חולין עט ע"ב

דף עט - ב

ומתוך זה שסמך רבי אבא על הסימנים של הפרדות, שמע מינה שהוא סובר שהדין להחזיר אבידה על פי סימנין דאורייתא הוא! [במסכת בבא מציעא נסתפקה הגמרא בזה]. שאם אינו אלא דין דרבנן, שתקנו להחזיר אבידה על פי סימנים, הרי תקנתם אינה מועילה אלא לענין אבידה, שהיא דיני ממונות, אבל לא נסמוך על סימנים לענין איסור דאורייתא ^[28]. ואיך התיר רבי אבא על פי סימנים איסור של הנהגה בשני מינים יחדו ^[29].

תנו רבנן: איסור "אותו ואת בנו" נוהג בכלאים שאסור לשחוט את האם ובנה שנולד לה ממין בהמה אחר. ובכוי, שנולד מבהמה וחיה, אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד [אף על פי שבחיה אין איסור "אותו ואת בנו"].

רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל ששניהם מין בהמה "אותו ואת בנו" נוהג בו שאסור לשחוט את האם ובנה. אבל בכוי הבא מבהמה וחיה אין "אותו ואת בנו" נוהג בו.

אמר רב חסדא: איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים? זה הבא מן התייש ומן הצבייה שנולד משניהם.

והוינן בה: היכי דמי? אילימא שנחלקו בתייש הבא על הצבייה. וילדה בן שהוא כוי, וקא שחיט לה את הצבייה ולברה ואת בנה [והוא הדין בתה וכן בכל הסוגיא] ביום אחד, אם כן יקשה והאמר רב חסדא: הכל מודים בהיא צבייה ובנה תייש, והיינו שילדה אותו מתייש, שפטור ממלקות של "אותו ואת בנו" אם שחט את הצבייה ובנה ביום אחד ^[30], שהרי "שה ובנו" אמר רחמנא ולא "צבי ובנו"! ^[31]

אלא תאמר שנחלקו רבי אליעזר וחכמים בצבי הבא על התיישה, וילדה כוי, וקא שחיט לה את התיישה ולברה.

גם באופן זה יקשה: והאמר רב חסדא: הכל מודים בהיא תיישה ובנה נולד לה מצבי שחייב ב"אותו ואת בנו" אם שחט את התיישה ובנה, שהרי "שה" אמר רחמנא "ובנו", ואפילו בן כל דהו! היינו אפילו אם הבן הוא חיה אסור לשוחטו עם אמו, שרק על האם אמרה תורה שהאיסור חל רק אם היא בהמה, אבל על הבן לא אמרה תורה שיהא בהמה. אלא, כיון שהוא בנה של הבהמה הוא בכלל האיסור ^[32].

ומתרצינן: אלא לעולם רבי אליעזר וחכמים נחלקו בתייש הבא על הצבייה וילדה הצבייה בת שהיא כוי, והבת ילדה בן, וקא שחוט לה את הבת ולברה עם בנה ביום אחד.

וטעם מחלוקתן הוא: רבנן סברי: חוששין לזרע האב ונמצא שהבת הנולדת מן התייש והצבייה מעורב בה קצת מן האב שהוא תייש. ו"שה" הכתוב בתורה משמעותו ואפילו אם היא רק מקצת שה הוא בכלל האיסור, ולכן אסור לשחוט את הבת שהיא מקצת שה עם בנה.

ורבי אליעזר סבר: אין חוששין לזרע האב ונמצא כי "שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן. כיון שהבהמה אינה מתייחסת כלל אחר האב אלא אחר האם, ואין בבת התייש והצביה אפילו "מקצת שה", שהרי אמה של הבת היא צביה, וכיון שהבת נחשבת צביה גמורה, מותר לשחוט את הבת עם בנה.

והוינן בה: כיון שביארנו שרבי אליעזר וחכמים נחלקו אם חוששין לזרע האב או לא, אם כן, למה היו צריכים לחלוק בכוי? וליפלגו בחוששין לזרע האב, בפלוגתא דחנניה ורבנן, שנחלקו בכל "אותו ואת בנו" אם נוהג גם בזכרים [שאסור לשחוט את האב עם בנו], או שאינו נוהג אלא בנקבות, [שאת האם בלבד אסור לשחוט עם בנה], ומחלוקתם תלויה בסברה זו אם חוששין לזרע האב או לא, וכמבואר לעיל ^[33].

ומתרצינן: אי פליגי בההיא, אם נוהגת בזכרים או לא, הוה אמינא, בהא - בכוי אפילו רבנן מודו שמותר לשחוט את הבת של התייש והצביה עם בנה. כי אפילו אם חוששין לזרע האב הרי יש בבת רק "מקצת שה", ו"שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן, קמשמע לן רבנן דאמרינן "שה ואפילו מקצת שה".

והוינן בה: והא דתנן: כוי אין שוחטין אותו ביום טוב משום שהכוי חייבים לקיים בו מצות כסוי הדם, מספק שמא הוא חיה, [שהרי כסוי הדם אינו נוהג בבהמה אלא בחיה ועוף], וביום טוב אין מכסין דם הכוי כדתני ואזיל, לפיכך אין לשוחטו לכתחילה, כדי לא לבטל בו מצות הכיסוי. ואם שחטו ביום טוב - אין מכסין את דמו היום. מפני שיש בטלטולו של העפר לצורך כסוי הדם משום חילול יום טוב, ואין לחלל יום טוב על כיסוי הדם שאינו אלא מחמת הספק.

במאי עסקינן? אילימא בתייש הבא על הצבייה וילדה כוי, הרי יקשה בין לרבנן בין לרבי אליעזר - לשחוט הכוי ביום טוב וליכסי את דמו, שהרי הוא חייב בכסוי בודאי ולא רק מספק! ^[34] כי אפילו לרבנן שחוששין לזרע האב ויש בכוי הזה מקצת בהמה מאביו התייש [שפטור מכסוי], מכל מקום, הכוי חייב בכסוי. לפי שיש בו גם מקצת חיה מצד אמו ^[35] וכשנאמר "צבי" לגבי כיסוי הדם משמעותו אפילו אינו אלא מקצת צבי גם כן הוא בכלל מצות כסוי הוא ^[36].

אלא תאמר שאיסור הכיסוי ביו"ט הוא בצבי הבא על התיישה וילדה כוי, גם על כך יקשה, אי לרבנן שחוששין לזרע האב, אם כן לשחוט אותו ביום טוב וליכסי. שהרי הכוי הזה הוא מקצת חיה מכח אביו הצבי. ואי לרבי אליעזר שאין חוששין לזרע האב, אם כן הכוי הזה הוא בהמה גמורה כאמו ופטור מכסוי בודאי. ויהא מותר לשחוט אותו ולא ליכסי את דמו? ^[37] ומתרצינן: לעולם איסור כיסוי ביו"ט מדובר בכוי הבא מצבי הבא על התיישה, והוא כשיטת רבנן שחוששין לזרע האב. אך שאין הדבר פשוט להם. אלא, רבנן ספוקי מספקא להו אם חוששין לזרע האב אי שאין חוששין, ולכן נקטו לחומרא שאין מכסין דם הכוי ביום טוב שמא אין חוששין לזרע האב, והרי כולו בהמה כאמו התיישה, ופטור מכסוי, אך מאידך אין שוחטין אותו ביום טוב, שמא חוששין לזרע האב, והרי הוא חייב בכסוי כאביו הצבי, וכיון שמספק לא יכסו את דמו לכן אין לשוחטו כדי לא לבטל מצות כסוי.

וכן ב"אותו ואת בנו" אוסרין רבנן לשחוט הכוי שנולד מתייש וצבייה, ובנה, מספק שמא חוששין לזרע האב והרי הכוי הוא בהמה כאביו.

ומדייקת הגמרא: ומדלרבנן אמרת דמספקא להו ולפיכך אוסרים בכוי לשחוט אותו ואת בנו, מכלל שלרבי אליעזר החולק על רבנן ומתיר לכתחילה לשחוט "אותו ואת בנו" בכוי, פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב כאמור לעיל.

וכיון שכך, מקשינן: והא דתניא: הזרוע והלחיים והקיבה שנותנים אותם לכהן רק מבהמה ולא מחיה נוהגים בכוי ובכלאים.

רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל ששניהם מין בהמה חייב במתנות של זרוע ולחיים וקיבה לכהן, אבל בכוי פטור מן המתנות. במאי עסקינן? אילימא בתייש הבא על הצביה וילדה כוי, הרי יקשה כי בשלמא לרבי אליעזר דפטר ממתנות יתכן שקסבר שנאמר במתנות "אם שור ואם שה", ובכוי זה "שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן! כי לדעתו אין בו אפילו מקצת שה. שהרי פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב ונמצא שכולו חיה כאמו.

אלא לרבנן, נהי דקסברי "שה" האמור לענין חיוב מתנות משמעותו ואפילו הוא רק מקצת שה גם כן חייב במתנות, מכל מקום כוי זה דין הוא שיפטר ממתנות. כי בשלמא פלגא לא יהיב ליה. כלומר, זה ודאי שחצי מהמתנות אפילו רבנן לא מחייבים לתת מהכוי שאביו תייש ואמו צביה, שהרי אפילו אם נחשוש לזרע האב ונחייב את הכוי במתנות כיון שיש בו מקצת שה, מכל מקום אין לחייב אלא את צד הבהמה שבו, ואילו צד החיה שיש בו מכח אמו פטור ממתנות. וממילא אין הבעלים נותנים אלא חצי אחד של צד הבהמה ומהחצי השני פטורים.

אבל עדיין יקשה למה רבנן מחייבים לתת לכהן את אידך פלגא, והרי כיון שרבנן מסתפקים אם חוששין לזרע האב או לא לימא ליה הבעלים לכהן אייתי ראיה דחוששין לזרע האב ושקול החצי! שהרי המוציא מחבירו עליו הראיה, וכל זמן שלא הבאת ראיה לא תיטול כלום, כי שמא אין חוששין לזרע האב ונמצא שכולו חיה כאמו ופטור לגמרי מהמתנות.

אלא אם תעמיד שנחלקו בצבי הבא על התיישה וילדה כוי, שוב יקשה, כי בשלמא לרבנן אין להקשות למה אמרו שחייבים לתת כל המתנות, והרי יש להסתפק שמא חוששין לזרע האב ונמצא שיש בכוי חצי חיה מצד האב הצבי שהוא פטור ממתנות, ואם כן לא יהיו חייבים לתת אלא חצי בלבד עד שיביא הכהן ראיה שאין חוששין לזרע האב וממילא החיוב גם על החצי השני כיון שכולו בהמה, זו אינה קושיא, לפי שיש לפרש שאמנם מאי "חייב" שאמרו רבנן - בחצי מתנות בלבד הוא חייב, ולא בכולם.

אלא לרבי אליעזר ליחייב בכולהו מתנות שהרי פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב ונמצא שהכוי הזה כולו תייש כאמו וחייב במתנות?

ומתרצינן: לעולם נחלקו בצבי הבא על התיישה וילדה כוי, ורבי אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא וכדלהלן.

ותמהינן: וכיון דלרבנן מספקא להו וגם לרבי אליעזר מספקא ליה, אם כן במאי פליגי "באותו ואת בנו" ובמתנות?!

במאי עסקינן אילימא בתייש הבא על הצבייה וילדה כו' כלומר בין לרבנן בין לר' אליעזר לשחוט וליכסייה דהא אמרת הכל מודים דהיא צבייה ובנה תייש דצבי גמור הוא אלא בצבי הבא על התיישה כו' כלומר אי לרבנן דאמרי חוששין לזרע האב לשחוט וליכסייה כו':

לר' אליעזר פשיטא ליה. דאין חוששין לזרע האב:

בשלמא ר' אליעזר דפטר קסבר שה אפי' מקצת שה לא אמרינן דאין חוששין לזרע האב:

אלא לרבנן נהי נמי כו'. אלא לרבנן דמספקא להו בשלמא פלגא^א)נראה דלפני רבינו היה הגי' בגמרא בשלמא פלגא יהיב ליה (וזהו דרש"י ז"ל כתב דגרסינן בשלמא פלגא לא יהיב ליה ור"ל לאפוקי מגי' רבינו) והיינו מספיקא דשמא חוששין לזרע האב צריך ליתן פלגא משום דהוי ממון המוטל בספק וחולקין אבל אידך פלגא וכו'. ובזה יתיישב קושית התוס' בד"ה לימא. יהיב ליה דילמא חוששין לזרע האב אידך פלגא לימא ליה אייתי ראיה (דלרבנן) דחוששין לזרע האב ושקול:

אלא בצבי הבא על התיישה וילדה כו'. כלומר בשלמא רבנן דמספקא להו מאי חייב חייב בחצי מתנות אלא לר' אליעזר בכולהו מתנות נמי מחייב כלומר כיון דאין חוששין לזרע האב:

ומה שפירש"י ז"ל וסי' דאוריית' מסי' אבדה קאמר תמיה אני בו מה ענין זו לזו אפי' כשת"ל סי' לאו דאורייתא י"ל להחזיר אבדה בסי' דילמא מיחזא חזא א"נ כסומא בארובה וכשת"ל סי' אבדה דאורייתא שמא אלו אינן עיקר וסי' אלו לענין (אכילה) א) ודאי אינו כלום דהו"ל (כחלא כריסיה) ב) דאמרינן (בכ"מ) ג) שאינן כלום ד) אלא סי' אלו קאמרי' שהם עיקר לסמוך עליהם בענין זה וגמרא גמירי להו כההוא דאמרינן פ' וא"ט גבי סי' ביצים (ב"ש) לאו דאורייתא ואין לסי' אבדה עסק כאן וכאן. הא דאמרינן מהו דתימא אתי צד סוס משתמש בצד תמור ואתי צד חמור ומשתמש בצד סוס קמ"ל. איכא דק"ל הא דתנן במי שחציו עבד וחציו ב"ח לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול ליבטל וכו' אלמא לישא חציה שפחה וחציה ב"ח נמי אינו יכול משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות, ולענין תקיעת שופר נמי איתמר במ' ר"ה אף לעצמו אינו מוציא.
ולאו קו' היא דשאני הולדה דמבלבל זרעייהו כדאמרי' לעיל (דף ס"ט ע"א) דאל"כ סומא יוליד סומא תדע דלמ"ד חוששי' לזרע האב כל מיני פרדות אחת הן ולא אמרי' אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור ומן הטעם הזה עצמו הוא שמותר לרכוב ולחרוש בפרדות ואין אומרים משתמש בסוס ובחמור הוא ולית' לדאיסי דאמר אין רוכבין על פרדה מק"ו כדאי' בספרי.

ה"ג בכולהו נוסחאי: ר"א אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו הבא מן התייש ומן הצבי אין אותו ואת בנו נוהג בו ועלה א"ר חסדא איזהו כוי שנחלקו בו ר"א וחכמים פירושו בא להוציא מדברי האומר בריה בפ"ע הוא שלדבריו לא נחלקו ר"א וחכמים אלא בכלאים אבל בכוי לדברי כולם אותו ואת בנו נוהג בו ואתיא כרשב"ג דאמר מין בהמה הוא ורב חסדא פי' שהבוי שהזכירו חכמי' הוא הכלאים שבא מן התייש ומן הצבי שאמר ר"א ובו נחלקו כדמפרש ואזיל.
אבל רש"י ז"ל כתב ה"ג מן הכוי אין אותו ואת בנו נוהג בו וכן היא בתוספתא ול"ג מן התייש ומן הצביה דא"כ מאי אתא רב חסדא לאשמועי' איזהו כוי וכו'. ר"א אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו הבא מן התייש ומן הצבי אין אותו ואת בנו נוהג בו ועלה א"ר חסדא איזהו כוי שנחלקו בו ר"א וחכמים פירושו בא להוציא מדברי האומר בריה בפ"ע הוא שלדבריו לא נחלקו ר"א וחכמים אלא בכלאים אבל בכוי לדברי כולם אותו ואת בנו נוהג בו ואתיא כרשב"ג דאמר מין בהמה הוא ורב חסדא פי' שהבוי שהזכירו חכמי' הוא הכלאים שבא מן התייש ומן הצבי שאמר ר"א ובו נחלקו כדמפרש ואזיל.
אבל רש"י ז"ל כתב ה"ג מן הכוי אין אותו ואת בנו נוהג בו וכן היא בתוספתא ול"ג מן התייש ומן הצביה דא"כ מאי אתא רב חסדא לאשמועי' איזהו כוי וכו'.

אלא הא דתנן כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו במאי עסקינן וכו'. ותמיהא לי ומאי קא קשיא ליה מכוי, דילמא לא רבי אלעזר ולא רבנן אלא רבי יוסי דאית ליה (לקמן חולין פ, א) כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה אם מין חיה, ומשום הכי אין שוחטין ואם שחט אין מכסין, דהא רבי יוסי קתני ליה בהדיא (דתנן) [דתניא] (לקמן חולין פד, ב) רבי יוסי אומר כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו מקל וחומר וכו'. ושמא יש לומר דכל כמה שהיה יכול להעמידה למשנתינו ככולי עלמא מחזר להעמידה ואפילו למאן דאמר שהוא מתיש ומצבי, וצ"ע.

בין לרבנן בין לר' אליעזר לשחטיה ולכסייה צבי ואפילו מקצת צבי. אמרינן לא הוה צריך להאי טעמא אלא לרבנן בלבד, אבל לר' אליעזר אפילו לא הוה סבירא ליה צבי ואפילו מקצת צבי לשחטיה ולכסייה, דהא קא סבר אין חוששין לזרע האב וצבי מעליא הוא אלא משום רבנן נקט ליה, והקשה הרב רבינו שמואל ז"ל מרודוס דהא גבי מתנות לא חשיב כוליה שם להתחייב במתנות אלא במחציתן כדאיתא בסמוך, ואם כן הכא אמאי קא פריך לרבנן לשחטיה ולכסוייה דצבי ואפילו מקצת צבי אמרינן, דהא הוה ליה כדם צבי שנתערב בדם בהמה, ואמרינן בפרק קמא דביצה (ח, ב) לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמם זה בזה אסור לכסותם ביום טוב. ויש לומר דהכא שאני שהרי כל משהו שבו חייב לכסות והוה ליה כמו שיכול לכסות בדקירה אחת, ובההיא דהתם הא אמרינן במה דברים אמורים בשתי דקירות אבל בדקירה אחת חייב לכסות.

ומדרבנן מספקא להו רבי אליעזר מפשט פשיטא ליה אלא הא דתניא וכו'. תימה דאפילו תימא דמספקא ליה לרבי אליעזר, (הכי) [הוי] מצי לאקשויי ליה מהך ברייתא דמתנות כיון דאכתי לא הוה מוקמינן פלוגתייהו בשה ואפילו מקצת שה, ועוד תמיהא לי דאטו עד השתא דאמרינן דרבנן ספוקי מספקא להו מי לא ידעינן דרבי אליעזר מפשט פשיטא ליה, והא ודאי מדקאמר ר' אליעזר דאין אותו ואת בנו נוהג בו בודאי פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב, דאי מספקא הוה ליה (למימ') [למיסר] מספקא מיהא, אלא שיש לומר בזו דאי לאו דרבנן הוה אמינא דר' אליעזר לענין מלקות קאמר אבל לכתחילה אסור וכדאמרינן לקמן בסמוך.

כבר ביארנו שהכלאים הבאים מן התיש עם הרחל או מן הכבש עם העז אותו ואת בנו נוהג בו וכן בכוי נראין הדברים שאין בהמה מתעברת מחיה ולא חיה מבהמה ואף לא בהמה מבהמה שאינה מינה ולא חיה מחיה שאינה מינה אא"כ יש ביניהם קצת דמיון כגון תיש ורחל וכבש עם עז וסוס עם חמורה וכן זאב עם הכלב וכן כלב כופרי עם שועל וכל כיוצא באלו אבל צבי בתישה ותיש בצביה אין הדברים נראין להתעבר זה מזה וחכמת הטבע מעידה לנו כן ולא הוזכרו דברים אלו בתלמוד אלא לדעת ר' אליעזר ובר מחלקתו שהיו סוברים כן וכן התבאר במסכת בכורות ומ"מ לדעת האומר כן צבי הבא על התישה וילדה בן אסור לשחוט תישה ובנה שה אמר רחמנא ובנו כל דהו ומותר לשחוט את הצבי ובנו אפי' לדברי האומר שנוהג בזכרים שה אמר רחמנא ולא צבי ובנו תיש הבא על הצביה וילדה בן מותר לשחוט האם ובנה שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו ומגדולי המחברים אוסרין בזו לכתחלה ואין דבריהם נראין ואב ובנו לדברי האומר שנוהג בזכרים אסור:

תיש הבא על הצביה וילדה בת ואותה בת ילדה בן לדברי האומר חוששין לזרע האב יש לחוש בבת הצביה לדונה בשה ושה אמר רחמנא ואפי' מקצת שה ואסור לשחוט אותה ואת הבן ומ"מ אינו לוקה שמא אין חוששין לזרע האב ולדברי האומר אין חוששין הרי זה צבי ובנו ומותר:

צבי הבא על התישה וילדה בת ואותה בת ילדה בן אסור לשחוט הבת ובנה ואם שחט לוקה שהרי מ"מ אף אם תחוש לזרע האב הרי מ"מ היא שה מצד האם ושה אמר רחמנא ואפי' מקצת שה ומגדולי המחברים כתבו בזו דברים שלא נתבררו לנו:

כבר ידעת שחיה ועוף טעונין כסוי הדם אבל בהמה אינו בתורת כסוי מעתה צבי הבא על התישה וילדה בן ושחטו בחול טעון כסוי שמא חוששין לזרע האב והרי הוא חיה ואין צריך לומר בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחטו בחול שהוא טעון כסוי:

צבי הבא על התישה וילדה בן אין שוחטין אותו ביום טוב שמא חוששין לזרע האב וטעון כסוי ואם שחטו אין מכסין את דמו שמא אין חוששין לזרע האב והרי הוא בהמה ואין טעון כסוי:

תיש הבא על הצביה אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו אע"פ שמ"מ יש בו תורת כסוי שהרי אמו חיה וצבי אמר רחמנא ואפי' מקצת צבי מ"מ הרואה אותו טורח בכסוי גוזר עליו שהוא חיה ומתיר את חלבו ומפני זה אסור לכסות את דמו ביום טוב וכן הדין בכוי והיא בריה בפני עצמה שלא הכריעו בה חכמים אם זכר אם נקבה:

מתנות כהונה ר"ל זרוע לחיים וקיבה אין נוהגין אלא בבהמה כמו שיתבאר ונוהגין בכלאים ר"ל הבא מן הכבש עם העז או מן התיש עם הרחל וכן הכוי חייב במתנות מן הספק:

צבי הבא על התישה וילדה בן הולד חייב בחצי מתנות אבל תיש הבא על הצביה וילדה הולד פטור מכל וכל שהרי אף בחיוב חצי מתנות הבא מצד האב אומר לו הבא ראיה שחוששין לזרע האב וטול:

גמרא אלא לרבנן נהי דקסברי שה כו' לימא ליה אייתי ראיה דחוששין כו' ולא בעי למימר דרבנן ס"ל ודאי חוששין לזרע האב ומתני' דכיסוי הדם כר"א דמספקא ליה כדמסיק דניחא ליה לאוקומי כרבנן וכפרש"י לקמן ולמאי דאסיק דבצבי הבא על התיישה פליגי לא בעי למימר דר"א ס"ל ודאי חוששין דניחא ליה למימר דלא פליגי אלא בשה ומקצת שה אבל בחוששין לכ"ע מספקא ליה ועוד דהשתא דר"א נמי מספקא ליה איכא לאוקמא מתני' דכיסוי הדם נמי כוותיה ובתיש הבא על הצביה ודו"ק:

פרש"י בד"ה אין שוחטין כו' ולדחות י"ט מספק אם שחטו הס"ד ואחר כך מ"ה לשחוט כו' כצ"ל:

בד"ה אי לרבנן דאמרי אין חוששין בר כיסוי הוא עכ"ל כצ"ל:

גמ' חייב במתנות בכוי פטור מן המתנות כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה חוששין לזרע כו' באם הזאת מקצת שה ושה דאמר כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אי לרבנן דאמרי חוששין בר כיסוי הוא כצ"ל:

תוס' בד"ה אילימא דשחטה כו' לתיש ובנו ופליגי אם כו' כצ"ל:

גמ' לעולם בתייש הבא על הצבייה כו' ושה אפילו מקצת שה כו'. קשה דלמא כ"ע לא אמרינן שה אפילו מקצת שה ובצבי הבא על התיישה וילדה כו' ופליגי דרבנן סברי אין חוששין והוי ודאי תייש ור"א סבר חוששין ולא אמרינן מקצת שה י"ל דא"כ למה פליגי בכוי וא"ל [דקמ"ל] דר"א לא סבר מקצת שה דלא אמרינן מקצת שה הוא פשיטא ומקצת שה אמרינן הוי חידוש וק"ל:

בתוס' בד"ה אילימא דשחט לה כו' תימה דלמא דשחט לתייש ובנו כו'. וקשה חדא דרישא ונוהג מן העז ומן הרחל הוי בנקבה וסיפא בזכר ועוד מאי אינו נוהג בכוי מאי תליא בכוי אינו נוהג בתייש [הול"ל] ודו"ק:

גמרא לעולם בתייש הבא על הצבייה וילדה בת ובת ילדה בן. חזינן דיש כלאים שמולידין. אף דפרדה אינה יולדת כדאמרינן בבכורות (ח ב) וכודניתא מי ילדה. וזה דלא כמו ששפטתי בשילוח בספ"ה דאבות דנמר לפי' הרע"ב שנולד מחזיר היער ולביאה אינו מוליד. אולם פי' הרע"ב נסתר מהא דבכורות (ח) כל שתשמישו ועיבורו שוה יולדין זה מזה (ועי' לקמן קכז). ושם מבואר דאין עיבורן שוה:

רש"י ד"ה ה"ג רא"א כו'. ובכוי אין אוא"ב נוהג. כצ"ל וכהגהת רש"ל לקמן בגמרא:

רש"י ד"ה ובנה תייש. שילדה מן התייש. הס"ד ומתחיל דבור שה א"ר:

רש"י ד"ה בשלמא פלגא. דודאי פשיטא לן כו'. כצ"ל:

תד"ה לימא (בסופו). ובהמוכר אה"ב מפורש באורך. פשוט דכוונתם על מש"כ שם (סב ב) בד"ה איתמר. והמציין טעה והטעה אחריו גם את הגרי"פ:

רש"י ד"ה בשלמא פלגא וכו׳ דודאי פשיטא להו כצ"ל:

בין לר"א ובין לרבנן לשחוט ולכסי צבי ואפי' מקצת צבי. ואפי' למאן דס"ל בביצה גזירה משום התרת חלבו י"ל התם קאי הסוגיא לדר' יהודה אמר רב ממלא אדם קופתו עפר. ור' יהודה ס"ל ברי' בפ"ע היא ושפיר אתי למטעי למשרי חלבו אבל בשמעתין הבא מתייש וצבי' ידעו שמכסין משום חלק צבי שבו וחלבו אסור משום חלק תייש שבו דמאי אולמא דהאי מהאי ועיין ט"ז הל' י"ט:

צבי ואפי' מקצת צבי הרמב"ם פ' דהבא מתייש וצביי' אין שוחטין בי"ט ואי שחטו אין מכסין דמו. והקו' מפורסמת הא ס"ל שה ואפי' מקצת שה גבי מתנות ותי' פרישה וב"ח לחלק בין מקצת שה ומקצת צבי דלא אמרינן. והש"ך טען משמעתין דמשמע דמאן דס"ל מקצת שה ה"ה דס"ל מקצת צבי ולפע"ד ליישב דבשלמא מקצת שה הכרח לומר כן דהא קיי"ל זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא הכלאים נמצא בכלל לשון שה דקרא ה"ל כאלו כתיב להדיא שאביו ואמו כבש או עז ואפ"ה אתי או לרבות כלאים הרי שנתערבה מקצת שה וה"ה אם יש בו כח צבי מעורב בו נמי נימא אפי' מקצת שה אמרינן משא"כ לענין כיסוי לא מצינו שום רמז שיהיו חי' דקרא אפי' מקצת חי' ע"כ יש להסתפק אי נילף ממקצת שה או לא זהו סברת הרמב"ם ומ"מ הכא פריך ש"ס שפיר לר"ח לשחוט ולכסי דמקצת צבי היא ולא הו"מ לשנויי ולחלק בין מקצת שה למקצת צבי דע"כ לאו בהאי טעמא אתאי עלה דהא איהו ס"ל דגם לר"א מקצת שה אמרינן ור"א ס"ל בב"ק ע"ד ובבכורות פודין בשה משום דלית לי' הך בנה אב דכ"מ שנאמר שה להוציא כלאים ואפ"ה ס"ל מסברא חצונה דמקצת שה ככל שה וא"כ ה"ה לצבי דמ"ש. ואמנם למסקנא ס"ל בהא פליגי ר"א ורבנן וכ"א לטעמי' אזיל ואי קשי' לפ"ז לר"פ הו"מ לאוקמא פלוגתא דכיסוי ומתנות בתייש הבא על הצבי' ובשה אפי' מקצת לטעמי' אזלי. ובכיסוי הדם היינו טעמי' משום דמספקא במקצת צבי י"ל דס"ל לרמב"ם דר"א דפוטר אכולה מתניתין קאי בין אמתנות ובין אכיסוי וכן משמע בהדיא למעיין במתניתין דבכורים וא"כ מ"ט דר"א דפוטר לגמרי מכיסוי בתייש הבא על הצבי' אם לא נאמר דס"ל בברור חוששין לזרע האב שהוא תיש ונמצא הו"ל רק מקצת צבי ומקצת צבי לא אמרינן לר"א. ואס"ד דברירא לי לר"א דחוששין משום דהו"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים מ"מ כבר כתבתי לעיל דלר"א דמחייב בקורא זכר בשילוח ע"כ ליכא ב' כתובים וא"כ אי ס"ל לר"א חוששין ע"כ ס"ל לחלק לא צריך קרא. וא"כ אם שה דגבי מתנות ל"ל דהרי לחלק לא צריך קרא וע"כ לחייבו במתנות ומ"ט פוטר ר"א במתנות ע"כ משום דמספקא לי' וא"כ קשה אמאי פוטר מכיסוי ולומר דפוטר לא קאי רק אמתנות ולא אכיסוי נראה לר"פ דוחק לכן מוקי בצבי הבא על התיישה דהשתא פוטר מכיסוי משום דברירא לי' דמקצת צבי ל"א ופוטר נמי ממתנות דמקצת שה ל"א דאזיל ר"א לטעמי' כנ"ל ואין לומר דאם שה מרבה למתנות ז"א דמספקא לי' אולי צריך קרא לחלק:

ובמ"ש מיושב מה שמקשין כי היכי דלרבנן מלקין באו"ב משום סברא דמקצת שה אמרינן א"כ לחייב כרת על חלבו של כוי דה"ל מקצת שה. ומשנה שלימה שנינו במס' בכורים דאין חייבין כרת על חלבו ולא אסור אלא מספיקא והתם פלוגתת ר"א ורבנן היא שמיירי מכוי הבא מצבי הבא על התישה למסקנת ר"פ ולהנ"ל ניחא דגבי חלב לא כתיב שה רק שור כשב ועז והתם דומה לצבי דמספקא לן אי אמרינן מקצת ככולו או לא ודוקא בשה זאת להוציא כלאים ואתא או לרבות כלאים בהך אמרינן אפי' מקצת ככולו ולא בשור כשב ועז:

ודע לפמ"ש תוס' בשמעתין לחד תי' דלר"א אליבא דר' יוחנן מודה בחלב משום דרבי רחמנא כל חלב והנה תינח לר"א דס"ל מסברא חצונה מקצת שור כשב ועז לא אמרינן וחלבו מותר אתי כל לרבות לאיסורא אמנם לרבנן דס"ל מקצת כשב ועז אמרינן הי' לנו לומר איפכא אתי כל להתיר החלב מכל וכל וכמ"ש תוס' לקמן פ"ח ע"א ד"ה ור' יהודה ולכאורה י"ל בפשיטות דהא אצטריך כל לרבות חצי שיעור למ"ד לרבות כוי לאיסורא נימא דשקולין הם כוי וחצי שיעור ויבוא שניהם לאיסורא אבל אי נימא דכל אתי להוציא כוי זה אינו במשקל אחד עם ריבוי חצי שיעור לאיסורא וק"ל ואמנם לפי הנ"ל בלאה"נ א"ש דמקצת שור וכשב ועז גם לרבנן ספיקא הוא אי אמרינן או לא ומשו"ה אוסרים חלבו של כוי מספיקא:

ובסברא זו ניחא נמי למ"ש תוס' דמיירי פלוגתתם בתייש הבא על הצבי' ובהכי מיירי נמי מתניתין דבכורים והתם מיירי נמי מכיסוי וקשה אמאי אין שוחטין ביום טוב הא אמו צבי ומקצת צבי ומקצת צבי אמרינן דמה"ט לוקין באו"ב ולפי הנ"ל א"ש דבצבי לא אמרינן הכי אלא בשה וק"ל:

הזרוע והלחיים והקבה. לקמן בפ' הזרוע הקשה הר"ן לפירש"י דר' יוחנן דאמר רבנן מחייבו בכל המתנות קאי אצבי הבא על התישה א"כ תפשוט מהכא מדאיצטרך קרא להני ש"מ חוששין וכבר כתבתי מזה לעיל משו"ה מוקי הר"ן בכוי שהוא ברי' בפ"ע ומסתייע מפסק הרמב"ם ולבסוף הניחו בצ"ע. ולפע"ד ס"ל לרש"י דבהכי פליגי ר"ח ורבנן לרבנן מדמספקו להו אי קאי ריבוי על כוי או אצבי הבא על התישה ס"ל יותר נכון לרבות צבי הבא על התישה בכל המתנות כיון דבלאה"נ אמרינן מקצת שה והשתא בצבי הבא על התישה חייב ממנ"פ בכל המתנות אי חוששין מוקי ריבוי אהכי ואי אין חוששין נוקי קרא אכוי שהוא ברי' בפ"ע ור"א לטעמי' דס"ל בעלמא מקצת שה ל"א נמצא ניחא לי' טפי לאוקמי קרא אכוי שהוא ברי' בפ"ע ולומר דאתא לרבות צבי הבא על התישה אפי' לחצי מתנות ומיושבים דברי רש"י. ואמנם הרמב"ם אפשר נמי דפי' כן כפירש"י אך ס"ל דאינהו לית להו לרבות כוי אך למאי דקיי"ל כהך ברייתא לרבות כוי לענין חלב ודם ללאו עכ"פ א"כ איכא סברא טפי לרבוי לכלהו מתנות ולא להבא מן התיש וצבי והשתא צבי הבא על התישה מחייב בחצי מתנות אך מה שפי' בתייש הבא על הצבי' ולא כלום ק' לפי הנ"ל דהא פסק חוששין לזרע האב ומקצת שה אמרינן וה"ל לחייב בחצי מתנות:

בשלמא פלגא לא יהיב לי' וכו' נראה כשפת יתר ולא הו"ל למימר אלא לימא לי' אייתי ראי' והנלע"ד דלקמן קל"ד ע"א איכא למ"ד בס' מתנות צדק משלך ותן לו וא"כ ליכא לאקשוי כולי האי בפשטות לימא לי' אייתי ראי'. אך הא פשיטא לי' כיון דבעה"ב הוא ודאי בחצי מתנות שמכח האם שהוא הצבי' והכהן אינו אלא ספק באידך חצי מתנות ה"ל כמו ספק ויבם דאמרינן אין ס' מוציא מידי ודאי ובשגם הבעה"ב הוא מוחזק וכולי האי לא אמרינן צדק משלך לכ"ע. עי' לקמן מחלק הש"ס נמי בין פרה בחזקת חייבת או בחזקת פטורה קיימא ע"ש ומשו"ה הניח לכלל דפלגא בודאי לא יהיב וא"כ ה"ל בעה"ב ודאי וכהן ספק והוה נמי מוציא מחברו איכא אידך פלגא נמי לימא בי' הממע"ה. ובזה מיושב קו' תוס' דהוה צריך למימר ר"א מיפשט פשיטא לי' דאל"ה הומ"ל דמיירי בצבי הבא על התיישה ולרבנן חייב בכל המתנות דהשתא הו"ל כהן ודאי ובעה"ב ספק דאע"ג דהו"ל מוציא מחברו מ"מ אמרינן צדק משלך בכה"ג כמו קמה דבחזקת חייבת קיימא ור"א דפוטר לאו מכל וכל רק מהיתרון דלא ס"ל הך סברא ופוטר מחצי מתנות אבל השתא דמפשט לי' דאין חוששין א"כ מ"ט פוטר אפי' מהחצי כולי נמי חייבים. עיין ביבמות וב"ב פ' מי שמת וריש ב"מ תוס' ד"ה זה נוטל רביע וכו' דפליגי תוס' אהך דינא דאין ס' מוציא מידי ודאי. ועפ"י דבריהם יתישבו דברי על נכון דבכה"ג דאיכא נמי צדק משלך מודו תוס' וק"ל:

במאי פליגי בשה ואפי' מקצת שה וכו' עיין לקמן קל"ב ע"ב תוס' ד"ה וצריך וכו' ועיין בב"ק ע"א ד"ה כנפי וכו':

גמרא הכל מודים כו' בי"ד סי' ט"ז סעיף ח' היתה בת הצבי' הזאת נקבה וילדה בן ושחט בת הצבי' ואת בנה לוקה. ופסק זה הוא דברי הרמב"ם. ובסעיף ב' כתב הש"ע ואם נודע ודאי שזה אביו אין שוחטין שניהם ביום אחד ואם שחט אינו לוקה שהדבר ספק אם נוהג בזכרים והוא ג"כ מדברי הרמב"ם והקשו האחרונים הט"ז בס"ק י"ב והש"ך בס"ק י"ז דהוה תרתי דסתרי אהדדי ותירץ הש"ך בשם הב"ח דאף דפשיטא לן דחוששין לזרע האב מ"מ מספקא לן אולי אינו נוהג בזכרים משום דמיעט רחמנא בנו הכרוך אחריו. והנה יש לתמוה דא"כ מאי מקשה הגמ' ולפלגי בחוששין לזרע האב בפלוגתא דחנינא ורבנן. ולפי דברי הב"ח מאי קושיא ודלמא אף דסברי רבנן חוששין לזרע האב מ"מ לא סברי כחנינא דנוהג בזכרים. ונראה דעל כרחך מדברי הגמ' עצמו מוכח דלאו הא בהא תליא דהא קשה דקאמר בצבי הבא על התישה וילדה בת ובת ילדה בן למה נקט בקמא וילדה בת ולמה לא אמר וילדה בן ובן ילד בן ושחט הבן ובנו דהרי לרבנן לפי סברת הש"ך נוהג בזכרים ולמה לא אמר רבותא זו. ואין לומר דהוה אמינא דטעמי' דר"א משום דאינו נוהג בזכרים ולעולם דס"ל חוששין לזרע האב דהרי לפי סברת הש"ך אין לטעות בזה שהרי הא בהא תליא אלא ודאי דלאו הא בהא תליא. ולפי זה קשה למה נקט באחרון וילדה בן כיון דבקמא נקט בת למה נד בדבריו מבת לבן ורש"י באמת פירש דהך בן לאו דוקא והיא גופה קשיא כיון דלאו דוקא הוא למה נקט בן אלא ודאי משום דאי הוה נקט גם בבתרא בת הוה אמינא דכולהו לאו דוקא ונקט בת והה"ד בן דרבנן ס"ל כחנינא לגמרי ולכך דקדק ונקט בבתרא בן ובקמא לא נקט בן מכלל דדוקא נקט לאפוקי מדחנינא. ועל זה מקשה אכתי לנקוט בת ואין לומר דהוה אמינא דלאו דוקא וחכמים לגמרי כחנינא ס"ל א"כ לפלגי בפלוגתא דחנינא ורבנן. ומשני דאכתי הוה אמינא דחכמים כתנינא ס"ל אלא דקמ"ל אליבייהו גם רבותא זו דשה ואפילו מקצת שה לכך דקדק בלשונו וילדה בן למימר דבת דנקט בקמא בדוקא הוא. ובאמת דהוה מצי למימר דאי הוה פליגי בדחנינא ורבנן הוה טעינן בר"א ולמימר אף דס"ל אינו נוהג בזכרים מ"מ מודה דחוששין לזרע האב אלא דניחא ליה למימר דקמ"ל רבותא לרבנן:

אלא דלפי זה שאין זה הכרח לומר דמאן דס"ל חוששין לזרע אב ס"ל כחנינא א"כ קשה קושיית מהר"מ שיף דלמה לא מוקי בצבי הבא על התישה וילדה בת ובת ילדה בן וכ"ע ס"ל מקצת שה לא אמרינן ור"א ס"ל דחוששין לזרע אב ואין כאן רק מקצת שה ורבנן ס"ל אין חוששין ויש כאן כולו שה בשלמא בלא זה הייתי מתרץ עפ"י מה שכתבו התוס' (דף עט ע"א) ד"ה עייל לי דר"א דמספקא לי' ואפ"ה מוקי אם שה לחלק משום דהיא גופא מספקא ליה שמא אין חוששין ובעינן קרא לחלק ע"ש ואי הוה מוקי פלוגתייהו כמהר"מ שיף א"כ על כרחך לר"א ס"ל ודאי חוששין וא"כ אין צריך קרא לחלק ולמה פטר ממתנות ומה ידרוש בקרא דאם שה. אבל השתא שכתבתי דאין זה הכרח וא"כ אף מאן דסבר חוששין מ"מ אינו סובר כחנינא דנוהג בזכרים וצריך קרא לחלק והדרא קושיית מהר"מ שיף לדוכתא אלא דקשיא גם בלא זה מי ניחא והא תירוץ של התוס' דמש"ה פטר ר"א משום דמספקא ליה אי אתי קרא לחלק או לחייב במתנו' משה פטר ר"א דהמע"ה תירוץ זה אין לו שחר רק לאוקימתא דר' יוחנן דמוקי בתיש הבא על הצבי' וכמ"ש מהרש"א אבל לסוגיא דילן דמוקי בצבי הבא על התישה א"כ קשה לר"א ממ"נ חייב במתנות דאי אין חוששין א"כ כולו תיש הוא ואי חוששין א"כ א"צ ר"א לחלק ונתחייב עקרא דאם שה אלא על כרחך דסוגיא דהכא לא ס"ל דרשה דאם שה כלל:

ואומר אני דיש לתרץ קושיית מהרמש"יף דוקא לדרכנו שאין הכרח לתלות חששת זרע האב בדינו של חנינא ולפי זה ממילא לא קשיא קושיית התוס' כלל דשפיר מספקא לי' לר"א ואעפ"כ בעי קרא לחלק וסוגיא דילן ידע מקרא דאם שה ואעפ"כ שפיר תמה בתיש הבא על הצבי' דלרבנן למה יתחייב נימא אייתי ראי' דחוששין משום דקרא דאם שה יש לפנינו וימר דקאי אצבי הבא על התישה להורות דחייב בכל המתנות ולהורות דאין חוששין לזרע אב אי נמי יש לאוקמי בתיש הבא על הצבי' לחייבו בחצי המתנות ולהורות דחוששין לזרע אב ולפי' פסק בתיש הבא על הצבי' פטור לגמרי ובצבי הבא על התישה חייב עכ"פ בחצי מתנות דממ"נ אי קרא לצבי הבא על התישה א"כ מחייבו בכולהו ואי לתיש הבא על הצבי' לחייבו בחצי א"כ ק"ו בצבי הבא על התישה שחייב בחציין והנה אם נימא ספק אם חוששין לזרע האב אין צריך לימוד מנ"ל לחוש דעכ"פ כיון שאין לנו לימוד לכך אנחנו מסופקים שהרי גם להיפך אין לנו לימוד שאין חוששין אבל מאן דס"ל בבירור שחוששין על כרחך צריך לימוד על זה והנה לחנינא כיון דדריש אותו שנוהג בזכרים ממילא מוכח שחוששין לזרע אב אבל מאן דס"ל שאינו נוהג בזכרים ויסבור בודאי שחוששין לזרע אב על כרחך צריך לימוד על זה מקרא. ואומר אני שיש לפנינו למילף מדכתיב באותו ואת בנו ושור או שה ולמה לא כללינהו בחד ונכתוב ובהמה אותו ואת בנה לא תשחטו ואין לומר דהוה ילפינן בהמה משבת ואפילו חי' ועוף שהרי בענינא דקדשים כתיב ועוד כיון דלא מצינן לרבויי בהמה טמאה שהרי אין שחיטה שייך בטמאה לא ילפינן משבת ועיין בתוס' (בדף עח ע"א) בד"ה ועוד שה כתיב וכו' בשלמא לחנינא אין זה קושיא משום דבעי למכתב אותו לשון זכר למימר שנוהג בזכרים ואי הוה כתיב בהמה לא שייך למכתב לשון זכר כי אם אותה לשון נקבה אבל לרבנן דס"ל שאינו נוהג בזכרים קשיא ואין לומר משום דבעי למכתב או לרבות כלאים לכך צריך לכתוב שור או שה זה אינו דהרי לרבנן אותו לחלק ואו לכלאים ואי הוה כתיב בהמה לא בעינן קרא לחלק ואייתר אותה לכלאים אלא ודאי מוכח כדברי הב"ח והפרישה ששה משמע מקצת שה אבל היכא דכתיב בתורה על מין הכולל כמו בכיסוי הדם דכתיב חי' לא אמרינן צבי אפילו מקצת צבי אלא בעינן חי' גמורה משני צדדים וכן באותו ואת בנו השתא דכתיב פרטיים שור ושה אמרינן אפילו מקצת שה אבל אי הוה כתיב בהמה הוה בעינן בהמה גמורה משני צדדים. ואין להקשות א"כ ל"ל או לרבו' כלאים ותיפוק לי' מדכתיב שור ושה ולא כתיב בהמה אלא על כרחך מקצת שה וא"כ על כרחך כלאים הוא. יש לומר דהא ודאי אי אפשר לומר שה מקצת שה אם לא היכא שכבר ריבתה התורה כלאים אבל אי לאו הכי אי אפשר לפרש בשה ההיפוך ממשמעותו דהרי זה בנה אב כל מקום שנאמר שה להוציא כלאים כדאמר רבא בריש פירקין אלא היכא שכבר ריבתה התורה כלאים שוב אמרינן דבהמה בהמה גמורה משמע ואף דאיתרבי כלאים היינו משני מיני בהמות אבל שה משמע אפילו מקצת שה דהיינו כיון שכבר איתרבו כלאים אמרינן אפילו מקצת שה שאפילו כלאים מצבי ומתיש משמע:

וכיון דלהכי לא כתיב בהמה להורות דמקצת שה משמע אם כן על כרחך מוכח דחוששין לזרע האב דאל"כ לא משכחת לה מקצת שה כלל ומעתה שפיר נוכל לומר דרבנן דר"א אף דס"ל חוששין לזרע אב אפילו ללקות מ"מ לא ס"ל כחנינא דנוהג בזכרים ודרשי אותו לחלק. אבל אם נוקי כמהרמש"יף דר"א ס"ל חוששין לזרע האב וס"ל שה אפילו מקצת שה לא אמרינן א"כ ליכא למימר דנפקא ליה דחוששין לזרע האב מכח ילפותא דיליה מדלא כתיב בהמה דא"כ איך מצי סבר שה ולא מקצת שה אלא ודאי הוינן צריכין למימר דס"ל כחנינא דנוהג בזכרים ומשם יליף דחוששין לזרע האב וא"כ על כרחך כיון דכחנינא ס"ל א"כ לא צריך קרא לחלק ואם שה על כרחך לחייב במתנות וא"כ למה פוטר ר"א ממתנות הרי בין צבי הבא על התישה ובין תיש הבא על הצבי' רחמנא רבי' עכ"פ לחצי מתנות ולדידיה צבי הבא על התישה ותיש הבא על הצבי' שוים הם כיון דסבר חיישינן לזרע האב אפילו להקל ולכך אין מקום לאוקימתא דמהר"ם שי"ף בשמעתין:

אלא דקשה כיון דסבר ר"א אין חוששין א"כ קשה לכתוב בהמה ולדידיה ליכא למימר דלהכי כתיב שה משום דמשמע אפילו מקצת שה שהרי כיון דסובר אין חוששין ממילא סובר שה ולא מקצת שה יש לומר דסובר כדרשת הברייתא בת"כ שמביא הרי"ף והרא"ש דיש ללמוד חי' בק"ו ומה בהמה שאינה חייבת בכיסוי דם חייבת באותו ואת בנו חי' לא כ"ש ואיצטרך שור למעוטי חי' ואכתי איכא למילף עוף בק"ו שחייב בשילוח הקן שיהיה חייב באותו ואת בנו ואיצטרך שה למעוטי עופות. ואני אומר דודאי גמרא דידן לא סבר כדרשת הת"כ דהרי לגמרא דידן איצטרך שור להפסיק הענין שלא תאמר דוקא בקדשים ולא בחולין וא"כ אף דכתיב שור ליכא למעוטי חיה ואיצטרך שה למעוטי חיה ומנ"ל למעוטי עופות אלא ודאי סוגיא דתלמודא סבר כסברת התוס' בד"ה ועוד (דף עח ע"א) דכיון דכתיב בענינא דקדשים ממילא ממועט חי'. ולפי זה ממילא אימעטי גם שאר עופות וממילא גם תורים ובני יונה ליכא ק"ו דהרי שאר עופות יוכיחו דחייבין בשילוח הקן ואפ"ה אין או"ב נוהג בהו ור"א סובר כדרשת הת"כ:

ועוד נלע"ד טעם אחר לתלמודא דידן דלא חשוב ק"ו זה לק"ו כלל משום דאיכא למפרך מה לבהמות שכן מתנות נוהג בהו משא"כ חיה ועוף שהרי במתנות ג"כ כתיב שור ושה ובאמת צ"ע לי על הת"כ שרצה למילף ק"ו זה ובגוף קושייתו של מהרמשי"ף נלע"ד לתרץ וכמו שתירץ הוא עצמו דא"כ נפלגו בפלוגתא דחנינא ורבנן ונימא ר"א נוהג בזכרים ורבנן נימרו אינו נוהג בזכרים. אלא דאכתי הוה אמינא אף דסבר ר"א נוהג בזכרים מ"מ שה אפילו מקצת שה אמרינן. ומ"ש מהרמשי"ף בזה שהוא סברא חיצונה הוא דחוק אמנם נלע"ד בזה דהרי חזינן עתה לפי האמת דקאמר דאי הוה פליגי בפלוגתא דחנינא הוה אמינא בהא אפילו רבנן מודו דמקצת שה לא אמרינן קמ"ל וקשה הרי השתא נטעה בדברי ר"א ולומר דס"ל חוששין לזרע האב אלא דסבר שה ולא מקצת שה אלא על כרחך צ"ל דיותר ניחא למהדר ארבותא דרבנן מלמהדר ארבותא דר"א א"כ אי הוה מוקי כמהרמשי"ף ודאי דהוה קשה ליפלגי בפלוגתא דחנינא ורבנן להורות רבותייהו דרבנן דאין חוששין לזרע האב דהשתא איכא למטעי דס"ל חוששין אלא דס"ל אפילו מקצת שה ולמה יטריח להשמיע רבותא דר"א ולא יטריח להשמיע רבותא דרבנן ואם אנו רוצין לחזק קושיית מהרמשי"ף צריכין אנו לומר בשלמא עתה דמוקי רבנן כחנינא יותר ניחא ליה להשמיע רבותא דרבנן דהלכתא כוותייהו אבל אי הוה מוקי כמהרמשי"ף ואז ר"א סובר כחנינא ואז הוה הלכתא כר"א דשמואל פסיק כחנינא א"כ יותר ניחא להודיע רבותא אליבא דר"א ושפיר קמה קושיית מהרמשי"ף אלא דלפי זה דהלכתא כחנינא וכדפסיק שמואל ודלא כר' אבא דאמר לשמעיה וכו' א"כ קושיית מהרמשי"ף מעיקרא ליתא דמהי תיתי נוקי רבנן דר"א דלא כהלכתא ור"א נוקי כהלכתא אדרבא יותר ניחא לאוקמי רבנן כהלכתא:

עוד נלע"ד לתרץ קושיית מהרמשי"ף וכאשר נדקדק עוד בדברי ר"א דאמר כלאים הבא מן העז ומן הרחל או"ב נוהג בו וכו' לפי מה דאסיק אדעתא מעיקרא דר"א ס"ל ודאי אין חוששין לזרע האב א"כ למה לי הבא מן העז ומן הרחל שיהיו שניהם בהמה הא באם לחוד תליא מלתא ואפילו האב צבי לית לן בה וכולו שה הוא והוה ליה לר"א למימר כלאים שאמו עז או רחל או"ב נוהג בו אבל תרוייהו ל"ל בשלמא למסקנא דר"א מספק' ליה בעינן תרוייהו למלקות דבאם לחוד איסורא איכא ומלקות ליכא. ובזה היה נלע"ד לתרץ מסקנא דמוקי פלוגתייהו בשה ואפילו מקצת שה ומוקי פלוגתא רחוקה דרבנן ס"ל ודאי שה ואפילו מקצת שה ור"א ס"ל להיפך דודאי לא אמרינן שה ואפילו מקצת שה והא ודאי בסברא פליגי דליכא למימר דחד מנייהו יש לו לימוד מקרא על סברתו ואידך מוקי הך קרא ללימוד אחריני דממ"נ אם יש לרבנן לימוד דשה אפילו מקצת איך מספקי אי חוששין לזרע האב הא ודאי חוששין דאל"כ ליכא מקצת שה בעולם כלל ואי ר"א יש לו ללמוד דלא אמרינן מקצת שה א"כ ג"כ קשה איך מסופק אי חוששין הא ודאי חוששין מדאיצטרך קרא דלא נימא מקצת שה וכו' אלא ודאי בסברא פליגי ואיך שייך סברות הפוכות מצד לצד ויותר ניחא למימר דרבנן ס"ל שה ואפילו מקצת שה ור"א מספקא ליה ובזה עלה על דעתי לפרש דברי הב"י בי"ד סימן ס"א דרוצה לקיים הגירסא שדחה רש"י בשמעתין בד"ה ה"ג ר"א אומר כלאים הבא מן העז וכו' וכתב הב"י דשפר גרסינן בדברי ר"א מן התיש ומן הצביה וכו' ורב תסדא אתי לאשמעינן דדוקא בתיש הבא על הצבי' פליגי ולאפוקי מרב פפא דמוקי פלוגתייהו גם בצבי הבא על התישה והנה דבריו צריכין תבלין דאיך ומה יאמר רב חסדא דבצבי הבא על התישה לא פליגי ומה היא סברתו וצריך לומר דרב חסדא ס"ל דר"א בתרתי מספקא ליה מספקא ליה בחוששין ומספקא ליה אם שה ואפילו מקצת שה ולכך בתיש הבא על הצבי' שפר פליגי דרבנן לאיסורא דלמא חוששין ושה אפילו מקצת שה אמרינן ואסור ור"א מתיר מטעם ס"ס שמא אין חוששין ואת"ל חוששין דלמא שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן אבל בצבי הבא על התישה ליכא פלוגתא דגם לר"א לוקה שס"ס בודאי חשיב ויש כאן ס"ס לחייבו מלקות שמא אין חוששין וכולה שה הוא ואת"ל חוששין שמא שה ואפילו מקצת שה ובודאי לוקין מטעם ס"ס שהרי סוקלין על החזקה ורובא עדיף מחזקה וס"ס עדיף מרובא כמו שכתב הרשב"א בתשובה:

ודברי התוס' (בדף עט ע"א) ד"ה עייל וכו' שכתבו דלר' יוחנן הא דלא פליג ר"א על מה דאסר ת"ק חלבו כחלב בהמה היינו דגם שה אפילו מקצת שה מספקא ליה ולכ אסור חלבו והכא באו"ב פליגי בצבי הבא על תישה ולמלקות ע"ש בתוס' ואני אומר תרתי תמיהי חזינא הכא בדבריהם שמה שכתבו שר"א אוסר החלב תמיה לי למה לא יהיה מותר מס"ס שמא אין חוששין ואין כאן שה כלל ואת"ל חוששין שה ואפילו מקצת לא אמרינן. ומה שכתבו דצבי הבא על התישה פליג ר"א למלקות ג"כ תמוה דלמה לא יתחייב גם לר"א מלקות מטעם ס"ם:

ו והנה לפי מה שכתבתי דלרב חסדא ס"ל גם בשה ואפילו מקצת שה מסופק ר"א א"כ קשה הא במתנות לא משכחת אלא בצבי הבא על התישה וא"כ למה פטר ר"א והלא יש כאן ס"ם יש לומר דס"ס הוא רק כחו כמו רוב והרשב"א בתשובה ג"כ כתב דס"ס אלים כרוב ואולי עדיף מרובא אלא דלא בריר ליה דס"ס אלים מרובא ולהוציא ממון אין הולכין אחר הרוב:

ונחזור לדברינו שעכ"פ על רב פפא קשה מי הכריחו לעשוה פלוגתא רחוקה ולמימר דפליגי בין בתיש הבא על הצבי' ובין בצבי הבא על התישה ומה חסר לו אם היה ממעט המחלוקת ומפרש דר"א מספקוא ליה גם בשה וכו' בשלמא לדעת הפוסקים דבדבר שיש לו מתירין לא מהני ס"ס עיין בסימן ק"ט סעיף ת' בהג"ה א"כ אי הוה אמרינן דר"א מספקא ליה א"כ אין כאן פלוגתא כלל דבתיש הבא על הצבי' אפילו לרבנן ליכא מלקות. ואיסורא איכא אפילו לר"א אף דאיכא ס"ס מ"מ דבר שיש לו מתירין הוא שהרי למחר ישחטנו בהיתר ובצבי הבא על התישה לוקה גם לר"א מטעם ס"ס ואין לומר דנוקי להיפך דרבנן מספקא להו אם אמרינן שה וכו' ור"א ס"ל דודאי לא אמרינן שה ואפילו מקצת שה זה אינו דשתי תשובות בדבר חדא דא"כ לא נייתר צבחר דאכתי בתרתי פליגי דבתיש הבא על הצבי' פליגי לאיסורא דלרבנן אסור דס"ס לא מהני אא שיש לו מתירין ולר"א מותר שהרי לדידיה ודאי דלא אמרינן שה ואפילו מקצת שה. ובצבי הבא על התישה לרבנן לוקה מטעם ס"ס שמא אין חוששין לזרע האב כלל וכולה שה הוא ואת"ל חוששין שמא שה ואפילו מקצת שה ולר"א מלקות ליכא דשמא חוששין וממילא שוב לא אמרינן שה ואפילו מקצת שה. ועוד דאיך אפשר לומר דרבנן מספקא להו בשה ואפילו מקצת שה א"כ למה מחייבו במתנות אבל להפוסקים דס"ל דאמרינן ס"ס בדבר שיש לו מתירין קשיא למה הרחיק רב פפא פלוגתייהו בתרתי ולמה לא מוקי דר"א מספקא ליה וכדמוקי רב חסדא לדברי הב"י:

אמנם לפי מ"ש ניחא דא"כ לר"א באמו רחל לחוד אף שאביו צבי לקי ג"כ מטעם ס"ס א"כ למה אמר ר"א כלאים הבא מן העז ומן הרחל וכו' והלא באם לחוד סגי אפילו למלקות אלא ודאי דפשיטא ליה לר"א דשה ואפילו מקצת שה לא אמרינן ולכך למלקות בעינן דוקא כלאים הבא מן העז ומן הרחל. וכל זה למסקנא אבל לפי מה דאסיק אדעתא מעיקרא דלר"א פשיטא ליה דאין חוששין א"כ קשה למה לי עז ורחל באם לחוד סגי:

ונלע"ד דר"א רבותא קמ"ל דאף דס"ל לר"א אין חוששין לזרע האב וא"כ אינו נוהג בזכרים מ"מ אסור לשחוט האב ובנו מדרבנן כיון שהאם ובנה אסור מדאורייתא גזרינן אב אטו אם והכי קאמר כלאים הבא מן העז ומן הרחל או"ב נוהג בו אפילו באב כוי דהיינו הבא מן התיש ומן הצבי' וילדה בת ובת זאת בא עליה תיש גמור וילדה בן אין או"ב נוהג בו לא באב ולא באם ואף שאביו הוא תיש גמור ובנו הרי סגי בבנו כל דהו מ"מ הרי חנינא ס"ל אינו נוהג בזכרים וכאן לגזור אב אטו אם שהרי גם האם אין או"ב נוהג בה דלא חיישינן לזרע האב ואין כאן שה. ובזה ניחא דקאמר אי הוה פליגי בפלוגתא דחנינא הוה אמינא דבהא אפילו רבנן מודו דשה אפילו מקצת לא אמרינן קמ"ל וקשה להנך פוסקים דפסקי כר' אבא דאין חוששין לזרע האב א"כ למה השגיח על רבותא דרבנן שהוא שלא אליבא דהלכתא הוה ליה להשגיח על רבותא דר"א שהרי עתה יש לטעות בדברי ר"א שס"ל רק דשה ולא מקצת שה אבל מנ"ל דס"ל דלא חיישינן לזרע האב ויתר הוה להו לאפלוגי בפלוגתא דחנינא אמנם לפי מ"ש גם לר"ח כבר מוכח דאין חוששין שהרי הוא אומר אין או"ב נוהג לא באב ולא באם:

ומעתה גם קושיית מהרמשי"ף ליתא דאי הוה מוקי בצבי הבא על התישה וילדה וכו' א"כ איך אמר שאין או"ב נוהג אפילו באב והרי הוא ס"ל דחוששין לזרע האב וא"כ ס"ל כחנינא דנוהג בזכרים. אלא אי הוה מוקי לה בכוי בן כוי שחזר צבי ובא על בת תישה זו וזה דוחק. אלא דקשיא על ידי מה אנו מוכרחין לכל זה הכל מדנקט ר"א מן העז ומן הרחל וכל זה דחיק לן השתא דס"ל לר"א אין חוששין אבל אי הוה מוקמינן דס"ל לר"א חוששין א"כ בלא"ה ניחא מה דנקט מן העז ומן הרחל וא"כ נשאר קושיית מהרמשי"ף. ועכ"פ יצא לנו ממה שכתבנו דהא דנקט ר"א מן העז ומן הרחל היינו למימר דאז אפילו האב אסור גזרה אטו האם וא"כ מכלל שאם האם לבדה רחל לא אסרינן האב שהוא צבי ובנו אטו האם עם בנה אף שהאם עם בנה אסור מן התורה לפי שצבי אטו בהמה לא גזרינן א"כ קשיא על הרמב"ם שפסק וכן פסק בש"ע סימן ט"ז סעיף ח' תיש שבא על הצבי אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה הרי שאפילו בצבי' ממש גזרינן אטו רחל ואמנם חוץ לדרכנו נ"ל שיצא לו להרמב"ם דין שלו שהיה קשה לו קושיית מהרמשי"ף אלא ודאי אי ס"ד דס"ל לר"א חוששין לזרע האב א"כ בת תישה זו שילדה בן אי מתיש ילדה אותו לא היה לו לר"א להתיר לשחוט האם עם בנה גזרה אטו האב עם בנו ואף שהאם צבי' היא לר"א שהרי ס"ל שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן ואין לומר דבאמת ר"א לא פליג רק למלקות וא"כ לרבנן לוקין ופשיטא להו דאין חוששין לזרע האב א"כ היכי משכחת לרבנן ספק בכיסוי שלא יכסה ביו"ט ולא ישחוט:

ולפי זה נשאר התימה של התוס' בד"ה אילימא דבל"ז אמרתי שאין מקום לקושיית התוספות דאיך נוקי בשחט התיש ובנו וטעמו דר"א משום שאינו נוהג בזכרים א"כ למה אמר ר"א כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו מה ענין כוי לכאן והלא אין הטעם כלל משום כוי ואפילו בבהמה גמורה ס"ל כן ומ"ש התוספות דקמ"ל דבנו ואפילו כל דהו יפה כתבו לפרש דברי חכמים דנקטו בדבריהם כוי אבל דברי ר"א אין להם פירוש אבל לפי מ"ש ניחא דבבהמה גמורה מודה ר"א דגם באב אסור גזרה אטו האם אבל כאן שהאם היא צבי' אין או"ב נוהג באב אפילו מדרבנן שאין כאן טעם לגזור באב אטו האם שהאם עצמה מותרת דצבי ובנו לא אמר רחמנא כלל. ולפי זה אם נקיים דברי התוס' הללו נדחו דברי התוס' בדבור שאחריו ד"ה ור' אליעזר סבר וכו' הו"מ למימר דכ"ע חוששין ובשה אפילו מקצת שה פליגי ואפילו בצבי הבא על התישה וכו' ולפי מ"ש אי אפשר לאוקמי בכך דא"כ אם אותה הבת שחזרה וילדה אם ילדה מן התיש היה לר"א לגזור אם ובנה אטו אב ובנו שאסור מן התורה כיון שסובר ר"א חוששין לזרע האב:

עוד נלע"ד לתרץ קושיית מהרמשי"ף דאיך נוקי דרבנן ס"ל אין חוששין וס"ל שה ולא מקצת שה א"כ נוקי משנה דביכורים דמחייבי רבנן בכיסוי ובמתנות ממ"נ אם האם תיש ליכא כיסוי ואם האם צבי' ליכא מתניתין ואם נימא דרבנן מספקא להו אם חוששין ור"א פשיטא ליה דחוששין א"כ כיון דרבנן מספקא להו ושה אפילו מקצת לא ס"ל פשיטא דקשה איך משכחת לרבנן דחייב במתנות כלל:

אלא דקשיא גם לפי המסקנא דמוקי דרבנן ור"א מספקא להו אי חוששין וכו' וא"כ על כרחך משנה דביכורים בצבי הבא על תישה ולכך הכיסוי ספק וחייב בחצי מתנות לרבנן ממ"נ וכדמסיק רב פפא דבכיסוי ומתנות לא משכחת אלא בצבי הבא על התישה א"כ היא גופה קשיא איך קאמר שם במשנה דאין חייבים על חלבו כרת ולמה לא יתחייב על חלבו כרת והרי שה אפילו מקצת שה אמרינן לרבנן והרי זה עכ"פ מקצת שה הוא שהרי לזרע האם ודאי חוששין:

ונראה בזה תרי טעמי וכאשר נדקדק עוד במשנה ההיא דקאמר ואין חייבים על חלבו כרת ודברים אלו מרפסין איגרין כיון שמטעם ספק הוא א"כ בא התנא לאורויי לקב"ה שלא יעניש כרת מספק ומי איכא ספיקא כמה שמיא וקמי שמיא גליא אם בהמה הוא חייב ג"כ כרת והתיו"ט נדחק מאד בזה לומר אף דקמי שמיא גליא שהוא בהמה מ"מ כיון שלהאוכל עצמו ספק אי אפשר להענישו כרת שהוא שוגג בזה ודברים אלו אין להם שחר הלא אפילו חלב בהמה גמורה אם אכלו ולא ידע בשעת אכילה בודאי אם הוא חלב בהמה אינו ענוש כרת וכי איצטריך לתנא לאורויי לקב"ה שלא יעניש על השוגג או על הטועה והברטנורא נתחכם בזה לומר שכוונת התנא שאינו חייב על שגגתו חטאת ויפה כיוון אבל על התנא קשה למה לו כל הדוחק הזה והיה לו לומר ואם אכלו אינו לוקה שהוא דבר דשייך להורות להבית דין איך יתנהגו מאשר יאמר דבר המגיע לשמים ועוד שזה רבותא יותר שאפילו מלקות אינו חייב:

ונראה ע"פ מה שהקדמתי בתחלת דברי ע"פ מה שכתב הב"ח והדרישה לחלק בין שה ואפילו מקצת שה ובין צבי אפילו מקצת צבי והסברתי דבריהם שיש חילוק בין פרט לכלל דבפרט דפרט הכתוב המין בהדיא שור או כשב או עז יהיה מה שיהיה אמרינן אפילו מקצת אבל בכיסוי הדם דלא כתיב פרט רק כתיב כלל ציד חי' ולא פרט חיות פרטות צבי וכדומה בעינן חי' גמורה ומינה דגם היכא דכתיב בהמה ג"כ בעינן בהמה גמורה והוכחתי הדבר מדסבר התנא חוששין לזרע האב ובזכרים על כרחך לא ס"ל כחנינא דס"ל נוהג בזכרים שהרי דריש קרא לחלק וא"כ מנ"ל דחוששין לזרע האב אלא מדכתיב שה ולא כתיב בהמה וכנ"ל מוכח דאפילו מקצת שה וממילא מוכח דחוששין לזרע האב וממילא מוכח דהיכא דכתיב לשון כלל חי' או בהמה לא אמרינן אפילו מקצת ולפי זה בחלב לענין הלאו של חלב כתיב פרטי כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו אמרינן כשב ואפילו מקצת כשב אבל בעונש כרת כתיב בסיפיה דקרא כי כל אוכל חלב מן הבהמה וכו' ונכרתה וא"כ כתיב כלל בהמה לא אמרינן מקצת בהמה ככל בהמה וא"כ כיון דמשנה דבכורים איירי בצבי הבא על התישה ועכ"פ מקצת שה הוא לא היה יכול לומר ואם אכלו אינו לוקה דשפיר לקי דהרי עכ"פ מקצת שה הוא מצד אמו ובמלקות אמרינן שה ואפילו מקצת שה אבל אמר ואם אכלו אינו ענוש כרת דשם כתיב בהמה ולא אמרינן מקצת בהמה ככולה:

ובזה נבוא על נכון על דברי הרמב"ם שפסק בתיש הבא על הצבי' וילדה בת ובת ילדה בן שאם שחט הבת לוקה וא"כ פסק חוששין לזרע האב וגם שה אפילו מקצת שה ובפלוגתא דחנינא פסק שאסור לשחוט האב ובנו ואם שחט אינו לוקה שיש ספק אם נוהג בזכרים. ופסק בכיסוי הדם שאין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחט לא יכסה דמו וגם בחול פסק שיכסה בלא ברכה ולא חילק כלל בין תיש הבא על הצביה ובין צבי הבא על התישה. וקצת אחרונים רצו לחלק דשה ואפילו מקצת שה אמרינן אבל בצבי מסופק הרמב"ם אי אמרינן אפי' מקצת צבי והקשה הש"ך עליהם בסימן ט"ז ס"ק י"ז שהוא נגד סוגיא דשמעתין דמדמה צבי מקצת צבי לשה מקצת שה דאל"כ לא היה מקשה כלום מכיסוי הדם על או"ב ובחלב פסק הרמב"ם בפ"ק דמ"א הלכה י"ג כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו ולא חילק בין אמו רחלה או אמו צבי':

ונראה דודאי לחלק בין שה למקצת שה ובין צבי למקצת צבי בלי ראיה מהכתוב מהי תיתי לחלק אבל כבר כתבתי מקום לחלק מדכתיב באו"ב שור או שה ולא כתיב בהמה אלא להורות דוקא שה אמרינן ואפילו מקצת אבל לא בבהמה ומינה דהה"ד בכיסוי הדם דכתיב חיה לא אמרינן ולפי זה אם זה הוא כוונת התנא א"כ פשיטא דלא משכחת ספק בצבי כיון דעכשיו אנו קיימינן דברור לו להתנא דחוששין לזרע אב א"כ תמיד פטור מכיסוי שהרי הוא רק מקצת צבי אלא ודאי דהתנא דהכא לפי ס"ד דהשתא עומד בשטת הת"כ דבעינן שור ושה לאפוקי מחיה ועוף דלא נימא ק"ו מטעם שחייבין בכיסוי ובשלוח הקן וא"כ לפי זה מקצת צבי ומקצת שה שוים ושפיר הקשה לרבנן לשחוט ולכסי:

אבל הרמב"ם מספקא ליה אי הלכה כחנינא ואז ממילא חוששין לזרע האב ואז אין קושיא דלכתוב בהמה שהרי צריך לכתוב אותו לשון זכר ואז בכל מקום אמרינן בין בבהמה ובין בחיה בכל מצות האמורות מקצת בהמה או מקצת חיה ככולה או אין הלכה כחנינא. ואז קשיא לן נכתוב בהמה וצ"ל דרצה לגלות שה ואפילו מקצת שה וסובר הרמב"ם שזהו מייתורא ומדאיצטריך לייתר קרא על זה סובר הרמב"ם לא כמו שכתבתי אני לעיל לפרש המשנה דביכורים לחלק בין כלל לפרט אלא סובר הרמב"ם דוקא כאן גלי רחמנא מקצת שה אבל לא במקום אחר. ולכך סובר הרמב"ם דבאו"ב עכ"פ בין כך ובין כך חוששין לזרע האב ושה אפילו מקצת שה ולכך פוסק בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן דלוקה וסובר דסוגיא דהכא דאמר דרבנן מספקא להו אי חוששין הוא רק מטעם קושיא דכיסוי דם וכל זה למאן דאמר בביצה שהטעם הוא משום אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק אבל למסקנא דביצה שהטעם שמא יבוא להתיר חלבו א"כ אף דפשיטא לן שחוששין לזרע האב וגם פשיטא לן דצבי אפילו מקצת צבי מ"מ שני המצות נוהגות בו שצבי ואפילו מקצת צבי וחייב בכיסוי וגם שה אפילו מקצת שה וחלבו אסור ולכך בשום אופן אינו מכסהו ביום טוב שלא להתיר חלבו וא"כ אין לנו הכרח לומר דמספקא לרבנן:

וגם הרמב"ם לשטתו בלאו הכי יפה פסק שתמיד הכיסוי ספק לפי שאם הלכה כחנינא אז בכל מקום אמרינן מקצתו ככולו וחייב בכיסוי ואם אין הלכה כחנינא א"כ אייתר שור או שה דאו"ב לומר מקצת שה ככולו ומדאיצטריך קרא כאן מכלל דבכל מקום לא אמרינן מקצתו ככולו ואז א"צ כיסוי ובחלב פסק חלבו אסור ואין לוקין מטעם שאם אין הלכה כחנינא אז דוקא באו"ב אייתר שה למקצת שה ולא בשום מקום אחר ולכך אין לוקין. ובמתנות פסק בצבי הבא על התישה שחייב במתנות מדכתיב אם שה ובתיש הבא על הצבי' פטור לגמרי: