בכורות ח ע"ב

דף ח - ב

ומשנינן: מי כתיב "מכל החיה ומכל הבהמה", עד שנפרש את כוונת הכתוב שיהיה הנחש מקולל כפי שנתקללה החיה מן הבהמה, והרי "מכל הבהמה ומכל החיה" כתיב, שמשמעו: ארור הוא מכל הבהמה שנתקללה מחיה.

ואכתי מקשינן: אכן מוכרח שכוונת הכתוב היא שיקולל כפי שנתקללה בהמה מחיה, אבל מנין לומר שהכוונה לקללת בהמה גסה מחיה ונמצאת שקללתו היא אחד לשבע כקללת בהמה גסה טמאה מחתול, והרי אימא: כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשלש, ומאי ניהו [איזו בהמה נתקללה מן החיה אחד לשלש] עז, כלומר בהמה דקה טהורה, שזמן עיבורה חמשה חדשים מחתול שזמן עיבורו חמשים ושנים יום, כך נתקלל הוא מבהמה [דקה טהורה] אחד לשלש, דהוה ליה חמיסר ירחי [חמשה עשר חודש]!?

ומשנינן: איבעית אימא: "ארור אתה מכל הבהמה" כתיב, ומשמע: יקולל הנחש מן הבהמה המקוללת ביותר, והיינו בהמה גסה טמאה.

אי בעית אימא: קללה הוא, קללה שדי עלויה [לשם קללה נאמר, הטל עליו קללה], כלומר, היות וקללה היא, הטל עליו את הקללה החמורה ביותר שיכול אתה להכליל בפסוק. ^[1]

אמר שאל ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה: נחש לכמה מיעבר ומוליד, כלומר, כמה שוהה הוא מן העיבור עד הלידה?

אמר ליה רבי יהושע: לשב שני!

אמר ליה הקיסר: והא סבי דבי אתונא ארבעינהו ואוליד לתלת!?

אמר ליה רבי יהושע: הנהו מיעברי הוו מעיקרא ארבע שנין.

אמר ליה הקיסר: והא קמשמשי שמושי!? ואילו היו מעוברות לא היו מקבלות זכר כדרך חיות ובהמות!?

אמר ליה רבי יהושע: אינהו [הנחשים] נמי משמשי אף בעיבורם כאדם.

אמר ליה הקיסר: והא חכימי אינהו סבי אתונה!? וודאי בדקו ומצאו שלא היו מעוברות.

אמר ליה רבי יהושע: אנן חכימינן מינייהו.

אמר ליה קיסר: אי חכמיתו, זיל זכינהו ואייתינהו ניהלי; כלומר, התנה עמהם שאם אתה מנצחם, יבואו עמך, והביאם אלי. ^[2]

אמר ליה רבי יהושע: כמה הוו?

אמר ליה: שיתין גברי.

אמר ליה רבי יהושע: עביד לי ספינתא דאית בה שיתין בתי, וכל ביתא אית בה שיתין ביסתרקי.

[שאל הקיסר את רבי יהושע: כמה זמן שוהה העובר במעי הנחש עד שנולד?

ענה לו רבי יהושע: לשבע שנים.

תמה הקיסר: והרי זקני אתונה, הרביעו זוגות נחשים וילדה לשלש שנים!?

ענה לו רבי יהושע: אותן נחשים כבר היו לאחר עיבור של ארבע שנים.

תמה הקיסר: והרי הרביעום ושימשו, ואילו בזמן העיבור אין חיות ובהמות מקבלות זכר!?

אמר לו רבי יהושע: הנחשים אינם כשאר חיות, והם משמשים אף בשעת עיבור כבני אדם.

ועדיין תמה הקיסר: והרי חכמים הם זקני אתונה!?

אמר לו רבי יהושע: אנחנו יותר חכמים מהם.

אמר לו הקיסר: אם חכמים אתם, לך ונצח אותם בויכוח בדברי חכמה, והבא אותם אלי, כלומר, התנה עמהם שאם אתה מנצחם, יבואו עמך, והביאם אלי.

שאל רבי יהושע את הקיסר: כמה אנשים הם?

ענה לו הקיסר: ששים בני אדם.

אמר רבי יהושע לקיסר: עשה לי ספינה שיש בה ששים חדרים, ובכל חדר ששים כסאות].

עבד ליה; וירד רבי יהושע בספינה לאתונה, וכי מטא להתם על לבי טבחא, אשכחיה לההוא גברא דהוה קא עביד חיותא, אמר ליה רבי יהושע: רישך לזבוני?

אמר ליה הטבח: אין!

אמר ליה רבי יהושע: בכמה?

אמר ליה: בפלגא דזוזא!

יהב ליה רבי יהושע לטבח חצי זוז.

לסוף אמר ליה רבי יהושע: הב לי רישך!

יהיב ליה חד רישא דחיותא.

אמר ליה רבי יהושע: וכי אנא רישא דחיותא אמרי לך!? והרי אנא רישך אמרי לך.

הוסיף ואמר ליה רבי יהושע: אי בעית דאישבקך, סגי לפני, ואחוי לי פיתחא דבי את ונא.

אמר ליה הטבח: מסתפינא, דכל דמחוי קטלו ליה.

אמר ליה: דרי כריכא דקניא, וכי מטית להתם, זקפה כמאן דקא מתפח.

[אכן ציוה הקיסר לבנות לו ספינה כזו; וירד בה רבי יהושע לאתונה מקום מושב החכמים. וכאשר בא לשם - ולא ידע את מקום מושבם בתוך העיר - = נכנס לבית המטבחיים ומצא שם אדם מנתח בהמה.

שאל רבי יהושע את הטבח: האם ראשך עומד למכירה?

ענה לו הטבח: אכן.

שאל רבי יהושע: בכמה?

ענה לו: בחצי זוז.

נתן לו רבי יהושע כאשר ביקש, וביקש את ראשו, ונתן לו הטבח את ראש הבהמה.

אמר לו רבי יהושע: וכי את ראש הבהמה אמרתי לקנות, והלוא את ראשך הוא שאמרת!? ואם רצונך שאניח לך, צעד לפני, והראני את פתח המקום שם יושבים החכמים.

אמר לו הטבח: מפחד אני, שכל המראה את מקום מושבם הורגים אותו.

אמר רבי יהושע לטבח: שא על כתפיך אגודת קנים, ולך לשם, וכשתגיע לאותו מקום עשה עצמך כאילו אתה עומד לפוש, ובזאת אדע כי שם פיתחם של בית זקני אתונה].

אזל רבי יהושע, אשכח דרבנאי מגואי, שהיו שומרים שלא יכנס זר, ודרבנאי מבראי, שהיו שומרים שלא יצא אחד מן הזקנים לחוץ -

והיו שופכים על איסקופת החדר סובין או עפר, שהיה ניכר עליהם פסיעות אדם, דאי חזו - זקני אתונה - כרעא דעיילא של זר, קטלי להו לרבנאי דגוואי שפשעו בתפקידם, ^[3] ואי חזו כרעא דנפקא, קטלי להו לרבנאי דבראי. ^[4]

התחכם רבי יהושע ונכנס על המפתן, ^[5] ואפכה לסנדליה האחת, כך שבעומדו על האיסקופה היתה נראית פסיעה כלפי פנים ופסיעה כלפי חוץ, וקטלינהו לכולהו, כי היה נראה לזקנים שאחד נכנס ואחד יצא. ^[6]

[ראה רבי יהושע שיש אורבים השומרים על הפתח מבפנים שלא ייכנס אדם זר, ואורבים השומרים מבחוץ שלא יצא לחוץ אחד מבני הבית; והיו הזקנים רואים על מפתן הבית - ששפכו עליו סובין או עפר שיהיה ניכר שם פסיעותיהם של הנכנסים והיוצאים - אם נכנס אדם זר או יצא אחד מהם, על ידי שהיו בוחנים את הפסיעות על המפתן, אם הכיוון הוא כלפי חוץ או כלפי פנים, וכשהיו מוצאים פסיעות כלפי פנים - ובהכרח שנכנס שם זר - היו הורגים את השומרים הפנימיים שמעלו בתפקידם, ואם היו הפסיעות כלפי חוץ, היו הורגים את השומרים החיצוניים שמעלו בתפקידם -

נתחכם רבי יהושע, והפך את סנדלו האחת, כדי שתיראה בשעת עומדו על המפתן כניסה ויציאה כאחת, ומשראו כן הזקנים הרגו את כל השומרים, שהיה נראה להם שמעלו כולם בתפקידם].

אזל רבי יהושע אשכח דהוו יתבי ינוקי מלעיל וסבי מלתחת; אמר רבי יהושע: אי יהיבנא שלמא להני [לינוקי], קטלי לי הני [הזקנים], סברי: אנן עדיפינן, דאנן קשי טפי ואינהו דרדקי; ואי יהיבנא שלמא להני [לזקנים] קטלי לי הני, אמרי: אנן עדיפנא, דאנן עילאי ואינון תתאי; ולכן אמר להו רבי יהושע: שלמא לכולהו חכימאי!

[הלך ומצא שם רבי יהושע, שהיו יושבים צעירים למעלה וזקנים למטה; אמר רבי יהושע בלבו: אם אתן שלום לאלו הצעירים, יהרגוני הזקנים, כי יאמרו: הרי אנחנו זקנים והם צעירים; ואם אתן תחילה שלום לזקנים, יהרגוני הצעירים, כי יאמרו: הרי אנחנו יושבים מלמעלה ואילו הם למטה; ולכן אמר רבי יהושע: "שלום לכל החכמים"].

אמרו ליה הזקנים לרבי יהושע: מאי עבידתיך? אמר להו רבי יהושע: חכימא דיהודאי אנא, ובעינא למיגמר חכמתא מינייכו; אמרו ליה: אי הכי ניבעי לך? אמר להו רבי יהושע: לחיי! אי זכיתו לי, כל דבעיתו עבידו בי, ואי זכינא בכו, איכלו נהמא גבאי בספינתא.

[שאלוהו היושבים שם מה מעשיך? ויאמר להם: חכם היהודים אני, ורצוני ללמוד מכם דברי חכמה; אמרו לו: אם כך נבחון אותך! אמר להם רבי יהושע: מסכים אני, ואם תנצחוני, עשו בי ככל שתרצו, ואם אני אנצח אתכם, תבואו לאכול אתי לחם בספינה]. ^[7]

אמרו ליה: ההוא גברא דאזיל ובעי איתתא ולא יהבו ליה, מאי חזי ליה דאזיל היכא דמידלו מינה!? שהרי לכאורה כל שכן שלא יתנו לו; שקל רבי יהושע שיכתא, תתאי דצה - לא עאל, דלי דצה - ועאל; אמר: האי נמי מיתרמי בת מזליה.

[שאלוהו חכמי אתונה לרבי יהושע: אדם שביקש לשאת אשה וסירבו לתת לו, מה ראה ^[8] לילך ולבקש אשה מיוחסת מן הראשונה, והרי כל שכן שלא יתנו לו!? נטל רבי יהושע מחט, ונעצה בכותל בתחתיתו ולא נכנס, ושוב העלה את ידו ונעצה במקום גבוה יותר - ואכן ננעצה; אמר להם רבי יהושע: אף זה טוב עושה אם מבקש הוא אשה מיוחסת מן הראשונה, כי שמא היא בת מזלו].

ועוד שאלוהו: גברא דאוזיף וטריף מלקוחות, מאי חזי דהדר אוזיף!? אמר להו רבי יהושע: גברא אזל לאגמא קטל קמא טונא ולא מצי ביה, הדר קטיל ומנח עילויה, עד דאיתרמי איניש מדלי ליה.

[עוד שאלוהו: אדם שהלוה כסף ולא הצליח ליפרע מן הלוה עד שהוצרך לטרוף מן הלקוחות שקנו מהלוה, מה ראה להוסיף ולהלוות כספים!? ענה להם רבי יהושע: משל לאדם שהלך לאגם לקצור קנים, ועשה מהם חבילה, ולא הצליח להרימו על כתיפו, ומכל מקום מוסיף הוא לקצור ומניח חבילה על חבילה, כי סובר הוא, בינתיים יבוא כאן אדם ויטעינני את חבילותי].

ואף כאן, אם כי נתקל באדם לא נאמן, יוסיף וילוה לאחר, עד שימצא אדם נאמן ויעשה עמו עיסקא. ^[9]

אמרו ליה: אימא לן מילי דכדי [אמור לנו דברי הבאי]! ^[10]

אמר להו רבי יהושע: הוה ההוא כודניתא דילידא, והוה תלי ליה פיתקא, וכתב ביה "דמסיק בבי אבא מאה אלפי זוזי"; אמרו ליה חכמי אתונה: וכודניתא מי ילדה!? אמר להו: הי ניהו מילי דכדי.

[אמר להם רבי יהושע: מעשה בפירדה שילדה, והיה תלוי שטר על צואר הולד ונאמר בו שיש לו חוב לגביה בבית אבא מאה אלף זוז. ותמהו עליו חכמי אתונה: וכי פירדה יולדת!? אמר להם: אלו הם דברי ההבאי].

עוד שאלוהו: מילחא כי סריא במאי מלחי לה? אמר להו: בסילתא דכודניתא; אמרו לו: ומי איכא סילתא לכודניתא? אמר להם: ומילחא מי סרי!?

[עוד שאלוהו: מלח שהסריח במה מתקנים אותו? ענה להם: בשליית הפירדה; תמהו עליו: וכי יש שילייא לפירדה, והרי אינה יולדת!? ענה להם: וכי יש מלח מסריח!?].

אמרו לו זקני אתונה: בני לן ביתא באוירא דעלמא! אמר רבי יהושע שם [המפורש] תלא נפשיה בין רקיעא לארעא, אמר להו: אסיקו לי ליבני וטונא, וכשתעשו בקשתי אעשה אף אני את בקשתכם.

[אמרו לו: בנה לנו בית באויר העולם! הזכיר רבי יהושע שם ונתלה בין הקרקע לשמים, ואמר להם: הבו לי לבנים וטיט כדי שאבנה; וכשתעשו בקשתי, אעשה אף אני את בקשתכם].

עוד שאלוהו: מציעתיה דעלמא היכא? זקפה לאצבעתיה, ואמר להו: הכא! אמרו ליה: ומי יימר!? אמר להו: אייתו אשלי ומשחו.

[עוד שאלוהו: אמצע העולם היכן הוא? הניף את אצבעו ואמר: כאן הוא אמצע העולם! שאלוהו: ומנין לנו שכן הוא? אמר להם הביאו חבלים ומדדו].

עוד אמרו לו: אית לן בירא בדברא, עיילא למתא! אמר להו: אפשילו לי חבלי מפארי [שהוא דבר שאי אפשר] ואעייליה.

[יש לנו בור במדבר, העלהו נא לעיר; אמר להם: עשו לי חבלים מסובין - שהוא דבר שאי אפשר - ואעלהו].

עוד אמרו לו: אית לן ריחייא דתבירא - חייטיה! שקל רבי יהושע פיסקא מינה ושדא להו, אמר להו: כרוכו לי מיניה גרדי ואיחייטיה.

[אמרו לו: יש לנו ריחיים שבורות, תפרהו נא! נטל רבי יהושע חתיכה מן הריחיים וזרק להם, ואמר: עשו לי מן הריחיים חוטים - כדרך שהנשים נוטלות חוטים מן הבגד לתופרו - ואתפור בהם את הריחיים].

עוד שאלוהו: מישרא דסכיני במאי קטלי ליה? אמר להו: בקרנא דחמרא; אמרו לו: ומי איכא קרנא לחמרא!? אמר להם: ומי איכא מישרא דסכיני!?

[שאלוהו: ערוגת סכינים, במה קוצרים אותה? אמר להם: בקרן החמור; תמהו עליו: וכי יש קרן לחמור!? ענה להם: וכי יש ערוגת סכינים!?].

תו אייתו ליה תרי ביעי, אמרו ליה: הי דזגתא אוכמתי, והי דזגתא חיוורתי? אייתי להו איהו תרי גביני, ואמר להו: הי דעיזא אוכמתי, והי דעיזא חיוורתי.

[עוד הביאו לו שני ביצים, ושאלוהו: איזו של תרנגולת שחורה, ואיזו של תרנגולת לבנה? בתגובה הביא להם הוא שתי גבינות, ושאלם: איזו של עז שחורה ואיזו של עז לבנה?].

עוד שאלוהו: ורצוצא דמית בגו ביעתא, מהיכא נפק רוחיה!? אמר להו: מהיכא דעל משם נפק!

[שאלוהו על אפרוח שמת בתוך ביצתו והיא שלימה, אם כן מהיכן יצאה רוחו!? ענה להם: ממקום שנכנס משם יצא, כלומר, כדרך שנכנס לביצה שלימה כך יצא ממנה].

בקשו ממנו: אחוי לן מנא דלא שוי חביליה! אייתי רבי יהושע בודיא - פשטוה, ולא הוה עיל בתרעא; אמר להו רבי יהושע: אם כן אייתו מרי וחצינא וסיתרוה לכותל, והיינו מנא [היא המחצלת] דלא שוו חבי ליה.

[הראה לנו כלי שאינו שוה את ההפסד שהוא גורם; הביא להם מחצלת ופשט אותה, ומשניסו להכניסה לשער כשהיא פשוטה, לא נכנסה מרוב רחבה; אמר להם רבי יהושע: הביאו כלים וסיתרו את הכותל, כדי שתיכנס המחצלת, והרי לכם כלי שאינו שוה את ההפסד שהוא גורם].

משניצחם רבי יהושע בויכוח, התחכם רבי יהושע להביאם אל הקיסר כאשר ציוהו, וכך עשה:

אייתינהו [הביאם] רבי יהושע לכל אחד ואחד בפני עצמו בספינתא [לספינה], ועל פי ההסכם שהתנה עמהם למקרה שהוא ינצח; והכניס כל אחד לחדר אחר, כל חד וחד כי חזי שיתין ביסתרקי, אמר: כולהו חבראי להכא אתו, [כל אחד מהם כשראה באותו חדר שהכנס לשם ששים כסאות, היה בטוח שיביאו לאותו חדר את שאר חבריו] -

אמר ליה לספינא [אמר רבי יהושע לרב החובל]: שרי ספינתך [התר עוגן ספינתך] וסע!

בהדי דקאתו חכמי אתונה, שקל רבי יהושע עפרא מעפרייהו [מהעפר שבארצם];

ואימא כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשלש ומאי ניהו עז מחתול. דחתול (לנ') [לנ"ב] יום ועז לה' חדשים דהיינו ג' פעמים נ"ב:

איבעית תימא מכל הבהמה כתיב. מבהמה שמקוללת יותר מחיה דהיינו אחד לשבע כדאמרן:

איבעית תימא קללה הוא כיון דמתקלל רמינן ליה בתר בהמה דנתקללה טפי מחיה:

שדי עליה. קללה טפי:

ארבעינהו. נחש זכר על הנקבה ושמום במשמר ואוליד לתלת שני:

הנהו. דאוליד לתלת שני ודאי מעברא הוו מעיקרא ארבע שני קודם שהרביעום:

והא קא משמשי שמושי. כשהרביעום ואי הוה הנקבה מעוברת וודאי לא הוה מקבלה זכר שכן דרך כל הבהמות שלאחר שמתעברות אינן מקבלות זכר:

אינהו נמי. הנחשים משמשי כאדם פנים נגד פנים וכיון דמשמשי כאדם משמשי נמי לבתר דמתעברי כאדם:

והא חכימי. סבי דבי אתונא בשאר מילי וחכימי נמי בהאי דאמרי לתלת שני:

אנן חכימינן מנייהו. ואנן ידעינן לכל מילתא שפיר מנייהו:

זיל זכנהו. כלומר התערב עמהם בדברי חכמה ועשה תנאי עמהם אם תנצחם שילכו עמך ואיתיניהו לי:

א"ל כמה הוו הנהו סבי א"ל שיתין:

שיתין ביסתרקי. כסאות מקושטין הרבה:

כי מטא להתם. לאתריהו על לבי טבחא כו':

זקפה. כנגד פיתחיהן כמאן דקא מתפח ויראה לבני אדם כמו שתעשה כדי לנוח ממשואך ולא ירגישו בך ובכך אדע פיתחן:

אשכח דרבוני מגואי. שהיו סובין מושלכין שם מבפנים הפתח ומבחוץ. ואית דאמרי דרבוני שומרים מבראי ומגואי:

דאי חזו. רושם כרעא דעיילא קטלי לשומרים דאבראי דשבקי גברא למיעל. ואי חזו רושם כרעא דנפקא קטלי לשומרים דגואי:

אזל ר' יהושע עיין בשעה שישנו השומרים ואפכיה לסנדל חדא העקב לפניו והאחד הניח כמו שהוא ונראה האחד כנכנס והאחד כיוצא. (ונכנס) וכיון שראו שהפסיעות כך קטלינהו לכולהו שומרים:

אשכח ינוקי מלעיל וסבי מלתחת כדי להעליל על האדם אם יקדים שלום לאלו או לאלו:

סיכתא. יתד:

דצה. נעצה בכותל לתתאי במקום (שלא) כנגד אבן שלא היה נקב לא עאל. דצה לעילאי במקום בין אבן לאבן שהיה נקב ועאל הכי נמי פעמים כשישאל מיוחסת מן הראשונה שמא היא תהיה מזלו:

גברא דיזיף זוזי לאיניש וטריף. וכשבא לגבותן טרף להו בצער ע"י ב"ד. מאי חזי דהדר יזיף לאיניש אחרינא. אמר להו גברא אזיל לאגמא קטיל טונא קמא דקני והוה כל כך נפיש דלא מצי ביה למיטעניה וקא מוסיף וקטל ומנח עילויה ההוא טונא אלא להכי מוסיף וקטיל ומנח עליה דסבר עד דמיתרמי לי איניש דמסייעי לי דאידלי על כתפאי. אף האי הדר ויזיף דסבר הא בעל חוב בתרא הוא נוח מן הראשון:

מילי דכדי. משלים של כזב:

אמר שם ותלא נפשיה בין רקיעא לארעא. אמר להו אסיקו לי ליבני וטונא באוירא ולא יכלי:

אמר כרוכו לי גרדי מיניה. כלומר הוציאו לי פתילים ממנה ואתפרנה:

משרא דסכיני. ערוגה של סכינין:

ורציצה. אפרוח שמת בתוך ביצתו:

אחוי לן מאנא דלא שוי חביליה. כלומר הראה לנו כלי שאינו שוה ההפסד שהוא עושה:

אייתי בודיא הביא מחצלת ופשטה ולא היתה יכולה ליכנס בפתח כשהיא פשוטה:

אמר להו אייתו מרי וחציני וסתרו לבבא כדי שתהא יכולה לצאת בו אמר היינו מנא כו':

הרי החזיר להם תשובה כל ששאלוהו ונצחם ואייתינהו לספינתא כל חד וחד בביתיה:

בפירש"י בד"ה ואיבעית כו' בהמה מחיה אחד לשנים כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה אחד לשלש כו' אחד לשלש אלא ניחא ליה כו' עכ"ל כצ"ל:

הא' ההוא גברא כו'. והוא מבואר שאלו המינים כפרו במעלת ישראל ובחכמה אשר להם ע"י תורת אלהית שנתייחדו ישראל ליתנה להם יותר מכל שאר עובדי כוכבים וע"י התורה נעשו ישראל בת זוגו ובת מזליה של הקב"ה כמפורש בכמה כתובים והם כפרו בזה וזה שהביאו לו משל בדרך ארץ גברא דאזל ובעי איתתא ולא יהבו ליה מאי חזי דאזיל היכא דמידלי כו' דודאי אינו אזיל להיכא דמדלו מיניה דמכ"ש לא יתנו אותה לו אבל אזיל ליותר שפלה מהראשונה דאולי אותה יתנו לו וכן הוא הדבר הזה שכבר החזיר התורה לכל העובדי כוכבים כמ"ש וזרח משעיר גו' מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן כו' ולא קבלוה וא"כ ע"כ מה שהלך אחר כך לישראל שיקבלוה לא משום דמדלי מינן אלא שהם יותר שפלים במעלה והשיב להם משל נמרץ בזה שהתורה נמשלה למסמר נטוע וליתד תקועה יתד שהכל תלוי בה ואין לתקוע יתד למטה בכותל כי אין ראוי לתלות בו שום דבר אבל יש לתוקעו למעלה בכותל במקום שאפשר לתלות בו כל דבר כן הוא התורה שהיא יתד שכל העולם תלוי בה וע"כ נצטרך לתקוע אותו למעלה מן העולם דהיינו באומה הישראלית שיש להם אחיזה בעולם העליון בצורת יעקב החקוקה תחת כסא הכבוד ובנשמתן שקבלו אותה בהיותם שם כדכתיב אשר איננו פה וזה שסיים דמתרמי ליה בת מזליה הם ישראל שאין להם מזל בשמים כמו שיש לשאר עובדי כוכבים לכאו"א מזל בשמים אבל הם בת מזלו של הקב"ה כמ"ש יעקב חבל נחלתו גו' והוא למעלה מן השמים כמ"ש על ויוצא אותו החוצה גו' דהשתא היתד אשר עולם התחתון תלוי בו עליו דהיינו התורה הוא תקוע בישראל אשר הם למעלה מן השמים וא"כ מה שהחזיר התורה לכל העובדי כוכבים לאו היינו מטעם שאמרתם שהרי לא אפשר היה לתקוע היתד בכם למטה שא"א היה לתלות עליו כל העולם אבל מה שהחזיר התורה לעובדי כוכבים גלוי וידוע היה לפניו שלא יקבלוה כדאמרינן במדרשות וריב"ח לא היה חש להשיב להם במשל הזה רק על שאלתן במשלם:

הב' שאלו לו כלפי מ"ש בכ"מ שהתורה ניתנה לישראל במתנה דר"ל כדרך הנותן לחבירו שהוא מקנה לעולם ולא כמלוה לחבירו שאינו רק לזמן שהתורה ניתנית לע לעולם בלי זמן אבל אלו הכופרים אומרים שאינה דרך מתנה רק דרך הלואה ושאלה ליבטל לזמן וז"ש גברא דאוזיף לחבריה פ"א וטרפו שלא שלם לו ולא קיים הבטחתו לשלם לזמן קבוע הנקבע לו מאי חזא דהדר יזיף ליה דודאי אינו מלוה לו שנית הנה גם אתם בית ישראל שהתורה נתנה לכם רק דרך הלואה ואתם טרפו לו שלא שלמתם אותה לו בזמן שקבע לכם בהיותכם על אדמתכם שעברתם על מצותי ועוד היום אין אתם מקיימין את המצות בגלותכם מאי חזא דהדר יזיף לכם כמו שאתם אומרים שיהיה כן לימות המשיח שנאמר וכרתי את בית ישראל גו' ברית חדשה דכיון שאין אתם פורעים לו הישן למה יזיף לכם ברית חדשה לימות המשיח. והשיב להם גם בזה משל נמרץ גברא דאזל לאגמא כו'. ר"ל מי שישלח עבדו להביא לו מאגמא סך ידוע קנים והנה הוא הלך וקטל קנים ככל מצות אדונו עליו אך אחר שמחברם באגודה ולא יוכל לשאת את כולם ביחד למקומם שקבע לו האדון ולפי שאין ראוי לפחות ממצות אדונו ע"כ הוא ממתין עד דמתרמי לו לעזרו שיוכל לשאת אותן למקום שקבע לו אדוע וכדי שלא יבטל ממלאכתו הוא מוסיף וקטל ואנח עילויה כן הוא הדבר הזה שאנו עושים מלאכתנו דהיינו שאנו לומדים כל התורה כמצות השם יתברך ברוך הוא עלינו שהוא דמיון קטל הקנים אך שא"א עלינו לשאת עול המצות כולם ביחד שיש מהם שתלוים בארץ ובמקדש עד יבא משיח שהוא העוזר לע לישא עול המצות במקום הנקבע לנו דהיינו בארץ ובמקדש והיא הברית החדשה שאמר שאז נוסיף חלק בעיון כמ"ש כולם ידעו אותי גו'. וכשראו המינים שלא נצחו אותו בויכוח הזה א"ל שהוא יאמר מלתא דבדיאי שהענין שקר והוא רמז ע"ד חכמה וע"ז אמר הכתוב הצילני משפת שקר מלשון רמיה גו' דהיינו ממה שבקשו אלו הכופרים לדבר עמו בשפת שקר שהענין שקר כפי הדבור וגם הוא לשון רמיה ע"פ מרמה וחכמתם הצילני מהם מקטלא שאוכל לנצחם:

הג' שאמר להם במשל נמרץ במילי דבדיאי כודנייתא דילדה כו' וע"פ מ"ש פ' מקום שנהגו הוא ענה גו' פסול היה והביא פסול לעולם דכשם שהפרדה אינו זרע שיקרא ע"ש אביו שהוא בא מן הסוס והחמור גם אין לו זרע כך העובדי כוכבים פסולים הם ואין להם זרע שיקרא ע"ש אביהם דאין להם יחוס אב ז"ש בהם וזרמת סוסים זרמתם דהיינו כעין הזרמת שיש לסוס עם החמור שבא מהן הפרדה ולפי שכבר אמרו לו שאין ללות לישראל עוד והברית החדשה פירשוהו שלא נאמר על ישראל רק על אמונתם כמ"ש המינים וע"כ א"ל כודנייתא דילדה והוי תלי לה פיתקא כו' דהיינו שטר צוואה שיפרעו בניו למי שהלוה בבית אביהם מאה כו' וזה משל דודאי זה אינו שאינו מלוה לפרדה כיון שלא יהיו לו בנים לפרוע מהם כן הענין עובדי כוכבים שנדמו לפרדה הזאת שאין לה בנים נקראים על שם אביהם ליתבע מהם הפרעון וא"כ ע"כ ברית חדשה לא עליהם נאמר ליתן אבל לישראל ראוי ללוות שיוכלו לפרוע ע"י בניהם שנקראו ע"ש אביהם לעולם שהשם יתב' מעיד עליהם. וא"ל כודנייתא מי ילדה כו' שהם לא הבינו הנמשל מזה. וא"ל הי ניהו מילי דבדיאי שהרי בזה אתם חפצים לדבר במשלים במילי דבדיאי ובזה נצחם במה שלא הבינו כאן דבריו לפי הנמשל ולכך לבסוף אייתינהו למיכל כו' אך כשראו שהוא נצחם במה שלא הבינו באו הם לשאלו ג"כ במילי דבדיאי אולי יוכלו לנצחו שלא יבין גם הוא דבריהם. וא"ל מלחא כי סריא במאי מלחי ליה כו' מבואר כי הברית אשר לו יתב' עמנו הוא הברית לעולם כמו המלח שהיא הדבר המתקיים לעולם וכמ"ש ברית מלח עולם כו' אבל הכופרים אומרים שאינו לעולם וכבר ביטל הברית עמנו בהיותנו בגלות המר ואותם לקח לעם תחתינו וז"ש מלחא כי סריא כיון שהברית מלח אשר עמנו סריא ואינו קיים בגלות במאי מלחי ליה שוב להתקיים לעולם וע"ז השיב להם ורמז להם ע"פ כוונתו דלעיל וא"ל בשליא דכודנייתא שהעובדי כוכבים נדמו לפרדה כי לפי שדימו הם להיות בטל הברית עם ישראל ולקיים הברית עם העובדי כוכבים אמר כי הם כמו הפרדה שאין לה שליא למלוח בה לעשות דבר המתקיים שאין להם זרע נקרא ע"ש אביהם כמ"ש וא"א לקיים הברית עמהם לעולם אבל ישראל שיש להם זרע אחריהם יתקיים בהם הברית לעולם כמ"ש באברהם והקימותי את בריתי וגו' ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם וגו' וז"ש שאין שליא לכודנייתא ואין לכם זרע אחריכם להיות מתקיים בכם הברית אבל המלחא והברית שלנו ודאי לא סרח והוא קיים לעולם לזרעינו אחרינו. וא"ל עוד בני לן ביתא באוירא כו' שא"ל הגם בהיות ישראל על אדמתם ובית המקדש בנוי היה לכם מעלה יתירה שהיה רוח הקודש באהלכם והייתם דבקים בה' אלהיכם אבל מאז אשר נחרב הבית וגליתם משם הייתם נפרדים ממנו כי מי יבנה לכם ביתא באוירא שישכון עליו רוח הקודש משם שהרי אין לכם בארץ מקום לבנות בית שהוא ביד שונאכם והיה התשובה אמר שם תלה ליה בין רקיעא כו' הראה להם דבכל מקום נמצא הקב"ה לצדיקים כמ"ש למה נקרא שמו מקום שבכל מקום שהצדיקים עומדים שם הקב"ה נמצא להם שנאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו' ובכל גלות וגלות הוא דבק עמנו באויר רוחני מבלי בית הבנוי מחומר גשמי אבל אתם אסיקו לי ליבני וטיני כו' ר"ל אתם שתאמרו שנפרד ממנו והיה הדבקות בכם הנה אסיקו לי ליבני וטיני כו' כי אין עמכם דבר רוחני הנדבק לכם רק דבר גשם וחומר. וא"ל עוד מציעותיה דעלמא כו' שא"ל שאף שכן היא שדבקותכם באויר רוחני בלא בית היינו במקום הקדוש בירושלים שהוא במציעות העולם וכמ"ש וזה שער השמים שמשם שפע החכמה ירדה לכם אבל אתם שאינכם שם במקום ירושלים אין עמכם שפע החכמה והשיב וזקפה לאצבעותיה הכא ר"ל כי אין עולם מקומו אבל הוא מקומו של עולם ואין לו גדר במקום כי הוא איע גשם ובכל מקום שכינתו שרויה כמו במציעותה של עולם אבל הכופרים אלו האמינו בגשם ולכך לא הביע דבריו וא"ל ומי יימר והשיב להם אייתו כו' כיון שאתם מאמינים בגשמות וכדברי הקיסר פ' א"ט לריב"ח הנה אייתו לכם אשלי למדוד עד מקום שכינתו במציעותיה דעלמא אבל אנו מאמינים שאינו גוף וכל העולם במקומו ואין כאן מקום מציעות לשכינתו. עוד א"ל אית לן בירא כו' הבאר הזה רמז למקום ששואבין ישראל רוח הקודש כדאמרינן שמחת בית השואבה שהיו שואבין משם רוה"ק ונאמר כי אותי עזבו מקור מים חיים וא"ל הנה הבאר שהיה לכם הוא עתה חוץ מהעיר שלכם דהיינו חוץ מהעולם שכבר עלתה השכינה למרום בחורבן הבית כדאמרינן בעלמא ואי אפשר לכם להוריד אותו הבאר שמחוץ לעיר אל העיר אבל בארות ומזלות העובדי כוכבים הוא בתוך העיר דהיינו בעולם כגלגל המקיף ואשר משם יבוא להם שפע ברכתם והשיב אית לן חבלים חזקים להורידן אף מחוץ לעיר דהיינו ממרום ע"ד יעקב חבל נחלתו ואמרו במדרש צדיקים יירשו ארץ וגו' וכנגדן עמדו ז' צדיקים שהורידו שכינה לארץ ואלו הן אברהם כו' עד וכתיב וירד ה' על הר סיני אבל לכם ודאי לא היה אפשר להוריד מחוץ לעיר דאין לכם לעשות רק חבלים פחותים עשויים מפארי שהן רשעי עובד כוכבים שנדמו למוץ המעורב בפארי וסובין. ועוד א"ל אית לן ריחייא דתבירא כו' רמזו לו שהיה לכם לישראל ריחיים משלחן גבוה מיום שהייתם לו לעם כענין שאמרו שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים וכל זמן שהייתם בארץ הייתם אוכלים משלחנו ע"י הקרבנות והרי עתה אתם גולים משלחן הזה כמ"ש ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ונשבר לכם ההוא ריחייא והשיב להן כרוכו כו' מהידוע כי הצדיק נמשל לצור כמ"ש אברהם ושרה טומטמים היו שנאמר הביטו אל צור וגו' אביכם וגו' דר"ל אף שהיו טומטמים מבלי טבע ההולדה כצור הזה הביטו אליו שע"י מעשיהם הטובים נשתנה טבעם והולידו וז"ש כרוכו לן כו' דודאי במעשיכם א"א לשעת טבע הצור ולעשות ממנו חוט אבל צדיקים שלנו שבכל דור שנמשלו לצור הם בעצמם החוט לתפור ריחייא הנשבר כמ"ש ג' פרנסים טובים עמדו להן לישראל המן בזכות משה הבאר בזכות מרים הענן בזכות אהרן והם היו לנו חוט המשולש לתפוס הריחיים להיותע זוכין משלחן גבוה וכ"ה בכל דור כמ"ש ברבי חנינא בן דוסא כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא כו'. ועוד א"ל מישרא דסכינא כו' ר"ל דיש לכם הרבה מונעים אשר מונעים אתכם מלבא אל השלמות והן הן הסכנות והצרות שבכל דור ודור שנדמו למישרא דסכינא המונעים האדם מלילך למקום מגמתו דרך שם והשיב להם ע"פ מ"ש בפ"ק דב"ק משלחי רגל השור והחמור כל העוסק בתורה ובג"ח זוכה לנחלת יששכר דכתיב ביה חמר גרם וכיוסף דכתיב ביה עמים ינגח יחדיו וגו' והיינו שע"י ג"ח ותורה נבא אל השלמות שמצילים אותנו מהצרות והסכינים בקרן השור וחמור כיוסף ויששכר או שרמז להם על קרנו של המשיח וחמור ע"ש עני ורוכב על החמור שהוא יצילנו מכל המונעים שלע להגיע אל השלמות. ועוד אייתו תרי ביעי וא"ל הי זוגיתא כו' ע"ד שאמרו בשמעתין תרנגולת לכ"א יום וכנגדו בלוז ואמרינן שרמז ירמיה מקל שקד אני רואה שהם כ"א יום מי"ז בתמוז עד ט' באב והם רמזו לו ימים אלו בזוגיתא אוכמתא ע"ש הגלות ולפי שיש עוד כ"א ימי סליחה ושמחה מי"ט ראשון של ר"ה עד כ"א תשרי שהוא הושענא רבה יום גמר החתימה כדאיתא במדרשות והוא שרמז לו בזוגתא חיורתא ג"כ ע"ש ליבון עונות וכך א"ל הרי תרי ביעי שהתולדה מב' זוגיתא הן כולן לבנים ואין ניכר איזה מהשחורה ואיזה מהלבנה כן אין לכם היכר כי מקרה א' יקרה את כולן שהפורעניות והטובות שוים בימים בשיעור א' זה כזה כ"א יום הן ואין כאן מקום תקוה לכם והשיב בדוגמא זה עיזי אוכמתי כו' הן ב' שעירים שהביאו ישראל ביה"כ החיורתא היא שהיתה לה' והאוכמתא שהיתה לעזאזל והגבינה שהיא התולדה מהן שניהן לבנים שגם השעיר לעזאזל היה מלבין עונותיהם של ישראל שנאמר ונשא השעיר וגו' וכמ"ש שהיו קושרין בההוא שעיר המשתלח חוט של זהורית וכיון שהגיע למדבר היה מלבין וכן הוא הענין בב' זוגיתא שהיו שניהם תולדותם לכ"א יום ותולדות שניהם היו ביצים לבנים כי הנה שני שיעורים כ"א יום ג"כ תולדותיהן שוין בליבון כי כמו שהכ"א יום שמר"ה עד הושענא רבה תולדות ליבון עון וכפרה עליהם כן גם ימי כ"א יום פורעניות מי"ז בתמוז עד ט' באב היה תולדות ליבון עונות כי הצרות ויסורין מכפרין כמ"ש הגלות מכפר. ועוד אמרו ליה ורציצא דמית מהיכא כו' שאלו הכופרים לא האמינו בהשארת הנפש אבל האדם קונה שלימות שלו בעה"ז וע"כ אמרו הגם שיש לכל איש מישראל דבקות נפשי באלהים בהיותו חי בבוא משיח להשלים שלמותו אז במעשים אבל רצוצא שהם כלל ישראל בגלותם שכל ימיהם בצרה ע"ש והיית אך עשוק ורצוץ כל הימים שהוא מת בגלותו מה שלמות יגיע לו בתורתו ובמעשיו ולהיכא רוחו ונשמתו נפיק להשיג שלמותו והשיב להם ע"פ אמונת תורתינו דמהיכא דעל הנשמה ר"ל שהנשמה היא נצחית לפי מעלתה דמהיכן דבאה דהיינו מתחת כסא הכבוד להתם נפיק במותו כמ"ש והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים שיש לה שם השארות נפש לזמן התחייה. ועוד א"ל בסוף דבריהם בענין האמונה באחרית הימים שהעידו עליהם הנביאים שיאבדו העובדי כוכבים וישראל ישארו לחיים וע"ז דימו ישראל לכלי שפל כמ"ש נבלע בגוים ככלי אין חפץ וגו' דר"ל דבגוים נבלע כך אבל הוא יתב' ב"ה חפץ בהם שקראם ארץ חפץ ונאמר כי חפץ ה' בך ואמרו כל הגוים שזה החפץ לא שוי' חביליה שהעולם מלא כזה מהם יאבד בשביל ישראל כאשר יורו הנביאים ע"ז. והשיב להם אייתו כל חד בודיא כו' הם כלים שפלים אשר העובדי כוכבים נמשלו בהם שנמשלו לקש שנעשו מהם המחצלות השפלים האלו והן ודאי אינן שוין חבילייהו לסתור האדם את ביתו בשבילם אבל עמו ישראל שהם חפץ וכלי חשוב בעיניו ית' ב"ה במ"ש ואתם תהיו לי סגולה מכל העמים וגו' דימה אותם לכלי סגולה וחביב הניתן באוצר מכל שאר העמים שאינן רק ככלים פחותים שאין האדם חש ליתנן באוצר וראוי בשביל חפץ וכלי כזאת החביב ונתון באוצר שיסתור האדם ביתו להשיגו כן ראוי שיסתור ויאבד יתב' ב"ה כל העולם בשביל ישראל החביבים וסגולים לו מכל העמים וה' יראנו נפלאות מתורתו אמן:

גמרא דאי חזו כרעא דעיילא קטלי להו לבראי ודנפקא כו' לגוואי. מפרש"י נראה דהוה גריס איפכא. לכן הגהות הצ"ק בדבריו ד"ה מגוואי הוא שבוש. אולם ק"ל לפירושו מדוע קטלי להן. כיון דהדרבנאי לא היו הורגים שום אדם אא"כ נכנס כולו לפנים כו'. ומסתמא כי כן נצטוו מפי הזקנים וכדמוכח מגירסתו:

שם אפכה לסנדליה קטלי להו לגוואי. מפרש"י נראה דלא הוה גריס לה:

שם דאזיל היכא דמדלו מינה. כצ"ל וכמו דמצויין בפרש"י וכ"ה בע"י:

רש"י ד"ה ינוקי מלעיל. בעלייה. נראה דר"ל במושב המעולה (עי' ב"ק טז ב ושם) אבל כולם היו בבית אחד:

רש"י ד"ה חייטה וכו'. נ"ב דבור זה צ"ל קודם ד"ה מפארי:

ד"ה כרוכו לי וכו' כדרך נשים שמוציאות חוטין כצ"ל:

אָזַל, אַשְׁכַּח דָּרְבְּנָאֵי מִגַּוָּאִי וְדָרְבְּנָאֵי מִבְּרָאִי. פירוש היה לחצר שלהם בית שער זה לפנים מזה והיו יושבים שומרים בבית שער הפנימי להרוג את היוצא מבפנים בלא רשות והיו יושבים שומרים בבית שער החיצון להרוג את הנכנס מבחוץ בלא רשות והיו פורסים אפר על האסקופה החיצונה כדי שיהא בה סימן מדריסת רגל הן מן הנכנס הן מן היוצא ואלו היה להם חק זה רק ביום שיושבים בעליית הועד שלהם שלא יוכל ליכנס זר אצלם וגם לא יוכל אחד מהם לצאת חוץ וכל יום אחר שישבו בעליית הועד פורשים אפר חדש על האסקופה כדי שיהיה שיהיה בה סימן הנזכר וזו עליית הועד שלהם יוצאה על רשות הרבים ויש בה חלונות פתוחים לרשות הרבים אשר מהם נראית האסקופה שפרוש עליה האפר.
מה עשה רבי יהושע? דרס בסנדלו על האפר שבאסקופה כאלו הוא נכנס וחזר והפך סנדלו ודרס בו על האפר כאלו הוא יצא ובעת שדרס לא ראוהו היושבים כי הדלת לא היה פתוח להדיה והיה חוצץ כנגד ראיית עיניהם ועשה כן והלך לו ועמד מרחוק ברשות הרבים לראות מה יעשו לאורבים, והנה אלו היושבים בעלייה שרואין כל שעה האסקופה ראו מן החלונות על האפר שבאסקופה סימן של יציאה וסימן של כניסה לכן ירדו והרגו את האורבים כולם היושבים בחיצון והיושבים בפנימי ובדעתם להביא אורבים אחרים במקומם ומה דביני וביני נשאר הפתח בלא שומרים ובא רבי יהושע בן חנניה ונכנס אין מונע.

אָמַר לְהוּ: חַכִּימַיָא דִּיהוּדָאֵי אֲנָא, וְאַתָּאִי לְמִיגְמַר חָכְמָה מִינַיְכוּ. הא דהגיד להם שהוא יהודי אמר כן בחכמה כי רצונו לומר להם שאם נצחם יאכלו עמו בספינה ואם לא היה מודיעם שהוא יהודי היו חוששין שמא כישוף עושה להם באכילה אך כיון שאמר לו שהוא יהודי האמינו כי ביהודים אינו מצוי כישוף, והגיד להם שהוא חכם של היהודים כדי שיכבדו אותו וישאלו ממנו תחלה דאז ידע ערכם ועניינם וגם הוא יעשה להם שאלות כפי ערכם, והשיבו לו מאחר שאתה זקן ואתה חכם היהודים הנה אצלכם הזקנים הם יותר משובחים על כן אנן ניבעי מינך מילתא.

הַאי גַּבְרָא דְּאָזִיל בָּעִי אִיתְּתָא. הנה בכל שאלות ותשובות אלו שהיו ביניהם מתחלה ועד סוף פרשתי בס"ד בהם בדרשותי ולא כתבתים פה כדי להקל בהוצאת הדפוס ואי"ה נדפיסם במקום אחר בעזה"י.

אִית בֵּיה תְּלָת צִילְמִין חָד מָטִי יָדֶיהָ אֲרֵישָׁא וכו'. נראה לי ואלו המראות שראו שם הם תולדות השטן שכך נדמה להם למראה עינים דוקא חד מנח ידיה ארישיה רמז לכוחו של שטן המקטרג על חסרון המחשבה שבראש וחד מטי ידיה אלביה רמז לכוחו של שטן המקטרג על חסרון הכונה שבלב ובתרא דכולהו מחוי בידיה לאחוריה רמז לכוחו של שטן המקטרג על קלקול המעשים שהולכים בהם לאחור ולא לפנים.
אי נמי חד מנח ידיה ארישיה רמז לקטרוג של שטן שמקטרג על הגאוה שיתגאה במצות וחד אלביה רמז על קטרוג שמקטרג שעושים המצות בכונה זרה לשם פניה אחרת וחד לאחוריה רמז לקטרוג בעשיית המצות שהם מצוה הבאה בעבירה דמשתתף בה השטן הוא הקליפה שהיא באחורי הקדושה.
ועוד נראה לי בס"ד אותם מים בלועים רמז ודוגמה למדור הקליפות שעליהם אמר דוד המלך ע"ה אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ (תהלים סט, טז) ונראה שם דמיון שלשה צלמים שהם כנגד נחש וס"מ ושטן וראה חד מטי ידיה ארישא זה נחש שכוחו באות נו"ן שבראש שמו ולעתיד ינטל ממנו כנודע וישאר חש כמו שאמרו המקובלים ז"ל וזה הטעם דנחש התחתון ארס שלו בראשו ועתה מנח ידיה רצונו לומר כוחו לרישיה הוא אות נו"ן הנזכר.
וחד מטי ידיה אליביה זה כנגד סמאל דעתה הקדושה שבו היא באות א' שהוא באמצע שמו ולעתיד ינטל ממנו אות א' וישאר סמל שהם רע גמור ולא יתקיים הרע לבדו ויתבטל מאליו ולכן עליו רמוז בפרשת ואתחנן פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה (דברים ד, טז) ולכן מנשה שעשה הצלם בהיכל דוגמת ס"מ קראו הכתוב ביחזקאל סימן ח' בשם סמל דכתיב אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה (יחזקאל ח, ג) וכן בדברי הימים ב' סימן ל"ג כתיב וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית הָאֱלֹקִים (דברי הימים ב' לג, ז) ולכן זה הצלם היה מנח ידיה אלביה רמז לאות א' שעומד באמצע שמו כי עתה כוחו וחיותו ממנו ולעתיד יסתלק זה הכח ממנו.
ובתרא דכלהו צלם השלישי מחוי בידיה לאחוריה זה כנגד השטן שכוחו באות נו"ן שהוא בסוף שמו ולעתיד ינטל ממנו וישאר בו ט"ש. גם עוד אמר 'מחוי בידי לאחוריה' לרמוז על מקום יניקת הסטרא אחרא שהיא מן האחור לכן מזון הקליפות צואה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל על קליפת 'בית פעור' וכנזכר בספר עץ חיים.

סבי דבי אתונא. ראיתי בספר הישר לר"ת כ"י שפירש מכשפין שעומדים כלם בבית אחד ורבינו מאיר פירש בנין עשוי כעין כבשן וכן קבלה מפי רבו ויש ספרים בארץ יון שכתוב בהם דבי אתונס היינו צוען מצרים עכ"ל:

רציצא דמית מהיכא נפיק רוחיה מהיכא דעייל. פירשו גורי האר"י זצ"ל דשאלו על מלכות אביה בן ירבעם שהיה מלכותו כאפרוח שלא נתפתחו עיניו ומהיכא נפקא רוחיה כלומר מאיזה דין נאבד והלא בתחילת מלכותו נאבד ולא עשה שום עון. והשיב בהאי דעייל כי אביו ירבעם אשר הכניס נשמתו שפרחה בו קודם החטא ובעונות הוא מרד במלכות בית דוד ולכן נתחייב מיתה וז"ס משיח בן אפרים שימות כי הוא מנשמה זו עד שהתפלל עליו דוד בעצמו בסוד חיים שאל ממך נתת לו:
א"נ שאלתם היה על מיתת תנוקות בעון אביהם מהי נפקא ר"ל מאיזה דין ומשפט יצאה והשיב ר"י בן חנניא בהא דעייל כי אביו בעת אשר הולידו און יחשוב על משכבו ויודע הקב"ה שיהיו אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם ולכן מתים דמוטב שימות זכאי עכ"ד ועמ"ש בעניותנו בקונטריס זה לעיל סוף סוכה בס"ד:

(ח ב) משרא דסכיני במאי קטלי וכו'.—ברור לכל שכל הויכוח הזה הוא מדברי חכמים וחידותם. וענין שאלתם כאן הוא ע"פ הנודע שמראשית היות ישראל לגוי הוא עם לבדד ישכון, לא התערב בגוים אשר סבבוהו, לא עשה כמעשיהם, לא התחתן בם ולא שתה יין נסכיהם. סגולת ישראל זו היא שעשתה אותו לעם עולם, והיא היא שעוררה עליהם קנאת לאומים, ובסבתה נולדה שנאת עולם לעם עולם מכל גויי עולם. זאת השנאה היא שנאת עם אחר ואמונה זרה, והתקיימה מראשית עד הדור האחרון הזה. ומי יודע עד מתי תמשך עוד. והנה האיבה הגדולה הזאת, אשר הפיצה רוב שרשיה בלב הגוים, אשר כל הרוחות לא יזיזוה ממקומה, ואף כי החליפה את בגדיה במשך הזמן ושינתה את גווניה כפי מנהגי המקומות וכפי נימוסי העתים והארצות; אבל לעולם לא יחסרו בין הגוים אנשים עזי נפש, אשר ידרכו על ישראל את לשונם לשון שקר, בהוציאם עליו שם רע ודברי כזב, אשר גם המוציאים יודעים, כי שוא המה. יודעים את האמת ומתכוונים למרוד בה. כי יבושו ויכלמו לגלות את סיבת שנאתם האמיתית החוצה ערומה כיום הולדה. והסיבה הנכונה היא בעבור התורה התמימה, אשר נתן לנו ה' ע"י משה עבדו, אשר היא מורשה לקהלת יעקב מאז קיבלוה מהר סיני בקולות וברקים, בענן וערפל ואש אוכלת. ובעבור זאת התורה באנו באש ובמים, ובעבור זאת התורה שחה לעפר נפשנו, גוינו נתנו למכים ולחיינו למורטים. ובעבורה היינו רצוצי משפט, עשוקים וגזולים כל הימים. ובעבור זאת התורה גלתה יהודה פעמיים, חרבה עירנו ונוטל בית תפארתנו. ובעבור זאת התורה לא מצאנו מנוח גם בארץ גלותנו, ורבות פעמים גורשנו מארצות ומדינות, ובעבורה ניתן למשיסה יעקב ורכושו לבוזזים, וגם משפט אזרח לא נתנו לו.

ובכלל יתחלקו שונאי ישראל בכל דור ודור לשתי כתות: הכת האחת והיא הגדולה, אשר בתוכה רוב המון העם, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, וגם מעט מזער מחכמי הגוים ומשכיליהם, המה בוש לא יבושו להטמין את רעתם בלבם, ולשונם תדבר הוות בגלוי, כי ישראל גוי חוטא הוא, מרמים את הבריות, מוצצים דם עם הארץ ברבית מופרזת וגם ישימו את דמנו ממש במשארותם אשר יאפו ממנו מצות לחג פסחם, כי כן תצוה להם תורתם; ובמרמה גזלו עשיריהם מאתנו את כספנו, ומאשר לנו עשו להם כל הכבוד הזה. ולכן טוב נעשה בעיני ה' ואנשים למחות את זכר ישראל מתחת השמים ושללם לבוז. ואך בזאת יכופר עון בית ישראל אם יאותו להיות כמונו לעם אחד: מפתנו יאכלו ואת יין נסכנו ישתו, ויתחתנו בנו וישכחו את אלקי אבותיהם, ואת תורתו יעזובו, ויתערבו בגוים אשר בתוכם הם יושבים ולא יזכר שם ישראל עוד.

הכת השנית מעטה בכמות ורבה באיכות, כי בתוכה נמצאים חכמים רבים הנודעים בשם, ועמהם רוב השרים אשר עתותי ישראל בידם, וגם אלה פקו פליליה בשנאתם את עמנו, כי מרחם אמם ינקו יחד עם חלבה גם את שנאת הדת; אך בוש יבושו לגלות את אשר בלבם ולדרוש כי ירצחו נפשות נקיים ויבוזו את רכושם רק באשר יש להם תורה אחרת ומאמינים בבורא אחד קונה שמים וארץ; ולכן יערימו סוד ובקרבם ישימו ארבם וטומנים בחובם את שנאתם הגדולה, אך בפיהם ירצו סלה בפני כל, כי רואים את ישראל פרועים לשמצה, ומצבם המוסרי ברע הוא, הולכים לאחור ולא לפנים, ורובם גונבי מכס ומשתמטים מלשלם את מסי הממשלה ומלעבוד בצבא, שונאים הם את עבודת האדמה ורודפים רק אחרי מלאכות נקיות וקלות, יונקים את לשד אזרחי הארץ, וכנגע הם לבני המדינה אשר ישבו בה. ואולם מאחר שגם הם נבראו בצלם אלקים מבורא אחד, אי אפשר לשלול מהם את הזכות האנושית לגור בארץ שנולדו בה ולהחיות זרע על פני הארץ; אך גם לנו הזכות לשמור את האזרחים יושבי הארץ מן העולם לבל ירעו להם העמים הזרים ולבל ימצצו את דמם. לפיכך הכרח הוא לחוק חוקים מיוחדים לישראל. לכן עשו חוק ולא יעבור כי עם ישראל לא יגור בכפרים ובערים הפנימיים, וגם הגבילו את מסחרם. וגם יגבו מהם מסים מיוחדים, ואת המסים הכוללים יגבירו עליהם יותר מאזרחי המדינה. ועוד חוקים רעים ומרים כאלה, אשר ימררו בהם את חייהם. ואת הרעה הזאת ימתיקו בפיהם באמרם כי בני ישראל עדיין אינם ראויים לקבל זכויות. ואולם כאשר ישפרו את מעשיהם ויתרגלו לעשות רק טוב, אז גם אנחנו נמהר להקל את עולנו מעליהם מעט מעט. והנה גם אלה יודעים את האמת כי גם בין גויי הארץ יש ויש מבריחי מכס, ורבים מלוים כספם ברבית מופרזת, רצוח גנוב ונאוף הרבה יותר לפי הערך מבהמון יהודים. וגם במוסר ובמדות יתעלו בני עמנו עילוי רב על גויי הארץ, אשר הם יושבים בתוכם, כאשר יודו גם חכמי הגוים, אף כי מצבם רע מאד מאד לעומת מצב העמים.

והנה כבר נודע כי בזמן חז"ל היו רגילים להתוכח עם חכמי העמים במשלים וחידות^*ולדוגמא עי' חגיגה ה ב וגטין נו ב., וגם בין ר' יהושע בן חנניה וסבי דבי אתונא היה ויכוח כזה על סיבת השנאה הגדולה אשר לעמי הארץ על עם בני ישראל. ועל אודות זה פתחו סבי דבי אתונא במשל פיהם ויאמרו: דע נא, חכם היהודים, כי יש בתוכנו עם אחד, קטן כערוגה קטנה, אך דרכו להזיק כערוגה המצמיחה סכינים, כי דוקרים הם את אזרחי הארץ וחותכים את בשרם ויונקים את לשדם, וכנגע הם לממשלה ולמדינה. ומאשר כי חכם אתה, עוצה לנו עצה; מה לעשות בסכינים אשר בזאת הערוגה למען לא יוכלו עוד להרע לאזרחי הארץ, אשר הם יושבים עליה?

וישא ר' יהושע את משלו ויאמר "בקרנא דחמרא". וענין מענהו באשר לא ידע דעת הזקנים הללו איך היא, אם ככת הראשונה, אשר יאמרו להכחיד את ישראל מגוי; או ככת האחרונה, אשר חפצם הוא להקיפם בחוקים קשים ובגזירות רעות. ולכן ענה להם דבר השוה לשניהם: לכת ראשונה ירמוז לבל ידמו בנפשם שיוכלו למחות את שם ישראל ולכלותם מעל פני האדמה, כי דבר כזה לא יהיה לעולם, והוא בגדר אי־אפשרות, כי עוד לא נוצר כלי נשק כזה אשר יצלח לאבד את עם ה' אלה. וכבר שָׂם ה' דבר אמת בפי הנביא "כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך" (ישע' מג ב), ונאמר "כל כלי יוצר עליך לא יצלח" (שם נד יז), כשם שלא נברא קרן לחמור.

והחכמים האלה לא הבינו את תשובת ריב"ח, כי הם היו מבני הכת השנית, ורצונם היה רק ללחוץ את ישראל במשפטים לא יחיו בהם ולהגביל את זכויותיהם בחוקים קשים וכיוצא בהם. לכן שאלוהו "ומי איכא קרנא לחמרא", באמרם: גם אנחנו יודעים כי כבד הדבר מאתנו ולא נקל הוא לאבד את ישראל מגוי, וגם לא זאת מגמת חפצנו.

וישא עוד ר' יהושע את משלו ויאמר "ומי איכא משרא דסכיני", כלומר: גם לפי דעתכם יש במענתי תשובה למחשבתכם לענות את ישראל וללחצו מפני שהם אנשים רעים ומזיקים. דעו נא שכמו שאין ערוגה של סכינים כך לא נמצא בעולם שום אומה, שכל אנשיה רעים וחטאים; וגם בינינו יש רבים ישרים וטובים, רחמנים וגומלי חסדים הרבה יותר מאשר בשאר האומות. והרעים אשר בינינו הם בטלים ברוב. ולפי ערכנו ימעטו הפושעים אצלנו כנגד עמים אחרים.

מי כתיב מכל החיה ומכל הבהמה. דנידרוש מכל החיה שנתקללה יותר מבהמה: [מכל הבהמה כתיב. משמע מבהמה המקוללת יותר כך נתקלל ואין לך מקוללת בבהמה גסה יותר מחמור]: כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשלש. כגון בהמה דקה טהורה דעיבורה לה' חדשים ובג' זימני (תלתא) הוי ט''ו: אי בעית אימא מכל הבהמה. דמשמע מכל הבהמה המקוללת יותר: ואיבעית אימא. לשם קללה נאמר הלכך קללה חמורה שתוכל לדרוש מן הפסוק שדי עילויה והכי נמי איכא לאקשויי ואימא כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשנים ומאי ניהו חמור משועל כך נתקלל הוא מחמור אחד לשנים דהוו להו ב' שנים אלא איכא לתרוצי קללה שדי עילויה ועוד מכל הבהמה ומכל החיה כתיב דמשמע דמשום בהמה שיתירה קללתה על שום חיה ומצינו חמור מקולל מחתול אחד לשבע: לכמה מיעבר ומוליד. כמה שוהה עיבורו במעיו: דבי אתונא. מקום: והא משמשי שמושי. ואי הוו מעברי לא הוו משמשי שדרך חיה ובהמה מאחר שנתעברה אינה מקבלת זכר: והא חכימי. הנהו סבי וירדו לסוף המעשה: זיל זכינהו. נצחם: ביסתרקי. כסאות: כי מטא להתם. לכרך שלהם: עביד חיותא. מחתך בהמה: ואנא רישא דחיותא אמרי לך. בתמיה: סגי. צעוד ולך לפני: דרי כריכא דקני. טול חבילה של קנים וכי מטית התם נגד הפתח זקוף החבילה לארץ: כמאן דמיתפח. כאדם העומד לפוש: אזל. ר' יהושע: אשכח דרבנאי. אורבים: מבראי. שלא יצא אחד מן הזקנים לחוץ: מגוואי. שלא יניחו אדם ליכנס וכי חזו הנך סבי כרעא דעיילא קטלי להו [לבראי] שהיתה אסקופת החדר עבה ושופכין סובין או עפר עליה וניכרות בה פסיעות האדם וכי חזו כרעא דעיילא קטלי לשומרי [בראי] כי הניחו לבא וכי חזו כרעא דנפקא קטלי להו [לגוואי] שהניחוהו לצאת והשומרים לא היו הורגים שום אדם אא''כ נכנס כולו לפנים על כרחן או אחד יוצא כולו לחוץ: אפכיה. רבי יהושע לסנדליה ועמד על האיסקופה ונראית פסיעה אחת נכנסת ופסיעה אחת יוצאה ודחפוהו השומרים ויצא וכשבאו הזקנים ראו כן ודימו ששני בני אדם הן אחד נכנס ואחד יוצא וקטלינהו לכולהו שומרים ואח''כ נכנס רבי יהושע: ינוקי מלעיל. בעלייה ולהרע נתכוונו שהנותן שלום לעליונים תחלה הורגים אותו התחתונים ואומרים אנו הזקנים ולנו היה לך ליתן שלום תחילה והנותן שלום לזקנים הורגין אותו הבחורים ואומרים הלא אנו חשובים מהם שאנחנו למעלה והם למטה: מאי עבידתיך. מאי בעית הכא: אי הכי. דחכימא את ניבעי אנן מינך: אי זכיתו בי. אם תנצחוני: דמידלו מינה. שמיוחסת מן הראשונה ושואל אותה הרי יש לו ללמד הואיל ולא נתנו לו את הראשונה כל שכן זו: סיכתא. קביליי''א: [דצה] לתתאי. דצה השפיל ידו ונעצה בכותל במקום שאין חור ולא על דלי דצה הגביה [ידו] ודצה במקום שיש חור ועל: גברא דאוזיף וטריף. שהלוה מעות לחבירו ולא נפרע ממנו אלא בקושי שטרף לקוחות: מאי חזי דהדר אוזיף. לאחריני ולא נתייסר מן הראשון: לאגמא. ליער: קטיל קמא טונא. חתך חבילה ראשונה ולא מצי ביה להרימו על שכמו: הדר קטיל ומנחה עליה. הואיל וצריך סיוע אחרים עד דמיתרמי' איניש ומדלו ליה והאי נמי הואיל והפסיד באמנה ראשונה חוזר ומאמין לאחרים עד שמזדווג לו לאדם נאמן ומשתכר בו: מילי דכדי. דברי רוח ל''א מילי דכזיב דברי כזב: כודנתא. פרידה: והוה תלי פיתקא. שטר בצוואר הוולד: הי נינהו מילי דכדי. אלו הן דברי רוח: סיליתא. שיליא: מפארי. עשו לי חבלים מסובין ואם אינכם עושין שאילתי אף אני לא אעשה שאילתכם: חייטיה. תפור אותה: כרוכו לי גרדי מינה. הוציאו לי ממנה חוטין כדרך נשים שמוציאין חוטין מן הבגד ותופרין אותו בהן: גרדי. בלע''ז פירנ''ש: משרא דסכיני במאי קטלי ליה. ערוגה דסכיני במה קוצרין אותה: זגתא. תרנגולת: ורצוצא דמית. אפרוח שמת בקליפתו: אחוי לן מנא דלא שוי חבליה. הראנו כלי שאינו שוה ההפסד שהוא מפסיד: בודיא. מחצלת: לא על בתרעא. שהיה ארוך ורחב יותר מן הפתח: אייתו מרי. פשויי''ר בלע''ז: וסיתרו. פתח הבנין והכותל עד שיכנס: אייתינהו. למיעל בספינתא הואיל וזכינהו היה מביאם אחד אחד בפני עצמו ומכניסו לחדר: וכי חזייה שיתין ביסתרקי. סבר כל חבירי יבואו כאן: אמר ליה. רבי יהושע: לספונא. רב החובל: שרי ספינתך. התר ספינתך ולך:

אחד לשלש ומאי נינהו עז מחתול. הכא ניחא טפי למנקט עז מכלב למ''ד (כלאים פ''ח מ''ו) מין חיה לפי שהחשבון שלהן מכוון טפי אחד לשלש אלא ניחא ליה למיפרך ככולי עלמא: