חולין פא ע"ב

דף פא - ב

אלא, אפילו אם שחט קודם את העולה ונזרק דמה ואחר כך שחט את החולין, גם כן פטור [ומותר, וכן בשחט חולין קודם]. משום דשחיטה קמייתא של העולה לאו שחיטה בת אכילה היא! שאינה מתרת את בשר העולה באכילה שהרי כולו נשרף על המזבח ^[59]. וכיון ששחיטת הראשונה אינה ראויה אין על שחיטת השניה איסור "אותו ואת בנו", וכל שכן שאם השחיטה השניה לעולה פטור, משום שאינה שחיטה לאכילה ^[60].

ורבי יעקב אמר רבי יוחנן: שחיטת עולה הוי שחיטה ראויה לאחר זריקת הדם, שאף היא מתרת בשר באכילה. כי אכילת מזבח שמה אכילה!

מאי טעמא?

דאמר קרא "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה". ומקרא זה נאמר לענין פיגול, שאם שחט את הקרבן במחשבה על מנת לאכלו לאחר זמנו הרי הקרבן פיגול. ומכפל הלשון "האכל יאכל" דרשינן: בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח! שהחושב לעשות אחת מאכילות אלו חוץ לזמנה, הרי זו מחשבת פיגול. כי בין אם המחשבה היתה על אכילת האדם מהקרבן שתהא חוץ לזמנו, ובין אם המחשבה היתה על אכילת המזבח, דהיינו, הקטרת הקרבן, שתהא חוץ לזמנו - נתפגל הקרבן! ומכאן למדנו שאכילת מזבח שמה אכילה, ולפיכך גם שחיטה לצורך הקטרה היא בכלל איסור "אותו ואת בנו" ^[61].

מתניתין:

השוחט את הבהמה ונמצא שהיא טרפה. או השוחט לשם עבודה זרה, והשוחט פרת חטאת, [- פרה אדומה] ^[62], ושור הנסקל שנגמר דינו להיסקל, ועגלה ערופה העומדת להיות נערפת ^[63], שכל אלו אסורים באכילה גם לאחר שחיטתם, אם לאחר מכן שחט את בנם - רבי שמעון פוטר משום "אותו ואת בנו". לפי ששחיטת הראשונה שחיטה שאינה ראויה היא. שאינה מתרת את הבשר באכילה, ולא שמה שחיטה. ואיסור "אותו ואת בנו" אינו נוהג אלא בשחיטה הראויה בלבד [של שניהם] וכמו שכתוב "לא תשחטו ביום אחד".

וחכמים מחייבין! כי לדעתם אפילו שחיטה שאינה ראויה - שמה שחיטה.

השוחט ונתנבלה בידו, שנתקלקלה השחיטה בלא כוונת השוחט. והנוחר, שהרג את הבהמה. והמעקר את הסימנים שבצואר הבהמה בכונה תחילה והרגה, ואחר כך שחט את בנה, פטור ^[64] משום "אותו ואת בנו", ואפילו לרבנן, לפי שאין כאן שחיטה כלל.

גמרא:

אמר רבי שמעון בן לקיש: מה ששנינו שחכמים מחייבין בשוחט לעבודה זרה משום "אותו ואת בנו", לא שנו כן אלא באופן ששחט את הראשון לעבודה זרה ואת השני לשלחנו, לאכלו, ולא לשם עבודה זרה, שכיון שאין על שחיטת השני חיוב מיתה משום עבודה זרה ניתן לחייב עליה מלקות משום "אותו ואת בנו". אבל, אם שחט את הראשון לשלחנו ואת השני לעבודה זרה - פטור ממלקות על "אותו ואת בנו". שהשוחט מתחייב במיתה על שחיטה זו משום עבודה זרה ולא ניתן לחייבו במלקות עליה כי קם ליה בדרבה מיניה! שאין עונשין על מעשה עבירה אחד שני עונשין, אלא מענישים אותו בעונש החמור בלבד ^[65].

אמר ליה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: הלכה זו - אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה!

אלא אם ברצונך להשמיענו דבר חידוש במשנתנו כך היה לך לומר:

פעמים, שאפילו אם שחט ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה חייב מלקות על שחיטת השני משום "אותו ואת בנו ^[66]. כיצד?

כגון דאתרו ביה בשחיטת השני משום מלקות של "אותו ואת בנו" ולא אתרו ביה משום מיתה על עבודה זרה, ונמצא שאין עליו אלא עונש אחד של מלקות על "אותו ואת בנו".

ורבי שמעון בן לקיש אמר: כיון דכי אתרו ביה למיתה היה פטור ממלקות, הרי גם כי לא אתרו ביה למיתה - נמי פטור ממלקות! שכל שיש במעשה זה אפשרות שהאדם יתחייב עליו מיתה שוב אינו לוקה על אותו מעשה, אפילו אם בפועל אין בו עונש מיתה! ^[67]

ואזדו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש לטעמייהו, שמצינו שנחלקו במחלוקת כעין זו ^[68].

דכי אתא רב דימי אמר: חייבי מיתות שוגגין, שעברו בשוגג על עבירה שיש בה במזיד חיוב מיתה, או חייבי מלקות שוגגין ששגגו בעבירה שיש בה במזיד מלקות ודבר אחר, שהיה גם חיוב ממון לחבירו באותו מעשה העבירה של המיתה או המלקות, וכגון שאכל בשוגג נבלות וטרפות של אדם אחר, שפטור ממלקות, אך נחלקו האמוראים אם חייב לשלם:

רבי יוחנן אומר: חייב ממון. וריש לקיש אומר: פטור אף מממון.

ומבאר רב דימי: רבי יוחנן אומר חייב, דהא לא אתרו ביה על המיתה או המלקות, וממילא אין במעשה הזה עונש אחר מלבד הממון.

וריש לקיש אומר פטור, דכיון דכי אתרו ביה היה פטור מתשלום ממון, כי לא אתרו ביה נמי פטור מממון.

וצריכא רבי יוחנן וריש לקיש להשמיענו מחלוקתם בסוגיין מעשה אחד שיש בו חיוב מיתה וחיוב מלקות, אף על פי שכבר ידוע שנחלקו לגבי מעשה שיש בו מיתה או מלקות ביחד עם ממון.

דאי אשמעינן שנחלקו בהא לגבי חיוב מיתה ומלקות של שחיטת "אותו ואת בנו" לעבודה זרה, הוה אמינא, כי רק בהא קאמר רבי שמעון בן לקיש שפטור ממלקות אפילו אם לא התרו בו על המיתה, הואיל ובשחיטה זו ישנה אפשרות של חיוב מיתה, ולכן פקע ממנה תורת מלקות, כיון ששני העונשים, מיתה ומלקות, הם מסוג אחד - ששניהם בגוף האדם. ולא יתכן להטיל על מעשה אחד שני עונשים דומים. אבל בהא באופן שעשה בשגגה מעשה שיש בו חיוב מיתה או מלקות, ויש בו גם חיוב ממון, אימא מודי ליה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן, שכיון שהעונשים אינם דומים, כי זה בגוף האדם וזה בממונו, כשעשה בשוגג יש לחייבו ממון [היות שאין עליו בפועל עונש מיתה] ^[69].

ומאידך אי הוי איתמר מחלוקתם רק בהא בדין חייבי מיתות שוגגין עם ממון, הוה אמינא כי רק בהא קאמר רבי יוחנן שחייב ממון, לפי שמיתה וממון אינם מסוג אחד. אבל בהא באופן המדובר בסוגיין, שהוא שוגג על חיוב מיתה ומזיד על המלקות, אימא מודי ליה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש שפטור ממלקות אפילו אם לא התרו בו למיתה, כיון שמיתה ומלקות שניהם עונשים שבגוף האדם, הלכך צריכא להשמיענו שנחלקו בשני האופנים ^[70].

ודנה הגמרא לגבי מה ששנינו במשנה שרבי שמעון פוטר משום "אותו ואת בנו" בשוחט פרת חטאת: וכי שחיטת פרת חטאת - שחיטה שאינה ראויה היא!?

והתניא: רבי שמעון אומר: פרה אדומה מטמאה טומאת אוכלין, שיש לבשרה תורת אוכל לענין קבלת טומאה ^[71]. שאף על פי שרבי שמעון סובר שאוכל האסור בהנאה אינו נחשב כאוכל לענין קבלת טומאה ^[72], מכל מקום בפרה אדומה הוא מודה שהיא נחשבת כאוכל, למרות שהיא אסורה בהנאה, הואיל והיתה לה ^[73] שעת הכושר! שהיה זמן מסוים שבו היה על בשר הפרה תורת אוכל.

מ"ט דקם ליה בדרבה מיניה כלומר שהוא חייב משום ע"ז ומשום הכי פטור מאותו ואת בנו:

חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר כגון הגונב כיס בשבת והיה מגרר ויוצא מרשות היחיד לרשות הרבים דפטור ושגג לענין שבת:

חייבי מלקות שוגגין ודבר אחר גזל חמץ ועבר עליו הפסח ושגג^א)דברי רבינו אלו משולל הבנה דמאי ענין זה לחייבי מלקיות שוגגין דהא הגזילה היה קודם הפסח וכבר נתחייב בהשבה ועוד דבמשנה דב"ק צו משמע להדיא דחייב לשלם אם ליתא בעין וצ"ע. לענין לאו דלא יראה. וצריכא דאי איתמר בהא. כלומר דאי איתמר בהא בשוחט לע"ז דמיתה ומלקות הוה אמינא בהא קאמר כיון דאתרו כלומר דמשמע שעתיד להתרות ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור דמלקות דבר חמור הוא וגזרינן כי לא אתרו ביה אטו כי אתרו ביה דאי אמרינן כי לא אתרו ביה משום ע"ז יהא חייב מלקות הוה אמרינן כי אתרו ביה נמי דיהא חייב מלקות לפי' גזרינן כי לא אתרו ביה [דלא] יהא מלקות אטו כי אתרו ביה:

צריכא דפטור וגזרינן:

^ב)צ"ל ואי אתמר בהא גבי ממון הו"א בהא קאמר ר"י דחייב לפרוע ממון וכו'. דאי איתמר מר' יוחנן דהוא א' דחייב לפרוע ממון משום דקל הוא אבל הכא אימא מודי:

השוחט פרת חטאת. כלומר לא שחטה לשום פרת חטאת אלא שחטה לשום חולין דהיא שחיטה שאינה ראויה:

הא דאמרי' פרה מטמאה טומאת אוכלים במס' שבועות (יא, ב) שמעתיה ושם כתבתי' כמו שכתובה בתוס' חכמי הצרפתים ז"ל.

המשנה השניה והכוונה לבאר בה ענין החלק השני ר"ל במינין אלו עצמן שדין אותו ואת בנו נוהג בהם ואמר על זה השוחט ונמצאת טרפה השוחט לעבודה זרה השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר' שמעון פוטר וחכמים מחייבין השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו אמר הר"מ פי' ר' שמעון אינו חולק על מי ששחט פרה אדומה או עגלה ערופה שהוא חייב משום אותו ואת בנו הואיל ושחטם לפי שאין באמרנו עליו שהיא עגלה ערופה או פרה אדומה דין השחיטה משתנה בהם והוא מה שאמרו פרת חטאת וכו' ועגלה ערופה אינה משונה אבל בשור הנסקל חולק ר' שמעון ואומר הואיל ונגמר דינו לסקילה אין שחיטתו שחיטה ומה שאמר השוחט לע"ז אין ר"ל שאם שחט הראשון לע"ז והשני לעצמו שהוא חייב משום אותו ואת בנו לפי שזה ברור מאד אבל דברו על מי ששחט הראשון לאכילה והשני לע"ז שהוא חייב על השני משום אותו ואת בנו ולא יהיה זה אלא כשהתרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום ע"ז שאם התרו בו משום ע"ז קם ליה בדרבה מניה כמו שביארנו בשלישי מכתובות והמעקר הוא שמעקר הסמנים ולא ישחטם שהוא כמו ששוחט בחנק או בעריפה וכל זמן שיעקר ואפי' אחד מן הסימנים קודם שחיטה הרי היא נבלה בין בעוף בין בבהמה וזהו העקר בחמשה דברים המפסידים את השחיטה והעקור אינו אלא מצד הראש ר"ל שיעקרו מן הטבעת שבה מחוברין הסימנין ואינו הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי השוחט ונמצאת טרפה ונמצאת שחיטה זו שחיטה שאינה מכשרת לאכילה וכן השוחט לע"ז שהרי אסורה בהנאה ושתי אלו אתה יכול לפרשן בין (באב) [באם] בין בבת אבל השוחט פרת חטאת ר"ל פרה אדומה בהכרח אתה צריך לפרשה על הבת שאין האם ראויה להיות פרת חטאת שהרי משעלה עליה זכר פסולה אלא לשחיטת הבת נאמרה ופרת חטאת אינה עומדת לאכילה:

וכן שחט שור הנסקל ר"ל שנגמר דינו ליסקל ושחטו אחר אמו או פרה הנסקלת ר"ל שנגמר דינה ליסקל אחר בתה שהרי שור הנסקל משנגמר דינו אסור בהנאה וכן עגלה ערופה ר"ל עגלה שהוזמנה לעריפה שהיא אסורה בהנאה משירדה לנחל איתן אע"פ שלא נתערפה וגם זו אתה צריך לפרשה בבת אבל לא באם שהרי משעלה עליה זכר נפסלה ר' שמעון פוטר בכל אלו ששחיטה שאינה ראויה לדעתו אינה שחיטה והרי זו כמתה בלא שחיטה ואין המתה שלא בשחיטה מפקעת שחיטת השניה כמו שיתבאר וחכמים מחייבים שמ"מ שחיטה היא והלכה כדבריהם אבל השוחט ונתנבלה בידו בשהייה או בדריסה ובכל כיוצא באלו או הנוחר והמעקר לדעת אם בראשון מותר לשחוט את השני ואם בשני פטור לדברי הכל וכן כתבו הגאונים בגוי ששחט שמותר לשחוט את בנו לאלתר ואין דנין אותה כשחיטה לע"ז אלא כנבלה ואע"פ ששחיטת מין ישראל לע"ז חמורה הימנה כמו שכתבנו בפרק ראשון לענין זה מיהא זו אינה קרויה שחיטה כלל:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שהזכרנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מה שביארנו במשנה בשוחט לע"ז שחייב משום אותו ואת בנו ששחיטה שאינה ראויה שחיטה היא לא נאמרו הדברים אלא בששחט ראשון לע"ז ושני לשלחנו אבל שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז פטור שהרי בשעה שחל עליו חיוב אותו ואת בנו נתחייב בנפשו ואם התרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום ע"ז לוקה משום אותו ואת בנו וכן בכל העושה דבר שיש בו מיתה ומלקות בזמן שיהא המלקות בא מצד אחר כגון אותו ואת בנו אבל לאו האמור לאזהרה על המיתה אע"פ שהתרוהו ממנו למלקות אין לוקין עליו:

שחט את הראשון והרי הוא ספק נבלה לא ישחוט את השני ואם עבר ושחט אינו לוקה:

יתבאר בפרק כסוי הדם על חרש שוטה וקטן ששחטו אם בינם לבין עצמם מותר לשחוט אחריהן את השני שהרי נבלה היא ואם באחרים עומדים על גבן הרי שחיטתן שחיטה ואסור:

אע"פ שביארנו בחיוב מיתה ומלקות שאם התרו בו למלקות ולא למיתה לוקה הואיל ואין כאן מיתה הואיל והמלקות בא מצד לאו אחר שלא מכח לאו האמור לאזהרה על המיתה במיתה וממון אינו כן אלא כל שנתחייב בעבירה שיש בה מיתה וממון כגון שבא על בתו והרי יש לה קנס אם התרו בו למיתה ופטור מן התשלומין שאין תשלומין במקום שאלו התרו בו היה שם מיתה:

היתה עבירה שיש בה חיוב כרת ומלקות כגון שהדליק גדישו ביום הכפורים אם התרוהו למלקות לוקה ואינו משלם ואם לא התרוהו למלקות משלם אע"פ שיש בו כרת:

עבר עבירה שיש בה מלקות וממון כגון שבא על אחת מחייבי לאוין שיש בה קנס או שאכל נבלה וטרפה של חברו או מעשר שני של חברו בגבולין או שקצץ אילן של חברו ביום טוב אם התרוהו למלקות לוקה ואינו משלם ואם אין כאן מלקות כגון ששגג או שלא התרו בו משלם:

בפרש"י בד"ה חייבי מיתות שוגגין כו' ויש בה עוד חיוב ד"א כגון מלקות כו' או יש בה חיוב ממון עכ"ל היינו למאי דמסיק דשמעינן ממימרא דהכא דהאי חייבי מיתות שוגגין וד"א דקאמר משמע בין מיתה וממון בין מלקות וממון מיהו אי לאו מימרא דהכא לא הוה שמעינן מחייבי מיתות שוגגין וד"א אלא ממון דומיא דחייבי מלקות שוגגין וד"א דהאי ד"א לא משמע אלא ממון ודו"ק:

תוס' בד"ה כיון דאילו אתרו ביה כו' ומיהו משום דגבי מזיד איכא קרא דלא עבדינן כו' עכ"ל ר"ל דודאי ניחא ליה לתלמודא הכא למיעבד הך צריכותא דפלוגתייהו בחדא סברא אלא דהתם גבי מזיד דהוצרך למיעבד צריכותא אתרי קראי הוצרך לדחוק למיעבד צריכותא אחרינא בסברא מהופכת ודו"ק:

בא"ד ה"א דוקא התם פטור מדתנא דבי חזקיה אבל במלקות אימא לא כו' עכ"ל (לפי' דהא) (פי' ה"א) דוקא בממון ומיתה מדתנא דבי חזקיה ומשום דחד בגופא וחד בממונא לא עבדינן אבל במלקות אימא דמודה דחייב דמיתה אריכתא היא קמ"ל דנילף מלקות מממון כי היכי דלא חלקת בממון ה"נ במלקות ואע"ג דבמזיד אצטריך קרא נמי למלקות מ"מ כיון דגלי לן במזיד דאין חילוק בין ממון למלקות אית לן למימר נמי הכי בשוגג דאין חילוק ודו"ק:

בד"ה פרה מטמאה כו' וכן משמע בפ' טבול יום ובמרובה מפרש וגרסי' מטמאה ולא מיטמאה כו' אין נפקותא כיון דחשיבא אוכל כו' דסופו ליטמא טומאה חמורה ובמרובה מפורש באורך כו' עכ"ל כצ"ל ובתוס' שלפנינו בדפוס ישן יש עירבוב שהקדימו המאוחר ובדפוס חדש מחקו ובמרובה מפורש מדברי התוס' ואין צורך דר"ל ובתוס' דמרובה מפורש מהו הראייה מפ' טבול יום ע"ש וכן מ"ש אהא דגרסי' מטמא כו' ובמרובה מפורש באורך דבריהם בזה ע"ש:

בד"ה הואיל והיתה לה שעת כו' דמשמע דהשתא לאו בת פדייה היא והא אית ליה לר"ש כו' עכ"ל יש לדקדק דבלאו הך דקאמר ר"ש דקדשי בדק הבית לא הוי בכלל העמדה והערכה תקשי להו בפשיטות מהך דהכא דאומר היה ר"ש פרה נפדית על גב מערכתה דהיינו לאחר שנשחטה וא"כ אמאי קאמר והיתה לה שעת הכושר דמשמע דהשתא לאו בת פדייה היא ואפשר לומר דאיכא למימר הא דנפדית ע"ג מערכתה היינו כשעדיין היא מפרכסת דהויא בת העמדה והערכה כדאמרינן בפ"ה והשתא שפיר קאמר דלאחר כך נמי מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר אבל מההיא דשבועות קשיא להו שפיר דלעולם היא בת פדייה כיון דלא בעי העמדה והערכה וק"ל:

ברש"י ד"ה לא שנו וכו'. דדיינינן ליה ברישא אהתראה דשחיטה בתרייתא והדר אשחיטה קמייתא כצ"ל:

בתוס' ד"ה כיון דאילו אתרו ביה פטור וכו' כדעביד ליה לר' מאיר וכו' אלא משום דגבי מזיד איכא קראי וכו'. לפום ריהטא ר"ל אע"ג דהתם באלו נערות במסקנא דשמעתין אינו מספיק צריכותא זו לרבי מאיר אלא אצטריך עוד שם לצריכותא אחרינא כדמסיק התם אלא אמר רמי בר חמא אצטריך סלקא דעתך אמינא ה"מ היכי דסימא את עינו והרג וכו' כדאיתא התם מ"מ לא חזר מצריכותא הראשון דאצטריך קרא למיתה וממון ומיתה ומלקות אלא משום דבלאו קרא דלא יהיה אסון וגו' דקאמר התם במתני' איתא קראי אחריני דמיניה ילפינן דלא עבדינן תרתי גבי מזיד להכי אצטריך עוד לההוא צריכותא דרמי בר חמא כדאיתא התם ועיין שם אבל מ"מ הצריכותא הראשונה נשארת במקומה אם כן ה"ל למעבד הכא ג"כ צריכותא איפכא כן הוא כוונת התוס' הכא אלא שהלשון הוא מגומגם ויש עוד לפרש כונת התוספות בדרך אחר אלא שאין להאריך:

גמ' חייבי מיתות שוגגין כו'. [נ"ב] והמסקנא בפ' אלו נערות דבחייבי מיתות שוגגין כ"ע ל"פ אלא בחייבי מלקות שוגגין לחוד הוא דפליגי ע"ש:

במשנה והשוחט פרת חטאת כו' ור"ש פוטר. ק"ל לר' אושעי' דלעיל מדוע לא קתני פלוגתייהו בשאר קדשים. וכן לרבא דלעיל ה"ל למינקט בעולה. ולפי מאי דמסקינן בגמרא דפרת חטאת אינה משנה. י"ל דבקדשים לא מיירי:

גמרא ורשב"ל אמר כו' כי לא אתרו ביה נמי פטור. פי' ובזה נמי מתורץ מאי דא"ל ריו"ח זו אפי' תשב"ר כו'. דטובא אשמעינן דאפי' בלא אתרו ביה פטור:

תוס׳ ד"ה פרה וכו׳ דהאי אין מטמאין אלא העוסקין בה וכו׳ דהיינו העוסקין בה כצ"ל:

בא"ד דגרסי' מטמאה ולא מיטמאה כצ"ל:

בא"ד דגרסי׳ מטמאה וכו' משום דגרסי׳ דמיטמאה כצ"ל:

השוחט ונתנבלה בידו פטור משום או"ב. אריכות הלז צריך יישוב מ"ט לא תני בקיצור פטור ומאי הי' לו לומר משום או"ב פשיטא דהא בהא מיירי:

ורשב"ל סבר כיון דכי אתרי בי' פטור כי לא אתרי בי' נמי פטור וצ"ע עכ"פ דבר זה שאמר רשב"ל תינוקת של בית רבן יודעין זה. ודוחק לומר דהיא גופי' קמ"ל ר"ל דאפי' בלא אתרי בי' פטור דא"כ עיקר חסר מדברי ר"ל שהרי לא הזכיר דמיירי מלא אתרי בי'. וצ"ל דס"ל לר"ל דפשטי' דמתניתין ע"כ בלא אתרי בי' דאל"ה הו"ל שחיטת מומר דנבלה ואינה שחיטה כלל אפי' לרבנן דר"ש כמו נתנבלה בידו וראי' זו מייתי ר"ן לעיל י"ד ע"א ורוצה להוכיח מהכא דבפעם ראשון אינו נעשה מומר באותה שחיטה ע"ש בחי' ר"ן על חולין. וא"כ ר"ל ס"ל בפ"א נמי נעשה מומר וא"כ הי' ק' לי' ק' הנ"ל וע"כ מתניתין בלא אתרי בי' אמנם תוס' לעיל י"ד ע"א ד"ה השוחט בשבת מוכיחים מדברי ר"ל עצמו דבפ"א אינו נעשה מומר מדאמר ר"ל לעיל ל"ט ע"א השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז ע"ש אמנם בחי' רשב"א שם ל"ט ע"א דחה ראי' זו ע"ש וא"כ הך דינא אי בפ"א נעשה מומר הוא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בשמעתין אבל מטעם תקרובות ע"ז דהיינו זבחי מתים לא הוה אלא שחיטה שאינה ראוי' שהרי אסורה בהנאה אבל שחיטה הוה לטהרה מידי נבלה ואי מטמא משום תקרובת הא דמטמא אם טומאתה דאורייתא אבל משום נבלה לא ומילתא אחריתי הוא כאלו נגעה במת ולא מטעם נבלה כי השחיטה מוציאה מטומאות נבלה ולא הוה כנוחר. אבל מטעם שחיטת מומר צריכין לכל מה שכתבנו:

כיון דאלו אתרו בי' פטור וכו' כ' תוס' דנפקא מהקישא דתני דבי חזקי' וצ"ל אע"ג דמהך ברייתא דתני דבי חזקי' אידחו דברי רב דימי התם בכתובות ל"ה והכא לרב דימי קיימינן. מ"מ ס"ל תוס' דודאי לרב דימי לא מסברא אמר ר"ל לפטור שוגג אע"כ גם לרב דימי טעמי' דר"ל מהך הקישא ולא ידע רב דימי מברייתא דתנא דבי חזקי' והוה ס"ל ר"י ור"ל פליגי בהך הקישא ור' יוחנן לית לי' הקישא ואהא מייתי התם ש"ס ברייתא דחזקי' שהוא רבו של ר"י תני הך הקישא ובודאי לא יחלוק ר"י אהא אע"כ ליתי' לדרב דימי דפליגי ר"י ור"ל בהא אבל לעולם גם לרב דימי נפקא לר"ל מהך הקישא ושפיר הקשו תוס' אפירש"י ב' ק' תוס':

אמנם נ"ל רש"י נשמר מזה וכ' בד"ה חייבי מיתות שוגגים וכו' עבר עבירה בלא התראה דהיינו שוגג וכו' עכ"ל ומה רצה בזה. אך באמת ק' לרש"י מלבד הנ"ל מנ"ל לרב דימי למיפטר הא לית לי' הקישא ואי מסברא אית לי' לחייבו בב' רשעיות אפי' בשוגג א"כ למסקנא למה לו הקישא תיפוק לי' מסברא. ועוד הוה קשי' לי' צריכותא דש"ס דלא מפורש ונימא כצריכותא דכתובות ל"ז ע"ב וזה לא שייך בשוגג דהרי לא עבדינן בגופי' ולא כלום שהרי שוגג הוא ע"כ ס"ל לרש"י דודאי שוגג גמור לא ידעינן בלי הקישא אך שמעתין מיירי ממזיד ולא אתרו בי' היינו שוגג דשמעתין ואמרינן התם בכתובות למ"ד ע"ב אעפ"י שד' מיתות בטלו דין ד' מיתות לא בטלו ומסתמא ה"ה דין מלקות והיינו אפי' בזמן שדנו סנהדרין מ"מ מי שלא נידון בדינו שלטו עליו דין ד' מיתות ומכות כמבואר שם בתוס' ד"ה דין ד' מיתות וכו' ע"ש וא"כ הוה שפיר תרוויהו בגופו או א' בגופו וא' בממונו. אבל מיתה אריכתא לא שייך למימר דדוקא בכתובות ל"ז דקאי הצריכותא אמזיד ואתרו בי' ד"ה ב"ד מלקין אותו תחלה ושוב ממיתין אותו שייך מיתה אריכתא. אבל הכא שב"ד מלקין ושובקין אותו. ויבוא יומו יפגעו בו דין ד' מיתות בזה לא שייך לומר דצריכותא הוא באופן הלז דתרתי בגופי' לא עבדינן ולא הו"מ למימר משום דמיתה אריכתא הוא. ולק"מ קו' תוס' דאי ס"ל ממון חייב מנ"ל לפטור ממלקות י"ל מסברא דלא עבדינן תרי בגופי' כיון דדין ד' מיתות לא בטלו הו"ל ב' רשעיות. ולמסקנא לא אצטריך הקישא אלא משום שוגג גמור דלא עבדינן בי' כלום אבל למזיד ולא אתרו בי' לא אצטריך הקישא וצדקו דברי רש"י ז"ל. ואע"ג דרש"י גופי' כ' מקראי בד"ה פטור ממלקות וכו' היינו האמת כן הוא אבל לא לרב דימי:

(פא ב תוספות) ד"ה פרה וכו' וכן יש בתוספתא וכו'.—גם בזבחים (קה א) מפורש שפרה ופרים מטמאים אוכלין ומשקין.

אלא אפילו שחט עולה. ונזרק דמה ואחר כך שחט חולין פטור לרבי שמעון: בשתי אכילות הכתוב מדבר. לענין פגול שאם שחט ע''מ לאכול חוץ לזמנו או על מנת להקטיר חוץ לזמנו פגול: מתני' השוחט פרת חטאת. פרה אדומה דלאו לאכילה היא: ושור הנסקל. לאחר שנגמר דינו דקיימא לן דאסור בהנאה אפילו שחטו בקדושין (דף נו:) ובפסחים (דף כב:): ועגלה ערופה. דסבירא ליה דנאסרת מחיים ואפילו שחטה אסורה: רבי שמעון פוטר. דשחיטה שאינה ראויה היא: ונתנבלה בידו. שלא מדעת: והנוחר והמעקר. סימנין מדעת פטור ואפילו לרבנן דהא ליכא שחיטה כלל ולא דמיא לשחיטה דלעיל כלל דהתם שחיטה מעלייתא איכא ודבר אחר גורם לה ליפסל: גמ' לא שנו. דשוחט לעבודה זרה חייב משום אותו ואת בנו לרבנן: אלא ששחט ראשון לעבודה זרה. וחזר ושחט את השני לשלחנו לאכול דדיינינן ליה ברישא אהתראה דשני דאותו ואת בנו ומלקינן ליה והדר דיינינן אהתראה דשחיטה קמייתא לעבודה זרה וקטלינן ליה אי נמי בשני בני אדם אבל שני לעבודה זרה דבהך שחיטה בתרייתא דמיחייב עלה משום אותו ואת בנו אתי נמי דין קטלא עילויה: פטור. ממלקות כדקיימא לן בכתובות באלו נערות (דף לה.) מקראי דתרתי לא עבדינן ביה: זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין. דתרתי לא עבדינן ביה: אלא. אם היה לך להשמיענו דבר טעם על משנתינו כך היה לך לומר: פעמים. שמלקות של משנתינו אפילו בראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה ולא אתרו בו משום עבודה זרה ולא מיקטל ולריש לקיש כיון דאילו אתרו ביה הוי מיקטיל ופטור ממלקות כי לא אתרו ביה נמי אע''ג דלא מיקטיל הואיל ובהך איסורא איכא צד מיתה לא לקי ובכתובות (שם) יליף טעמא מקראי באלו נערות: חייבי מיתות שוגגין או חייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר. אתרוייהו קאי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר עבר עבירה בלא התראה דהיינו שוגג ויש בה דין מיתה אם היו מתרים בו ויש בה עוד חיוב דבר אחר כגון מלקות שהתרו בו למלקות כי הא דאמרן או יש בה חיוב ממון: רבי יוחנן אומר חייב. באותו דבר אחר שעם המיתה הואיל ואינו נהרג וכן חייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר שעבר עבירה שיש בה מלקות וממון כגון אכל מעשר שני של חבירו בגבולין או נבלה וטרפה של חבירו ולא התרו בו למלקות: בהא קאמר ריש לקיש. דפטור ממלקות הואיל ויש בשחיטה זו צד מיתה פקע ליה תורת מלקות מיניה דתרתי בגופא לא רמו עליה הילכך אפילו לא אתרו ביה למיתה ליכא מלקות אבל חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר כגון ממון דחדא בגופא וחדא בממונא אימא תרוייהו רמו עליה ומיהו היכא דמיקטיל לא משלם משום דקם ליה בדרבה מיניה אבל היכא דלא מיקטיל משלם: אבל בהך דלעיל אימא מודי ליה לריש לקיש. דלא רמיא תורת מלקות בעבירה של מיתה כלל: פרה מטמאה טומאת אוכלין. דאע''ג דאמר רבי שמעון בפרק קמא דבכורות (דף ט:) דאיסורי הנאה כגון שור הנסקל ופטר חמור אין מטמאין טומאת אוכלין ונפקא ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל מודה הוא דפרה אדומה מקבלת טומאת אוכלין לטמא אחרים: הואיל והיתה לה שעת הכושר. להאכילה אף לעצמו משנשחטה ומהו שעת הכושר שלה:

כיון דאילו אתרו ביה פטור כו'. תימה מנלן הא בשלמא חייבי מיתות שוגגין וממון נפקא לן (כתובות דף לה.) מדתני דבי חזקיה דלא חילקת בין שוגג בין מזיד לפוטרו ממון אלא מלקות מנליה וכ''ת דיליף מממון כי היכי דלא חילקת בממון הכי נמי במלקות אם כן מאי קאמר בסמוך אי אשמועינן בהא בהא קאמר ר''ל דפטור פי' בקונטרס גבי מלקות אבל גבי ממון אימא דחייב והא במלקות לא ידעינן דפטור אלא מממון ועוד קשה לפי' הקונטרס דקאמר ואי איתמר בהא בהא קאמר רבי יוחנן משמע דלריש לקיש לא מצי למיעבד צריכותא הא איכא למעבד צריכותא איפכא דהוה אמינא דוקא מממון פטור משום דחד בגופיה וחד בממוניה לא עבדינן אבל במלקות אימא דמודה דחייב דמיתה אריכתא היא כדקעביד לה באלו נערות (כתובות דף לז:) לרבי מאיר דאית ליה תרי קראי למיתה וממון ומיתה ומלקות אלא משום דגבי מזיד איכא קראי דלא עבדינן תרתי לא בגופיה ולא בממוניה צריך לעשות בהם צריכותא אחרינא ונראה לפרש אי איתמר בההיא דאלו נערות דפטר ריש לקיש בחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר ה''א דווקא התם פטר מדתנא דבי חזקיה אבל במלקות אימא לא ואי איתמר בהא בהא קאמר רבי יוחנן אבל בהא דממון אימא מודה לריש לקיש מדתנא דבי חזקיה: פרה מטמאה כו'. מה שהקשה בקונטרס למה לי קבלת טומאה והלא היא עצמה מטמאה אדם ובגדים אין נראה קושיא זו דהא אין מטמאה אלא מתעסקים בה בלבד כדתנן במסכת פרה (פ''ח מ''ג) השורף את הפרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים והן עצמן פרה ופרים ושעיר אין מטמאין בגדים והרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואת טימאתני ומיהו יש לומר דדעת הקונטרס היא כיון דמטמא אדם ובגדים דהיינו מתעסקין בה אם כן כיון דסופו לטמא טומאה חמורה מטמאה טומאת אוכלין ומיהו י''ל דאע''פ שסופו לטמא טומאה חמורה לא היה מטמא טומאת אוכלין ומשקין דמה שסופו לטמא טומאה חמורה לא מהניא אלא לענין דלא צריך הכשר מים ושרץ אבל לא מהניא להחשיבו אוכל להכי צריך טעמא דשהיה לה שעת הכושר כיון דחשיבא אוכל מטמא אוכלין ומשקין בלא הכשר מים ושרץ משום דסופו לטמא טומאה חמורה וגרסינן מטמא ולא מיטמא דלענין טומאה חמורה עצמה אין נפקותא ובמרובה (ב''ק דף עז.) מפורש באורך וכן יש בתוספתא [פרה פ''ו] בהדיא דפרה ופרים מטמא אוכלין ומשקין ומפי' הקונטרס נמי משמע דגרסינן מטמא ואע''ג דהקשה למה לי קבלת טומאה לא משום דגרסינן דמיטמא אלא שר''ל אי מחמת עצמה מטמאה למה לי שעת הכושר: הואיל והיתה לה שעת הכושר. תימה דמשמע דהשתא לאו בת פדייה היא והא אית ליה לרבי שמעון בשבועות (דף יא:) דפרה קדשי בדק הבית היא ואית ליה לרבי שמעון נמי דקדשי בדק הבית לא הוו בכלל העמדה והערכה ונראה לפרש דמיירי לאחר הזאה דאין סברא שתהא בת פדייה אחר שהוזה כבר דמה ואפילו הכי מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם הזאה וא''ת והא כל העומד להזות כמוזה דמי וי''ל דקודם קבלה לאו כמוזה דמי כדפרישית לעיל וא''ת ואמאי לא אמרינן דכל הקדשים יקבלו טומאה מחיים כיון דמצוה לשוחטן ונימא דכל העומד לישחט כשחוט דמי וי''ל דאפילו נשחט לא אמר כזרוק דמי עד שיתקבל בכוס כ''ש כשעדיין לא נשחט ומיהו שעיר המשתלח קשה לר''י שיטמא מחיים טומאת אוכלין למאן דשרי אברים בהנאה לרבי שמעון דכיון דעומד לדחות לצוק כדחוי דמי וי''ל מידי דהוה אבן פקועה ודגים שהן מותרין בלא שחיטה ואפילו הכי חיותה מטהרתה לרבנן דפליגי ארבי יוסי הגלילי בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עה.):