חולין פח ע"ב

דף פח - ב

קסמין הנושרים מן הפשתן כשמנפצים אותו, ונסורת של חרשין נגרים דקה, וסיד וחרסית, לבנה ומגופה שכתשן, מנין שכל אלו מכסין בהם? תלמוד לומר "וכסהו" שכיון שלא כתוב "ובעפר יכסנו" שהיה משמע שרק בעפר יכסה אלא כתיב "וכסהו" לפני "בעפר", משמע שיש לדרוש את ה"וכסהו" בפני עצמו ללמד שיתכן גם כסוי שלא בעפר.

יכול שאני מרבה מ"וכסהו" אף זבל הגס, וחול הגס, ושחיקת כלי מתכות ^[10], ולבנה ומגופה שלא כתשן, וקמח וסובין ומורסן? תלמוד לומר "בעפר" ^[11].

ומה ראית לרבות את אלו השנויים לעיל ולהוציא את אלו?

אחר שריבה הכתוב מ"וכסהו", ומיעט מ"בעפר", מרבה אני את אלו שהן מין עפר, ומוציא אני את אלו שאין הם מין עפר, שכל אלו שנתרבו הם "מין עפר" שדומים לעפר בכך שמגדלים צמחים כמו עפר.

והוינן בה: אימא "וכסהו" - כלל, "עפר"

- פרט, וכל מקום שכתוב כלל ואחר כך פרט, ונדרוש שאין בכלל אלא מה שבפרט, ונלמד מכך כי עפר - אין, מידי אחרינא - לא! ואפילו דבר הדומה לעפר אין מכסין בו אלא בעפר ממש!?

ומתרצינן: אמר רב מרי: כלל ופרט זה שונה הוא מכל כלל ופרט. משום דהוה כלל הצריך לפרט! שהפרט מפרש את הכלל. שהכלל "וכסהו" יש במשמעותו שני עניני כסוי שאינם דומים זה לזה: א. כסוי בדבר אחד שלם, כגון בכפיית כלי עליו. ב. כסוי בדבר דק כגון עפר וכדומה. ובא הפרט "בעפר" לפרש שהכסוי יהיה בצורה שהכסוי מתערב ונבלל בדם ^[12].

וכל כלל הצריך לפרט אין דנין אותו ב"כלל ופרט". לפי שהפרט אינו בא למעט לגמרי אלא לפרש את הכלל. וכן בענינינו ה"בעפר" לא בא למעט שרק בו מכסים, אלא לפרש שכל הדומה לעפר מכסים בו! [והיכן אנו דורשים שאין בכלל אלא מה שבפרט? במקום שהכלל משמעותו העקרונית ברורה אלא שיש בכללו הרבה פרטים, והפרט בא למעט ולומר שרק הוא ולא אחרים] ^[13].

דרש רב נחמן בר רב חסדא: אין מכסים אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח! ולא בעפר מדבר או בעפר ארץ מלחה שאם יזרעו בו לא יצמיח [וזה החידוש בדברי רב נחמן, שאפילו בעפר מדבר אין מכסין. שאילו במשנה כתוב רק שיהיה מגדל צמחים, ובמדבר אכן גדלים צמחים שעולים מאליהם, אלא שמה שזורעים בו אינו צומח, וחידש רב נחמן שגם עפר שאינו מצמיח את מה שזורעים בו, אינו ראוי לכיסוי הדם] ^[14].

אמר רבא: האי בורכא! דבר שאינו נכון אמר רב נחמן בר רב חסדא.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי בורכתיה!? והרי אנא אמרי לה ניהליה לרב נחמן בר רב חסדא. ומהא מתניתא אמריתה ניהליה. דתניא: היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות ^[15] - שוחק דינר זהב ומכסה! היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות - שורף טליתו ומכסה באפר! הרי שעפר המדבר אין מכסין בו ^[16].

והוינן בה: בשלמא הא דקתני "שורף טליתו ומכסה באפר" ניחא, שאפשר לכסות באפר, דאשכחן אפר דאיקרי "עפר", דכתיב "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת". אלא מה ששנינו "שוחק דינר זהב" - מנלן שאפשר לכסות בו!?

ומבארינן: אמר רבי זירא: דכתיב "ועפרות זהב לו". הרי שגם זהב נקרא "עפר" ^[17].

תנו רבנן: אין מכסין אלא בעפר, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: מצינו אפר שקרוי "עפר" שנאמר "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת" ^[18].

ומבארינן: ובית שמאי לא למדו מחטאת שאפשר לכסות גם באפר שאפר החטאת "עפר - שריפה" איקרי! אבל "עפר" סתמא לא איקרי!

תנא: הוסיפו עליהן, על אלו שמנויים בברייתא לעיל שמכסין בהן: השחור, פחמין כתושין, והכחול, ונקרת פיסולין עפר שמנקרים מן הריחיים. ויש אומרים אף הז רניך.

אמר רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצות הקשורות בעפר ואפר: אפר פרה ועפר סוטה! ^[19]

והוינן בה: וליחשוב נמי עפר כסוי הדם?

ומשנינן: התם, בכסוי הדם, הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא! שאין הנאה לאדם ממצות כסוי הדם שהרי מותר לאכול הבשר גם אם לא כיסה הדם. מה שאין כן באפר פרה יש הנאה בכך שהוא מטהר אותו מטומאתו, ומכפר על מעשה העגל. ועפר סוטה משכין שלום בין איש לאשתו, שמברר את צדקתה ולאחר מכן היא מתברכת בזרע, שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח, וכדומה ^[20].

משום דהוה כלל הצריך לפרט כו' כלומר דאי לא כתב וכסהו בעפר מאי הוה למיכתב אי כתב ושפך את דמו בעפר לא ידעינן מאי קאמר:

השחור פחמין כבויין ונקרת פסילין כלומר מי שחוצב אבנים מנשר עפר אבנים דקה. הזרניך זהב:

אמר רבא האי בורכ' א"ל רנב"י מאי בורכת' אנא אמרית' ניהליה וכו' ומאי שנא שחיקת אבנים. וי"מ דה"ק לי' שהרי מכסין בנעורת פשתן ונסורת חרשין ואעפ"י שאין זורעין בהן ומצמיח ואעפ"י ששנינו כלל אמר רשב"ג כל דבר שמגדל צמחין מכסין בו ס"ל לרבא דרבנן פליגי עליה וא"ל ר"ן דלאו בורכתא היא דהא תניא כוותי' ולא פליגי רבנן ותמוה היא אם עפר של טלית ושחיקת דינרי זהב מצמיח ומה בין שחיקת מיני מתכות לשחיקת דינרי זהב לצמיחה וא"ת כיון שנקרא עפר וסתם עפר בעלמא מצמיח מכסין בו והלא עפר המדבר דהוא עפר גמור ואין מכסין בו לפי שאינו מצמיח.
ויש נוסחאות שכתוב בהן אנא אמריתא ניהליה וממתני' אמרית' ניהליה ולא גרסי דתניא אלא תנינא וזה אינו אלא במיעוט נוסחאות משובשו'.
ורב אחא משבחא גאון ז"ל כתב בשאלתות פ' אחרי מות (לפנינו לא נמצא) הכי דרש ר"ן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח אמר רנב"י לית הלכתא כר"ן בר רב חסדא שלא קבלו ממנו חכמים שכל דבר שנקרא אפר ועפר מכסין בו [חסר פה איזה תיבות] ונקראו הפסילים אעפ"י שאין זורעין בו ואין מצמיח מכסין דם חיה ועוף ואפי' דינרי זהב שוחקן ומכסה בו שנאמר ועפרות זהב לו ת"ר בש"א אין מכסין אלא בעפר ובה"א מצינו אפר שקרוי עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וב"ש עפר שרפת (אפר) אקרי עפר סתמא לא אקרי.
ונראה שהוא גורס אמר רנב"י הא בורכ' דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה היה הולך בספינה ואין לו עפר לכסות שוחק דינרי זהב ומכסה בשלמא שורף טליתו ומכסה אשכחן אפר דמקרי עפר אלא דינרי זהב מנא לן א"ר זירא ועפרות זהב לו ולפ"ז כשאמר רשב"ג כל דבר שמגדל צמחין מכסין בו לשאר המינים נצרכה שאין מתרבין מריבוי המקרא ובעינן דומיא דסתם עפר הא עפר גמור וכל שהוא נקראין כן כגון אפר ושחיקת זהב מכסין בו אעפ"י שאינו מצמיח והיינו דמחלקינן בין שחיקת שאר מתכות לשחיקת זהב.
ואפשר שכך פי' דבריו של ר' אחא שלא קבלו חכמים מרשב"ג כלל זה שאמר כל דבר שמגדל צמחין דהיינו זורעין בו ומצמיח וא"ת אי לא בעינן זורעין בו ומצמיח ליכסייה בעפר המדבר י"ל שהוא חול הגס ואינו נקר' עפר כלל אבל ק' ישחוק החול לעפר דק ואל ישחוק דינרי זהב.
ויש נוסחאות שכתוב בהן היה מהלך בספינה שוחק דינרי זהב ובמדבר שורף טליתו וי"ל כשאין לו במה ישחוק ורש"י ז"ל חלק ביו זורעין בו ומצמיח למגדל צמחים שבמשנתינו ובתו' תניא זה הכלל כל שהוא מין עפר בולע ומצמיח מכסין בו.

דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח אמר רבה האי בורכא אמר רב נחמן בר יצחק ומאי בורכתי אנא אמריתי ניהליה ומתניתא אמרת נהליה דתניא וכו'. כך היא הגירסא במקצת הנוסחאות. וכן היא בה' רבינו אלפסי ז"ל וכן בפירוש ר"ח ז"ל. ויש מתמיהין על רבינו אלפסי ז"ל שהביא מתניתין דכאיל בה רשב"ג כל דבר שמגדל צמחים מכסים בו, ורשב"ג לא פליג אדרבנן אלא כללא הוא דכאיל, דאלמא לא בעינן זורעין בו ומצמיח, ולר"נ אפילו מגדל אין מכסין בו אלא אם כן זורעין בו ומצמיח. ועוד היאך אפשר לומר דשחיקת דינרי זהב זורעין בו ומצמיח, דהא שחיקת כלי מתכות קתני בברייתא דלעיל דאין מכסין בו משמע דאינו מגדל צמחים. ויש לומר דרבא ורב נחמן בהא פליגי, דרבא סבר דרבן שמעון בן גמליאל פליג אתנא קמא ולית הילכתא כוותיה, ומשום הכי קאמר ליה האי בורכא (דקתני לא) [דק"ל כת"ק דלא] בעי מגדל צמחים ולא זורעין בו ומצמיח, ואהדר ליה ר"נ דהלכתא כותיה, דהא תניא כותיה, והא דתניא שוחק דינרי זהב ומכסה אפשר דשחיקת דינרי זהב מגדל ומצמיח וכלי מתכות דברייתא דלעיל בשאר כלי מתכות.
אלא דקשיא לי אם כן האי דקאמר בשלמא שורף טליתו כדאשכחן אפר דאקרי עפר אלא דינרי זהב מנ"ל. אמר ר' זירא ועפרות זהב לו, וכיון דמגדל צמחים וזורעין בו ומצמיח אף על פי שלא נקרא עפר מכסין בו, (ו)[ד]כל דבר שנקרא עפר אף על פי שזורעין בו ואינו מצמיח מכסין בו כיון דאיקרי עפר וזהב אינו מצמיח, אם כן עפר מדברי אמאי אין מכסין בו. ורב אחא משבחא גאון ז"ל כתבה בשאלתות דאחרי מות דרש רב נחמן אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח, אמר רב נחמן לית הילכתא כרב נחמן בר רב חסדא שלא קבלו ממנו חכמים, אלא אמרו חכמים כל דבר שנקרא אפר ועפר מכסין בו ונקורת פסולים אף על פי שאין זורעין בו ואין מצמיח, מכסין בהן דם חיה ועוף, אפילו דינר זהב שוחקין ומכסה בו שנאמר (איוב כח, ו) ועפרות זהב לו. תנו רבנן היה מהלך במדבר [וכו'] וכתב הרמב"ן ז"ל עליו ונראה שהוא ז"ל גורס אמר רב נחמן בר יצחק האי בורכא דתניא היה מהלך במדבר, ולפי זה כשאמר רבן שמעון בן גמליאל כל דבר שמגדל צמחים מכסין בו לשאר מינים נצרכים שהם מתרבין מריבוי המקרא ובעינן בהו דומיא דסתם עפרא, הא עפר גמור וכל שהוא נקרא כן כגון עפר ושחיקת זהב מכסין בו אף על פי שאינו מצמיח, והיינו דמחלקין בין שחיקת שאר מתכות לשחיקת זהב, ואפשר שכך פי' דבריו של רב אחא משבחא שלא קבלו ממנו חכמים מרבן שמעון בן גמליאל כלל זה שאמר כל דבר שמגדל צמחים דהיינו זורעין בו ומצמיח. ואם תאמר אי לא בעינן זורעין בו ומצמיח ליכסייה בעפר המדבר. י"ל (כ)[ב]חול הגס הוא ואינו נקרא עפר כלל. אבל קשה ישחוק החול לעפר דק ואל ישחוק זהב. ויש נוסחאות שכתב בהן היה מהלך בספינה שוחק דינרי זהב ובמדבר שורף טליתו. ויש לומר בשאין לו במה ישחוק ע"כ דבריו.

כלל הצריך לפרט הוא פרש"י ז"ל באלו וכסהו יש בו שני עניני' כסוין האחד כיסוי בדבר שאינו מתערב כלל כגון דף וכלי וכיוצא בו והשני כיסוי בדבר המתערב וכי אמרי' כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט כשהפרטים מסגנון א' אבל כאן שכולו הכסוי שני ענייני' חלוקי' לא בא הפרט של עפר אלא למיעוט כיסוי שאינו מתערב בעפר אבל במינו עפר כיסוי דבר המתעכב לא מיעוט כלום ור"ת ז"ל הקשה דסוף סוף הכל ענין כיסוי וכלל גמור הוא והעפר פרט לכך פר"ת ז"ל דצריך לפרט דאמרי' היינו משום וכסהו לא משמע אלא למעלה ובא עפר ללמד שצריך כיסוי גם מלמטה וכדאית' בריש פרקין ודברי רש"י ז"ל נכונים יותר.

אין מכסין בו אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח פי' שמצמיח לכתחלה ולא דמי למגדל צמחי' שאמרו במשנתינו ובברייתא דהתם שמגדל דבר הזרוע כבד ומשום דפליג אמתני' ומתניתא אמר רבא דהא בורכא.

אמר רב נחמן אנא אמריתה ניהלי' ומהא מתניתא דקתני שאם היה מהלך במדבר שורף טליתו ואי סגי' לי' בשחיקת חרסים למה שורף טליתו ישחק אבנים ויכס' אלא סגי לה בהכי ור"נ בר יצחק הוה גמיר דהא מתנית' עיקר וזו שיטת רש"י ז"ל והתוספות ואנן כמתני' קי"ל.

עפר סתמא לא איקרי הקשה ר"ת ז"ל מהא דתנן בפ"ק די"ט ושוין ב"ש וב"ה שאם שחטו שיחפור בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא אלמא מודה ב"ש דאפר ראוי לכסות בו ותי' דהתם באפר עצים והכא באפר אוכלין ואפר עצים איקרי עפר סתם כדכתיב וישרף אותו בנחל קדרון וידק לעפר א"נ דהתם מוכן לכסות בו רוק או צואה קאמר ועוד דהא אמרינן התם דה"ק ואפר כירה מוכן הוא ואיכא למימר דאדב"ה בלחוד קאי.

ונקרא פיסולי' פרש"י ז"ל שחיקת הרחיים והקשו בתוס' דהיינו שחיקת אבנים דתני בברייתא דלעיל ומה הוסיפו בזה לכך פירשו שהוא רקב העצים הנקרא קירא בלע"ז ולגנותו לאבודת כוכבי' נקט פסולים:

זהו ביאור המשנה וכלל הדברים בענין זה שמכסין בכל דבר הקרוי עפר או שהוא כעין עפר אם כן מכסין באפר שהרי נאמר בו מעפר שרפת החטאת וכן מכסין בשחיקת זהב שנאמר ועפרות זהב לו וכן בנעורת פשתן דקה ונסורת חרשים דקה אע"פ שלא נקראו עפר הואיל והם כעין עפר ויראה לי הטעם מפני שהם נעשים עפר לשעתו מפני שהם נרקבים על נקל ומכסים בשחור ובכחול ושחור היא פחם וכחול הוא מין עפר ובנקירת הרחים ובזרניך והוא אירפומינט כל זמן שהם כתושים הדק היטב שכל אלו מין עפר הם:

שחיקת כלי מתכות אינה כעין עפר ואין נעשה עפר אלא לזמן גדול ואין מכסין בהם וכן סובין ומורסן אינן כעין עפר ואין מכסין בהו וסובין הוא הנשאר בנפה ומורסן הוא קלפת התבואה כשכותשין התבואה:

יש שואלין בשחיקת כלי מתכות והלא מתלמוד ע"ז יראה שהן נעשות זבל לגדל צמחים וכבר פרשת שכל שמגדל צמחים אע"פ שלא נקרא עפר מכסין בו ותירצו ששחיקת כלי מתכות שלא נשרפו אלא שנכתתו אין מגדל צמחים ואינו נקרא עפר ובתלמוד ע"ז לא דברו אלא כשנשרפו ונעשו אפר ולפיכך הורו שכלי מתכות ששחק ושרפן מכסין באפר שלהן:

אפר חם מכסין בו אע"פ שאינו מגדל צמחים שהרי כל שנקרא אפר או עפר אין אנו צריכין להיותו מגדל צמחים ואין אנו צריכין לפרש בו הואיל ומינו מגדל צמחים אע"פ שכבר ביארנו כן במסכת יום טוב:

יש מי שחולק על משנתנו לומר שאין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח ואם כן עפר ארץ מלחה אין מכסין בה ולא יראה כן והדברים נראין על הדרך שכתבנו ומ"מ הם מביאים ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח ואמרו עליה אמר רב נחמן תא בורכא ואמר רב נחמן בר יצחק מאי בורכא אנא אמריתה ניהליה וממתניתין אמריתה ניהליה דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינרי זהב ומכסה היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה ומאחר שההולך במדבר הוא מצריך לו שחיקת דינרי זהב אלמא עפר המדבר אינו ראוי לכסוי אע"פ שבודאי מגדל צמחים אלא שאם זורעין בו אינו מצמיח אלמא דלא סגי לן במגדל צמחים אלא בזורעין בו ומצמיח ומתוך כך הוא צריך לשחיקת דינרי זהב ולשרפת טלית ואע"פ שאין אלו מצמיחין או שמא אף לא מגדלים צמחים מ"מ באלו אין אנו צריכים לכך שהרי נקראו עפר וזהו ששאל בשלמא שורף טליתו דאשכחן אפר דאיקרי עפר אלא דינרי זהב מנא לן דכתיב ועפרות זהב לו ומ"מ נראה לפסוק כסתם מתניתין והתמה מגדולי הפוסקים שהביאו את שתיהן ואפשר שלא הביאו הבריתא אלא ללמד שאע"פ ששחיקת דינרי זהב שוה היא לשחיקת כלי מתכות לענין שאין מגדלין צמחים מ"מ שחיקת זהב הואיל ונקראת עפר מכסין בה:

בד"ה כלל הצריך לפרט כו' ולאביי דאית ליה התם בכור לד"א כו' דאי לאו פרט ה"א דאפי' יוצא דופן כו' עכ"ל בהדיא קאמר אביי התם הכי ורישא ה"ק יכול אפי' יוצא דופן ת"ל פטר רחם אבל נראה להם דוחק לאביי כיון דאית ליה בכור לד"א לא הוי בכור אמאי חשיב ליה למלת בכור טפי כללא ממלת פטר רחם דהא דכמו דמפטר רחם אימעיט כל מילי חוץ ממלתא חדא דהיינו יוצא דרך רחם אחר יוצא דופן ה"נ מבכור אימעיט כל מילי חוץ ממלתא חדא דהיינו יוצא דופן גופיה וזה הביאם דנראה להם לפרש לאביי דתרוייהו הוו כלל ותרוייהו הוו פרט דבכור לא משמע טפי כללא מפטר רחם ודו"ק:

ואנכי עפר כו'. ולפום ריהטא הוא דחוק וכי אילו לא אמר אברהם ואנכי עפר וגו' לא היה לטומאת מת טהרה עולמית ואפשר לפרש דאי לאו בשכר אברהם היה הכשר טהרת טמא מת בענינים רחוקים אשר מניאותם היה קשה אמנם בשכר שמיעט אברהם את עצמו שאמר ואנכי עפר ואפר זכו להיות הכשר והזאת טהרתם בענינים אשר קלים מציאותם שהם עפר ואפר והזכות הוא מן הדומה לדומה שבזכות שאמר ואנכי עפר בתחלת יצירת אדם כמבואר לקמן בסמוך זכו לעפר סוטה שעל ידי זה תזכה להוליד בן כאברהם כמבואר בפרק כשם ובזכות שאמר ואנכי אפר במותי זכו לטהר באפר טומאת מת וק"ל:

ד"ה כלל הצריך לפרט וכו' דאית ליה התם בכור לדבר אחד לא הוי בכור וכו'. ר"ל דאביי ס"ל דלישנא דבכור גופיה הכי משמע דלא מקרי בכור כ"א אותו שהוא בכור לכל מילי ולדידהו לא איצטריך פטר רחם אלא למעט שאם הבכור יוצא דרך דופן וע"ש פי' הברייתא לפי סברת אביי ואם כן מאי צריך לפרט הוא דהא בלא שום פרט לא מקרי בכור כ"א אותו דהוי בכור לכל מילי:

גמ' וחרסית לבנה כו'. נ"ב נ"ל לפרש"י גרסי' חרסית לבנה דאי חרסית בלא לבנה קאמר א"כ היינו שחיקת חרסית וברייתא קתני שחיקת חרסית להדיא ומ"מ לפי' הערוך שפי' חרסית מין סיד לא קשה מידי ומש"ה נמי מיושב מה שפירוש רש"י במרובה חרסית לבנה כתושה ודו"ק:

תד"ה אלא. כשבאו שם ישראל הי' מצמיח. ק"ק הרי התלוננו ואמרו לא מקום זרע (חוקת כ). וי"ל דתלונתם היתה על אשר לא מצאוהו זרוע בבואם. כי הם לא יוכלו לזרוע בעת בואם. כי עפ"י ה' נסעו ופן לא יתמהמהו שמה עדי יגיע זמן הקציר ויהי' יגיעם לריק. אבל לכאורה י"ל קושייתם דר"י פריך דהרי תועיל לזבל אותן צמחים שגדלין בו מאליהן. ונראה דקושייתם אינה אלא לתירוץ א"נ:

גמ׳ היה מהלך במדנר וכו׳ בשלמא שורף. נ"ב וא"ת דילמא משום שאין לו מר לחפור בו וי"ל דהאי בשלמא זהו הכל מן ההוכחה ורנב״י הוא דמסיק לה. כלומר הלא צריך להבין הברייתא דנקטה הני תרי דוקא ולא מגדלי צמחים בשלמא כו׳ אלא ד"ז מנלן וצ׳׳ל משום דאקרי עפר. ש"מ אי הוה מקרי זהב אין מכסין בו:

שם שוחק דינר זהב. נ"ב פשוט שאינו מפסידו בכך. כי לא נאסר בהנאה אלא אחר שקיים בו המצוה מלקט הזהב ונוטלו:

רש״י ד"ה כלל הצריך וכו׳ אבל הכא דמשתמע כצ׳׳ל:

תוס׳ ד"ה ונקרת וכו׳ ואין זה שחיקת אבנים נ"ב שהיא דקה וזו גסה ממנה:

הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, וְאֵין לוֹ אֵפֶר [עָפָר] לְכַסּוֹת, שׁוֹחֵק דִּינָר זָהָב וּמְכַסֶּה. פירוש יעשנו שברים קטנים שיהיה דוגמת עפר דאף על גב דזהב אקרי עפר לא יכסנו כמו שהוא שלם אלא ישברנו לחלקים דקים שיהיה דוגמת עפר.
וקשא כיון שהוא מטיף הדם בקרקע איך יכסה בדינר זהב וילך לו, כי מי יאבד דינר זהב בעבור אכילת עוף? ואם תאמר ימתין עליו עד שיבלע כולו שיבש ולא יהיה רשומו ניכר ויטול הזהב, גם זה אי אפשר דמי יאמר שיבלע ולא ישאר רשומו ניכר כי בקרקע זו דאין נמצא בה עפר אלא סלעים לא יבלע הדם על הסלע ולא ימחה מאיליו? ונראה לי בס"ד שיטיף הדם לתוך הקופה ויכסנו בזהב ויקח הקופה עמו וכשיגיע למקום עפר יסיר הזהב ויניח עפר במקום הזהב לכסותו.
אך מקשים למה שוחט העוף במדבר אם אין לו עצים לבשל ולצלות דאין דרך לאכול בשר חי ואם יש לו עצים יכסה באפרן אחר כך? ונראה לי כגון שאין לו עצים והוא צולה העוף בשכר ספירט"ו שמדליקין על ידי אש שיוציא מאבנים. ועוד יש לומר כגון שהוא היה צריך לדם דוקא ולא לאכול וקיימא לן בשולחן ערוך (יורה דעה סימן כח סעיף יח) השוחט ואינו צריך אלא לדם חייב לכסות. או יובן כגון שהיה לו עוף מסוכן נוטה למות ולכן ממהר לשחטו וכשיגיע למלון יאכלנו. והרב לב אריה ז"ל תירץ כגון שהוא צד חיה או עוף בדרך הלוכו ורוצה לשחטן כדי שלא יברחו וגם זה נכון.
ואין להקשות כיון שהולך במדבר שהוא יבשה אפילו קרקע קשה כסלעים אינה קשה יותר מן הזהב, דקאמר שוחק דינר זהב ומכסה וגם כאן ישחוק ויכסה דנראה דאיירי שהיה מהלך בארץ מליחה שאין מכסים בעפרה אף על פי שבלשון בני אדם נקרא עפר מכל מקום בלשון המקרא אינו נקרא עפר מה שאין כן הזהב אף על גב דאין זורעין בו מכל מקום בלשון המקרא נקרא עפר וכנזכר בסימן כ"ח בלבוש ז"ל.
ברם הא קשיא לי למה עשה שתי חלוקות הולך במדבר והולך בספינה, הוה ליה למימר השוחט ואין לו עפר שוחק דינר זהב או שורף כסותו ומכסה, ומה הפרש יש בזה בין מדבר לספינה? ועוד למה אמר תקנת הזהב בהולך במדבר ותקנה של שורף בספינה?
ונראה לי בס"ד כי שתי חלוקות אלו לאו מחד תנא אתמרו אלא כל חלוקה חד תנא תני לה והאחד שמע מרבו המהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה ומה שאמר שוחק ולא אמר שורף היינו משום דמעשה שהיה כך היה וככה באה מעשה לפניו שנשאל באחד היה הולך במדבר ושחט ולא היה לו עפר ולא כסות לשרוף והורה אותו תנא בדבר זה שישחוק דינר ויכסה וכמו גוונא של השאלה ששאלו ממנו קבע דבר זה להלכה וכן תנא אחרינא כך אתרמי ליה ששאלו אותו על אחד שהיה מהלך בספינה ולא היה לו עפר לכסות והורה להם שישרוף טליתו ואיירי בטלית בלוי שאין בו בל תשחית.

בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְווֹת; אֵפֶר פָּרָה וַעֲפַר סוֹטָה (בראשית יח, כז). מקשים הוה ליה למימר עפר סוטה ואפר פרה כסדר דנקיט אברהם אבינו שאמר 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר'?
ונראה לי בס"ד דקדים זכיה דאפר פרה דחשיבה טפי שהיא לצורך אנשים ונשים וגם מצויה טפי וצריכים לה טפי אבל אברהם אבינו ע"ה שמדבר בענין הענוה והחשיבות הקדים העפר לאפר לפי שיש בעפר לעולם טפי מאפר ולהכי האפר גרוע יותר ולכך הזכירו לבסוף על דרך לא זו אף זו. אי נמי יש חשיבות בעפר יותר מאפר כי נעשה ממנו כלים לשתות בהם ולאכול בהם ולבשל בהם גם בניין בתים ועליות באבנים הנעשים מן העפר מה שאין כן האפר הוא גרוע כי לא יצלח לכל אלה ולהכי נקיט אפר לבסוף על דרך לא זו אף זו.
אמנם הא קשיא לן במאמר הנזכר דקאמר בִּשְׂכַר וכו' זָכוּ וכו' והלא מה שאמר אברהם אבינו 'עָפָר וָאֵפֶר' אין אלו עניינים חלוקים אלא שניהם ענין אחד שמדבר בהם בדרך ענוה ולמה זכו בעבורם לשני עניינים חלוקים שהם אפר פרה ועפר סוטה?
ונראה לי בס"ד דידוע תיבת 'אני' נאמר על מקצת דהיינו על הגוף הגשמי בלבד אבל 'אנכי' נאמר על דבר שלם גוף ונפש שהוא כולל שתיהם וידוע שיש מעלות וחשיבות השייכים לגוף דוקא ויש שייכים לנפש דוקא ויש אדם שמתגאה בשניהם ויש עניו ושפל בשניהם ויש עניו בזה וגאה בזה ואברהם אבינו ע"ה היה עניו ושפל בשניהם, לכך אמר 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' נחשב עָפָר בדברים הגשמיים וָאֵפֶר בדברים הנפשיים וכיון דהוא עניו ושפל בשתי חלוקות כי נפשיים לחוד וגופניים לחוד לכך זכו בניו לשתי מצות חלוקות כי הטהרה באפר פרה הוא עניין נפשיי ורוחני והנאה של עפר סוטה הוא ענין גופניי וגשמיי שהוא מועיל להתיר אשה לבעלה לשמש עמה ותשמיש הוא הנאה גשמית וגופנית.
ומה שזכו בניו בשכר דבר זה בודאי הוא לקח שכרו שלם בעבור דבר זה אך הואיל ואמר דברים בתפלה שהתפלל להציל את אחרים זכו גם בניו בשכר דברים אלו ולפי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שבניו שהיו במצרים הם היו גלגול אנשי סדום אתי שפיר טפי ובזה יובן גם בשכר של חלוקה השנית של מחוט ועד שרוך נעל שזכו גם כן בניו בעבורם.
ועדיין יש להקשות דקדוק עצום במאמר הנזכר מנא ליה לתלות זכיית שתי מצות אלו בדברים אלו דאם כן צא ופרנס לי כל שאר רמ"ח מצות עשה למה זכו להם? ומוכרח אתה לומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות (משנה מכות ג, טז) וגם שתי מצות אלו הם בכלל, ולמה אנו מבקשים טעם להם?
ונראה לי בס"ד משום דשתי מצות אלו תלויים ונעשים במעשה נסים ואי אפשר בלא נס והוא כי פרה צריך שלא עלה עליה עול ומהיכן נודע זה, דילמא בא אחד והעלה עליה עול ולא נודע לנו? אך איתא בפסיקתא רבתי (פרק יד) שעושה הקדוש ברוך הוא בה מעשה נסים שיש לה שתי שערות בצוארה זקופים ואם עלה עליה עול נכפפים, ועוד נס אחד אם עלה עליה עול יהיו עיניה משונות זו מזו הרי ניכרת על ידי שני נסים אלו. ואפר סוטה גם כן נעשה על פי נס שאם היא טמאה אז צבתה בטנה ונפלה יריכה בדרך נס ואם היא טהורה ונזרעה זרע (במדבר ה, כח) שאם עקרה יולדת גם יולדת זכרים ולבנים וכל זה אינו בדרך טבע אלא בנס, ולכן כיון ששתי מצות אלו צריך לעשות בהם נס שואל מפני מה זכו לשתי מצות אלו ומוצא להם מקום זכות, וכן גם מצות תפילין יש בהם דבר סגלי ונס בזמן קדמון כמו שנאמר 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ' ותניא אמר רבי אליעזר הגדול אלו תפילין שבראש (ברכות ו.) וכן נמצא דבר סגליי בחוט תכלת שאפילו בזמן שלא ימצא תכלת אם יצייר האדם בדעתו בחוט הלבן גוון של תכלת יקבל הארה של תכלת כנודע לכך בקש גם עליהם טעם של זכות.

ושחיקת כלי מתכות. במרדכי בשם הגאונים דיש לכסות בשחיקת ברזל דכתיב ברזל מעפר יוקח פ' כיון שהברזל יקח מהעפר ה"ל כמו עפרות זהב לו שפירושו ג"כ עפר שממנו חופרים הזהב היא לו וצריך לומר כיון שהזהב בא מדבר שנקרא עפר הוא כשר לכיסוי א"כ ה"ה ברזל אלא רמב"ם מייתי אזהב עוד פסוק מן התורה גבי עגל בפ' עקב וישחק אותו דק עד לעפר. ונ"ל הש"ס לא מייתי הך קרא דיש לפרש שהי' דק כמו עפר אבל הוא לא נקרא עפר כמו גבי מן דק ככפור ואין המן נקרא כפור. ומ"מ יש לרמב"ם ראי' למאי דקיי"ל כרבנן דר' יוסי במס' ע"ז מ"ד ע"א דנתכוון לבודקן כסוטות וסוטה עפר בעי ואע"ג דלהשקאת סוטה ממש בעינן עפר בקרקע המשכן ולא עפרות זהב מ"מ משה רבינו ע"ה דוגמת סוטה השקום ואי לאו דזהב שחוק איקרי עפר לא היו דוגמא מיהו לר"ת דמחלק בין זהב שריף לזהב שאינו שריף אין משם ראי' אבל רמב"ם לא ס"ל כר"ת והוה ראי' מעגל שהשקום כסוטות וש"ע דילן לא מייתי הך קרא משום דאית בי' פלוגתא ור' יוסי לא ס"ל שנתכוון לבודקן כסוטות ולא משם מידי די"ל דק כעפר אבל לא נקרא עפר אין ראי' אלא מעפרות זהב וא"כ ה"ה ברזל מעפר יוקח כגאונים הנ"ל:

עוד מייתי מרדכי דמכסין בשלג משום דכתיב ולשלג יאמר הוי ארץ ותמה ב"י דשלג לא נקרא ארץ אלא שציוה להשלג שיהיו על הארץ ובש"ג בגליון מרדכי תי' דסמוך אפר"א דלשלג שתחת כסא הכבוד אמר הקב"ה שיתהוה ממנו ארץ הלזו נמצא תחלת בריית ארץ משלג. ובאמת הרמב"ם במורה צווח על זה הא נברא יש מאין ואנו אין לנו אלא דברי חז"ל וכבר עמד רמב"ן על סוד הלז מסתרי מעשי בראשית שם בפ' בראשית. אך לא יובן משלג שתחת כסא ענין שלג שלנו שהוא מקרישת טיפי גשמים שבעבים ונתקררו באויר ברדתם לארץ ובש"ע סס"י כ"ח דחה זה מהלכה:

שזורעים בו ומצמיח כ' תוס' כשהיו ישראל במדבר זרעו בו והצמיח פי' למאכל בהמה שלא להאכיל בהמתם מן עומר לגלגלת. אבל מאכל אדם לא צמח כדמוכח פ' יה"כ דמוקי ויתד תהי' לך על אזניך במה שתגרי נכרים מוכרים להם ולא מוקי במה שזרעו וצמח ועוד ראיות:

בזכות שאמר אאע"ה ואנכי עפר ואפר וכו'. בחי' תורה אמרתי עפ"י מ"ש חז"ל פי' ונפשי כעפר לכל תהי' שנזכה להיות כעפר המשפיע מזון לכל ברי' ומ"מ הכל דשין עליו כן נזכה להשפיע לכל עולם ומ"מ נהי' נכנעים. וא"כ תינח להתפלל שנזכה אבל לא יתכן שיאמר אדם על עצמו שהוא כעפר המצמיח טוב לכל ע"כ אמר אאע"ה עפר ואפר עפר לענין הכנעה ואפר לענין שאינו מצמיח והרי זה ענוה יתירה מאאע"ה. עפר ואפר עם הכולל גמטרי' תרל"ח כמו אברהם יצחק יעקב:

אמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ע"ה ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה וכו'. אפשר דהורה בזה כח הדבור דהגם דאברהם אע"ה תמיד היה מחשיב עצמו כעפר ואפר וכך היה קבוע בלבו וכבר הי"ל דין ישראל ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה עם כל זה לא זכו ישראל לשתי מצות עד שאמר בפיו ואנכי עפר ואפר דגדול כח הדבור ואמירה לגבוה. א"נ אפשר דאברהם אע"ה היה מקיים הענוה במחשבה וגם לא יבצר דזמנין היה מקיימה גם במעשה כמו שמצינו וישתחו אברהם לפני עם הארץ והעניו ניכר במעשה בישיבתו והליכתו ובהנהגתו. ועדיין היה חסר לו חלק הדיבור וכשאמר ואנכי עפר ואפר השלים הענוה במחשבה ודיבור ומעשה ולהכי בשכר שאמר ואנכי עפר ואפר דאז השלים כל חלקי הענוה במחשבה ודיבור ומעשה לפיכך זכו בניו לאפר פרה ולעפר סוטה:
א"נ אפשר דבשביל מה שאמר ואנכי עפר ואפר בשכר דבור זה לבד קים ליה לרבה ברוח הקדש שזכו בניו לשתי מצות אבל שכר הענוה עצמה הוא דבר מופלא ואין ערוך אליו לפי שאברהם אע"ה הוא ידע בנפשיה חשיבותו בשמים ממעל לחש"ב ונגלה אליו ה' והמלאכים נגלים אפילו לשפחתו הגר. והמליכוהו עליהם כמ"ש אל עמק המלך וזכה לכתר מלכות ולכתר כהונה שנטלה כהונה משם וניתנה לו ולכתר תורה שהיו כליותיו נובעות חכמה וארז"ל שהיו מודיעים לו החידושי תורה שמחדשים בשמים. וכתב הרב עיר בנימין והוא מרז"ל שטעם איסור הגאוה לפי שאין להשתמש בשרביטו של מלך. ואברהם אע"ה דכביכול כתיב קונה שמים וארץ והקב"ה אמר לו בא ולבוש לבושי ואברהם זקן א"כ היה מקום דשרי להשתמש בשרביטו של מלך ועם כל זה בכל הגדולות שהיו לו ג' כתרים וכתר ש"ט בכל העולם והקב"ה נתן לו רשות להשתמש בשרביטו ובכל זאת במחשבה ודיבור ומעשה הי"ל ענוה גדולה וכתבו המפרשים דמ"ש ואנכי עפר ואפר היינו כשמעורבים עפר ואפר שאינו מועיל כלל. א"כ אפשר דבכוונה מכוונת אמר רבא בשכר שאמר ואנכי עפר ואפר כלומר עיקר ענותנותו אין ערך לשכרה אלהים הבין דרכה אבל בשכר הדבור לבד שאמר ואנכי עפר ואפר לזה זכו בניו לשתי מצות. ואפילו דממעלות הענוה היא שאין השטן שולט במי שהוא עניו כמ"ש הרב עיר וקדיש מהר"א ברוכים ז"ל דלכך מזמור לא גבה לבי הוא בסימן קל"א גימטריא ס"מ שאינו שולט במי שהוא עניו וכן ראיתי אחר זמן שכתבו גורי האר"י ז"ל. לכך זכו בניו לאפר פרה להרחיק הטומאה והסט"א מדה כנגד מדה. וזכו לעפר סוטה להרחיק הזנות והסט"א כמו שהעניו מסלק הסט"א. ונקט אפר פרה תחילה שהוא טהרה כוללת לכל. ואפשר אפר ר"ת אפר פרה רצונו גם עפר ר"ת עפר פרוצה רצויה ורוח הקדש הזמין בפה קדוש לומר ואנכי עפר ואפר דס"ת גימטריא קדוש:

וב"ש עפר שריפה איקרי עפר סתמא לא איקרי. הרב מופת הדור מהר"י רוזאניס הובאו דבריו בספר מוצל מאש למהר"י אלפאנדארי סימן ז' הקשה דמשמע דלבית הלל לא אכפת לן אי לא אקרי עפר סתמא ואלו בכמה סוגיות ומשניות אמרינן להלכה דלא איקרי סתמא ואסף איש טהור כמה מקומות. ותירץ הרב לזה שני תירוצים והרב מהר"י אלפאנדארי שדי נרגא בתירוציו ושייר דרך לעצמו ואני בעניי כתבתי במ"א בזה ואחשבה לדעת רב תנא שהדין עמו: