חולין עז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עז - ב

אי לטומאת נבלות נסתפק רבי יצחק בר נפחא, הרי אף את דין זה תנינא.

ועתה מבארת הגמרא היכן שנינו הלכות אלו:

טומאת אוכלין אין העור מיטמא, דתניא: העור והשליא אין מטמאין טומאת אוכלין. ^[406] עור ששלקו, והשליא שחישב עליה - מטמאין טומאת אוכלין. ^[407] ואם כן, מפורש שעור ששלקו מקבל טומאה.

ומביאה הגמרא את הברייתא שמתבאר בה דין טומאת נבלות:

טומאת נבילות נמי תנינא, שהרי שנינו על שנאמר "כל הנוגע בנבלתה" - בנבלתה ולא בעור שלה. ^[408] ולא בעצמות שלה, ולא בגידין ולא בקרנים ולא בטלפים. אלא בשר הנבלה בלבד, הוא שמטמא.

ועל כך אמר רבה בר רב חנא: דרשות ומיעוטין אלו, לא נצרכה, לא נאמרו אלא רק למקרה שעשאן ציקי קדרה. שבישלן הרבה עם תבלינים, וקרובים הם למאכל ודומים לבשר. ועל כך חידשה התורה שאינם מקבלים טומאה. לפי שהיה מקום לומר שדינם הוא כבשר ומקבלים טומאה. אך על עור שבישלו סתם ולא באופן זה, אין מקום לומר שיקבל טומאה, ולכן המיעוט נאמר רק בכך. ^[409] מדברי הברייתות הללו עולה, שעור ששלקו רבות, מקבל טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות. ושוב יש להבין במה הסתפק רבי יצחק בר נפחא?

מבארת הגמרא: לעולם, ספיקו הוא על טומאת אוכלין. ואף ששנינו בברייתא שבבישול מרובה מקבל טומאה,

שאני עור חמור, דמאיס. ומשום כך יש ספק בדבר אם דינו ככל עור שנתבשל ויקבל טומאת אוכלים, או שמשום מיאוסו אינו מקבל טומאה.

שנינו במשנתנו: שליא שיצתה מקצתה, אסורה באכילה.

אמר רבי אלעזר: איסור זה של השליא, לא שנו אותו אלא כשאין עמה ולד בחלק שנשאר בפנים הבהמה אלא רק מיחוי הוולד בלבד נמצא שם. ולכן, יש לחשוש שמא ראשו של הולד נמצא במקצת השליא יצאה לחוץ ונחשב העובר כילוד ואסורה השליא.

אבל, אם יש עמה ולד בתוך השליא שנשארה בגוף הבהמה, וניכר בה ראשו ורובו של הולד, הרי שלא נולד, והוא בכלל מה שיש בתוך הבהמה, ומותר באכילה.

ואין חוששין לכך שהיה בבהמה זו ולד אחר נוסף על זה הנמצא בתוך השליא, ואשר יש לחשוש שהוא זה שיצא עם מקצת השליא לחוץ ומחמת כן נאסרה. אלא אין חוששין לכך והשליא הנמצאת בבהמה, מותרת.

ורבי יוחנן חלק ואמר: בין אם אין עמה ולד במה שנשאר בפנים, בין יש עמה ולד - חוששין לולד אחר והשליא אסורה.

מקשה הגמרא: איני! היאך ניתן להעמיד את מחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן באופן זה?

והא אמר רבי ירמיה: לחומרא אמרה רבי אלעזר את שיטתו. ואילו לפי המחלוקת המובאת כאן נמצא שרבי אלעזר מקל לעומת רבי יוחנן. שרבי יוחנן אוסר את השליא בין יש בה ולד ובין אין בה. ואילו רבי אלעזר מתיר כאשר יש בה ולד.

אלא אי אתמר, הכי אתמר כך נאמרה שמועה זו:

אמר רבי אלעזר: לא שנו שאסורה השליא באכילה בכל מקרה אפילו אם יש בה ולד בפנים, אלא כשאינה קשורה השליא בולד שבפנים. שבמקרה זה יש לחשוש שמא הולד השייך לשליא זו יצא כבר, והשליא אסורה כיון שחלה בה לידה [כלומר בולד שהיה בה, וממילא אסורה אף היא] ואילו הולד הנמצא בתוך הבהמה, יצאה שליתו. והשליא הנמצאת שם כעת היא של הולד שכבר יצא כאמור. ולכן אוסר רבי אלעזר. ^[410] אבל, אם קשורה השליא בולד, אין חוששין לולד אחר שהיה שם. שהרי הקשר שבין הולד לשליא, מוכיח ששייכים הם זה לזה וממילא לא היתה כאן לידה.

ורבי יוחנן אמר: אנו אין לנו לאסור את השליא, אלא כאשר נמצאה השליא בלא ולד. שאז יש לחשוש שמא הולד כבר יצא לחוץ והיתה לידה. אבל, יש עמה ולד בתוך גופה של האם, בין אם קשורה היא בולד, בין אין קשורה בולד - אין חוששין לולד אחר. וכל אימת שנמצאים השליא והולד בתוך גוף האם תולין לומר ששייכים הם זה לזה, ואין לאסור.

והיינו דאמר רבי ירמיה, לחומרא אמרה רבי אלעזר את דבריו במחלוקת עם רבי יוחנן. וכפי שמוצגת המחלוקת כאן, הרי מחמיר רבי יוחנן וסובר שבכל מקרה בו אין השליא קשורה לולד, יש לאוסרה בין אם נמצא עמה בתוך האם ובין אם לאו.

מביאה הגמרא להוכיח, תניא כוותיה דרבי אלעזר:

אשה המפלת מין ולד שיש בו צורת בהמה חיה ועוף ושליא עמהן, הדין הוא, בזמן שקשורה השליא בהן, אין חוששין לכך שמא היה שם ולד אחר שהוא בעל צורת אדם גמור, שנימוח, ויצא עם שליא זו, ואין שם "לידה" במקרה זה, והאשה לא נטמאת בטומאת יולדת. לפי שכל לידה שהולד הנולד בה אינו בעל צורת אדם, אינה לידה, ואין היולדת טמאה מחמתה. ^[411] אך אם השליא אינה קשורה בהן, בולדות בעלי צורת בעל חי האמורות כאן, ויש לחשוש שמא בשליא זו היה ולד שהוא אדם גמור, ואשר מחמתו יש לטמאות את האשה כדין יולדת, הריני מטיל עליה על היולדת חומר שני ולדות: ^[412]

א. חומר של היולדת אדם היושבת שבועיים לימי טומאה, לפי שאני אומר יש לחשוש שמא נימוח שפיר [ולד] של שליא זו וכבר אינו בנמצא לפנינו, ונקבה אדם היתה ולכן יושבת שבועיים בדין היולדת נקבה. ^[413]

ב. מטילין עליה אף חומר אחר מחמת צורת בעל חי שהיה שם [להלן נבאר מהו חומר זה], ואף שלא נמצאה שם שליא נוספת על השליא הקיימת שבה אנו חוששין שהיה עובר אדם, ואם כן, לכאורה קשה לומר שהשליא הנמצאת היא של אדם, ואם כן, מוכח שרק בעל חי היה שם, יש לומר שמא נימוחה שליתו של שפיר הולד בעל צורת בעל חי. ובהחלט יתכן שהיה שם ולד אדם וולד בהמה.

ולכן מטילים באשה זו ב' חומרות. חומרת יולדת אדם נקבה כאמור, ובנוסף לכך אין לה ימי טהרה כדין יולדת אדם [שעם כלות ימי טומאתה לאחר הלידה הדין הוא שכל ארבעים יום שרואה דם אחר לידת זכר, דם זה טהור. וכן כל שמונים יום שרואה דם אחר לידת נקבה, הדם טהור] אלא כל דם שתראה אחר ימי טומאתה, טמא אף הוא. לפי שחוששין שמא לא היה שם ולד נוסף אלא רק ולד הבהמה. ולכן אין לה ימי טוהר.

מדברי הברייתא הללו מוכח כדעת רבי אלעזר שרק כאשר אין הולד קשור בשליא, חוששין להימצאותו של ולד נוסף. מה שאין כן כאשר אין הולד קשור בשליא, חוששין. ומחמירין לשתי ולדות.

שנינו במשנתנו: בהמה המבכרת שהפילה שליא, ישליכנה לכלבים.

מבררת הגמרא: מאי טעמא לא חוששין לקדושת בכורה שבשליא זו?

אמר רב איקא בריה דרב אמי: עולה בידינו שמיעוט הולדות הנולדים כ'בכורים', אכן קדושים בקדושת בכור, לפי החשבון דלהלן:

א. רוב בהמות המבכרות, יולדות דבר הקדוש בבכורה במידה והוא זכר. ואילו מיעוט בהמות המבכרות לזכר, יולדות דבר שאינו קדוש בבכורה. ומאי ניהו איך יתכן שיהיה זה זכר ואינו קדשו בבכורה? נדמה. כגון רחל המבכרת שילדה ולד הנדמה כעז. או להיפך, עז שילדה דבר הנדמה לכבש, ו'נדמה' אינו קדוש בבכורה. ודורשים זאת ממה שכתוב "אך בכור שור", עד שיהיה הוא שור ובכורו שור. ואילו אם אין הולד שור בדיוק, אינו קדוש בבכורה. ^[414]

ב. וכל היולדות, הרי יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות. ^[415]

ואם כן, סמוך מיעוטא ד'נדמה' האמור, דהיינו, שמיעוט זכרים פסולים מקדושת בכורה היות והם 'נדמה', למחצה דנקבות מכלל הנולדים, והוו להו נמצא שהזכרים הקדושים בקדושת בכורה, הרי הם מיעוטא. ולכן אין חוששין לקדושת בכורה בשליא זו ומשליכין אותה לכלבים. ^[416]

שנינו במשנתנו: ואם היתה השליא היוצאת במוקדשין, תקבר.

מאי טעמא מהו טעם החילוק בין שלית הבכור לשלית המוקדשים?

רובא בר מיקדש הוא לפי שכל ולד הנולד מן המוקדשים, בין זכר ובין נקבה, הרי הוא קדוש כמותם. ורק ה'נדמה' אינו קדוש. ^[417] ונמצא שרובם המוחלט של ולדות המוקדשין, קדוש ומשום כך יש לקוברם.

שנינו במשנתנו: ואין קוברים אותה את שליא זו בפרשת דרכים.

אביי ורבא דאמרי תרווייהו, כל דבר שיש בו רפואה כגון משקה או סם או לחש על המכה, אין בו משום דרכי האמורי ומותר.

אך אם אין בו רפואה ולא עושים אותו עבור רפואה הנראית לעין לצורך החולי, אלא לשם סגולה כגון כאן שקוברים בפרשת דרבים, יש בו משום דרכי האמורי ואסור! ^[418] משום שדומה הוא לניחוש והתורה אסרה משום "ולא תעשה כמעשיהם". ^[419]

שואלת הגמרא: וכי כל דבר שאין בו משום דרכי רפואה אסור?

והתניא, אילן שמשיר פירותיו, סוקרו בסיקרא נותן בו צבע אדום, וטוענו באבנים. ומוכיחה הגמרא: בשלמא דבר זה שטוענו באבנים, עושים אותו כי היכי דניכחוש חיליה, כדי להחלישו. לפי שהשרת פירותיו נובעת מחמת שומנו. ואם נכחיש כוחו ונמעיט שומנו, לא ישיר פירותיו. ואם כן, ענין טבעי ומדרכי רפואת האילנות הוא. ואינו מדרכי האמורי.

הערות

^[406] לעיל במשנתנו מפרש רש"י שהטעם משום שאינם נחשבים אוכל. וכן מבואר ברמב"ם [מאכלות אסורות ט ז] ובטוש"ע [יו"ד פז ז] שהמבשל שליא או עור וגידים ועצמות ועקרי קרניים וטלפיים הרכים בחלב, פטור. וכן האוכלם פטור. וכתב הש"ך שם ס"ק כ"ב, שאמנם יש בזה איסור אף שאין חייבים על כך. הים של שלמה הביא מדברי האור זרוע [ח"א תמ"ג] שכתב: מכאן היה דן ר"י הלוי על שליא של נבלה או של טרפה שנתבשלה עם בשר כשרה שאינה אוסרת הואיל ולא מטמא טומאות אוכלים, דפירשא בעלמא הוא. אף על גב דעל ידי מחשבה אית ליה טומאת אוכלין, מיהא הואיל ומעיקרא פירשה הוא שרי. דלא חזיא לאדם.

^[407] הקשו התוספות, אם כן, ייאכל עור בפסח. שהרי שנינו [פסחים פד א] "כל הנאכל בשור גדול בשלקא, נאכל בצלי בגדי הרך". ואם כן, על ידי הצליה בפסח יאכל גם העור? ותירצו: רק כאשר ראוי הדבר לאכילה שלא על ידי הדחק, נאכל. אולם עור ששלו שראוי רק על ידי הדחק אין יוצאים בו בפסח.

^[408] ומדובר כאשר העור לבדו בלא שיש עליו כזית בשר. שאם כן, יש בו דין נבלה. [תוס']

^[409] האבי עזרי (אבות הטומאות א ז מהדורא קמא) תמה על כך, היאך יתכן שעור שמעודו לא היה נבלה, כיון שנתבשל נעשה נבלה? ועי"ש שהעלה אפשרות ליישב, שהיות ומעיקרו ראוי העור להיות אוכל אם יבשלוהו באופן זה ויעשוהו ציקי קדירה, מעיקרא חשוב כבשר והריהו נבלה משעה שנתנבלה הבהמה. ודחה זאת על פי דברי התוספות כאן ד"ה בנבלתה יעוי"ש.

^[410] הרמב"ם [מאכלות אסורות ה יג] פסק שאם היתה שליא קשודה בולד, מה שיצא ממנה אסור והשאר מותר. ואם לא היתה קשורה בו, כולה אסורה. ותמה על כך הראב"ד, הרי כל הצד לאסור שליא, הוא מחמת הולד הנימוח בתוכה. אך אם קשורה בו ואנו יודעים בודאות שהמקצת שיצא אין בו ולד, מדוע אסור, הרי השליא אינה אלא "פרש" [מעין הפרשה] בעלמא. ואין בה כל איסור אכילה אף לא במה שיצא במקצת?! ובמגיד משנה ביאר שלדעת הרמב"ם אין האיסור מטעם חשש לידה. והרמב"ם מפרש דברי הגמרא שאין חוששין לולד אחר ומטעם כן מה שנמצא בפנים מותר. אולם המקצת שיצא לחוץ, אסור כדין אבר מן העובר שיצא. ולא מדין לידה. ובדעת הראב"ד הסובר ששליא אינה אוכל, ביאר המגיד משנה שמקור דבריו הוא במשנה כאן שאינה מטמאה אפילו טומאת אוכלין ולכן אין מתחייבין על אכילתה היות ואינה אוכל. והעיר על כך המגיד משנה, שאין בכך ראיה להתירה אף כאשר יצאה לחוץ. לפי שהיתר השליא בתוך הבהמה הוא משום הכתוב "כל בבהמה תאכלו", לרבות השליא. דהיינו, רק מה שנמצא בתוך הבהמה. ולענין טומאת אוכלין מבואר במשנה שאם חישב עליה לאוכלה הריהי מטמאה טומאת אוכלין. ואם כן, אינה כ"פרש" אלא יש בה ממין אוכל. ולכן יש מקום לאוסרה כשיצאה לחוץ וכדברי הרמב"ם. ובפירוש המשניות להרמב"ם על משנתנו כתב: השליא זו היא הכיס שבתוכו יהיה העובר, חשובה כזבלין ומותרות. ולפיכך אינו מטמא כמו שמטמאת הנבלה אם היתה שהליא הזו שלית נבלה, ואין השליא הזו נטמאת כמו שמטמאים האוכלין אלא אם כן, חישב עליה לאוכלה. לפי שכל מה שאינו לאכילה אצל ההמון, אין מטמא טומאת אוכלין עד שיחשבם לאכילה.

^[411] זוהי דעת רבנן בנדה כא א שכל שאין בו מצורת אדם, אינו ולד. רש"י. וראה הערה הבאה.

^[412] לעיל מעמיד רש"י את הדברים כדעת חכמים הסוברים שכל שאינו מצורת אדם, אינו ולד. אכן דינה של המפלת נפלים ממין זה, שנוי במחלוקת במשנה נדה כא א "המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים, אם זכר תשב לזכר. ואם נקבה, תשב לנקבה. ואם אין ידוע, תשב לזכר ולנקבה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, כל שאין בו מצורת אדם, אינו ולד. התוספות נוקטים שיותר משמע שברייתא זו כדעת רבי מאיר נאמרה. לפי שהלשון "הריני מטיל עליה חומר שני וולדות" משמעה שיש כאן שני ולדות דוקא. וכרבי מאיר המחשיב את הנפל כולד, ולא כרבנן הסוברים שאין זה כלל ולד. וכגון שהיה אחד מהם זכר ואחד נקבה ולכן מטילין עליה חומר שניהם. [או ששניהם זכרים וילדה אחד מהם קודם שקיעת החמה ואחד ילדה אחר שקיעת החמה וכמבואר לגבי "סנדל" עיין נדה כה ב]. אמנם אף התוספות מסכימים שניתן להעמיד כדעת רבנן שאין זה נחשב כולד. ואילו החומר שמטילין על האשה אינו משום הולד שבצורת חיה, אלא משום השליא. שאף היא סיבה להטיל על האשה חומר זכר ונקבה. אך אם מדובר לדעת רבנן, משמע יותר כפירוש רש"י.

^[413] התוספות ד"ה הריני [בסופו] הקשו, שמדברי הגמרא "שמא נימוח" ספק יש בדבר. ואם אכן כן, מדוע אסורה השליא באכילה כשיצאה מקצתה ויש עמה ולד בתוך האם, והרי ספק ספיקא הוא. ספק שמא אין כאן ולד אחר, ועוד אפילו יש כאן ולד אחר, שמא אין באותו מקצת את רוב הולד ואם כן, יש להתיר דספק ספיקא לקולא? ותירצו התוספות, דכל מה שנאמר "שמא" שמשמעו ספק, הוא רק בדברי הברייתא. שמדובר בה בשליא הבאה אחר ולד. אולם משנתנו העוסקת בשליא שיצאה מקצתה ואסורה באכילה, מדובר בשליא שיצאה קודם הולד. [וכנראה כוונתם כיון שיצאה השליא קודם הולד, יותר מסתבר שיצא עמה חלק מן הולד. שאין דרך שיוצאת השליא לבדה וכל הולד נשאר בפנים. ולכן אין זה חשש וספק בעלמא, אלא מסתמ יצא ולד]. עוד תירצו התוספות, שאכן איסור אכילת מקצת השליא אינו משום איסור חשש או ספק. אלא גזירה שמא יצא רובה. ואם יתירו מקצתה, יבואו להתיר אף רובה. [וברובה שיצא, ודאי יש רוב הולד]. וזהו טעם איסור מקצת שליא.

^[414] בתוס' לעיל יא ב ובבכורות כ ב מבואר שישנה חזקה לנולד, להעמידו בחזקת שאינו קדוש כמות שהיה במעי אמו. והקשה המלוא הרועים שלפי זה אפילו בלא מיעוט של 'נדמה' יש להעמידו בחזקת שאינו קדוש בבכורה. ומעלה ה'מלא הרועים' סברא לסתור דברי התוספות, שכאן בנולד, לא יתכן להעמידו בחזקת מה שהיה במעי אמו לפי שפנים חדשות באו לכאן וכאילו שולד זה נוצר עתה ביציאתו לעולם ואין להמעידו בחזקת מה שהיה קודם ויעוי"ש.

^[415] מפרש רש"י: הלכך ולד זה ספק זכר ספק נקבה ונקבה לא קדשה. ואם תמצי לומר זכר הוא, שמא 'נדמה' הוא. משמע מפירושו של רש"י שהטעם שאין נוהגים בו קדושת בכור הוא משום ספק ספקא. ספק אם זכר או נקבה, ואף אם זכר הוא, שמא 'נדמה'. והקשה השב שמעתתא [שמעתא א פרק יח], הרי ספק זה אינו ספק שקול [על פי הא דקיי"ל שבספק ספקא צריכים שני הספקות להיות שקולים. כלומר, שאין סיבה לתלות בצד אחד מצדדי הספק יותר מאשר בצד השני]. שהרי מבואר בגמרא שרוב הנולדים אינם 'נדמה', ורק מיעוטם נדמה, ואיך דנים להקל על פי ספק ספיקא זה? ותירץ, שבשליא זו אין ההיתר משום ספק ספיקא אלא מדין רוב, שהואיל ושני הספקות הם מענין אחד שמא רק המיעוט קדושים בבכורה, משום כך כוללים את שני הספקות הללו לנידון אחד. ונמצא, שרוב הולדות אינם קדושים. וכן בכל מקום שיש שני ספקות שמאותו ענין הם, אף אם אחד מהם אינו שקול ואי אפשר לדונו משום ספק ספקא, כוללים יחד את צדדי ההיתר ומקילין משום "רוב".

^[416] הקובץ ענינים מעיר, שלכאורה יש להקשות לדעת רבי מאיר הסובר שאף למיעוט חוששין ויהיה זה בכור לחומרא. ותירץ, כיון שבהיותו במעי אמו אינו קדוש, הרי יש לו חזקת היתר. ואם כן, לפנינו רובא וחזקה. ומחמת כן אין כאן מיעוט רגיל לפנינו אלא מיעוט דמיעוט. ולזה אף רבי מאיר לא חושש. [לפי דברי המלוא הרועים שהובאו בהערה הקודמת שאין להחזיקו מחמת מה שהיה במעי אמו משום ש'פנים חדשות באו לכאו' עדיין צ"ע]

^[417] הקשו התוספות: הרי בולד של קדשים, כולם קדושים. ומוכיח זאת מן הגמרא בתמורה יז א דקאמר שם "אבל כלאים וטומטות ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים". ואם כלאים קדושים, כל שכן 'נדמה' קדוש. וכפי שעולה בבבא קמא עח א ששם כתוב "השתא כלאים מרבה, נדמה מיבעיא"! ? ומוכח שנדמה הוא בדרגת בהמה יותר מכלאים. ואם כן, מדוע אינו קדוש? ותירצו התוספות: הסוגיא שם היא כמאן דאמר "ולדות במעי אמן הם קדושים" ולכן כל דבר הנמצא במעי האם והוקדש, הריהו קדוש. אבל הסוגיא כאן הולכת לשיטת הסבור ש"ולדות בהוויתן הם קדושים". כלומר אחר לידתם והוויתם בעולם. הילכך כאשר נוצרו ובאו לעולם, באם אכן אינם בצורת בהמה אין בהם קדושה. עוד תירצו התוספות, שאף לשיטת מאן דאמר "במעי אמן הם קדושים" ניתן להעמיד את הסוגיא כאן כמותו. ודברי הגמרא "רובא בר מיקדש" היינו למעט דמות יונה שלכולי עלמא אינו קדוש. [ולמאן דאמר בהוויתם הם קדושים, קשה מדוע נפל קדוש ובמה יותר הוא על הנדמה? ותירצו התוספות על פי דברי הגמרא בבכורות ג א, שאת קדושת הנפל לומדים מבכור שבו נאמר [שמות יג יב] "וכל פטר שגר בבהמה" ומפרש רש"י שם ש"שגר" היינו עובר שגר בתוך הבהמה, (או שלשון "שגר" היינו שמשגרת אותו הבהמה ומפילתו) שהוא קדוש גם בהיותו נפל].

^[418] כך פירש רש"י. בשו"ת פנים מאירות [ח"א סימן ל"ו הובא בספר שערים מצוינים בהלכה] שנשאל בענין תינוק המוטל בעריסה שאינו יכול לישן ונשים זקינות אומרות שרפואתו לחתוך ציפרני ידיו ורגליו וקצת שערות וליתן בתוך ביצה, ולהניח באילן ערבה. והביא ראיה מדברי רש"י כאן שאסור. שהרי מבואר שדבר שאין עושין אותו בשביל החולי עצמו, דומה לדבר זה שתולין השליא באילן דאסור משום דרכי האמורי

^[419] המאירי הביא מגדולי המחברים שמי שנשכו נחש מותר ללחוש לו על מקום הנשיכה אפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק את ליבו אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, כדי שלא תטרוף דעתו עליו.

פרק חמישי - אותו ואת בנו

אי [אם] לענין טומאת נבלות — תנינא [שנינו]!

ומפרטים: טומאת אוכלין — דתניא [ששנויה ברייתא]: העור והשליא — אין מטמאין טומאת אוכלין, אבל עור ששלקו, והשליא שחישב עליה — מטמאין טומאת אוכלין.

טומאת נבילות נמי תנינא [גם כן שנינו]: שעור ששלקו אינו מטמא, שנאמר: "וכי ימות מן הבהמה וכו' הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט), ודרשו חכמים "בנבלתה" — ולא בעור, ולא בעצמותיו, ולא בגידין, ולא בקרנים, ולא בטלפים.

ואמר רבה בר רב חנא: לא נצרכה הלכה זו אלא אפילו שעשאן ציקי קדרה, שבישל את העור והעצמות וכו' בישול מרובה עם תבלינים, שבכל זאת אינם מטמאים. ואם כן, מדוע הוצרך ר' יצחק נפחא לשאול מה דינו של עור חמור ששלקו?

ומשיבים: לעולם שאל ר' יצחק נפחא מה דינו לענין טומאת אוכלין, ואף שלכאורה שנינו שעור ששלקו מיטמא טומאת אוכלים, יש לומר ששאני [שונה] עור חמור דמאיס [שהוא מאוס], והשאלה היתה האם על ידי הבישול הוא נעשה אוכל.

א שנינו במשנה: שליא שיצתה מקצתה קודם שחיטה אסורה באכילה, שמא יצא באותו מקצת ראשו של העובר. אמר ר' אלעזר: לא שנו אלא שאין עמה ולד שלם במעי הבהמה, אבל יש עמה ולד שלם — אין חוששין לולד אחר שהיה בשליה זו ויצא ראשו או רובו. ור' יוחנן אמר: בין אין עמה ולד, בין יש עמה ולד — חוששין לולד אחר שהיה בה, ויצא, ואסורה באכילה. ומכאן עולה שר' יוחנן הוא המחמיר ור' אלעזר מיקל.

ושואלים: איני [כן הוא]? והא [והרי] אמר ר' ירמיה בקשר למחלוקת זו: לחומרא [להחמיר] אמרה ר' אלעזר, ור' יוחנן הוא המיקל!

אלא, אי אתמר הכי אתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר ר' אלעזר: לא שנו ששליה שיצאה מקצתה אסורה באכילה אלא במקרה שאינה קשורה בולד (שלם) שנמצא במעי הבהמה, אבל אם קשורה בולד — אין חוששין לולד אחר.

ור' יוחנן אמר: אנו אין לנו לאסור אלא בשליא בלא ולד, אבל יש עמה ולד, בין קשורה בולד בין אין קשורה בולד — אין חוששין לולד אחר. והיינו [והוא] שאמר ר' ירמיה: לחומרא [להחמיר] אמרה ר' אלעזר.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אלעזר: אשה המפלת עובר הנראה כמין בהמה חיה ועוף, ושליא עמהן, בזמן שהשליה קשורה בהן — אין חוששין לולד אחר, וכיון שעובר כזה אינו נחשב לוולד — אין האשה נחשבת יולדת, להביא עליו קרבן ולשבת בגללו ימי טומאה וימי טהרה. אבל אם השליה אינה קשורה בהן — הריני מטיל עליה חומר שני ולדות, שדנים אותה להחמיר כיולדת זכר וכיולדת נקבה,

שאני אומר: שמא נימוח שפיר (עובר) של שליא זו שנמצא שם, והיתה בו צורת אדם (ואין ידוע אם זכר או נקבה), ושמא נימוחה שליתו של שפיר זה שנמצא, שיש לו צורת בהמה, והשליה שנמצאה היא של עובר אחר בצורת אדם שהיה שם.

ב שנינו: המבכרת שהפילה שליה — יכול להשליכה לכלבים, ואין חוששים שהיה שם זכר והוא בכור. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רב איקא בריה [בנו] של רב אמי: רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה כלומר, ולד גמור, ומיעוט בהמות יולדות דבר שאינו קדוש בבכורה, ומאי ניהו [ומהו זה]? נדמה, שהוא דומה ליצור אחר ולא לאמו;

וכל היולדות — יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות. אם כן, סמוך מיעוטא [צרף את המיעוט] לשל נדמה שפטור מבכורה, למחצה של נקבות, והוו להו [ונמצאו] הזכרים מיעוטא [מיעוט], ולכן אין לחשוש שזו שליה של בכור. עוד שנינו:

ושליה שנמצאה במעי בהמת מוקדשין — תקבר, מפני שהיא אסורה בהנאה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? רובא בר מיקדש [רוב הוולדות בן הקדשה] הוא, שהרי בניגוד לבכורה, בשאר קדשים גם ולד נקבה קדוש.

ג עוד שנינו בענין שליה, ואין קוברים אותה בפרשת דרכים. ובענין זה, אביי ורבא דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: כל דבר שיש בו רפואה, שאנשים עושים אותו כדי להתרפא — אין בו משום איסור דרכי האמורי, וכל דבר שאין בו רפואה, אלא עושים אותו כמין כישוף — יש בו משום דרכי האמורי.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אילן שמשיר פירותיו, שפירותיו נושרים — סוקרו (צובעו) בסיקרא בצבע אדום, וטוענו (מעמיס אותו) באבנים! בשלמא [נניח] שמה שטוענו באבנים יש לזה טעם מסברה — כי היכי [כדי]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and if you say it was with regard to the ritual impurity of animal carcasses, we already learn that halakha as well in another baraita.

The Gemara elaborates: With regard to the ritual impurity of food, it is as it is taught in a baraita: The hide and the placenta of an animal, which people do not typically eat, cannot become impure with the ritual impurity of foods. But a hide that one cooked until it became edible and a placenta that one intended to eat can become impure with the impurity of foods.

With regard to the ritual impurity of animal carcasses also, we already learn in a baraita: The verse states: “And when a domesticated animal dies, of those that you eat, one who touches its carcass shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39). The verse indicates that one is rendered impure if he touches its carcass, but not if he touches its hide, and not its bones, and not its sinews, and not its horns, and not its hooves.

And Rabba bar Rav Ḥana said with regard to this baraita: This derivation is necessary only for a case in which one prepared these parts of the animal as a meat pudding [tzikei kedera], in which they are cooked for an extended period and spices are added. One might have thought they would be considered edible flesh and therefore impart the impurity of a carcass. The baraita therefore teaches that this is not so.

Given these two baraitot, why did Rabbi Yitzḥak Nappaḥa inquire about the status of the cooked hide of a donkey? The Gemara answers: Actually, Rabbi Yitzḥak Nappaḥa was inquiring about the impurity of foods, and although the halakha was already taught in the first baraita, Rabbi Yitzḥak Nappaḥa thought it is possible that the hide of a donkey is different, as it is repulsive and perhaps even when cooked it is not regarded as food.

§ The mishna states: With regard to a placenta, part of which emerged from the womb before the mother was slaughtered, its consumption is prohibited, as there is a concern that the head of the fetus might have emerged in that part of the placenta. Commenting on this mishna, Rabbi Elazar says: The Sages taught this halakha only in a case where there was no fetus found in the mother’s womb. But if there was a fetus with its head and the majority of its body in the womb, one need not be concerned for the existence of another fetus that might have been in the placenta. Therefore, the consumption of the placenta is permitted. But Rabbi Yoḥanan says: Whether there was no fetus found in the womb, or whether there was a fetus, one needs to be concerned for the existence of another fetus in the placenta, and therefore its consumption is prohibited.

According to the way the Gemara records the dispute, Rabbi Yoḥanan rules stringently and Rabbi Elazar rules leniently. The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rabbi Yirmeya say concerning this dispute: Rabbi Elazar said an explanation of the mishna that presents a stringency?

Rather, if it was stated, it was stated like this: Rabbi Elazar says: The ruling of the mishna is that the placenta is prohibited even if a fetus is found inside the womb. But the Sages taught this only in a case where the placenta is not attached to the fetus found inside. Consequently, one must be concerned with the possibility that the placenta came from another fetus that already left the womb, and it is therefore prohibited. But if it is attached to the fetus found inside, there is no concern for the possibility that the placenta came from another fetus, and therefore it is permitted.

And Rabbi Yoḥanan says: In my understanding of the mishna, we have the ruling that the placenta is prohibited only in a case where there is a placenta without any fetus being found. But if a fetus was found with it, then whether it is attached to the fetus or whether it is not attached to the fetus, there is no concern for the existence of another fetus. The Gemara confirms: And this understanding of the two opinions is in line with that which Rabbi Yirmeya says: Rabbi Elazar said an explanation of the mishna that presents a stringency.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Elazar: The periods of purity and impurity observed by a woman after giving birth apply only after delivering a fetus with a human form. With regard to a woman who expels a fetus that has the form of a type of domesticated animal, undomesticated animal, or bird, and there is a placenta with them, the halakha is as follows: When the placenta is attached to them, there is no concern for the existence of another fetus that may have had a human form. But if the placenta is not attached to them, it is possible there was another fetus that had a human form and so I must impose upon the woman the severity of two types of births, i.e., both the longer period of impurity observed after delivering a female, and the shorter period of purity observed after delivering a male.

The reason is that I can say: Perhaps the placenta that was found did not come from the fetus that was found, but from a fetus with a human form. To say this one must be concerned with the possibility that perhaps the fetus of the placenta that was found had a human form, and that fetus dissolved, and perhaps the placenta of the fetus that was found dissolved.

§ The mishna states: If an animal that was giving birth to its firstborn expelled a placenta, one may cast it to the dogs. The Gemara asks: What is the reason for this ruling? Rav Ika, son of Rav Ami, said: The majority of domesticated animals give birth to something that can be consecrated with firstborn status, i.e., an animal with the same form as its mother, but a minority of animals give birth to something that cannot be consecrated with firstborn status, and what is this? It is an animal that resembles a species other than that of its mother.

And furthermore, with regard to all gestating animals, when they give birth, half of their offspring are male and half are female. Therefore, one can combine the minority of animals that resemble another species with the half that are females, and arrive at the conclusion that male offspring that resemble their species, which are the only offspring that can be consecrated with firstborn status, are the minority. Accordingly, one does not need to be concerned that the placenta found was from an animal consecrated with the status of a firstborn.

§ The continuation of the mishna states: But in the case of sacrificial animals the placenta must be buried, because it came from a fetus that is assumed to have been sacred. The Gemara asks: What is the reason to assume this? The Gemara answers: It is because the majority of the offspring of sacrificial animals are fit to be sacred, as, in contrast to firstborn status, both female and male offspring of sacrificial animals can be sacred. Therefore, one must be concerned that the offspring, and its placenta, were sacred.

§ The mishna adds: But one may neither bury it at an intersection, nor may one hang it on a tree, due to the prohibition against following the ways of the Amorite. The Gemara cites Abaye and Rava, who both said: Anything that has an apparently effective medicinal purpose or any other logical reason behind it is not subject to the prohibition against following the ways of the Amorite. But if it does not have an apparently effective medicinal purpose it is subject to the prohibition against following the ways of the Amorite.

The Gemara challenges: But isn’t it taught in a baraita: If there is a tree that sheds its fruit prematurely, one may paint it with red paint and load it with stones, even though this is the practice of the Amorites? The Gemara explains the difficulty: Granted, it is permitted to load it with stones, as one does so for a logical reason, in order

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא נצרכה אלא אפי' שעשאן לציקי קדרה כלומר אפי' בישלן ביותר כציקי קדרה שמבשלין ביותר אין מטמאין טומאת נבלות. לעולם לטומאת אוכלין מיבעי ליה אי מטמא טומאת אוכלין ואם לאו ואי אמרת תנינא דמטמא טומאת אוכלין עור ששלקו אפי' שאר עורות מטמאין טומאת אוכלין כי שלקו תיבעי ליה עדיין עור חמור דמאיס:

א"ר אלעזר לא שנו אלא שאין עמה ולד כלומר מה דתנן שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה דאין שליא בלא ולד אלא שאין עמה ולד במעי בהמה אבל יש עמה ולד במעי הבהמה אין חוששין לולד אחר דלא נימא אע"פ שיש במעיה ולד שמא ולד אחר יצא עמה ויוצא חוץ ממחיצתו הוה עם השליא ואסורה באכילה אלא ודאי כי יש במעיה ולד אע"ג דיצאתה השליא מותרת באכילה דאין חוששין לולד אחר:

אלא אי איתמר הכי איתמר א"ר אלעזר לא שנו אלא שאינה קשורה בולד כו' כלומר מה דתנן שליא שיצאתה מקצתה אסורה באכילה אלא שנמצא ולד במעיה ואין השליא קשורה באותו ולד אין אותה שליא מאותו ולד וחיישינן לולד אחר שמא יצא עמה ולד אחר ונימוח אבל קשורה השליא באותו ולד שנמצא במעיה אין חוששין לולד אחר. ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא שליא בלא ולד אלא שאין עמה כו' כלומר שלא נמצא עמה ולד במעיה אבל נמצא עמה ולד במעיה בין קשורה כו'. תניא כותיה דר' אלעזר כו' כלומר דבקישור תליא מילתא:

הריני מטיל עליה חומר שני ולדות כו' כלומר שיש לומר הכי בהמה חיה ועוף היו להן שליא אחרת ונמוחה והא שליא היה לה שפיר אחר ומטיל עליה חומרי שני ולדות אם הני זכרים חוששין שמא בהאי שיליא נקבה היתה לה במעיה ונותנין עליה חומרי שני ולדות תשב שבועים (שמונים יום) ימי טומאה דנקבה ולא תהא לה ימי טהרה אלא ל"ג ימים:

המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. כלומר מותרת לישראל בהנאה:

מ"ט רובה בר מקדש הוא כלומר בין זכרים בין נקבות כולן קדשים הן אם בהמת קדשים היא שהפילה. אילן שמשיר פירותיו כלומר טוען פירות יותר מדאי עד ששוברין ענפי אילן:

נותנין עליה חומרא שני ולדות. פירוש מחמת השיליא ואתיא כרבנן דאמרי כל שאין בו מצורת אדם ולד וכבר כתבתיה בארוכה במסכת נדה פרק המפלת (נדה כו, ב) בס"ד.

מתני': מבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. והא דתנן בפרק (בתרא) [שלישי] דבכורות (כא, ב) בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה יקבר (ונטרפה) מן הבכורה, ולא אמר ישליכנה, אף על גב דלא עדיפא משליא, ואיכא למימר בה נמי כטעמא דאתמר בגמרא גבי שליא דסמוך מיעוטא דנדמה למיעוטא דנקבות הוו להו רובא, הא דאמרינן התם טעמא בגמרא דתקבר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה, אבל כאן כיון שהפילה שליא בלא קבורה נמי יש פירסום שנפטרה מן הבכורה, אבל כאן כיון שהפילה שליא בלא קבורה נמי יש פירסום שנפטרה מן הבכורה דהכל יודעין שאין שליא בלא ולד.

גמרא: ובמוקדשין תקבר מאי טעמא רובא בר מקדש הוא דמיעוטא נינהו. ואם תאמר אמאי לא אמר הכל בר מקדש הוא דאפילו נדמה בולדות קדשים קדוש [כדאיתא] בתמורה [בפרק יש] בקרבנות (תמורה יז, א) גבי הא דתנן רבי אליעזר אומר הכלאים והטרפה לא קדושים ולא מקדישין, דקאמרינן בגמרא וכי מאחר דאינן קדושים מהיכן מקדישין וכו' עד כלאים טומטום ואנדרוגינוס אין אתה מוצא אלא בוולדות קדשים, אלמא כלאים הנולד מן בהמה קדושה קדש, וכל שכן נדמה, דכלאים גרוע מנדמה כדמוכח בבא קמא פרק מרובה (בבא קמא עח, א) דקאמר השתא כלאים אירבי ליה נדמה מיבעיא, ובפרק קמא דבכורות (יב, א) דקאמר השתא בכלאים פרקינן בנדמה מיבעיא, ויש לומר דסוגיא התם כמאן דאמר ולדות קדשים ממעי אמן קדושה, אבל הכא כמאן דאמר בהוייתן קדושים, ומשום הכי נקט רובא, ומכל מקום נפל קדוש אפילו למאן דאמר בהויתן קדושים דילפינן מבכורות כדדרשינן בבכורות (ג, א) מדכתיב שגר, ועוד יש לומר דאפילו למאן דאמר במעי אמו קדושים נקט רובא משום דאיכא דמות יונה דלא קדיש.

כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. פירש רבינו שלמה ז"ל במס' שבת בשלהי פרק במה אשה (שבת סז, א) דבר שאינו ניכר בו משום רפואה אף על פי שיש בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי, והיינו דפריך מסוקרו בסיקרא שאין בו רפואה ניכרת, דאי לאו הכי מאי קא פריך אטו עד השתא מי לא ידעינן דיש דברים הרבה אסורין משום דרכי האמורי, אלא לאו כדפרישית, ותמיהא לי דהא איכא שן של שועל ומסמר הצלוב והיאך רפואתן ניכרת, ועוד דאם כן סוקרו בסיקרא יש בו רפואה אלא שאינה ניכרת, דאי לא מאי פריך ליה מינה דאי אין בה רפואה כלל, אף לדידיה נמי קשיא, אלא מסתברא דהכי קא פריך, וכי כללא הוא דכל שאין בו רפואה כלל יש בו משום דרכי האמורי והא איכא סוקרו בסיקרא.

בהמה שמתה העצמות והגידין והקרנים והטלפים והעור אין מיטמאין טומאת נבלות אחר שפרשו מן הבהמה כמו שיתבאר במסכתא זו ויש חולקין בגידין ועור שאמרו שאינו מטמא כל עור במשמע ואפי' שלקו ואפי' בתבלין בציקי קדרה:

כבר ביארנו למעלה במפלת דמות בהמה חיה ועוף שאין אלו נקראין ולד ואין האם טמאה לידה הפילה שיליא עמהם בזמן שקשורה בהם אין חוששין לולד אחר אבל אם אינה קשורה בהם חוששין לולד אחר ומטילין עליה חומר זכר וחומר נקבה שאני אומר שפיר היה בשיליא זו ונימוח ושיליא היה בשפיר זה וחיה ונימוחה:

המשנה השמינית והיא מענין החלק השני המבכרת שהפילה שיליא ישליכנה לכלבים ובמוקדשין תקבר ואין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין [אותה] באילן משום דרכי האמורי אמר הר"מ פי' וידוע שאינו מתקדש בבכורה אלא הזכר ולא כל זכר גם כן לפי שאם היה אותו זכר משונה ממנו בצורתו אינו קדוש כמו שיתבאר במסכת בכורות והשיליא הזאת שהפילה המבכרת אפשר שהוא שליית זכר או נקבה ואפי' אמרנו שיהיה זכר שמא אינו קדוש הנה נתבאר שרוב המבכרות יולדות ולד שאינו קדוש בבכורה ולפיכך מותר לו שישליכנה לכלבים אלא אם היתה בהמת קדשים והפילה הרי זו תקבר לפי שכל מה שתלד זכר או נקבה הרי הוא קדוש כמו שיתבאר בתמורה:

אמר המאירי המבכרת שהפילה שיליא וזהו פטר רחם שלה ישליכנה לכלבים שאינה קדושה ואע"פ שאין שיליא בלא ולד שמא נקבה היתה או נדמה שאין קדושים בבכורה והרי בין שני אלו רוב שיליות שלא בקדושה ואע"פ שבמסכת בכורות בבהמה שהפילה חררת דם אמרו תקבר כבר ביארו הטעם שאין בחררה קדושה ולא אמרו תקבר אלא כדי לפרסמה שהבא אחריו אינו בכור אבל בשיליא אין צריך פרסום שהכל יודעין שהשיליא פוטרת את הבא אחריה ואם היתה בהמה של קדשים תקבר אותה שיליא ואסור להשליכה שהרי אין שיליא בלא ולד והרי בין זכר בין נקבה קדוש ונמצאו רוב שיליות בקדושה ואין קוברין אותה בפרשת דרכים משום דרכי האמורי שהיו עושים כן ואומרין שזה דרך נחש שלא להפיל עוד וכן אין תולין אותה באילן מטעם זה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

כל דבר שהוא נעשה מדרך רפואה לפי טבע הדברים וענינם או סגולותיהם אין בו משום דרכי האמורי אבל כל שנעשה דרך נחש וכשוף הרי זה אסור משום דרכי האמורי וכן הדין בכל הלחשים אלא שגדולי המחברים כתבו בהלכות ע"ז שמי שנשכו נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה אפי' בשבת כדי לישב דעתו ולחזק את לבו אע"פ שאין הדבר מועיל כלום כדי שלא תטרף דעתו עליו וכבר הרחבנו בענינים אלו בששי של שבת ובשביעי של סנהדרין:

אילן שמשיר פירותיו מרוב שמנו יכול לטענו באבנים כדי להכחישו ורשאי הוא גם כן לסמנו בחוט של סיקרא לא מדרך נחש אלא מצד שיכירו העוברים את טיבו ויבקשו עליו רחמים וכן המצורע שהוא יושב חוץ למחנה היה צוח טמא טמא להודיע טיבו לרבים או סימן אחר המוכיח לבריות על כך כדי שיבקשו עליו רחמים ועל דרך זה אמרו על כל מי שאירע בו דבר שהוא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים וכן נמשך מן הענין שמוכיחין אותו ומפשפש במעשיו וישוב אל י"י וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בד"ה בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה הריני מטיל כו' וי"ל דברייתא דקתני שמא היינו בשליא הבאה אחר הולד כו' עכ"ל בפ' המפלת בתוס' דבריהם יותר מבוארים ומה שיש לדקדק בזה ע"ש בחידושנו ודו"ק:

ד"ה הריני מטיל עליו וכו' אם לא היכי דחד קודם שקיעת החמה וחד לאחר שקיעת החמה. פי' נפקא מינה אי חוששין לולד אחר לענין מאימתי מתחילין ימי טומאה וימי טהרה או מיום שעבר או מיום שבא:

בא"ד הל"ל תשב לזכר ולנקבה ולנדה. פי' שאין לה ימי טוהר כלל משום דשמא אין כאן ולד אחר כ"א הבהמה או החיה ועוף שהפילה ואותן אינן חשובין ולד לרבנן וכ"ת כיון שאין לה ימי טוהר כלל למאי נפקא מינה דליתני לזכר נפקא מינה לענין שאם תראה יום ל"ד ותחזור ותראה יום מ"א תהא מקולקלת שלא תדע אם אותה הראייה של ל"ד היתה תחלת נדה והראייה של יום מ"א הוה בתחלת ימי זיבה והויא שומרת יום כנגד יום או אותה ראייה של יום ל"ד דם טוהר היה דשמא זכר היה וא"כ אותה ראייה של יום מ"א הוי תחלת נדה וכן לענין נקבה אם תראה יום ע"ד ויום פ"א ועיין בפרק המפלת (נדה דף ל':)

גמרא שמא נימוח שפיר כו' ושמא נימוחה כו'. כ"ה הגי' ברא"ש. ועי' הגי' בנדה:

רש"י ד"ה לעולם לטומאת אוכלין. וממתניתא לא כו'. כצ"ל:

תד"ה ולא בעור. והתם נמי דרשינן בנבלתה ולא בקולית סתומה ושקולין הן. לפי הגי' שלפנינו כאן בנבלתם. י"ל דתרי קראי נינהו בנבלתם כתיב בויקרא י"א פסוק כ"ד וכ"ז. ובנבלתה כתיב שם פ' ל"ט:

תד"ה הריני. דשמא אין כאן ולד אחר. כצ"ל:

בא"ד שמא אין באותו מקצת רובא דולד. כצ"ל:

רש"י ד"ה אין בו וכו׳ וכיוצא בה כצ"ל:

תוס׳ ד"ה הריני מטיל וכו׳ כרבנן דלא חשבי לי׳ ולד וכו׳ הא מתני' דקתני סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה ילדה כי אורחא וכו' אלא פשיטא לי׳ לתלמודא דיצירת האדם כצ׳׳ל:

תַּנְיָא אִילָן שֶׁמַּשִּׁיר פֵּרוֹתָיו סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא, וְטוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים. ונראה לי בס"ד דרך רמז אִילָן רמז ללשון שהוא עיקרו של גוף הנקרא אילן דכתיב 'כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה' (דברים כ, יט) שֶׁמַּשִּׁיר פֵּרוֹתָיו רצונו לומר שמדבר לשון הרע שעל ידי כך לוקחים ממנו תורה ומצות שלו ונותנים לאותו שסיפר עליו וכמו שאיתא בספר חסידים באותו חסיד שבזהו אחד בבית הכנסת וכשהלך לביתו שלח לו מנחה כלכלה של תאנים באומרו זהו תמורת הדורון שקבלתי ממך שהוא תורה ומצות שלך, זה הוא תקנתו ורפואתו סוֹקְרוֹ בִּסְקִירָה רצונו לומר מייפהו בתורה וסקירה לשון יפוי כמו מְסַקְּרוֹת עֵינָיִם (ישעיה ג, טז) והוא מייפהו בתורה דכתיב מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים (משלי טו, ד) וְטוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים אלו התפילות שנקראים אבנים וכמו שאמרו בזוהר על פי אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה (דברים כז, ו) שיהיו תפילות שלמים.

תוס' ד"ה רובא וכו' והא דנפל קדוש. עיין זבחים דף פד ע"ב תוס' ד"ה ומוציא:

המפלת מין בהמה וכו' כ' תוס' הא דלא נקיט נפל משום דבנפל תולין עד ג' ימים וא"כ יהי' ברייתא מסייעא לי' לרב. מיהו י"ל בלאה"נ רבותא קמ"ל לא מבעי' נפל דאתחזקה בטומאה עכ"פ לא מטהרין מס"ס ונותנים עליו חומר ב' ולדות אלא אפי' חי' ועוף לרבנן דאין כאן חזקת טומאה ואי חי' הי' הרי היא טהורה לגמרי ה"א ניזיל עכ"פ בתר ס"ס לבלתי תת עליו חומר ב' ולדות קמ"ל הכא לא מהני ס"ס כיון דנפיק מיני' תרי קולי דסתרי אהדדי כמ"ש בב"ק י"א ובנדה שם ולפ"ז מוכרח כפירש"י דאתי' כרבנן דאי כר"מ גם בחי' ועוף אתחזק טומאת לידה וה"ל לאשמעינן נפל וה"ל לאתויי מסייעא לי' לרב:

והנה בב"ק בדר"א שליא שיצתה מקצתה פירש"י לענין טהרות ותוס' הקשו מה מועיל ס"ס לענין ס' טומאה בר"ה אלא לבעלה איירי. והנה בתשובת אחרונים וביחוד בס' נב"י נמצא אי מחמרינן לטהרות תו לא מצינן להקל לבעלה דה"ל כתרתי דסתרי וליתא לדברי תוס' דמה לי לבעלה או לטהרות ולענין ק' תוס' י"ל התם בב"ק לר"א קיימי' ואיהו ס"ל כר"א תנא דאמר ספק ביאה טהור עיין מס' ע"ז ע' ע"א ובפ' חזקת ופ"ק דפסחים והכא כספק ביאה דמי ומותר ס"ס. אמנם לרבנן דר"א דלא מהני ס"ס לטהרות ה"ה לבעלה ליתי' להך דר"א דב"ק י"א הנ"ל. ובזה י"ל הא דפירש"י בשמעתין דברייתא דהמפלת חי' ועוף כרבנן והתם במס' נדה פירש"י דכר"מ נמי אתי' היינו משום דשמעתין ג"כ אליבא דר"א רהטא דאית לי' ס"ס לטהרות א"כ י"ל ק' תוס' ד"ה המפלת כנ"ל וכרבנן דאתחזק היתירא. וקמ"ל אפ"ה לא מועיל ס"ס משום דסתרי אהדדי אבל התם בנדה לא קאי לר"א וא"כ אין ס"ס מועיל גבי טומאה ולא לבעלה וליתי' לרבותא הנ"ל וע"כ הא דלא נקיט מפלת נפל צ"ל כתי' תוס' משום דתולין בנפל עד ג' ימים א"כ כר"מ נמי א"ש:

ואין קוברין אותו בפרשת דרכים פירש"י במתניתין דהוה ניחוש ועובר משום לא תעשה כמעשיהם. וצ"ל הא דלא עבר על לא תנחשו משום דקיי"ל כל ניחוש שאינו סומך עליו כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול אינו ניחוש כמבואר לקמן צ"ה ע"ב והכא נהי האמורים סומכים על הבליהם. מ"מ ישראל אינו עושה אותו אלא על דרך אם לא יועיל לא יזיק ואינו סומך עליו ולא עבר על לא תנחשו אך משום לא תעשו כמעשיהם כנלע"ד:

אביי ורבא דאמרי תרווייהו וכו' צל"ע תרווייהו תנינהו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי אמורי היינו מתניתין דשבת ס"פ במה אשה יוצאת במסמר מן הצלוב משום רפואה ושאין בו משום רפואה יש בו משום דרכי אמורי היינו משנתינו אין קוברין אותו בפרשת דרכים וצ"ע:

יש בו רפואה משום פירש"י לחש שלוחשים על המכה ולאפוקי מה שאין עושין על המכה ממש רק קוברין שליא בפרשת דרכים ויועיל לבהמה אין בו רפואה ויש בו משום דרכי אמורי וכן משמע מלשון רש"י שעושין שלא על החולי כגון שקוברין בפרשת דרכים עכ"ל וצע"ג א"כ מאי פריך מסוקרו בסוקרא הא סוקר האילן עצמו בסיקרא ועל החולי עצמו שרי אפי' לחש. ובס"פ במה אשה סותר רש"י עצמו למ"ש בשמעתין ופי' שיש בו משום רפואה פי' שרפואתו ניכרת ולא לחש שאין רפואתו ניכרת ויש בו משום דרכי אמורי ולזה הפי' פריך שפיר מסוקרא בסוקרא אלא יל"ד למסקנא דרבים ובקשו רחמים אם כזה נקרא רפואה ניכרת למה יגרע לוחש על המכה מסתמא המבין זה הלחש יש בתוך תוכו ענין מה שיועיל להמכה אלא שאינו ניכר לעין כל אבל עדיף מסוקרו בסוקרא כדי שיבקשו רחמים שהרי המקשן לא הבין זה עד שתי' ש"ס כן:

וליישב כל הנ"ל נ"ל התם לא גרסינן באביי ורבא רק כל שיש בו משום רפואה וכו' ואידך דייק סתמא דש"ס הא אין בו משום רפואה וכו' ופריך והתני' וכו' ובשמעתין עיין הגירסא ברא"ש דאביי ורבא לא אמרו רק כל שיש בו וכו' כמו התם ולא יותר והש"ס לא דייק הכא מידי ולא גרס והתניא בלשון ק' אלא דתניא כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי אמורי ודדייקינן בשלמא טוענו באבנים וכו' אינו אלא לפרושי ברייתא ולא להקשות אאביי ורבא ע"ש ולפ"ז י"ל כך התם בהס"ד ה"א פי' דבריהם יש בו משום רפואה היינו שרפואתו ניכר להדיא ולאפוקי לחש ופריך מסוקרא וכדמשני רבים יבקשו רחמים ממילא מובן מכ"ש לחש ולא ממעטינן אלא קוברו בפרשת דרכים שאין הרפואה על החולה עצמו. והכא קאי ש"ס במסקנא וידע מיד פי' האמת באביי ורבא דיש בו משום רפואה שהרפואה על החולי ואפי' לחש ומייתי סייעתא דתני' סוקרו בסוקרא שיבקשו רחמים ומכ"ש לחש נמצא א"ש פירש"י בשני הסוגיות וא"ש בעזה"י:

לטומאת נבלות. אם נעשה בשר להחשב כנבלת החמור עצמה: לא נצרכה. למעוטינהו דהא ודאי לאו בשר נינהו: אלא שנעשה ציקי קדרה. בשלן הרבה עם תבלין: לעולם לטומאת אוכלין. ומתני' לא איפשיט דהתם עור ששלקו תניא ובעור בהמה אחרת קמיירי אבל עור חמור מאיס: אלא שאין עמה ולד. באותה שבפנים: אבל יש עמה ולד. ורואים אנו ראשו ורובו לפנים: אין חוששין. שמא עוד היה ולד אחר עם זה ויצא ושליא זו שלו היא וזה שבפנים כבר יצתה שליתו ומ''מ שליא זו אסורה דשמא של ולד אחר היתה: והאמר ר' ירמיה לחומרא אמרה ר' אלעזר. דבר זה שהיה מחמיר מר' יוחנן: לא שנו. דאסורה באכילה דמשמע אפילו יש עמה ולד בפנים: אלא שאינה קשורה בו. דהתם איכא למימר לזה שבפנים היתה שליא אחרת ונמוחה ויצתה ושליא זו של ולד אחר היתה ונמוח ויצא: אבל קשורה בו. ודאי שליא זו שלו היתה ומותרת באכילה: ור' יוחנן אמר אנו אין לנו. שתהא אסורה באכילה: אלא שליא. שיצתה מקצתה ואין עמה ולד בפנים דהתם חיישינן שמא יצא מיחוי הולד שם: אבל יש עמה ולד. אפי' אינה קשורה בו מותרת דבדידיה תלינן לה: מין בהמה חיה ועוף. ורבנן היא דאמרי במסכת נדה (דף כא.) כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד: אין חוששין לולד אחר. ואם נפתח הקבר בלא דם דהואי לידה יבישתא טהורה: אינה קשורה בהן הריני מטיל. על אשה הזאת: חומר שתי ולדות. דחוששין שמא היה בשליא זו ולד גמור נקבה ותשב עליו לנקבה ואפי' בלידה יבישתא טמאה שבועים כדין נקבה מחמת ספק ולד אחר וגם חומרו של זה נטיל עליה ונאמר ולד זה משליא זו ולא היה בה ולד אחר וזו אינה ולד ואין לה שום ימי טוהר והיינו חומר שאם לא נמצא זה עמה קיי''ל במסכת נדה (דף כד:) המפלת שליא תשב לזכר ולנקבה ונותנין לה מיהא ימי טוהר של זכר דאין שליא בלא ולד אבל לזו אין ימי טהרה: שמא נימוח שפיר של שליא זו. והוא היה ולד גמור: ושמא נימוחה שליתה של שפיר זה. ושליא זו לאו שלו היתה אלמא שאני לן בין קשורה לשאינה קשורה: מ''ט. ישליכנה לכלבים ולא מספקינן לה בשלית הבכור: דבר הקדוש בבכורה. אם היה זכר: נדמה. קונטרפייט''א רחל שילדה מין עז או עז שילדה דומה לרחל ואמרינן בבכורות (דף יב.) דלא קדיש דכתיב אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור: וכל היולדות דרכן לילד מחצה זכרים ומחצה נקבות. הלכך ולד זה ספק זכר ספק נקבה ונקבה לא קדשה ואת''ל זכר הוא שמא נדמה הוא: הוו להו זכרים מיעוטא. ולמיעוטא לא חיישינן: רובא בר מיקדש הוא. בין זכר ובין נקבה חוץ מנדמה: יש בו משום רפואה. כגון משקה או סם או לחש שלוחש על המכה: אין בו משום רפואה. כגון שעושין שלא על החולי כגון קבורת שליא בפרשת דרכים וכיוצא בהם שדומין לניחוש:

בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות. וא''ת אמאי לא מייתי מתני' דהעור והרוטב (לקמן קיז:) דתנן בהדיא דהעור אינו מצטרף לטמא טומאת נבלות וי''ל דמייתי מהכא משום דרבה בר רב חנא קאמר עלה לא נצרכה אלא עשאן לציקי קדרה דאמתני' לא מצי למימר דמתני' איצטריך לאשמועינן משום צירוף דאין מצטרפין: ולא בעור. כשאין עליו כזית בשר דהכי אמר בהעור והרוטב (לקמן קכו:) והתם נמי דרשינן בנבלתה ולא בקולית סתומה ושקולין הן: המפלת מין בהמה וחיה. לא הוי מצי למינקט נפל משום דתוך שלשה תולין בו את השליא כדאמר רבא בפ' המפלת (נדה דף כו:): הריני מטיל עליה חומר ב' ולדות. בקונטרס פי' דאתא כרבנן אבל מתוך הלשון דחומר שני ולדות משמע כר''מ דחשיב ולדות בהמה חיה ועוף וכגון דהך בהמה הויא זכר דאי הויא נקבה לא נפקא מינה מידי בחששא של שליא אם לא היכא דחד קודם שקיעת החמה וחד לאחר שקיעה כדאמרינן גבי סנדל בפרק המפלת (שם דף כה:) אי נמי י''ל דאתיא מתני' כרבנן דלא חשבינא ליה ולד וחומר שני ולדות הוי משום שליא גופה ולא משום בהמה ונותנין לה חומר זכר ונקבה ומיהו אי כרבנן אתיא הוה ליה למימר תשב לזכר ולנקבה ולנדה דשמא אין כאן ולד אחד ולפירוש הקונטרס אתי שפיר הא דלא קאמר ולנדה דהיינו חומר שני ולדות דקאמר וא''ת לפי מה שפירש דנקט בהמה וחיה דוקא אבל הפילה נפל לא חיישינן לולד אחר כיון דילדה כי אורחא הא מתני' ילדה כי אורחא וחיישינן באינה קשורה לולד אחר ומאי סייעתא מייתי לר' אלעזר אדרבה קשיא ליה מהך ברייתא דנקט חיה ועוף דווקא וסייעתא לר' יוחנן וי''ל דאין הדבר תלוי בכי אורחיה אלא פשיטא ליה למסדר הש''ס דבצורת האדם תלוי הטעם שרגילה שליתה להתעכב אבל אחר בהמה וחיה ועוף לא שנא במעי אשה ולא שנא במעי בהמה אין השליא רגילה להפרד מן הולד אפי' ילדה הבהמה בר קיימא וא''ת דהכא קתני שמא נימוח משמע דספקא הוא וא''כ אמאי אסורה השליא באכילה כשיצתה מקצתה ויש עמה ולד והא ספק ספיקא הוא שמא אין כאן ולד אחר ואפי' את''ל יש כאן שמא אין באותו מקצת רובא ולד ובספ''ק דבבא קמא (דף יא.) משמע דבספק ספקא שרי דדייקינן מיניה דאין מקצת שליא בלא ולד הא יש מקצת שליא בלא ולד הוה ליה למשרי מספק ספיקא וי''ל דבברייתא דקתני שמא היינו בשליא הבאה אחר הולד ולעיל איירי בשליא הבאה קודם ולד אי נמי אסורה באכילה משום דגזרינן מקצתה אטו רובא כדמסיק בב''ק: סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות כו'. והא דתנן בפ''ג דבכורות (דף כא:) בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה תקבר ונפטרה מן הבכורה ולא אמרינן ישליכנה לכלבים מהאי טעמא דהכא דהתם לא אמרינן תקבר אלא כדי לפרסם דנפטרה מן הבכורה כדאמר התם ומה שאין דוחה לומר שם כן אלא משום קושיא דפריך אר' חייא דאמר וכי מאחר דאינה מטמאה במגע ובמשא אמאי. תקבר ומשני כדי לפרסמה כו' בלאו הכי נמי היה צריך לטעם פרסום אלא דאדרבי חייא לא ניחא ליה כל כך שתקבר מטעם פרסום כיון דאפילו ילדה דבר הקדוש לא בעי קבורה משום דבטל: רובא בר מיקדש הוא. משום דאיכא נדמה דלא קדיש קאמר רובא ולא כולה וא''ת והא בולד קדשים הכל קדוש כדמוכח בתמורה .. בסוף פרק (כל הקרבנות) (דף יז.) דקאמר אבל כלאים טומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים אלמא כלאים הנולד מבהמה קדושה קדיש וכ''ש נדמה כדמוכח במרובה (ב''ק עח.) דקאמר השתא כלאים מרבה ליה נדמה מבעיא וי''ל דסוגיא דהתם כמאן דאמר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים והכא למאן דאמר בהויתן הן קדושים והא דנפל קדוש הכא היינו משום דילפינן מבכור דקדוש בבכורה כדדרשינן בכריתות מדכתיב שגר אי נמי אפילו למאן דאמר במעי אמן הן קדושים נקט הכא רובא משום דאיכא דמות דיונה דלא קדיש [וע' היטב תוספות זבחים פד: בד''ה ומוציא ועוד שם קיד. סד''ה וקסבר]:

דף עז - ב

הערות

פרק חמישי - אותו ואת בנו

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד