נידה ד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - ב

שאני אומר, דהיינו, שיש מקום לתלות ולומר: אדם טהור נכנס לשם, ונטלה והניחה על גבי קרקע.

ובכל מקום שאפשר לתלות יש לטהר, ומשום שמדאורייתא יש לככר חזקת טהרה, ורק בתרומה ובקדשים החמירו חכמים לחוש לטהרתם. ולכן, במקום שאפשר לתלות אמרינן "שאני אומר".

אבל, בקופה שנמצא בה שרץ, הרי בשעת מציאה היא טמאה בודאי, ואין לנו במה לתלות שאין היא טמאה עתה. ומכיון שיש בידינו את הכלל שכל הטומאות כשעת מציאתן, יש לנו להחמיר ולטמא למפרע [כשעת מציאתן] אפילו שלא במקום מציאתן, לפחות מספק. וזהו טעמו של רבי יוחנן.

ופרכינן: הרי גם בקופה יש במה לתלות:

הכא נמי נימא שלא היה השרץ בתוכה במקום הקודם, אלא שרק במקום זה הוא הגיע אל הקופה. כי יתכן שעורב אתא, לאחר שהעבירו את הקופה למקומה החדש, ושדא את השרץ לתוך הקופה!? ^[57]

ומשנינן: אדם, עשוי ליטול את הככר בכוונה כדי להצילה מטומאה, ולכן אמרינן "שאני אומר", ותלינן שעשה כן, ומטהרים את הככר על סמך התליה הזאת.

אבל עורב, גם אם נרצה לומר שהוא זה שהביא עתה את השרץ, לאחר שהעבירו את הקופה למקום השני, הרי ברור הדבר דשלא בכוונה הוא עשה זאת. ולכן לא אמרינן דיש לתלות בו כדי לטהר את הטהרות שנעשו בהיות הקופה במקום הראשון ^[58].

והיינו, שתליה לטהר אמרינן רק כשיש לתלות שמי שהוא התערב בענין בכדי לטהר, אך לא כשהתליה היא במעשה גרידא ^[59].

ולאחר שתירצנו את דברי רבי יוחנן חוזרת הגמרא ומבררת את דין הככר שהיתה על הדף:

מכדי, הרי האי ככר, ספיקו - ספק טומאה ברשות היחיד הוא. וכל ספק טומאה ברשות היחיד ספקה טמא מהתורה, ואין מתחשבים בחזקת הטהרה ^[60].

ואם כן כיצד תלינן להקל, ולומר "שאני אומר אדם טהור נטלה", שדבר זה הוא קולא רק בטומאה דרבנן!?

ומשנינן: משום דהוי, הככר, "דבר שאין בו דעת לישאל" אם נגע בבגד.

וכל דבר שאין בו דעת לישאל - בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים - ספיקו טהור!

דאוקמיה על חזקת טהרה. ואינו דומה לסוטה, שממנה ילפינן להחמיר בספק טומאה ברשות היחיד, כי סוטה יש בה דעת להשאל, ואילו בככר אין דעת.

ואי בעית אימא: הכא, בדין ככר, איירי בטומאה דרבנן. ולא בבגד של זב שמטמא מהתורה, ומשום הכי ספיקו טהור, דתלינן שאדם טהור נטלה.

דיקא נמי דהכא איירי בטומאה דרבנן. דקתני "מדף טמא תחתיו", וכוונת ענין "מדף" הוא טומאה דרבנן, כדכתיב "עלה נדף" - דהיינו, טומאה קלה, שהיא רק מדרבנן.

שנינו במשנה: וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה.

תנו רבנן: וחכמים אומרים - לא כדברי זה ולא כדברי זה!

לא כדברי שמאי שלא עשה סייג לדבריו, שאמר שכל הנשים הרואות דם דיין שעתן,

ולא כדברי הלל שהפריז על מידותיו, והחמיר לטמאות את כל הטהרות משעת הבדיקה - הפקידה הקודמת, אלא:

מעת לעת - ממעטת על יד מפקידה לפקידה! ומפקידה לפקידה - ממעטת על יד מעת לעת!

ומבארת הברייתא: "מעת לעת ממעטת על ידי מפקידה לפקידה" - כיצד?

בדקה עצמה באחד בשבת, ומצאה עצמה טהורה. וישבה שני ושלישי ולא בדקה. ולרביעי בדקה ומצאה טמאה - אין אומרים תטמא מפקידה לפקידה, ותטמא טהרות שנגעה ביום שני וביום שלישי, אלא הרי היא מטמאה רק את הטהרות שנגעה בהן מעת לעת למפרע, משעת הראיה שביום רביעי בלבד.

"ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת"

- כיצד?

בדקה עצמה בשעה הראשונה ומצאה טהורה. וישבה לה שעה שניה ושלישית ולא בדקה. ולשעה הרביעית בדקה ומצאה טמאה - אין אומרים תטמא מעת לעת, אלא מפקידה לפקידה! שרק הטהרות שנגעה בהם בשעה השניה והשלישית טמאות למפרע! [עד כאן לשון הברייתא].

והוינן בה בדברי הברייתא שאם בדקה בשעה ראשונה ומצאה טהורה לא גזרינן בה טומאה מעת לעת.

והרי פשיטא הוא שאין מטמאה מעת לעת. שכיון דבדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאה טהורה, ודאי לא מטמינן לה מעת לעת!? ומשנינן: איידי דתנא, "מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה", ושם יש חידוש, שאין חוששין למפרע עד שעת הבדיקה הקודמת, אלא רק מעת לעת. תנא נמי "מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת", על אף שאין כל חידוש בכך.

אמר רבה: מאי טעמייהו דרבנן? מדוע גזרו חכמים על מעת לעת בלבד ולא חששו שמא נטמאה מיד אחר הפקידה הקודמת?

משום שאשה מרגשת בעצמה בזמן שנטמאת ביציאת הדם, ולכן אין לה לחשוש אולי הוא כבר יצא לפני ימים אחדים, לאחר הפקידה הקודמת.

אמר ליה אביי לרבה - אם כן שיודעת לפי הרגשתה אימתי היא נטמאת - תהא דיה שעתה! דכיון שלא הרגישה קודם ראייתה, ודאי לא נטמאה קודם! אלא, בהכרח, שאין טעם זה נכון. ואין האשה יכולה להסתמך על חוסר ההרגשה.

ורבה שאמר לאביי שטעמם של חכמים הוא משום ש"אשה מרגשת בעצמה" - לחדודי לאביי הוא דבעי.

ומבארינן: אלא מאי טעמייהו דרבנן שגזרו שיעור זמן של "מעת לעת"?

כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: חכמים תקנו להן לבנות ישראל העוסקות בטהרות של תרומה וקדשים, שתהיינה "מוחזקות לטהרה", וחייבו אותן שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית!

שחרית - להכשיר טהרות של לילה! שכאשר מוצאת עצמה טהורה בבדיקת שחרית, היא יודעת בודאות כי הטהרות שנגעה בהם בלילה, הן טהורות.

וערבית - להכשיר טהרות של יום!

ואשה זו, הואיל שלא קיימה את תקנת חכמים, ולא בדקה, גזרנו למפרע טומאה על כל הטהרות שנגעה בהן. אך לא מטמאינן למפרע עד הבדיקה הקודמת, אלא רק הפסידה "עונה" אחת. שטמאו חכמים מספק את כל הטהרות שהתעסקה בהן באותה עונה. ["עונה" היא כל י"ב שעות של היום או כל י"ב שעות של הלילה].

ומבארינן: מאי "עונה"? הרי לא גזרו רק על י"ב שעות בלבד, אלא על כ"ד שעות?

ומשנינן: עונה יתירה! שגזרו גם על העונה שלפני העונה שמצאה בה דם. כי הרי באותה עונה עצמה, היא מטמאה גם בלי הקנס. שאם בדקה עצמה בבוקר והיתה טהורה ובערב בדקה ונמצאה טמאה, נטמאו כל הטהרות שעשתה במשך היום גם בלא הגזירה של מעת לעת ^[61].

אמר ליה רב פפא לרבא: והא זימנין משכחת לה שתהיינה ג' עונות במעת לעת, וכגון שלא בדקה במשך כמה ימים, ולאחר מכן בדקה בצהריים ומצאה עצמה טמאה. שבכך שאנו מטמאין אותה מעת לעת, עד לצהריים שביום הקודם, הרי היא טמאה:

א. בעונה של אותו היום.

ב. בעונה שבלילה שלפניו.

ג. בעונה שביום לפניו, עד הצהריים.

ונמצא שאנו קונסים אותה בשתי עונות שלפני העונה שראתה בה, ואילו רבנן שקנסו, על עונה אחת בלבד קנסו!?

אמר ליה רבא: השוו חכמים מדותיהן, ונתנו זמן קצוב לגזירתן, שלא תחלוק במעת לעת!

ואיבעית אימא: לכן מטמאין אותה יותר מעונה אחת וקונסים מעת לעת - כדי שלא יהא חוטא נשכר! שהרי אם לא בדקה ימים רבים, ובדקה בשחרית ומצאה עצמה טמאה, היה הקנס עליה שתפסיד עונה אחת, והיתה נקנסת במעת לעת, שהיא עונה אחת לפני עונת הלילה. [שהרי את עונת הלילה עצמה היא מפסידה לא בגלל הקנס אלא בגלל שלא בדקה בתחילת הלילה].

ואילו זאת, שלא בדקה שחרית אלא איחרה את הבדיקה עד הצהריים, הרי אם נקנוס עליה שתפסיד רק את עונת הלילה שלפניה, נמצא שהרוויחה באיחור הבדיקה את עונת היום שלפניה.

ולכן, גזרו חכמים, שבכל ענין תפסיד עשרים וארבע שעות.

ומבארינן: מאי בינייהו בין שני ההסברים לתקנת עשרים וארבע שעות?

איכא בינייהו היכא דאתניסה, שחרית ולא בדקה מחמת האונס. לטעם הראשון, שתקנת חכמים היתה קבועה, כדי שלא תחלוק, גם כאן היא מפסידה.

אבל לטעם השני שתקנו זאת כדי שלא יהא חוטא נשכר, הרי הכא, שלא חטאה אלא שלא יכלה לבדוק מחמת האונס, לא גזרו עליה שתטמא מעת לעת.

שנינו במשנה: כל אשה שיש לה וסת - דיה שעתה.

והוינן בה: לימא מתניתין רבי דוסא היא, ולא רבנן?

דתניא: רבי אליעזר אומר: ארבע נשים שדמיהן מסולקים - דיין שעתן!

ואלו הן: בתולה שלא ראתה דם מימיה, מעוברת, מניקה וזקינה.

רבי דוסא אומר: כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה! ^[62]

ומשמע מלשון הברייתא שרק רבי דוסא אומר כן אבל חכמים חולקים עליו. ואם כן יוצא שמשנתנו האומרת שכל הנשים שיש להן וסת דיין שעתן היא כרבי דוסא, על אף שהוא יחיד בשיטתו!?

ומשנינן: אפילו תימא רבנן. עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי דוסא אלא כאשר היא רואה שלא בשעת וסתה, שהקדים או איחר הדם לבוא. שאז אין לה בראיה זאת את החזקה ש"אורח בזמנו בא", ויש לחוש שמא השתהה הדם בזמן יציאתו בבית החיצון.

אבל, בשעת וסתה - מודו ליה חכמים לרבי דוסא שדיה שעתה!

ומתניתין איירי בשעת וסתה, ודברי הכל היא!

ודייקינן: מכלל, דרבי דוסא, החולק על חכמים - אפילו שלא בשעת וסתה אמר ^[63] דדיה שעתה, ואם כן יש לתמוה:

מאן תנא להא דתנו רבנן: אשה שיש לה וסת, שאם ראתה דם ממש, דיה שעתה. ובכל זאת - כתמה טמא למפרע! ^[64]

וטעמו של דבר שטמא הכתם למפרע: שאם תראה שלא בשעת וסתה הרי היא מטמאה לעת לעת, ולפיכך גם בראית הכתם היא מטמאה למפרע! ^[65] האם נימא דברייתא זאת רבנן היא ולא רבי דוסא!? כי לפי רבי דוסא בארנו שדיה שעתה אפילו אם רואה שלא בשעת וסתה!?

ומכח שאלה זאת חוזרת בה הגמרא מההנחה הקודמת שנחלקו רק ברואה שלא בשעת וסתה, ומודו בשעת וסתה, ומעמידה את הפלוגתא בצורה הפוכה -

אפילו תימא שהברייתא איירי גם לפי רבי דוסא!

כי עד כאן לא פליג רבי דוסא עלייהו דרבנן אלא בשעת וסתה, שאפילו בשעת וסתה, סוברים חכמים שמטמאה למפרע, ורבי דוסא אומר שאם ראתה בשעת וסתה דיה שעתה.

אבל שלא בשעת וסתה - מודי להו רבי דוסא לחכמים שמטמאה למפרע. ולכן בכתם מטמאה למפרע ^[66].

ומתניתין איירי בשעת וסתה, ואליבא דרבי דוסא היא.

הערות

^[57] הראב"ד [הל' שאר אבה"ט יז] סובר שמכלי לכלי לכולי עלמא אין מחזיקין טומאה ממקום למקום יעוי' בגליון לרעק"א שציין למשנה בטהרות [ט ט] בנמצא על גג המעטן, הזיתים שבמעטן טהורים שאין מחזיקין ממקום למקום ותיקשי לרבי יוחנן. ובמשנה אחרונה תירץ, שבגג הוי כמכלי לכלי. וצ"ב. יתכן שכוונת הראב"ד מכלי לכלי היינו, כששפך מכלי לכלי אחר ונמצא שרץ בכלי התחתון, שלא מחזיקים שהיה בעליון, וכיון שנתחדש כאן עוד ספיקא בתחתון שאולי היה בתחתון בזה לכולי עלמא אין מחזיקים ממקום למקום והוי כאדם בכוונה. [ושאני משרצים בקופה שנמצאו באותה קופה רק במקום אחר]. ראה הערה הבאה.

^[58] המגן אברהם [או"ח תסז כה] פסק באחד שהכניס לתוך פיו חתיכה מתרנגול והרגיש שיש בפיו חטה, החתיכה אסורה ושאר התרנגול מותר שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום, עוד העלה שאם בשלו תבשיל בקדירה וסלקוהו מהכירה למקום אחר ונצטננה ונמצא על גבי חטה אמרינן שעכשיו נפלה דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום. ומביא לכך ראייה מסוגיין. הפמ"ג [שם ה] והשב שמעתתא [ג ה] תמהים, שאם מדמים איסור לטומאה יש לאסור גם בחמץ כיון שלהלכה קייש לומר כרבי יוחנן שתולין ממקום למקום. [ראה מחצית השקל בביאור על המג"א]. בשערי יושר [ב יב] מאריך להוכיח שעיקר טעמיה דרבי יוחנן לתלות ממקום למקום הוא רק כלפי החומרה שהחמירו בתרומה וקדשים שכמו שהחמירו כשעת מציאתן הוא הדין שלא במקום מציאתן החמירו לתלות ולאשוויי ספק, אבל לענין עצם הספק גם רבי יוחנן מודה שאין מחזיקין ממקום למקום ולפיכך לא חשוב אף כספק טומאה לטמא ברה"י, ראה בדבריו שמאריך להוכיח שלמסקנת הגמרא שלרבי יוחנן תולין ממקום למקום אין זה אלא ברה"י אבל ברה"ר ובאין בו דעת להשאל מטהרינן. ואף שבתוס' הרא"ש הוכיח לא כך, אין זה אלא להוה אמינא.

^[59] ראה במגן אברהם [תסז יח] שאם מלגו התרנגולת ומצאו אח"כ גרעין חטה בקופה במים, התרנגולת אסורה כשעת מציאתן ולא אמרינן שעכשיו היא נפלה אחר המליגה היות ואין הספק אלא בזמן מכרעינן כשעת מציאתן היכא דליכא חזקה, עכ"ד. ובשערי יושר [ב יא] האריך לבאר הטעם שאין כאן חזקה דמעיקרא שכל שהספק הוא מחמת איסור תערובת או פליטת איסור שהוא דבר נוסף שלא היה מעיקרא לא שייך בזה חזקה דמעיקרא, רק כשהנידון על החתיכה עצמה שהיתה מעיקרא אם השתנתה או לא. לפיכך כשהספק הוא רק מזמן לזמן והוא במקום מציאתן מכרעינן ודאי כדהשתא. ראה שם באורך. ודין זה מבואר אף לדעת תוס' הסוברים שההכרעה כשעת מציאתן אינה אלא חומרה בתרומה וקדשים שעיקר טעמם משום שאף בלא ראוהו חי איכא חזקה דמעיקרא, אבל כשאין כלל חזקה דמעיקרא מודו דאזלינן מעיקר הדין כשעת מציאתן כמבואר בדבריהם [פסחים צא ז]. ראה עוד בשערי יושר [ב יב] שביאר הטעם שאין מחזיקים ממקום למקום מעיקר הדין, כיון שעיקר ההכרעה כשעת מציאתן אינה מפרשת חזקה במקום ספק. אלא משום שכל ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן דליתא לספק כלל ולפיכך מהני אף ברה"י, לפיכך בכל דבר איסור או טומאה שאינו נפקא מינה לעצמו אלא רק כלפי אחרים שנמצאים סביבו נקטינן שכן הוא כמו שלפנינו במקום זה. ואין לנו להוסיף טומאה או איסור במקום אחר שלא ראינו ריעותא, [וזה הענין דוקא במת וכדומה שאין נפקא מינה לעצמו אימתי מת אלא רק על הטהרות שסביבו. נקטינן ששינוי המקומות הם כדברים נפרדים שאין ריעותא של אחד גורם דין ספק על חבירו אבל באשה נדה שהספק נוגע אליה ואצלה לא שייך חילוק המקומות שבכל מקום שהיא טומאתה עמה ליכא האי כללא וכמו כן בחבית ונמצאת חומץ או במומין וכדומה אין שינוי המקום משנה הדין, רק בדבר המטמא או האוסר כל שסביבו הוא דמחלקינן ממקום למקום]. ולפיכך שפיר נוקט המג"א [שם כה] בקדירה שנתבשלה וטלטלוה למקום אחר ונצטננה, ונמצאת על גבה חטה דאמרינן עתה נפלה משום שאין מחזיקים ממקום למקום, שעצם הספק על התבשיל, שבחטה עצמה אין נפקא מינה כלל אלא הספק אם בעת שהיה התבשיל על הכירה כבר היה החטה בתבשיל, ובזה נקטינן לא להחזיק ריעותא להוסיף איסור במקום אחר. ראה שם באורך דבריו.

^[60] הרשב"א מקשה דילמא טהור משום שהוא שלא במקום מציאתו וליכא ספק כלל. "וליכא למימר דאליבא דרבי יוחנן פריך, דלרבי יוחנן נמי שלא במקום מציאתו אין שורפין אלא תולין משום מעלת טהרות דלא דמי לסוטה". היינו שגם לרבי יוחנן שמחזיקים ממקום למקום אינו אלא חומרה משום מעלת טהרות אבל אין לטמא מדינא כספק טומאה ברה"י כיון שלא דמי לסוטה. ראה שו"ת הרשב"א [א שנט] שהוסיף דלא מטמאינן ברה"י אלא כשישנה לטומאה ודאי ואיכא ספק מגע, אבל כאן שמעיקר הדין אין מחזיקים ממקום למקום ליכא ספק כלל ואין לטמאות מדין ספק טומאה ברה"י. מתרץ הרשב"א שאמנם הגמרא בתחילה שהקשתה לרבי יוחנן סברה כן שטעם הטהרה בככר משום שלא במקום מציאתו הוא אך למסקנא סברינן שחשיב מקום מציאתו, וקושיית הגמרא כאן בין לחזקיה ובין לרבי יוחנן, ראה שו"ת הרשב"א [שם] שהאריך יותר לבאר הטעם למסקנא שאין לטהר משום שאין מחזיקים ממקום למקום, שהרי לגבי הככר אי אפשר לומר שלעולם הוה הככר במקום זה שהרי קודם לכן היה על הדף וכו'. ראה שם באורך. מבואר ברשב"א שמכח מעלת מקום מציאתן מובן שאין לטמא במקום אחר מדין ספק טומאה ברה"י כיון שבמקום אחר ליכא כלל ספק. וכן מדוייק ברש"י כאן [ד"ה מכדי] שפירש שעל "קופה לא פריך דהא לא איתחזיק טומאה בזוית של בית הראשון" כוונתו שאין להקשות כן אף לרבי יוחנן משום שאיהו נמי מודה שמעיקר הדין אין להסתפק ממקום למקום שאינו אלא חומרה לתרומה וקדשים. וכמו שכתב הרשב"א. עוד כתב רש"י "כי היכי דפריך אככר מצי למיפרך אמחט ואמטלית ולשנויי כדמשני" עכ"ל. ראה חידוד הלכות שדייק ברש"י שאינו סובר כתירוץ התוס' [ב א ד"ה מעת] שאין לדון רשויות בספק טומאה למפרע.

^[61] מבואר בגמרא, שבעונה הראשונה היא טמאה מעיקר הדין. והקשה הערוך לנר, ממה נפשך, אם חכמים סוברים כהלל, למה הם לא מטמאין מדינא מפקידה לפקידה? ואם כשמאי, הרי אף באותה עונה היא טהורה מדינא. ומתרץ, שחכמים סוברים כהלל, שתיקנו משום סייג לטמא למפרע. אך לאחר שתיקנו לבדוק שחרית וערבית, לא גזרו מדינא אלא באותו עונה. והחזו"א [צז א] תירץ כעין זה, והוסיף, שאחר תקנת חכמים לבדוק שחרית וערבית, לא שכיח החשש של מפקידה לפקידה, ולכן לא קנסו אלא עונה אחת. עוד הקשה החזו"א, למה ד' נשים דיין שעתן? הרי כיון שצריכות לבדוק שחרית וערבית, ראוי לקנוס אותן כשאר נשים! ? ותירץ, כיון שיש להן חזקה שאינן רואות, לא קנסו אותן, וקנסו רק בשאר נשים שאין להן חזקה. רש"י [ב א ד"ה לא] פירש, שחכמים לא מחמירים כהלל לטמא יותר ממעת לעת, כי "כולי האי לא מוקמי כותלי בית הרחם דם". ובחידוד הלכות [שם] הקשה, למה לא נקט את טעם גמרא כאן? ומבאר הגראי"ל שליט"א, כי מה שהפסידוה עונה הוא רק כתוספת חשש, שהוסיפו לחשוש משום קנס על כל המעת לעת, שאין זה סתם קנס בלא חשש, אלא קנסוה בשלא בדקה, לחשוש שמא ראתה מעת לעת, אף שהוא חשש רחוק. אבל אם אין סיבה לחשוש כלל, אין מקום לקנס. ולכן פירש"י, שעד מעת לעת קנסו, לפי שעדיין יש מקום לחוש שמא העמידו כותלי בית הרחם את הדם, אך יותר מזה לא יתכן קנס, כיון שאין לחשוש כל כך.

^[62] נחלקו הראשונים בטעם הדבר. רש"י פירש במשנה משום ש"אורח בזמנו בא". וכן כתב הרשב"א במשמרת הבית [בית ז שער ג]. אך התוס' לקמן [ס ב ד"ה עוברה] ובבדק הבית שם פירשו הטעם משום שמסולקת דמים. והפליתי [קפד] הקשה, כיון שבאותה עונה טמאה מדינא [דקימא לן כרבי יהודה סג ב], אם כן, למה ביש לה וסת לא חוששים לאותה עונה. וראה בנאות יעקב [סימן כו סקי"א], וחוות דעת [קפד ט].

^[63] החשק שלמה הקשה, מה הטעם של רבי דוסא הסובר שאשה הרואה שלא בשעת וסתה דיה שעתה? והרי אין כאן את החזקה של אורח בזמנו בא? וביאר, שאשה הרואה שלא בשעת וסתה הרי היא נחשבת כרואה באונס, ולפיכך לא מטמאת למפרע. והנאות יעקב [כו ז] פירש, כיון שאשה אשר יש לה וסת דיה שעתה משום שהיא נחשבת כמסולקת דמים לפני שעת הוסת, לכן, גם אם ראתה שלא בשעת וסתה, דיה שעתה, משום שהיא נחשבת כמסולקת דמים לפני הראיה, כל זמן שהראיה אינה בזמן הווסת.

^[64] רש"י פירש שמטמאים למפרע עד שעת הכיבוס. והרמב"ם [איסורי ביאה פ"ט ג] סובר שמטמאים עד מעת לעת. וראה בסדרי טהרה [קצ עד] וערוך לנר שהקשו ממה שכתב הרמב"ם [משכב ומושב ג ז] שהרואה כתם טמאה למפרע עד עת הפקידה. וראה באבי עזרי [על אתר] שיישב דעת הרמב"ם.

^[65] כך פירש"י, ומבואר שראתה כתם בשעת וסתה, ומכל מקום מטמאה למפרע, על אף שבראיית דם מגופה דיה שעתה, כיון שבראייה שלא בשעת וסתה טמאה למפרע, וראיית כתם דינה כראתה שלא בשעת וסתה, גם אם ראתה אותו בשעת וסתה. וצריך ביאור מה הטעם לטמא כתם למפרע אף אם ראתה אותו בשעת וסתה. והגראי"ל שליט"א מבאר, שאין כוונת רש"י לומר שהסיבה לטמאותה למפרע בכתם היא משום שאשה הרואה דם מגופה שלא בשעת וסתה מטמאה למפרע. אלא כוונתו לבאר, שאין כל כך חומרא בכתם בכך שהיא נטמאת למפרע יותר מאשר בראית דם מגופה, שאינה נטמאת למפרע, כיון שגם בראיה מצינו אופן שמטמאת למפרע. כי הכלל הוא, שבכתם מחמירים דרגה אחת יותר מאשר בראיה, כדלהלן בגמרא [ה א], ועיקר כוונת רש"י לבאר שאין לתמוה היאך יתכן להחמיר כל כך בכתם טפי מראיה.

^[66] הרשב"א במשמרת הבית [בית ז שער ג] הוכיח מכאן שהטעם ל"דיה שעתה" אינו משום שהיא נחשבת מסולקת דמים, כי אם כן, אף אם ראתה שלא בשעת וסתה אינה צריכה לטמא למפרע, כיון שכל הזמן שאינו זמן הווסת היא בחזקת מסולקת דמים. וראה בנאות יעקב [כו ז] שתירץ דעת הרא"ה, שאף אם היא נחשבת כמסולקת דמים, מכל מקום, כשראתה שלא בשעת וסתה, כיון ששינתה וראתה, חיישינן למפרע.

שאני אומר (מניח) כי אדם טהור נכנס לשם ונטלה, והניח אותה במקום זה. וכיון שיש במה לתלות, אין אנו מחזיקים טומאה.

ושואלים: הכא נמי [כאן בקופה גם כן] לגבי השרץ נימא [נאמר] שלא היה השרץ בקופה בתחילה, ועורב אתא [בא] ושדא [וזרק] את השרץ הזה לתוכה! ומשיבים: אדם שמעשיו נעשים בכונה, לשם תכלית מסויימת — אמרינן [אומרים אנו] שנטל את הככר, כדי למנוע ממנה טומאה. ואילו עורב שמעשיו שלא בכונה — לא אמרינן [אין אנו אומרים] בו שכך עשה. ומבררים דין זה של הככר שהיה על הדף.

ושואלים: מכדי [הרי] ספיקו של האי [זה] הככר, ספק טומאה ברשות היחיד הוא, וכלל הוא שכל ספק טומאה ברשות היחיד — ספקה טמא, ומדוע מקילים לומר שאדם טהור נטלה? ומשיבים: משום דהוי [שככר זו הריהי] בגדר דבר שאין בו דעת לישאל, שהרי הככר שיש בה ספק אינה בת שאלה, וכלל הוא שכל ספק טומאה של דבר שאין בו דעת לישאל, בין שספק טומאה זה הינו ברשות הרבים ובין שהוא ברשות היחיד — ספקו טהור.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: הכא [כאן] מדובר בטומאה דרבנן [מדברי חכמים], ובטומאה זו מקילים בספקה, אף ברשות היחיד. ומוסיפים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שבטומאה מדברי חכמים אנו עוסקים כאן, דקתני [שכן שנה] בדין זה של הככר שהיה "מדף טמא תחתיו", ולשון "מדף" מורה על טומאה קלה, שאין היא חמורה כטומאת התורה אלא מדברי חכמים בלבד. ומנין שלשון זו מורה על דבר קל — כדכתיב [כמו שנאמר]: "עלה נדף" (ויקרא כו, לו), ומובן לשון זו: דבר קל.

א ועוד שנינו במשנתנו בדין אשה שאין לה וסת וראתה דם, כי חכמים אומרים ביחס לשיטותיהם של שמאי והלל: הדין לא כדברי זה (שמאי), ולא כדברי זה (הלל). ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים], וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, לא כדברי שמאי — שלא עשה סייג (גבול) לדבריו אלא היקל הרבה, ולא כדברי הלל — שהפריז (פרץ גבול) על מדותיו והחמיר הרבה.

אלא תקופת הזמן של מעת לעת ממעטת על יד מתקופת הזמן של מפקידה לפקידה (מבדיקה לבדיקה), ותקופת הזמן של מפקידה לפקידה ממעטת על יד מזמן של מעת לעת.

ומסבירים: מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, כיצד? — בדקה עצמה ביום אחד בשבת (ראשון בשבוע), ומצאת (מצאה) עצמה שהיא טהורה, וישבה יום שני ויום שלישי בשבוע, ולא בדקה עצמה, וליום רביעי בשבוע בדקה עצמה ומצאה שהיא טמאה — אין אומרים במקרה זה שתטמא למפרע את כל הטהרות שעסקה בהן מהפקידה ביום רביעי לפקידה ביום ראשון, אלא הריהי מטמאת למפרע מעת לעת בלבד.

ומצד שני, מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת, כיצד? — בדקה עצמה בשעה ראשונה ביום, ומצאת שהיא טהורה, וישבה לה בשעה השניה והשלישית ולא בדקה, ולשעה הרביעית בדקה ומצאה שהיא טמאה — אין אומרים במקרה זה שתטמא למפרע כל המעת לעת, משעה ראשונה של יום אתמול, אלא הריהי מטמאת למפרע רק מהפקידה בשעה הראשונה לפקידה בשעה הרביעית.

על כך שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא, שהרי כיון שבדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאת עצמה שהיא טהורה — לא מטמינן לה [אין אנו מטמאים אותה] מעת לעת, שהרי בדוקה היתה, ואין צורך להשמיענו דבר זה! ומשיבים: איידי דתנא [מתוך ששנה] שתקופת הזמן של מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, תנא נמי [שנה גם כן] שתקופת הזמן של מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת.

ב ובהסבר שיטת חכמים, אמר רבה: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] שאם משך הזמן בין הבדיקות היה כמה ימים שאין האשה מטמאת למפרע אלא מעת לעת, אף שיתכן שראתה קודם?! אשה מרגשת בעצמה בצאת הדם, ומאחר ולא הרגישה ודאי לא ראתה, ואין לחשוש לכך. אמר ליה [לו] אביי: אם כן, תהא ההלכה לשיטת חכמים באשה הרואה, ולא הרגישה מקודם, שדיה שעתה בלבד, ולא תטמא למפרע כלל, וכשיטת שמאי! ומשיבים: הסבר זה שאמר רבה בשיטת חכמים, לא התכוון לומר אותו להלכה, אלא רק כדי לחדודי [לחדד] את אביי תלמידו הוא דבעי [שרצה], לראות אם יעמוד אביי על הקושי שבדבר, ואכן שאל אביי אותו על כך. ושואלים: אלא אם כן, מאי טעמייהו דרבנן [מה אכן טעמם של חכמים]? ומשיבים:

כי הא [כמו הלכה זו] שאמר רב יהודה, אמר שמואל: חכמים תקנו להן לבנות ישראל העוסקות בטהרות שיהו בודקות עצמן בכל יום ויום בשחרית ובערבית. בדיקת שחרית — כדי להכשיר על ידה (אם תימצא בבדיקה שהיא טהורה) את הטהרות של הלילה הקודם שנגעה בהן, ובדיקת ערבית — כדי להכשיר טהרות של היום הקודם,

וזו הואיל ועברה על תקנת חכמים, ולא בדקה עצמה — קנסוה חכמים שהפסידה (קלקלה) טהרות של עונה (אחת מיחידות הזמן שביממה, יום או לילה). ומסבירים את דברי שמואל: מאי [מה פירוש], מדוע אחז לשון "עונה", אף שדינה שהיא מטמאת מעת לעת, שהן שתי עונות — הכוונה היא שהפסידה עונה יתירה (נוספת), שאילו קיימה תקנת חכמים ובדקה עצמה שחרית וערבית קודם שעסקה בטהרות — לא היתה נטמאת אלא עונה אחת בלבד (שבין הבדיקה הקודמת, שנמצאה בה טהורה, לבדיקה שנמצאה בה טמאה). וזו שלא עשתה כן, הריהי מטמאת שתי עונות, שהן "מעת לעת".

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא בשאלה על הסבר זה של שמואל: והא זימנין משכחת לה [והרי פעמים אתה מוצא] אפשרות לשלש עונות במעת לעת אחד (עשרים וארבע שעות), וכגון שלא בדקה עצמה כמה יממות, ובדקה עצמה בצהרי יממה זו ומצאה טמאה, שהרי היא מטמאה את כל הטהרות שעסקה בהן למפרע מעת לעת עד לצהרי יממת אתמול, והרי בכלל עשרים וארבע שעות אלו, ישנן שלוש עונות (יום אתמול שביממה הקודמת, ולילה ויום שביממה זו), והרי זה איפוא יותר מאשר תוספת קנס של עונה אחת! השיב לו רבא לרב פפא: השוו חכמים מדותיהן (קביעותיהם) שתהיינה כולן בהגדרה אחת, שלא תחלוק (תבדיל) במעת לעת זה ואחר.

ואיבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר לשאלתך: הטעם שמטמאה עד לצהרי היממה של אתמול הוא משום שלא יהא חוטא נשכר. שכן אילו היתה בודקת שחרית ומצאה עצמה טמאה, היתה מטמאת למפרע מעת לעת. וזו שנהגה שלא כראוי ודחתה בדיקתה עד לצהריים, אין סברה לטמאה רק עונה אחת נוספת מעבר לאותו היום.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם בין שני התירוצים הללו]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל להלכה] במקרה דאתניסה [שנאנסה, במקרה של כורח] וכתוצאה מכך, לא בדקה בשחרית. שלפי הטעם שלא יהא חוטא נשכר — אינה מטמאה למפרע מעת לעת, משום שאין היא בגדר חוטא, ואולם לפי הטעם שחכמים השוו מידותיהם — אף במקרה זה הריהי מטמאה מעת לעת בלבד.

ג שנינו במשנתנו כי כל אשה שיש לה וסת קבוע שלוש פעמים, וראתה, דייה שעתה. ושואלים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] כשיטת ר' דוסא היא ולא כשיטת רבנן [חכמים], דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: ארבע נשים, אם ראו דם, דיין שעתן, שכן הריהן בחזקת שאינן רואות דם, ואלו הן: הבתולה, שעדיין לא ראתה דם מעולם, וזו לה הראיה הראשונה, והמעוברת שהוכר עוברה, והמניקה, והזקנה. ר' דוסא אומר: כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה, ובניגוד לדעת חכמים הסבורים שרק אותן ארבע דיין שעתן!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים], החולקים על ר' דוסא, ואולם עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חלקו חכמים עליו] על ר' דוסא אלא כשראתה האשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה, שסבורים חכמים כי מכיון שבא הדם שלא בזמנו, יש לחשוש בו שכבר יצא קודם לכן, והיא לא חשה בו, אבל כשראתה בשעת וסתה מודו ליה [מודים חכמים לו לר' דוסא] שדייה שעתה, ומתניתין [ומשנתנו] מדברת באופן שראתה בשעת וסתה, וכדברי הכל היא משנתנו.

ושואלים: מכלל זה אתה למד שר' דוסא אפילו בראתה שלא בשעת וסתה אמר שדייה שעתה. אם כן מאן תנא להא דתנו רבנן [מי החכם ששנה את הברייתא הזו ששנו חכמים]: אשה שיש לה וסת ומצאה כתם דם בבגדה שלא בשעת וסתה — כתמה טמא ומטמאה למפרע, עד שעת בדיקת הבגד או כיבוסו. וסיבת הדבר: שכן אם תראה אשה שיש לה וסת, דם שלא בשעת וסתה — הריהי מטמאה למפרע מעת לעת.

האם נימא [נאמר] ששיטת רבנן [חכמים] היא, ולא שיטת ר' דוסא? ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהיא שיטת ר' דוסא, עד כאן לא שמענו כי פליג [חלק] ר' דוסא עלייהו דרבנן [עליהם, על חכמים] אלא כשראתה בשעת וסתה, אבל ראתה שלא בשעת וסתה מודי להו [מודה להם] שמטמאה למפרע. ומתניתין [ומשנתנו] מדברת בשעת וסתה, ושיטת ר' דוסא היא,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The reason is not that one does not presume that ritual impurity moved from place to place, but because I say that a ritually pure man entered there and took it off the shelf and placed it onto the ground, avoiding the impure garment it would have hit had it fallen. When there is no such explanation, the principle that one presumes impurity moved from place to place does apply, e.g., in the case of the basket where the carcass of a creeping animal was found inside.

The Gemara raises a difficulty: Here, too, let us say that a raven, which often touches creeping animals, came and threw the creeping animal into the basket when it was in the second corner, after the produce had been emptied from it. The Gemara rejects this claim: In the case of a person, who acts with intent, we can say that perhaps a person moved the loaf from the shelf onto the ground. By contrast, with regard to a raven, which does not act with intent, we do not say that perhaps it committed such a purposeful act.

The Gemara raises a difficulty with regard to the ruling of the Tosefta: Now the status of this loaf found on the ground is one of uncertain impurity found in a private domain, and the guiding principle in any case of uncertainty involving impurity in a private domain is that the item with uncertain status is deemed impure. If so, shouldn’t the loaf be deemed impure? The Gemara answers: No, as this is an entity that lacks consciousness in order for it to be asked, and the guiding principle is that with regard to any entity that lacks consciousness in order for it to be asked, whether it is found in a public domain or in a private domain, the item with uncertain status is deemed pure.

And if you wish, say instead: That principle, that in any case of uncertainty involving impurity in a private domain the item with uncertain status is deemed impure, applies to a case of impurity by Torah law, whereas here we are dealing with ritual impurity by rabbinic law. The Gemara adds: The language of the Tosefta is also precise, as it teaches: There was a loaf resting on top of a shelf, and there was an item of light impurity [madaf ] lying underneath it. The term madaf is similar to that which is written: “A driven leaf [niddaf ]” (Leviticus 26:36), i.e., a light item. Likewise, the Tosefta is referring to a light, or rabbinic, impurity.

§ The mishna teaches: And the Rabbis say: The halakha is neither in accordance with the statement of this tanna nor in accordance with the statement of that tanna. The Sages taught in a baraita: And the Rabbis say: The halakha is neither in accordance with the statement of this tanna nor in accordance with the statement of that tanna. It is not accordance with the statement of Shammai, who rules that her time is sufficient and she does not need to be concerned that her menstrual flow started earlier, as he did not enact any safeguard for his statement. And is it not in accordance with the statement of Hillel, who rules that she assumes ritual impurity status retroactive to the time of her most recent examination, as he went beyond [hifriz] his bounds with his safeguard.

The Rabbis continue: Rather, a twenty-four-hour period reduces the time from examination to examination, i.e., if her most recent self-examination took place more than twenty-four hours earlier, she need concern herself with ritual impurity only for the twenty-four-hour period prior to discerning the blood. And from examination to examination reduces the time from a twenty-four-hour period, i.e., if she examined herself in the course of the previous day and discovered no blood, she was definitely pure prior to the examination.

The baraita elaborates: A twenty-four-hour period reduces the time from examination to examination, how so? A woman examined herself on Sunday and found that she was ritually pure, and then she sat through Monday and Tuesday and did not examine herself. And then on Wednesday she examined herself and found that she was impure. In such a case we do not say that she should be impure retroactively from the time of this examination extending back until the time of her most recent examination. Rather, she is impure retroactively for a twenty-four-hour period.

The baraita continues: And from examination to examination reduces the time from a twenty-four-hour period, how so? A woman examined herself in the first hour of a day and found that she was ritually pure, and then she sat through the second and third hours of the day and did not examine herself. And then at the fourth hour she examined herself and found that she was impure. In such a case we do not say that she should be impure retroactively for a twenty-four-hour period. Rather, she is impure retroactively from the time of this examination extending back until the time of her most recent examination, three hours earlier.

The Gemara raises a difficulty: This halakha is obvious. Since she examined herself at the first hour and found that she was pure, there is no reason to render her impure retroactively for a twenty-four-hour period. Why does the baraita state such an obvious halakha? The Gemara answers: Since the baraita taught that according to the Rabbis a twenty-four-hour period reduces the time from examination to examination, it also taught the parallel case, that from examination to examination reduces the time from a twenty-four-hour period, despite the fact that this halakha is obvious.

Rabba says: What is the reason for the opinion of the Rabbis? A woman can sense within herself if she is experiencing a flow of blood. Abaye said to Rabba: If so, her time should be sufficient, as there should be no concern that her flow began earlier. The Gemara explains: And Rabba did not in fact mean this explanation seriously; rather, he wanted to hone the mind of Abaye. The Gemara asks: But if so, what is the real reason for the opinion of the Rabbis?

The Gemara answers: It is in accordance with that which Rav Yehuda said that Shmuel says: The Sages instituted that the Jewish women should examine themselves twice each day, morning and evening. The morning examination is in order to render fit the ritually pure items of the night, i.e., any items that she touched the night before. And the evening examination is in order to render fit the pure items that she touched during the day.

The Gemara continues its explanation: And this woman, since she did not examine herself in accordance with the rabbinic enactment, she loses the status of the ritually pure items she touched over the period [ona] of a day or a night. The Gemara asks: What is meant by: Period of a day or a night? Doesn’t her retroactive impurity status extend back for a twenty-four-hour period? The Gemara answers: It means an additional period of a day or a night, i.e., twenty-four hours in total.

Rav Pappa says to Rava: But occasionally you find three periods of day or night within a twenty-four-hour period. For example, if she examined herself on Monday afternoon and finds blood, then the twenty-four-hour period extending back to Sunday afternoon includes three periods of day or night: Monday day, Sunday night and Sunday day from the time of her most recent examination, as these twenty-four hours do not fit precisely into two such periods. The Gemara answers: The Sages rendered their measures equal, so that one should not differentiate between cases. In other words, they wanted to issue a uniform ruling that applies universally and therefore they established a set twenty-four-hour period of retroactive impurity, regardless of the circumstances.

And if you wish, say instead that they established the set twenty-four-hour period so that the sinner should not profit from his transgression. If the extent of retroactive impurity would be fixed at one additional period of day or night, a woman who remembers and examines herself in the early morning would be impure retroactively for a full twenty-four hours, back to early morning the previous day, whereas one who waits until noon would be impure only for the period of the morning and the previous night.

The Gemara asks: What is the difference between these two answers? The Gemara answers: The difference between them is in a case where she was prevented by outside circumstances and did not perform an examination. According to the second answer she would not be considered a sinner and therefore she would be impure only for an additional period of a day or night. By contrast, according to the first answer her impure status would span twenty-four hours regardless of the circumstances.

§ The mishna teaches: For any woman who has a fixed menstrual cycle, and she examined herself at that time and discovered blood, her time is sufficient, and she transmits impurity only from that time onward. The Gemara asks: Shall we say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Dosa, and not in accordance with the opinion of the Rabbis? As it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: There are four categories of women for whom the halakha is that their time is sufficient: A virgin, i.e., a girl who has never experienced menstruation, a pregnant woman, a nursing mother, and an elderly woman. Rabbi Dosa says: For every woman who has a fixed menstrual cycle, and she examined herself at that time and discovered blood, her time is sufficient, and it is only from that stage that she transmits ritual impurity.

The Gemara answers: You may even say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis. The Rabbis disagree with Rabbi Dosa only in the case of a woman who discovers blood at an irregular time, not at the fixed time of her menstrual cycle. But if she discovers blood at the fixed time of her menstrual cycle, they agree with him that her time is sufficient and there is no retroactive impurity. And the mishna is referring to a woman who discovers blood at the fixed time of her menstrual cycle, and therefore everyone agrees that her time is sufficient.

The Gemara raises a difficulty: By inference, one can conclude that Rabbi Dosa says that her time is sufficient even if she discovers blood not at the fixed time of her menstrual cycle. If so, who is the tanna who taught the following baraita? As the Sages taught in a baraita: With regard to a woman who has a fixed menstrual cycle who finds a blood stain, her blood stain is impure retroactively from when the garment in question was laundered. The reason is that if she sees a flow of menstrual blood not at the fixed time of her menstrual cycle, it renders her impure retroactively for a twenty-four-hour period. Therefore, the blood stain likewise renders her retroactively impure.

The Gemara concludes its question: Shall we say that this baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis and not in accordance with the opinion of Rabbi Dosa? The Gemara answers: You may even say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Dosa, as one can claim that Rabbi Dosa disagrees with the Rabbis only in a case where a woman sees menstrual blood at the fixed time of her menstrual cycle. But if she sees blood not at the fixed time of her menstrual cycle, he agrees with them that she is impure retroactively. And according to this answer the mishna, which deals with a woman who discovers blood at the fixed time of her menstrual cycle, is only in accordance with the opinion of Rabbi Dosa, in contrast to the earlier claim.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה. איכא למידק וליחוש נמי לאדם טמא כדאמרינן בפסחים פ"ק קרדום שאבד בבית או שהניחו בזויות זו ונמצא בזויות אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו וכ"ש הכא דאיכא למיתלי בתרתי לריעותא באדם טמא ונפלה על גבי מדף. ובפ"ק דשחיטת חולין נמי אמרינן צלוחי' שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכסה.
ויש מתרצים דכיון דאיכא טומאת מדף תחתיה נראין הדברים שאין אדם נוטלה מלמעלה והניחה למטה אלא כדי שלא תפול ותטמא עשה כן ואלמלא שהוא טהור איך הוא מטמא בידים, ואין זה לשון מחוור.
אבל ר"ת ז"ל פירש בספר הישר דהתם כלים נינהו וספק כלים הנמצאים טמאים כדאמרינן בפ"ק דשבת על ששה ספקות שורפין את התרומה על ספק כלים הנמצאים דשוינהו רבנן לרובא דעלמא טמאים לגבי כלים הנמצאים אבל ספק אוכלים לא קא חשיב אלמא לא גזרו בהו והוו להו רובא דעלמא טהורים לגבייהו הילכך ליכא למיחש גבי מדף אלא לאדם טהור ולנפילה והוה לו ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל וספיקו טהור.
ואיני יודע למה גזרו על כלים ולא גזרו על אוכלים הנמצאים שאם נאמר מפני שחששו לפסידתן מפני שאין להם טהרה במקוה אף כלי חרס כגון צלוחית דחולין אין להם טהרה במקוה, ושמא שכלים נמצאים בדרך נפילה ובכל מקום ואין אוכלים נמצאים בדרכים לפי שהן נמאסין מ"ה גזרו על הכלים הנופלים אפילו בבית כל שלא ידענו דרך הנחתו וטימאוה אבל אוכלין שאין מצויין אלא בבית ורוב מציאה דבית דרך הנחה היא ובטהורין הוי לא גזרו עליהם שאלו פירות הנמצאין בשוק דרך נפילה לא הוצרכו לגזור עליהן דרובן נפסלין הן מתורת אוכלים.

ואי בעית אימא הכא בטומאה דרבנן דכתיב קול עלה נדף. תמיה לי ואפילו בטומאה דאורייתא אמאי טמא כיון דהוי דבר שאין בו דעת לישאל. ומאן דקא מקשה נמי ספק טומאה ברשות היחיד הוא, היכי מקשה הכין כיון דהוי דבר שאין לו דעת לישאל. אך כך מצאתי בתוס' רבי אלחנן ז"ל בשם רשב"ם ז"ל דה"פ, ואיבעית אימא אפילו יש בו דעת לישאל טהור משום דטומאה דרבנן היא. ואכתי ק"ל לדעת המקשה מאי קא מקשה.

הא דאמר אביי לרבה א"כ תהא דייה שעתא ואמרינן דרבה נמי לחדודי לאביי הוא דקא בעי. קשה ליה דילמא טעמייהו דרבנן משום דאשה מרגשת בעצמה לפיכך אינה מטמאה מפקידה לפקידה כהלל, ומיהו משום סייג חוששים לה מעת לעת, וכאותה דאמר לו הלל לשמאי אין טעמא קאמרת דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתא ומי' עשה סייג לדבריך. וי"ל דהכי קאמר ליה, אם איתא דמשום דאשה מרגשת לימא כשמאי, ואי משום סייג לימא כהלל ומאי שנא מעת לעת.

והא ספק טומאה ברה״י ספקו טמא. פי׳ על הא דככר פרכינן כדפרשי׳ דנהי דאיכא למימר אדם טהור נכנס ונטלה ג״כ. יש לומר נתגלגל ונפל וכל דנפל ודאי נגע כדקתני בהדיא וא״כ הוה ליה ספק שקול כספק מגע ברה״י דספקו טמא אבל לגבי קופה דחזקיה ליכא למפרך דהא במקום הטהרות אין לנו ספק טומאה מכיון דס״ל דלא מחזקי׳ טומאה ממקום למקום.

משום דהוי דבר שאין בו דעת וכו'. ותמיה מלתא דקרי לה מאי קרי לה ומכאן יש לנו שהדין הזה לא היה ברור לכל שיהא חלוק זה ברה״י
והא דאמר שאני אומר אדם טהור נכנס לשם הקשה ר״ת ז״ל מיהא דאמר בפ״ק דפסחים קרדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו אלמא חיישינן לאדם טמא וכ״ש הכא דאיכא אחריתי לריעותא שמא נתגלגל הככר ונפל על המדף וכ״ת דשאני הכא דאיכא הוכחה דלהצילו מן הטומאה נטלו מן המדף והניחו כאן ואלמלא שהוא טהור לא הי׳ נוגעו הא ליתא דדילמא ע״ה שהוא מחזיק עצמו כטהור נטלו ושמא נאמר דהכא איכא הצלה אמרינן דחבר הוא דחייש ועביד להכי אבל התם ליטול או לטלטל כלי שלא לצורך שלא לדעת הבעלים והוא גנב או נר׳ בגנב ע״ה הוא דעביד הכי ולא חבר ל״ש ור״ת ז״ל תירץ בספר הישר דלעולם הקלו באוכלים מבכלים לפי שאין לאוכלים טהרה במקוה והפסדו מרובה וכאותו שאמר בפ״ק דפסחים שגזרו על ספק כלים ולא על ספק אוכלים דשורת הדין טהורים רובא דהא איכא מחצה חברים ומיעוטא דע״ה שהם טהורים אלא דלכלים עשאום כפלגא ופלגא וחששו.

ואב״א הכא בטומאה דרבנן. הקשו בתוס׳ והלא אפי׳ בטומאה דאורייתא טהור כיון שאין בו דעת לשאל דומיא דסוטה וכדאמרי׳ בכל דוכתא ותי׳ רבי׳ אלחנן דה״ק ואב״א אפי׳ יש בו דעת לשאל טהור כיון דמדרבנן הוא ודינא דעלמא אתא לאשמועינן אגב גררא ולא משום דבעינן ליה הכא ולי היה נראה דהשתא אקושיא קמייתא דאקשינן לר״י ממתני׳ קיימי דטעמא לאו משום שאני אומר כדפרקי׳ לעיל דהתם נמי איכא עורב אלא היינו טעמא דלא חיישינן לטלטול טומאה משום דהויא טומאה דרבנן אבל בההיא דקופה דספק טומאה דאוריתא הוא מחזיקים טומאה ממקום למקום:

דייקא נמי דקתני מדף. ק״ל כתב קרי מדף לעליונו של זב מפני שהוא קל מתחתונו ואע״ג דהוי טומאה דאורייתא וי״ל דהכא לא מייתי ראיה אלא משום דמדף טומאה קלה מלשון עלה נדף וכיון דכן סברא הוא דלאו משום עליונו של זב דההוא לגבי ככר כתחתונו חשיב אלא ודאי משום דהוי טומאה דרבנן כבגדי ע״ה דנקט ליה.

ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי. וא״ת ול״ל הכי אדרבה לימא דשורת הדין דייה שעתא ומיהו סייג הוא דעבדי׳ ומשום דאשה מרגשת בעצמה הקילו למעט עליה פקידה דמעת לעת י״ל דאנן הכי פרכינן דמשום טעמא דאשה מרגשת לעצמה אין טעם לדון הדבר כמעת לעת וכיון דעבדי סייג ניחוש שמא עם סילוק ידיה ראתה וכדפרש״י ז״ל.

והא זמנין דמשכח לה ג׳ עונות פי׳ לאו דוקא ג׳ אלא ב׳ עונות ומקצת ג׳ כגון שלא בדקה יום א׳ ולא יום ב׳ עד חצי היום ואלו בדקה היום לא נטמאת אלא עד עכשיו והשתא קנסי׳ ליה טפי עונה ומחצה ופרקי׳ שלא לחלוק במעת לעת דעל הרוב בודקות עצמן שחרית או ערבית ולא הוי קנסא אלא עונה יתרתא ולא רצו לתפוס דרך אחרת לומר דרך כלל תפסיד עונה ותפסו דרכן במעת לעת כדינין אחרים ששיערון כך מעת לעת ושוב לא חלקו בדבר.

ומתניתין בשעת וסתה ור׳ דוסא היא וברייתא דברי הכל. ק״ל דהא מדקתני אם תראה שלא בשעת וסתה מכלל דבשעת וסתה טהורה כרבנן וי״ל דה״ק דמתני׳ לא נפק לפלוגתא ונקט טעמא דהוי לד״ה.

בטומאה דרבנן. פרש"י כגון הנך מעלות דחומר בקדש בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה ומה שלא פירשבגדי עם הארץ מדרס לפרושי' משום דבההיא שרפי' תרומה כדאמרי' פ"ק דשבת על ו' ספיקות שורפין את התרומה. על ספק בגדי עם הארץ וכיון דשרפינן עלייהו תרומה לא מקילינן בה לתלות באדם טהור ולפי סברא זו לא היה צריך רש"י לפרש בתחלת הסוגיא דס"ד דמדף הוי עליונו של זב דטמא מדאורייתא שהיה יכול לומר דס"ד דהיינו בגדי עם הארץ ושמא לא פי' כן אלא משום דבת"כ קרי לעליונו של זב מדף. ותנן נמי במס' זבין פ"ה והמדף מלמעלן ובמס' עדיות פ"ו שהחי עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם לטמא בגדים ועל גביו מדף לטמאות אוכלין ומשקין:

שהפריז. בזיי"ן כמו פרזות תשב ירושלים ואי גרס הפרין בנו"ן יש לפרשו לשון גידול כמו מפרין על שדהו באיזהו נשך וכמו פורנא ליתמי:

מ"ט דרבנן במעת לעת. והא דתניא המניח פירות מפריש עליהן תרומות ומעשרות מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת בין למ"ד בגמ' מעת לעת של בדיקה בין למ"ד מעת לעת של הנחה לא שייך למיפרך מ"ט. דעם סילוק ידו לא שכיח דמיתבדי הלכך הוצרכו חכמים ליתן שיעור כפי הנראה בעיניהן:

כל אשה שיש לה ווסת דייה שעתה. סדר המשנה ק"ק דמעיקרא הוה ליה למיתני המשמשת והדר כל אשה והדר כיצד ולההוא לישנא דמפרש בגמ' ומשמשת ניחא דקאי אכל אשה שיש לה ווסת אי נמי תכף לדברי חכמים בעי לאשמועינן דלא איירי אלא באשה שאין לה ווסת:

מכדי ספק טומאה ברשות היחיד היא פי' האי ודאי דמי לסוטה דאיכא התם ספק טומאה ודאית וספק מגע:

בד"ה כל אשה כו' וי"ל דקמ"ל אע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים כדאמר בגמ' אע"ג כו' הכא תנא ליה לאשמועינן כו' ודלקמן היינו בד' כו' עכ"ל הוצרכו לכל זה דמשום דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים בלחוד ודאי דלא הוה אצטריך ליה למתני הכא דהא ביש לה וסת נמי שמעינן שפיר מהך דקתני לקמן אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה בדיקה וא"כ הך דהכא הוה משנה שאינה צריכה כלל אלא כיון דאצטריך לה למתני הכא לאשמועינן דאותה בדיקה חשובה למעט מעת לעת באין לה וסת אגב זה הפסיק כאן לאשמועינן נמי האי דינא הכא דאפי' ביש לה וסת דצריכה בדיקה:

ד"ה ואיבעית אימא וכו' לא בא לתרץ וכו'. כלל הענין שלפירוש התוספות האי ואב"א קאי אלעיל אפירכא קמייתא דפריך והתנן בכד ע"ג דף אלמא לא מחזקינן טומאה ממקום למקום ומשני התם כדקתני טעמא שאני אומר וכו' ר"ל שיותר יש לתלות באדם שנטלו מבנפילה והשתא אתא לומר דאפילו את"ל דאין לתלות באדם יותר מבנפילה אפ"ה לא קשה מידי דהתם בטומאת דרבנן ולכך מקילינן בה ולא מחזקינן טומאה ממקום למקום אפילו לתלות אלא מטהרים לגמרי אבל לעיל גבי קופה לעולם אימא לך דלתלות תלינן ולפירש"י קאי האי ואב"א אפירכא בתרייתא דפריך מכדי האי ככר ספק טומאה ברשות היחיד הוא וכו':

ד"ה כל אשה שיש לה וסת וכו' אע"ג דתנן לקמן וכו' צריכה להיות בודקת וכו' כצ"ל. ור"ל דקתני סיפא וכשהיא עוברת לשמש את ביתה ולפום ריהטא נראה דכוונת התוספות בזה אע"ג דתנן לקמן וכו' דמשם שמעינן דאע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלא ה"ל להפסיק במתני' בבבא זו דהמשמשת בעדים הרי היא כפקידה בין בבא דכל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ובין בבא כיצד דיה שעתה וכו' אבל לפי זה לא יתיישב דמה מתרצין התוספות הכא תנא ליה לאשמועינן דאותה בדיקה חשובה למעט במעת לעת וכו' דמה השיבו בזה דמ"מ קשה דבשביל זה לא היה צריך להפסיק אלא ה"ל למיתני אחר בבא דכיצד דיה שעתה וכו' המשמשת בעדים הרי היא כפקידה וממעטת על יד מעת לעת וכו' ואי לאשמועינן דאע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים זה שמעינן מסיפא דלקמן דקתני אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ועוד דלפי זה סוברים התוספות דהא דקתני לקמן אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת וכו' קאי אאשה שיש לה וסת ואח"כ אמרו ודלקמן היינו בארבעה נשים דדיין שעתן ואף אמנם שיש ליישב כל זה בדוחק מ"מ ברוב דברים לא יחדל ונ"ל דכוונת התוספות הוא זה אע"ג דתנן לקמן אע"פ שאמרו דיה שעתה וכו" ר"ל ושם לישנו הדינין דהנשים שאמרו דיין שעתן צריכין לשמש בעדים א"כ הא דהפסיק הכא בבא דהמשמשת בעדים לאשמועינן דאע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים אין כאן מקומו אלא ה"ל למיתני נמי האי דינא לקמן גבי הא דקתני אע"ג שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת וכו' ומתרצין דהכא תנא לה לאשמועינן דאותה בדיקה חשובה למעט מעת לעת וכו' ומשום הכי היה מוכרח למיתני בבא זו הכא ולכך הפסיק נמי בבבא דהמשמשת לאשמועינן הכא דאע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים והדר קאמרו וכ"ת כיון דאשמועינן הכא בהפסקת בבא זו דאע"ג דיש לה ווסת צריכה לשמש בעדים א"כ הסיפא דקתני אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת וכו' למה לי הא כבר אשמועינן הכא ומתרץ דהכא אשמועינן באשה שיש לה וסת ולקמן אשמועינן בשאר הנשים שאמרו דיין שעתן דהיינו הארבע נשים דלקמן במתניתין:

גמ' בשעת וסתה ורבי דוסא היא כו' כצ"ל:

ע"ב רש"י בד"ה א"כ דאשה מרגשת הס"ד:

בד"ה אב"א להכי כו' לילה וחצי יומא הס"ד והד"א:

רש"י ד"ה ומשני חכמים השוו מדותיהם. לא רצו לגרוע ולמעט כו'. והרע"ב הוסיף ולהוסיף כו'. וגמגם עליו התוי"ט ע"ש. ול"נ דכוונתו להוסיף על המיעוט והיינו דאם בדקה בחצי היום לא תטמא למפרע אלא י"ח שעות. ובאם בדקה שעה א' אחר חצות להוסיף עד י"ט שעות ואם איחרה עוד. להוסיף כשיעור האיחור. ואם בדקה בתחלת הלילה להוסיף עוד עד כ"ד שעות:

תד"ה כל אשה. אע"ג דתנן לקמן אע"פ שאמרו ד"ש צריכה להיות בודקת. התוי"ט הוסיף בהעתקת דבריהם תיבת וכו'. וכוונתו בזה לכוון דבריהם על הא דתנן התם תו ומשמשת בעדים וכדפרש"י שם דקאי על אותן שדיין שעתן. ויפה כוון. והתו"ח לא ירד לזה ועי' מהר"ם:

גמ' שאין בו דעת להשאל כצ"ל:

רש״י דה עורב וכו׳ לאחר שטלטל הקופה כצ"ל:

ד״ה הפסידה וכו׳. בעונה הזאת הפסידה כצ״ל:

ד״ה ומשני וכו׳ וערביה ומצאה טהורה וערבית ומצאה סמאה כצ"ל:

ה"נ נימא עורב אתא ושדא עמ"ש תוס' ד"ה ה"נ וכו' והכוונה קרוב למ"ש לעיל כיון דסברת שאני אומר חזקה ואלימא כ"כ נגד סברת מצוי ליפול לעשותו ספק שקול ומקלינין בשאין בו דעת לישאל א"כ בקופה שאינו עשוי ליפול א"כ נימא עורב אתא ולהוי ודאי טהור:

ואב"א הכא בטומאה דרבנן הקשה בגיליון דלשיטת רש"י ה"ל לפרש דס"ד דמדף היינו בגדי ע"ה ולפע"ד מדף היינו טומאה קלה במינה אי בדאורייתא עליונו של זב דקיל מתחתונו ואי בדרבנן היינו בגדי פרושים דקיל מבגדי ע"ה. אבל לפרש מדף בגדי ע"ה דחמור במינו זה לא ס"ל לרש"י:

דיקא נמי דקתני מדף וכו' ע' רמב"ם פ"ו ממשכב ומושב דעליונו של זב אינו אלא דרבנן וכ' כ"מ דס"ל (ואב"א) [דהואב"א] דשמעתין נמי מעליונו של זב מיירי ופסק כן דהוה מדרבנן ע"ש וא"כ לא מפרש ליה בככר תרומה ומדרס פרושי' מונח תחתיו ע"כ יש להפליא במ"ש ז"ל פי"ו מה' אבות הטומאה דככר של תרומה מונח ע"ג דף ומדרס מונח תחתיו מ"ט כתב מלתי' בתרומה ומ"ט כתב מדרס ונ"ל דצ"ל אהש"ס מ"ט לא מוקי באמת בתרומה דהרי כ' הרמב"ם פ"א מהל' תרומות דמעזרא ואילך כל התרומות דרבנן וא"כ דין הוא להקל בה ומאי דוחקי' לאוקמי בטומאה קלה ונ"ל דידע הדיקא נמי מדקתני מדף ש"מ בטומאה דרבנן מיירי וא"ל היא גופא קשיא אמתני' מ"ט נחט מדף הלא בלאה"נ תרומה בזה"ז דרבנן די"ל דמתני' אתיא כר' יוסי דתרומה בזה"ז דאורייתא משו"ה דקדקה מתני' ותני מדף משא"כ הרמב"ם דפסק תרומה דרבנן אע"ג דמ"מ החמיר בה בכל דוכתא כדאורייתא מ"מ בהא מודה דאמרינן שאני אומר כמ"ש והאריך מ"ל בה' תרומות מסוגי' דס"פ הערל ע"ש א"כ יפה כתב ככר של תרומה ואפילו מדרס דאורייתא מונח תחתיו נמי אזלי' לקולא שאני אומר אדם בא ונטלה:

פשיטא כיון דבדקה עצמה בשעה ראשונה דקדק הש"ס בקושיי' לומר בשעה ראשונה הוא ע"פ מ"ש מהר"מ לובלין במתני' דכל בדיקה שאינה מתקנת חכמים כמו שחרית וערבית אותה אינה ממעטת ע"כ מקשה פשיטא כיון דמיירי בבדקה בשעה ראשונה דייקא שהוא מתקנת חכמים פשיטא שממעטת:

איכא בנייהו דאיתניסא ולא בדקה יל"ד מ"ט לא (מייתי) [הביא] הרמב"ם הך דהיכא דאתניסא לא מטמא מעל"ע דהא בדרבנן אזלינן להקל ובכה"ג פסק פ"ג ממשכב ומושב לקולא כלישנא בתרא לקמן דף ע"א הנח מעל"ע דרבנן ע"ש וא"כ ה"נ דכוותיה ונ"ל משום דיש להוכיח כלישנא קמא מלקמן ל"ט ע"א גבי י"א יום שבין נדה לנדה הרי היא בחזקת טהרה ולא בעיא בדיקה ומ"מ מטמא מעל"ע ומייתי ליה תוס' בשמעתין ד"ה כל אשה וכו' ע"ש ואם כן התם הלא שפיר עבדא דלא בדקה בתוך י"א יום ואפ"ה מטמא מעל"ע וע"כ משום שלא תחלוק במעל"ע וכל"ק וא"ש הרמב"ם וק"ל:

שאני אומר כו'. אבל בקופה הא נמצא שרץ לתוכה ושעת מציאתה טמאה היא: עורב אייתי ושדא. לאחר שטלטל הקופה לזוית אחרת ובזוית הראשונה לא היה: מכדי האי ככר ספק טומאה הוא. ספק נגע ספק לא נגע אבל אקופה לא פריך דהא לא איתחזיק טומאה בזוית של בית הראשון וכי היכי דפריך אככר מצי למיפרך אמחט ואמטלית ולשנויי כדמשני: שאין בו דעת לישאל. אם נגע אם לא נגע: ספקו טהור. דהא קיימא לן ספקו טמא ברה''י משום דגמרינן מסוטה שסוטה יש בה דעת לישאל אם נטמאה אם לאו: בטומאה דרבנן. כגון הנך מעלות דחומר בקדש (חגיגה כ:) בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה (שם יח:) ומש''ה אפילו ברה''י ספקו טהור: עלה נדף. דבר הקל ה''נ טומאה קלה אית דאמרי מדף עליונו של זב ושבוש הוא דעליונו של זב מטמא ככר מן התורה בפרק בנות כותים (לקמן דף לב:) נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה לומר לך דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ומעיקרא כי אותביניה הכי הוה ס''ד דעליונו של זב הוא: שהפריז. שהגדיל והרחיב מדתו שטמאה למפרע מפקידה לפקידה: איידי דתנא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה. דאיצטריך למיתניה דלא תימא עם סילוק ידיה ראתה באחד בשבת תנא נמי כו': מאי טעמא דרבנן. מאי האי שיעורא דמעת לעת דבשלמא מפקידה לפקידה דהלל ניחא דשמא עם סילוק ידיה ראתה אלא מעת לעת מאי שיעורא הוא: אשה מרגשת בעצמה. ואם איתא דעם סילוק ידיה ראתה הות מרגשת: אם כן. דאשה מרגשת: תהא דיה שעתה. ואפילו מעת לעת אמאי מטמא למפרע: חכמים תקנו להן וכו'. מתני' היא (לקמן יא.) פעמים היא צריכה להיות בודקת כו': שחרית. להכשיר טהרות של לילה להוציא מכלל ספק טומאה שאם תמצא טהורה תדע שלא ראתה בלילה ולכשתמצא ערבית טמאה יצאו אלו מספק: וזו. שבדקה עכשיו ומצאה טמאה והרי ימים רבים שלא בדקה: הפסידה עונה. כל טהרות שנתעסקה בהן בעונה הזאת הפסידוה: מאי עונה. הרי שתי עונות הן היום והלילה דהיינו מעת לעת כגון אם מצאה ערבית טמאה הפסידוה כל טהרות של יום ושל אמש: ומשני עונה יתירה. הפסידוה משום קנס שהרי הפסידוה טהרות של אמש משום קנס אבל טהרות של יום לאו קנס הוא דאי נמי בדקה שחרית ומצאתה טהורה וערבית ומצאתה טמאה הפסידה טהרות של יום דהיינו מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת: ג' עונות. כגון אם לא בדקה ימים רבים ובדקה בצהרים דמטמאין לה מעת לעת דהוה להו ג' עונות היום אמש ואתמול למפרע עד צהרים והשתא קנסינן לה שתי עונות ורבנן חדא הוא דקנסו ותו לא: ומשני חכמים השוו מדותיהם. שלא תחלוק במעת לעת זמן קבוע וחלוט נתנו לה למפרע ואפילו עשתה אותו זמן מג' עונות כגון שבדקה בצהרים ולא בדקה שחרית ואמש לא רצו לגרוע ולמעט זמנה הקבוע לה אלא פסקו דבריהם שלא תתן דברים לשיעורין: אב''א. להכי מטמינן לה מצהרים דאתמול דאי אמרת לא נקנס אלא עונה יתירה נמצא חוטא נשכר דאילו זו שלא בדקה עצמה ימים רבים ובדקה לה היום שחרית היתה נקנסת מעת לעת שלם ומפני שאיחרה עד הצהרים והוסיפה לחטוא לא תפסיד אלא לילה וחצי יום: דאיתניסה. שנאנסה שחרית ולא בדקה ללישנא דחוטא נשכר ליכא דהא נאנסה ללישנא דלא תחלוק איכא: ד' נשים דיין שעתן. מפני שדמיהן מסולקים ואין דם מצוי בהן: בתולה. בתולת דמים שלא ראתה דם מימיה ואפילו היא נשואה קרי לה בתולה והכי מפרש במתני' וכולה מפרש במתני': רבי דוסא אומר כו'. ופליגי רבנן בעלמא עליה: אלא שלא בשעת וסתה. דכיון דראתה שלא בזמנה איכא למיחש דלמא מקמי הכי הוה דהא ליכא למימר אורח בזמנו בא: כתמה טמא למפרע. עד שעת הכבוס אף על גב דבראייתה דיה שעתה מטמאינן כתמה למפרע דהא אשכחינן בראייה טומאה למפרע שאם תראה שלא בשעת וסתה מטמאה למפרע: לימא רבנן היא. דאמרי שלא בשעת וסתה מטמאה למפרע:

ואיבעית אימא בטומאה דרבנן. לא בא לתרץ דאפילו אי הוי דבר שיש בו דעת לישאל דאתי שפיר דמה לו לתרץ זה כיון דאמת הוא דככר ומדף אין בהם דעת לישאל אלא מתרץ אפי' אין לתלות באדם טהור כמו בנפילה לפי שהנפילה קרובה לודאי כמו שסובר המקשה אתי שפיר דאיירי בטומאה דרבנן ואיירי בבגדי עם הארץ לפרושים ורש''י דפי' בבגדי פרושים דהוי מדרס לאוכלי תרומה נראה שסובר שעתה בא לתרץ אפי' בשיש בו דעת לישאל ולכך לא רצה לפרש בבגדי ע''ה לפרושים משום דהתם לא היינו מקילין כדאמרינן בשבת פ''ק (דף טו:) דעל ו' ספיקות שורפין את התרומה וחשיב בגדי ע''ה דעל ודאי מגען שורפין ועל ספק מגען תולין (וחשיב בגדי ע''ה): כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. תימה למה הפסיק ושנה המשמשת בעדים ה''ל למיתני מיד כיצד דיה שעתה וי''ל דקמ''ל אע''ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים כדאמר בגמרא אע''ג דתנן לקמן (דף יא.) אע''ג שאמרו דיה שעתה צריכה בודקת הכא תנא ליה לאשמועינן דאותה בדיקה חשובה היא למעט מעת לעת דהוי חדוש כדאמרי' בגמרא ודלקמן היינו בד' נשים דדיין שעתן והא דמשמע הכא דאפי' אותן דדיין שעתן צריכין בדיקה ובשילהי בנות כותים (לקמן דף לח:) תנן דכל י''א שבין נדה לנדה הרי היא בחזקת טהרה ומפרש בגמרא דאינה צריכה בדיקה ואפ''ה קאמר התם דמטמא מעל''ע בע''ה אפרש לשם:

דף ד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד