טעם לדברי חכמים מפני מה גזרו עליהם טומאה הואיל ומן התורה טהורים הן ואי משום גזירה דטימוע הא כבר כתבו התוספות דלר"מ דאתיא מתני' כוותיה ע"כ לא הוי הטעם משום טימוע אלא משום חשש ראייה וצ"ל דלר"מ תרתי בעי גזירה דטימוע וחשש ראייה דאי לאו דהוי בהו חשש ראייה ודררא דחששא דאורייתא במקצת משום גזירה דטימוע לחוד לא היו גוזרים עליהם טומאה ועי"ל דלר"מ כיון דיש בהן חשש ראיה במקצת גזרו עליהם טומאה כדי שלא יבואו גם בנות ישראל להקל בנדות הקטנות כשיראו דם בודאי ולא יפרשו להו כי יאמרו שדם תינוקות הקטנות אינו טמא הואיל ואין חכמים חוששין להזהר מטומאת בנות כותים הקטנות וק"ל:

ד"ה והטבילוה קודם לאמה וכו' דאי משום שנגעה באמה א"כ מאי אשמועינן כל ולדות נמי טמאות. תימה לי עדיפא מזה היו התוס' יכולין להקשות דאי משום שנגעה באמה למאי נפקא מינה הביא רבי יוסי מעשה זה דבשלמא אי קאמר רבי יוסי שהטבילוה משום ראיה אע"ג דטעמו משום גזירת טימוע הוצרך להביא מעשה זה כדי שלא יהא נראה כחוכא ואטלולא אבל אי ר"ל שהטבילוה משום שנגעה באמה אין נפקותא במעשה זה לרבי יוסי וק"ל ועוד יש לדקדק דאע"ג דמוכרח הוא דע"כ האי טבילה דהטבילוה קודם לאמה היינו משום ראייה עדיין יש לדקדק כיון דבלאו הכי כל הולדות טמאות משום שנוגעות באמן אם כן בארץ ישראל דמטמא תרומה בנגיעה מאי נפקא מינה לאותן שטבלו אותם משום ראייה תיפוק ליה הא בלאו הכי היו צריכין לטבול כל הולדות משום נגיעת אמן ויש מתרצין דאה"נ שכל הולדות היו טובלין אותן מיד ביום אחד ללידתו משום נניעת אמן אלא שזה המעשה של עין בול היה שאחר שטבלו התינוקות ביום א' משום נגיעה ראתה והיו צריכין לטבול אותה פעם שנית כל יום ז' לראייתה משום נדה ובסבה זו הטבילוה קודם לאמה ול"נ דלאחר שהכריחו התוספות שע"כ צ"ל שבטבילת ראיה איירי ס"ל דאף בא"י לא היו צריכים להטביל ולדות משום נגיעת אמן דמשום חשש שמא יבואו הולדות לנגוע בתרומה לא חיישינן שאינן מצויין אצל תרומה ואי משום אחרים שיגעו בתינוקות הלא הולד שנגע באמו אינו אלא ראשון ואינו מטמא אדם וכלים וכ"ש בח"ל שלא שייכא טומאת מגע תרומה כלל וגם אכילה וסיכה אינה אסורה אלא במי שטומאה יוצאת מגופו אלא שזה המעשה של עין בול היה שהתינוקת ראתה ונעשית נדה גמורה שהוא אב הטומאה ומטמא אדם והטבילוה משום שאחרים שיגעו בה יטמאו ממנה במגע כנוגע בנדה שהוא ראשון ואח"כ יטמאו תרומה בנגיעתן ובפומבדיתא הטבילוה כדי לסוכה שמן של תרומה:

בא"ד ובפרק עד כמה דקאמר גבי חלה דמאכילתו לכהן קטן וכו'. נ"ל דענין בפני עצמו הוא ושייך להיות דבור בפני עצמו וקאי אמה דקאמר בגמרא אמר רבי יוסף מעשה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה א"כ ש"מ שאף בח"ל היו נוהגים להטביל כדי לסוך ולאכול תרומה א"כ הא דקאמר בפרק עד כמה גבי חלה דמאכילתו לכהן קטן לאו דוקא קטן דה"ה לגדול שטבל דליכא למימר משום הכי נקט שם קטן שלא ראה קרי משום דלגדול שראה קרי א"א להאכילה משום שאין נוהגים ורגילין להטביל עצמן לתרומה דהא מוכח הכא בהדיא שאף בח"ל היו נוהגים להטביל עצמן לתרומה כן הוא כוונת התוס' בדבור זה אלא שקצרו לשונם במקום שהיה ראוי להאריך ועיין בתוס' פרק עד כמה (בכורות דף כ"ז) ד"ה הלכך נדה קוצה חלה וכו' ומה שכתבתי שראוי להיות דבור בפני עצמו משום דהא שמה כתבו דתוס' בראש הדבור דאי משום שנגעה באמה וכו' ע"כ לא שייך אלא להא דאמר רבי יוסי מעשה בעין בול ומעשה דבית שערים דאיירי בא"י דעלייהו שייך למידק דשמא הטבילוה קודם לאמה משום שנגעו באמן אכל על מעשה דפומבדיתא דהוא ח"ל לא שייך כלל לספוקי דלמא משום נגיעת אמה הטבילוה דהא דמסיק דהטבילוה לסוכה שמן של תרומה ובח"ל אין איסור אכילה וסיכה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו הלכך על כרחך צריך לומר דתחלת דברי התוספות שייכים למעשים דארץ ישראל ומה שכתבו בסוף הדבור ובפרק עד כמה וכו' העיקר שייך למעשה בפומבדיתא דמיניה מוכח שאף בח"ל היו רגילין לטבול לתרומה ולכך הדעת נוטה דכל אחר שייך להיות דבור בפני עצמו:

ד"ה וכשמן בעצמותיו וכו' תדע דאין חייבים כרת וכו'. יש לדקדק ומה צריכים התוס' לזה הא בהדיא אמר בפרק ר"ע דסיכה ביום הכפורים אסור אם אין ראיה לדבר זכר לדבר אם כן לא הוי אלא אסמכתא וממילא ידעינן דאינו אסור כי אם מדרבנן ואין בו כרת ונראה דכל כונת התוס' אינו אלא להוכיח דגם קרא דלא תחללו לא הוי כ"א אסמכתא וממילא לא הוי סך כשותה לענין י"ה דלא תימא דהאי קרא דלא תחללו הוי לימוד גמור גבי תרומה וילפינן י"ה מתרומה דמה מצינו בתרומה בטומאה דאכילה ושתייה אסורה ביוה"כ רבי לן רחמנא דסיכה נמי אסורה ה"נ ביום הכפורים דהואיל ואכילה ושתייה אסורה ביה אסורה ג"כ סיכה חייבים עליה כרת והא דאמר בפרק ר"ע אם אין ראיה לדבר זכר לדבר ולא יליף מתרומה לא משום דלא הוי כ"א איסורא דרבנן אלא שניחא ליה להביא זכר מן המקרא שנרמז בו בהדיא דסיכה הוי כשתיה מדכתיב ותבא כמים בקרבו וגו' אבל בתרומה לא כתיב שם בהדיא דסיכה הוי כשתייה אלא דילפינן מרבוי דסיכה נמי אסורה לכך ניחא ליה טפי להביא זכר לדבר מקרא דותבא כמים בקרבו וגו' אבל אה"נ דילפינן י"ה מתרומה במה מצינו כדלעיל לכך הוצרכו התוס' להכריח ולהוכיח דסיכה אינה אסורה בי"ה כ"א מדרבנן מדלא אשכחן בה חיוב כרת כ"א אאכילה ושתייה שמע מינה דמדאורייתא לא הוי סך כשותה וא"כ ה"ה נמי האי קרא דלא תחללו דגבי תרומה לא הוי נמי כ"א אסמכתא וק"ל:

ד"ה אי גרסינן הלכתא וכו' וא"צ לפרש משום דקאי נמי אקרא דזכרים דלקמן דבסוף הישן גבי אזרח וכו' כצ"ל ור"ל דיש מפרשים דלהכי נקטה גמרא הלכתא נינהו לשון רבים משום דקאי רבא אתרי מילי אנקבות דהכא וגם אזכרים דהיינו אבן תשע לענין שכבת זרע דלקמן בסמוך בשמעתין לכך כתבו התוספות דא"צ לפרש כן והביאו לראיה שהרי בסוף הישן קאמר נמי הלכתא נינהו אע"ג דהתם ליכא אלא חדא מלתא אלא ע"כ צ"ל דלהכי נקט התם לישנא דנינהו משום שלא פירש רבא הי קרא והי הלכתא וכו' א"כ ה"ה דהכא נמי הכי:

גמ' ומקשינן אשה לאיש מה טעם אין מיבמין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה איש כתוב בפרשה כו' ולא קטן אלא כו' הד"א:

בד"ה בעין בול כו' מא"י הס"ד:

בד"ה פומבדיתא חוצה לארץ הס"ד:

בד"ה יוצאה מגופו כו' ונדה הס"ד:

בד"ה ולא יחללו כו' טמאים בתרומה כתיב כצ"ל:

בד"ה ותבא כו' גבי רשע קאי כצ"ל:

בד"ה מפרשי להו ממגע קדשים כצ"ל והס"ד:

בד"ה אשה כו' תהיה בנדתה הס"ד:

בד"ה ורמינהו כו' שכבת זרע הס"ד:

בד"ה הי קרא כו' אצטריך הלכתא הס"ד:

בד"ה קרא סתמא או בת ארבעה הס"ד:

בד"ה אלא בת שלשה [כו'] אסמכוה ובת יום אחד כו' הד"א:

תוס' בד"ה והטבילוה כו' ובפרק עד כמה כו' נ"ב ענין בפני עצמו דקשה לו מאחר שהטבילוה קודם לאמה בעבור לסוכה בשמן של תרומה אלמא מצינן שהטבילוה בעבור תרומה היכא שראתה א"כ התם בבכורות למה מאכילה החלה לבנה קטן לימא אף לגדול שטבל מאחר שמצינו שהיו טובלין לתרומה ומשני אין ה"נ ה"ה אף לגדול וכן איתא להדיא במשמעות התוספות דפרק עד כמה ע"ש:

בד"ה לנקבה כו' דמצורע ומצורעת צ"ל כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה (שתיה בכלל אכילה) [לרבות את הסך] . תירוש חמרא הוא כו'. ביומא (עו) ובשבועות (כג) לא קיימא במסקנא הכי:

תד"ה ר"מ. כדאמר לקמן בנות ישראל מטמאין בזיבה כו'. הוא (בד' לד):

בא"ד והא דאר"י מעשה כו' אע"ג כו'. הנה בתוספתא פ"ה מביא המעשה הזה על הא דתינוקת בת יום א' מטמאה בנדה השנוי לקמן (סוף דף מג) במשנה (ולא על הא דבנ"כ נדות) רק שנשמט שם שם ר"י האומרה. והגמרא מייתי ליה כאן לראיה דשכיחא שתהא בת יום א' רואה. ולכאורה משמע גם מלשונם דלקמן בד"ה והטבילוה שהבינו כן. וא"כ דבריהם דהכא צ"ע:

תד"ה לנקבה. דהא לקמן (הוא בדף לה) אמר אביי מדקאמר רב יוסף כו'. כצ"ל:

ע״א גמ' ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו כצ"ל:

שם וכי חזיינן מפרשינן להו כצ״ל:

תוס׳ ד"ה רבי מאיר אומר וכו׳ בני ישראל מטמאין כצ"ל:

ד״ה שתייה בכלל וכו׳ אפי׳ איסורא ליכא. נ״ב משום סיכה כשתיה איצטריך להו למידק מחלב שור הנסקל. אבל שאר הנאות דחלב דשרי מקרא נפקא יעשה לכל מלאכה:

גמ' הא נמי מיעוטא דשכיח הוא. עי' שבת סה ע"א ברש"י ד"ה ואפילו:

תוס' ד"ה ר"מ וכו' והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא וכו'. כדאמרי' יבמות קיט:

ר"מ היא משמע בתוס' דלר"מ לא סגי בטימוע אם לא בצירוף חשש מיעוטא דמיעוטא וטעמא נ"ל משום דלר"מ דחייש למיעוטא הוה הכותים לעולם כנכרים ולא שייך בהו טימוע כ"כ עי' חולין וי"ו ע"א:

קודם לאמה מ"ש תוס' דלמא משום שנגעה באמה. פי' וקמ"ל ר' יוסי דסיכה כשתיה וק"ל דלא כמהר"ם לובלין ומ"ש תוס' עוד דלאו דוקא כהן קטן ה"ה גדול פי' דסד"א כיון שנזקק לטבילה לא נטהרנה כיון שנשאר עליו עכ"פ טומאת מת ע"ש בבכורות וק"ל:

(לב א תוספות) ד"ה וכשמן וכו' סיכה של שומן חזיר ושל חלב שריא.—עי' מ"ש בזבח' קט א.