נידה ל ע"ב

דף ל - ב

ואי לימי טהרה, להחמיר, שלא יהיו לה אלא ארבעים יום,  הא קתני 'נדה' שחוששת לכל דם שתראה כדם נדה, ואין לה כלל ימי טוהר.

ומתרצת הגמרא שיש נפקא מינה: שאם תראה יום ל"ד להפלה, ותחזור ותראה יום מ' ואחד להפלה, תהא מקולקלת, שלא תוכל לטבול ולשמש, עד יום מ"ח! שחוששים שמא ילדה זכר והיה יום ל"ד בימי הטוהר ולא נטמאה בראית אותו היום, וראית יום מ"א היא הראיה הראשונה בטומאה, וטמאה מחמתה בטומאת נדה ז' ימים עד יום מ"ח. וחשש זה הוא רק משום הצד שילדה זכר, שהרי אם ילדה נקבה גם ראית מ"א היא בימי הטוהר. ואם לא ילדה ולד כלל ואין לה ימי טוהר, נטמאה בטומאת נדה בראית יום הל"ד, ובתום ז' ימי הטומאה החלו (ביום מ"א) ימי הזיבה, שבהם טמאה מחמת ראיה אחת רק ליום אחד כדין זבה קטנה.

ומוסיפה הגמרא: וכן לענין נקבה, החשש שמא ילדה נקבה יוצר חשש נוסף, בדומה לחשש שמא ילדה זכר מלבד י"ד ימי הטומאה הראשונים. שאם תראה עוד, ביום ע"ד להפלה, ותחזור ותראה ביום פ"א תהא מקולקלת עד יום פ"ח! שהרי אם ילדה נקבה היתה ראית יום הע"ד בימי הטוהר, וראית יום פ"א היא הראיה הראשונה בטומאה, ונטמאת מחמתה ז' ימים. וחשש זה הוא רק משום יולדת נקבה, שהרי אפילו אם ילדה זכר כבר תמו ימי הטוהר ביום המ', ובראית ע"ד נטמאה בטומאת נדה, וראית פ"א שהיא בימי זיבה מטמאת רק ליום אחד ^[271].

שנינו במשנה: רבי ישמעאל אומר יום מ"א תשב לזכר ולנדה, ולא לנקבה.

תניא: רבי ישמעאל אומר -

טימא הכתוב ז' ימים, וטיהר ל"ג ימים בזכר, ובסך הכל מ' ימים!

וטימא הכתוב י"ד ימים וטיהר ס"ו ימים בנקבה, ובסך הכל פ' ימים!

מה כשטימא וטיהר בזכר את ארבעים היום, יצירתו - כיוצא בו, שנוצר למ' יום. אף כשטימא וטיהר בנקבה את שמונים היום, יצירתה - כיוצא בה פ' יום. ולכן, כשנולדה נקבה לפני שמונים יום היא עדיין כלפני יצירתה. שאינה ולד, אלא רוח בעלמא.

אמרו לו חכמים לרבי ישמעאל: אין למדין יצירה מטומאה! עוד אמרו לו לרבי ישמעאל: מעשה בקליאופטרה מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ועשתה בהן ניסוי כדי לדעת מתי נוצר הולד, על ידי שיחדה אותן לביאה ארבעים ואחד יום לפני הריגתן, ואחרי שהרגו אותן קרעו את בטנן ובדקן, ומצאן: זה, זכר, וזה נקבה - למ"א יום מהביאה. והרי הוכחה נסיונית שגם נקבה יצירתה היא למ"א יום?!

אמר להן רבי ישמעאל לחכמים: אני מביא לכם ראיה מן התורה, ואתם מביאין לי ראייה מהשוטין?!

ומסבירה הגמרא את דברי רבי ישמעאל: מאי ראיה מהתורה? אילימא הראיה שהוזכרה לעיל שטימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה וכו', הא קאמרי ליה חכמים - אין דנין יצירה מטומאה!

אלא, יש מקור נוסף: אמר קרא 'אם נקבה תלד', ומהמילה 'תלד' שמיותרת, כי אפשר לכתוב: ואם נקבה, וטמאה וכו' נדרוש שהוסיף לה הכתוב 'לידה' אחרת בנקבה, לומר שלידה של נקבה נקראת 'לידה' רק אם מלאו לעובר כפול ממנין הימים הנצרכים ליצירת זכר.

וממשיכה הגמרא להסביר את דברי רבי ישמעאל: ומאי אין ראיה מהשוטים? והרי אין להכחיש את המציאות?

ומתרצת - אימר: הריונה של השפחה שמצאו בגופה נקבה - קדים!

ואיעבור ארבעין יומין קמי זכר, ונמצא שהעובר היה בן פ"א יום.

ורבנן, שהסתמכו על הניסוי, ולא חששו שמא התעברה קודם, הוא משום שידעו כי סמא נפצא [סם המנפץ את הזרע שבמעיה] ^[272] אשקינהו לפני שמסרום לביאה ולכן לא חששו להריון מוקדם.

ור' ישמעאל סובר - איכא גופא דלא מקבל סמא, ולא משפיע עליו הסם כלל.

ומביאה הגמרא ברייתא נוספת: אמר להם רבי ישמעאל - מעשה בקלפטרא, מלכת יוונית, שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ויחדה אותן לביאה לפני הריגתן, ובדקן, ומצאן: זכר לארבעים ואחד, ונקבה לפ"א! ^[273]

אמרו לו חכמים לרבי ישמעאל - אין מביאין ראיה מן השוטין! מאי טעמא הוי ראיה 'מן השוטים' - כי הך דנקבה, אייתרה, השתהתה לפני שנתעברה ארבעין יומין, והדר ביום הארבעין ואחד לפני שהוציאוה להורג איעבר, והיולדת זכר נתעברה בביאה הראשונה, וכתוצאה מהשינוי בזמן תחילת העיבור נשתנה הזכר מהנקבה ולא ששונים הם ביצירתם.

ורבי ישמעאל, שהביא ראיה מהניסוי הזה סבר - לשומר מסרניהו, שלא יבעלו אותן אלא בעילה אחת, ומי שנמצאה בקרבה נקבה נמסרה לבעילה שמונים ואחד יום לפני הריגתה, ומי שנמצא בקרבה זכר נמסרה לבעילה ארבעים ואחד יום לפני ההריגה. ורבנן סברי - אין אפוטרופוס לעריות, אימא שומר גופיה בא עליה! ^[274]

ועדיין קשה לרבי ישמעאל: מהי ההוכחה מכך שנמצאה הנקבה ביום פ"א לכך שאין יצירתה קודם, ודילמא, אי קרעוה להך דנקבה בארבעין וחד, משתכח בשלמות היצירה, כזכר? ומנין לנו שרק ביום השמונים ואחד נגמרת יצירת הולד של נקבה?

ומתרצת הגמרא: אמר אביי - בסימניהון שוין! שסימני הנקבה ביום הפ"א באבריה, צפורניה ושערה היו כשל זכר ביום מ"א.

שנינו במשנה: וחכמים אומרים: אחד בריית זכר ואחד בריית נקבה, זה וזה מ"א.

ושואלת הגמרא: חכמים - היינו תנא קמא שאמר גם הוא שביום מ"א תשב לזכר לנקבה ולנדה!? וכי תימא תנא הך סיפא ד"חכמים אומרים" למסתמא רישא כרבנן, שאין התנא קמא יחידי בשיטתו, אלא הוא דעת רבים, ויחיד ורבים הלכה כרבים - פשיטא דהכי הוא גם אם לא היה התנא מפרט זאת, כי בכל מקום שהוזכר דעת תנא קמא כנגד חולק יחיד, בלי שיצויין מיהו התנא קמא, הרי זה דעת חכמים רבים, שהלכה כמותם?!

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא מסתברא טעמא דרבי ישמעאל, דקמסייע ליה קראי, קא משמע לן שבכל זאת אין הלכה כמותו אלא כחכמים הרבים החולקים עליו.

דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו - לפנקס שמקופל, ומונח ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו [בית השחי] ^[275] על ב' ארכובותיו, [הברך המחברת את השוק לירך] וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו. ופיו סתום, וטבורו פתוח.

ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה!

ואינו מוציא רעי - שמא יהרוג את אמו בזהמו אותה.

וכיון שיצא לאויר העולם - נפתח הסתום [פיו], ונסתם הפתוח [הטבור], שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת! ^[276]

ובהיותו במעי אמו - ונר דלוק לו על ראשו ^[277], וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנאמר: 'בהלו נרו על ראשי, לאורו אלך חשך'.

ואל תתמה כיצד יכול העובר לצפות עד סוף העולם, שהרי אדם ישן כאן, ורואה חלום - באספמיא! ^[278] ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים! שנאמר: 'מי יתנני כירחי קדם, כימי אלוה ישמרני' ^[279] והראיה שהפסוק מדבר בחדשי העבור: ואיזהו ימים שיש בהם רק 'ירחים' ואין בהם 'שנים' הוי אומר - אלו ירחי לידה.

ומלמדין אותו בימי עבורו כל התורה כולה! ^[280] שנאמר 'ויורני, ויאמר לי: יתמך דברי לבך, שמור מצותי - וחיה! [משלי ד, ד]

ואומר: 'בסוד אלוה עלי אהלי'! [איוב כט, ד] שואלת הגמרא: מאי "ואומר" ומהו החסרון בדרשה מהפסוק 'ויורני' שנצרכה דרשה נוספת? וכי תימא: נביא הוא דקאמר לה - תא שמע "בסוד אלוה עלי אהלי" - ופסוק זה הוא המשכו של הפסוק 'מי יתנני כירחי קדם', שהעמידה הגמרא לעיל שנאמר על זמן ההריון.

וממשיכה הגמרא בדרשת רבי שמלאי: וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר - 'לפתח' [היציאה מהרחם] - חטאת רובץ! ^[281] ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו - שנאמר: 'כי לי תכרע כל ברך, תשבע כל לשון'.

ודרש הפסוק: 'כי לי תכרע כל ברך' - זה יום המיתה, שנאמר: 'לפניו יכרעו כל יורדי עפר'! 'תשבע כל לשון' - זה יום הלידה ^[282], שנאמר: 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה' [וקיים שבועתו שנשבע בעת הלידה ^[283].

ומה היא השבועה שמשביעין אותו?

'תהי צדיק ואל תהי רשע! ואפילו כל העולם כולו אומרים לך 'צדיק אתה' - היה בעיניך כרשע! ^[284] והוי יודע - שהקב"ה טהור, ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני נוטלה ממך!

ומוסיפה הגמרא: תנא דבי רבי ישמעאל: משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ ואמר לו: אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני שורפה לפניך!"

וכי תימא למסתמא כרבנן יחיד ורבים הלכה כרבים. ואע"ג דרישא נמי קתני סתמא ולא חשיב לה סתמא אלימתא דליכא לאפלוגי בה ולמפסקא משום סתמא, דהא פליג עלה רבי ישמעאל בצדה, דאיכא למימר דהוי אדרבה סתם ואח"כ מחלוקת וכדמוכח בפרק החולץ ביבמות ושם הארכתי יותר. בס"ד.

וכן לענין נקבה. וכו׳ לא היה צריך לכך אלא דנקטה אגב אידך.

מעשה בקלואפטרה וכו׳. כי מעיינת בהני עובדי משכחת דעל כרחן בחד מנייהו אתעביד שקרא וכל חד וחד מהני תנאי תלי שקרא בההוא עובדא דלא הוי כותיה.

הא תו למה לי הא תנא ליה רישא וכו'. הלשון הזה מגומגם דמעיקרא פריך מייתורא דסיפא והיכי הדר בתר הכי לרישא לומר דנקט למסתמא כרבנן ואין לפרש דלמסתמא כרבנן אסיפא נמי קאי לומר לאשמועינן דסתמא דרישא רבנן היא חדא דלישנא דמסתמא לא משמע הכי ועוד דא״כ היכי הדר פריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים דהא עד סיפא לא ידעינן דהא רבנן היא ונראה לפרש וה״ק הא ברייתא למה לי הא תנא ליה להא דינא ברישא וכי תימא דרישא לא אקני אלא למסתמא לסיפא דרבנן אבל סיפא הוי עיקר פלוגתא דאיתניא בבי מדרשא בהדי ר׳ ישמעאל למה לי סתמא דרישא דאפי׳ תימא דאע״ג דמחלקתה בצדה ולא חשיב סתם משנה לר׳ יוחנן דאפי׳ הכי חשיבי׳ לה סתמא דחינן למספקא הלכה וכהנה בריש מס׳ ביצה מ״מ בהא לא צריכי לסתמא דהא יחיד ורבים הלכה כרבים ואלו השתא איכא למיחש בה דחשיבי לה סתם ואח״כ מחלוקת שאין הלכ׳ כסתם ומפרקין דבסיפא לא סגי משום דמסתבר טעמיה דר׳ ישמעאל והוה סלקא דעתין דהלכתא כותיה להכי אצטריך לרישא למסתם כרבנן כנ״ל.

ירוש׳ גבי הא דר׳ יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה הדא דתימא כשאין מחלוקת בצדה אבל בשיש מחלוקת בצדה לא בדא הלכה כסתם פי׳ דלא חשיבא סתם משנה לר׳ יוחנן ולא פרכינן ליה מינה אבל מ״מ סתמא דרבים חשיבא למתני הלכתא לדידן כדאמ׳ בפ׳ אותו ואת בנו ראה רבי דבריו של ר״מ בכסוי הדם ושנאה בלשון חכמים והכי נמי איתא בשמעתא קמייתא דביצה.

תו אמרינן התם גבי סתם ואח״כ מחלוקת הדא דתימא ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל רבים לא בדא הלכה כסתם כלומר שאין לומר כך אלא כשנשנו במחלוקת שניהם בלשון יחיד אבל אם האחד נשנה בלשון חכמים אין אומרים בו כלל זה מפי׳ רבי׳ ז״ל וכבר כתבנו ביבמות בס״ד וכן נראה משמועתנו דאמרינן דרישא סתמא כרבנן לקבעה הלכה ולא חשיבא סתם ואחר כך מחלוקת וכדכתיבנא.

שומר גופיה בא עליהן. ואם הוה אשה או סריס אפשר שהניח אחרים לבא עליהם:

וכ"ת למיסתמא. אע"ג דברישא נמי קתני סתמא לא חשיב סתמא דהא קא פליג עליה ר' (שמעון) [ישמעאל] והוי סתם ואח"כ מחלוקת כדמוכח בפרק (הערל) [החולץ] (יבמות דף מב):

בנות כותים נידות מעריסתן כולי למעוטי איש מאודם אי קשיא והא בכל דוכתא אמרינן ו' יתירה לרבות קאתי והכי אמרינן דאתי למעוטי. תשובה ה"נ לרבות קא אתי דהאי ו' מרבה כאלו הוה כתב אשה אחריתי ואלו הוה כתב אשה אחריתי לא הוה ממעטינן מינה איש ה"נ למעוטי איש קאתי:

ואוכל מה שאמו אוכלת כו'. ואינו מוציא רעי כו' גם זה מנפלאות הבריאה מעיילנא אית ליה ומפקנא לית ליה כמ"ש באוכלי המן וק"ל:

שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפי' שעה אחת כו'. וכתב הב"י א"ח סימן ו' בשם הר"ם מרטונבור"ק שאין לגרוס אפי' שעה אחת שהרי ראינו שסותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות כו' ע"ש ליישב זה ועוד נ"ל לקיים הגירסא בשמעתין ולא קאי איצא לאויר העולם אלא אעיקר מלתא דנחית הכא לאשמועינן הפלא דבתחלת הבריאה הוא בהיפוך דהיינו פיו סתום וטבורו פתוח ואז קאמר שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפי' שעה אחת והרמ"מ ז"ל נמי לא כתב דאין לגרוס אלא בברכות אשר יצר דוקא דהתם קאי איצא לאויר העולם ודו"ק:

בהלו נרו עלי ראשי וגו'. הוא כח הנשמה שנקראת נר שנאמר נר אלהים נשמת אדם ואמר שאין לך יותר בטובה כו' דהא איוב מקודם שבאו עליו ימי הרעה היה לו טובות הרבה כמה שנים כמפורש בקרא ולא בקש על אותן שנים אלא על ירחי קדם כו' ועל הימים שאלוה ישמרני שהם ג"כ ימי עיבורו כדלקמן שמשתמר הולד במעי אמו ואמר ומלמדין אותו כו' שנאמר ויורני ויאמר לי יתמוך וגו' משמע ליה קצת דהאי קרא נמי איירי בימי עיבורו של הולד מדכתיב בסוד אלוה וגו' מוכרע טפי דאיירי בימי עיבורו כדמסיק וכפרש"י מדכתיב גבי ירחי לידה וק"ל:

וכיון שיצא כו' בא מלאך וסטרו כו' שנאמר לפתח חטאת רובץ וגו'. בפרק חלק אמרינן אימתי יצה"ר שולט באדם משעת יצירה דכתיב לפתח חטאת וגו' והיינו יצה"ר והיינו מלאך המות כדאמרינן בפ"ק דב"ב ע"ש:

כי לי תכרע כל ברך זה כו' שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר. דאיתא במדרש שהאדם בשעת מיתתו רואה פני שכינה כפרש"י בספר תהלים תשבע כל לשון זה יום הלידה והקדים בקרא יום המיתה ליום הלידה דה"פ שע"כ יכרעו כל יורדי עפר ביום המיתה על שכבר נשבע ביום הלידה ומייתי מקרא שנאמר נקי כפים ובר לבב ולא נשבע וגו' משמע ליה דאשבועה דיום הלידה קאמר נקי כפים וגו' כולל כל מעשי אדם ומחשבותיו שהיו טובים:

ואמר אשר לא נשא וגו'. כי בזה שהיה נקי כפים ובר לבב בעוה"ז הוא שקיים שבועתו ולא נשבע למרמה ביום לידה ומה היא השבועה כו' שע"כ א"ל או צדיק תהיה בעולם שתבא לשם כמו שהיית צדיק במעי האם שהיית מוכן ופנוי שם ללמוד תורה כן תהיה גם מכאן ואילך ואל תהיה נפתה ליצר הרע ולצד הטומאה השמאלית שיבא לך בעת לידתך אך ראה שתהא נשמתך נשארה טהורה כמו שנתנה לך מהקב"ה שהוא טהור ומשרתיו טהורים ושבועה זו ודאי דלא חיילא על הקטן עד י"ג שנים שאז יבא יצר טוב ואליו תשמע אז בשבועה זו ומסיים ואם לאו שתשמע ליצר הרע ותטמא נשמתך הריני שורפה לפניך כמו תרומה טמאה ועוד נראה שהקדים בכאן יום המיתה ואחר כך יום הלידה כענין ששמעתי בסוד גלגול נשמות בפסוק שאמר וכן ראיתי רשעים קבורים שכבר מתו ושבו ובאו ממקום קדוש בגוף שני והוא משתבח בעיר שהוא הגוף אשר כן עשה כבר ולא שב ממעשיו ראשונים הרעים שעשה בהיותו בגוף ראשון ובו ידבר גם כאן שהקדים יום המיתה בגוף ראשון קודם לידתו שנית וע"כ בהולדו בגוף שני משביעים אותו אף שכל הנשמות מושבעים מהר סיני משביעים אותו בהולדו שנית תהי צדיק ואל תהי רשע כבראשונה ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה רשע בעיניך כי מי יודע במה תכופר עונותיך הראשונים שעשית בגוף ראשון וק"ל:

בתוס' ד"ה וכי תימא למסתמא כרבנן וכו'. נ"ל דהתוס' לא מפרשי כפרש"י וגם גרסי בגמ' גירסא אחרת מגירסת רש"י וה"ג התוס' וכ"ת למסתמא כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וה"פ וכ"ת דלהכי תנא הך סיפא כדי למסתם כרבנן ר"ל שהסיפא היא במקום סתם משנה למסתם הלכה כת"ק דרישא ופריך פשיטא בלא סיפא ידעינן שפיר דהלכה כת"ק דכיון דלא קתני לה בלשון יחיד ולא אשכחן יחידאי דאמר הכי מכלל דרבים הם ויחיד ורבים הלכה כרבים ולכך כתבו התוספות ואע"ג דרישא נמי סתמא קתני וכו' וק"ל נ"ל:

גמ' שאם תראה יום שלשים וארבע ותחזור ותראה יום ארבעים וא' כו'. נ"ב ותימה אמאי נקט כה"ג דהשתא אינה מותרת עד מ"ב דדלמא היא שומרת יום ואמאי לא נקט עדיפא שמא תראה יום ל"ה ובמ"א תהא מקולקלת ואי לא אזלינן בתר חששא דזכר הוא הוה שריא בערב מ"ב שאם אין כאן ולד הוי שביעי של נדה ואם נקבה היא הוי דם טוהר:

שם איתרה ארבעין יומין כו' כצ"ל. ונ"ב לשון עיכוב כמו איתרה סיהרא בפ' אין נערכין:

שם על שתי עגבותיו וראשו מונח לו בין ברכיו ופיו סתום כו' על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וכן לענין נקבה כו' האי קילקולה נמי. נמחק נמי ואח"כ מ"ה עד שמונים ושמונה דלא כו':

בד"ה וכי תימא כו' פלונית הוא הס"ד:

בד"ה אציליו איישלי"ש. נ"ב פי' תחת זרועותיו:

בד"ה נפתח הסתום פיו הס"ד:

תוס' בד"ה שתום העין כדי שישתום ויסתום ויגוב כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה וכ"ת רישא. ולא אשכחן יחידאה דאמר הכי כו'. תימה דהא בכ"מ פסקינן כסתמא דמתניתין אע"ג דאתיא כיחידאה זולת במקום שאמרו בפירוש שאין הלכה כוותה דאתיא כיחידאה. ועמש"כ לעיל (יח). ועי' בתוס' ביצה שם ובציוני הגה"ש וכמו שהגהתיו שמה. ועי' חולין (עז) תד"ה בלשון יחיד. ורש"י כאן אזיל בשיטתיה שמה. ועמש"כ לקמן (מה ב):

רש"י ד"ה שמא יהרוג את אמו. שבית הרחם אינו רחב כו'. קשה אם דרך שם יוצא הולד כולו. כש"כ שתוכל הרעי שממנו לצאת:

גמ׳ ודלמא אי קרעוה להך כצ״ל:

שם אינו יכול לחיות כצ״ל:

שם ונר דלוק לו על ראשו. נ״ב נר אלהים נשמת אדם:

שם מסוף העולם עד סופו. נ״ב אדם עולם קטן כלומר רואה ראשיתו ואחריתו:

שם היה בעיניך כרשע. נ״ב עלח״ש אבות פ״ב:

שם הריר נוטלה ממך. נ״ב עיין מעמד ליום ראשון:

רש״י ד״ה עד שמונים וכו׳. לא טבלה עד שמונים ואחד כצ"ל:

לְמָה הַוָּלָד דּוֹמֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ? לְפִנְקָס שֶׁמְּקֻפָּל וּמֻנָּח. נראה לי בס"ד לרמוז לאדם שיסתכל בחייו תמיד הפנקס שלו פתוח כמו שאמר התנא הַפִּנְקָס פָּתוּחַ וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת (משנה אבות ג, טז) וכן אמר התנא כָּל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין (משנה אבות ב, א).
'וְיָדָיו עַל שְׁנֵי צְדָעָיו' לרמוז כל המעשים מתייחסים לידים והמחשבה בראש ורמזו לו בזה שיעשה המצות בשלימות המחשבה. גם רמזו לו חסדי השם יתברך עם ישראל דמחשבה טובה מצרפה למעשה לכך ידיו ששם המעשה דבוקה בראשו ששם המחשבה. 'וּשְׁנֵי אַצִּילָיו עַל בִּרְכָּיו' רמזו לו על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל על פסוק 'וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו' (בראשית כט, א) שהצדיק הוא שולט ברגליו להוליכם למקום שירצה והרשע רגליו שולטים בו לכך נותנים לו שליטה בידיו על רגליו לרמוז לו שיהיה צדיק שהוא שולט ברגליו ולא להפך.
'וְעֲקֵבָיו עַל שְׁתֵּי עַגְבוֹתָיו' הנה העגבות הם ראש של חצי השני של הגוף והעקב הוא סוף חציו השני ורמזו לו אם יהיה צדיק הקדוש ברוך הוא מגביהו מן העקב לראש. 'וְרֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו' רמזו לו שיסתכל תמיד בתיקון הברית ובשלימות כי שלימות האדם תלויה בברית והברית בין הברכים ושם יסתכל בעינים שבראשו בחושית ובשכלית.
'וּפִיו סָתוּם' ללמדו שיאחז תמיד מדת השתיקה וכמו שאמרו וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה (משנה אבות א, יז). 'וְטַבּוּרוֹ פָּתוּחַ' כי מזונו הוא מן הטבור והוא בחצי הגוף לרמוז לו שיתנהג תמיד במידת האמצע הן באכילה הן בשתיה הן בשאר ענייני מחייתו.
'וְאוֹכֵל מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתֶה מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ שׁוֹתָה' רמז שלא יאכל מגזל וגניבה אלא ממה שנותנים לו מורשיו ומה שנותנים לו מן השמים. 'וְאֵינוֹ מוֹצִיא רְעִי' רמז שיעשה מצות ומעשים טובים בלי פסולת ותערובת רעי. 'וְנֵר דּוֹלֵק עַל רֹאשׁוֹ' רמז לנשמה שנקראת נֵר אינה שוכנת בקרבו כשהוא בבטן אמו אלא עומדת על ראשו ומאירה לו כי נשמה זו היא מאור מקיף שעומדת למעלה מראשו ועיין בשער מאמרי רשב"י.
ואומר 'בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי' (איוב כט, ד) הרי זה מבואר על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בברכת השחר בברכת מלביש ערומים. 'וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ כָּל הַתּוֹרָה' אף על גב דאחר כך סטרו ומשכחה ממנו אהניה ליה שתחזיק הקדושה קודם שיחזיק היצר הרע.

"תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ", זֶה יוֹם הַמִּיתָה, "תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן", זֶה יוֹם הַלֵּדָה (ישעיה מה, כג) (תהלים כד, ד). קשה הוה ליה להקדים יום הלידה? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו חכמי המוסר דהמיתה סיבבה הלידה דאם לא היו מתים לא היו נושאין נשים כדי להוליד בנים אך מחמת שמתים רוצה שיהיה לו זכר קיים לכך רוצה להוליד בנים.
ומה שאמר 'הֱיֵה בְּעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע' נראה אף על גב דהוא צדיק עם כל זה אם יסתכל בעונות שהם בעקביו שהם כעס וגאוה וכיוצא ששקולים לעונות חמורות ימצא עצמו 'כְּרָשָׁע' בכף הדמיון על דרך שאמרו כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה (שבת קה: פסחים סו:) כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה (סוטה ד:) וכל המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים (בבא מציעא נח:).
אי נמי אף על פי שאתה צדיק בגלגול זה תהיה בעיניך כרשע מצד גלגול הקודם וכאשר נמצא באיוב שהיה גלגול תרח עובד צלמים. אי נמי 'בְּעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע' מצד שיש עונות שעושין אחרים ואינו מוחה בהם ונקראים על שמו כמו שאמרו בגמרא על פרתו של רבי אלעזר בן עזריה דשל שכינתו היתה ונקראת על שמו (שבת נה.).
ואמר עוד 'וֶהֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָהוֹר, וּמְשָׁרְתָיו טְהוֹרִין' כלומר אל תאמר מה אעשה עונותי רבו ואיני כדאי לתשובה ולבא לידי טהרה.

גמ' וכ"ת למסתמא. עי' מנחו' י"ב ע"א תד"ה וחכ"א:

וכן לענין נקבה אע"ג דלענין נקבה לא הוצרך לזה מ"מ מייתי ליה לומר שאין לטהר גבי זכר משום ס"ס דאם כן גבי נקבה נמי והו"ל תרי ס"ס דסתרי אהדדי כמ"ש תוס' במכילתין בדוכתי טובא:

ובדקן ומצאן זכר למ"א ונקיבה לפ"א יראה אותן שהזריעו תחלה בדקן למ"א ואידך לפ"א:

ונר דלוק על ראשו פי' אור הנשמה שופע עליו ועדיין אין הגוף חוצץ מפניה והיא יכולה להשיג מסוף העולם ועד סופו כמו אדם ישן שע"י שבטלו חושיו צופה מה שבאספמיא ומפני כן נמי משיג כל התורה כולה וכשיוצא לאויר העולם סטרו על פיו ושוכח פי' ע"י הכנסת הנשמה לגוף נעשה חוצץ בינה להשגה:

כי לך תכרע כל ברך ביום המיתה יכרעו לפניו על שעברו השבועה שנשבעו ביום הלידה. ונ"ל משו"ה אמרו שמשביעין אותו אפי' כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע ומנ"ל נוסח השבועה וי"ל דאל"כ מ"ט יכרע כל ברך האיכא צדיקים גמורים שלא עברו על שבועתן כדכתיב אשר לא נשא לשוא נפשי אלא ע"כ שמשביעין אותו ג"כ שיהיה בעיניו כרשע וא"כ ממ"נ יכרע לפניו אי קיים שבועתו והיה צדיק אם כן ע"כ הוא צדיק בעיני עצמו ומשו"ה אינו כורע כי אמר לא עברתי על מצותיך הרי עבר אידך שבועה שיהיה רשע בעיניו ואי הוא רשע בעיני עצמו א"כ סבור שעבר על שבועה הראשונה ולא היה צדיק. ואמר נמי הוי יודע שהקב"ה טהור כו' פי' משו"ה תהיה בעיניך כרשע כי אף ע"פ שלפי מעללי עולם אפשר שתהיה צדיק מ"מ מה נחשב כל זה נגד הקב"ה שהוא טהור ומשרתיו טהורים וכו'. ועד"ז פירשתי בתפלה למשה שתה עונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך כי הקב"ה שת עונותינו לנגדו והמה גדולים ונפלאים ואי היה שם אותם נגד או"ה אזי היינו נחשבים לצדיקים ע"ד נלינה בכפרים אל תיקרי בכפרים אלא בכופרים כמאחז"ל. עלומינו למאור פניך אנו מעלימים מאור פניך וחושבין עצמינו לצדיקים נגד או"ה ובאמת היה מהראוי להיות בשניהם בהיפוך וק"ל:

כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה. פירוש ואחר שימות יבא בגלגול וז"ש תשבע כל לשון זה יום הלידה כלומר אחר המיתה יבא בגלגול ומשביעין אותו וז"ש תשבע כל לשון. ומה היא השבועה וכו' ואפילו כל העולם כלו אומרים לך צדיק אתה תהיה בעיניך כרשע דשמא בגלגול הקודם הפליא לחטוא ולהרשיע. והגם שכל נפשות ישראל היו במעמד הר סיני ונשבעו וכדאמרינן בעלמא מושבע ועומד מהר סיני מ"מ שם היו משביעין לנפש לבדה והשתא משביעין הנפש והגוף כאחד וכמו שכתבתי בעניותי באורך בקונטריס הדרושים בס"ד ועיין בקונטריס דבש לפי דף מ"ז ע"ב:

כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה וכו'. אנכי תולעת כתבתי במאמר זה בספרי הקטן ראש דוד פרשת משפטים ופרשת מטות בס"ד ועמ"ש הרב מהרש"א בחידושי הגדות והרב מהר"ש אלגאזי בספר גופי הלכות:

ומלמדין אותו כל התורה כלה. צריך טעם למה מלמדין אותו כל התורה בעודו בבטן. ומה גם שאח"ך בא מלאך וסוטרו ומשכחו. ואפשר דהוצרכו לכך משום שרוצים להשביעו כמ"ש בסמוך שמשביעין אותו תהי צדיק וכו' ואם לא ידע על מה נשבע. דהגם שמושבע ועומד מהר סיני שם היה לנשמה לחוד. ועתה שכבר הנשמה בגוף פנים חדשות באו לכאן ולכך מלמדין אותו כל התורה כלה ומשביעין אותו להיות צדיק והיינו לקיים התורה שלמדוהו:
א"נ אפשר שהוא על דרך מ"ש הרב מהר"ם אלשיך במאמרם ז"ל כאשר עלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה אומר ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה וכו' עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ולפתוח בפרשת פרה וכו' דטעם שהיה אומר הקב"ה הלכה משמו דבזה מדביק ומשפיע החידוש ההוא אל נשמתו דבדיבור זה אומר לדבק רוחניות התורה בנשמתו כדי שיוכל אח"ך לחדש החידוש ההוא כשיהיה בעולם עכ"ד ועל דרך זה אפשר שמלמדין אותו כל התורה כדי להשפיע מרוחניות התורה אל נשמתו דאח"ך כאשר יבא לעה"ז אם יבחר בחיים לעסו"ק אהב בתורה יהיה לו ולעזר ולהועיל זאת התורה שלמדוהו בעודו בבטן אמו ויהיה לו נקל להבין התורה על בוריה:
שוב ראיתי להרב עיון יעקב שבכלל דבריו ז"ל כתב על דרך שכתבנו שיהיה סיוע למה שילמוד אלא שהרב ז"ל הוסיף דברים וז"ל י"ל דלכך לומדין אותו כל התורה לפי דסבר דיצה"ר ניתן בו משעת יצירה ויהא הולד בועט במעי אמו ויוצא לכך לומדין עמו כל התורה כדי שתהא התורה תבלין ליצה"ר וכו' ולהכי כשיוצא לאויר העולם משכח כל התורה להכי באמת בועט ויוצא ולמ"ד דיצה"ר ניתן בו משעת יציאה סבר דלכך למד במעי אמו כדי שייגע אח"ך בתורה ויהא נח וקל על ידי סייעתא דשמיא לכוין ד"ת על מכונה כמו שלמד בתחילה עכ"ל וק"ק דשוייה הא מילתא אי יצה"ר ניתן משעת יצירה או יציאה בפלוגתא והרי בסנהדרין דף צ"א רבינו הקדוש עלה על דעתו דיצה"ר משעת יצירה והקשה לו אנטונינוס א"כ יבעוט באמו ויצא אלא משעת יציאה אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו לפתח חטאת רובץ. ומאחר דרבינו הקדוש חזר בו והודה לאנטונינוס וסייעיה מקרא לפתח חטאת רובץ מעתה ליכא פלוגתא. ותו מ"ש להכי באמת בועט ויוצא לא נהירא לפי האמת דמפתח חיה בידו יתברך דכתיב ויפתח את רחמה וכמ"ש ריש תעניות. ותו נראה דהא דמלמדין אותו כל התורה היינו לישראל דוקא דנשמתם מאוצר הטוב אלהים חצבה לטובה חוצב לאבות לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום בבטן ומאחר שכן הדרא קושית אנטונינוס דאי יצה"ר משעת יצירה תינח בישראל שמלמדין לו תורה ומבטלת יצה"ר אבל לע' אומות דלא שייכא בהו יבעוט ויצא. אמת כי שערי תשובה לא ננעלו ויאמר הרב דמלמדין אותו דיני ז' מצות ומשביעין אותו עליהן ואהני זה הלימוד לבטל יצה"ר שלא יבעוט ויצא. אמנם לא מצינו רמז ברז"ל וקשה לחדש מציאות מדעתנו. ותו דהא דאמרינן שהתורה תבלין ליצה"ר היינו עסק התורה והגוים כל העוסק בתורה ח"מ ואפילו בז' מצות אינו מצד תלמוד תורה רק לדעת דיניהם ובזו לא אשכחן דמהני ליצה"ר ותו דהא אשכחן עשו דבבטן רץ ומפרכס לצאת ורבקה נצע"רה מאד. ומתוך הדברים אומר אני דכי פריך ליה אנטונינוס לרבי יבעוט ויצא הוה מצי לשנויי כי אין בידו לצאת והשער סגור כי המפתח בידו יתברך אלא שאין זה תשו"בה שלימה דהגם כי לא יכול לצאת הו"ל לעשות כעשו שהיה מפרכס לצאת ורץ באופן שלא תהיה מנוחה לשום מעוברת. ומשו"ה הדר משמעתיה ודוק:

הא קתני נדה. דכל דמים שתראה טמאים ומשני לכך הוזכר זכר שאם תראה ליום ל''ד ותחזור ותראה ליום מ''א תהא מקולקלת עד מ''ח שכשראתה ליום ל''ד ללידתה אמרינן טמאה אע''ג דאכתי משכי ימי טוהר דזכר מספקינן לה בלא ולד ותשב לנדה וכי הדר חזיא ליום מ''א שהוא ח' לראייתה ותרצה להיות שומרת יום כנגד יום אמרינן ולד היה וזכר היה וראייה דיום ל''ד דם טוהר היא והשתא הוא דהויא תחלת נדה והשתא מקלקלינן לה דלא טבלה עד מ''ח שהוא ח' לראייה אחרונה ואי לאו משום ספקא דזכר הוה טבלה למחר ליום מ''ב ממ''נ אי לאו ולד הוא הרי שומרת יום כנגד יום היא ואי ולד הוא ונקבה היא אכתי הוה דם טוהר עד שמונים וספקא דזכר מקלקלא לה: וכן לענין נקבה. כלומר וספקא דנקבה נמי מקלקלא לה האי קלקולא: עד פ''ח. דלא טבלה עד פ''ח דאי הוה פשיטא לן דלאו ולד הוא הואי טבלה למחר ביום פ''ב דראיית פ''א באחד עשר יום שבין נדה לנדה היא ומשום דמספקא לן דילמא ולד הוה וראייה דיום ע''ד דם טהור הוה והשתא הויא תחלת נדה לא טבלה עד פ''ח: טימא וטיהר בזכר. מ' יום בין שתיהן ז' לטומאה ול''ג יום לימי טוהר: נתחייבו הריגה. ומתוך שעומדות ליהרג ניסו בהם ויחדום לביאה וקרעו שתיהם לסוף מ' ונמצא אחד זכר ואחד נקבה: תלד. דאם נקבה תלד (ויקרא יב) קרא יתירא הוא דמצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים דהא כתיב לעיל וילדה זכר: מקמי זכר. ואף ע''ג שיחדום לבעול ביום אחד שמא מעוברת היתה קודם לכן: סמא דנפצא. סם שמפלת בו ומנפצא כל זרע שבמעים קודם לכן: לשומר מסרינהו. שלא בא אדם עליהן אלא אותו היום: ודילמא אי קרעוה כו'. לרבי ישמעאל פריך נהי נמי דלשומר מסרינהו אפ''ה מנלן שלא נוצרה נקבה עד פ''א דילמא אי קרעוה להך ליום מ''א הוה משתכחא: בסימניהון שוין. נקבה שנמצא ליום פ''א לא היו אבריה ושערה וצפורניה אלא כשיעור של זכר ליום מ''א: היינו ת''ק. דתנא לעיל ליום מ''א תשב לזכר ולנקבה ולנדה אלמא בריית נקבה ליום מ''א: וכי תימא רישא. להכי תנא ליה לאשמועינן סתמא דמתניתין כרבנן ונשמע מינה דהלכתא כוותייהו ולא נהירא לי גירסא ופירושה דה''ל סתם ואח''כ מחלוקת ואין הלכה כסתם ונ''ל דהכי גרס וכי תימא למסתמא כרבנן ויחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא מהו דתימא כו' והכי פירושה וכי תימא תנא הך סיפא לאשמעינן דסתמא דלעיל סתמא דרבנן היא ויחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא דסתמא דרבים היא הואיל וסתמא תנייה רבי ולא אשכחן יחידאה דאמר הכי דנימא פלוני היא: מהו דתימא כו'. קמשמע לן מדמהדר רבי ושנאה בלשון חכמים שמע מינה דהלכה כסתם ראשון ואף על פי שמחלוקת ר' ישמעאל בצדו: פנקס. לוחין שכותבין בהן הגלחים: אציליו. איישיל''ש: נפתח הסתום. פיו: ונסתם הפתוח. טבור: שמא יהרוג את אמו. שבית הרחם אינו רחב להוציא רעי הנאסף בו: ת''ש בסוד אלוה עלי אהלי. והא אוקמיה בירחי לידה מדכתיב כירחי קדם: ולא נשבע למרמה. שקיים שבועתו לשמור את התורה דאי בשבועה בעלמא אטו משום דלא נשבע למרמה חשיב להו בעולין בהר ה':

שומר גופיה בא עליה. ואפילו היה סריס או אשה אפשר שהניח אחרים לבא:. וכי תימא למיסתמא כרבנן. ואע''ג דרישא נמי סתמא קתני לא חשיב סתמא כיון דפליג עליה רבי ישמעאל והוי אדרבה סתם ואח''כ מחלוקת כדאמרינן בהחולץ (יבמות מב:): שני אציליו על שני ארכובותיו. פ''ה איישילי''ש ור''ת פירש דאציל היינו קוד''א דאמר בפ' האומר משקלי (ערכין יט:) משקל ידי עלי משקל רגלי עלי כו' ומכניס ידו עד האציל ורגלו עד הארכובה וקוד''א ביד הוא כנגד הארכובה ברגל ועוד דהתם משמע דאציל הוא מרפק ובאהלות (פ''א מ''ח) משמע שמנה לפי סדרי אברי האדם דמרפק היינו קוד''א ועוד אמר בפ''ב דזבחים (דף יח:) לא יחגרו ביזע שאין חוגרין אלא כנגד אצילי ידיהם והיינו כנגד הקוד''א שדרך העולם לחגור ובבית השחי. אדרבה שם הוא מקום זיעה: שתום העין. שתום הוא לשון גילוי ופתיחה כדמתרגם דשפיר חזי וכן בלשון משנה במסכת ע''ז (דף סט.) הוי לשון פתיחה כדי שישתום ויסתום ויגוב והכא דייק שנסתמה עינו מדכתיב שתום העין לשון יחיד והא דכתיב (במדבר כד) וגלוי עינים היינו לפי מה שהיה בתחלה: