חולין פה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פה - ב

אמר רבי אבא: לא לכל דבר אמר רבי מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אלא מודה רבי מאיר שאף על פי ששמה שחיטה, מכל מקום אין השחיטה מתירתה באכילה! ^[15] [לקמן מקשינן הרי פשיטא שכך הוא?]

ולא לכל דבר אמר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. אלא, מודה רבי שמעון שהשחיטה שאינה ראויה מטהרתה מידי נבלה! ואין אומרים כיון שלא שמה שחיטה הרי הבהמה כאילו מתה מאליה ותטמא כנבלה. כי לענין טומאה, מודה רבי שמעון שיש על השחיטה הזו שם "שחיטה ".

אמר מר: לא לכל אמר רבי מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. מודה רבי מאיר שאין מתירתה באכילה.

ותמהינן: פשיטא!? וכי טרפה בשחיטה מי משתריא וכי יכולה השחיטה להתיר איסור טריפה?

ומשנינן: לא צריכא רבי אבא להשמיענו דין זה אלא לשוחט את הבהמה הטריפה ומצא בה עובר בן תשעה חדשים כשהוא חי, [שכיון שמלאו לו תשעה חדשים וראוי להיולד אינו נגרר אחר אמו שיהיה גם הוא טריפה כמוה] ^[16]. שאילו לא היתה הבהמה טרפה היה הדין שעובר זה אינו צריך שחיטה אלא אפשר לאכלו בלא שחיטה, לפי ששחיטת אמו מועילה גם עבורו, וכאילו הוא בעצמו נשחט, וסלקא דעתך אמינא שאפילו אם אמו היא טרפה, הואיל דאמר רבי מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ובכלל זה שחיטת טריפה אם כן תהני ליה לעובר שחיטת אמו, ולא ליבעי לעובר שחיטה, כדין בן פקועה שאינו טעון שחיטה, קמשמע לן רבי אבא שרבי מאיר מודה שלענין זה אין שחיטת האם הטריפה נחשבת לשחיטה, ואין היא מועילה עבור העובר, אלא צריך לשחוט את העובר בעצמו ^[17].

ומקשינן: ותסברא, וכי אפשר לומר כן בדעת רבי מאיר?

והאמר רבי מאיר: בן פקועה, עובר בן תשעה חדשים שנמצא במעי אמו לאחר שחיטתה, טעון שחיטה ואין שחיטת אמו, אפילו אם היא כשרה, מועילה עבורו, ואם כן מה החידוש באמו טריפה שאין שחיטתה מתירה את העובר?

ומתרצינן: לא צריכא רבי אבא להשמיענו לדעת רבי מאיר בעצמו, אלא לדעת רבי, משום דרבי סבר לה כרבי מאיר בדבר אחד, וסבר לה כרבנן בדבר אחד.

ומבארינן: סבר לה כרבי מאיר דאמר: שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה [וכמבואר לעיל שרבי סובר ב"אותו ואת בנו" כרבי מאיר ששמה שחיטה, ולמד מכך לכל דיני התורה מלבד בכסוי הדם] ומאידך סבר לה כרבנן דפליגי על רבי מאיר ואמרי: עובר - שחיטת אמו מטהרתו! והיינו שמתירה לאוכלו ללא שחיטה, ולדברי רבי הוה אמינא: כיון דאמור רבנן שחיטת אמו מטהרתו תהני ליה שחיטת אמו אפילו אם היא טרפה, ולא ליבעי לעובר שחיטה, קמשמע לן שאם אמו טרפה אין השחיטה שלה מועילה עבור העובר.

אמר מר: ולא לכל אמר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. מודה רבי שמעון שמטהרתה מידי נבלה.

ומקשינן: פשיטא ששחיטת טרפה מטהרת מידי נבלה!?

דאמר רב יהודה אמר רב: ואמר לה במתניתא תנא: כתיב "וכי ימות מן הבהמה ... הנגע בנבלתה יטמא". ודרשינן ממשמעות הכתוב "מן הבהמה" שלא כל בהמה מטמאה אלא רק מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה בנבלה ! ואיזו זו שאינה מטמאה - טרפה ששחטה!?

ומתרצינן: לא צריכא רבי אבא להשמיענו אלא לשוחט את הבהמה הטרפה והיא חולין בעזרה שגם היא יצאה מידי נבילה.

והוצרך לחדש דין זה משום דתניא: השוחט את הטרפה שהיה ניכר קודם השחיטה שבהמה זו טרפה, וכן השוחט ונמצאת אחר השחיטה שהיא טרפה באיבריה הפנימיים - זה וזה, אם היו חולין ושחטן בעזרה, רבי שמעון מתיר אותם בהנאה! שאף על פי שסתם חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה, כאן, שהבהמה טרפה, סובר רבי שמעון, לשיטתו, ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, וממילא אין היא נקראת "חולין שנשחטו בעזרה" ואינה אסורה. וחכמים אוסרין, כשיטתם ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.

וכיון סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי שמעון: מותר בהנאה, אלמא דשחיטה שאינה ראויה בחולין בעזרה לאו שחיטה היא כלל ^[18], ואם כן הוה אמינא - אימא מידי נבלה נמי לא מטהרה! ^[19] קמשמע לן רבי אבא שאפילו שחיטת טרפה בחולין בעזרה מטהרת מידי נבלה.

אמר ליה רב פפא לאביי: וכי סבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה איסור הנאתם דאורייתא הוא!? שכן מוכח ממה שהתירם בהנאה בשחיטה שאינה ראויה, כי אילו האיסור אינו אלא מדרבנן [שגזרו שמא יחשבו אנשים שהחולין הם קדשים ואחר שיראו שאוכלין אותם חוץ לעזרה יבאו להתיר לאכול קדשים בחוץ], אם כן אף בשחיטה שאינה ראויה היה צריך רבי שמעון לאסור מטעם זה ^[20].

אמר ליה אביי לרב פפא: אין! והתנן שאכן רבי שמעון סובר שחולין שנשחטו בעזרה איסור דאורייתא הוא:

רבי שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה ישרפו באש וכן חיה שנשחטה בעזרה תישרף אף על פי שהכל יודעים שהחיה היא חולין [שהרי אין מקריבין ממנה קרבן].

וכיון ששנינו כי רבי שמעון אוסר גם בחיה, בהכרח שלדעתו חולין שנשחטו בעזרה איסורם מדאורייתא הוא. כי אי אמרת בשלמא דאורייתא היא, היינו דגזרינן חיה אטו בהמה. אלא אי אמרת דרבנן היא, למה תיאסר חיה שנשחטה בעזרה? שהרי בהמה מאי טעמא אסרו רבנן, גזירה דלמא אתי למיכל קדשים בחוץ, שיטעו ויחשבו שהבהמה של חולין שנשחטה בעזרה היא קדשים. והרי טעם זה לא שייך בחיה, שהכל יודעים שהיא חולין, ואי לומר שאיסורה משום שגזרו "גזירה חיה אטו בהמה", שהרי היא, בהמת חולין גופא, גזירה, ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה!?

רבי חייא נפל ליה יאניבא בכיתנא תולעת האוכלת פשתן נכנסה לתוך הפשתן שלו. אתא לקמיה דרבי. אמר ליה רבי: שקול עופא ^[21] ושחוט על בוביתא דמיא, על המים שבהם שורים את הפשתן, דמורח דמא, שהתולעת תריח את דם העוף, ושביק ליה, ותברח מהמים, מפני שהיא שונאת את הריח הזה.

ומקשינן: היכי עביד הכי? והרי היה צריך לכסות את דם העוף? והתניא: השוחט מפני שצריך לדם להשתמש בו, אף על פי שאינו צריך לאכילת העוף - חייב לכסות את הדם! כלומר, שאינו יכול להשתמש בדם, אלא חייב לכסותו ^[22]. כיצד יעשה מי שצריך לדם? או נוחרו, או עוקרו, ובכך הוא נפטר מכסוי ^[23], ואם כן תמוה כיצד אמר רבי לרבי חייא "שקול עופא ושחוט על בוביתא דמיא", מבלי לכסות את הדם!?

ומתרצינן: כי אתא רב דימי אמר: צא טרוף! אמר ליה רבי לרבי חייא. שיעשה את העוף טרפה קודם שישחטהו כדי שיהא פטור מכסוי [וכדעת רבי שמעון שהשוחט את הטרפה פטור מלכסות].

כי אתא רבין אמר: צא ונחור! אמר ליה, והיינו, תהרגנו ואל תשחטנו כלל [שאפילו לדעת רבי מאיר פטור מלכסות].

והוינן בה: למאן דאמר "צא טרוף" מאי טעמא לא אמר שכך אמר רבי לרבי חייא: צא נחור!?

וכי תימא שהוא סובר שרבי לא אמר לו "צא נחור" משום דקסבר רבי: אין שחיטה לעוף מן התורה שהחיוב לשחוט את העוף הוא רק מדרבנן, אך מדאורייתא מותר לאכלו ^[24] גם אם הרגו על ידי דיקור או עקירת הסימנים, וממילא אם היה נוחרו לא היה נפטר מכסוי הדם שהרי נחירתו זו היא שחיטתו, ולכן אמר לו "צא טרוף" כדי שתהא שחיטה שאינה ראויה מהתורה, [שהטריפה אסורה באכילה מן התורה אפילו בעוף] ^[25].

אי אפשר לומר כן! שהרי יש ראיה כי לדעת רבי חייבין מן התורה לשחוט את העוף. דתניא: רבי אומר: כתיב "וזבחת ... כאשר צויתיך"! והיכן מצינו בתורה שנצטוה משה על הלכות שחיטה? אלא, מלמד שנצטוה משה בעל פה על הושט ועל הקנה, שהשחיטה תהא בהם, ועל רוב סימן אחד שצריך לשחוט בעוף ועל רוב שנים שצריך לשחוט בבהמה! הרי, שרבי סובר ששחיטת העוף היא הלכה למשה מסיני, והיינו מן התורה, ואם כן למה לא אמר לרבי חייא "צא נחור"?

הערות

^[15] ראה תוס' בע"ב [ד"ה אימא] שהוכיח כי רבי סובר כרבי מאיר בכל דיני שחיטה שאינה ראויה, חוץ מכיסוי הדם, וביאר הרמב"ן דהיינו משום שבכל מקום נאמרה לשון שחיטה ונלמד מדין אותו ואת בנו, ורק בכיסוי הדם נאמר לשון שפיכה, ולכן נלמד מ"אשר יאכל" שחיובו תלוי במעשה המתיר לאכילה, [ונקטו תוס' שהוא דין במעשה שחיטה ולא רק בהיתר הבשר לאכילה, ולכן הקשו שבכיסוי הדם סבר כרבי שמעון, ואף למסקנתם אין הכוונה שצריך דוקא "שחיטה" אלא כל מעשה הראוי להתיר באכילה]. והרמב"ם [שחיטה ב ב] פסק שהנוחר והמעקר או שנמצאת טריפה בשחיטת חולין בעזרה פטור. ותמה הכסף משנה שהרי פסק [שם יב ו] כרבי מאיר ש"שמה שחוטה" ועי"ש בלח"מ ובשער המלך כתב שדין חולין בעזרה דומה לדין כיסוי הדם כי נאמר בהם "וזבחת ואכלת" כמו שנאמר בכיסוי הדם "אשר תאכל", וראה דו"ח לרע"א [דרוש ט' בסוף מס' חולין].

^[16] תוס' [ד"ה אימא] פירשו שלא נקט בן ט' מת או בן ח' חי, כי בהם אין חידוש, שהרי הם ירך אמן והן טריפה כמותה. והרשב"א כתב שאין השחיטה מועילה להם, כי במת ובבן שמונה לא שייכת שחיטה, ורק בבן חי שמועילה בו שחיטה, הוה אמינא שאם "שמה שחיטה" יחשב כמו שנשחט. ומשמע שנחלקו אם שחיטת האם מועילה לולד, ולכן הוצרכו תוס' לומר שהוא טריפה כמותה. או שנחשבת כאילו נעשית בולד עצמו. ולכן נקט הרמב"ן שלא מועילה בו שחיטה, אך אילו שחיטת אמו מועילה לו היה ניתר אף אם היא טריפה. [ויש שנקטו שגזה"כ היא להתיר בן פקועה בלי שחיטה, משום שאמו הותרה, ולכן כשהאם טריפה או אפילו שור הנסקל - לא הותר הולד, וראה במכתבי הגרי"ז בסוף ספרו ובהערה הבאה].

^[17] רש"י בביצה [ו א] כתב שאיסור הולד הוא משום שהוא ירך אמו והיא טריפה, ובשחיטת אמו אתה בא לאוכלו. והקשה החזו"א [יו"ד ג ג] שהרי מועילה לו שחיטה בפני עצמו, ובהכרח שאין איסורו כטריפה אלא כאבר מן החי. וכן צידד הפמ"ג [יד משב"ז ב]. ולעיל [עה א] נחלקו אמוראים אם מועילה שחיטה לבן ט' חי שנמצא במעי טריפה, וראה הגהות הגרעק"א לשו"ע [יו"ד יג סק"ז] שלדעת המתיר בשחיטת עצמו הוא נבדל מהאם, אך קודם לכן הוא כאחד מאבריה ואסור משום טריפה, וכוונתו כדברי הגרי"ז [שם] שחלות היתר השחיטה חל בולד כאבר מאמו, וכל זמן שלא נעשית בו שחיטה הרי חסרון השחיטה גורם שיחשב כאינו זבוח. והיינו שאינו נחשב כאבר מן החי שהרי נעשית באמו שחיטה, וכיון שפקע ממנה דין אבר מן החי פקע גם מבנה, אלא שנשאר עליה דין אינו זבוח, כמבואר בחידושי הר"ן סנהדרין [קיב א] והאריכו בזה באמרי משה [ד לב] ובאבני נזר [טריפות כב ה] ובקהילות יעקב [ב"ק לד, חולין כ] וראה בינת אדם [רוב וחזקה כב] וחי' הגרעק"א לעיל [לז ב לתוד"ה ומה] וצ"ע. והרשב"א [תוה"ב ב ב] הקשה למה לא תועיל שחיטת הטריפה לולדה, והרי אין חסרון בשחיטה אלא דבר אחר גרם לאיסור אכילת בשרה, והעלה מכך שכל שחיטה שאינה מועילה להתיר את האם אינה מועילה להתיר את הולד. ובחזון יחזקאל [חולין א ז] ובמכתבי הגרי"ז [שם] הביאו דברי הגר"ח ששחיטת טריפה היא חסרון בעצם בהיתר השחיטה [ולא חל איסור נפרד של טריפה] וכן מבואר בסי' לעיל [עה ד"ה טעון] ובפסחים [כה א] שטריפה אינה ניתרת בשחיטה, ולטעם זה נמצא שדברי הרשב"א הם דוקא בטריפה, אך שחיטת שור הנסקל מועילה לולד, כי אין איסור אכילתו תלוי בשחיטה, [והיינו לרבי מאיר, אך לרבי שמעון אינה שמה שחיטה, וולדו אסור]. וראה שו"ת רעק"א [תניינא י] ואחיעזר [ב ח] ואתוון דאורייתא [טז] וקהילות יעקב [יא, כ]. ובעל המאור [לעיל עד א] כתב שלדעת רבי מאיר שבן פקועה טעון שחיטה, שחיטת האם מועילה להוציאו מידי נבילה ושחיטת עצמו נצרכת רק להיתר אכילה. ובמשך חכמה [ויקרא יז יג] כתב שלדבריו נמצא שבשחיטת עצמו הוא טעון כיסוי, ומסתבר שהוא הדין לשיטת רבי שבן פקועה של טריפה טעון שחיטה, ששחיטת עצמו תהא טעונה כיסוי.

^[18] הגרעק"א [בדו"ח דרוש ט] הקשה מסוגיין על דברי הרמב"ם [בפיה"מ כריתות ג] שאין איסור חל על איסור אפילו איסור הנאה על איסור אכילה, ואם כן יתכן שזה טעמו של רבי שמעון להתיר חולין בעזרה בהנאה כי כבר היו אסורין באכילה מפני איסור טריפה. וביאר שמדובר באופן שנמצאת טריפה אחר שחיטה, וספק מת נטרפה אם קודם השחיטה או באמצעה, והנידון הוא אם נחשבת שחיטה וחל איסור חולין בעזרה או שאינה שחיטה, ונחשבת כנתקלקלה בשחיטה שלמפרע אינה שחיטה, ואינה מטהרת מידי נבלה.

^[19] תוס' [ד"ה סלקא] ביארו שההוה אמינא שאינה מוציאה מידי נבילה שייכת רק בטריפה שהיא חולין בעזרה, כי באותו ואת בנו פטור משום שלגבי השוחט אינה נחשבת כמעשה שחיטה, אך להוצאתה מאיסור נבילה תלויה רק בפעולה שנעשית בבהמה ועל כך אין ראיה אלא מחולין בעזרה שהאיסור תלוי בגוף הבהמה ולא במעשה השוחט. ונמצא לדבריהם שההוה אמינא היא, כי כיון שלגבי הקדשים לא חל היתר שחיטה בבהמה, גם לגבי איסור נבילה לא יחול ההיתר. וראה לב אריה שהיא סברא מדרבנן שלא יהיה סתירה בדיני השחיטה. ויתכן עוד, שאיסור חולין בעזרה הוא איסור על השחיטה, וכיון שאינה ראויה וכל היתרה מנבילה היא רק מגזרת הכתוב בשחיטת טריפה, סלקא דעתא שאין לך בו אלא חידושו ובמקום שיש איסור בשחיטה לא תתיר מנבילה. [ומסקינן שנחשבת שחיטה לטהר מנבילה, אך בחולין בעזרה צריך שהשוחט יעשה מעשה שחיטה ראויה]. והריטב"א הקשה למה לא נקטה הגמרא שההוא אמינא היא משום שרבי שמעון פוטר שחיטה שאינה ראויה מכיסוי הדם ובהכרח שאינה שחיטה כלל [ותירץ כתוס'], ומשמע מדבריו שההוא אמינא שלא תטהר מנבילה אינה מפני האיסור והחסרון במעשה השחיטה, אלא מפני סברתו של רבי שמעון בכל התורה שאין שמה שחיטה.

^[20] כך פירש רש"י, ואילו תוס' [ד"ה אין] דנו מה הוקשה לגמרא, ולמה לא ניחא להם שיסבור שחולין בעזרה דאורייתא. וביארו שהקושיא מדבריו בקידושין [נח, א] שהמקדש בהם אשה מקודשת, ובאופן נוסף ביארו שהקושיא על המשנה שהביאה הגמרא, שהרי האיסור בחיה הוא דרבנן ואיך שנינו "וכן". והגרעק"א [דרוש ט] הוכיח מדבריהם שהדין דלעיל ששוחט טריפת חולין בעזרה מותר בהנאה שייך רק אם איסור ההנאה בחולין בעזרה הוא מדאורייתא, שאם לא כן הרי היה ניתן לפרש שהקושיא היא מדברי רבי שמעון בב"ק [ע א] שפטר חולין בעזרה מדו"ה כי אינם ראויים לאכילה, ובהכרח שאיסור אכילה אינו נחשב כשורש איסור מדאורייתא ולא היה מעכב בקידושי אשה, וגם נמצא שיש חידוש יותר בדין חיה מבהמה. עיש"ה. והגרעק"א עצמו ביאר שכוונת הגמרא להקשות להיפך, מנין שרבי שמעון מתיר טריפת חולין בעזרה בהנאה רק מצד שחיטה שאינה ראויה, [ועל כך אמר רבי אבא "לא לכל אמר רבי שמעון וכו"'] והרי יתכן שטעמו משום שהספק מתי נטרפה הוא ספק באיסור דרבנן ולקולא. [וכביאורו לעיל].

^[21] הריטב"א העיר למה לא אמר לו שישחוט עוף טמא, וביאר שידע כי רק דם עוף טהור מועיל להבריח את התולעים, או שרצה ללמדו כי גם בעוף טהור שחייב בשחיטה וכיסוי מותר לעשות כן באופנים שאין מחייבים כיסוי וכדלהלן. והיש"ש [פ"ב יג] כתב שהשוחט ומתכוון שלא תהא שחיטתו שחיטה המתרת [אלא כדי להמית בלבד] אינה נחשבת שחיטה, והקשה עליו העונג יו"ט [נז] מסוגיין שהרי יכל רבי לומר לרבי חייא שיכוון כך ויפטר מכיסוי [ובכך היה מלמדו חידוש יותר, שמותר לעשות כן אפילו בשחיטה גמורה]. אמנם בפרי תואר [ס"ק נג] כתב ששנינו בברייתא "נוחרו או עוקרו" לומר שלא יפסלהו בדריסה וחלדה כי אסור לכתחילה לשחוט בפסול שאינו ניכר שמא יאכלו ממנו, וכ"ש שאסור לפסול ע"י כוונה. ובאמרי בינה [שחיטה ז] כתב שכוונת היש"ש דוקא ברוצה לעשות מעשה נחירה ועלתה בידו שחיטה, אך כשעושה מעשה שחיטה ומתכוון שאינו לאכילה אלא לצורך אחר אינו מפקיע משחיטה המתרת.

^[22] הרשב"א [תוה"ב הקצר א ה] והלבוש [סעי' יז] כתבו שטעם החיוב הוא משום שלא תלה הכתוב מצוה זו בשחיטה לאכילה אלא בשפיכת הדם. ובמעדני יו"ט [אות ש] העיר שאף אם היה החיוב תלוי באכילה, הרי שחיטתו ראויה לאכול ממנה אם ירצה. והנידון בביאורים אלו אם החיוב תלוי במצוות שחיטה, והיא אינה אלא כששוחט לאכול, או שהוא תלוי במעשה שחיטה המתרת לאכילה. ובתוספתא [ה"ב] שנינו שגם השוחט לנכרי ולכלבים חייב בכיסוי ומשמע שחייב אפילו כשאינו מקיים מצוה, [שהרי בפרי חדש קו"א יט, ובתבואות שור יט ד כתבו שאין מברכים על שחיטה לנכרי אלא באופן שיתכן שיאכל ממנה ישראל, ומשמע שאין בה מצוה].

^[23] במשכנות יעקב [סעי' טו] ובגליון מהרש"א [שם] הוכיחו מכאן שצריך לכסות את כל הדם, ואינו יכול לכסות מקצתו ולהשתמש בדם הנשאר לצרכו. וראה להלן [פח א] שנחלקו הראשונים אם הלכה כרבי יהודה שצריך לכסות את כל הדם או די במקצתו. ובפתחי תשובה [כב ס"ק ט] דחה את הראיה מסוגין כי כאן הנידון באופן שצריך את כל הדם ובברכת ראש ובית שלמה [הובא בגליון מהרש"א] כתבו כי רבי יהודה מודה שלכתחילה צריך לכסות כל הדם, והחזו"א [ג כב] הוכיח מהטור שאף לכתחילה אינו צריך, ועל הראיה מסוגיין כתב שעוף דמו מועט וקשה לכוון ולשפוך מקצת מקילוח הדם על הקרקע ומקצתו על חבית מי הפשתן, ונמצא שאינו מכסה כלל את הדם.

^[24] לכאורה מוכח כי כיון שמדאורייתא אין צריך שחיטה, אף שמדרבנן העוף אסור באכילה, נחשבת כשחיטה ראויה לחייב כיסוי, ומכאן תמה הגרעק"א [סק"ז] על הפמ"ג [שפ"ד כז] שכתב כי טריפות דרבנן פטור מכיסוי. וראה ישוב לזה בהערות להלן [פו א]. והרמב"ם [שחיטה יד י] כתב שאם שחט חולין בעזרה פטור מכיסוי, והקשה הלחם משנה [ב א] הרי דעת הרמב"ם [מאכא"ס טז ו] שחולין בעזרה אסורים רק מדרבנן ולמה פטור מכיסוי, והגרעק"א [בדרוש ט] תירץ, שרק איסור ההנאה מדרבנן, אך באכילה אסור מדאורייתא, וכיסוי הדם תלוי בראויה לאכילה. וראה שער המלך [חו"מ א ב].

^[25] האחרונים דנו למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה האם נחירתו נחשבת כשחיטה [לחייב עליה כשחוטי חוץ וחולין בעזרה וכו'] או שהיא רק מתירה מידי נבילה אך אינה נחשבת מעשה שחיטה, ואין להוכיח מסוגיין שנחשבת כשחיטה, ולכן מתחייב בכיסוי, שהרי כבר כתבו תוס' לעיל [פג ב ד"ה במוקדשין] שמליקה מחייבת בכיסוי [אילו קדשים חייבים] משום שלא נאמר בו לשון "שחיטה" אלא שפיכה, ואין צריך אלא שפיכת דם המתירה באכילה, וכדלעיל. ולכאורה היינו דוקא כרבי שמעון שלא למד גזירה שוה משחוטי חוץ ולא נאמר בכיסוי הדם "שחיטה" וראה בהערות להלן פו א].

לא לכל ענין אמר ר' מאיר ששחיטה שאינה ראויה לאכילה, כגון שוחט טריפה — שמה שחיטה, אלא מודה ר' מאיר שאין מתירתה באכילה; ולא לכל אמר ר' שמעון ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא מודה ר' שמעון שהשחיטה מטהרתה את הטריפה והדומות לה מידי טומאת נבלה. ודנים בדברים אלו.

אמר מר [החכם] ר' אבא: לא לכל אמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, מודה ר' מאיר שאין מתירתה באכילה. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר]! טרפה בשחיטה מי מישתריא [האם היא מותרת]?

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא לשוחט את הטרפה ומצא בה עובר בן תשעה חדשים חי; סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל שאמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה — תהני ליה [תועיל לו] שחיטת אמו, כפי שמועילה שחיטת בהמה כשרה לולד שנמצא במעיה, ולא ליבעי [ולא יצטרך] שחיטה, לכן קמשמע לן [משמיע לנו] ר' אבא, שלדעת ר' מאיר שחיטה שאינה מתירה את האם באכילה — אינה מועילה לעובר שבמעיה, והוא טעון שחיטה בעצמו.

ומקשים: ותסברא [וכי יכול היית לסבור כן], שלא יצטרך שחיטה לדעת ר' מאיר, עד שהוצרך ר' אבא לומר שצריך שחיטה? והאמר [והרי אמר] ר' מאיר: בן פקועה, ולד שהיה במעי בהמה שנשחטה, ופקעו את רחמה והוציאוהו, אפילו היא כשרה — טעון שחיטה, שאין שחיטת האם מתירה את ולדה!

ומתרצים: באמת לא צריכא [לא נצרכו] דברי ר' אבא לשיטת ר' מאיר עצמו, אלא לשיטת רבי ההולך לשיטתו, מפני שרבי סבר לה [סבור] בדבר אחד כר' מאיר, וסבר לה כרבנן [וסבור בדבר אחר כחכמים]. ומפרטים: מצד אחד סבר לה [סבור] רבי בענין אותו ואת בנו כר' מאיר, שאמר: שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ואולם מצד אחר סבר לה כרבנן דאמרי [סבור רבי כחכמים שאומרים]: בן פקועה — שחיטת אמו הכשרה מטהרתו (מכשירה אותו) לאכילה.

ומעתה, כיון דאמור רבנן [שאמרו חכמים] בבן פקועה כשרה ששחיטת אמו מטהרתו, ולענין זה סבור רבי כמותם, שמא בטריפה תהני ליה [תועיל לו] לולד שחיטת אמו להתירו באכילה, ולא ליבעי [ולא יצטרך] שחיטה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' אבא, שלדעת רבי, למרות שהוא סבור כר' מאיר, ששחיטת טריפה (שאינה ראויה) שמה שחיטה — לא תועיל השחיטה להתיר את הוולד שבמעיה. ודנים בהמשך דברי ר' אבא.

ולא לכל אמר ר' שמעון ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא מודה ר' שמעון שמטהרתה מידי נבלה. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר]! שהרי אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא שנה]: נאמר "וכי ימות מן הבהמה... הנוגע בנבלתה יטמא" (ויקרא יא, לט), ומן הלשון "מן הבהמה" למדנו: מקצת בהמה (חלק מן הבהמות) מטמאה בטומאת נבילה, ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואי זו שאינה מטמאה — זו טרפה ששחטה!

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכו] דברי ר' אבא אלא לשוחט את הטרפה והיא חולין בעזרה. דתניא [ששנויה ברייתא]: השוחט את הטרפה, וכן השוחט בהמה ונמצאת לאחר שחיטתה שהיא טריפה, זה וזה מדובר בחולין שנשחטו בעזרה — ר' שמעון מתיר בהנאה, שלא כדין חולין כשרים שנשחטו בעזרה, שהם אסורים בהנאה, וחכמים אוסרין;

סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר ר' שמעון: מותר בהנאה, אלמא [מכאן] ששחיטת הטריפה לאו [לא] שחיטה היא כלל, וכאילו הרג אותה, ואם כן אימא [אמור]: מידי טומאת נבלה נמי לא מטהרה [מטהרת השחיטה], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' אבא, שלענין זה מועילה השחיטה.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: וסבר [וכי סבור] ר' שמעון שאיסור הנאה בחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא [מן התורה] היא? אמר ליה [לו]: אין [כן]. והתנן [וכן שנינו במשנה], ר' שמעון אומר: בהמות חולין שנשחטו בעזרה — ישרפו באש, וכן חיה שנשחטה בעזרה. אי אמרת בשלמא דאורייתא [נניח אם אתה אומר שבבהמת חולין הוא מן התורה] — היינו דגזרינן [זהו שאנו גוזרים] איסור הנאה מחיה שנשחטה בעזרה אטו [משום] בהמה.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שבבהמה עצמה הוא איסור דרבנן [מדברי חכמים], הרי בהמה של חולין שנשחטה בעזרה מאי טעמא [מה טעם] אסרוה חכמים? דילמא אתי למיכל [שמא יבואו לאכול] קדשים בחוץ, כשרואים ששוחטים בהמות בעזרה ואוכלים אותן בחוץ. והרי איסור הנאה בבהמה היא גופה [עצמה] גזרה, ואנן ניקום [ואנחנו נעמוד] ונגזור גזירה לגזירה?

א שנינו במשנה כי הנוחר והמעקר, שהורג חיה או עוף שלא בדרך שחיטה — פטור מלכסות את הדם. ובענין זה מסופר, ר' חייא נפל ליה יאניבא בכיתניה [נפל לו עש בפשתנו], אתא לקמיה [בא לפני] רבי לשאול מה לעשות, אמר ליה [לו]: שקול עופא ושחוט על בוביתא דמיא [קח עוף ושחוט אותו על ביב המים] ששורים שם את הפשתן, דמורח דמא ושביק ליה [שהעש מריח את הדם ועוזב אותו, את הפשתן].

ושואלים: היכי עביד הכי [איך עשה כך]? איך מותר הדבר? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: השוחט חיה או עוף וצריך לדם — חייב לכסות, ואינו יכול להשתמש בדם. כיצד יעשה? או נוחרו (דוקר אותו) את בעל החיים, או עוקרו, עוקר את הסימנים, וכך הורגו, כך שאינו חייב בכיסוי הדם!

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל, אמר: "צא טרוף" אמר ליה [לו] רבי לר' חייא, שיעשה את העוף טריפה ואחר כך ישחט אותו, כפי ששנינו במשנה, שהשוחט טריפה פטור מכיסוי הדם. כי אתא [כאשר בא] רבין אמר: "צא נחור את העוף" אמר ליה [לו] רבי לר' חייא.

ושואלים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ש"צא טרוף" אמר לו, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר לו: צא נחור?

וכי תימא [וכי תאמר] קסבר [סבור הוא] אין שחיטה לעוף מן התורה, ואם כן נחירתו — זו היא שחיטתו, וגם היא חייבת בכיסוי — דבר זה אינך יכול לומר, והתניא [והרי שנויה ברייתא], רבי אומר: מה שנאמר "וזבחת כאשר צויתיך" (דברים יב, כא) — מלמד שכבר נצטוה משה קודם לכן על מצות השחיטה — על הושט ועל הקנה, שחיתוכם הוא שחיטה, ועל הצורך בשחיטת רוב סימן אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה והרי רבי הוא ששנה את משנתנו!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Not with regard to all halakhot did Rabbi Meir say an act of slaughter that is not fit, e.g., where one slaughters a tereifa, is considered an act of slaughter, as Rabbi Meir does concede that such an act of slaughter does not render the meat of the animal permitted for consumption. And not with regard to all halakhot did Rabbi Shimon say an act of slaughter that is not fit is not considered an act of slaughter, as Rabbi Shimon does concede that such an act of slaughter renders the animal pure from having the impure status of an unslaughtered animal carcass.

The Gemara analyzes this statement: The Master said that not with regard to all halakhot did Rabbi Meir say an act of slaughter that is not fit is considered an act of slaughter, as Rabbi Meir concedes that such an act of slaughter does not render the meat of the animal permitted for consumption. The Gemara asks: Isn’t this obvious? Can a tereifa become permitted for consumption through slaughter?

The Gemara answers: No, this statement of Rabbi Abba is necessary in a case where one slaughtered a tereifa and found a living nine-month-old fetus inside it. It might enter your mind to say: Since Rabbi Meir said an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is considered an act of slaughter, the slaughter of its mother should be effective to render the meat of the fetus permitted for consumption, as it normally does when the mother is not a tereifa; and the fetus, after it is born, should not require its own slaughter. Rabbi Abba therefore teaches us that according to Rabbi Meir, slaughter that does not render the meat of the mother permitted for consumption does not render the fetus permitted either.

The Gemara asks: And how can you understand that without Rabbi Abba’s statement, one would have thought that according to Rabbi Meir, the fetus does not require its own slaughter? But doesn’t Rabbi Meir say that a fetus removed from its mother’s womb after the mother was properly slaughtered [ben pekua], requires slaughter, as the slaughter of the mother does not permit the fetus?

The Gemara responds: The statement of Rabbi Abba is not necessary for the opinion of Rabbi Meir, but it is for the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. This is because Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir in one instance, and holds in accordance with the opinion of the Rabbis in another. In a case where one slaughtered a mother and its offspring on the same day he holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is considered an act of slaughter. And with regard to a ben pekua, Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of the Rabbis, who say the proper slaughter of the mother renders the fetus kosher, i.e., the fetus does not require its own ritual slaughter.

Therefore, since the Rabbis say the proper slaughter of the mother renders the fetus kosher, one might conclude that with regard to a tereifa as well, Rabbi Yehuda HaNasi holds the slaughter of the mother should be effective to render the meat of the fetus permitted for consumption, and it should not require its own slaughter. In light of this, Rabbi Abba teaches us that although Rabbi Yehuda HaNasi agrees with Rabbi Meir that an ineffective slaughter is considered an act of slaughter, Rabbi Yehuda HaNasi holds that in the case of a tereifa the slaughter of the mother is not effective for the fetus.

The Gemara addresses the second statement of Rabbi Abba: And not with regard to all halakhot did Rabbi Shimon say an act of slaughter that is not fit is not considered an act of slaughter, as Rabbi Shimon concedes that such an act of slaughter renders the animal pure from having the impure status of an unslaughtered animal carcass. The Gemara asks: Isn’t this obvious? As Rav Yehuda says that Rav says, and some say it was taught in a baraita: The verse states with regard to an animal carcass: “And if there dies of the animals…he that touches its carcass shall be unclean” (Leviticus 11:39). The word “of” indicates that some animals transmit impurity as a carcass and some animals do not transmit impurity. And which animal does not? That is a tereifa that one slaughtered.

The Gemara responds: No, Rabbi Abba’s statement is necessary in the case of one who slaughters a tereifa, and it is a non-sacred animal in the Temple courtyard. As it is taught in a baraita: In the case of one who slaughters a known tereifa, and likewise one who slaughters an animal and it was found to be a tereifa, and this and that were non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard, Rabbi Shimon permits one to derive benefit from them, as one is not considered to have transgressed the prohibition against slaughtering a non-sacred animal in the Temple courtyard. And the Rabbis prohibit one to derive benefit from them.

Accordingly, it might enter your mind to say: Since Rabbi Shimon says it is permitted to derive benefit from such an animal, evidently slaughtering a tereifa is not considered slaughter at all. Therefore, say that slaughter does not have the ability to purify the tereifa from having the status of a ritually impure animal carcass either. Rabbi Abba therefore teaches us that even according to Rabbi Shimon, the slaughter is effective to remove it from the status of a carcass.

Rav Pappa said to Abaye: And does Rabbi Shimon hold that the prohibition against deriving benefit from non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard is by Torah law? Abaye said to Rav Pappa: Yes he does. And we learned in a mishna (Temura 33b) that Rabbi Shimon says: Non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard shall be burned in the fire. And likewise, an undomesticated animal that was slaughtered in the Temple courtyard shall be burned in the fire. Abaye continues: Granted, if you say the meat of a non-sacred domesticated animal slaughtered in the Temple courtyard is forbidden by Torah law, this is the reason why we decree that the meat of an undomesticated animal is prohibited as well, due to the Torah prohibition against deriving benefit from the meat of a domesticated animal.

But if you say the meat of domesticated animals is forbidden by rabbinic law then the mishna is difficult: What is the reason the meat of a non-sacred domesticated animal is forbidden? It is forbidden lest one see someone consuming this meat outside the Temple courtyard and arrive at the erroneous conclusion that it is permitted to partake of sacrificial meat outside the Temple courtyard. If so, the prohibition against deriving benefit from the meat of a non-sacred domesticated animal is itself a rabbinic decree, and will we then proceed to issue a decree prohibiting one to derive benefit from a non-sacred undomesticated animal in order to prevent the violation of a decree?

§ The mishna teaches that one who stabs an undomesticated animal or bird, or who tears loose its windpipe and gullet, is exempt from covering the blood. With regard to this the Gemara relates: Moths infested the flax of Rabbi Ḥiyya. He came before Rabbi Yehuda HaNasi to ask how to get rid of the moths. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Take a bird and slaughter it over the tub of water in which the flax was soaked, as the moths will smell the blood and leave the flax.

The Gemara asks: How could Rabbi Ḥiyya do this? But isn’t it taught in a baraita: One who slaughters a bird or an undomesticated animal, and does so only because he needs the blood, is nevertheless obligated to cover the blood and may not use it for any other purpose? Rather, how should one who needs the blood act? He either stabs it or tears loose its windpipe and its gullet, so that it is not killed with an act of slaughter. How, then, could Rabbi Ḥiyya use the blood of the bird that he slaughtered to rid his flax of the moths?

The Gemara responds: When Rav Dimi came from Eretz Yisrael, he said that Rabbi Yehuda HaNasi said to Rabbi Ḥiyya: Go out and render the bird a tereifa, and then slaughter it, as the mishna teaches that one who slaughters a tereifa is not required to cover its blood. When Ravin came from Eretz Yisrael, he said that Rabbi Yehuda HaNasi said to Rabbi Ḥiyya: Go out and tear loose the bird’s windpipe and gullet.

The Gemara asks: According to the one who says that Rabbi Yehuda HaNasi said to Rabbi Ḥiyya: Go out and render the bird a tereifa, what is the reason that Rabbi Yehuda HaNasi did not say: Go out and tear loose its windpipe and gullet?

And if you would say the reason is because Rabbi Yehuda HaNasi holds that slaughter of a bird is not obligatory by Torah law, and consequently the tearing loose of its windpipe and gullet is considered its slaughter such that he would be required to cover the blood, this is untenable. As isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: The verse states: “And you shall slaughter…as I have commanded you” (Deuteronomy 12:21). This teaches that Moses was previously commanded concerning the mitzvot of slaughter, i.e., he was taught about the gullet and the windpipe, that the cutting of these simanim constitutes slaughter, and about the requirement to cut the majority of one siman of a bird, and about the requirement to cut the majority of two simanim of an animal. If so, Rabbi Yehuda HaNasi holds that the slaughter of a bird is obligatory by Torah law.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכי גרסי' וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא כו'. כלומר דחזינן הכא השוחט טרפה חולין בעזרה ר"ש מתיר בהנאה. (כלומר) משום דטרפה הוה דלא חשובה שחיטה. אבל אי שחט חולין כשרה בעזרה ס"ל דאסורה בהנאה:

בהמה טעמא מאי דלמא אתי למיכל קדשים בחוץ. כלומר דאי שרינן חולין בעזרה הוה קא שרו נמי קדשים בחוץ:

היא גופא גזירה. כלומר בהמת חולין בעזרה גזירה ואנן ליקום לגזור גזירה לגזירה. כלומר חיה אטו בהמה:

יניבא טיינא בלע"ז. כלומר הפשתן היה במשרה בתוך המים ולשם הות ביה ייניבא:

על בוביתא דמיא. כלומר על המשרה:

צא טרוף א"ל. כלומר עשה בה אחד מי"ח טרפות קודם שתשחטהו ואח"כ שחטהו דהו"ל שחיטה שאינה ראויה ואי אתה צריך לכסות:

וכי תימא קא סבר אין שחיטה לעוף מן התורה ונחירתו זו היא שחיטתו. כלומר אם היה נוחר היה צריך לכסות^א)נראה דצ"ל לא מבעיא צא נחור דלאו שחיטה היא כלל. כלומר דלא אמרי' וכו' אי אתה חייב לכסות דיש שחיטה לעוף מה"ת אבל צא טרוף וכו'. לא מיבעיא צא נחור:

דיש שחיטה לעוף מן התורה. כלומר דלא אמרי' נחירתו זו היא שחיטתו ואם אתה נוחר אי אתה חייב לכסות אבל צא טרוף כו':

הא דאמרינן השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי. ומקשי' הא אמר ר"מ בן פקועה טעון שחיט'. תמהני ולימא השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' מת או בן ח' חי דלשתרי בשחי' אמו דאפי' לר"מ אינו טעון שחיטה.
ויש שסוברין דבן ט' מת או בן ח' במעי טרפה אסורין הן דע"כ לא התיר ר' יהומע בפ' ואלו טרפות אלא כשנולד א"נ בבן ט' חי דלאו ירך אאו הוא דהא אית ליה חיות בפ"ע אבל בבן ח' או בן ט' מת אסורים הן.
וזה אמת הוא לפי המסקנ' לפי שמוע' זו דהא ליכא דמתיר להו בשחי' אבל למאי דקאמרי' השתא דשחיטה דאם טרפ' תתיר עובר באכי' בדין היה שתתיר אפי' בן ח' אלא מיהו י"ל דרבותא קאמר דאפי' בן ט' חי דלא מהניא לי' שחי' אמו אלא שאינו צריך הוא לישחט לא מהניא ואין צ"ל בבן ט' מת שאין שחי' דטרפ' מתרת טרפ' אחרת באכילה שהרי הנפל הזה בעצמו אסור ונבלה הוא.

וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזר' דאורייתא. פירש"י ז"ל דאבריית' קאי דמתיר נמצאת טרפה דאי מדרבנן וטעמא דאסירי משום גזר' דאתו למשרי אכילת קדשים בחוץ אפי' שאינה ראויה נמי דאתי לאתהנויי מקדשים פסולין.
ואחרים פי' ממתני' דתנן חולין בפנים חכמים פוטרים ואי מדרבנן היכי אתי מדרבנן ודחי כיסוי דאוריית'.
ויש מגמגמים בזה, א"כ מאי האי דא"ל אין והתני' מאי אולמה מהני וזו אינה שאלה שאפשר לדחות ראיה זו ואין לדחות זו ועוד דהכי קא"ל אין דאשכחן ליה בעלמא דאמר הכי ומיהו לא משמע בגמ' דאמתני' קאי דאפשר דממתניתין ליכא למגמר משום שאם אתה מחייב בכסוי אתי למשחט שחיט' ראויה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.
ויש לפ' דאפרקין קאי דקאמרי' סד"א הואיל ואר"ש מותר אלמא כמאן דקטלה דמי למימר דלר"ש שחיטה שאינה ראויה היא מן התורה ולא שמה שחיט' וכמאן דקטלה דמי דאלו לרב פפא ס"ל דטעמיה דר"ש משום דחולין שנשחטו בעזר' דרבנן כדשמעינן ליה בעלמא דאמר המקדש בהן מקודשת ולא גזרו עליהן אלא איסור אכיל' והא דקתני טרפה רבותא אשמעינן שאם התירנ' בהנאה לא הפסיד כלום אפ"ה לא גזרינן שמא ישחוט טרפות בעזרה וא"ל אין סבר ר"ש דאורייתא, כן נ"ל.
והסיוע לזה הא דגרסינן בפ' האיש מקדש המקדש חולין בעז' ר"ש אומר מקודשת והוינן בה למימר' דסבר ר"ש לאו דאורייתא ורמינהו חולין שנשחטו בעזר' ישרפו וכן חיה ולא רמינן עליה ממתניתין דכסוי הדם ולא מדתניא השוחט ונמצאת טרפ'.
אלא שאין הקושיא לפי' של רש"י ז"ל, דדילמא הך בריתא דשוחט ונמצאת טרפ' לא שמיע להו א"נ חדא מינייהו נקט א"נ כדי שלא לתרץ לו בפשיטות הכא נמי בשוחט ונמצאת טרפ'.

הא דאמרינן אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמ'. פירש"י ז"ל דאטו סיפא נקיט האי לישנא דהא ודאי מהיכא דאיתרבי בהמ' בקידושין איתרבי חיה. ובמסכת קידושין (נח, א) פירש"י ז"ל דה"ק אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה לשרפ' כיון דבהמ' וחי' אסורים בהנא' מדאוריית' ובהמ' גזרו עליה לשרפ' משום קדשים השוו מדותיהם אף לשרפ' שלא יאמרו זו מד"ת וזו מד"ס אא"א שאיסור עצמו מדבריהם היכי גזרינן בה אפי' איסור כלל דהא לא אתי למטעי בחיה משום קדשים והראב"ד ז"ל כתב שם בפירושיו דחי' אסמכתא דרבנן היא.

ותסברא והא אמר רבי מאיר בן פקועה טעון שחיטה לא צריכא דרב סבר לה כרבי מאיר וסבר לה כרבנן. הקשה הרמב"ן ז"ל ולימא בשוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה מת או בן שמנה חי דלישתרי בשחיטת אמו, דאפילו ר' מאיר מודה בהא דאינו טעון שחיטה, ותירץ דילמא רבותא קאמר דאפילו בן תשעה חי דלא מהניא שחיטת אמו אלא שאין צריך הוא לשחוט לא מהניא, ואין צריך לומר בבן תשעה מת שאין שחיטה דטריפה מתרת טרפה אחרת באכילה, שהרי הנפל הזה בעצמו אסור הוא ונבלה הוא, ומיהו נראה דאכתי לא נתיישב היטב דהא כיון דאמר רבי לא לכל אמר ר' מאיר, הוה משמע דרבי אפילו לכל מאי דסבירא ליה לר' מאיר קאמר, והא לא איצטריכא אלא אליבא דר' מאיר בחדא ואליבא דרבנן בחדא, ואילו היה מתרץ לא צריכה אלא לבן תשעה מת או לבן שמנה חי הוה ליה צריכותא טפי דאשמעינן אפילו אליבא דר' מאיר בעצמו, אלא נראה שיש לתרץ דההיא מפשט פשיטא לן דליכא מאן דאמר דשחיטה שאינה ראויה כזו מהניא, דכיון דשחיטה זו לא מהניא לגופה של בהמה להתירה באכילה דטריפה היא ושליל דבגופה נמי לאו בר שחיטה הוא, דאי בן תשעה מת הוא לא שייך ביה שחיטה ואם בן שמנה חי הוא הא אין במינו שחיטה, היכא הוי א"ל דתהני להו שחיטה זו אינה צריכה ופשיטא, אבל בבן ט' חי ודאי איצטריך לאשמועינן דכיון דשייכא ביה שחיטה הוה אמינא דשחיטה זו כמאן דשחיט ליה לבן דמי, ואף על פי דשחיטה שאינה וראויה לגבי האם כיון דשמה שחיטה לר' מאיר תהני להאכיל הבן על ידה קא משמע לן, ומשום הכי דחקינן ולא אוקימנא כר' מאיר בחדא וכדרבנן בחדא כנ"ל אלא דרבנן ארישא נמי פליגי דשתקי לר' מאיר עד דמסיק למילתיה והדר מפלגינן עליה. ואסיקנא דהלכתא כר' מאיר כדשלח ר' אלעזר לגולה הורה רבי כר' מאיר דאמרינן כרבנן מי לא אורי, אלא שמע מינה הא דאחריתא שמע מינה, הלכך חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות, ואם בינן לבין עצמן שחטו פטור מלכסות, וכן לענין אותו ואת בנו אם אחרים רואין אותן ששחטו כראוי אסור לשחוט אחריהם, ואם בינן לבין עצמו שחטו שוחטין לכתחלה אחריהן, וטעמא כדאמרי בשלמא לרבנן חומרא אלא לר' מאיר מאי טעמא אמר רבי יעקב אמר ר"י מחייב היה ר' מאיר על שחיטתן משום נבילה לפי שרוב מעשיהן מקולקלין, והשוחט ונמצאת טריפה וכן השוחט את הטריפה פטור מלכסות, דהלכתא כרבנן בהא דאמרי שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, דראה רבי דבריו של רבי שמעון לגבי כיסוי וסתם לן כותיה.

ותסברא והאמר ר"מ בן פקועה טעון שחיטה ואפי' בכשרה שנמצא בה' בן ט' חי וא"ת ולוקמי' בבן פקועה שהוא בן שמונה חי או בן ט' מת דמודה ר"מ דבכשרה אינו טעון שחיטה ואשמועינן ר' דאפ"ה בטרפה אין שחיטת אמו מתירה. ואע"ג דלדידיה שחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה וי"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה למינקט בן ט' חי אליבא דרבנן. דהילכתא כוותייהו וכדמפרש ואזיל. א"נ דלרבותא נקטי' דאפילו בבן ט' חי דאית ליה חיותא באנפי נפשיה ולא מיטרף בטריפת אמו ה"א דכיון דבכשרה לרבנן שחיט מתירתו שאף בטריפה כן כיון דשחיט שאינה ראויה שמה שחיטה קא משמע לן דאפילו בהא אין שחיטחו מתירתו וכל שכן בבן ט' מת או בבן ח' חי שאין לו חיות בפני עצמו וראוי לטרוף כמותה דכיון דלדידהו לא מכשרי לדידיהי נמי לא מכשרי כנ"ל:

פשיטא דאמר ר' יהודה וכו': וא"ת ואמאי לא מייתי לה ממתני' דתנן בפרק המקשה בהדיא מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה מידי נבילה וי"ל משום דאיכא פריכא עליה מתניתין בן ח' יוכיח וכו' והוצרכה לפרש מהא מתניתא דר"י אמר רב ונקט להא.

רבי שמעון מתיר בהנאה פי' דכיון דטריפ' היא ושחיטתה אינה ראויה לא שמה שחיטה ואין בו משום שוחט חולין בעזרה וגבי חולין זביח' כתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת.

סד"א כיון דאמר ר"ש מותר בהנאה כלומר דשחיט' שאינה ראוי' לא שמה שחיט' כמאן דקטלי דמי ומידי נבלה לא מטהרה וא"ת ואדמייתי לה מהא דהוי' מתניתי' לייתי ממתני' דקתני באותו ואת בנו וכיסוי הדם דשחיטה שאינ ראוי' לא שמה שחיטה דכיון דכן להוי כמאן דקטלה ומידי נבלה לא מטהרה. וי"ל דהא מתניתא עדיפא טפי דחשיב לה שאינ' שחיט' לענין גופא של בשר להתירו בהנאה מחא"כ בהנהו דמתני' שאין דינו לגופי' של בשר אלא לפוטרו מלכסות או לפוטרו ממלקות על אותו ואת בנו:

וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. פרש"י ז"ל דדייק לה ממתני' דקתני ר"ש מתיר בהנא' משו' דלא הוי שחיטה ראוי ולא קרינ' בי' וזבחת דאי ס"ל דאיסור חולין בעזרה לאו דאורייתא ואפי' בכשר' וטעמא דאסירי משו' קדשי' בחוץ וכדאיתא לקמן שהרואה ששחטו בפנים כסבור דקדשי' הם וכשאוכלים בחוץ אתי למשרי אכילת קדשים בחוץ וכיון דכן אף בטריפה היה לו ליגזור דלא ליתי למישרי בהנאה קדשים פסולין בחוץ ובתוספו' הקשו דדילמא קדשים פסולים לא שכיחי ומילתא דלא שכיחי' לא גזרו בה לכך פירשו דדייק לה ממאי דמשנינן דסד"א דתהוי כמאן דקטלה ותטמא בנבלה דאם איתא דמדאורייתא שחיטה מעליות' היא ואין בהם שום איסור' היכי הוי ס"ד לומר משום דאסרוה רבנן נימא דתהוי כמאן דקטלה ותיטמא בנבלה ולא תהא שחיט' ראוי' של תורה מטהרת מידי נבלה ונכון הוא.

אא"ב דאורייתא היינו דגזרי' חי אטו בהמה פרש"י ז"ל דלאו בדוקא נקט לישנא דגזרינן דהא במסכת קידושין מוכח דלמ"ד חולין בעזרה דאורייתא אף בחי אמר לה אלא דנקט ליה' משום מאי דבעי' למימר אא"א דרבנן וכו היא גופא גזירה נקט הכא אגב ריהטא לומר דאפילו לא הי' חי' דאורייתא הוה לן למגזר בה אטו בהמה דאיסור דאורייתא ובתו' פירשו דשפיר נקט גזרי' וקאי אמאי דקתני ישרפו דאפי' למ"ד חולין בעזרה דאורייתא אין דנין בשריפה ורבנן הוא דגזרו בה שריפה אטו פסולי המקודשים הילכך גזרו בחי' אטו בהמה כיון דתרווייהו אסורי מדאורייתא ואע"ג דחי לא שייכי במקודשים אלא א"א חולין בעזרה לאו דאורייתא ואפי' בבהמ' וכולהו איסורי' אינו אלא מדרבנן דגזרו משום קדשים בחוץ למה להו להפריז באיסורים למיגזר שריפה אף בחי' דהא גזירה לגזירה היא:

זיל שקל עופא וכחט וכו' וקים ליה דלא מעלי למיעבד הא אלא דם עוף טהור א"כ בעי לאשמועינן דאפילו בעוף טהור שהוא בתורת שחיטה וכיסוי מותר לעשות כן וכדמפרש תלמודא ואזיל.

השוחט את הטרפה ומצא בה עובר אם בן שמנה חי או בן תשעה מת הרי הוא בכלל טרפות האם אבל אם מצא בן תשעה חי הרי יצא מכלל האם וניתר בשחיטת עצמו ארבעה סימנין ניתנו לבן פקועה שהוא ניתר בשנים מהם או סימני אמו או סימני עצמו כמו שהתבאר:

החולין אסור לשחטן בעזרה בין בהמה בין חיה בין עוף שנאמר כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח וכו' ואם עושה כן הרי הן אסורין בהנאה ויקברו ואם נשרפו אפרן אסור אפי' שחט לרפואה או להאכיל לגוים או להאכיל לכלבים אבל השוחט חולין בעזרה ונמצאת טרפה או ששחט שם את הטרפה או ששחט שם בהמה וחיה ועוף הטמאים כלם מותרים בהנאה:

השוחט ואינו צריך אלא לדם כגון ששירץ תולעת הנקרא יאניבא בפשתנו בתוך המשרה והוא צריך ליתן שם דם עוף שאותו תולעת שונאו ויריח בו ויברח חייב לכסות שלא השוחט לאכילה בלבד צריך לכסות אלא השוחט לאיזה דבר הואיל ושחט שחיטה הראויה וכבר ידעת שאין הכסוי מעכב האכילה כלל כמו שביארנו אם כן הצריך לדם היאך הוא עושה נוחר או עוקר ומשתמש בדם:

תוס' בד"ה אין והתנן כו' דאי מדאורייתא חיה נמי דאורייתא ומאי וכן ומשני כו' יש לדקדק שהיא דאורייתא כו' עכ"ל פירוש לדבריהם דהמקשה הוה סבר דמההוא קרא דאסרינן בהמה יש לאסור נמי חיה כדאיתא בפרק האיש מקדש והמתרץ השיב לו דע"כ בהמה דאורייתא וקתני וכן דחיה אינו אלא מדרבנן ור"ש פליג אההיא ברייתא כמ"ש התוס' לקמן לחד תירוצא וכן לתירוץ שני דלא פליג ר"ש וחיה נמי דאורייתא אלא לענין שרפה קתני וכן כמ"ש לקמן וק"ל:

ד"ה פשיטא דאמר רב יהודה וכו' והא דלא מייתי מתני' דבהמה המקשה לא אם טיהרה שחיטת טריפה אותה וכו'. דברי התוספות אינם מדוייקים דלא הוה להו לאתויי אלא הא דקתני התם לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה וכו' ועיין לעיל בפרק הנזכר (חולין דף ע"ב:)

ד"ה היינו דגזירה וכו' ועוד י"ל דלא פליגי וכו' ואשרפה קאי הכא דאי אמרת דאורייתא בין בהמה וכו'. פי' מדאורייתא אסורה בהנאה אלא שמדאוריתא לא היתה צריכה שרפה אפילו בהמה גופה אלא קבורה כשאר איסורי הנאה מדאורייתא ומדרבנן מצרכינן שריפה בבהמה משום גזירה אטו קדשים שיצאו לחוץ וגזרינן תו בחיה שרפה אע"ג דלא שייכא בקדשים אטו בהמה והוכרחנו לפרש דברי התוספות כן משום דאי רצונם לומר הא דקאמר אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו איסור אכילה והא דקאמר אע"ג דבהמה גופה לא הוי בשריפה אלא גזירה אטו קדשים וכו' ד"ל דלא אסורה בהנאה דאורייתא אלא משום גזירה דרבנן אטו קדשים א"כ תקשה לך הא פירשו התוס' בדבור שלפני זה דבא להוכיח מכאן דלר' שמעון חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה דאורייתא אבל לפי מה שפירשתי א"ש וק"ל:

גמ' ואיזו זו טריפה ששחטה כו' א"ל אין והתנן ר"ש כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וסבר לה כו' דפליג מהו דתימא כו' הד"א:

גמ' וסבר ר"ש חולין בעזרה דאורייתא כו'. בל"ז ה"א דרבנן וא"ת מה לי ראוי או אינו ראוי י"ל דהוי אינה שחיטה כלל [כסד"א] והוי כנותר ומעקר בפנים דלא גזרו אבל השתא דהוי שחיטה ומטהר מידי נבילה קשה ודו"ק:

תד"ה פשיטא. והא דלא מייתי מתניתין דבהמה המקשה כו'. ר"ל כיון דמבהמה טמאה לא מצינן למילף לטרפה מפני שיש במינה שחיטה. א"כ אדרבה מדאיצטריך קרא בטמאה ש"מ דמסברא שחיטה שא"ר מטהרת מידי נבלה:

תד"ה אין. ושמא הכא בעי לאכוחי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה על בוביתא וכו' מי משרה כצ"ל:

גמ' אתא לקמיה דרבי. עיין ירושלמי פרק ה' דמעשר שני:

פשיטא דאמר ר"י אמר רב וכו' כ' תוס' דה"ל לאתויי ממתניתין דבהמה המקשה ועיין מס' לעיל בסמוך בישוב קו' זו ועיין לעיל שם במתניתין פירש"י דכיון דטרפה יש במינו שחיטה ה"ל בכלל וזבחת מבקרך ומצאנך משו"ה שחיטתו מטהרתו מידי נבלה. ונ"ל היינו לר"מ דס"ל שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה משא"כ לר"ש אין טרפה בכלל וזבחת וע"כ צריך לאתויי מדר' יהודה אמר רב ונ"ל דר"מ לא ס"ל דרשא דמן הבהמה משום דדוחק לפרש וכי ימות מן הבהמה יש בהמה מתה מטמאה ויש מתה אינה מטמאה והיינו טרפה דטרפה כל זמן שהיא חי' אין לקרותה מתה ואחר ששחטה כיון ששחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אין לומר עליו וכי ימות מן הבהמה. אבל ר"ש דס"ל שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה שפיר נרמזה טרפה ששחטה בוכי ימות מן הבהמה כנלע"ד:

לא נצרכה לשוחט את הטרפה והיא חולין בעזרה עיין תוס' ב"ק ע"ו ע"ב שכ' משו"ה אצטריך קרא לפטור שוחט רובע ונרבע קדשים בחוץ אע"ג דשחיטה שאינה ראוי' היא מ"מ כיון דקדשים בחוץ גופי' שחיטה שאינה ראוי' ובהכי חייבה רחמנא. א"כ אפי' יצטרף עוד פסול אחר כגון רובע ונרבע מ"מ בהכי חייבי' רחמנא. אלא שהקשו על זה א"כ חולין בעזרה דבהכי חייבי' רחמנא אמאי שוחט טרפה חולין בפנים מותר בהנאה והניחו בקו'. מיהו בתוס' סנהדרין פ"ד ע"א כ' תוס' דחולין בעזרה טרפה לא הותר משום דהוה שחיטה שאינה ראוי' דהא לא כתיב זביחה אלא מכללא בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום אבל בגופי' לא כתיב זביחה אלא הטעם הוא כל שאתה זובח ואוכל בריחוק מקום לא תאכל בקירוב מקום לאפוקי טרפה שאין אתה אוכל בריחוק מקום לא מוזהר עליו בקירוב מקום ומיושב ק' תוס' הנ"ל. ולפ"ז אפי' למ"ד שאינה ראוי' שמה שחיטה יודה בזה בחולין בעזרה ונמצא טרפה דמותר מטעם הנ"ל וכן פסק רמב"ם אעפ"י שפסק שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה מ"מ בפי"ב משחיטה ה"ב מתיר טרפה שנשחטה חולין בעזרה וע"ש בכ"מ ולהנ"ל א"ש ולפ"ז צ"ל טעמא דרבנן דפליגי אר"ש וס"ל טרפה בעזרה אסורה בהנאה היינו ר"מ דמפיק לי' משלי בשלך ולא מכי ירחק ממך המקום ע"ש קידושין נ"ז ע"ב. א"נ אפי' כי מפיק לי' נמי מכי ירחק מ"מ איהו ס"ל זביחת ריחוק מקום דהאי קרא בטרפה נמי מיירי כמ"ש פירש"י לעיל במתניתין ע"ב ע"ב והבאתיו לעיל בסמוך הואיל ויש במינו ראוי לאכילה ור"ש פליג אהך סברא וס"ל דקרא לא איירי אלא בכשרים ולא בטרפה שאינו ראוי לאכילה וק"ל:

אימא מידי נבלה נמי לא מטהרה פי' כי היכי דהטריפות עושה אינו ראוי ומפיק לי' מאיסור חולין בעזרה ה"נ איסור חולין בעזרה עושה השחיטה אינה ראוי' ולא תטהרנה מידי נבלה אע"ג דלכאורה תרתי דסתרי נינהו דאם אינה ראוי' ואינינה חולין בעזרה שוב הוה שחיטה לענין טרפות מ"מ הכי הוה סד"א קמ"ל:

צא טרוף פירש"י ואח"כ שחוט וכו' עפירש"י במס' ע"ז א' ע"א ס"ל דאסור להטריף בהמה בידים ע"ש דתוס' פליגו. וצ"ל דוקא להטריף ולהניח כך בטרפיותה אבל להטריף ולשחוט מיד מיתה אריכתא הוא ושרי' דאל"ה תיקשי אשמעתין איך א"ל צא טרוף:

(פה סע"ב רש"י) ד"ה נוחרו חונקו.—אינו מובן, דמאחר שלדם הוא צריך - חניקה מה מהני ליה, שאין דם יוצא בה. ועי' לעיל יז א פי' רש"י: "ולשון נחירה שקורעה לאורכה מנחיריה ועד החזה"^*ומצינו בהרבה מקומות שרש"י מחליף את שיטתו, כמו מברכות לג ב לפסחים נב ב, בע"ז לח א ד"ה מדרבנן לשם לה ב ד"ה והשלקות, שם מד ב ד"ה שלא לשם נא ב ד"ה נהנין. וכבר העיר עליו מהרש"א בקידושין מד א.. ובמוסף הערוך ע' נחר א' כתב בלשון ישמעאל דקירת הצואר.

לא לכל אמר רבי מאיר. לא לכל הדברים אמר רבי מאיר שמה שחיטה כדמפרש דמודי ר''מ שאינה מתירתה באכילה ולקמן פריך פשיטא: בן ט' חי. דלאו ירך אמו הוא כולי האי ולענין שחיטה משתרי בשחיטת האם: סד''א. האי נמי נשתרי בשחיטת הטרפה: קמ''ל. דאינה מתירתה ובעי למשחטיה ושחיטת עצמו מתירתו כדקי''ל (לעיל דף עד.) דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא בבן תשעה חי: והא אמר ר''מ. בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עד.): בן פקועה. אפילו היא כשרה טעון שחיטה: לא צריכא. הא דר' אבא אלא משום דרבי סבר לה כר' מאיר באותו ואת בנו כדאמר לעיל: וסבר לה כרבנן. בבן פקועה דלא שמעינן ליה דפליג. מהו דתימא כיון דבן ט' הוא ושחיטת עצמו מתירתו אפילו לרבי שמעון כדקי''ל בפרק בהמה המקשה (שם.) ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא הילכך לאו ירך אמו הוא לאיתסורי משום טרפות דידה ואימא לרבי דסבר ליה כרבי מאיר תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי למשחטיה דהא שחוטה היא קמ''ל: את הטרפה. כגון נחתכו רגליה טרפות הניכר: ונמצאת טרפה. בבני מעיין: מתיר בהנאה. דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ולא קרינא בהו חולין שנשחטו בעזרה דזביחה כתיב בהו (דברים יב) כי ירחק וזבחת בריחוק מקום אתה זובח כו' (קדושין דף נז:): וסבר ר' שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. מוזבחת כדפרשינן דקבעי שחיטה ראויה דאי רבנן וטעמא דאסירי משום דמאן דחזי דנשחטו בפנים סבר קדשים נינהו וחזי דקאכלי להו בחוץ ואתי למשרי אכילת קדשים בחוץ מה לי ראויה ומה לי אינה ראויה הא אתי לאתהנויי מקדשים פסולים: אין והתנן. בניחותא: וכן חיה. אע''ג דכולי עלמא ידעי דלאו קדשים נינהו: היינו דגזרינן חיה אטו בהמה. אטו סיפא נקט האי לישנא דהא ודאי מהיכא דאיתרבי בהמה בקדשים איתרבי חיה וה''ק אפילו לא כתיב בדין הוא דנגזור: יאניבא. תולעת האוכלת פשתן טיי''ש בלע''ז: על בוביתא דמיא. מי המשרה שהפשתן שם: דמורח דמא. יריח התולעת ויברח ששונא הוא לדם עוף: והיכי עביד הכי. דלא מכסי ליה: וצריך לדם. כגון זה: חייב לכסות. ולא יעשה ממנו צרכיו: כיצד הוא עושה. ויהא פטור מן הכסוי: נוחרו. חונקו: עוקרו. עוקר סימנים: צא טרוף. עשהו תחלה טרפה ואח''כ שחוט דתיהוי שחיטה שאינה ראויה: צא טרוף א''ל. רבי לר''ח: זו היא שחיטתו. וצריך כסוי: כאשר צויתיך. מכלל שנצטוה בעל פה הלכות שחיטה שהרי בתורה לא מצינו שצוהו:

אימא תהני ליה שחיטת אמו. דוקא נקט בן ט' חי אבל מת או בן ח' פשיטא דהוי ירך אמו שהיא טרפה ואע''ג דאמר באלו טרפות (לעיל דף נח.) דולד טרפה לא הוי ירך אמו היינו לפי שהוא חי ואין חיותו תלוי באמו וא''ת והיכי ס''ד דמשום דרבי סבר לה כר''מ באותו ואת בנו דתיהני ליה שחיטת אמו הא בכסוי הדם סבר לה כרבי שמעון וי''ל דבכל מילי סבר לה כר''מ דאשכחנא במרובה (ב''ק דף ע.) דסתם לן כר' מאיר בתשלומי ארבעה וחמשה: פשיטא דאמר רב יהודה וכי ימות מן הבהמה כו'. והא דלא מייתי מתניתין דבהמה המקשה (לעיל דף עב:) לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה כו' משום דהוה מצי למיפרך בן ח' חי יוכיח: סלקא דעתך אמינא הואיל וא''ר שמעון מותר בהנאה. לא מצי למינקט שוחט טרפה והיא אותו ואת בנו וסד''א דכיון דפטור הוא לאו שחיטה היא כלל ולא מיטהרה מידי נבלה דאיכא למימר דלענין שוחט הוא דלא הויא שחיטה אבל לענין גופה הויא שחיטה לכך מייתי ראיה דאף לענין גופה שתחשב חולין בעזרה לאסור בהנאה לא הויא שחיטה: אין והתנן רבי שמעון אומר כו'. משנה היא בפ' בתרא דתמורה (דף לג:) וממתני' דהכא דפטרינן חולין בעזרה מכסוי לא מייתי משום דלא נזכר בה ר''ש אלא וחכמים פוטרים ורבי קתני לה אבל ממתני' דמרובה (ב''ק דף ע.) דפטר רבי שמעון חולין בעזרה מארבעה וחמשה הוה מצי למידק דאי לא הויא דאורייתא הוה חייב כדמוכח התם בגמרא (דף עב:) שמא הכא בעי לאוכוחי דאסור בהנאה וה''ק מכלל דסבר רבי שמעון דחולין בעזרה אסורים בהנאה דאורייתא לכך לא מייתי ההיא דמרובה (שם דף ע.) דמהתם לא הוה מצי למידק איסור הנאה אלא איסור אכילה וא''ת ומאי קשה ליה דקא מתמה וסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וי''ל משום דאיכא ברייתא בהאיש מקדש (קדושין דף נח.) דקאמר רבי שמעון דהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה מקודשת ומכח ההיא דמייתי מוקי התם בטרפה ואין נראה דא''כ הוה ליה לאתויי הכא ההיא ברייתא ולאוקמי בטרפה כדמוקי התם ונראה לר''ת דקש''ל הך מתניתין גופה דמייתי דקתני וכן חיה משמע דחיה הוי דרבנן מדקתני וכן וא''כ בהמה נמי דרבנן וקתני וכן משום דגזרינן חיה אטו בהמה דאי מדאורייתא חיה נמי דאורייתא ומאי וכן ומשני אין והתנן כלומר ומטונך דמההיא גופה יש לדקדק שהיא דאורייתא דאי דרבנן הוי חיה גזירה לגזירה: היינו דגזרינן חיה אטו בהמה. בהאיש מקדש (שם דף נח.) מייתי נמי מהך מתניתין דסבר ר''ש דחולין בעזרה דאורייתא ואין מאריך שם כמו כאן ופירש בקונט' דדייק מדהויא בשריפה דאי דרבנן לא היה טעון שריפה ואי אפשר לומר כן דבהדיא מדקדק כאן מכח חיה וא''ת דהכא משמע דאפילו הויא דאורייתא הויא חיה דרבנן והתם מייתי קרא לאסור בהמה חיה ועוף וי''ל דרבי שמעון פליג אההיא ברייתא ועי''ל דלא פליגי ונפרש כאן כפירוש הקונטרס דהתם ואשריפה קאי הכא דאי אמרת בשלמא דאורייתא בין בהמה ובין חיה ועוף היינו דגזרינן הכא בחיה שריפה אטו בהמה אע''ג דבהמה גופה לא הויא בשריפה אלא גזירה אטו קדשים שיצאו לחוץ שהם בשריפה ובחיה ליכא למטעי אטו קדשים ולא חשיבא גזירה לגזירה כיון דאסירא מיהא דאורייתא והויא כולה חדא גזירה אבל אי דרבנן אמאי חיה בשריפה:

דף פה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד