חולין קג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קג - ב

אחלב הוא דחייל, משום דהותר איסור חלב מכללו. שהרי בחיה אינו נוהג. וכיון דהוא איסור קל חל עליו איסור נבלה וטרפה. אבל על איסור אבר מן החי, דלא הותר מכללו, לא חל איסור נבלה, וטרפה. הלכך, חלב זה שתלשו מן החי, שיש עליו גם איסור אבר מן החי, לא חל עליו איסור טרפה, ואינו לוקה אלא שתיים, משום חלב ואבר מן החי.

כי אחא רב דימי אמר: בעא מיניה רבי שמעון בן לקיש מרבי יוחנן: כזית אבר מן החי שחלקו לשנים מבחוץ קודם שיתננו לתוך פיו, ולא אכל את שני החצאים בבת אחת, אלא בזה אחר זה - מהו? האם חייב כמו בכל האיסורים שבתורה, שהאכילות מצטרפות לכזית כל עוד הם בכדי אכילת פרס, או דלמא איסור אבר מן החי הוא שונה, כיון שהוא חידוש, שגם הגידים והעצמות מצטרפות לשיעור כזית, מה שאין כן בכל האיסורים שלא חייבים אלא רק על הבשר, ואין לך בו אלא חידושו, ולכן דוקא אם אכלו בבת אחת הוא חייב?

אמר ליה רבי יוחנן לר"ש בן לקיש: פטור!

שוב שאלו ר"ש בן לקיש: הכניס כזית שלם לתוך פיו וחלקו מבפנים, שבלעו לחצאין - מהו?

אמר ליה רבי יוחנן: חייב!

כי אחא רבין אמר: חלקו מבחוץ פטור.

מבפנים - רבי יוחנן אמר: חייב. וריש לקיש אמר: פטור. וסברת מחלוקתם: רבי יוחנן אמר חייב: שהרי נהנה גרונו בכזית שלם קודם שבלעו.

וריש לקיש אמר פטור: משום דשיעור אכילה, דהיינו כזית שלם, במעיו בעינן! כשהוא יורד לתוך מעיו, וליכא! שהרי קודם לכן נתחלק.

והוינן בה: אלא לרבי שמעון בן לקיש - היכי משכחת לה דמחייב על אבר מן החי? שהרי אי אפשר לבלעו כזית שלם ללא לעיסה?

ומתרצינן: אמר רב כהנא: בגרומיתא זעירתא! עצם קטן שעל כף הירך שיש בו רק מעט בשר, וגיד ועצם משלימים לשיעור כזית. והדרך לבלוע אותו שלם בלי לעיסה.

ורבי אלעזר אמר: אפילו חלקו מבחוך נמי חייב כיון שאינו צריך אלא לקרב את שני החצאים זה לזה הרי מחוסר קריבה - לא כמחוסר מעשה דמי!

אמר רבי שמעון בן לקיש: "כזית" שאמרו בכל איסורי אכילה שבתורה, צריך שיהיה באוכל שהוא בולע כזית חוץ משל בין השיניים! שמה שנשאר בין השיניים אינו מצטרף לכזית.

ורבי יוחנן אמר: אף אם הכזית אינו אלא עם מה שנשאר בין השיניים הרי הוא נחשב לכזית.

אמר רב פפא: בשל בין השיניים דכולי עלמא לא פליגי שאינו מצטרף לכזית, שהרי אין לו שום הנאה ממנו. כי פליגי בין החניכיים. במה שנשאר דבוק לחיך, שהגרון נהנה ממנו. מר רבי יוחנן סבר: מצטרף הוא לכזית שהרי נהנה גרונו בכזית. ומר ריש לקיש סבר: אינו מצטרף, דשיעור אכילה - במעיו בעינן!

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: אכל חצי זית והקיאו, וחזר ואכל חצי זית אחר - חייב!

מאי טעמא?

שהרי נהנה גרונו בכזית! שנהנה מטעם של שני חצאי זית. [אבל הנאת מעיו אין כאן, שהנאת מעיים היינו כאשר בטנו מלאה בכזית, וכאן לא היה כזית בבטנו אף פעם, שכשבלע את החצי השני כבר יצא החצי הראשון. מה שאין כן הנאת גרון היינו טעימה, והרי הוא טעם שני חצאי זיתים].

בעא רבי אלעזר מרבי אסי: אכל חצי זית והקיאו, וחזר ואכלו, מהו?

והוינן בה: מאי קמיבעיא ליה? אי נימא דמסתפקא ליה: אי אוכל שבלעו הוי עיכול, שאין עליו עוד שם אוכל אלא פירשא בעלמא הוא, וממילא אין כאן אלא אכילת חצי זית, אי לא הוי עיכול?

אם כן, ותבעי ליה כזית שאכלו והקיאו וחזר ואכלו, אם חייב שתי מלקיות או אחת בלבד, כיון דהוי עיכול?

אלא תאמר, דפשיטא ליה דלא הוי עיכול. והספק הוא: אי בתר הנאת גרונו אזלינן והרי נהנה פעמיים מחצי זית, דהיינו, הנאת זית שלם, וחייב.

אי בתר מעיו אזלינן ולא נהנה אלא מחצי זית.

אכתי תקשי ותפשוט ליה מדרבי אסי דבתר גרונו אזלינן, ואם כן, אין הבדל אם אכל חצי זית אחר או שאכל שוב אותו החצי?

ומתרצינן: רבי אסי גמריה איעקר ליה! שכח מה ששמע מרבי יוחנן [ביחד עם רבי אלעזר] שאפילו חזר ואכל אותו חצי זית חייב. שהרי אמר משמיה דרבי יוחנן דוקא באכל חצי זית אחר. ואתא רבי אלעזר לאדכוריה להזכירו שרבי יוחנן אמר אפילו באותו חצי זית, ומשום כבודו אמר לו בלשון שאלה. והכי קאמר ליה: למה לי חצי זית אחר? לימא מר בדידיה, באותו החצי, דאיכא למשמע מינה תרתי חידושים. דשמעינן מיניה דלא הוי עיכול, ושמעינן מיניה דהרי נהנה גרונו בכזית. אישתיק רבי אסי ולא אמר ליה ולא מידי לרבי אלעזר. אמר ליה רבי אלעזר: מופת הדור! גדול הדור. וכי לא זימנין סגיאין פעמים רבות, אמרת קמיה דרבי יוחנן שאפילו באותו חצי זית חייב ואמר לך שודאי כדבריך הוא, שהרי נהנה גרונו בכזית, ולא הוי עיכול!

הדרן עלך פרק גיד הנשה

פרק שמיני - כל הבשר

שלש פעמים נאמר בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו", כדי ללמדנו שלשה איסורים של בשר בחלב. אחד לאיסור אכילה, אחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול של בשר וחלב יחדו. ^[1]

ועל אף שנאמר "לא תבשל גדי", וגדי הוא בהמה, בכל זאת -

מתניתין:

כל הבשר, בין של בהמה ובין של חיה ועוף, אסור לבשל אותו בחלב [ולקמן נחלקו אם איסור בישול חיה ועוף בחלב הוא מהתורה או מדרבנן].

חוץ מבשר דגים וחגבים, שאין איסור כלל לבשלו בחלב.

וכל הבשר אסור להעלות אותו יחד עם הגבינה על השולחן, חוץ מבשר דגים וחגבים.

הערות

^[1] פרק זה דן באיסור בשר וחלב. ונאמרו בענין בשר בחלב שלשה איסורים בתורה. א. אסור לבשל בשר וחלב יחד. ב. אסור לאכול בשר או חלב שהתבשלו יחד. ג. אסור להנות מתבשיל כזה. ונחלקו תנאים האם רק בשר בהמה אסור לבשלו בחלב מן התורה, אבל בשר חיה ועוף מותרים בבישול בחלב מן התורה, ורק חכמים אסרום. או שגם בשר בהמה וחיה אסורים מן התורה לבשל בחלב, ורק בישול עוף בחלב אסור מדרבנן. ויש סוברים, שעוף שהתבשל בחלב מותר אף מדרבנן. ויש סוברים שאף עוף אסור מן התורה. כמו כן גזרו חכמים ואסרו שלא יאכל בשר וחלב יחד אפילו שלא נתבשלו יחד. ואף שמן התורה נאסרים רק אם התבשלו יחד, חכמים אסרו אף בלא בישול. וכן שני בני אדם, האחד אוכל בשר והשני גבינה, אסרום חכמים לאכול יחד על שלחן אחד, שמא ישכחו ויאכלו אחד מן השני ויבואו לידי אכילת בשר וחלב יחד, אם לא שעשו סימן להיכר ביניהם. וכן אסור שיהיה על השלחן חלב בשעה שאוכל בשר, או שיהיה בשר כשאוכל חלבי.

מכללו, שהרי החלב מותר בחיה, אבל איסור אבר מן החי שלא הותר מכללו, שנוהג אף בחיה — לא חל איסור נבילה וטריפה.

א ועוד בענין איסור אכילת אבר מן החי. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר לחכמים שבעא מיניה [שאל אותו] ר' שמעון בן לקיש מר' יוחנן: אם נטל אדם אבר מן החי שיש בו שיעור כזית וחלקו לשני חלקים עוד בהיותו מבחוץ לפיו, לפני שנתן את האבר בפיו לאוכלו, ואכל בתחילה חלק אחד ולאחר מכן את החלק האחר, מהו דינו להתחייב על כך. האם מצטרפים שני חצאי הזית לחייבו, כבשאר איסורי אכילה שמצטרפים חלקי האכילה לחייבו (אם נאכלו שניהם בפרק זמן "כדי אכילת פרס"). או שמא מאחר ואיסור אבר מן החי חידוש דין הוא, שהרי בשאר איסורי אכילה אין מחייבים על אכילת גידים ועצמות, ובאיסור זה מחייבים על כך. שמא אין לך בו אלא חידושו, ואין מתחייבים אלא על אכילת אבר הנעשית בבת אחת, ולא כשנעשתה בזה אחר זה? אמר ליה [לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש: הריהו פטור על אכילה זו.

חזר ושאל ר' שמעון בן לקיש: אם נתן כזית שלם לתוך פיו, ואולם חילקו מבפנים (בתוך פיו), ומשבאו שני החלקים סמוך לבית בליעתו בלע אותם בזה אחר זה, מאי [מה דינו]? אמר ליה [לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש: חייב.

וכיוצא בזה נמסר שכי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר: חלקו מבחוץ — פטור לדעת הכל. חילקו מבפנים — ר' יוחנן אמר שהריהו חייב, ואילו ריש לקיש אמר שאף באופן זה פטור.

ומסבירים את שיטותיהם: ר' יוחנן אמר שזה שחילק בתוך פיו הריהו חייב — שהרי נהנה גרונו בסך הכל בכזית. וריש לקיש שאמר שזה שחילק את הכזית בתוך פיו הריהו פטור על כך — אכילה במעיו שיש בה שיעור כזית בעינן [צריכים אנו] כדי לחייב על כך, ובמקרה זה שלפנינו ליכא [אין כאן] אכילת מעיים שיש בה בבת אחת שיעור כזית. ושואלים: לשיטת ר' יוחנן ברור הדבר מדוע אדם מתחייב על אכילת אבר מן החי, אף שבשעה שהאבר נמצא בפיו הריהו נחלק לחלקים.

אלא לשיטת ר' שמעון בן לקיש הפוטר בכל מקרה בו הדבר הנאכל נחלק בתוך פיו של האוכל, מעתה היכי משכחת לה דמחייב [כיצד אתה מוצא אותה אפשרות שהוא מתחייב], באכילתו, שהרי תמיד נחלק המאכל בזמן אכילתו? אמר רב כהנא: בגרומיתא זעירתא [בעצם זעירה] שהוא יכול לבלוע אותה בשלימות, בלא שתיחלק.

למעלה למדנו כי מוסכם על ר' יוחנן וריש לקיש שזה שחילק את האבר מן החי מחוץ לפיו, ולאחר מכן אכל את החלקים בזה אחר זה, הריהו פטור.

ובענין זה מביאים כי ר' אלעזר אמר כי אפילו זה שחלקו מבחוץ נמי [גם כן] הריהו חייב על כך, וטעם הדבר — שלדעתו כל דבר שהריהו מחוסר קריבה (שחלקיו השונים אינם קרובים זה לזה, כדוגמת שני חלקי כזית האבר מן החי הללו, שחילקם מחוץ לפיו ונאכלו בזה אחר זה) לאו [לא] כמחוסר מעשה דמי [נחשב] הדבר, שאין זה נחשב כאילו אכל רק חצי זית, ולאחר מכן שוב אכל חצי זית, אלא כאילו אכל כזית שלם בבת אחת.

ב מתוך שנידונה למעלה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש באכילת אבר מן החי, מביאים עוד ממחלוקתם בענין דרך האכילה המחייבת באיסורי אכילה. אמר ר' שמעון בן לקיש: שיעור כזית שאמרו חכמים בכל אכילות של איסור שמתחייב בו האוכל, הכוונה לשיעור הנבלע שהוא כזית, חוץ (מלבד) משל האיסור שנותר לאחר הלעיסה בין השינים, שמה שנשאר בין השיניים אינו נחשב להצטרף לשיעור המחייב. ואילו ר' יוחנן אמר: אף עם של בין השינים.

אמר רב פפא בהסבר מחלוקתם: בחלק המאכל של בין השינים — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים], ואף ר' יוחנן מודה שאינו מצטרף לשיעור כזית המחייב, כי פליגי [כאשר ר' יוחנן וריש לקיש חולקים] הרי זה ביחס לחלק האוכל שנמצא בין החניכיים, שהרי הגרון נהנה ממנו, ואולם אין המעיים נהנות ממנו. ובכך נחלקו: מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] שמצטרף חלק זה לשיעור כזית, שהרי נהנה גרונו בכזית. ואילו מר סבר [חכם זה, ריש לקיש, סבור] שאין חלק זה מצטרף לשיעור המחייב, שכן אכילה במעיו של שיעור כזית בעינן [צריכים אנו], וחלק זה שבחניכיים לא נכנס למעיו.

ג למעלה למדנו כי לדעת ר' יוחנן אדם חייב באכילת איסור על הנאת גרונו שיש בה שיעור כזית, ועוד בענין זה אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: אכל דבר איסור ששיעורו חצי זית, והקיאו, וחזר ואכל חצי זית אחר — הריהו חייב על כך, אף שבסופו של דבר לא בא למעיו כזית איסור שלם. מאי טעמא [מה טעם הדבר]?

— סוף סוף הרי נהנה גרונו בכזית. בעא [שאל] ר' אלעזר מר' אסי: אם אכל דבר איסור בשיעור חצי זית, והקיאו, וחזר ואכלו לאותו חצי זית של איסור, מהו הדין? ותוהים על שאלת ר' אלעזר: מאי קא מיבעיא ליה [מה היא השאלה שנשאלה לו]? אי הוי [אם חצי זית זה שנאכל ולאחר מכן הוקא נחשב] כעיכול, אם כן שוב אינו נחשב דבר אוכל אלא כפרש ואין לחייב על האכילה השניה, אי לא הוי [או אין הוא נחשב] עיכול, יש לחייבו אף על האכילה השניה. ואולם אם זו היא בעייתו, תיבעי ליה [תישאל לו שאלתו] בכזית שלם שאכלו והקיאו וחזר ואכלו, אם חייב הוא על כך סדרה אחת של מלקות או שתי סדרות מלקות!

אלא השאלה היתה: אי בתר [אם אחר] הנאת גרונו אזלינן [הולכים אנו], והרי זה שאכל והקיא וחזר ואכל, בסופו של דבר נהנה גרונו בשיעור כזית, ויתחייב על אכילתו זו. אי בתר [או אחר] הנאת מעיו אזלינן [הולכים אנו], והרי לא נהנו מעיו מכזית שלם. ושואלים: ותפשוט ליה [ותפתור לו] את הבעיה הזו ממה שאמר ר' אסי עצמו שהולכים אנו אחר הנאת גרונו!

ומשיבים: ר' אלעזר כשלעצמו לא הוצרך לשאול שאלות אלה, שכן פשוט לו דינן. ואולם שמע ר' אלעזר את ר' אסי שגמריה [לימודו] בענין זה ששמע מפי ר' יוחנן, איעקר ליה [נעקר, נשכח לו לר' אסי], ואתא [ובא] ר' אלעזר לאדכוריה [להזכיר לו], ומשום כבודו של ר' אסי לא אמר לו במפורש אלא בדרך שאלה, והכי קאמר ליה [וכך אמר לו]: למה לי לומר שאכל חצי זית אחר, לימא מר בדידיה [יאמר אדוני בעצמו] באותו חצי זית, דאיכא למשמע מינה תרתי [שאפשר לשמוע מכאן שנים]: שמעינן מינה דלא הוי [שומעים אנו ממנה שאינו נחשב] עיכול, ושמעינן מינה [ושומעים אנו ממנה] שהרי נהנה גרונו בכזית!

אישתיק [שתק] ר' אסי ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר], אמר ליה [לו] ר' אלעזר לר' אסי, בדרך של כבוד, מופת הדור, האם לא זימנין סגיאין [פעמים רבות] אמרת קמיה [לפני] ר' יוחנן שאף באותו חצי זית הריהו חייב, ואמר לך ר' יוחנן כדבריך, שהרי נהנה גרונו בכזית, ואין זה נחשב עיכול.

א משנה כל סוגי הבשר הכשר לאכילה (של בהמה חיה ועוף) אסור לבשל אותם בכל חלב הבא מן בעל החיים הכשר לאכילה. חוץ מבשר דגים וחגבים, שאין בשרם של אלו נחשב כבשר לענין איסור בשר בחלב. ובדומה לכך גזרו חכמים כי אסור להעלות כל בשר ממיני הבשרים עם דבר מאכל הבא מן החלב, כגון גבינה, על אותו השלחן, שמא יבואו לאוכלם ביחד, כאשר הם נוגעים ובולעים זה מזה. חוץ מבשר דגים וחגבים שמותר להעלות את בשרם על השולחן בו נאכלת גבינה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to its general prohibition, as the fat of an undomesticated animal is permitted. But with regard to a limb from a living animal, where there are no permitted circumstances to its general prohibition, the prohibition of consuming a tereifa does not take effect.

§ The Gemara continues its discussion of the prohibition against eating a limb from a living animal. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: Rabbi Shimon ben Lakish inquired of Rabbi Yoḥanan: If one took from a living animal a limb that was an olive-bulk and divided it into two pieces when it was outside his mouth and ate each piece separately, what is the halakha? Rabbi Yoḥanan said to him: He is exempt.

Reish Lakish then asked Rabbi Yoḥanan: If he placed an olive-bulk of a limb from a living animal inside his mouth and then divided it and swallowed the two parts separately, what is the halakha? Rabbi Yoḥanan said to him: He is liable to receive lashes.

When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said an alternative version of this discussion. If one took from a living animal a limb that was an olive-bulk and divided it into two pieces when it was outside his mouth, and he then ate each piece separately, he is exempt. If he divided the limb into two parts inside his mouth, Rabbi Yoḥanan says that he is liable, and Reish Lakish says that he is exempt.

Rabbi Yoḥanan says he is liable because his throat derives pleasure from an olive-bulk of a limb from a living animal. And Reish Lakish says that he is exempt because in order to be liable we require an act of eating that contains the requisite amount, i.e., an olive-bulk, when it enters his stomach, and in this case there is not a full olive-bulk that enters his stomach at one time.

The Gemara asks: According to the opinion of Rabbi Yoḥanan it is clear how one can be liable for eating an olive-bulk of a limb from a living animal. But according to Rabbi Shimon ben Lakish, how can you find a case where one will be liable for eating a limb from a living animal, since the food is generally broken up before he swallows it? Rav Kahana said: One would be liable in a case where he eats a small bone that contains an olive-bulk of meat, bone and sinew all together, and that he can swallow whole.

As quoted above, Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish agree that if one divides a limb from a living animal before placing it in his mouth, he is not liable for eating it. The Gemara adds: But Rabbi Elazar says: Even if one divided the limb outside his mouth he is liable. This is because the fact that the two pieces are lacking in proximity to each other as they are placed in one’s mouth is not comparable to lacking an action, i.e., it is not comparable to a case where he ate only half an olive-bulk. Since he ate an entire olive-bulk, he is liable.

§ The Gemara cites another dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish pertaining to the measure of an olive-bulk with regard to prohibitions involving eating. Rabbi Shimon ben Lakish says: The olive-bulk of which the Sages spoke with regard to prohibitions involving eating is measured by the food one actually swallows, aside from the food that remains stuck between the teeth. And Rabbi Yoḥanan says that it includes even the food that remains stuck between the teeth.

In explanation of this dispute, Rav Pappa says: With regard to food that remains stuck between the teeth, everyone agrees that it is not included in measuring an olive-bulk that would render one liable to receive lashes. When they disagree it is with regard to food that remains on the palate, which one tastes but does not swallow. One Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that since his throat derives pleasure from an olive-bulk, i.e., he tastes the full olive-bulk, he is liable. And one Sage, Reish Lakish, holds that in order to be liable, we require an act of eating that contains the requisite amount, i.e., an olive-bulk, when it enters his stomach.

§ The Gemara quotes another related ruling of Rabbi Yoḥanan: Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If one ate half an olive-bulk of a forbidden food and vomited it, and then ate another half an olive-bulk, he is liable. What is the reason? It is because his throat derives pleasure from an olive-bulk of the forbidden food, even though the full olive-bulk did not actually enter his stomach.

Rabbi Elazar raised a dilemma before Rabbi Asi: If one ate half an olive-bulk of forbidden food and vomited it, and then ate it again, what is the halakha? The Gemara clarifies: What is the dilemma he is raising? If it is about whether the half-olive-bulk that he ate and vomited up is considered to have been digested, in which case it is no longer considered food, or whether it is not considered to have been digested, let him raise the dilemma with regard to an entire olive-bulk. If one eats an entire olive-bulk and vomits it and then eats it again, if the food is considered not to have been digested the first time, he is liable to be flogged twice.

Rather, his dilemma must be about whether we follow the throat or whether we follow the stomach in measuring how much forbidden food one has swallowed. That being the case, let him resolve the dilemma from that which Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said, which indicates that we follow the throat.

The Gemara explains that Rabbi Elazar knew the answer to his question, but Rabbi Asi forgot the statement that he had learned from Rabbi Yoḥanan, and Rabbi Elazar came to remind him of what he had known previously. And this is what Rabbi Elazar was saying to him: Why do I need the case where he swallows another half an olive-bulk? Let the Master teach this ruling in a case where he swallows the same half-olive-bulk he had swallowed previously and vomited, as two principles can be derived from the ruling in that case: We can learn from it that the food was not considered to have been digested the first time he swallowed it, and we can learn from it that since his throat derives pleasure from a full olive-bulk, he is liable.

Rabbi Asi was silent and did not say anything. Rabbi Elazar said to him: Wonder of the generation, did you not say this case many times before Rabbi Yoḥanan, and he said to you: This person is liable because his throat derives pleasure from a full olive-bulk?

MISHNA: It is prohibited to cook any meat of domesticated and undomesticated animals and birds in milk, except for the meat of fish and grasshoppers, whose halakhic status is not that of meat. And likewise, the Sages issued a decree that it is prohibited to place any meat together with milk products, e.g., cheese, on one table. The reason for this prohibition is that one might come to eat them after they absorb substances from each other. This prohibition applies to all types of meat, except for the meat of fish and grasshoppers.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חלקו מבחוץ. כלומר היה כזית חלב וחלקו מבחוץ אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית מהו. פטור שלא אכל השיעור בצירוף:

מבפנים חייב. כלומר הכניס השיעור השלם לתוך פיו וחלקו בפיו לחצאין ובלעו אעפ"כ חייב:

ר' יוחנן אמר חייב הרי נהנה גרונו בכזית. ואע"ג דחלקו בפיו בגרונו הרי נהנה גרונו בכזית:

ור"ש בן לקיש אמר פטור אכילה במעיו. כלומר בעינן שיבלענו יחד במעיו:

אלא לריש לקיש היכי משכחת לה דמיחייב. כלומר לריש לקיש דאמר חלקו בפיו פטור היכי משכחת לה בשום בר נש שאוכל כשיעור איסורא [בבת אחת] והא אי אפשר שיבלענו יחד שלא יוותר בפיו קצת והדר בולע בפעם אחרת:

אמר רב כהנא בגרומיתא זעירתא. כלומר בשומן שעל הארכובה שדבוק ברכובה שבולעו יחד העצם והשומן שאותו שומן חשוב חלב:

מחוסר קריבה. שמחוסר להקריבו לאו כמחוסר מעשה דמי. כלומר אע"ג דאינו יחד ואינו בצירוף כיון דאוכלו השיעור כולו אין אנו חוששין וחייב:

בשל בין השינים לא פליגי. כלומר לא פליגי דלא מצטרף כי פליגי בשל בין החניכים הדבוק לחיך לפנים מן השינים:

מר סבר אפי' במעיו בעינן כזית. והאי לאו במעיו הוא:

מאי קא מיבעיא ליה אי הוה עיכול כו'. כלומר קא מיבעיא ליה כיון דהקיאו אי חשוב בפעם ראשונה כמעוכל וכיון דהדר אכלו לא חשוב אכילה דהוי כעפרא אי לא הוי עיכול:

תיבעי ליה כזית. כלומר תיבעי ליה שמתחלה אכל כזית והקיאו והדר אכלו אי חייב שתים דלא הוי עיכול או אין חייב אלא אחת דהוי עיכול:

אלא בתר מעיו אזלינן כו'. כלומר אי בתר מעיו אזלינן ואין במעיו אלא חצי שיעור אי בתר גרונו אזלינן והרי נהנה גרונו בכזית:

תפשוט ליה מדר' אסי. דבתר גרונו אזלינן:

א"ל מופת הדור דלאו זימנין סגיאין. כלומר אדם חשוב אמרתה קמיה דר' יוחנן בענין זה שאכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו:

ואמר לך הרי נהנה גרונו בכזית. וחייב:

סליק פירקא

מתני': כל הבשר אסור לבשל בחלב. לישנא דקרא נקט דכתיב (שמות כג, יט) לא תבשל גדי בחלב אמו, ואסור לבשל ואסור לאכול קאמר, והא דלא תנא הכא ונוהג בחולין ובמוקדשין כדתנן באידך פירקין (קל, א) ואף על גב דבשר בחלב נמי במוקדשים נוהג כדתניא בתוספתא בשר בחלב נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בין של חולין בין של מוקדשין בין של חיה ועוף אסור לבשל בחלב, אלא דהכא לישנא קיטא נקט, וקתני כל הבשר, ובמשמע בין של חולין בין של מוקדשין, ובארץ ובח"ל לא אצטריך ליה דחובת הגוף היא ונוהגת בין בארץ בין בח"ל. והא דקתני ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן חוץ מבשר דגים וחגבים לא אצטריכא ליה כלל, דאפילו באכילה נמי שרו כדקתני רישא, אלא סירכיה נקטיה משום דתנא רישא חוץ מבשר דגים וחגבים וכדי נקטיה.

פרק כל הבשר מהדורא קמא
מתני' כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים קשי' לרבנן ז"ל למה לא תני הכא ונוהג בחולין ובמוקדשין כמו דתני' גבי גיד הנשה וגבי אותו ואת בנו דהא ודאי בשר וחלב חובת הגוף הוא ונוהג בכל מקום ובכל זמן וה"ה דנוהג במוקדשים כדתני' בתוספת': בשר בחלב נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית ובין בחולין בין במוקדשין וי"ל דהא לא תני' הכא משום דלא תני תנא נוהג ואינו נוהג אלא בדבר שהוא ברור ומפרש אותו הדין היכי נוהג ובמה נוהג אבל הכא דינא גופ' איצטרך לאשמועינן דבשר בחלב בישולו בעלמא אסור אפי' אינו אוכל ממנו: דלא תימא דהא דכתיב לא תבשל היינו לבשל ולאכול קמ"ל דאפי' בישול בלחוד אסו' וחייב עליו להכי תני כל הבשר אסור וכייל ותני הכא כל הבשר בין חולין בין מוקדשין בין בארץ בין בח"ל ובתר הכי מפרש איסו' אכילה בלא בישול דקתני ואסור להעלותו על השולחן עם הגבינה דטעמא שמא יטעה ויבוא לאכלו כאחת והא דתני חוץ מבשר דגים וחגבים דמשמע דאינן מותרים אלא בבישול ה"ה דאפי' באכילה שרי עם החלב אלא איידי דאיירי באידך ואסו' להעלותו על השלחן תני בהני חוץ מבשר דגים וחגבים ובעי למימר חוץ מבשר דגים וחגבים שמותר להעלותן מפני שמותר לאכלן למימרא דלא מישתר' בהעלאה אלא מאי דשרי באכילה. דאפי' בשר עוף דשריות' דילי' מן התורה ואין איסורו אלא מד"ס אסור בהעלאה כדמפ' באינך מתני לב"ה ודלא כב"ש דס"ל דמותר בהעלאה.

כבר ביארנו בשאר איסורין שאין גידין ועצמות מצטרפים לאכילתם בכזית וכן ביארנו שאם אכל כזית מהם בשני פעמים כגון שחלקו לכזית זה קודם שיבלענו ואכל חצי זית זה ואחר כך אכל החצי האחר שמצטרפין בתוך שיעור אכילת פרס:

אבר מן החי כבר ביארנו שגידין ועצמות מצטרפין בו לכזית ונמצא חלוק בזו משאר איסורין ומ"מ בשניה אינו חלוק ואם חלקו מבחוץ קודם שיכניסנו לפה פטור אלא אם כן אכל ממנו כזית בשר הא גידין ועצמות אין מצטרפין אלא לאכלו ביחד הכניסו בפה כאחד וחלקו בפנים ובלעו לחצאין חייב אף בצירוף עצמות וגידין:

כל הדברים ששיעורן בכזית בין למלקות בין לכרת פירושו כזית בינוני ומה שנשאר בין השניים אינו מצטרף למה שבלע אבל מה שעל החנכיים והוא החיך והוא המקום שטועם מצטרף למה שבלע שאין החיוב אלא בהנאת הגרון מפני זה אמרו שאם אכל חצי והקיאו קודם שנתאכל וחזר ואכלו אע"פ שאין במעים אלא חצי זית הואיל ונהנה גרון בכזית חייב ואין צריך לומר באכל חצי זית והקיאו ואכל חצי זית אחר הואיל ובתוך שיעור הראוי לו היה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שמיני בעזר הצור:

כל הבשר וכו' כונת הפרק לבאר ענין בשר בחלב כלו על השלמות אלא שיתגלגלו בתוכו ענינים אחרים על ידי גלגול מעניני מליחת בשר ונטילת ידים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון בשר בחלב באיזה מין נוהג ר"ל באיזה בשר ובאיזה חלב ואיזה חלב אסור בזה מדברי תורה ואיזה מדברי סופרים השני בגדרים שאדם צריך לעשות בענין בשר בחלב דרך הרחקה שלא יבא לידי אכילה ויתגלגל בזה החלק דין נטילת ידים על ידי גלגול הנטילה שאדם צריך ליטול בין גבינה לבשר כמו שיתבאר השלישי בענין דין תערובת בשר בחלב והחתיכה הנאסרת משום בשר בחלב על איזה צד אוסרת חברותיה הרביעי בדין הכחל והכשר אכילתו החמישי בענין מליחת בשר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת ענינים אחרים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שהקדמנו:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר שבשר דגים וחגבים אינו נקרא בשר לענין זה ולא לענין אחר והוא שאמר כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן חוץ מבשר דגים וחגבים הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים אמר הר"מ פי' כבר ביארנו במקומות מנדרים שהעקר שעליו סומכין בנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בזמן שזכרו המשנה היו עושין שהנודר מהבשר אסור אפי' בבשר דגים ואין מותר לו זולתי בשר חגבים ומה שאמר גם כן מותר בבשר דגים על מנת שיהא ענין מורה על שהוא לא נשבע אלא על בשר בעלי ארבע רגלים וכבר נתבארו דוגמאות רבות בענין זה בשביעי מנדרים:

אמר המאירי כל הבשר אסור לבשל בחלב ואין צריך לומר לאכול אלא שתפשה בלשון בשול מצד לשון המקרא וכן שהאכילה יוצאה בקל וחומר מן הבשול חוץ מבשר דגים וחגבים כלומר כל הבשר אסור לבשל בחלב אם מן התורה אם מדברי סופרים שאם בשר בהמה אסור מן התורה ואם בשר עוף היא אינה אלא מדברי סופרים וכן בשר חיה ויש פוסקים בבשר חיה שאף היא אסורה מן התורה כמו שיתבאר אבל דגים וחגבים אין בשרם נאסר בחלב אף מדברי סופרים וכן כל הבשר אסור להעלות עם הגבנה על שלחן אחד ואפי' בשר עוף מגזרה שמא יאכלם כאחד או שמא יעלם כאחד בשלחן ואע"פ שהאכילה עצמה גזרה והויא לה גזרה לגזרה שהרי אף בשיעלם כאחד ויגעו זה בזה צונן בצונן הוא ואם יעלו באלפס רותח ר"ל שיערה ממקום בשולו לאלפס כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל מ"מ פרשוה בגמ' שמא יעלם באלפס ראשון רותח והוא כעין מרחשת שהוא דרך בשול ואף היא קרויה אלפס שאף הקערה קרויה כן לפעמים כמו שביארנו במסכת יום טוב בענין אלפסין עירניות וכלי ראשון מבשל והרי אף הבשול לבד אסרה תורה חוץ מבשר דגים וחגבים שהותר להעלות כאחד שהרי אף אכילתן כאחד הותרה ולא הוצרך להודיע בדגים וחגבים היתר העלאתן שהרי אף באכילה הותרו אלא שדרך המשך הדברים אמרה:

בפרש"י בד"ה הרי נהנה גרונו כו' והא דרב אסי פליגא כו' ואע"ג דזה אחר זה כו' עכ"ל אין זה מוכרח דאיכא למימר דרב אסי משמיה דר"י לא מיירי באבר מן החי אלא בשאר איסורין דלכ"ע חייב אף בזה אחר זה בכדי אכילת פרס וכן נראה דהא ר"א מסיק הכי הכא אליבא דר"י ולעיל בחלקו מבחוץ פליג ר"א אדרבי יוחנן דפוטר ודו"ק:

תוס' בד"ה כל הבשר כו' תימה דלא תני כו' ובתוספתא תניא כו' ואשמועינן דחייל כו' עכ"ל מדברי הר"ן נראה לפרש דבריהם בעיקר תמיהתם שכתבו דלא תני בא"י כו' ובתוספתא תני כו' שסמכו עצמם אסוף דבריהם שכתבו דאצטריכא ליה למתני משום דאשמועי' דחייל כו' והוא דחוק במשמעות דבריהם אלא דלמאי דמסיק לקמן בפרק שילוח הקן דבגיד הנשה תנא להו ולית בהו לצורך כלל ה"ל למתני כמו בהנך פרקין ומה שכתבו ואשמועינן דחייל כו' היינו לפי הסוגיא דפ' גיד הנשה דבעי בהו מיהת חד לצורך הא דתני ליה הכא בתוספתא ע"כ אית לן למימר דאשמועינן כו' ודו"ק:

בא"ד בחלב אמו ולפירושו ניחא הא כו' דארצך דבכורים כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה חלקו מבחוץ וכו' משמע דאם נתן שני חלקים בפיו ובלעם בבת אחת חייב לכ"ע. ר"ל לר"י דתלי הכל בהנחת פיו כשהניחן לשני חלקים בפיו אע"פ שהיו מחולקין קודם שהניחן לתוך פיו חייב אע"פ שלא בלעם בבת אחת ולר"ל פטור כשלא בלעם בבת אחת אבל אם בלעם בבת אחת גם ר"ל מודה דחייב אע"ג שהיו מחולקין בפיו קודם שבלעם:

ברש"י בד"ה ואסור להעלות דלמא אתי למיכלינהו כו' ובלעי מהדדי כו'. ע"י דאתי למיכלינהו כי הדדי יניחם יחד בכלי אחד ולפעמים באלפס רותח כדמסיק דאסור משום מבשל אף אם אינו אוכל או לה"א ע"י נגיעת צונן:

ברש"י בא"ד ואע"פ שמותר לאכול כו' . אף דאל"כ (*ר) לאיזה צורך יעלה שניהם בבת אחת:

בתוס' בד"ה כל הבשר ואשמעינן דחייל כו' . ואף מתני' רמזו בכל הבשר עיין בר"ן:

בא"ד משום דאתקש כו' . א"ל [דמש"ה לא תני לה במתני'] דפסיקא ליה למשנתינו דאילו אינו נוהג בשר בחלב בח"ל ל"ל ארצכם שלא תקיש בכורים לבשר בחלב כיון דקושטא הוא שאינו נוהג אלא בארץ א"כ נקיש ונקיש דז"א דודאי בלא ארצכם מסברא נוהג בשר בחלב בכל מקום והייתי מקיש בכורים לבשר בחלב אבל לבתר דכתיב ארצכם [ה"א ד]נקיש בהיפך [ועכצ"ל כמ"ש תוספות מה דשייר כו']:

בתוס' בד"ה ואסור להעלות כו' האי חוץ לא איצטריך כו'. דבלא חוץ נמי נכלל עוף בואסור להעלות כו'. אף דבגמ' דייק הא עוף כו' משמע לכאורה מחוץ לבתר דשנה חוץ דייק מסיפא דלא הוציאו בחוץ:

רש"י ד"ה ר"א גמרא איעקר לי'. שאפי' חזר ואכל אותו חצי זית כו' דקא נקיט חצי זית אחר כו'. כ"נ דצ"ל:

בא"ד כלומר היזכר כו'. כצ"ל:

במשנה ואסור להעלות עם הגבינה עה"ש. לכאורה יפלא מדוע שביק לישנא דחלב דפתח בי' והוא ג"כ לישנא דקרא. ונקיט הכא גבינה ולולא דמסתפינא הייתי אומר. דבדוקא נקיט גבינה***). דאילו חלב שהוא נוזלי ואין מעלין אותו אלא בכלי לא הוי כעין תפיסה אחת דלקמן (קז ב) וע"ש בתוס'. וכן הא דתני אגרא לקמן (קד ב) עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בדוקא נקיט גבינה לפי דנאכלת בידים הוא דדייקינן מינה הא בשר לא דהיינו דבעי נט"י אבל חלב דע"י כלי אפי' בבשר לא בעי נט"י. וכן ראיתי בשם הפר"ח דהאוכל במגריפה א"צ נט"י. וענ"ל דדוקא גבינה מסקינן שם דבעי קינוח והדחה משום שהוא מודבק בחניכים ובבין השינים ואינו יוצא ע"י הדחה לחודה. אבל בחלב סגי בהדחה לחודה:

תד"ה כה"ב. ואשמעינן דחייל איסור בב"ח על איסור מוקדשין. לכאורה כיון דמתניתין איירי באיסור בישול פשיטא דחייל. דהא במוקדשין ליכא איסור בישול. ודומה למש"כ בס"ד לעיל (קא) ע"ש. אולם הר"ן מלא דבריהם למ"ד דכל היכא דאאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי. וכוונתו להא דלקמן (ר"ד קיד). ולעד"נ דאף באימורים איכא איסור בישול משום דכתיב בהן ריח ודרשינן מיניה בזבחים (מו ב) לאפוקי אברים שצלאן ואח"כ העלן. ועוד נלע"ד דאיצטריך לאשמעינן אף בחלק הכהנים. דסד"א הואיל דכתיב בהו למשחה ודרשינן בסוטה (טו ושם) לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין וה"א אפי' בחלב נמי וכמו דאישתרי מליקה גבייהו קמ"ל:

תד"ה ואסור. האי חוץ לא איצטריך כו'. והר"ן כתב דאי לא תנא הכי לא הוי תני קושטא. ביאור דבריו נ"ל עפ"י מש"כ התוי"ט בזבחים פ"ז מ"ג סד"ה חוץ ע"ש. והגהת מהר"ם בגליון שם אינו מובן ולי י"ל דלהכי תני חוץ לאשמעינן דכה"ב אסור להעלות אף בשר עוף וכדלקמן בגמרא. ועי' מהרש"א לעיל (צז) בתד"ה אמר רבא בד"ה והא:

גמ׳ ואסור להעלותו עם הנבינה כצ"ל:

גמ' והקיאו וחזר ואכלו. עי' יומא מא ע"א ובת"י שם ומנחות סט ע"א תד"ה דבלע ובר"ש פי"ז מ"ז דאהלות:

רש"י ד"ה מהו וכו' א"ד כיון דחדוש הוא וכו'. ק"ל דא"כ נימא ג"כ למה דקיי"ל אין בגידי' בנ"ט ועץ בעלמא הוא והתורה אוסרתו דלא לחייב רק באוכל כזית בב"א ולא משתמיט זה בשום דוכת'. וצ"ע:

תד"ה חלקו מבחוץ וכו' ונראה לפרש וכו'. ונ"ל לכאורה לדבריהם יהי' הדין בהאוכל ב' אברים שלימים ובכל א' חצי זית דמצטרף ללקות כיון דכל א' שם אבר עליו ובשניהם הוי כזית אמ"ה אמנם זה נסתר מדברי תוס' מעילה (דף ט"ז) ד"ה מיתיבי וכו'. וצ"ע לדינא:

בעזה"י מה שחנני הי"ת ר"פ כל הבשר: ה' רועי, לא אחסר: עזרני פ' תשיעי, יהי חסדו עמנו בפ' כל הבשר:

כל הבשר וכו' עיין תוס' ב"ב פ"א ע"א ומכילתא פ' משפטים. והענין דסד"א לילף בכורים מבב"ח דלנהוג אפי' בח"ל לכן אצטריך ארצך והשתא ה"א נילף בב"ח מבכורים דלא לנהוג אלא בארץ משו"ה איתקש בב"ח לנבלה בפ' ראה ולחומרא מקשינן כנבלה דנוהג בארץ ובח"ל:

ואסור להעלות עם הגבינה וכו' בכל הני קמ"ל דנוהג גם בעוף וכן בנודר דאסור בעוף. ומשו"ה לא תנן כל הבשר בעי מליחה לקדרה חוץ מבשר דגים וחגבים משום דלית בי' רבותא דדם עוף אסור ולא תנן נמי כל הבשר אסור מן החי חוץ מדגים וחגבים דפשיטא דבמה"ח נוהג בעוף דכתיב ובשר בשדה טרפה ומבואר במכילתין דטרפה נוהג בעוף מיהו הו"מ למיתני כל הבשר יש בו משום אמה"ח חוץ מדגים וחגבים אלא דלא למסתים דלא כר"מ דאין אמה"ח בעוף. אך ה"ל למתני כל הבשר אסור באינו זבוח ודוחק לומר דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ואולי משום דאיכא קדשים דבמליקה לא מיתני לי' שפיר. ויותר נראה דתנא ושייר ושייר נמי בשר מה"ח ודלא כר"מ ומכ"ש לפמ"ש לעיל דלר' יוחנן מודה ר"מ דבמה"ח נוהג בעוף ולא פליג אלא באמה"ח:

הא עוף אסור מדאורייתא עמ"ש תוס' וסיימו בסוף דבריהם דלר"ע לא לקי עמ"ש הר"ן שם בנדרים דוקא בירק ודלועין לא לקי משום דלא מימלך שליח אלא מיתור לשונו של בעה"ב שאומר ירק המתבשל ע"ש וכיון דלא מימלך אלא מחמת יתור לשון אין זה ברור דהוה בכלל מימלך ולכן לא לקי אבל היכי דמימלך ממש הוה דאורייתא ולקי וא"כ י"ל בפשטות דק' הש"ס מדכייל איסור בשר ועופות בחדא ש"מ תרוויהו דאורייתא והיותר נכון דברי מהר"ם מלובלין ע"ש:

אתאן לר"ע דאמר כל מילי דמימלך עלי' שליח בר מיני' הוא. הרמב"ם פ"ט מנדרים פסק כר"ע מילי דמימלך עלי' שליח בר מיני' הוא. וע"כ דגים באתרי' דמימלך עלי' שליח או ביום דמימלך עלי' שליח אסור. אבל עופות וקרביים בכל מקום אסור וחגבים בשום מקום לא מימלך עלי' שליח. וכבר האריך בכ"מ ולח"מ יע"ש. והנלע"ד עפ"י מ"ש תוס' ביבמות ע"א סוף ע"א ד"ה והני מוהלים נינהו וכו' והמבואר כל היכי שלשון ב"א מבורר אין הולכים בנדרים אחר לשון תורה אך היכי שאין לשון ב"א מבורר אז הולכים אחר לשון תורה. הנה כי כן ומבואר בלשון תורה דעוף מיקרי בשר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו שיש עוף בכלל בשר מן החי ובשר מן הטרפה שהרי טרפה כתוב להדיא בעוף ונבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה דקאי אעוף וכל שישנו בטרפה ישנו בבמה"ח נמצא מבורר בלשון תורה דעוף הוא בכלל בשר. בוודאי מהא דכתיב מי יאכלנו בשר ונתן להם שליו וכתיב הבשר עודנו בין שיניהם וכן כתיב בערב תאכלו בשר והיינו שליו משם אין ראי' כל כך משום דהתם לא היו מצוי להם בשר אחר אלא עוף והוה כמימלך שליח דאז הוה עוף בשר בלשון ב"א אבל אנן בעינן להוכיח שיהיו בלשון תורה ממש סתם בשר גם בשר עוף בכלל. ואה"נ אי הוה כתיב בתורה לא תבשלו בשר בחלב לא הי' ספק דבשר עוף הוה דאורייתא אך בתורה לא כתיב אלא גדי ואין עוף בכלל גדי בשום פנים ומ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא מהקישא דנבלה יליף לי' אבל גדי לא מיקרי. אמנם בשר מיקרי בלשון תורה בלי ספק. אך דגים לא מצינו בשום מקום שנקראו בשר דאפי' במבול דכתיב כל בשר אשר על הארץ לא היו דגים בכלל. והנה רשב"ג ס"ל מדמימלך שליח אעופות וקרביים לאו מיני' הוא ומבורר בלשון בני אדם שאינינו בשר דהרי שליח מימלך עליהו. ע"כ לא משגחינן בלשון תורה כיון דלשון בני אדם מבורר. אך לר"ע וסיעתו היינו ת"ק דרשב"ג דס"ל מימלך עלי' שליח מיני' הוא נמצא דגים היכי דמימלך עליו אסור והיכי דלא מימלך לא מיתסר דליכא לשון תורה ולא לשון ב"א. משא"כ עופות וקרביים דמבורר בלשון תורה דבשר הוא וגם ברוב המקומות מימלך עלי' שליח אז אין משגיחין בשום מקום והולכין אחר לשון תורה ואסור בכל מקום ומ"מ פריך התם שפיר מ"ש עופות מדגים ולא הו"מ לשנויי שאני עופות דלשון תורה הוא דז"א אי לאו דמימלך עלי' בר מיני' הוא לא מועיל לשון תורה כמו שס"ל לרשב"ג אע"כ בר מיני' הוא וא"כ דגים נמי מימלך דאפי' בעופות כי האי גוני מותר דהוה כמפורש לא בעינא האי מינא. וגבי מעילה דנתן להם כבד ומעל השליח ופירש אביי משום דאימליכו בעי אע"ג דבלשון תורה מיקרי כבד מיקרי לענין במה"ח ואכלו את הבשר בלילה הזה וכדומה. מ"מ זה מועיל לענין נדר הולכים לפעמים אחר לשון תורה. אבל בעה"ב שאמר לשלוחו תן לאורחים בשר מה לו וללשון תורה הו"ל לאימלוכי ומשו"ה מעל שליח:

גזירה שמא יעלה בשר בהמה וכו' עכ"ל רש"י דאע"ג דרב ששת הקשה לרב יוסף חברו אבל לאביי לא הו"מ להקשות דלמא כל זה חדא גזירה הוא מ"מ אביי דמשני רצה לתרץ האמת דגזירה שמא יעלה באילפס ראשון ולאביי בשר עוף בחלב לאו דאורייתא עכפרש"י בשר בהמה משום אביי המתרץ:

סוף סוף כלי שני היא עתי"ט דלא גרס לי' דסתם אילפס רותח הוא כלי ראשון במס' שבת ע"ש. ואע"ג דאין בשול אחר בשול היינו בשר שכבר נתבשל בחלב אם יחזור ויבשלנו בחלב אינו חייב תו דכבר שבע לי' בליעתו אבל בשר מבושל וחלב מבושלת ועדיין לא בלעו זה מזה ועכשיו מבשלם זהו תחלת בישול גדי בחלב אמו ולוקה ונאסר בהנאה והוא פשוט ופלתי סי' פ"ז ססקי"ג נתלבט בזה ולפע"ד נ"ל מ"ש עיקר:

ועיין מנחת יעקב סוף כלל ס"א הקשה מהכא להסוברים דדבר גוש לעולם כלי ראשון הוא א"כ מאי פריך הכא הא בשר וגבינה גושים בקערה ומזה הוכיח נהי מבליע ומפליט כמו חום כלי ראשון מ"מ אינינו בתורת בישול להיות בב"ח דאורייתא. ועיין מג"א ססי' שי"ח לענין שבת. ולפע"ד ליישב קושייתו למאי דכ' ר"ן לקמן דבב"ח לא הוה בישול אלא ברוטב מחמת פעפועו אבל לא צלי יבש ועיין מ"ש ש"ך רס"י צ"ב מחתיכה חוץ לרוטב דאין דינה אלא כצלי לולי דהבל הקדרה כלי ראשון על האש משוי לי' כמבושל. אבל הכא דהוה בכלי שני אפי' שניהם גושים מסתיען דהוה כצלי דאפי' אית רוטב ולחלוחית בבשר וגבינה מ"מ הרוטב והלחלוחית מתקררים ע"י דופני הכלי שני. ורק הבשר וגבינה שמשמרים חום עצמם. וזה הוה רק כצלי וליכא בב"ח. אבל לענין שבת לעולם אימא לך הוה כבשול גמור. והחלוק מבואר בב"ח בשול כתיב ויבש ביבש טגון הוא זה. משא"כ בשבת לא כתיב בשול בקרא אלא מבשול סממנים דמשכן ילפינן מלאכה ס"ל לחכמים אפי' אופה פת הוה אב מלאכת בשול ומכ"ש דבר גוש:

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם פי' זכות הזה עושהו זכאי שראוי לגלגל זכות אחר על ידו שאם היו עת גאולה מצרה יכולה להתגלגל על ידו:

ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. דודאי מרדכי לא רצה שום תשואת חן ושום קרבת אל המלך כמו שעשה יוסף הצדיק ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים שלא ישימם ראשים ושרים כי לא יחפצו הצדיקים להתודע לרשות וביותר במלכות ארמאים ושוב כשנתעלה מרדכי על כרחו ונעשה משנה למלך הרי פרשו ממנו מקצת סנהדרין וגם ירד ממדרגתו ונמנה חמישי באנשי כה"ג כמבואר ספ"ק דמגלה ומזה הטעם בעצמו צוה עליו מרדכי שלא תגיד עמה ומולדתה שלא רצה קריבתו בבית המלך והרי קמן אחר שאמרה למלך בשם מרדכי ולא נעשה עמו דבר לא התעוררה את המלך לעשות עם מרדכי שום טובה על זה כי לא בקש דובשו ועוקצו. אך הואיל ורצון בגתן ותרש להמית המלך והמלכה כמבואר פ"ק דמגלה להטיל סם בספל יהרגו הוא והיא ע"כ להצלת נפשות אמר מרדכי לאסתר אבל לא רצה שתאמר למלך בשמו ולולי דמצוה רבה לומר דבר בשם אמרו לא אמרה היא בשם המגיד מרדכי:

עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. יפה כ' ת"ח מדתני נאכלין לשון רבים ש"מ אתרוויהו קאי שהעוף נאכל אחר הגבינה באפיקורן בלי קנוח ולאפוקי בשר אחר גבינה. והגבינה נאכל אחר העוף באפיקורן לאפוקי גבינה אחר בשר שצריך שיהוי וא"ש שיטת תוס':

ודעת רמב"ם דוקא עוף אבל חי' לא משום דחיה מיקרי בשר טפי. וצ"ע אטו בשר בחלב כתיב באורייתא גדי כתיב ועוד מה לי עוף תרוויהו הוה בכלל בשר מן החי. אבל נ"ל בקרא כתיב גדי וחי' הוה בכלל גדי לולי שמיעט הכתיב גדי למעוטי חי' אבל סתם גדי כולל חי' משו"ה יש כח ביד חכמים לעשות גדר וסיג גדול לאסור אפי' האכילה זא"ז משא"כ עוף אין שום ה"א בעולם שיהי' עוף נכלל בלשון גדי ומאן דס"ל בשר עוף בחלב דאורייתא בעי למילף מהקישא דנבלה אבל אין שום ה"א שיהי' נכלל בלשון גדי ולמאי דלא קיי"ל כי האי הקישא הוה ממש כאלו פירשו תורה ולא עוף דהרי גדי כתיב והשתא נהי דאסרוהו חכמים מ"מ א"א להו לאוסרו כ"כ כמו בשר בהמה לאכול זה אחר זה כנ"ל דומה קצת למה שהשריש ט"ז דמה שהתירה תורה בפירוש לא מצי חז"ל לאוסרו והכא עכ"פ צריכין לעשות הכירא בסיג שלהם. ובזה י"ל קצת דברי רמב"ם בפ"ב מהל' ממרים. וכוונתו כך דודאי בין חי' ועוף תרוויהו לאו דאורייתא אלא שהאומר חי' לאו דאורייתא פירוש שאין בלשון גדי שיסבול חי' הרי הוא מגרע שהרי קבלנו גדי כולל חי' אלא שמיעטו קרא ממקום אחר ונפקא מיני' לענין עשיית סיג וגדר. וכן אם יאמר עוף נכלל בלשון גדי הרי הוא מוסיף על קבלתינו שאין עוף בכלל גדי כלל וכנ"ל:

מקנח וה"ה מדיח וכו' נראה דהוה ס"ד דפליגו בטעם הנקיון אי טעמא משום דמושך שומן ולזה הדחה במים עדיפא דמפיק טעמא מפומא או טעמא משום בשר שבין השינים כדעת הרמב"ם ולזה קנוח בדבר קשה שצריך ללעוס בשיניו עדיף ומשו"ה לא הומ"ל דמ"ס או קנוח ומ"ס או מדיח דאיך שייך לומר או הא או הא ממ"נ אי בשר בין השינים הוה בשר צריך לעשות לו תקנה וכן אי המשכת טעם חשוב לאסור א"כ צריך לעשות תקנה אע"כ תרוויהו צריכין ומר נקיט הך תקנתא ומר הך תקנתא ותרוויהו צריכין וזה נ"ל נכון בעזה"י:

מדיח וה"ה מקנח. ר"ת בס' הישר ועוד הרבה פוסקים מפרשין מדיח הדחת ידים. ונראה בוודאי בהס"ד דמדיח ולא מקנח או איפכא בוודאי א"א לפרש מקנח פה ולא בעי נט"י או בהיפוך כי מה ענין נקיות ידים לנקיות הפה וע"כ הדחת הפה קאמר אבל למסקנא מקנח וה"ה מדיח קשה קצת שאמר חצי ענין הנקיון אע"כ כל א' אומר דבר שלם וזה מיירי מנקיון הידים:

אין קנוח הפה אלא בפת. במדרש לא תבשל גדי בחלב אמו וסמיך לי' כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל שע"י בב"ח ניתנה תורה לישראל. שאמר מרע"ה למלאכי השרת כבר אכלתם בב"ח אצל אאע"ה. והנה בש"ס דילן פ' הנזקין דרש מכאן שלא נכרתה ברית אלא על תורה שבע"פ דכתיב ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ע"ש. וי"ל הרי מלאכי השרת לא אכלו בשר אחר חלב כדכתיב חמאה וחלב והדר בן הבקר אלא שלא הי' להם במה לקנח הפה בין חלב לבשר שהרי לחם לא הביא שפרסה נדה. נמצא אכלו בלי פת ואין קנוח אלא בפת. והנה זהו אינו איסור תורה אלא מדברי רבנן תורה שבע"פ והיינו לא כרת הקב"ה ברית אלא ע"י תורה שבע"פ וא"ש יש סמיכות הנ"ל:

איני והאמר רב חסדא וכו' כ' בס' הישר דשאל לו כמה שהה אם לא קינח. ומקשים א"כ מה צורך להקשות מר"ח ליקשו מברייתא דאגרא ודב"ש ודב"ה דע"כ בעינן שום תיקון. והנה ר"ת לשיטתו מפרש מדיח נט"י א"כ מצינו לפרש ברייתא ב"ש מקנח ולא סגי בנט"י שהוא מדיח וב"ה ס"ל סגי במדיח שהוא נט"י שלא בעי מקנח כלל והלכה כב"ה דבנט"י סגי ולא בעי לא שיהוי ולא קנוח. אלא דא"א לפרש כן דא"כ ר"ז דאמר אין קנוח אלא בפת כב"ש אמר לשמעתי' ש"מ ר"ז לא פי' כן מ"מ לא קשי' אר' יוחנן מברייתא אלא מדר"ז שהוא אמורא וניחא לי' להקשות מדר"ת. וברייתא דאגרא נמי י"ל נאכל באפיקורן בלא נט"י הא בשר בהמה בעי נט"י אבל קנוח ושיהוי תרוויהו לא בעינן ולא קשה אלא מהא דהוא תניי לה והוא אמר לה בלי נט"י ובלי קנות משמע בשר בהמה בעי קנוח והוה הקושי' מאגרא ולא מברייתא וניחא לי' להקשות מר"ח ופשוט. בשר שבין השינים נ"ל מה שבתוך חלל השינים להחוששים ויש להם חלל להמאכל נסרח ונמאס בתוכו זה אין חשוב בשר כנלע"ד ונ"ל קרא קאמר בעוד הבשר בין שיניהם ימוקו בעונם שיבואו לעולם האחר וחטאם עמם ע"ד ותהי עונתם על עצמותם:

מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה. עיין תוס' ופוסקים והענין בזה כיון דמשום קדשים ותרומה גזרו נטילה על הידים ועשאנו ידינו כאינם נקיים א"כ ממילא הוה מים ראשונים בכלל והתקדשתם אפי' לחולין וכיון דאיכא מלח סדומית וצריך ליטול מים משום רפואה ועשאנו ידינו כאינם נקיים וכמזוהמים ומכ"ש כשהם באמת מזוהמים א"כ הוה בכלל והיתם קדושים ליטול קודם בהמ"ז והשרים והסגנים הרגילים בשמן ערב הרי להם הוה ידים שאינם נקיות בהעדר שמן ערב ע"כ הוה בכלל כי קדוש אני ה':

תוס' ד"ה כל הבשר וכו' ורשב"ם וכו' משום דאתקש לבכורים וכו'. ק"ק דמוכח דרשב"ם מדנפשיה אמר הקש זה והוא מפורש במכילתא פרשת משפטים לפי שאמר ראשית בכורי אדמתך לא שמענו אלא זמן שהבכורים נוהגים שם נוהג בשר בחלב וכו' ת"ל לא תאכלו כל נבילה וכו' גם קשה עמ"ש התוס' דהרבותא דמוקדשין הוא דחייל וכו' ולא היו צריכים להכי אלא רבותא איכא כמפורש במכילתא שם וכבר עמדתי על זה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תפ"ט דף קמ"ה ע"ב וע"ג ושם פירשתי תחילת דברי התוס' בדיבור זה ע"ש באורך בס"ד:

מכללו. אצל חיה: חלקו מבחוץ. לכזית אבר מן החי נחלק לשנים קודם שיתננו לתוך פיו ואכל זה לבדו ואח''כ חציו השני: מהו. מי מצטרפי לחיוביה ככל שאר איסורים דקיימא לן דמצטרפי שיעורייהו לחצאין בתוך כדי אכילת פרס כדאמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ:) או דילמא כיון דחידוש הוא דהא גידין ועצמות דעלמא לא מיחייב עלייהו והכא מיחייב ואימא אין לך בו אלא חדושו וכי אכיל ליה בבת אחת מיחייב דסתם אכילה בבת אחת משמע אבל לחצאין לא: מבפנים. לאחר שבא סמוך לבית בליעתו בלעו לחצאין: אכילה במעיו. כשהוא יורד לתוך מעיו צריך שיהא בו שיעור אכילה: היכי משכחת לה דמיחייב. בכזית הא אי אפשר ללעוס אכילה כולה יחד: בגרומיתא זעירתא. עצם קטן שעל כף הירך שיש בו משהו בשר וגיד ועצם משלימו לכזית ואין אדם לועסו אלא בולעו: מחוסר קריבה. שנתרחקו זה מזה מעט: מחוסר מעשה. נמי שלא אכל אלא חצי זית: חוץ משל בין השינים. צריך שיהא כזית במה שהוא בולע לבד הנשאר בשינים: בשל בין השינים. אפילו רבי יוחנן מודה דלא מיחשיב בהדיה דהא אין נהנה לא גרונו ולא מעיו שאין אדם טועם עד שיהא סמוך לבית הבליעה כדכתיב (איוב יב) וחיך (יטעם אוכל): בין החניכיים. המדבק בחכו שגרונו נהנה בו ומעיו לא נהנו: חייב. ואע''ג דלא בא במעיו זית שלם לא בבת אחת ולא בזה אחר זה: הרי נהנה גרונו. בטעם שני חצאי זיתים והא דרבי אסי פליגא אדרב דימי ורבין דאמרי לעיל משמיה דרבי יוחנן חלקו מבחוץ פטור והאי נהנה גרונו משום דהנאת גרונו היינו טעימה והרי טעם שני חצאי זיתים ואע''ג דזה אחר זה הוא לא איכפת לן הואיל ובכדי אכילת פרס הואי אבל הנאת מעיים אינה אלא במילוי כרס ואע''ג דבלע שני חצאי זיתים לא נתמלא כרסו אלא בחצי זית שכשבלעו לזה יצא כבר זה: אי הוי עיכול. בבליעתו והוי פירשא בעלמא ואכילה שניה לאו כלום היא: תבעי ליה כזית. ולחייבו ב' מלקיות: אלא אי בתר גרונו אזלינן. דפשיטא ליה דלאו עיכול הוא וקא מיבעיא ליה מי אמרינן הרי נהנה גרונו או דילמא הרי לא נהנו מעיו אלא בחצי זית: תפשוט ליה מדרבי אסי. דבתר גרונו אזלינן: רבי אסי גמריה איעקר ליה. כלומר רבי אלעזר תרוייהו פשיטא ליה ולא הוצרך לישאל כלום אלא שמעיה לרבי אסי ששכח שמועתו ששמעו שניהם מפי ר' יוחנן שאפילו חזר ואכל אותו כזית עצמו חייב ושמעיה לרבי אסי דקא נקיט כזית אחר אבל ההוא לא אלמא הוי עיכול ואתא לאדכוריה ושאל לו בלשון בעיא משום כבודו אכלו לאותו עצמו מהו כלומר היזכר מה ששמעת על כך: אישתיק. רבי אסי: א''ל. ר' אלעזר: מופת הדור. גדול הדור כמו (זכריה ג) אנשי מופת המה: זימנין סגיאין אמרת. דבר זה לפני רבי יוחנן דאפילו בההוא עצמו חייב והודה לדבריך ואמר הרי נהנה גרונו בכזית: מתני' כל הבשר אסור לבשל בחלב. דאע''ג דאמר רחמנא גדי הוא הדין לחיה ועוף ומיפלג פליגי בה לקמן (דף קיג.) איכא למ''ד דאורייתא ואיכא למ''ד דרבנן: ואסור להעלות. דילמא אתי למיכלינהו כי הדדי דקא נגעי ובלעי מהדדי ואע''ג שמותר לאכול בשר אחר גבינה כדאמרינן בגמרא:

חלקו מבחוץ. פירש בקונטרס כזית אבר מן החי חלקו לשנים קודם שיתננו לתוך פיו ואכל זה לבדו ואח''כ אכל חציו השני משמע דאם נתן שני החלקים בפיו ובלען בבת אחת חייב לכ''ע ואין נראה דאם כן מאי קשיא ליה לריש לקיש היכי משכחת לה דמיחייב וכי אינו יכול לבלוע כזית בבת אחת והא אמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ.) דבית הבליעה מחזיק כביצת תרנגולת דגדולה יותר מגרוגרת כדמוכח בפרק חלון (עירובין דף פ:) דאיכא כמה גרוגרות בסעודה של עירוב וגרוגרת גדולה יותר מכזית כדמוכח בפרק המצניע (שבת דף צא.) ואמרי' בפ' אמרו לו (כריתות דף יד.) דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים משמע דשני זיתים מחזיק ועוד דכי היכי דאע''פ שחלקו מבחוץ והניחם בבת אחת לתוך פיו מיחייב לר' יוחנן דאזיל בתר אכילת פיו לפי שנהנה גרונו כזית בבת אחת ה''נ אפילו בלען בזה אחר זה יתחייב לריש לקיש דאזיל בתר אכילת מעיו כיון שיש כזית בבת אחת במעיו קודם שיתעכל דאינו ממהר להתעכל כדמוכח בסמוך ונראה לפרש דחלקו מבחוץ פטור ואפילו אכלו בבת אחת דבעינן שיהא מחובר בפיו ויהיה עליו שם אבר משום דהכא חדוש הוא כדפירש בקונט' דבעלמא לא מיחייב אגידין ועצמות והכא מיחייב ואין לך בו אלא חידושו אבל חלקו בפנים חייב דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת לעיסה וריש לקיש פטר ואפי' חלקו בפנים ולכך דוחק הש''ס אליביה היכי משכחת לה שיתחייב בדרך אכילה ומשני בגרומיתא זעירתא דאין אדם לועסו אלא בולעו ומיהו לרבי אלעזר ודאי חייב חלקו מבחוץ דאפילו אכל זה אחר זה מיחייב: מתני' כל הבשר אסור לבשל בחלב. תימה דלא תני בארץ ובחו''ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין כמו בהנך פירקין ובתוספתא תני להו ושמא מאי דשייר במתניתין פירש בברייתא ואשמעינן דחייל איסור בשר בחלב אאיסור מוקדשין ורשב''ם פי' דאיצטריך משום חו''ל דס''ד דאינו נוהג בח''ל משום דאיתקש לבכורים (שמות כג) בחד קרא ראשית בכורי אדמתך לא תבשל גדי בחלב אמו ולפירושו ניחא הא דאמר בפ' ראשית הגז (לקמן דף קלו.) דארצך דבכורים אתא למעוטי חו''ל דאע''ג דהיא מצוה התלויה בארץ איצטריך משום דאיתקיש לבשר בחלב: ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן חוץ מבשר דגים וחגבים. האי חוץ לא איצטריך דאפילו לבשל שרי אלא אגב רישא נקטיה:

דף קג - ב

הדרן עלך פרק גיד הנשה

פרק שמיני - כל הבשר

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד