חולין פד ע"ב

דף פד - ב

אמר רבי יוחנן:  הרוצה שיתעשר - יעסוק בבהמה דקה!

אמר רב חסדא: מאי דכתיב "ועשתרות צאנך", ביאורו: שהצאן מעשרות את בעליהן ^[11].

ואמר רבי יוחנן: מוטב לשתות כסא דחרשין, כוס של מכשפות, ולא לשתות כסא דפושרין, שמזיקין לגוף.

והני מילי דאמרינן שהם מזיקים, דוקא כשהם נתונים בכלי מתכות. אבל בכלי חרש - לית לן בה!

ובכלי מתכות נמי לא אמרן, אלא דלא שדי בהו ציביא שלא הכניס במים הפושרין שרשי עשבים ותבלינים, אבל שדי בהו ציביא - לית לן בה!

וכי לא שדי בהו ציביא נמי לא אמרן אלא דלא ציץ, שלא רתחו המים מתחילה, אבל אי ציץ - לית לן בה!

ואמר רבי יוחנן: מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן, כלומר, מי שקיבל ממון בירושה ואינו חס עליהם לפי שלא טרח בהם - ילבש כלי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ואל ישב עמהן! שאם יעשה כן יאבד ממונו. ובא רבי יוחנן ללמד שאל יעשה אדם כך כדי שלא יבא לידי הפסד ממון.

ומבארינן: "ילבש כלי פשתן" - בכיתנא רומיתא [פשתן יקר הוא]. "וישתמש בכלי זכוכית" - בזוגיתא חיורתא זכוכית לבנה שהיא יקרה. "וישכור פועלים ואל ישב עמהן" - בתורי, שמוסר לפועלים שוורים לחרוש בהם דנפיש פסידייהו, שמפסידים לו הרבה, משום שאינם משגיחים על החריש כראוי וגם לא על השוורים, ועל ידי כן נעשים השוורים כחושים וחבולים.

דרש רב עוירא: זימנין אמר לה להאי דרשא דלהלן משמיה דרבי אמי. וזימנין אמר לה משמיה דרבי אסי:

מאי דכתיב "טוב איש חונן ומלוה - יכלכל דבריו במשפט", ביאורו: שיש לאדם לכלכל מעשיו בהוצאות הבית שיהיו לפי מדת יכולתו.

שלעולם יאכל אדם וישתה - פחות ממה שיש לו! כלומר, שיוציא לצורך מזונותיו פחות מכדי יכולתו.

וילבש ויתכסה - במה שיש לו! לפי יכולתו, כדי שלא יהיה מבוזה בעיני הבריות.

ויכבד אשתו ^[12] ובניו - יותר ממה שיש לו! שאפילו ילוה מעות לצורך פרנסתם ומלבושם לפי שהן תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם!

דרש רב עינא אפתחא דבי ריש גלותא: השוחט לצורך חולה שיש בו סכנה וצריך לאכול בשר בשבת חייב לכסות הדם, אף על פי שיש בזה חילול שבת. שכיון שהשבת נדחית לצורך השחיטה הזו הרי היא נדחית גם לצורך כל המצוות שיש באותה שחיטה, וכגון כסוי הדם ^[13].

אמר להו רבה: אשתומא, דבר תימה קאמר! ^[14] לישמטוה לאמוריה מיניה - יחתכו לשונו!

[פירוש אחר יקחו מלפניו את האמורא העומד לפניו ומשמיע לרבים מה שהוא דורש - כדי לביישו!].

דתניא: רבי יוסי אומר: כוי, אין שוחטין אותו ביום טוב, שכיון שביום טוב אין מכסין את דמו אין לשוחטו ולבטל מצות כסוי. ואם שחטו - אין מכסין את דמו היום! שאין מחללין יום טוב לצורך מצות כסוי הדם בכוי, שאינה אלא מספק ^[15].

ודבר זה נלמד מקל וחומר: ומה מילה, שודאה [באופן שהמצוה היא ודאית] דוחה שבת, אין ספיקה של קיום מצות מילה דוחה אפילו יום טוב. כסוי הדם, שאין ודאו דוחה שבת, שאם תזדמן בשבת מצות כסוי הדם, ואפילו ודאית, אין היא דוחה את השבת, אין דין שאין ספיקו, כגון כיסוי דמו של כוי, דוחה יום טוב!

אמרו לו לרבי יוסי: תקיעת שופר בראש השנה בגבולים, בכל מקום, [מלבד בבית המקדש, ששם תוקעין אפילו בשבת] תוכיח - שאין ודאה דוחה שבת. שאם חל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר בגבולין אף על פי שהמצוה היא ודאית, וספיקה דוחה יום טוב! שאפילו מי שאינו חייב בתקיעת שופר אלא מספק מותר לו לתקוע בראש השנה, למרות שיש איסור בתקיעה ביום טוב [שלא לצורך מצוה].

הרי מצינו, שספק מצוה דוחה יום טוב אף על פי שודאי של אותה מצוה אינו דוחה את שבת, ואם כן אף ספק כסוי הדם ידחה יום טוב ולמה אין מכסין דם הכוי ביום טוב?

השיב רבי אלעזר הקפר בריבי [כנוי לאדם גדול] תשובה על הקל וחומר של רבי יוסי ממילה:

מה למילה, דין הוא שאין ספיקה דוחה יום טוב, לפי שיש בה קולא, שכן אינה נוהגת בלילי ימים טובים, לפי שאין מלין בלילה. תאמר בכסוי הדם, החמור הימנה שנוהג אפילו בלילי ימים טובים, ולכן יש לומר שאף ספיקו ידחה יום טוב! ^[16]

אמר רבי אבא: קל וחומר זה שעשה רבי יוסי ממילה לכיסוי הדם - זה אחד מן הדברים שאמר עליהם רבי חייא: אין לי עליהם תשובה! כלומר שאין להם פירכא, בכל זאת השיב רבי אלעזר הקפר בריבי תשובה!

ומסיים רבה את שאלתו על רב עינא: קתני מיהת בדברי רבי יוסי "כסוי שאין ודאו דוחה שבת". ודייק רבה: מאי "ודאו דכסוי דלא דחי שבת"? כלומר, באיזה אופן יתכן שיצטרך לכסות דם שחיטה בשבת? לאו, בהיכי תימצי של השוחט לחולה בשבת! ומוכח שאסור לכסות את הדם של שחיטה שנעשית בהיתר [לצורך חולה] בשבת, וקשיא לרב עינא!? ^[17]

ומתרצינן: ודלמא רבי יוסי דיבר באופן דעבר ושחט בשבת לצורך בריא. ודוקא שם אינו מכסה, כיון שהשבת לא נדחתה כלל לצורך שחיטה זו. אבל השוחט לחולה, שנדחית השבת לצורך השחיטה, יש לומר שנדחית אף לענין הכסוי כרב עינא ^[18].

ודחינן: יש להוכיח שרבי יוסי דיבר בשחט לחולה, שהרי הוא למד קל וחומר לכסוי הדם ממילה, ואם כן צריך לומר שהכסוי הוא דומיא דמילה. מה מילה, ודאה דוחה שבת, רק ברשות, שנעשתה בהיתר, אף כסוי נמי מדובר ברשות, שהשחיטה היתה בהיתר. והיינו, כששחט לצורך חולה, ומוכח שבכל זאת אין הכסוי דוחה שבת, וקשיא לרב עינא!

שנינו בברייתא: אמרו לו: תקיעת שופר בגבולין תוכיח, שאין ודאה דוחה שבת, וספיקה דוחה יום טוב ^[19].

והוינן בה: מאי ספיקה? באיזה ספק מצות שופר מיירי שדוחה יום טוב? אילימא ספק חול ספק יום טוב, וכגון בשני ימי ראש השנה שכל אחד מהם הוא ספק אם הוא ראש השנה או לא [בזמן שקידשו החדש עפ"י ראית הלבנה ולא ידעו אם באו עדים], ונמצא שתקיעת השופר בשני הימים אינה אלא מספק, ובכל זאת דוחה יום טוב, אם כן יקשה - שהרי גם קדושת היום טוב היא בספק. והשתא, ודאי יום טוב דחיא מצות השופר, ספק יום טוב ספק חול מיבעיא שתדחה!? ואין להוכיח מכאן לספק כסוי הדם שידחה יום טוב ודאי!?

א"ר יוחנן כסא דחרשין כו'. בשביל הלכות דר' יוחנן מביא הלכה זאת:

לא אמרן אלא דלא שדי בהו ציביא. כלומר בכלי מתכות נמי לא אמרן (אלא) דלא לישתי פושרין אלא דלא שדי בהו תבלין:

אבל שדי בהו תבלין. לית לן בה:

ולא אמרן אלא דלא ציץ. כלומר דלא רתח:

ורוצה לאבדן. כלומר אינו רוצה לאבדן ביד אלא רוצה לאבדן כלאחר יד ומעט מעט רוצה לאבדן:

בכיתנא רומא. רע הוא (וכן בכ"י רומא רע הוא ומשבר מהר):

בתוורי דנפיש פסידייהו. כלומר ששוכר את השוורים לחרוש ולזרוע שדהו ואינו יושב עמו (וחורשו) [ואינו חורש] וזורע לו חרישה וזריעה יפה דזו היא פסידא דלא הדר:

טוב איש חונן ומלוה. כלומר שמלוה את בניו כשהן קטנים שהן תלויין בו:

אי דשמא קאמר לישמטה. כלומר אי משמא דנפשיה קאמר דלא אמר משמיה דרביה לישמטוה לאמוריה לשון אמורא הוא שדורש בפניו לישמטו מיניה:

ואית דאמר אישתמא קאמר. כלומר שינוי קאמר ליחתכו לשונו אמוריה זהו לשונו שאמר הדבר:

אין ספיקה דוחה יו"ט. כלומר אם נולד בין השמשות שמנה ימים קודם יו"ט דלא ידעינן אי יו"ט שמיני ואי ערב יו"ט שמיני:

כיסוי שאין ודאי דוחה שבת כו'. כדבעינן לפרושי קמן:

דלמא דעבר ושחט. כלומר מה דאמרי' שאין ודאי דוחה את השבת לאו מוקמינן בשוחט לחולה אלא דעבר ושחט לבריא:

אף כסוי ברשות. כלומר והיכי דמי דשחט לחולה:

הא דדריש רב עינא בשוחט לחולה בשבת שחייב לכסותו. ושקלי וטרו בה טובא. ק"ל והא שבת עשה ול"ת הוא ואין עשה דכסוי דוחה אותן וכ"ש דעשה שיש בו כרת הוא ועוד דדחי דילמא דעבר ושחט ואי עשה ראוי הוא לדחות שבת מ"ל שחט בהתר או באיסור הא איתי' לעשה בתרוייהו.
ורש"י ז"ל כתב כיון שנתנה שבת לדחות אצל שחיטה זו נדחית לכל מצותיה וגם זו תמוה וכי נעבור על השבת בזדון מדין מתוך זה ואפי' בשוחט ביו"ט דברשות אין כסוי הדם דוחה אותו לעבור על עשה ועל ל"ת שבי"ט כדאיתא בפ"א דביצה (ח, ב).
אלא נראה דהכא בשהיה לו דקר נעוץ או עפר שאינו מוכן ולעבור על דבריהם קאמר לומר כשם שמודים ב"ש וב"ה בי"ט שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואע"ג דקעביד גומא כר' אבא דאמר בחופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה [ולכן בשוחט לחולה חייב לכסות] בשבת כיו"ט דהא תרוייהו בהתיר' שחיט וכי עבר ושחט לא שרינן ליה כיסוי אפי' באיסורא דרבנן כדי שלא יראה כעושה מצוה אלא כעובר וק"ו דר' יוסי בדרבנן הוא דכוי אפילו בדקור נעוץ אין מכסין דמו ביו"ט תדע דקא מייתי ליה תקיעת שופר בגבולין יוכיח שאין ודאי דוחה שבת והיינו גזרה דרבנן ודאורייתא מדרבנן לא דרשינן ק"ו כדאיתא בפסחים (פא, ב).

והא דומיא דמילה קתני מה מילה ברשות אף כיסוי ברשות. והכי ק"ל דשוחט לחולה בשבת אינו מכסה ואפילו כשיש דקר נעוץ מבעוד יום, דאי לאו הכי אפילו ביום טוב אסור, דכסוי עשה ומלאכה דשבת וי"ט עשה ולא תעשה, ועוד דעשה דשבת עשה שיש בו כרת הוא ואין עשה דכסוי דוחה אותו, ורב עינא דשרי, הוה סלקא דעתך דכיון דאין כאן אלא איסור דבריהם ובכי הא מודים בית שמאי ובית הלל ביום טוב שיחפור בדקר ויכסה, ואף על גב דקא עביד גומא וכדר' אבא דאמר (ביצה ח, א) החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה, וקל וחומר דר"י בדרבנן הוא דכוי אפילו בדקר נעוץ אין מכסין את דמו בי"ט, ותדע מדקא מייתו ליה תקיעת שופר בגבולין יוכיח שאין ודאי דוחה שבת והיינו גזירה דרבנן, כך פירש הרב רמב"ן ז"ל.

אמר רבי יוחנן הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה, אומר ר"ת ז"ל דלא קשיא למאי דאמרינן בב"ק העוסק בבהמה דקה אינו רואה סימן ברכה דהתם בישוב שעין הרע שולטת בהם אבל הכא בחורשי' דלא שלטא ביה עינה כולי האי.

בתורי דנפיש פסידייהו פי' במקום שחורשין הכרמי' בשוורי' שהשוורי' מסתקבין והגפנים נפסדים:

דרש רב עינא אפתחא דבי ריש גלותא השוחט לחולה שיש בו סכנה בשבת חייב לכסותו פי' רש"י ז"ל דכיון דנתנה שבת לידחות אצל שחיטה זו מפני פקוח נפש, נדחית לכל מצותו עכ"ל ונראה מפשט דבריו דנדחית לגמרי אפילו באיסור תורה בשחיטה כגון שצריך לכתוש עפר דאיכא משום טוחן. אך קשה עד מאוד דאי משום מצות כיסוי לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה די"ט כדאיתא בפ"ק דביצה וכ"ש עשה ולא תעשה דשבת שיש בו כרת ואין בו משום פקוח יפש כיון שאין ביה צורך לחולה דכיסוי אינו מעכב בשחיטה לאכילה למה דוחין שבת שלא לצורך לכך הנכון שלא אמר רב עינא אלא במקום איסורא דרבנן כגון שיש עפר תיחוח אלא שאינו מוכן או שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום דליכא אלא איסור טלטול דרבנן או עשיית גומא במלאכה שאינה צריכה לגופיה וקס"ד דאתי עשה דכיסוי הדם ודחי' איסור' דרבנן הכא בשבת וכדדחי לכל אדם בי"ט, ורבה ס"ל דלא דחי' דהעמידו חכמים דבריהם בזה יותר משום חומרא דשבת אי למיעבד היכיר' למילת' שלא התירו כלום אלא מפני פיקוח נפש וב"ד רשאין לעקור דבר תורה בשב ולא תעשה לשום גדר וסייג ותדע דק"ו דר' יוסי בכוי בדרבנן אע"פ שיש לו דקר נעוץ כדאיתא בתוספו' וכן תקיעת שופר שהוא דרבנן הוא וכן פי' רבינו הרמב"ן וז"ל ונחלקו רבותינו ז"ל במי שהיה לו חולה מבעוד יום והכין עפר לכיסו' אם מכסין את הדם בשבת כיון דהשת' ליכא אפילו איסור דרבנן או עבדינן היכר' אפי' בהא ומורי הרא"ה ז"ל היה אומר דבהא ודאי מכסין, והקשיתי לו דא"כ אמאי אמר רבא לישמטו לאמוריה דדילמ' בכה"ג קאמר שחייב לכסות ותירץ דסתמא דריש לה אפי' במי שחלה בשבת אמר לה ולא אלא דאלו באידך שחלה מבעוד יום ויש לו עפר מוכן פשיטא דחייב לכסות ומאי קמ"ל והיינו דאייתי לה מההיא דר' יוסי. ומורי הרשב"א ז"ל היה חולק בדבר ואין דעת מכרעת. ודלמא דעבר ושחט פי' וכיון דעבר עשה קנסוהו רבנן והעמידו דבריהם למיעבד היכרא.

וכן ראוי לו לאדם שלא לפזר מעותיו אלא לפי הצורך הן במאכל הן במלבושים הן בשאר דברים דרך צחות אמרו חכמים מי שהניח לו אביו מעות של רבית ורוצה לאבדן ילבש כלי פשתן וישתמש בכלי זכוכית לבנה וישכור פועלים ואל ישב עמהם וכן פרשו חכמים ז"ל טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט לעולם יאכל אדם וישתה בפחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה כפי מה שיש לו ויכבד אשתו ובניו ביתר ממה (שאין) [שיש] לו שהם תלויים עליו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם:

השוחט לחולה בשבת אפי' היה לו עפר מוכן מבעוד יום אינו רשאי לכסות אלא ממתין עד לערב ואם רשומו ניכר מכסה וכן הדין בשחט שלא לחולה ובעבירה ששחיטתו כשרה על הצדדין שביארנו בפרק ראשון שאינו מכסה עד לערב ויש מתירין בעפר מוכן אלא שבדקר נעוץ מיהא מודים באיסורה והדברים נראין כדעת ראשון:

כבר ביארנו בכוי שאין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו שאין מכסין את דמו ובמסכת שבת התבאר שאע"פ שמילה בזמנה דוחה שבת מ"מ ספק מילה כגון נולד ערב שבת בין השמשות אינה דוחה שבת ואפי' יום טוב ואין צריך לומר מילה שלא בזמנה:

תקיעת שופר במקדש דוחה שבת כמו שהתבאר במסכת ראש השנה אבל בגבולין אינה דוחה שבת אף לאותם שחייבים בתקיעת שופר בודאי ומ"מ דוחה היא יום טוב אף לאותם שאינן מחוייבים אלא מספק כגון טומטום אף הנשים מותרות הן לתקוע מתורת רשות על הדרך שאמרו עליהן שהן סומכות מתורת רשות ואע"פ שיש בסמיכה סרך תשמיש בעלי חיים כמו שהתבאר וכן הדין בכל המצות שהנשים פטורות מהן ומ"מ דוקא שלא בברכה ויש אומרים אף בברכה וכבר כתבנו מזה במסכת חגיגה ובמסכת ראש השנה:

מילה אינה נוהגת אלא ביום ואם עשאה משעלה עמוד השחר פרשו במסכת מגילה שיצא בדיעבד וקיים מצות מילה הא אם עשאה קודם לכן לא קיים מצות מילה אלא שמ"מ נימול הקטן ויצא מכלל ערל אלא שלא קיימו המוהלים מצות מילה כמו שהתבאר במסכת מגילה:

למדת ממה שכתבנו בסוגיא זו שהכסוי אינו מעכב אכילת הבשר אלא מכיון שנשחטה מותרת באכילה ואין הכסוי מעכב אלא שהיא מצוה בפני עצמה שלא ממכשירי האכילה:

בד"ה בתורי ר"ח גרס בתוורי פי' בקרים כו' עכ"ל פי' הפועלים המוליכין השוורים לחרישה נקראין תוורי כמו שתאמר מן חמור חמרי כך תאמר בלשון עברי מן בקר בקרי ובלשון ארמי מן תור תוורי על הפועלים ועיין בתוס' פי' אלו מציאות וק"ל:

בד"ה כסוי שאין ודאי דוחה כו' אבל טעמא דמפרש התם דבדקר נעוץ כו' אתי ק"ו דהכא שפיר כו' מ"מ אסרו משום טורח אינו דין כו' משום איסור גומא כו' עכ"ל דבריהם צריכין ביאור והוא למאי דבעי רבה למימר התם טעמא דאין שוחט כוי בי"ט דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק הוי טעמא משום דבספק לא התירו אפי' בדקר נעוץ משום איסור גומא דרבנן ולפי זה אתי ק"ו דהכא שפיר דאיכא למימר לפום הכי דהא דבשבת אסור אפי' הכינו מבע"י בדקר נעוץ לאו משום איסור טורח אלא משום איסור גומא ואהא הקשו דהאי תירוצא לא קאי התם כדפרכינן לספק מ"ט לא משום דקעביד גומא ודאי נמי כו' וא"כ בספק נמי שרי בדאיכא דקר נעוץ וליכא למיסר משום איסור גומא בספק אלא כדמסיק אי משום מוקצה דדעתו לודאי כו' ואי משום איסור חלב והני טעמי לא שייכא בשבת דאפי' מבע"י אסור בשבת דהיינו דקר נעוץ ואהא תירצו די"ל בדוחק ק"ו הכי כו' ניחא לן למימר דבין למאי דבעי למימר מעיקרא דאסרו ספק משום איסור גומא בין למאי דמסיק דאסרו ספק משום מוקצה דבשבת לא אסרו אלא משום טורח ואינו דין שאין ספק דוחה י"ט משום איסור גומא למאי דס"ד דמעיקרא דמשום איסור גומא אסרו ספק וכן אינו דין למסקנא שאין ספק דוחה י"ט משום מוקצה והדברים ברורים למבין ודו"ק:

בד"ה תקיעת שופר כו' א"נ ה"ק כו' שמא יעבירנו כו' דאיכא נמי איסורא דרבנן בתקיעה שהיא חכמה כו' עכ"ל יש לדקדק דהיכי קעביד ק"ו לאסור בספק י"ט משום איסור תקיעה גופה הא מהיכא דקמבעי למיעבד ק"ו משבת לא אסרו משום איסור תקיעה גופה דא"כ ל"ל התם טעמא דשמא יעבירנו כיון דאיכא לאוסרו נמי משום איסור תקיעה גופה ואפשר לומר משום אינך דקאמר התם נמי בלולב ומגילה דאינן דוחין שבת נקט טעמא דשמא יעבירנו ודו"ק:

ע"ב עשתרות שמעשרות את כו'. רש"י הביא דרש זה בפרשת עקב וכתב הרא"ם בפרשת תבא דגם לפי זה יהיה עשתרות מלשון חוזק ולא מלשון עושר ע"ש ומתוך שמעתין לא משמע כן וק"ל:

ורוצה לאבדן כו'. עיין פרש"י ועי"ל כמשמעו כגון שהוא עושר ואינו רוצה שיתערבו בתוך מעותיו כי ירא פן יבא זה ויאבד את זה כדאמרי' בכתובות בבת נקדימון וק"ל:

לעולם יאכל אדם כו'. ודרש ליה לקרא הכי טוב איש חונן לבניו ולאשתו לכבדם מלבושים נאים יותר ממה שיש לו דהיינו אם אין לו שיהא מלוה בשבילם אבל דברים הצריכים לו יכלכל במשפט שכלו דהיינו אכילה ושתיה פחות ממה שיש לו ומלבושיו במה שיש לו וע"ז אמר לעיל מגז כבשים שיש לך ללבושיך ואל תחפוץ במלבושי כבוד יותר משיש לך ואמר דיו שיתפרנס מחלב גדיים כו' דהיינו שלא יאכל הגדיים וטלאים הקטנים שיש לו אלא שיתפרנס בפחות דהיינו מחלבם ואמר לחמך קודם ללחם ביתך שהוא דבר ההכרחי לאדם אבל בכבוד דהיינו במלבושים נאים דקרי ליה למאני מכבדותי אשתו ובניו קודמין לכבדם יותר משיש לו וק"ל:

ד"ה בזוגיתא חיורתא וכו' ומיהו ר"ת מפרש דאכלך דמתני' קאי. ד"ל והמשנה נשנית קודם החורבן:

ברש"י ד"ה לישמטו לאמורי' וכו' ל"א וכו' ישמטו את האמורא מלפניו וכו' כצ"ל פי' מתורגמן משום שהיו רגילין לדרוש על ידי מתורגמן העומד אצלו ומשמיע דבריו לעם:

ד"ה אין ספיקא דוחה יום טוב כו' כגון נולד בין השמשות וכו' חל יו"ט וכו' נמול לאחד עשר וכו'. ר"ל אלמא דמילה שלא בזמנה אין דוחה י"ט ומיניה יליף נמי דה"ה נולד בין השמשות של כניסת י"ט דהוי הי"ט ספק שמיני ספק תשיעי אין מוהלין אותו בי"ט משום דשמא תשיעי הוא והוי ליה מילה שלא בזמנה אבל ממתניתין גופא לא שמעינן בהדיא בין השמשות משום דבמתניתין הוי שלא בזמנה ודאי דהא עכ"פ הי"ט הוא התשיעי שהרי אפי' היה בין השמשות שנולד בו לילה היה השבת שמיני שלו וק"ל:

גמ' חונן ומלוה ומכלכל וכו'. נ"ב אע"פ שפרש"י כפשוטה דקאי אדלים מ"מ נראה לפי מה שדרשו בגמ' דה"פ טוב איש חונן ר"ל שיחונן על אשתו ובניו יותר ממה שיש לו ולוה לצורך גופו ללבוש ולהתכסות כפי שיש לו ודו"ק:

רש"י בד"ה בתורי ישכור כו' ויסקבום ביערות כו'. נ"ב בערוך סקב לשון חבורה:

בד"ה חייב לכסותו דכיון שנתנה רשות לדחות כו' כן הוא בס"א:

בד"ה לישמטוה כו' הוא אומר לישמטוה לאמורא ישמטו את האמורא מלפניו לביישו כצ"ל והד"א. ונ"ב אבל לפי פי' זה אין לפרש שיתתכו את לשונו מאחר שאמר אי משמו קאמר דמשמע שאם לא היה משמו אלא שקבלה מפי אחרים לא היה דוחה אותו וא"כ לא שייך שיחתכו את לשונו שהרי יכול להיות אמת ודו"ק:

גמרא דרש ר"ע זמנין כו'. כה"ג פסחים (קיט ב) וש"נ. [ברכות כ ב] וכן נמצא בסוטה (ד ב. ה א):

שם (בסה"ע) אילימא ספק חול ס' י"ט. תימה דמאי קס"ד דממ"נ אי חול הוא ליכא חילול ואי הוא י"ט המצוה דחי ליה:

תוס' כסוי. דאפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק כצ"ל:

דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, זִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמִי וְזִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִי. קשא יאמר בכל פעם בשם שניהם דהיינו שיאמר רבי אמי ורבי אסי דאמרי תרווייהו וכדאיתא בתלמודא בכמה דוכתי רב ושמואל דאמרי תרווייהו וכן כיוצא בזה?
ונראה לי בס"ד דידוע דרבי אמי היה גדול מרבי אסי וכמו שכתבו התוספות בבתרא (דף לד: ד״ה הוה) ולכן היה רבי אסי קורא אותו 'רבי' אף על גב דחבירו הוה ולכן בכל מקום מזכירין את רבי אמי קמיה דרבי אסי מיהו רב עוירא היה תלמיד רבי אסי אכן אם יאמר ר"א ור"א דאמרי תרווייהו איך יזכירם? אם יזכיר את רבי אמי קמיה רבי אסי הא רבי אסי רבו היה ואם יזכיר רבו קודם גם זה לא אפשר כיון דרבי אמי גדול ממנו, לכן כך היה מנהגו זמנין אמר לו משמיה דרבי אמי בלבד זמנין אמר לו משמיה דרבי אסי בלבד כי באמת הוא שמע דבר זה משניהם.

וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ. קשא זה היותר מהיכן יביאנו וכי יגזול ויביא להם? ואם תאמר ילוה מאחרים הנה הלוה מאחר ויודע שאין יכול לפרוע לו עליו נאמר לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם (תהלים לז, כא)!
ונראה לי בס"ד הכונה שאם הוא משער שכר מלאכתו שמונים דינר בחודש או שיש לו שכר קצוב שמונים דינר בחודש והוא צריך לו בשביל אכילה של בשר בכל יום ארבעים דנרים ובשביל שתיה עשרים דנרים ובשביל מלבושים הכרחים עשרים ונמצא שלא נשאר בידו מעות יתרים כדי לכבד בהם אשתו ובניו במלבושים יקרים, לכך בא בעל המאמר לומר יאכל וישתה פחות ממה שיש לו שלא יוציא ששים דנרים בשביל אכילה ושתיה אלא יפחות מזה דהיינו שלא יאכל בשר אלא שני לילות בשבוע ושני לילות דגים ושני לילות ירק ובזה יוציא לאכילה ושתיה חמשים דנרים וישאר בידו עשרה דנרים יכבד בהם אשתו ובניו במלבושים לעשות להם מלבושים יקרים ונמצא הוא מכבד אשתו ובניו ממה שמקמץ מיניה וביה ועל זה מביא הכתוב (תהלים קיב, ה) 'טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה' והיינו חונן דרך חנינה לעשות מותרות וזה היתרון מלוה אותו מדיליה על ידי 'שֶׁיְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט' שלא יאכל בשר כל לילה אלא שני לילות בשבוע בשר ושני לילות דגים ושני לילות ירק.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ' אין הכונה על היכולת שלו במעות אלא הכונה על חשיבות המנה שמביא לאשתו שתהיה חשובה ומפוארת יותר מן המנה שמביא לעצמו.
מעשה בחסיד אחד שיצא לשוק לקנות טאקה אחת של משי בשביל בגד שבת לעצמו וטאקה אחת של משי בשביל בגד לאשתו וקנה שתיהם שוין בגוון אחד ורק האחת מעולית בזיוה והדרה כפליים על חברתה והוא נתן האחת המשובחת יותר לתופר בשוק שיתפור אותה בגד לעצמו והשרת הגרועה הביא לאשתו שתתפור אותה בגד לעצמה והתופר הביא לו הבגד בערב שבת בסוף היום קודם שהלך לקבלת שבת והוא לקחו מיד התופר ובירך עליו שהחיינו ולבשו והלך לבית הכנסת ולא ראתה אותו כי היתה עסוקה בצרכי שבת והיא גם כן לבשה בגד החדש שלה וקבלה שבת בנרות.
ובבוא בעלה מבית הכנסת ראתה הבגד של בעלה משובח על שלה כפליים וחרה לה מאד על אשר לקח החשובה לעצמו והביא לה הגרועה ותאמר לו הקשוט נאה לאיש או לאשה? ויאמר להאשה. ותאמר אם כן למה אתה לקחת המפוארת להתקשט בה ולי הבאת הגרועה? ויאמר אני קשטתי עצמי לכבוד שבת כי זה הבגד הוא ללבשו בשבת. ותאמר אף על פי כן הקשוט ראוי לי ולא לך! ונעשה ויכוח ביניהם בדבר זה עד השינה.
והנה אחר שישן חלם שראה נייר אחד לבן כתוב עליו תיבת יגל באשורית ותחתיה תיבת אש ויקץ ותפעם רוחו כי אמר תיבת 'יגל' הוא סימן טוב לשמחה וגילה אך תיבת 'אש' דין הוא ויצטער ממנה והלך אצל הרב לפתור לו החלום ויספר לו חלומו לפתור אותו, וישאלהו אם היה לך בזו הלילה ריב עם אנשי ביתיך? ויאמר לאו אלא רק ויכוח דברים היה ביני לבין אשתי וישננו בויכוח זה ויספר לו על מה היה הויכוח, והבין הרב פתרון החלום ויאמר לו מן השמים הראו לך שהאמת עם אשתך והיה צריך שתתן לה הטאקה המהודרת להתקשט היא בה ואתה תקח הגרועה ותיבת 'יגל' היא ראשי תיבות 'לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר' ותיבת אש היא ראשי תיבות 'שִׂמְלַת אִשָּׁה' (דברים כב, ה) שהגידו לך זו הטאקה אשר לבשת ראוי שתהיה שמלת אשה ואתה הגבר לבשת שמלה הראויה לה והראו לך דבר זה בראשי תיבות למפרע להורות לך כי אתה הלכת בדרך הפוך שקשטת עצמך בבגד החשוב ולאשתך הבאת בגד הגרוע.
נמצינו למידין אם האדם קונה בגד לעצמו ולאשתו ולא נזדמן לו לקנות שניהם מן החשוב אלא נזדמן לו אחד חשוב ואחד גרוע שיכבד אשתו בבגד החשוב והוא יקח הגרוע ועל כיוצא בזה קאמר שיכבד אשתו ובניו במנה שהיא חשובה יותר מן המנה שיש לו לעצמו כי להם הקדימה בדבר החשוב וכמ"ש באותה מעשה.

וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. הא דנקיט לשון זה ולא אמר תלוי בהקדוש ברוך הוא, נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל בביאור 'בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ' כי בתחלה ברא העולם במחשבה בלבד ושלטה מדת הדין לכך כתיב 'בְּרֵאשִׁית' זו המחשבה, בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וכו' (בראשית א, א) זכר שם אלהים שהוא דין ואחר כך בראו באמירה דכתיב 'וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר' במעשה בראשית בזה גברו הרחמים בעולם ולכך נאמר בְּיוֹם עֲשׂוֹת הֳ' אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם (בראשית ב, ד) שזכר שם הרחמים קודם שם הדין. ולכן כיון שאמר 'וְהָיָה הָעוֹלָם' לכך 'מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ' עד כאן דבריהם.
ולזה אמר שיכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו וזהו ממידת הרחמנות הגדולה יען כי 'הֵם תְּלוּיִים בּוֹ וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם' אָמַר דייקא שבזה רצה להגביר מדת הרחמנות בעולם והאדם צריך ללמוד ממידת הבורא יתברך וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים יג, ה) מה הוא רחום אף אתה וכו'.

השוחט לחולה בשבת חייב לכסות פירש"י דכיון שניתנה שבת לדחות אצל שחיטה זו נידחות לכל מצותה של שחיטה זו עכ"ל ס"ל אפי' במלאכה דאורייתא כגון כתישה נמי ניתן לדחות וס"ל כבה"ג דלכן אין מברכין על הכיסוי עובר לעשייתן שהוא באמצע המצוה שהוא גמר מצות שחיטה וכ' רשב"א במשמרת הבית שהסביר הרמב"ן טעמו מדתלי בשחיטה ראוי' דוקא ש"מ שהיא גמרה של שחיטה ע"ש וס"ל נמי כדאיתא במנחות ס"פ ר' ישמעאל דמשו"ה מקריבין אברים ופדרים בשבת ולא ממתינים עד הלילה מוצאי שבת משום שכבר דחתה שחיטה את השבת שוב אמרינן חביבה מצוה בשעתה ומחללינן שבת בהקטרה ה"נ כיון שכבר דחתה שחיטה את השבת לצורך חולה דחינן גם בכיסוי שהוא גמר מצותה משום חביבה מצוה בשעתה. שוב מצאתי ס' זו בפלתי סי' כ"ח אדחיית י"ט ולא ממתינן עד הלילה ע"ש. ויש לעיין לפ"ז מאי פריך מר' יוסי דלמא ס"ל כר"מ דשחיטה שא"ר שמה שחיטה ולא תלי' כיסוי בשחיטה ור' עינא קאי להלכתא כר"ש וי"ל:

ולא תיקשי לרב עינא מי"ט שאסור לשחוט אם אין לו עפר מוכן ואמאי לא נימא כיון שניתן לדחות בשחיטה שוב מכסים ג"כ ושוחטים אפי' לכתחלה ומכסים אח"כ י"ל שאני י"ט שלא הותר אוכל נפש אלא מלישה ואילך ואסור לכתוש חטין אפי' לצורך אוכל נפש רק שחיטה הוה כמו מלישה ואילך והותר לשחוט. ואי נימא שא"א לשחוט בלי שיכתוש אח"כ גם השחיטה אסורה משא"כ לפקוח נפש דכל המלאכות הותרו א"כ אע"ג דהך כתישה דכיסוי לאו צורך לחולה הוא מ"מ כי דשחיטה הותרה ממילא הוה כיסוי גמרה של שחיטה:

וברא"ש פ' יה"כ מייתי בשם הראב"ד הא דהותר לשחוט לחולה ולא מאכילין אותו נבלה ותי' בחד שינוי דא"א שלא ימצא קטן א' בסוף העולם ודבריו סתומים ונ"ל הפי' קטן א' שנימול היום ונמצא ניתן שבת לדחות אצל חבורה דמילה ממילא קיל נמי חבורה דשחיטה כנ"ל פירושו. וא"כ לרב עינא דשוחט צריך לחלל שבת בכתישה לכסות וזה לא הותר במילה ולא ניתן לדחות א"כ הי' יותר טוב שיהיו נוחר או מעקר כדי לפטור מכיסוי:

לשמטוה לאמורא מיני כ' רשב"א בת"ה ובמשמרת הבית מדלא אמר רבא לא אמרן אלא דאיכא עפר מוכן אבל ליכא עפר מוכן לא. ולא לשמטוהו לאמורא אע"כ אפי' בעפר מוכן נמי לא דומיא דכוי דלא מטרחינן כלל משום שלא יבואו להתרת חלבו וה"נ משום שלא יזלזלו ויטעו דמשום פ"נ הותר אפי' כתישה וצ"ע. והנה בש"ע א"ח סי' תצ"ח פסק רמ"א בשחט כוי באמצע החצר מותר לכסות בעפר מוכן דלנקר חצרו הוא צריך ומג"א הקשה על זה ובס' חמד משה ישב על נכון פסק הש"ע ולא אסר אלא בבא לימלך אין מורים לו משום שלא יבואו להתיר חלבו. אבל ת"ח היודע הדין ישחוט באמצע החצר ויכסה. וא"כ מסתמא ה"ה בשוחט לחולה בשבת ישחט באמצע החצר ויכסה בעפר מוכן. וא"כ לכאורה הדרי קו' רשב"א לדוכתה לימא רבא לא אמרן אלא בשחט בקרן זויות אבל באמצע יכסה ולא לישמטיה לאמורא ע"כ נראה לי בוודאי כך היו כוונת רב עינא כי לא אמר אלא חייב לכסות וכיצד יעשה ישחוט באמצע החצר אך כיון דדרש כן ברבים ה"ל כבא לימלך דאין לדרוש כן בפני עם הארץ ע"כ אמר רבא לשמטוהו לאמורא מיני' שיטלו המתורגמן שלא ידרוש כן ברבים. ומייתי מברייתא דר' יוסי דמוכח דע"כ דינו של שוחט ברשות לחולה כדינו ואין להתיר אלא באמצעה של חצר ובמי שאינו בא לימלך וא"כ אין לו לדרוש כן ברבים:

ודע דגרסינן רבא ולא רבה עיין כן בתה"א דהא רבה שם בביצה ח' ע"ב לא אסיק אדעתי' הנך שינויי שם ע"ש היטב כי הקצרתי וק"ל:

מילה שוודאי דוחה שבת פירש"י מק"ו דצרעת והוא דלא כמסקנת ש"ס בפרא"ד דנפקא מביום וכן הקשו תוס' אפירש"י פ' במה מדליקין כ"ד ע"ב ע"ש. ובשמעתין נ"ל ליישב דהנה למסקנא למעיין שם משו"ה אידחי ק"ו דצרעת משום דבמילה ועבודה בשבת בעידנא דקא מיעקר לאו מקיים עשה. משא"כ בקציצת צרעת לצורך עבודה לא הוה בעידנא ע"ש אבל למאן דלית לי' סברת בעידנא לא צריך ביום ואפי' בשבת ואתי מק"ו הנ"ל ולכאורה משמעתין הך ברייתא לא ס"ל לחלק בין בעידנא לשלא בעידנא דא"כ מאי קאמר תקיעת שופר בגבולין תוכיח מה יוכיח הוא זה בשלמא מילה וכיסוי ודאו וספיקא שוין לענין בעידנא וילפינן ק"ו משא"כ תקיעת שופר ודאי בשבת אסור משום שמא יעבירנו לא יהיו בעידנא דמקיים עשה דתקיעה. משא"כ ספק דוחה י"ט דליכא משום יעבירנו אלא משום חכמה ואינו מלאכה וזה הוה בעידנא משו"ה ספיקא דוחה י"ט ומאי פירכא מתקיעת שופר בגבולין יוכיח. אע"כ לא ס"ל הך ברייתא הך סברא לחלק בין בעידנא ללא בעידנא. וא"כ לא בעינן ביום ואפי' בשבת דסגי בק"ו מצרעת וא"ש פירש"י:

והנה הריטב"א כ' דפירכא דר"א הקפר שנוהג בלילות כבימים הי' פירכא כל דהו ע"ש ונראה דרצה בזה כיון דקיי"ל דכוי אין מכסין דמו בי"ט כר' יוסי אע"ג דאיכא פירכא דר"א הקפר ע"כ כ' שהוא פירכא כל דהו משום דכל זה נשים בק"ו כמו שהקשו תוס' זה נ"ל כוונת הריטב"א אלא שצ"ע דש"ס חשיב לי' תשובה שר"א הקפר מצא תשובה וניקום אנן ונימא שהוא רק פירכא כ"ד מפני קו' תוס'. ע"כ נלע"ד דמה שאמר מילה אינו נוהג בלילה אין הכוונה בליל ח' דההוא לאו מטעם לילה הוא אלא אכתי לא מטא זמן חיובא כמו מל ביום ז'. אך העיקר הוא דס"ל כמ"ד פ' הערל דמילה שלא בזמנו אינו נימול בלילה דנפקא לי' מוי"ו וביום השמיני וס"ל לריטב"א כיון דלא נפקא אלא מיתור וי"ו והרי איכא מאן דפליג התם דלא דריש האי וי"ו מ"מ לכ"ע לא מיקרי חומרא הכתובה בקרא ונשים אותה בק"ו וליכא אלא פירכא כ"ד מיהו שמעתא אזלא למ"ד דמפיק מילה דוחה שבת מצרעת כנ"ל ואייתר ביום דלשבת לא צריך קרא דהא מק"ו דצרעת נפקא. ואתי' ביום ולא בלילה ולפניו לא אצטריך דמבן שמנת ימים נפקא וע"כ אמילה שלא בזמנה וה"ל חומרא הכתובה בקרא ולא נשים בק"ו לכן שפיר הוה פירכא לפום סוגיא דשמעתין אבל לדינא ליכא פירכא וקיי"ל כר' יוסי:

תקיעת שופר בגבולין תוכיח מהרמ"פ בהגהותיו הקשה מ"ט לא אמרו שופר בשבת משום חכמה ואינה מלאכה ומה צורך לשבות דשמא יעבירנו ותי' דלא העמידו חכמים דבריהם משום שבות דחכמה ואינו מלאכה דא"כ גם בי"ט ליתסר ולא רצו לעקור מצות שופר. אבל שמא יעבירנו שייך רק בשבת ולא בי"ט העמידו דבריהם בשבת משום שמא יעבירנו ובי"ט תוקעים. וצריך לומר לפ"ז דש"ס דשמעתין ס"ל ספיקא בי"ט ה"ל לגזור משום חכמה ואינו מלאכה ומקיים מצות שופר בשארי אינשי עיין מהרש"א:

דרש רב עוירא זמנין א"ל משמיה דרבי אמי וזמנין א"ל משמיה דרבי אסי. הכי אמרינן בכמה דוכתי ונראה דרבי אמי ורבי אסי תרוייהו רבותיו וכמה מילי דאמרי תרוייהו חידוש אחד ולהכי זמנין אמר לה משום חד וזמנין משום אידך וקמ"ל דשרי למעבד כי האי גוונא דכבר נודע דתרוייהו קיימי בהדי הדדי וכי מדכר חד כאלו זכר עשה לשניה"ם בנעימים:

מאי דכתיב טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט לעולם יאכל אדם וכו'. כתב הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות דהכי דריש לקרא טוב איש חונן לבניו ואשתו ולכבדם מלבושים נאים יותר ממה שיש לו דהיינו אם אין לו שיהיה מלוה בשבילם אבל דברים הצריכים לו יכלכל במשפט וכו' עכ"ל והנה הרב ז"ל אפיק תיבת מלוה מפשטו ופירש דאם אין לו יהיה לוה בשבילם ותיבת מלוה פשטה שיהיה הוא מלוה לאחרים לכן נראה דהכי פירושא דמילתא דמה שפוחת באכילה ושתיה דהוא פחות ממה שיש לו זה יוסיף לכבד אשתו ובניו ונמצא שמכבדן יותר ממה שיש לו דמה שפוחת שם הוא מוסיף כאן אבל אם אין לו אינו מחוייב ללוות מאחרים כדי לכבד לאשתו ובניו וזה פשוט. וכונת הכתוב הוא טוב איש חונן שיכבד אשתו ובניו בתחילה. ואחר זה אם יש לו ילוה לאחרים לקיים מצות אם כסף תלוה את עמי שהוא צדקה מעולה. ואעפ"י שיהיה חונן וגם ילוה לאחרים עם כל זה יכלכל דבריו במשפט שיאכל וישתה פחות ממה שיש לו: