חולין צו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צו - ב

ורבי יהודה סבר: "אכילה" כתיב ביה באיסור גיד הנשה. וסתם אכילה אינה אלא בכזית.

ורבנן סברי: ההיא "אכילה" באה להשמיענו, דכי אית ביה בגיד הנשה ארבעה וחמשה זיתים, שהוא גדול, ואכל חד כזית ממנו, מיחייב אף על פי שלא אכלו כולו. אבל אם אכלו כולו, חייב עליו אפילו בפחות מכזית.

ורבי יהודה אמר לך: זה שגיד הנשה חייב עליו אפילו לא אכלו כולו, מ"אשר על כף הירך" נפקא. דמשמע, אפילו אם אכל רק רק את החלק שעל כף הירך חייב [למרות שכולו אסור], ובלבד שיהא עליו שם אכילה, דהיינו, בכזית. ולא היתה התורה צריכה לכתוב בשביל זה לשון "אכילה". אלא ודאי ללמדנו, שאפילו אם אכל גיד הנשה שלם אינו חייב עליו אם אין בו כזית.

ורבנן סברי: ההוא קרא ד"אשר על כף הירך" מיבעי ליה לכדשמואל. דאמר שמואל: לא אסרה תורה אלא שעל כף הירך. ואינו מיותר ללמד שחייבים אף על אכילת חלק מן הגיד. אלא מלשון "אכילה" הוא דנפקא.

ורבי יהודה חולק על עצם דינו של שמואל, משום ד"הירך" כתיב. דמשמע [מיתורא דה"א] שגיד הנשה דכולה ירך אסור, ולא רק מה שעל כף הירך. ואם כן קרא ד"אשר על כף הירך" מיותר, ללמד לאסור על אכילת חלק מהגיד.

ורבנן דרשי מ"הירך": דוקא ההוא דפשיט איסוריה בכוליה ירך, דהיינו, הגיד הפנימי, שהוא גדול ומתפשט בכל הירך, רק הוא אסור. לאפוקי גיד החיצון, שהוא קצר, דלא. שהוא אינו בכלל האיסור. ולעולם אפשר לקיים דינו של שמואל שרק רק מה שעל הכף של הירך אסור.

הרי מצינו שנחלקו תנאים בהך דינא דשמואל.

ומקשינן בין לרבנן בין לרבי יהודה, דדרשי מ"אשר על הכף": והלא האי "כף" מיבעי ליה למעוטי עוף שאין נוהג בו איסור גיד הנשה משום דלית ליה כף?

ומתרצינן: תרי "כף" כתיבי! בפרשה לדרוש שתי דרשות.

מתניתין:

א. ירך של בהמה, שנתבשל בה, יחד עם הירך, גיד הנשה - אם יש בה, בירך, בנותן טעם, שטעמו של גיד הנשה מורגש בה, הרי זו אסורה באכילה, בגלל טעמו של גיד הנשה המורגש בה.

כיצד משערין אותה אם יש בה בנותן טעם ואם לאו?

כיחס של בשר הנותן טעם בלפת!

והיינו, שרואין את הירך כאילו היתה לפת, ואת הגיד כאילו היה בשר. ומשערין את היחס שבין הגיד לירך לפי היחס שהיה בשר בשיעור הגיד נותן טעם בלפת בשיעור הירך.

ב. גיד הנשה שנתבשל עם הגידים המותרים -

בזמן שמכירו לגיד הנשה, הרי הוא משליך את גיד הנשה, ומשער את טעם פליטתו בנותן טעם בגידי ההיתר.

ואם לאו, שאין הוא מכיר את גיד הנשה המעורב בין גידי ההיתר, הרי הגידין כולן אסורין, שבכל גיד יש לחוש שמא הוא גיד הנשה, ואין הוא מתבטל ברוב כי יש לו חשיבות של "בריה", שאינה מתבטלת ברוב [מדרבנן!]

ואילו הרוטב שהתבשל בו גיד הנשה ושאר הגידין, משערין בו בנותן טעם, אם יש בכח גיד הנשה לתת טעם בכל החתיכות, יחד עם הרוטב.

[ואם טעם גיד הנשה ושאר הגידין שוה, הוי "מין במינו", ושיערו חכמים שביטולו הוא באחד בששים].

ג. וכן חתיכה של נבילה, וכן חתיכה של דג טמא, שנתבשלה עם החתיכות של היתר -

בזמן שמכירן לחתיכות האיסור, נוטלן ומשליכן, ומשערין בנותן טעם, אם בכוח החתיכה האסורה ליתן טעם בחתיכות ההיתר.

ואם לאו, שאין הוא מכיר את חתיכות האיסור, הרי כולן אסורות, לפי ש"חתיכה הראויה לתכבד בפני האורחין" אינה בטילה ברוב [מדרבנן!], ובכל חתיכה יש להסתפק שמא היא החתיכה האסורה.

והרוטב שהתבשלו בו חתיכות ההיתר והאיסור, משערין אותו בנותן טעם, אם יש בכוח חתיכת האיסור כדי לתת טעם בכל החתיכות, יחד עם הרוטב, אז הכל אסור. ואם לאו, הרי הרוטב מותר.

גמרא:

אמר שמואל: לא שנו שאם יש בכח גיד הנשה ליתן טעם בכל הירך הרי היא אסורה, אלא שנתבשל בה הגיד. שהבישול מוליך את הטעם של הגיד בכל הירך.

אבל, אם נצלה בה הגיד, הרי הוא נצמת בתוכה, ואינו מפעפע ואינו נכנס בבשר. הילכך, לא נאסר בשר הירך, אלא, קולף מבשר הירך - ואוכל, עד שמגיע לגיד! שאותו הוא אינו אוכל.

ופרכינן: איני, והאמר רב הונא: גדי שצלאו בחלבו, שלא הסיר ממנו את חלב הכליות לפני הצליה, וצלאו עם החלב - אסור לאוכלו אפילו מראש אזנו, דתלינן שהחלב שבקרבו מפעפע ומגיע אפילו לאוזן!

ומוכח שמתפשט החלב בכולו גם בצליה, ואמאי אמרינן ביחס לגיד הנשה שבצליה אין הוא נותן טעם אלא נצמת!?

ואילו ר' יהודה הפוטר אכילה שכזו ממלקות, סבור לשון אכילה כתיבה ביה [כתובה בו, באיסור גיד הנשה], ואין אכילה נחשבת בפחות מכזית. ורבנן [וחכמים], מה הם משיבים על דבריו אלה של ר' יהודה? ההיא [אותה] לשון אכילה שנאמרה בגיד הנשה, באה ללמד על מקרה מיוחד, דכי אית ביה [שכאשר יש בו, בגיד הנשה] שיעור ארבעה וחמשה זיתים, ואכל מהם חד כזית [כזית אחד] בלבד — הריהו מיחייב [חייב] על כך. אבל כשיש בגיד הנשה כולו פחות מכזית, הריהו חייב אף על אכילתו של זה.

ושבים ושואלים: ור' יהודה, שדרש מלשון אכילה האמורה בגיד הנשה לענין שיעור כזית, מנין לו שחייבים על אכילת כזית אחד, בגיד הנשה שיש בו ארבעה וחמישה זיתים? ומשיבים: הלכה זו מהכתוב "אשר על כף הירך" (בראשית לב, לב) נפקא [יוצאת, נלמדת].

ושבים ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו הלכה זו מלשון אכילה, מה למדים הם מהכתוב "אשר על כף הירך"? ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] לכ דברי שמואל. שכן אמר שמואל: לא אסרה תורה בגיד הנשה אלא זה שעל כף הירך. ושואלים: ולדעת ר' יהודה שלמד מהכתוב "אשר על כף הירך" דרשה אחרת, מנין לו דברי שמואל? ומשיבים: לדעת ר' יהודה גיד הנשה שבכל הירך אסור, שלא כשיטת שמואל, שהרי "הירך" כתיב [נאמר], והרי זה מורה שהגיד שבכולה של הירך הריהי אסור.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] הסבורים כדברי שמואל, כיצד הם מפרשים את הכתוב "הירך"? ומשיבים: הכתוב ההוא בא להורות שמדובר בגיד דפשיט איסוריה בכוליה ירך [שפושט איסורו בכל הירך], והרי זה הגיד הפנימי, ולאפוקי [להוציא, למעט] את הגיד החיצון הקצר, שלא אסור. ולעולם לא נאסר גיד הנשה אלא בחלק שעל הכף. הרי איפוא שמחלוקת תנאים היא בדברי שמואל.

ושואלים: למדנו למעלה שהן חכמים והן ר' יהודה דרשו מן הכתוב "אשר על הכף", ואולם הלא האי [זה] הכתוב "כף" מיבעי ליה למעוטי [נצרך לו למעט] עוף מאיסור גיד הנשה, דלית ליה [שכן אין לו] כף! ומשיבים: תרי [שתי פעמים] "כף" כתיבי [כתובות]. באיסור גיד הנשה ("על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בהאבקו עמו"), ללמד על שני אלה.

א משנה ירך שלא ניטל ממנה גיד הנשה, וכשנתבשלה בקדירה נתבשל בה עמה גיד הנשה, אם יש בירך כשיעור שגיד הנשה יתן בה בנותן טעם — הרי זו הירך אסורה באכילה. וכיצד משערין אותה אם יש בה כשיעור זה האוסרה באכילה? מתייחסים לדבר כאילו היה גיד הנשה שבירך בשר הנתון בתוך לפת. ומעתה אם בשר (בשיעור זה של גיד הנשה) היה נותן טעם בלפת (בשיעור מידתה של הירך), אף הירך נאסרת על ידי גיד הנשה.

גיד הנשה שנתבשל עם הגידים האחרים, המותרים באכילה, מה הדין? בזמן (באופן) שבו הוא מכירו את גיד הנשה ומוציאו מבין שאר הגידים, ואין איפוא בתבשיל אלא פליטת טעמו — שאר הגידים אסורים רק במקרה שבו יש בגיד הנשה כשיעור שבנותן טעם, ואם לאו [לא], שאינו יכול לזהות את גיד הנשה ולהפרידו משאר הגידים — הגידים כולן אסורין, שחוששים שכל גיד הריהו גיד הנשה. ואילו הרוטב שלהם נאסר רק בזמן שיש בגיד הנשה כדי שיהיה נותן טעם ברוטב.

וכן הדין בחתיכה של בשר נבלה, וכן הוא בחתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות אחרות המותרות באכילה, שבזמן שמכירן את החתיכות האסורות — הריהו מוציא אותן משאר החתיכות, והן אוסרות את החתיכות המותרות רק בשיעור שיש בו נותן טעם, ואם לאו [לא], שאינו מזהה את החתיכות האסורות — החתיכות כולן אסורות, והרוטב שבו נתבשלו החתיכות אסור בנותן טעם.

ב גמרא שנינו במשנתנו שירך שהתבשלה עם גיד הנשה שבתוכה, הריהי נאסרת אם יש בגיד הנשה כשיעור נתינת טעם בירך. ועל כך אמר שמואל: לא שנו במשנתנו הלכה זו אלא באופן שנתבשל בה הגיד בתוך הירך, שכן הרוטב שבתבשיל מפעפע ומעביר את טעם הגיד בכל המתבשל בקדירה. אבל ירך שנצלה בה גיד הנשה, שאין טעם הגיד מתפשט בירך אלא נצמת במקומו — אין הירך נאסרת בכך, והריהו קולף את בשר הירך שמעל גיד הנשה ואוכל, עד שהוא מגיע למקומו של גיד הנשה, ואז מוציא אותו.

ותוהים: איני [כך הוא] שאין הדבר הצלוי מפעפע?! והאמר [והרי אמר] רב הונא: גדי שצלאו בחלבו (עם החלב שבו), שלא נטל את החלב שעל הכליות לפני שנצלה הגדי — אסור לאכול מאף חלק שבו, ואפילו מראש (קצה) אזנו של הגדי, אף שאין שם חלב, והריהו מרוחק מהחלב. שנאסר כל הגדי באכילה, משום שאנו אומרים כי האיסור מפעפע בכולו!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And what does Rabbi Yehuda hold? He holds that since the term: Eating, is written with regard to the sciatic nerve, and a significant act of eating is generally defined as eating an olive-bulk, one is liable only if he eats an olive-bulk. And what do the Rabbis derive from this term? That usage of the term eating indicates that in a case where the sciatic nerve contains four or five olive-bulks and one ate only one olive-bulk, he is liable. Nevertheless, if one eats the entire sciatic nerve, he is liable even if it contains less than an olive-bulk.

And according to Rabbi Yehuda, from where is it derived that one is liable for eating one olive-bulk of a larger sciatic nerve? He holds that it is derived from the phrase “that is upon the spoon of the thigh,” which indicates that even if one eats only the part of the sciatic nerve that is upon the spoon of the thigh, rather than the entire sciatic nerve, he is liable.

And how do the Rabbis interpret that phrase? That phrase is necessary to teach the halakha stated by Shmuel, as Shmuel said: The Torah prohibits only the part of the sciatic nerve that is on the rounded protrusion of flesh shaped like a spoon. And what does Rabbi Yehuda hold with regard to the halakha stated by Shmuel? He derives from the fact that it is written: “The spoon of the thigh,” that the sciatic nerve of the entire thigh is forbidden, not just the part that is on the rounded protrusion of flesh shaped like a spoon.

And how do the Rabbis interpret “the spoon of the thigh”? According to the Rabbis, this expression indicates that the prohibition of the sciatic nerve applies to the nerve that extends throughout the entire thigh, i.e., the inner nerve, which serves to exclude the outer nerve, which is not forbidden by Torah law; but in fact, only the part of the inner nerve that is on the protrusion of flesh shaped like a spoon is forbidden, not the entire inner nerve.

The Gemara objects: But this term “spoon” is required to exclude the sciatic nerve of a bird, which does not have a rounded protrusion on its thigh bone that can be described as the spoon of the thigh, as taught in the mishna (89b). The Gemara explains: There are two usages of the term “spoon” written in the verse, and therefore two separate halakhot can be derived from this term.

MISHNA: In the case of a thigh that was cooked with the sciatic nerve in it, if there is enough of the sciatic nerve in it to impart its flavor to the thigh, the entire thigh is forbidden for consumption. How does one measure whether there is enough sciatic nerve to impart flavor to the meat of the entire thigh? One relates to it as though the sciatic nerve were meat imparting flavor to a turnip. If meat the volume of the sciatic nerve would impart flavor to a turnip the volume of the thigh when they were cooked together, then the entire thigh is forbidden.

With regard to a sciatic nerve that was cooked with other sinews, when one identifies the sciatic nerve and removes it, the other sinews are forbidden if the sciatic nerve was large enough to impart flavor. And if he does not identify it, all the sinews are forbidden because each one could be the sciatic nerve; but the broth is forbidden only if the sciatic nerve imparts flavor to the broth.

And similarly, in the case of a piece of an animal carcass or a piece of non-kosher fish that was cooked with similar pieces of kosher meat or fish, when one identifies the forbidden piece and removes it, the rest of the meat or fish is forbidden only if the forbidden piece was large enough to impart flavor to the entire mixture. And if he does not identify and remove the forbidden piece, all the pieces are forbidden, due to the possibility that each piece one selects might be the forbidden piece; but the broth is forbidden only if the forbidden piece imparts flavor to the broth.

GEMARA: The mishna teaches that a thigh that was cooked with the sciatic nerve is forbidden if the nerve imparts flavor to the thigh. Shmuel says: The Sages taught that the thigh is entirely forbidden only when it was cooked with the sciatic nerve inside it. But if the sciatic nerve was roasted inside the thigh, one may peel away the meat and eat it until he reaches the sciatic nerve, and then he removes the nerve.

The Gemara challenges: Is that so? But doesn’t Rav Huna say: With regard to a kid that was roasted with its forbidden fat, it is prohibited to eat any part of the animal, even from the top of its ear? This proves that roasting, like cooking, spreads the flavor of the forbidden fat throughout the entire animal.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ורבנן ההוא דאי הוה ארבעה וחמשה זיתים במקום אחד ואכל מיניה כזית חייב אע"ג דלא אכלו כולו אבל אי שלם ולית ביה כזית חייב:

ור' יהודה מאשר על כף הירך נפקא. כלומר מה דאמרת דאי הוו ד' וה' זיתים ואכל מיניה כזית חייב ההוא מאשר על כף הירך נפקא כמה דהוי על כף הירך אפי' הולך הגיד חוץ לירך דאין אוכל אלא אשר על כף הירך שליש או רביע חייב:

ההוא לא מצית אמרת. דלא יהא חייב אלא על הגיד שעל הכף בלבד דהירך דכולה ירך משמע אפי' חוץ לשופי:

כיצד משערין אותה כבשר בלפת. רואין כאילו הירך לפת והגיד בשר אם יש בו בנותן טעם דזהו בששים ומותר אבל בפחות מששים אסור:

בזמן שמכירו בנותן טעם. כלומר בזמן שמכירו יסלקנו מן האחרים והרוטב בנותן טעם:

קולף ואוכל עד שמגיע לגיד כלומר קולף הבשר למעלה למעלה עד שמגיע לגיד וכשמגיע לגיד יזרקנו:

איני והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו כו' כלומר לא צריך למימר שמגופו כולו אין יכול לאכול דאמרי מפעפע החלב הגוף כלו אלא אפילו מראש אזניו דאיכא למימר דחלב לאזניו לא מטא אפילו הכי אסור:

והא דא"ר יהודה אכילה כתיב ביה. איכת דק"ל גבי בריה נמי כתיב אכילה ולוקה עליה בכל שהוא ולאו ק' הוא דההיא אכילה דכי אית ביה ד' וה' זיתים ואכל חד זית חייב דליכא קרא אחרינא התם דנפקא ליה מני' כי הכא דמאשר על כף הירך נפקא.

לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. איכא דק"ל כיון דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח דצלי פשיטא שא"ת נמי אסור אמאי קתני מתני' נתבשל משעת מליחתו נאסר קודם שיבשל בקדרה.
וזו אינה קושיא שאפשר היה דמאי נתבשל דקתני מתני' צלי דקרי ליה בישול בכמה דוכתי א"נ כל שהוא כרותח ולשון כולל הוא למליחה וצלי וכבוש ובשול נמי בכלל אע"פ שנאסר משעת מליחה דאלת"ה פשיטא נתבשל קתני אבל נצלה לא אלא ודאי אי לאו דשמואל הו"א הכל בכלל בישול קמ"ל שמואל שאין הלשון הזה בכאן אלא קדרה אבל לא מליח וצלי ולמ"ד לקמן מליח הרי הוא כרותח דמבושל נמי נתבשל לאו דוקא שהרי משעת מליחתו נאסר ולדברי מי שפי' שאין מליחתו כרותח אלא שאינו נאכל כלל מחמת מלחו כגון דבעי ליה לאורחא אבל [לא] מליח דקדרה לא קשיא כלל.

אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. איכא דק"ל מאי קמ"ל שמואל פשיטא, דכיון דקאמר איהו מלוח הרי הוא כרותח דצלי, דאם איתא דנצלה בה אסור, אמאי קתני מתני' נתבשל, הרי משעת מליחתו נאסר קודם שיתבשל בקדרה, ומפרקי לה דאפשר היה לומר דנתבשל דמתני' היינו צלי וכדכתיב (דה"ב לה, יג) ויבשלו (את) הפסח, והיינו צלי, קמ"ל שמואל דבשול קדרה דוקא ולא צלי אש, והוא הדין למליחה, ולרבינא דקסבר לקמן בסמוך דמלוח הרי הוא כרותח דמבושל מבושל נמי דמתני' לאו דוקא, שהרי משעת מליחתו נאסר, ומיהו למאן דמפרש לקמן (חולין קיב, א) דלא אמרו מליח כרותח אלא במליח שאינו נאכל כלל מחמת מלחו וכעין בשרא דבעי לה לאורחא, אבל מליחה דקדרה לא הא לא תיקשי ולא מידי.

איני והא אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מראש אזנו. ומשני שאני חלב דמפעפע ומתפשט בכל הגדי כאילו נתבשל עמו. ומד[מ]קשינן מינה לשמואל ולא דחינן [ד]שמואל דרב הונא ל"ל, שמעינן מינה דשמואל נמי הכי ס"ל וקיימא לן כותיה, אבל שומן דגיד דאינו מפעפע קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, [ו]לאו דוקא עד שמגיע לגיד, אלא משייר כדי קליפה או כדי נטילת מקום סמוך לגיד ואוכל השאר, דלא גרע מיהא דתנן בפסחים (עה, ב) נטף מרטבו על החרס וחזר (ע)[א]ליו יטול את מקומו, ואף על פי שהרוטב שנטף על החרס אינו אלא מועט שבמועט, וה"ה לזה, ואף על פי שאינו מפעפע, וגדי שצלאו בחלבו שאמרו שאסור לאכול מראש אזנו, דוקא בשאין בגדי ששים לבטלו, אבל אם יש ששים מותר, דכיון שהוא מפעפע בכל הכל מצטרף לבטלו, אלא אם כן טעמוהו ונמצא טעמו של חלב בגדי, דאז נראה דאסור, דטעמא אפילו באלף לא בטיל.

ור"י אכילה כתיבא ביה איכא דקשי' ליה א"כ בברי' נמי לא לחייב עד דאיכא כזית דהא כתיבא ביה אכיל' ולא קשיא דאכילה דכתיבא התם מיבעי' ליה דאי איכא ארבעה וחמשה זיתי' ואכל כזית מחייב דהא ליכא קראי אחרינא דנפקא מיני' כדנפקא לי' הכא מדכתיב אשר על כף הירך:

ה"ג ורבנן ההיא דפשיט בכולי ירך. ולא גרסינן דפשיט איסורא דהא לרבנן אינו אסור אלא שעל הכף בלבד והא כתיבנא לעיל דמוד' שמואל דבעי חטיטה מדרבנן.

ואמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל פי' שע"י הבישול טעם האיסור מתפשט בכל הירך אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד פי' בתוספת חותך ואוכל עד שמגיע לגיד ולגיד לאו דוקא דהא ודאי אפי' נטילת מקום בעי כדמוכח בפסח שני גבי תתאה גבר וכדתנן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו אלא פרושא שמגיע לאיסורו של גיד וכדי נטיל' מקום שטעם הגיד הנבלע בו הוא בכלל גיד ויש לומר קולף סביבות הגיד כדי נטילת מקום ואחר כך אוכל עד שמגיע לגיד ואם תאמר מאי קא משמע לן שמואל פשיטא מדקתני נתבשל ולא קתני נצלה. ותו דהא קי"ל דמליח הרי הוא כרותח דצלי ואם איתא דצלי אוס' נמלח נמי אוסר ול"ל נתבשל הא משעת מליחה נאסר דאי אפשר לבישול בלא מליחה בשלמא למ"ד דמליח כרותח היינו בשאינו נאכל מחמת מחמת מליחה ניחא דהא מליחה לקדרה נאכל מחמת מלחו היא אלא למאן דמפרש דכל מליח דקדרה הוא כרותח דצלי מה איכא למימר ויש שהיו אומרים דאפשר לבישול בלא מליחה כגון שנתנו בקדרה רותחת מאוד דצמתא דמא ואינו מחוור דסתם בישול אינו בכך והנכון דאי לאו דשמואל ה"א דנתבשל דקתני כל בישול במשמע אפי צלי דאשכחן צלי דאיקרי בישול כדכתיב ויבשלו את הפסח כ"ש בהא דכייל קדר' וצלי בלשון אחד קמ"ל שמואל דנתבשל בקדרה דוקא קתני:

והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מראש אזנו פי' ולא משמע דהא דר"ה פליגי אדשמואל רבו ופרקינן שאני חלב דמפעפע משא"כ בשמנו של גיד וההיא דר"ה סתמא היא ואפי' שיש ס' לנגדו וטעמא דמילתא דאין ביטול ס' אלא בתבשיל בקדירה שמתפשט בכולו והתם נמי בעינן ניער או כיסה כדאיתא לקמן אבל בצלי אין ביטול וה"ה במליחה ופריך תלמודא אדר"ה וסיוע לשמואל וכי צלאו בחלבו מי מיתסר וכו' ופריק ההוא כחוש הוה. יש שפי' ולא היה בו בחלב אחד מס' והבשר רבה עליו ומבטלו וס"ל למרן דאפי' בצלי איכא ביטול בס' ולא נהירא כדאמרי' לעיל ולישנא דכחוש הוה נמי לא דייק הכי כי עיקר התירוץ חסר והנכון כחוש הוה ולא עדיף חלבו משמנו של גיד שאינו מפעפע ובנטילת מקום סגיא ליה ואי איתמר דרב הונא בגדי שמן וש"מ דלענין גיד אפי' בגדי שמן שאוכל בנטילת מקום כדשמואל וכן הלכתא ומיהו אנן בכל גדיים בחלב אסורה דהא לא ידעינן הי נינהו דמיקרי כחוש:

המשנה הששית והכונה בה להתחיל בביאור ענין החלק השלישי ואמר על זה ירך שנתבשל בו גיד הנשה אם יש בו [בנותן] טעם הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת אמר הר"מ פי' מה שאמר כבשר בלפת שיתן בו טעם בכדי שימצא טעמו לחיך כמו שימצא האדם טעמו כטעם הלפת המבושל בלא בשר שהבשר נותן טעם בלפת יותר משאר צמחים:

אמר המאירי ירך שנתבשל בה גיד הנשה ר"ל שהוסר החלב ונשאר בה הגיד ונתבשל בקדרה עם הירך אם יש באותו גיד כנגד הבשר כדי ליתן הגיד טעם בבשר וכגון שניטלה חתיכה מן הבשר הרי זו אסורה וכיצד משערין אותה שאף כשתאמר יש בגידין בנותן טעם ר"ל שהגיד נותן טעם בבשר הרי אין טעם הגיד ניכר בבשר שהכל טעם אחד ואפי' היה ניכר אי אפשר לישראל לטעמו אלא משערין אותה כבשר בלפת ר"ל שאומדין בשר כשיעור הגיד הניתן בתבשיל של לפתות כשיעור בשר הירך אם נותן בו טעם אם לאו והוא שיעור פחות מששים שמתוך מרירות הלפתות אין מתוקם שמצד הבשר ניכר אף כשאין בו ששים אלא בפחות מששים הרבה ואם כן אף בשאין שם ששים מותר:

זהו ביאור המשנה וצריך שתדע שמשנה זו אינה שנויה כהלכה שהרי אין בגידין בנותן טעם והילכך אין הגיד אוסר את תערובתו כלל ושמא תאמר שהיא שנויה להיתר עצמו זה אינו שהרי הגיד בריה היא ואינה בטלה אפי' באלף ולא עוד אלא שניכר הוא וכל איסור שמכירו צריך לזרקו וכן לענין שיעור בשר בלפת אינה שנויה כהלכה ואפי' היה בגידין בנותן טעם אין השיעור כבשר בלפת ולא כשיעור אחר הנזכר ברוב איסורין בגמרא שיהא האיסור נידון כבצל וקפליט ר"ל כרתי עד שאלו בצל וקפליט כשיעור איסור זה נותן טעם בתבשיל זה שהאיסור בתוכו שיאסר אע"פ שהוא נותן טעם בפחות משיעור בשר בלפת אלא שיעורן של רוב איסורין האסורים מצד הטעם ואי אפשר לעמוד על טעמם בששים כמו שיתבאר:

ומ"מ יש למשנה זו מקום בדרך אחרת הן להיתר התבשיל או לאיסורו הן להיתר גיד עצמו להיתר התבשיל או לאיסורו כיצד הרי שבשל ירך בקנוקנות הגיד או בשומן הגיד שהן אסורין מדברי סופרים ויש בהם טעם אם יש בבשר עם כל מה שבקדרה ששים כנגד איסור זה ר"ל כנגד השומן והקנוקנות הרי התבשיל והבשר מותר וזורק מה שיש בעין מן הקנוקנות והשומן אם מכירן ואם אין כאן ששים אסור אף התבשיל וכן כתבוה בהדיא גדולי הפוסקים ולא עוד אלא שאף הם גורסים בשמועתו של רבא מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנינות דגיד הנשה בששים ואף גדולי המפרשים כתבוה כן ומ"מ קצת רבני צרפת כתבו שאין שומן וקנוקנות אוסרין את תערבתן הואיל ואין איסורן אלא משום גיד לא יהא טפל חמור מן העיקר שאם גזרו באכילת עצמן וכן הדין שמא יבא לאכל גופו של גיד אבל תערובתו מאי גזרה אי משום תערובתו של גיד יאכל ויאכל ומ"מ דעת ראשון עקר וכן נראה מהנהו אטמאתא דאימלחן בגידא וכו' כדאיתא בסוגיא זו והיה רבינא אוסרם מחמת שהיה סבור מליח כרותח דמבושל וודאי רבינא שהיה סוף הוראה לא היה סובר יש בגידין בנותן טעם ואם כן האי בגידא פירושו בשומן וקנוקנות והרי שהסכימו בה לאיסור תערבתן במבושל כדינו ובצלי כדינו וכן הדין שמאחר שמ"מ נאסרו הרי הן כשאר איסורי סופרים ואע"פ שהם מביאים ראיה לדבריהם אין בהם ראיה מספקת כלל וזו של אטמאתא ראיה מכרחת להיתר עצמו כיצד הרי שבשל ירך בגיד הנשה עצמו והגיס בגיד כל כך שנימוח או שנתדקדק עד שאין מקומו ניכר והרי מכיון שנתדקדק יצא לו מתורת בריה וכן מכיון שאין מקומו ניכר לרוב דקדוקו הרי הוא כמי שנמוח ומותר הכל אם יש שם ששים ואם אין כאן ששים אסור הכל:

ולמדת לפי דרכנו שאיסורין שמדברי סופרים הולכין בהם לשיעור ששים כאיסורי תורה כמו שיתבאר ויש מי שחוכך להקל ולומר שאם נימוח הגיד בטל ברוב כדין תורה שלא הצריכו בשאר איסורין ששים אף במינו אלא מפני שכנגדו בשאינו מינו נותן טעם אבל זה שאין נותן טעם אף בשאין מינו העמידוהו על דין תורה ליבטל ברוב וכן דעת גדולי הדור נוטה והוא עקר:

וזהו ביאור המשנה ומה שיצא לנו ממנה על דרך פסק אע"פ שאין היא עצמה שנויה כהלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה כו' דאין הרוטב מסייע ולא שאר חתיכות אם יש בהם לבטל הגיד אלא הירך כו' עכ"ל כצ"ל וכן נראה להגיה מתוך דבריהם לקמן ומתוך הגהת אשר"י ודו"ק:

בא"ד משמע שר"ל שאפילו החתיכה שנפלה הטפה עליה היה מקצתה בתוך הרוטב כו' עכ"ל הכי משמע ממ"ש דעולות הרתיחות משוליה לפיה כו' ולא סגי ליה במעלת הרתיחה במקצת החתיכה ועיין בהגהת אשר"י וק"ל:

בד"ה עד שמגיע לגיד כו' ואפי' כדי נטילה צריך כו' עכ"ל ולפי' זה גם במליחה בעי כדי נטילה דמליח הרי הוא כרותח דצלי ממש כנראה מדבריהם לעיל דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה כו' דהיינו לכל הדעות בעי כדי קליפה ולמאי דמסקי הכא דבצלי אף כדי נטילה בעי ה"נ במליחה אבל הרא"ש חילק בזה בין מליחה ובין צלי ודו"ק:

ד"ה אם יש בה בנותן טעם וכו' אלא בבשר בחלב א"ש. הוא סוף הענין ואחר כך מתחיל ענין בפני עצמו משמע קצת וכו':

בא"ד והאי לפירוש הקונטרס ניחא דפי' בפ' כל הבשר וכו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אם יש כו' אם יש בה וברוטב כו' כצ"ל:

ד"ה כבשר בלפת. ואילו היה נו"ט כו' בלפתות כשיעור הירך אסור. כצ"ל:

רש"י ד"ה שנתבשל עם הגידין. כצ"ל:

רש"י ד"ה בנותן טעם וד"ה כולן אסורין. צ"ל הד"א:

תד"ה ור"י (בסופו). דל"ת הנפש כו' דדרשינן כו'. כצ"ל:

תד"ה אפילו (בסה"ע). אלא במקום שהאיסור מתפשט בכל החתיכות. כצ"ל:

תוס׳ ד"ה עד שמגיע וכו׳ וחזר עליו יטול כצ"ל:

תוד"ה אבל וכו' דאשכחן וכו'. כדאיתא בנדרים מט ע"א:

ד"ה עד וכו' דבר יונה רכיך. עיין פסחים עח ע"ב תוד"ה ואם:

בא"ד רכיך טובא. כדלעיל דף עו ע"ב ועיין בהרא"ש שם בשם ר"ח דה"ה בכל עוף:

תד"ה אם יש בה וכו'. נלענ"ד ליישב לשיטת האומרי' חתיכה נ"נ בשאר איסורים הא דקתני אם יש בה וכו' הא באמת בעי' ס' נגד הקליפה שנעשה נבילה בשעת מליחה. והיינו למ"ש הרמ"א (סי' צב) בשם האו"ה באף בכולו בתוך הרוטב. מ"מ היכא שהאיסור דבוק בעי' ס' באותה חתיכה. ואם לאו בעי' ס' בקדירה נגד כל החתיכה שהאיסור דבוק בה והחתיכה קיימת באיסורה. והטעם דעת הש"כ (סי' עב סקי"ח) דיותר ממהר לבלוע באותה חתיכה. והט"ז כ' (בסימן צב' דחיישי' שמא נשארה פ"א לבד בתוך הרוטב ונעשה נבילה. אלא שכ' שם דאפשר להקל. דהא חנ"נ בשאר איסורי הוא רק דרבנן. והוי ספק דרבנן ע"ש. וקולא זה הוא רק לגבי שאר חתיכות אבל לענין החתיכה עצמה אם נשארם לבדה היא אסורה מדאורייתא דשמא לא פלט הכל אח"כ והוי חשש דאורייתא. וא"כ י"ל דאדרבא הפוסקים דפסקו חנ"נ יליף להו מהך מתני' דקתני אם יש בה דמשמע דבעי' בירך לבדו ס' ואמאי אין מצטרף הרוטב. כמו שהקשו תוס'. אע"כ דשאני הכא דהגיד דבוק בה ובעי' ס' באותה חתיכה דשמא נשארה לבדה בתוך הרוטב, אך כ"ז לחשש הגיד. אבל אם יש ס' נגד הגיד בירך לבדו רק נגד הקליפה ליכא ס' בזה מהני אם בהצטרפות הרוטב הוא ס' גם נגד הקליפה. דהא הקליפה דנ"נ הוא רק דרבנן ול"ח שמא נשארה הירך לבדו ברוטב דהא אף נשארה מה"ת מותר דהא הוא ס' נגד הגיד. וא"כ שפיר קתני במתני' אם יש בה דהיינו נגד הגיד בעי' בה דהוא הירך ס'. ולא מהני הרוטב. אבל נגד הקליפה מסייע גם הרוטב לבטל. וק"ל:
ובזה נסתלק קושי' תוס' בריש פרקין אהא דדייק הש"ס ממשנתינו דיש בגידי' בנ"ט דמנ"ל דלמא האיסור מחמת שומן הגיד ע"ש. ולפי הנ"ל דלגבי שומן תקשי אמאי קתני אם יש בה דמשמע דבירך עצמו בעי' ס'. ואמאי לא מהני הרוטב דהא בשומן דהוא דרבנן לית לן למיחוש שמא נשארה לבדה במעט רוטב וק"ל.
ובדברי תוס' יש לי תמי' רבתי במ"ש דלשיטת רש"י ניחא דלא מהני הרוטב ושאר חתיכות דמיירי דרק מקצתה תוך הרוטב וכו'. ולזה קשה לי הא לא הוי אלא רק צלי ויאסר רק כדי נטילה. וע' באחרונים (סימן קה) שהקשו כן במתני' דטפת חלב. ותירצו דהוי איסור שמן. או דדבר לח מתפשט בכולו מכח הבל הקדירה. אבל בגוש וכהנ"ל הוי רק צלי כדאיתא בש"ע (סי' קה) א"כ הכא באיסור גיד תיאסר רק כדי נטילה. וע"כ מיירי בכולה בתוך הרוטב. וצ"ל דס"ל לתוס' כדעת הרא"ה וכסברת הב"י דבהבל הקדירה לחוד מתפשט בתוך אותה חתיכה. אלא דלפ"ז תקשי דגם לר"י לק"מ אימא דמיירי בכולה חוץ לרוטב.
בסוגיא הנ"ל. נ"ל ליישב הבל"ז דלא פריך הש"ס ההוא דר"ה משובדת דר"י. עפמ"ש הר"ן בשם הרא"ה דבצלי לא מהני ס' דבצלי אינו מתבטל לעולם. דבקדירה הוא מתבטל לפי שהרוטב מוליך האיסור בשוה. אבל בצלי דהוא מפעפע מעצמו אפשר שהרבה ממנו מתכנס למקום א' ע"ש. ולכאורה יקשה לפ"ז קושי' הרשב"א בשמעתין היכי אמרי' בהנהו אטמתא וכו' מה דעתך מליח ה"ה כרותח וכו' האיך אפשר לומר כן כיון דכבר ידעי' דבצלי קולף. וע"כ נתבשל במתני' היינו בישול ממש והאיך אפשר דמליח אוסר בכולו הא כבר נאסר משעת מליחה. ומה שנדחק הרשב"א דבאמת ל"ד ומשעת מליחה אסור. לכאורה לשיטת הרא"ה ליתא דאם האיסור מחמת מליחה לא מהני ס' דהא ליכא רוטב דמפעפע האיסור בשוה וצ"ל דלאותו ס"ד [וזהו דלא כמ"ש הר"ן דהא דאסר רבינא בהנהו אטמתא דלא מהני ס'] דמליחה אף בכחוש אוסר בכולו כמו בישול אף דליכא פעפוע. וע"כ משום דרתיחות המליחות הוא מוליכה בכולה ממילא הוא מתפשט בשוה. והרא"ה לא כ"כ רק בצלי דבכחוש אינו אוסר ואין הרתיחה מוליכה רק מחמת הפעפוע של האיסור. בזה אפשר שאינו מתחלק בשוה. ומעתה מיושב דבל"ז ל"ק דר"ה אדר"י די"ל דבעובדא דר"י היה ס' ומהני אף בצלי דמחמת רתיחות נכנס בכולו. ובאמת אף בכחוש אוסר בכולה והיכא שהרתיחות גורם מהני ס' וכנ"ל. וביותר שהיה מוכח כן ממתני' דהא להך ס"ד דצלי אוסר אף בכחוש וה"ה מליחה (אף דהרא"ה סבר כהרמב"ן דבמליחה אינו אוסר יותר מכ"ק אף בשמן. היינו דבמליחה ל"ש פעפוע כמ"ש הרמב"ן. אבל היכא שהוא מחמת רתיחות הא מליח הוא כרותח' א"כ תקשי במתני' הא כבר נאסר במליחה. אע"כ דמהני ס'. ובעובדא דר"ה לא היה ס'. או דר"ה מיירי אף בס' אלא דסבר מב"מ במשהו וחלב ובשר מקרי מב"מ כמ"ש הרשב"א והר"ן. ור"י לשיטתי' דמב"מ בס'. אבל לבתר דמשני שאני חלב דמפעפע ואין הרתיחות גורם רק הפעפוע וממילא לא מהני ס' שפיר קשה מר"י. ומשני חלב כחוש הוי ואינו מפעפע כלל. וק"ל:

ירך שנתבשל בו ג"ה סתם ירך שלמה משמע כדפירש"י לעיל צ"ג ע"ב ומשו"ה דחוקא לי' לתוס' לאוקמי כשכולו חוץ לרוטב דבירך שלם לא שכיחא שיהיו מונח על חתיכה אחרת ויהי' הוא כלוחץ לרוטב היות כן ק' קצת לשון משנתינו אם יש בה בנ"ט בלשון אם יש בה אם אין בה ולמה לא שיערו חכמים שיעור א' לכל הירכים עם גידין כמ"ש אין לך עוף שאין בו ס' נגד לבו אין לך עוף שיש בו ס' נגד כבדו ועט"ז בטחול. א"כ ה"נ או כל הירכים יש בהם ס' נגד גיד שלו או אין בהם ומה לשון אם יש בה בנ"ט מיהו אי מפרשין אם יש בה וברוטב י"ל אין לך ירך שהוא ס' נגד גיד שלו אלא ע"י הרוטב איכא לפעמים ס' וא"ש אך אי מפרשין בלי רוטב ק' וצ"ל משום שומנו שאינו שוה בכל הירכים כמ"ש ט"ז גבי שומן טחול וכיון דלמשנתינו הגיד אוסר גם השומן בכלל וכולי עלמא בין לר"ת בין לר"מ.

אם יש בה בנ"ט. כ' תוס' משעה שנמלח כבר נאסר כדי קליפה ולפע"ד אינו מוכרח לשיטת הסוברים דלהוציא דם סגי בנמלח מצד א' כי המלח מוציא הדם מכל הצדדים אפי' בחתיכה עבה. ומ"מ פשוט דעכ"פ אינינו כרותח בעבר השני שלא נמלח שם ואפי' בצלי אש מחלק ש"ס לענין שבת במס' זבחים בנצלה בו כגרוגרת מצד א' ולא מצד השני ומכ"ש במליח י"ל שנמלח הירך להוציא דמו שלא מצד הגיד ולא נאסר כדי קליפה וא"ש נמי דהוצרך שהואל לאשמעינן ל"ש נתבשל אבל נצלה קולף וכו' וק"ל:

ובהג"א תי' אהא דכ' תוס' דהרוטב יסייע לבטל דבאיסור דבוק לכ"ע חנ"נ. ולפ"ז היינו בגיד אבל לדינא דקיי"ל אין בגידין בנ"ט רק משום שומן דרבנן וקיי"ל בדרבנן לא אמרינן איסור דבוק כמ"ש ש"ך סי' נ"ה לענין אבר המדולדל. והש"ך העלים עין מזה בסי' ק' וכבר השיג עליו במנחת יעקב. ולפ"ז מיושב ק' תוס' לעיל ר"פ שהקשו דלמא משנתינו משום שומנו ולק"מ א"כ הי' הרוטב מצטרף אע"כ משום גיד דאורייתא ודיינינן בי' דין דבוק וק"ל:

והעלו תוס' דלרש"י מיירי מחציתו ברוטב ובה בנ"ט ר"ל בה ירך לבדו בלי צירוף רוטב כלל ולכאורה צע"ג הא כי האי גוני דינו כצלי ובקליפה סגי כמבואר סי' ק"ה סעי' ט' ועש"ך סי' צ"ב סק"ג וכל תירוצו לא שייכי' הכא דאי נימא שהירך שומן ומפטם להגיד א"כ מ"ט דשמואל דאמר נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד הא שומן מפעפעו ועכצ"ל דהתוס' דהכא ס"ל כמ"ש מהרש"ל ומביאו ש"ך סי' ק"ה סקכ"ח דלית לי' סברת פיטום אלא ס"ל להתוס' הני מילי בצלי על השפוד ליכא פיטום אבל הכא כיון דאיכא הבל הקדרה שפיר מפטם לי' וס' זו דהבל הקדרה עדיף קצת כבר הזכיר ש"ך בשם הר"ן סי' צ"ב סק"ג הנ"ל וא"ש. אלא דלפ"ז נקל לישב קו' תוס' אדשמואל דאמר אבל נצלה קולף וכו' והקשו תוס' פשיטא דאלת"ה הא משעת מליחה נאסר די"ל דבמליחה הוה פשיטא לי' דלא שייך פיטום אבל בצלי קמ"ל דלא אמרינן פיטום דוקא בהבל הקדרה וחילוק זה דפיטום בין מליחה וצלי' מבואר בלשון מהרש"ל דמייתי ש"ך שם סי' ק"ה סקכ"ח וק"ל:

כיצד משערין אותו. בשום מקום דתנן בנ"ט לא שאל כיצד משערין משום דסתם נ"ט היא ע"י טעימה אך הכא נ"ל שאין הקפילא בקי דהקפילא בקי בטעם בשר לבדו ובטעם חלב או תרבא או שרצים לבדן ע"כ יבחן טעם צירופן אבל הכא לעולם לא טעם ירך בלתי גיד שהרי הם אינם מנקרים וכל הירכים עם גידן מתבשלין ע"כ אינו בקי להפריש בין טעם ירך בלי גיד ובין ירך עם הגיד ע"כ למדנו רז"ל השיעור. ומיהו מ"ש דהל"מ הוא לא הי' צריך לכך דאפשר ששיעוריהו ע"י ירך של שליל אפי' תאמר אין דומה טעם שליל לטעם בשר של בהמה גדולה מ"מ אפשר קים להו מירך בן פקועה גדולה טרם גזרו על הפריס ע"ג קרקע או בתרי תמיהה לעיל ע"ד ע"ב או באתרי' דר' יהודה דאוכלין של שמאל:

אמנם יש לעיין לפירש"י דטע"כ לאו דאורייתא לענין מה הי' הל"מ וי"ל בנתערב ונימוח גוף האיסור דמודה רש"י א"נ לענין קדשים או בב"ח דהרי הך שיעורא דבשר בלפת היינו שישים כמ"ש תוס' לקמן צ"ז ע"ב ד"ה כל איסורים וכו' נמצא שיעור זה לכל התורה נאמר. וכבר כתבתי לעיל ריש פרקין דלמ"ד כל התורה בבצל וקפלוט והיינו במאה. וגיד דקיל טעמי' בבשר ולפת י"ל מתניתין ס"ל אין בגידין בנ"ט כי טעם קליש כזה אינו טעם לענין קדשים ובהמה טמאה. ומיהו לקמן צ"ט ע"ב עובדא דר"ח עם ר"י בר זבינא אותו ס"ל אין בגידין בנ"ט כלל ועץ הוא:

בנ"ט ה"ז אסורה עיין פי' המשנה הרמב"ם שלשונו מבולבל וכוונתו תחלה כ' דלא קיי"ל כמשנתינו אלא אין בגידין בנ"ט. ושוב מפורש משנתינו וכ' בשר עם גיד הוה אינו מינו בטעמא דאע"ג דיש בגידין בנ"ט מ"מ אין טעמו כטעם בשר. ובשר עם שומן הגיד הוה מב"מ בטעמא דשומן עם בשר חד טעמא אית להו ועש"ך רסי' צ"ח:

אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד לכאורה י"ל ק' תו דהא שמואל ס"ל לקמן ק"ח ע"א אפשר לסוחטו מותר. א"כ הוה סד"א משעת מליחה נאסר אם ס' בירך ושוב כשנתבשל ע"י צירוף הרוטב חוזר ונסחט והותר ע"כ קאמר שנתבשל אם יש בה עם הרוטב בנ"ט וכי האי גונא כ' מג"א סי' תמ"ז גבי זיתים שנכבשו ע"ש. ועוד יותר נראה לפמ"ש הרא"ה דמליחה וצלי אינו מפעפע בשוה כמו רוטב ולא מהני ס' וחלקו עליו. מ"מ נ"ל ע"כ לא פליגי אלא למאי דקיי"ל מליחה וצלי אינו כרותח דמבושל רק ע"י פעפוע שומן וס"ל לכל החולקים אהרא"ה דפעפוע דשומן הוה כמו רוטב. אבל להס"ד דגם בכחוש הוה צלי ומליח כרותח דמבושל ודאי הי' סברא לומר נהי דרתיחתו כרתיח דאש אבל פעפוע ובלבול אין כאן בשוה ולא יועיל ס' וה"א אפי' אי יש בירך ס' מ"מ נאסר משעת מליחה וחוזר והותר ע"י בישול דאפשר לסוחטו מותר קמ"ל שמואל וק"ל:

כולי' בחלבה הוה וכו' כילכית באילפס וכו' עריטב"א דמתמה דאיך יכחיש כל המעשה ויאמר כילכית באילפס הוה ותי' דאינו מכחיש אלא אומר שגם עובדא דכילכית נמי הוה התם. ולפע"ד י"ל דמ"ד כולי' בחלבה חידש לך שלא הי' גדי שאינו מנוקר והי' כחוש אלא גדי מנוקר ושכחו בו כולי' א' ובודאי יש ס' בגדי נגד חלב כולי' א' אך הוה סד"א דחלב הוה דבוק בכולי' ונעשה כולי' נבלה וצריך ס' נגד כל הכולי' ור' יוחנן הא ס"ל אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ לקמן ק"ח ע"א קמ"ל כיון דקרום מפסיק אין לו דין איסור דבוק ויש ס' בגדי נגד חלב הכולי':

ואידך מ"ד בא לפרש דההוא כחוש הוה אין הפירוש והי' ס' אלא כחוש וחלב כחוש אינו מפעפע דהרי לשיטת רש"י לקמן צ"ח ע"א דהיכי דאיכא קפילא לא יועיל ס' בלי טעימת קפילא וכיון דבאותו מעשה דמעון הי' עוד מעשה אחר דכילכית ואמר ליטעמי' קפילא א"כ הי' שם קפילא ומ"ט התיר הגדי בס' בלי טעימת קפילא אע"כ כחוש ר"ל חלב כחוש אינו מפעפע ולא בעי שיעורא כלל:

ליטעמי' קפילא ארמאה פירש"י לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר. האריכות בזה נראה שפת יתר וסגי באומרו לפי תומו ותו לא אע"כ נ"ל דגם רש"י ס"ל ככל הפוסקים דאין גוי מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה לבד. והכא אומן אינו משקר אומנתו והכא ע"כ אינו בלפי תומו ממש אדרבא צריכין להודיעו שצריך להבחין התבשיל מה טעם יש בו אך לא יודיעוהו שצריך לאיסור הנוגע לדת ישראל דא"כ לא ירע אומנתו בזה שיאמר להכשיל ישראל אמר כן. וסברא כזו כ' תוס' בע"ז כ"ז ע"ב ד"ה כל מכה וכו' וז"ל אבל בבריא כגון ריבדא דכוסילתא מיהת אסור שהנכרי מזיקו ואינו חושש כי לא מרע נפשי' אם ימיתנו שיאמרו העולם בודאי במזיד מפני שהי' שונאו עכ"ל ע"ש ואע"ג שיש לחלק קצת בין התם לדהכא מ"מ נ"ל רש"י ס"ל כנ"ל ואין כאן מחלוקת. ועיין היטב ש"ך סי' צ"ח סק"ב:

וע"ד חדוד קצת אמרתי דלר' יוחנן דס"ל כל איסור שבתורה כבצל וקפלוט והוא במאה. וזהו טעם קליש מאוד ע"כ הוצרך קפילא המבחין ומבין והשתא לא סגי לי' בהא דאינו מרע אומנתו דלא ירע אומנתו דישראל האוכל אחריו לא ירגיש טעם קליש זה ולא יעלה על דעתו שיטעמנו קפילא אחר ע"כ בעינן מסל"ת ור' יוחנן הא ס"ל טעמו ולא ממשו דרבנן וכן פסק רש"י א"כ סגי במסל"ת. אך רבא דס"ל כל איסור שבתורה בס' והוא טעם הנרגש לכל אדם ע"כ ניחא לי' תרומה טעים לי' כהן אפי' אינו קפילא אך בב"ח מאן טעים לי' דבב"ח טע"כ דאורייתא ולא מהימן גוי מסל"ת ע"כ הוצרך קפילא שאינו משקר אומנתו דבטעם הנרגש לכל אדם יש לסמוך שלא ישקר אומנתו אפי' בדאורייתא ודאמר רבא השתא דאמר ר' יוחנן וכו' אע"ג דלא דמי ממש לדר' יוחנן מ"מ יליף קצת דמיון בהדרגה כי היכי דהאמין ר' יוחנן בדרבנן לפי תומו ה"נ יש להאמין על אומנתו בדאורייתא:

ובפלתי ס' צ"ח תי' שיטת רש"י דקיי"ל מגמע ופולט אינו אלא איסור דרבנן א"כ אפי' בבשר בחלב דאורייתא מאמינין לגוי מסל"ת שיכול ישראל להכניסו לפיו עכ"פ ואם ירגיש הישראל בו טעם בשר יפליטנו נמצא אין הגוי נאמן אלא אאיסור דרבנן ואינו נכון דבב"ח דאסור בה בהנאה אפי' ופולט אסור דנהי אכילה לא הוה הנאה מיהו הוה וכן משמע מלשון הפוסקים ועמג"א סי' תקס"ג סק"ג וא"כ לא הועיל כלום בב"ח ותו אי נימא דרש"י בב"ח נמי מסל"ת ממש קאמר וא"כ הקפילא הוא משום שאין אדם אינו אומן מרגיש בטעמי' וכמ"ש רשב"א לדעת רש"י א"כ בב"ח אחר שטעמו קפילא ארמאה צריכים אחריו קפילא ישראל המבין במטעמים ע"י מגמע ופולט דאל"ה לא יאכל אחריו ואין אלו אלא דברי נביאות ומ"ש הוא הנכון בעזה"י:

מה שהאריכו תוס' כאן בפסק מב"מ לא בטיל כתבתי לקמן ק"ח ע"א ע"ש:

מריש הוה קא קשי' לי כ' תוס' מ"ט לא קשי' לי' אמתניתן ער"ן וריטב"א תי' מרווח ומתוק ומ"ש דלרש"י לא ניחא שם אי"ה יבואר קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בו חלב בבד"ה דקדק הרא"ה למה לי למתני לא יאכל בה חלב כפשוטו אע"כ אשמעינן דוקא בן יומו שהוא בנ"ט אם לא יבשל בו חלב אבל אינו בן יומו שאינו אוסר אז אפי' לכתחלה מותר לבשל ב"י חלב משום דהתירא בלע וכבר נפגם טרם יבוא לכלל איסור ומשיג על הרשב"א בתה"א שם דפשיט לי' לאיסור ע"ש והרשב"א בתה"א מייתי ראי' לאיסור מקדירות בפסח ישברו אע"ג דהתירא בלע ונפגם קודם פסח ואפ"ה ישברו ובשב יעקב הקשה הא הרשב"א ס"ל חמץ מיקרי איסורא בלע כמבואר במג"א בשמו סי' תמ"ז ס"ק כ"ד ועוד הא הרשב"א מהסוברים נטל"פ בפסח אסור הואיל ומשהו אסור וס"ל נמי המתבטל במשהו קודם פסח חוזר וניעור ונאסר בפסח א"כ ה"ה הנפגם קודם פסח אסור בפסח וא"כ דברי רשב"א צ"ע עיין בתשובה הנ"ל ולפע"ד דצריך להבין כיון דטעם איסור קדרה אינו ב"י הוא אטו ב"י א"כ מה סברא יעלה על הדעת לחלוק בין התירא בלע לאיסורא בלע לעולם איכא למיגזר וכ"כ הרשב"א במ"ה וצ"ל דהוה סד"א כל מה שהתירה התורה בפירוש לא יגזרו עליו חכמים וכיון דלהדיא לגר אשר בשעריך תתננו א"כ לכל הפחות יתפרש קרא לאפוקי סרוח מעיקרא נמצא סרוח מעיקרא הותר בפירוש וא"א למיגזר נטל"פ בהתירא בלע הכי הוה ס"ד קמ"ל רשב"א דנטל"פ בקדירה לא הוה כמו סרוח מעקרא ממש כמ"ש ר"ן בע"ז דנפגם בדופני קדירה הוה ראוי לגר נמצא לא הותר בפירוש בקרא ושפיר יש לגזור דלמא אתי למיעבד בבן יומו. ואם זהו כוונת רשב"א שפיר מייתי ראי' מקדירות בפסח דנפגם מעיקרא לא מקרי סרוח מעיקרא דסרוח מעיקרא גם בחמץ שרי' לכ"ע דחרכו קודם זמנו מותר אפי' באכילה אחר זמנו כמ"ש מג"א ססי' תמ"ב גבי אלמודי אע"כ נפגם אינו בכלל סרוח וא"ש. אלא התם בעי שנפסל מאכילת כלל מפני דאל"ה ה"ל שאור וראוי לחמע עיסות אחרות אבל בלא"ה אפי' פסול מאכילת גר כגון פגם בדופני קדרה מותר:

ולענין ק' הרא"ה י"ל איידי דתני בתרומה לא יבשל בה חולין וקמ"ל דלא יבשל לכתחלה על סמך שיטעמנו אח"כ לכהן דדלמא משתלי ולא יטעמנו ואכיל לי' ישראל. ואגב זה נקט נמי ברישא לא יבשל בה חלב אע"ג דהתם פשיטא דלא יבשל על סמך דבדוק לי' קפילא דהא איכא בישול בב"ח מ"מ נקיט לי' איידי דסיפא:

גמרא לא שנו אלא שנתבשל בה. הנה לכאורה מאי קמ"ל שמואל מתני' היא בפסחים נטף מרוטבו על החרם וכו' יטול את מקומו וכן קשה למה לא הקשה על רב הונא מהך מתניתין. ואם נימא דידע החילוק בין איסור חלב שמפעפע יותר מרוטב א"כ קשה מאי מקשה על שמואל ואם נימא שעיקר קושייתו משומן הגיד שהיה סבר שגם שומן הגיד יש בו כח לפעפע כמו חלב א"כ התרצן חידש לו שחלב מפעפע ולא שומן הגיד וזה ניחא לסברת התוספות אליבא דר"ת בד"ה שאני חלבו אבל לסברת הר"מ שם שהטעם דשומן הגיד כיון שמשום גיד אסרוהו אינו אוסר יותר מהגיד עצמו והנה דבריו צריכין ביאור שהרי דבר זה לא הוזכר כלל בדברי התרצן ועיקר חסר מן הגמרא וצריך לומר דסברא זו היא סברא פשוטה גם להמקשה שאין השומן אוסר כי אם מה שהגיד עצמו יכול לאסור אלא שהמקשה היה סבר שגם הגיד יש בו כח לפעפע ולא היה יודע כלל חילוק שבין חלב לגיד א"כ אם היה סובר שגיד יכול לפעפע ק"ו שהיה סבור שרוטב יכול לפעפע א"כ מדוע לא היה קשה לו על רב הונא ממתניתין דנטף מרוטבו על החרס. ואם נימא דשאני נטף מרוטבו שהוא משהו בעלמא וכדרך שאמרו בפסחים שם שאני סיכה דמשהו בעלמא וכו' וגם ברוטב נימא שנחשב משהו לכך סגי ביטול מקומו אף שהוא יותר מסיכה דסגי בקליפה מ"מ לזה נחשב ג"כ משהו דאינו אוסר כלו קשה הרי חזינן להתוס' דמספקא בצלי דסגי בקליפה ורוטב דיטול מקומו הוא משום דנטף מרוטבו מתפשט יותר מגיד וא"כ איך נימא אנן להיפך דמנטף מרוטבו לא הוה קשיא ליה על רב הונא ומשמואל קשיא ליה אם לא שנאמר שהך ספק של התוס' אם צלי סגי בקליפה הוא רק לשטת ר"ת דלעיל אבל לשטת רבינו מאיר באמת ירך שצלאו בג"ה חמיר יותר מנטף מרוטבו וצריך נטילת מקום עוד נלע"ד לתרץ מה שלא הקשה כלום ממתניתין דפסחים נטף מרוטבו וכו' יטול את מקומו לדעת הרשב"א בת"ה הובא בב"י סי' ק"ה הדבר שיש לו פעפוע בצלי אף שיש ששים מ"מ אסור כדי נטילה וכן פסק בש"ע סימן ק"ה ובב"י ביאר טעם הדבר בשם הרשב"א שהביא ראיה מנטף מרוטבו על החרס יטול את מקומו וא"כ ס"ל להרשב"א דהך מתניתין ביש בו ששים מיירי ואפ"ה בעי נטילה וא"כ לא קשיא כלל מהך משנה לרב הונא ולא סייעתא איכא לשמואל:

אלא דלפי זה קשה מדוע לא הקשה בלאו הכי מר' יוחנן על רב הונא ומה צריך לזה מלתא דשמואל והייתי רוצה לומר דבל"ז הוה אמרינן דרב הונא מיירי בליכא ששים ור' יוחנן מיירי ביש ששים אלא דקשה אי בששים פשיטא ואף שעל מעשה שהיה לא שייך פשיטא שהרי כיון שבאו לפנינו לשאול הוצרך להורות שהוא מותר מ"מ רבה בב"ח שאמר אותה הוראה בהך עובדא משמיה דר' יוחנן מאי קמ"ל בזה ויש לומר דהיא גופה קמ"ל דמפעפע על ידי צלי בכולו ולכך ביש בו ששים קולף ואוכל עד שמגיע לחלב ממש ואין צריך נטילה ולאפוקי מדעת הרשב"א שס"ל דאפילו דבר המפעפע ואוסר עד ששים מ"מ גם כדי נטילה נשאר באיסורו ולזה לזו מהני ששים ולכך הביא מלתא דשמואל דמיירי בליכא ששים וא"כ ודאי בעי נטילה או קליפה ואפ"ה אמר הך לישנא דר' יוחנן גופיה דקולף ואוכל עד שמגיע לגיד וצ"ל דלאו דוקא קאמר וכמו שכתבו התוס' וא"כ גם בדברי ר' יוחנן ג"כ ליכא ראיה שאין צריך נטילה וליכא למימר דהך מלתא קמ"ל וא"כ על כרחך בליכא ששים מיירי דאל"כ פשיטא ואפ"ה התיר ושפיר קשיא על רב הונא ומשני האי כחוש הוה ואינו מפעפע וכסברת ר"ת בתוס' בד"ה ההוא כחוש וכו' ולהך לישנא שכתבו התוס' דכחוש הוה ויש מעט חלב ובטל בששים א"כ קשה מאי קמ"ל ונראה משום דיש לדקדק לפי זה מה לי אם היה כחוש או שמן נימא סתם האי לא היה בו בנותן טעם אלא דא"כ הוה קשה פשיטא ולכך קאמר כחוש הוה והיא גופה קמ"ל דגדי כחוש מן הסתם יש בו ששים וא"צ לראות כלל הגדי עם החלב לשער בששים ובזה אמרתי ג"כ מאי דקאמר כילכית באלפס הוה ואמר ר"י לטעמיה קפילא וכו' א"כ מכחיש מעשה דרבה בב"ח לגמרי וזה דוחק ולכן נראה דקאי לתרץ עובדא הנ"ל שהתירו ע"י קפילא ולא קשה פשיטא דהיא גופה קמ"ל דסמכינן אקפילא וכשם שהורה בכילכית דסמכינן אקפילא אמנם לפי מה שכתבתי בשם הרשב"א דמוכח ממשנה דפסחים דאף דאיכא ששים בעינן נטילת מקום וא"כ ליכא למימר דר"י קמ"ל דקולף עד החלב ממש א"כ קשה למה לא הקשה מעובדא דר' יוחנן על עובדא דרב הונא בלא מלתא דשמואל:

ונראה משום דמצינו כמה פוסקים שסוברים לאסור בפסח אף בצלי בכלו אף בכחוש וצריך לומר לדידהו דאף דכל השנה בשאר איסורים צלי אינו אוסר בכחוש רק כדי נטילה היינו משום שאינו מתפשט יותר כדי ליתן טעם אבל מכל מקום משהו מתפשט בכל החתיכה ולכך כל השנה אינו אלא אוסר במשהו אבל בחמץ בפסח שאוסר במשהו שפיר אוסר בצלי דמשהו מיהא איכא. וא"כ מר' יוחנן לא היה יכול להקשות דר' יוחנן לשיטתו דמין במינו בטל בששים ולכך התיר בצלי שאין בצלי כח יותר ממשהו ורב הונא ס"ל כרב ושמואל דמין במינו במשהו ולכך אסר גם בצלי. ולכך לא הקשה על רב הונא ממתניתין דנטף מרוטבו דאולי הך משנה כרבנן דר"י דסברי מין במינו בטל ור"ה כר' יהודה אבל משמואל הקשה שפיר דהרי שמואל ס"ל מין במינו לא בטל ואפ"ה התיר בצלי א"כ מכלל דאפילו משהו אינו מתפשט יותר מכדי נטילה ושפיר הקשה על רב הונא. וכדמשני שאני חלב דמפעפע א"כ מפעפע בכלו ואיכא כדי נתינת טעם שוב שפיר הקשה מר' יוחנן:

ובזה מתורץ קושיית התוספות בד"ה אבל נצלה שהקשו מאי קמ"ל פשיטא דלא מצינן למימר הה"ד נצלה דא"כ כבר נאסר משעת מליחה. ולדידי ממשנתינו אין ראיה דמשנתינו לטעמה דסבירא לה מין במינו בטל כדמוכח בסיפא בחתיכה עם החתיכות ולכך מותר במליחה ובצלי בליכא ליתן טעם ואף דאיכא משהו לא איכפת לן אבל לשמואל דס"ל מין במינו לא בטל הוה אמינא דגם צלי אוסר קמ"ל שמואל דאפי' לדידיה צלי מותר דאפילו משהו ליכא:

ובזה נלע"ד לתרץ מה שדקדקתי במה שכתבו התוס' בד"ה אם יש בה דלרש"י בה דוקא משום דמיירי מקצתה חוץ לרוטב ולר"י בה היא כמו בהם דמשערינן גם הרוטב והנה לכאורה קשה מה דוחקא למימר דלר"י משערינן גם הרוטב שהוא נגד לשון המשנה ולמה לא נוקי לר"י שהיתה כולה חוץ לרוטב וכמו שכתב ר"י לקמן (בדף קח) במשנה דטפת חלב דהיינו שהיתה חתיכה אחרת מונחת מקצתה חוץ לרוטב ועל החתיכה ההוא מונח הירך כלו חוץ לרוטב. וצ"ל דמשנתינו אי אפשר לאוקמה בהכי משום דירך שנתבשל בה ג"ה שנינו ולא הוזכר כלל שאר חתיכות ופשיטא דמתני' שלא נתבשל כ"א הירך לבדו משא"כ במשנה דטפת חלב דקתני סיפא ניער את הקדרה דמשמע שיש שם עוד דברים בקדרה והנה לכאורה רישא דמתני' לא קמ"ל מידי ואטו עד כאן לא ידענו שאיסורין משערינן בנותן טעם ועוד שהרי זה מפורש בסיפא בשלמא סיפא כל בבא אשמעינן חידוש דגיד עם הגידים קמ"ל דדבר שבמנין לא בטל וחתיכה בין החתיכות קמ"ל דחה"ל לא בטל כדאמרינן לקמן (דף ק ע"א) אבל רישא מאי קמ"ל ואין לומר דשיעור בשר בלפת קמ"ל דהיא גופה קשיא למה הוצרך בשביל זה בבא יתירא הא גם בסיפא שנינו שיעור דנותן טעם ושם יאמר כיצד משערינן כבשר בלפת ואין לומר משום דתני וכן חתיכה וכו' ולכך לא יכול לומר כבשר בלפת משום דדוקא בגיד משערינן כבשר בלפת אבל בשאר איסורים משערינן בבצל וקפלוט וכמו שכתבו התוס' בד"ה כבצל וקפלוט לקמן (דף צז ע"ב) דא"כ כבר מוכח זה ממשנתינו ובצירוף דברי רב נחמן דאמר גיד בששים מוכח ממשנתינו דבשאר איסורים לא סגי ששים וא"כ איך יאמר רבא כל איסורים שבתורה בששים ואיך יחלוק רבא על רב נחמן רבו:

אמנם לשטת רש"י ניחא דקמ"ל בה דוקא שאין הרוטב ושאר חתיכות מצטרפין ואף דלרש"י זה כבר מפורש במשנה דטפת חלב לקמן דקתני אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה ולרש"י היינו אפילו מקצתה תוך הרוטב מכל מקום היינו לפי האמת אבל אי רק ממתני' דהתם הוה טעינן למימר כשטת ר"י דמיירי כולה חוץ לרוטב קמ"ל ירך וכו' והך מתני' על כרחך לא מיירי בכולה חוץ לרוטב כדמוכח מדברי התוס' דלא מוקי לה כן לשטת ר"י אלא על כרחך שאי אפשר לפרש משנתינו בכולה חוץ לרוטב ואפ"ה קתני אם יש בה להורות דשאר חתיכות וכן הרוטב אינו מצטרף אבל לשטת ר"י דבאמת בה לאו דוקא א"כ רישא מאי קמ"ל. וצריך לומר דהיא גופה קמ"ל דמליחה אינה אוסרת וכמו שכתבו התוס' בד"ה אבל נצלה ולא ס"ל לר"י סברת התוספות לפרש נתבשל דמשנתינו היינו נצלה אלא דלפי זה שמואל מאי קמ"ל אמנם לפי מ"ש ניחא שאף שדבר זה מוכח ממשנתנו מ"מ איצטריך דשמואל דאי ממשנתינו הוה אמינא דמשהו מיהו איכא וכנ"ל:

ולפי מ"ש לשיטת רש"י בלא"ה ניחא דהיא גופה קמ"ל רישא דמין במינו בטל דאי מסיפא הוה אמינא הטעם משום דרואין מינו כאלו אינו והרוטב רבה עליו ומבטלו ואף דברוטב ליכא ששים מ"מ רש"י לטעמיה דס"ל לקמן בסוף שמעתא דזרוע בשלה דטעם כעיקר לאו דאורייתא וא"כ כבר הוא בטל מדאורייתא ואף דאכתי אסור מדרבנן מ"מ שוב מצרפינן גם מינו דבאיסור דרבנן מודה רבי יהודה דמין במינו בטל כדלקמן (דף צט ע"ב) גבי שאני ציר וכו' משא"כ ברישא דלרש"י בה דוקא ולא מצרפינן הרוטב כלל ומוכח דמין במינו בטל:

ובזה שכתבתי ניחא מה דקשה למה הוצרך שמואל לומר אבל נצלה וכו' והרי כבר אמרו שמואל חדא זימנא מליח הרי הוא כרותח והיינו כרותח דצלי מדקאמר כבוש הרי הוא כמבושל וא"כ אי ס"ד דצלי ג"כ אוסר בכדי נתינת טעם א"כ מאי איכא בין רותח דצלי לרותח דבישול דאקשינהו שמואל למליח וכבוש בתרתי בבי:

והנה חוץ לדרכנו יש לתרץ דהרי אף למה דקיי"ל באיסור שמן צלי מבליע בכלו וכן אפילו באיסור כחוש וההיתר שמן מ"מ היינו באיסור עצמו אבל בבלוע אין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפילו ההיתר שמן וא"כ אי לאו מלתא דשמואל קמייתא אבל נצלה וכו' הוה אמינא דג"ה האסור מחמת עצמו אוסר אפילו בצלי אלא דבבלוע יש חילוק בין רוטב לצלי ולכך אמר מליח הרי הוא כרותח דצלי שאינו מפליט איסור בלוע מחתיכה לתתיכה אבל בגיד הנשה באותו חתיכה גם צלי אוסר קמ"ל דלא:

אמנם לפי מ"ש בלא"ה ניחא דדבר זה כבר שמענו ממשנתינו שאין צלי מבליע כדי נ"ט אבל אכתי איכא למימר דמשהו מיהו איכא ולשמואל דמין במינו במשהו שפיר אוסר צלי ומה שאמר מליח כרותח דצלי היינו לענין מין ושאינו מינו ואומר אני שעל כרחך דבר זה מוכח ממשנתינו דאל"כ אלא כסברת התוס' דמשנתינו יש לפרש שנתבשל היינו צלי א"כ קשה מאי מקשה מדרב הונא אדשמואל הרי לפי מ"ש דמדר' יוחנן לא מקשה משום דאיכא למימר דצלי משהו איכא ורב הונא סבר מין במינו במשהו וכאשר כתבתי לעיל א"כ קשה גם אדשמואל לא מקשה דדלמא סבר שמואל אין בגידין בנ"ט ואין כאן איסור רק משום שמנונית הגיד שהוא מדרבנן ובאיסור דרבנן מודה רבי יהודה דמין במינו בטל ולכך צלי אינו אוסר משא"כ חלב שהוא דאורייתא. בשלמא לשטת הר"מ בתוספות בד"ה שאני חלב א"כ על כרחך דסובר שמואל דיש בגידין בנ"ט דאל"כ גם בבישול אינו אוסר כלל אבל לשטת ר"ת קשיא אמנם לפי מ"ש על כרחך דשמואל קמ"ל דצלי אינו מבליע כלל דאי משום משהו מתיר כבר מוכח ממשנתינו דמה שהוא בטל מין במינו אין מליחה אוסרת ומה חידש לנו שמואל אלא על כרחך דשמואל סובר יש בגידין בנ"ט ויש כאן איסור תורה ומין במינו לא בטל לדידיה ואפ"ה מתיר צלי:

אמנם אי קשיא לי על כל סוגיא שלנו שהרי כתב הש"ך בסימן צ"ב ס"ק ג' הא דטפת חלב אוסרת כל החתיכה לרש"י במקצתה חוץ לרוטב ולר"י בכולה ובסי' ק"ה אמרינן דאינו אוסר רק כדי נטילה ותירץ הש"ך בשם הד"מ משום דחלב הוא כמו איסור שמן דמפעפע ע"ש וא"כ הרי חתיכה שהיא כולה חוץ לרוטב לר"י ולרש"י אפילו מקצתה דינו כצלי ממש וא"כ המקשה בשמעתיה שלא ידע החילוק דשאני חלב דמפעפע ק"ו שלא ידע דחלב מפעפע וא"כ אדמקשה מרב הונא על שמואל שזה אינו קושיא אלימתא דהרי אי בעינא אמינא גברא אגברא קרמית ולותיב ממתניתין דטפת חלב דלקמן (דף קח) דתנן בהדיא שאם לא ניער הקדרה משערינן בנ"ט באותה חתיכה והרי זה ממש כצלי. בשלמא לשטת הר"ן שהביא הש"ך שם שכתב הטעם משום הבל הקדירה ניחא אבל לטעם של רמ"א קשה. בשלמא לשטת רש"י דטעם כעיקר דרבנן והא ודאי דבבשר בחלב אפילו למ"ד בכל התורה טעם כעיקר דרבנן מ"מ בבשר בחלב מודה הוא דאורייתא וכן כתבו התוס' במס' ע"ז (דף סז ע"א) בד"ה אמר ר"י ומה שתמהו שם על רש"י שכתב כגון חלב שנפל לתוך בשר באמת התוס' לא העתיקו דברי רש"י כהוגן שרש"י לא כתב חלב שנפל לתוך בשר רק חלב שנפל לקדירה וכוונתו לקדירה רקנית ובלעה הקדירה החלב ואח"כ בישל באותו קדירה בשר וטעם כזה אם טעם כעיקר בשאר איסורים דרבנן הה"ד בבשר וחלב כהאי גוונא ג"כ הוא דרבנן ואדרבא ק"ו הוא משאר איסורין ונחזי אנן לדידן דטעם כעיקר לרוב הפוסקים דאורייתא ונ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור עכ"פ מדרבנן ואפ"ה בבשר בחלב שהוא דהיתרא ק"ו שמותר א"כ הה"ד לרש"י דטעם כעיקר דרבנן הה"ד בבשר וחלב אם הוא טעם דהתירא כגון שנבלע בקדירה ק"ו שהוא מותר מן התורה אח"כ לבשל בו בשר וזהו כוונת רש"י שם במה שכתב חלב שנפל לקדירה:

ובזה מתורץ בשמעתין דקאמר רבא מריש הוה קשיא לי וכו' קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט מאן טעים לה השתא האמר ר"י סמכינן אקפילא וכו' הכי נמי סמכינן אקפילא ומקשים העולם לשיטת רש"י דטעם כעיקר לרבא מדרבנן א"כ מאי ראיה מקפילא דר' יוחנן דמיירי בכילכית ששם טעם כעיקר רק מדרבנן לבשר בחלב שטעם כעיקר דאורייתא ודלמא לא סמכינן אקפילא ולמ"ש ניחא דקדירה שבישל בה בשר שנינו ובכה"ג גם בבשר וחלב מדרבנן:

ונחזור לדברינו דלרש"י יש חילוק בטעם כעיקר בין בשר וחלב לשאר איסורין ולפי זה יש לנו לומר חילוק בין בשר וחלב לשאר איסורין לענין צלי דבודאי בישול הוא דמפעפע בכל החתיכה ולא צלי אלא שיש לגזור צלי אטו בישול והיינו בבב"ח דבישול הוא מן התורה אבל בשאר איסורים דגם בישול עצמו הוא דרבנן ואנן ניקו ונגזור צלי אטו בישול הא ודאי ליתא וא"כ אף שאנו מפרשים הטעם דמשנה דטפת חלב משום דחלב הוא איסור שמן היינו למסקנא שמוכח מדרב הונא דאיסור שמן מפעפע אפילו בשאר איסורים נתגלה לנו טעם משנתינו דטפת חלב שאין הטעם משום גזרה רק משום דחלב ג"כ שמן אבל המקשה דלא ידע הסברא לחלק בין שמן לכחוש ואפ"ה לא היה יכול להקשות ממשנה דטפת חלב לא על שמואל ולא על ר' יוחנן דהוה אמינא דטפת חלב דבבישול הוא איסור דאורייתא גזרינן צלי אטו בישול משא"כ שמואל דאיירי בג"ה וכן ר' יוחנן דאיירי בחלב ששם גם בישול הוא רק מדרבנן לא גזרינן צלי אטו בישול לכך הוכרח להקשות מרב הונא דמיירי ג"כ בחלב ואפ"ה אוסר כלו בצלי אלא דלפי זה דהמקשה היה סבור דטעמיה דשמואל משום דסובר טעם כעיקר הוא מדרבנן א"כ מאי הקשה מרב הונא וכי לא ידע המקשה כמה סוגיות בש"ס דס"ל לכמה אמוראי וכמה תנאי דטעם כעיקר דאורייתא ומאי קשה ליה מרב הונא ודלמא רב הונא כוותייהו סבירא ליה:

והנה במסכת יבמות (דף קיט ע"א) אמרינן רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו ומקשה הגמ' מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו ופירש רש"י הא מידי דספיקא לאו הרחקה מדרבנן היא בדבר המותר דנימא לכרת עביד רבנן הרחקה וללאו לא עביד הרחקה בדבר דהכא שמא איסורא דאורייתא ממש קעביד ע"ש ברש"י. נמצא משמע מדברי רש"י דבהרחקה דעביד רבנן שפיר יש לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו ולפי זה אפילו לשטת התוס' דטעם כעיקר לכלהו אמוראי דאורייתא מ"מ לא הקשה הגמרא כלום מרב הונא אדשמואל דרב הונא באיסור חלב קאי שהוא כרת ועביד הרחקה צלי אטו בישול ושמואל באיסור גיד הנשה איירי דליכא כרת ושוב לא גזרינן צלי אטו בישול ולכך אמר נצלה מותר. אלא שהתה"ד והמשנה למלך שניהם השיגו על רש"י דגם בהרחקה אין לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת וראייתם מסוגיא דיבמות (דף פב ע"א) ע"ש אמנם המגיה דמשנה למלך בפ"א מה' יום טוב מסיק דהא דאמרינן מה לי לאיסור לאו לאיסור כרת היינו בלאו שיש בו מלקות אבל בלאו שאין בו מלקות אף שהוא דאורייתא מ"מ אפשר שלא עביד ביה הרחקה כמו באיסור כרת ואיסור מלקות. ולפי זה ק"ו דבאיסור עשה אין לעשות הרחקה כמו באיסור כרת ולפי זה כבר עלה בידינו מה שלא הקשה על רב הונא ממשנה דפסחים דנטף מרוטבו על החרם יטול מקומו דמפורש בהדיא בצלי אינו אוסר יותר מנטילת מקום ורב הונא אוסר כולו משום דשם בפסחים עיקר האיסור הוא צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר שהוא לאו הבא מכלל עשה ולכך לא עביד הרחקה בצלי משום בישול משא"כ בהך דשמואל דג"ה הוא איסור מלקות:

והנה לשטת הר"י מאורלייניש לקמן (בדף צט ע"א) בתוס' בד"ה רבא אמר דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא אלא שאין בו מלקות לפי שעיקר הלימוד מגיעולי עכו"ם שהוא רק עשה תעבירו באש. ולפי זה בבשר בחלב דטעם כעיקר מפורש בו ואין צריך למילף בבב"ח לטעם כעיקר מגיעולי עכו"ם שפיר לוקין בבב"ח על טעם כעיקר. ומעתה לסברת המגיה דמשנה למלך הנ"ל שוב עלה בידינו שלא היה יכול להקשות על שמואל ממתניתין דטפת חלב משום דשם הוא איסור מלקות ולכך עביד הרחקה צלי אטו בישול משא"כ מימרא דשמואל שהוא בג"ה דבו טעם כעיקר לאו דאורייתא ולכך לא עביד הרחקה. אלא דקשה הא גם זה עכ"פ פלוגתא דתנאי אית ביה דהרי לרבנן דר' עקיבא בסוגיא דמשרת דס"ל למילף טעם כעיקר ממשרת שהוא איסור לאו ולדידהו שפיר לוקין א"כ מה הקשה רב הונא אדשמואל דלמא שמואל ס"ל כר"ע דילפינן טעם כעיקר מגיעולי עכו"ם ואין בו מלקות ולכך התיר צלי ורב הונא ס"ל כרבנן ויש בו מלקות ולכך אסר צלי:

ונראה לענ"ד דאפילו למאן דאמר טעם כעיקר אין לוקין והיינו משום דיליף מגיעולי עכו"ם שהוא רק עשה אבל מין במינו למ"ד דלא בטל היינו משום דיליף מדם הפר ודם השעיר והרי הוא כמו בעין ממש דעדיין שמו עליו דם השעיר וא"כ מין במינו למ"ד דלא בטל ודאי דלוקין עליו:

ורבנן ההוא. לאשמועינן אתא דאע''ג דלא אכיל כוליה מחייב בכזית דלא תימא לא מחייב עד דאכיל לכוליה ולעולם כל היכא דאכל כוליה לא בעינן כזית: ור' יהודה. ההוא לא איצטריך לאשמועינן דמאשר על כף הירך נפקא דלא בעינן עד דאכיל ליה לכוליה דאפילו לא אכל אלא מה שעל הכף חייב ובלבד שתהא שם אכילה: דכוליה ירך. ולית ליה דשמואל אלא כל מקום שיאכל ממנו כזית חייב: ורבנן ההוא. הירך לאשמועינן אתא דאין אסור אלא פנימי דפשיט איסוריה בכוליה ירך: מתני' כבשר בלפת. רואין כאילו הירך לפתות והגיד בשר ואילו היה נותן טעם בשר כשיעור הגיד בלפתות הירך אסור דשיעורין הלכה למשה מסיני וגמירי דבהכי משערינן דאף ע''פ שאילו היה כרוב או קפלוט היה צריך פחות או יותר: שנתבשל עם הגידים. של היתר: בזמן שמכירו. משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו: בנותן טעם. אם יש בנ''ט בכל אלו: כולן אסורין. ולקמן מפרש דנותן טעם במין במינו שאין אדם יכול להבחינו שיערוהו בששים: ואם לאו כולן אסורין. דבכל אחד יש לומר זה הוא ובגמרא פריך ליבטיל ברובא: בזמן שמכירן. לחתיכות האיסור משערינן בנותן טעם ואי אין בהן כדי לתת טעם בשל היתר הרי השאר מותרות ואם אין מכירן כל החתיכות אסורות דכל אחת יש לחוש ולומר שמא זו היא והרוטב מותר אם אין בחתיכות האיסור כדי לתת טעם בכל החתיכות והקיפה והרוטב: גמ' לא שנו. דכי יש בו בנותן טעם כל הירך אסורה: אלא שנתבשל. שהרוטב מעלה הטעם בכל הבשר: אבל נצלה. עמו נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא בבשר: קולף ואוכל. כלומר חותך עליון ואוכל עד שמגיע לגיד: בחלבו. שלא נטל חלב הכליות: אפילו מראש אזנו. שאין שם חלב אלמא פשיט איסוריה בכוליה:

ורבי יהודה אכילה כתיב ביה. וא''ת והרי נמלה ושאר שרצים דכתיב בהו אכילה ומחייב בכל שהוא כדתנן בפרק בתרא דמכות (דף יג.) ולא פליג ר' יהודה וי''ל דאכילה דהתם איצטריך דאי איכא ד' או חמשה זיתים דחייב בחד זית אבל הכא אמרינן דלר' יהודה מאשר על הכף נפקא והכי אמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (דף טז:) אכל שרצים לוקה עליו בכזית דאכילה כתיב בהו וא''ת דאמרינן באלו הן הלוקין (מכות טז:) ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלימו לכזית לוקה שש חמש משום בריה דשרץ ואחת משום נבלה למה לי שיהא חד חי דהויא בריה בלאו הכי נמי כיון שיש בהם כזית לוקה ה' משום שרץ כיון דאכילה כתיב ביה כדפרישית ואחד משום נבלה וי''ל דודאי אלאו דשרצים דכתיב בלשון אכילה לקי משום כזית שרץ אלא יש לאו דשרץ דלא כתיב בהו אכילה כגון אל תשקצו (ויקרא יא) וההיא לא לקי אלא בחי משום בריה וא''ת ואכתי ל''ל חי אפילו מת נמי חשיב בריה כדאמרינן בס''פ (לקמן קב:) טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא וי''ל דלא נקט חי לאפוקי מת אלא פירוש חי שלם לאפוקי ריסק כדאמר גבי כלים שבירתן זו היא מיתתן וא''ת הא אמרינן בסוף פרקין (שם.) אבר מן החי צריך שיאכל כזית דאכילה כתיב ביה דלמא הא דכתיב ביה אכילה למימר דמחייב בכזית אע''ג דאית ביה ד' או ה' זיתים וי''ל דלעולם לא מחייב עד שיאכל אבר שלם דהיינו בשר גידים ועצמות מדלא אשכחן בס''פ (לקמן דף קג:) לריש לקיש דפטר חלקו מבפנים דמחייב אלא בגרומיתא זעירתא והיינו טעמא דלא תאכל הנפש עם הבשר דדרשינן מיניה (לקמן דף קב:) אבר מן החי דאסור משמע עד שיאכל אבר שלם: דפשיט איסוריה בכוליה ירך. לשון איסוריה לא אתי שפיר דלא אסרינן אלא שעל הכף בלבד ובספר רבינו גרשום כתיב דמשיך בכוליה ירך ויש לישב לשון איסוריה דהכי קאמר דפשיט גיד של איסור בכוליה ירך: אם יש בה בנ''ט הרי זו אסורה. לאו בגיד לחודיה משערינן דבכדי קליפה שסביביו מסייע לגיד לאסור דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה סמוך לו ולפירוש רבינו אפרים שמפרש דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בבשר בחלב אתי שפיר. משמע קצת דאין הרוטב מסייע לשאר חתיכות אם יש בהם לבטל הגיד אלא הירך לבדו מדלא קאמר אם יש בהן וברוטב בנותן טעם כו' והאי לפירוש הקונטרס ניחא דפירש פרק כל הבשר (לקמן דף קח.) גבי טיפת חלב כו' דקאמר בגמרא לא שנו אלא שניער וכסה אבל לא ניער וכסה חתיכה עצמה נעשה נבלה כו' ופירש בקונטרס דכי ניער הקדרה מוליך הוא הטפה בכל הקדרה ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטפה וכן כי כסה הקדרה עולות הרתיחות משוליה לפיה ומוליכות הטפה בכל הקדרה משמע שר''ל שאפילו החתיכה שנפלה הטפה עליה היא מקצתה בתוך הרוטב אי לא ניער וכסה אין מסייע הרוטב והחתיכות אחרות לבטלה ומיירי הכא בשלא ניער וכסה ולר''י נראה דכשהחתיכה שנפל האיסור עליה היא מקצתה ברוטב לא בעינן ניער וכסה והתם איירי כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב דאז אין מתפשט אלא בניער וכסה והוה מצי למימר לא שנו אלא בחתיכה מקצתה ברוטב אלא מילתא דפסיקא ליה נקט כשניער וכסה דאז בכל ענין הרוטב מכסה כל החתיכות ואפילו היתה כולה חתיכה חוץ לרוטב והכא דקאמר אם יש בה בנ''ט היינו על ידי שלא היה בה עם הרוטב ששים לבטל טעם הגיד: אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע כו'. וא''ת מאי קמ''ל פשיטא דלא מצי למימר הוא הדין נצלה דא''כ למה לי נתבשל דמשעת מליחה נאסר דמליח הרי הוא כרותח דצלי כדאמר בסמוך ובלא מליחה אי אפשר לבשל דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה וי''ל דקמ''ל דלא נאמר נתבשל דמתניתין היינו נצלה דאשכחן דקרי לצלייה בשול דכתיב (ד''ה ב' לה) ויבשלו (את) הפסח וכן הא דתנן (לקמן דף קט:) הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בשולו ובעי למידק מינה בריש כיצד צולין (פסחים עד:) דכבולעו כך פולטו אלמא לאחר בשולו דקתני היינו לאחר צלייתו דאי בקדרה הכל אסור אם אין פי קנה חוץ לקדרה: עד שמגיע לגיד. לאו דווקא עד שמגיע לגיד ממש דהא צריך שיניח כדי קליפה סמוך לגיד ואפילו כדי נטילה צריך שיניח כדאמר בפרק כיצד צולין (שם דף עה:) נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ולא סגי בקליפה אם לא נחלק דשמא רוטב מתפשט יותר מגיד ומיהו לא אשכחן בשום מקום שיהא סגי לצלי בקליפה דלא מצינו קליפה נזכרת לענין צלי אלא בכיצד צולין (שם דף עו.) בחם לתוך צונן דשמואל אמר קולף דתתאה גבר אדמיקר ליה בלע ואפשר דרותח דצלי בלע טפי ולקמן בפרק כל הבשר (דף קיב.) דאמר רב ההוא בר גוזלא דנפל לגו כדא דכמכא דצלי בעי קליפה התם אפילו בצונן איירי ומשום דבר יונה רכיך טובא ובלע וגבי צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ואינו חושש ובלבד שלא יהיו נוגעות זו בזו ואמרינן (לקמן דף קז:) בגמרא וכי נוגעות זו בזו מאי הוי צונן וצונן הוא ומשני נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי לאו משום דצלי סגי ליה בקליפה אלא ה''ק נהי דקליפה לא בעי כמו בחם לתוך צונן הדחה מי לא בעי וכן הא דאמר לעיל בפ''ק (דף ח:) דלמ''ד בית השחיטה רותח קולף שאני התם דשמנונית שעל הסכין דבר מועט הוא כדאמרינן פרק כיצד צולין (פסחים דף עה:) סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים יאכלו ואם של ישראל אם צלי הוא יקלוף את החיצון ומפרש אפילו למאן דאמר תתאה גבר שאני סיכה דמשהו עבדי ליה: אפילו מריש אזנו. שרחוק מן החלב ולאו דווקא משום דראש הגדי למטה בשעה שצולין אותו בשפוד בתנור דכן דרך כדמשמע בריש כיצד צולין (שם עד.) שתוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו וצד העב של שפוד הופך למטה כדי שלא יפול ומידב דאיב החלב על הראש אלא אפילו היה הראש למעלה אסור דמפעפע חלב למעלה דהא צונן לתוך חם אסור למאן דאמר תתאה גבר ולא סגי בקליפה ומה שנהגו כשמולחים בשר הרבה ומניחין בגיגית ופעמים חתיכה אחת חציה לתוך הציר וחציה חוץ לציר וחותכין מה שבתוך הציר ומשליכין דאסור ומה שחוץ לציר מותר ולא אמרינן שיפעפע הדם למעלה ויאסור כל החתיכה כדאמר גבי חלב י''ל דאין דרכו של דם לפעפע אלא אדרבה אמרינן דדם משרק שריק כשנופל על הבשר ולא מיבלע דרך הליכתו כ''ש דלא מפעפע למעלה ואפילו יש שומן בבשר שבתוך הציר לא אמרינן דנעשה נבלה מחמת הדם וחוזר ואוסר מה שחוץ לציר דמפעפע לפי מה שמפרש הרב רבינו אפרים דלא שייך חתיכה עצמה נעשת נבלה אלא בבשר בחלב ובלאו הכי נמי כיון דלא אפשר האיסור להתפשט חוץ לציר שרי דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת את כל החתיכות אלא במקום שהאיסור מתפשט בכל החתיכה דומיא דטפת חלב תדע

דף צו - ב

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד