חולין עב ע"ב

דף עב - ב

ומבארים חכמים את שיטתם: מה מצינו, [כשם שמצינו להלן] בבהמה טרפה, ששחיטתה מטהרתה מטומאת נבלה, על אף שהיא אסורה באכילה, אף שחיטת בהמה [האם] תטהר את האבר היוצא מטומאתו, אף שאסור באכילה. ^[200]

אמר להם רבי מאיר: לא ניתן לדמות דין שחיטה בטריפה, לשחיטת האם שתועיל לטהרת האבר היוצא.

כיון שאם טיהרה [כלומר, אף אם מטהרת] שחיטת טרפה אותה מידי טומאת נבלה, זאת משום שהשחיטה נעשית בדבר שהוא גופה, כלומר, בגוף הבהמה.

אולם, אותו אבר היוצא, הרי הוא דבר שאינו גופה של האם הנשחטת, והאם יתכן לומר שאף כלפיו תועיל השחיטה, ותטהר את האבר, על אף שהוא דבר שאינו גופה?! ^[201]

ג. ודנה המשנה: מנין לנו כלל, לטרפה, ששחיטתה מטהרתה מידי טומאת נבילה? והרי הסברא נותנת להיפך. שהרי בהמה טמאה אסורה באכילה, גם אם נשחטה, ואף טרפה אסורה באכילה.

וכיון שדינם שווה בענין אכילה, יהיה כן דינם גם לענין טומאה -

מה בהמה טמאה האסורה באכילה אין שחיטתה מטהרתה מידי טומאת נבלה, ^[202] אף טרפה, שאסורה באכילה כבהמה טמאה, לא תטהרנה שחיטה. ^[203]

ומחלקת המשנה בין טריפה לטמאה:

לא! אין לדמות ביניהם. כי אם אמרת בבהמה טמאה שטעם טומאת נבלתה הוא משום שלא היתה לה מעולם שעת הכושר [שלא היה שעה אחת שהיתה ראויה לשחיטה ולכשרות אכילה, אשר מכוחה של שעת כושר זו, יכולה היתה נבלתה כעת להיטהר על ידי השחיטה. אלא מעת ברייתה הייתה טמאה].

תאמר בבהמה טרפה, שאין לטמאות את נבלתה כנבלת בהמה טמאה, משום שהיתה לה שעת הכושר קודם שנטרפה, ועל ידי שחיטה, היה לה להיות כשרה ככל בהמה טהורה. וכיון שראויה היא מעיקרה לשחיטה, שוב לא פקעה ממנה תורת שחיטה, ואף אם נטרפה יש לנבלתה טהרה על ידי השחיטה.

אולם חילוק זה נדחה: טול לך מה שהבאת בחילוק זה [שלטמאה לא היתה שעת הכושר, ולטהורה היתה דעת הכושר], כי הרי בהמה טהורה שנולדה טרפה מן הבטן, ומעולם לא היתה לה שעת הכושר, מנין שנבלתה לא תטמא? ^[204] ושוב נמצא שאף שחיטת הטרפה אינה מצילה מידי הטומאה.

אלא החילוק בין טמאה לטרפה כך הוא:

לא ניתן לדמות בין טמאה לטרפה. לפי שאם אמרת בבהמה טמאה שאין נבלתה נטהרת על ידי השחיטה, שכן אין במינה שחיטה. שלא שייכת שחיטה המתירה באכילה במין הבהמות הטמאות.

תאמר בבהמה טהורה טרפה, שיש במינה שחיטה, לפי שהיא בכלל בקר וצאן טהורים הראויים לאכילה [כאשר כשרים הם, ולא נטרפו].

ומשום כך, אף כאשר היא עצמה אסורה באכילה מחמת טריפותה, תועיל לה השחיטה לטהרה מידי טומאת נבלה.

אבל בן שמנה חי שנולד קודם שהשלים זמן עיבורו, אין שחיטתו מטהרתו מידי טומאת נבלה [וודאי שאסור הוא באכילה] לפי שאין במינו שחיטה. שהרי הוא אינו בכלל "בקר וצאן" אלא ממין הנפלים הוא. ועדיין לא הגיע לכלל שם "בהמה", ולכן אף אין שחיטה מטהרתו.

גמרא:

שנינו במשנתנו, אם הוציא העובר את ידו, ושחט תחילה את האם, לדעת רבי מאיר נטמא בשר העובר בטומאת נבלה מחמת מגעו עם האבר היוצא.

מקשה הגמרא: אמאי מדוע נטמא העובר? והרי הטומאה הבאה לו על ידי מגעו באבר היוצא, טומאת בית הסתרים היא. לפי שהמגע נעשה בתוך גוף האם, שמקום סתר הוא, וטומאת מגע הנוצרת בתוך בית הסתרים - לא מטמיא!? ^[205]

לימא, האם יש לנו לתרץ ולומר שרבי מאיר הולך לטעמיה, שטומאה בלועה מטמאה. ^[206]

דתנן: ^[207] מדרס הזב [כלומר, דבר המשמש את הזב בעמידתו עליו] הריהו אב הטומאה. ואין טומאה זו חלה אלא במדרס שיש בו לפחות שלשה טפחים על שלשה טפחים.

בגד של שלשה טפחים על שלשה טפחים, שנעשה מדרס לזב, שנחלק לכמה חלקים, ושוב אין בכל אחד מן החלקים שיעור של מדרס הטמא, הרי הוא טהור מן טומאת המדרס. ^[208]

אבל בכל זאת, טמא בטומאת מגע מדרס.

דהיינו, כיון שכאשר היו החלקים הללו מחוברים זה לזה [שהיו חלק מטומאת המדרס], הם נגעו זה בזה, וטמאו זה את זה כדין מדרס הנוגע בכלי או בבגד, שמטמא אותו במגעו בדרגת ראשון לטומאה. הרי נמצא שחוץ מטומאת מדרס שהיתה בהם [שהיא בדרגת אב הטומאה], היתה בהם טומאה נוספת, של "טומאת מגע מדרס" שהיא ראשו לטומאה, וטומאת המגע שנגעו במדרס לא פוקעת מהם בהתחלק המדרס לחלקים קטנים, דברי רבי מאיר. ^[209]

ותניא, ^[210] אמר רבי יוסי [על דברי רבי מאיר]: חלקי המדרס הללו, טהורים הם לחלוטין, אף מטומאת מגע, כי:

וכי באיזה מדרס נגע זה [דהיינו, כל אחת ואחת מחתיכות הבגד הללו]!? הרי כאשר היו מחוברין יחדיו למדרס הזב, היה מגע חיבורן זה בזה "מגע בית הסתרים" [שהרי החיבור שבין חלק לחלק הוא בתוך עובי הבגד, והוא נסתר ואינו גלוי].

אלא, ישנה אפשרות אחרת שעל ידיה יהיו חתיכות הבגד טמאות, והיא, שאם נגע בו זב בשעה שנעשה למדרס, שעמד עליו כאשר הוא יחף [או שעמד עליו יחף אחר שכבר היה למדרס ^[211]], שיהא טמא הבגד, אף בטומאת מגע זב. ^[212]

נמצא, שמחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי, היא האם יש טומאה בבית הסתרים, או לא.

לדעת רבי מאיר, טומאת בית הסתרים מטמאת, ולכן חלקי המדרס טמאים בטומאת מגע, על אף שמגעם היה נסתר. ואילו לדעת רבי יוסי, טומאת בית הסתרים אינה מטמאת, ולכן אין החלקים טמאים בטומאת מגע.

אך דוחה הגמרא: אין להוכיח ממשנה זו, שכדעת רבי מאיר נאמרה, אלא אף לדעת רבי יוסי היא אמורה.

וכי לאו איתמר עלה, האם לא על משנה זו, אמר עולא: לא שנו שחולק רבי יוסי על רבי מאיר, אלא בבגד שדרס בו הזב, שהיה בו שלשה טפחים על שלשה טפחים [שהם שיעור בגד הנעשה למדרס הזב], שנחלק, ובכל חתיכה יש פחות משלשה טפחים, כך שבשעה שנחלקו החלקים זה מזה, לא היה באף אחד מהם שיעור הראוי לטמא בטומאת מדרס. ולכן אין אף אחד מן החלקים הללו יכול לטמא את חברו בטומאה זו בשעת התפרדותם, על אף שבשעת ההתחלקות אין זה מגע של בית הסתרים. ואילו קודם שנחלקו, בהיותם מחוברים, הם אינם מטמאים זה את זה, לפי שהמגע בשעת החיבור הוא מגע של בית הסתרים. ולכן סובר רבי יוסי שאין החלקים טמאים.

אבל, חתיכות בגד שמידתן שלש אצבעות על שלש אצבעות, הבאות ונחתכות מבגד גדול שנטמא טומאת מדרס וחתכו ממנו מידת שלש אצבעות זו, מודה רבי יוסי שיש בהן טומאה. ואף שאין זו טומאת מדרס לפי ששלוש אצבעות אין בהם כדי שיעור מדרס, מכל מקום, יש בהן טומאת מגע מדרס, שהרי בשעת פרישתן, כלומר, בשעה שנחתכו מאביהן [דהיינו הבגד הגדול, שנשאר בגודל הראוי להיות מדרס גם בשעה שפירשו ממנו החתיכות הקטנות], נטמאו במגעו, שהוא מגע מדרס הזב. ולפיכך מקבלות טומאה על ידי המגע מאביהן. ^[213]

ואין זו טומאת בית הסתרים, לפי שחיתוך הבגד אינו נעשה בבת אחת לכל עובי הבגד. אלא בתחילת החיתוך עדיין הבגד עבה, וככל שנמשך החיתוך [אף שנעשה הדבר בזמן קצר], הולך עובי הבגד ומצטמצם, עד שנחתך ונפרד לחלוטין. לפיכך, בשעה שפורשת החתיכה הקטנה משאר הבגד, הרי שמגע אותו עובי מועט ומצומצם הנפרד, הוא מגולה ואינו בית הסתרים. ולכן אף לדעת רבי יוסי יש בו טומאה ממגע הבגד הגדול שהוא מדרס הזב ואב הטומאה.

ואם כן, הא, במקרה המובא במשנתנו, ששחט את האם ואחר כך חתך את האבר היוצא, נמי, אף בו הדין כך, שבשעת פרישתן של שאר חלקי העובר שבפנים מהאבר הנחתך, אף הוא העובר, מקבל טומאה מהאבר, כי בשעת החיתוך הסופי אין זה בית הסתרים, היות והחיבור שבסוף החיתוך, מגולה הוא.

נמצא, שאף רבי יוסי מודה שבאופן זה העובר טמא מחמת מגע הטומאה באבר היוצא.

ומביאה עתה הגמרא סברא נוספת לכך שדעת רבי מאיר במשנתנו, אינה בהכרח לשיטתו בבגד הנחלק מטומאת מדרס, ואף לא בהכרח שרבי יוסי יחלוק על דעת רבי מאיר כאן, וכדלהלן:

רבינא אמר: אין לדמות בין מה שאמר רבי יוסי שבגד הנחלק טהור, למה שאמר רבי מאיר כאן שאבר היוצא נשאר בטומאתו אף לאחר שנשחטה האם.

כי בגד, לאו לחתיכה קאי, אינו מיועד לחותכו, אלא אדרבה, טוב לו שישאר שלם. ולכן, רואים אותו כשלם. והחיבור שבין כל חלקי הבגד הוא מקום בית הסתרים. ולפיכך סובר רבי יוסי שאין בהם טומאת מגע מדרס הזב.

אבל אבר העובר היוצא לחוץ, לחתיכה קאי. עומד הוא לחותכו, שהרי הוא אסור באכילה, ויש לחותכו משאר אברי העובר המותרים.

אמאי טומאת בית הסתרים היא. כלומר דאין חלוקין כשאר טמאות דנוגע טמא לטהור אלא מחוברין הן אמאי הבשר מגע נבלה. דתנן שלשה על שלשה שנחלקו. שהיה טמא מדרס ונחלקו טהור מאותו מדרס:

אבל טמא מגע מדרס. אחר שחלק בשעת פרישתו נוגע אחד לחברו:

והא קא חזינן הכא לר' מאיר שטומאת בית הסתרים מטמאה שדומה כמי שנוגע אחד לחברו דקאמר טמא מגע מדרס:

ולא איתמר עלה אמר עולא לא שנו אלא שלשה על שלשה שנחלקו. אפי' ר' יוסי דלא מודי בשלשה על שלשה שנחלקו דתהא טמא טומאת בית הסתרים מודי באבר דטומאת בית הסתרים מטמא. מ"ט דלאו איתמר עלה אמר עולא לא שנו אלא בשלשה על שלשה דלא טמאה טומאת בית הסתרים אבל שלש על שלש הבאות כו' כלומר הבאות מבגד גדול טמא וכו':

רבינא אמר בגד לאו לחיתוכא קאי. כלומר אפי' ר' יוסי דמטהר לענין בגד מטומאת בית הסתרים מטמא לענין אבר בגד לאו לחיתוכא קאי ולא דמי כמאן דחתוך ונוגע בהדי הדדי אבל אבר דלחיתוכא קאי ודמו כמו דנגע בהדי הדדי:

לימא ר"מ לטמיה. דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה. ומאן חכמים דאמרי מגע טרפה שחוטה לאו היינו רבנן דפליגי עליה בטומאת בית הסתרים בעלמא דאי הכי קשי' דרבנן אדרבנן ב) ומשום הכי דחקינן לאוקומא אפי' למ"ד טומאת בית הסתרי' לא מטמאה.

אבל טמא מגע מדרס. יש גורסין וחכמים מטהרין והם אומרים שחכמים מטהרין אפי' נגע בו הזב משום דאמרי' שבע ליה טומאה ור' יוסי מטמא בשנגע בו הזב דלא אמרי' שבע ליה טומאה אבל מטהר כשלא נגע בו משום דטומאת בית הסתרים לא מטמא'.
ואין זה נכון, לפי שאין בכל הנוסחאו' וחכמי' מטהרין ובמקומה במ' טהרות לא משכחת לה. ועוד ק"ל דהא מבעיא בעי לה רבא בפ' הקומץ רבה אי אמרינן שבע לה טומאה והוינן עלה מדר' יוסי למפשט דלא אמרינן שבע לה טומאה ודחינן לה ולא אמרינן דתנאי היא ולא מייתי עלה הא.
אלא ודאי מאן תנא פליג עליה דר"מ ר' יוסי היא משום טומאת בית הסתרים דלא מטמאה ופי' שאם נגע בו הזב פי' שנגע בו ברגלו יחפה דאיכא מדרס ומגע באין כא' או אם נגע בו קודם המדרס דהויא ליה טומאה חמורה על טומאה קלה אבל נגע בו לבסוף לא דאמרי' שבע לה טומאה וכן מפו' שם בפ' הקומץ שלא כדברי רש"י ז"ל שאמר או לאחר שדרס עליו אלא שאין קושי' עליו בזה דבעיא ולא איפשיט' היא אי אמרינן שבע לה טומא' או לא.

אלא שאם נגע בו זב יהא טמא מגע זב. פירש רש"י ז"ל שאחר שדרס עליו זב על גבי פשוטי כלי עץ דחוצצין בין רגלו של זב ובין הבגד אחר כך נגע בו או שדרס עליו ברגלו (ו)[י]חפה ונטמא במגעו של זב. והקשו עליו דהא במנחות (כד, א) פרק הקומץ רבה מיבעיא בעי לה רבא אי אמרינן (שבלעה) [שבעה לה] טומאה או לא, כיון דנטמאת תחילה בטומאת מדרס שהיא חמורה אי נגע בה זב אחר כך אם מקבלת טומאה, או נאמר כבר (שבלעה) [שבעה לה] טומאה שוב אינה מטמאה טומאה קלה, ולא איפשיטא, משום הכי מפרש לה שדרס בה זב ברגלו (ו)[י]חפה, דטומאת מדרס וטומאת מגע בהדדי אתו לה. אי נמי בשנגע לה תחילה ואחר כך דרס עליה דהויא לה טומאה חמורה על טומאה קלה.

שיעור הבגד לקבל טומאה התבאר במקומו שאם יש בו שלשה טפחים על שלשה טפחים מקבל טומאת מדרס הזב אע"פ שלא נגע בו בשר הזב כגון שלא היה רגלו ערום להיותו אב הטומאה במדרסו לטמא אדם וכלים כמו שהתבאר ממה שנאמר וכל אשר יגע במשכבו פחות מכן עד שלש אצבעות על שלש אצבעות מקבל טומאת מגע אלא שאינו נעשה אב הטומאה במדרסו של זב אלא הרי הוא כמגעו של זב שהוא ראשון לטמא אוכלין וכן מקבל טומאה מכל הטמאים כדיניהם שלשה על שלשה שנטמא במדרס הזב ונעשה אב הטומאה ונחלק לשנים טהור לגמרי כדין שברי כלים ולא נשארה בו אף טומאת מגע הטמא במדרס להיות ראשון ואם נגע בו הזב בבשרו הרי יש עליו טומאת מגע הזב להיות ראשון עד שיטביל או שיפחת משלש אצבעות על שלש אצבעות היה בגד זה הטמא במדרס גדול וקרע ממנו שלש אצבעות באורך וברוחב ונשאר העומד שלשה טפחים בארך וברוחב הרי חתיכת שלש אצבעות זו טהורה מן המדרס אלא שהיא טמאה במגע המדרס והרי היא ראשונה לטומאה שבשעת פרישתו מאביו ר"ל מן הבגד הגדול נטמא במגעו וטומאת בית הסתרים אין כאן שאחר החתך היא נוגעת:

בפרש"י בד"ה ומה טמאה כו' מה טרפה שחיטתה מטהרתה אף בהמה טמאה כו' עכ"ל יראה לי דדוקא להאי תנא דת"כ דהוא תנא דברייתא לקמן דכמו דאי לאו קרא לטרפה דשחיטתה מטהרה הוה ילפינן ליה מבהמה טמאה דמטמאה דליכא למימר תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה דהא בן שמונה חי יוכיח שיש במינו שחיטה ואין שחיטתה מטהרה ה"נ בהיפך אי לאו קרא לטמאה דאין שחיטה מטהרה הוה ילפינן מטרפה דשחיטתה מטהרה דע"כ אין הדבר תלוי ביש במינו שחיטה דבן ח' חי יוכיח כו' אבל לתנא דמתני' דלא יליף טרפה מבהמה טמאה ובן ח' חי דאין שחיטתו מטהר אינו יוכיח דהא אין במינו שחיטה מקרי ה"נ מה"ט ליכא למילף בהמה טמאה מטרפה כלל ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא שאם כו' מדרס ומגע זב בבת כו' דקיל ממדרס דחמיר וא"ת כו' מאבר מן החי חישב כו' מר"מ דה"א רבי יוסי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה בשעת פרישתן כו' כגון שחותך בסכין רחבה כו' עכ"ל ואין הסכין נטמא מבשר היוצא ומטמא שוב מה שבפנים בטומאה זו שאינו אלא משום גזירה ובההיא דהעור והרוטב שהסכין נטמאה מהאבר מ"מ הבשר שנוגע שוב בסכין אינו מקרי טמא אלא פסול דאין שני עושה שלישי בחולין וק"ל:

ד"ה טהור מן המדרס וכו' צ"ל שהיה שם פשוטי כלי עץ וכו'. פירוש ואעפ"כ נטמא במדרס כי לענין מדרס הפסקה אין מעכבת כלום אפילו עשר מצעות זה למעלה מזה:

ד"ה אלא שאם נגע וכו' פירוש שיש אויר בין הסדינין וכו' דבעליון קודם המדרס למגע וכו'. ר"ל דבעליון נמי יש מגע שהוא נוגע בתחתון שנעשה מדרס הלכך אם לא היה אויר מפסיק ביניהם שניהם היו מדרס ומגע מדרס מפני שהעליון נוגע בתחתון ותחתון בעליון:

בא"ד והרב ר"ש אומר דשבע ליה טומאה לא שייך בדבר שהטומאה באה מגופו. פירוש כשהטומאה שניה באה מגוף הטומאה הראשונה כגון ההיא דחותך כזית בשר מן אבר מן החי לר"מ וכן ההיא דסדין שעשאו וילון לר' שהטומאה הב' באה ממילא:

בא"ד ויש לדחוק וכו' דה"א ר"י פליג עליה מה"ט וכו'. ר"ל דאי הוי בעי למפשט מר"מ היינו יכולין לדחות דטעמא דר"י דפליג עליה הוי מטעם דס"ל דשבע טומאה ואינה חלה הב' על הא' וא"כ מה חזית לפשוט מר"מ דלא אמרינן שבע לה טומאה אדרבה לפשוט מר"י דס"ל דשבע לה טומאה ולהכי לא פשיט אלא מר"י דנשמע מדבריו בסיפא דלא אמרינן שבע טומאה והשתא טעמא דפליג ברישא לא הוי מטעם דס"ל דשבע טומאה אלא מטעם דאין כאן מגע כלל וק"ל:

ד"ה בשעת פרישתן וכו' ודוחק לומר דמיירי כגון דבמשהו א' שנחתך לא היה באבר כדי לעלות ארוכה. פירוש ולא נקרא אבר שלם לכך לא נשאר עליו טומאת אבר מן החי הלכך לא נטמא הבשר הנחתך בשעת פרישתו ממנו במגעו כצ"ל:

בא"ד ומיהו בפרק כיצד צולין וכו'. ר"ל וע"כ צ"ל שם בע"א ובאותו תירוץ יתורץ נ"כ הקושיא דמפרק העור והרוטב:

רש"י בד"ה וכי באיזה טומאה משויירת עליו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא שאם כו' ומגע הזב בבת אחת כו' [וחייל אמדרס החמור כו'] כצ"ל:

במשנה מה מצינו בטרפה כו'. נראה דלהכי ילפי מטרפה משום דהיקשן הכתוב כדלעיל בר"פ:

גמרא אמאי טומאת בה"ס היא כו' לימא ר"מ לטעמיה כו'. וקשה דלחכמים דאמרי מגע טרפה שחוטה מא"ל. וצ"ל דבמוקדשין החמירו לטמא בה"ס כמו שהחמירו בהם לענין טרפה ששחטה דלטמא. אבל נראה דלמסקנא דטמא משום שעת פרישתן או משום חבורי אוכלין דכמפרתי דמי. אפי' במוקדשין נמי בה"ס לא מטמא. וכדמוכח ההיא דכיצד צולין שהביאו התוס':

רש"י (במשנה). מה שרץ אין שחיטתו מטהרתו דכתיב בהו טמאים הם לכם. פסוק זה לא נמצא בשרצים. ובת"כ הגי' כל הנוגע בהם (במותם):

תד"ה טהור. דהי' שם פשוטי כ"ע מפסיק כו'. ק"ל דמה נפשך אי בחזי למדרס אף פשוטי כ"ע מתטמאים כדאיתא בבכורות (לח). ואי בדלא חזי למדרס אפי' אית ליה בית קבול נמי לא מיטמא מדרס ואינו אלא ראשון בנגיעתו ואינו מטמא לבגד:

תד"ה אלא. והניחם בביסא. כצ"ל:

תד"ה בשעת. ודוחק לומר כו' לא היה באבר כדי לעלות ארוכה. לכאורה תמוה דמה בכך דאין בו כדי כו' דמ"מ מטמא במגע כדתנן בפ"ק דכלים מ"ה ובפ"ב דאהלות מ"ג דאמה"ח שאין עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ואולי י"ל דדוקא באמה"ח מאדם הוא דמטמא במגע אפי' שאין בו בשר כראוי דילפינן ליה מקרא בנזיר (ר"ד נד) ועיין בפי' הרמב"ם והרע"ב בכלים שם. משא"כ באמה"ח דבהמה אי אין עליו בשר כראוי אין בו טומאה כלל:

רש"י ד"ה אמאי וכו׳ אותו מגע חבור בית הסתרים כצ"ל:

ד"ה שלשה וכו׳ חזי לעניים ולעשירים. נ"ב לכאורה תמיהא רבתא היא דהא בהדיא אמרי׳ בפב"מ (כו ב׳) שלש על שלש לא חזי אלא לעניים לא לעשירים. איברא כי דייקינן ודאי שפיר קאמר דאין חלוק בין שלשה על שלשה לשלש על שלש בטומאה אלא במדרס הוא דבעינן שלשה לכל אדם ובשאר טומאות סני בשלש ואף לעשירים כדתנן (פכ"ז דכלים) הבגד מיטמא משום שלשה כו' למדרס ומשום שלש כו׳ לטמא מת וה"נ ילפינן בפב״מ דשלש כו׳ הוי בגד לטומאת שרצים. ש"מ דחזי נמי לעשירים משו"ה בר קבולי הוי בר ממדרס דלא חזי וה"נ לענין קבולי טומאה ואמר דחשיב לעניים ולעשירים זה ברור דלא מפלגינן בהו (חסר איזה תי׳):

ד"ה אלא שאם וכו׳ טומאת מדרס שהוא אב הטומאה וטומאת מגע שהוא ראשון ואינה כצ"ל:

גמ' (דברי ר"מ ותניא). נראה שלא לגרוס אלו תיבות:

ור' ישמעאל ההוא מיבעי' לי' לרביעית דם וכו' כ' בס' בנין אריאל פ' חוקת דקשה הא בקרא מסיים את מקדש ה' טמא ונכרתה וא"כ יתחייב כרת ארביעית דם והא מפורשת במס' נזיר מ"ט ע"ב דאין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג וקיי"ל כל שאין הנזיר מגלח אין חייבים עליו על ביאת מקדש כמבואר שם נ"ו ע"ב ודוחק לומר דאתי' כר"מ דלא כהלכתא ע"ש. והנה הראב"ד כ' פ"ג מטומאות מת דעצם כשעורה אינו מטמא באהל אבל מטמא במשא מקרא וההיפוך ברביעית דם באהל והנזיר מגלח עליו מקרא על כל נפשות מת לא יבוא אבל על מגעו ומשאו אינו מגלח כיון דלא כתיב בי' אלא ביאה עכ"ל רוצה לומר על כל נפשות מת לא יבוא ביאה אבל לא מגלח על מגע ומשא עד שיהיו חצי לוג. נמצא היינו מתניתין דנזיר וכר"ע. אך לר' ישמעאל דדריש כל הנוגע במת בנפש על רביעית דם הרי בהדיא כרת על נגיעה ברביעית ה"נ דנזיר מגלח אלא מתניתין כר"ע. ומיושב ק' הנ"ל וגם ק' תוס' בשמעתין תרי קראי ל"ל והא"ש חד למגע וחד לאהל וק"ל:

מה מצינו. כדקתני לקמיה ומנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה: אף שחיטת בהמה תטהר את האבר גרסי': לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה. שחיטתה מן הדין הוא שהרי דבר שגופה: ומנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה. דשמא אינה מטהרתה ומן הדין אינה מטהרתה שבהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה: ומה טמאה אין שחיטתה מטהרתה. מלטמא דהכי תניא בתורת כהנים לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וגו' כל הנוגע בהם יטמא להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה והלא דין הוא השרץ אסור באכילה ובהמה טמאה אסורה באכילה מה שרץ אין שחיטתו מטהרתו דכתיב בהו טמאים הם לכם אף בהמה טמאה לא תטהרנה שחיטתה או כלך לדרך זו בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה מה טרפה שחיטתה מטהרתה אף בהמה טמאה כן תלמוד לומר הנוגע בהם להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה: שלא היתה לה שעת הכושר. ליטהר מטומאתה ע''י שחיטה: תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר. וכיון דחל עלה תורת שחיטה תו לא פקעה מיניה והויא בכלל שאר צאן ובקר: טול לך מה שהבאת. טול מכאן ראייה זו שהבאת: הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין. שתטהרנה: שיש במינה שחיטה. הלכך לא נפקא מכלל בקר וצאן אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר אפי' נשחט לפי שאינו בכלל בקר וצאן: גמ' אמאי. בשר. העובר טמא והלא לא נגע האבר בבשר אלא ע''י חבורו אותו מגע חבור בית הסתרים הוא שאינו נראה: וטומאת בית הסתרים. קי''ל במס' נדה (דף מב:) דלא מטמיא: לימא ר''מ לטעמיה. דאית ליה טומאת בית הסתרים מטמיא: שלשה. טפחים בגד שראוי למדרס והיה מדרס הזב שהוא אב הטומאה כדכתיב וכל אשר יגע במשכבו וגו': שנחלק. ואינו ראוי עוד למדרס אבל ראוי הוא לשאר טומאות דקי''ל שלש אצבעות על שלש חזי לעניים ולעשירים: טהור מן המדרס. מלטמא אדם וכלים: אבל טמא מגע מדרס. טומאה הנוגע במדרס יש לו והוי ראשון לטומאה מפני שנגעו זה בזה בעודן מחוברין שהיו מדרס: וכי באיזה מדרס נגע זה. מאחר שנחלק שהרי מגע חבירו אינו מגע לפי שהוא בית הסתרים אלא אם י''ל שיש כלום טומאה משמרת עליו לאו משום מגע מדרס: אלא שאם נגע בו הזב. ברגלו ערום כשדרס עליו או לאחר שדרס עליו והוי עליו שני טומאות טומאת מדרס שהיא אב הטומאה וטומאת מגע שהיא ראשונה ואינה אלא לטמא אוכלין ומשקין ונחלק טהור מטומאת מדרס ואינו אב הטומאה עוד אבל טמא מגע הזב כ''ז שלא טבל ונפחת מג' אצבעות: לא שנו. דנחלק ר' יוסי על ר' מאיר: אלא בשלשה על שלשה שנחלק. דליכא למימר בשעת פרישתן זה מזה קבלו טומאת מגע זה מזה שהרי בשעת פרישתן לא יש בזה כדי לטמא בגד ולא בזה כדי לטמא בגד שהרי אין בהם שיעור אב הטומאה: אבל ג' אצבעות הבאין מבגד גדול. שהיה טמא מדרס וחתכו ממנו שלש אצבעות טהור החתיכה הקטנה מן המדרס שאין בה כשיעור וטמאה מגע מדרס אפי' לר' יוסי דאמר אין מגע החבור מגע דהא בית הסתרים היא הכא מודה משום דבשעת פרישתו מאביו אי אפשר לצמצם שלא יגע מעט מעט ובשעת פרישה אינו בית הסתרים ומקבל טומאה מאביו שיש בו שיעור אב הטומאה והכא גבי מתני' נמי אפי' ר' יוסי מודה דמגעו מגע משום שעת פרישה כשחותך האבר מן העובר:

טהור מן המדרס. מתחלה כשנטמא מדרס צריך לומר דהיה שם פשוטי כלי עץ מפסיק בין רגלו לבגד דאי אין שם פשוטי כלי עץ לא הוה פליג ר' יוסי דהא בא לו מדרס ומגע זב ביחד אם היה יחף או מדרס ומגע מדרס אם היה נעול וכשבא בבת אחת מודה ר' יוסי כדמשמע בהקומץ רבה (מנחות דף כד:): אלא שאם נגע בו הזב כו'. שנגע בו מקמי מדרס איירי או שיחף דרס דהוה ליה מדרס ומגע הזב בבת אחת דאי לבסוף לא אתי מגע דקיל וחייל אמדרס החמור כדמשמע בהקומץ [רבה] (שם: ושם ד''ה כי) דקתני בברייתא מודה ר' יוסי בשני סדינים המקופלים ומונחים זה על זה וישב עליהן הזב שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס פי' שיש אויר בין הסדינין שמונחין על גבי קונדסין זה למעלה מזה וישב זב על העליון עד שהכביד העליון שנגע בתחתון וכגון שפשוטי כלי עץ מפסיק בינו ולסדינים דבעליון קדם המדרס למגע ובתחתון באים בבת אחת שהכביד על העליון עד שהגיע לתחתון נטמא מדרס מחמת הזב ומגע מדרס מן הסדין העליון ושניהם באים בבת אחת ומעיקרא דקא הוה בעי למיפשט בעיא דעשרון שחלקו ונטמא אחד מהם והניחה בביסא וחזר טבול יום ונגע בטמא מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא ויטמא גם חלק השני ע''י צירוף כלי ופשיט ממתני' דסדין טמא מדרס שעשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו הזב טמא מאי לאו אפי' לבסוף אכתי לא ידע ברייתא דשני סדינין דמוכח בהדיא דלא חייל לבסוף מגע מדרס דקיל אמדרס דחמור וא''ת דבשלהי העור והרוטב (לקמן דף קכח:) תניא החותך כזית בשר מאבר מן החי חישב עליו ואח''כ חתכו טמא ופריך טומאת בית הסתרים היא ומשני ר''מ היא והשתא היכי חייל אחר המחשבה טומאת אוכלין דקיל אטומאת אבר מן החי דחמיר וי''ל דטומאת אוכלין חמיר שראוי להצטרף עם פחות מכביצה אוכלין אבל קודם שיחשב עליהם לא היה ראוי להצטרף והרב ר' שמשון אומר דשבע ליה טומאה לא שייך בדבר שהטומאה באה מגופו וחייל שפיר אפי' קל על חמור וכפירושו משמע בהקומץ רבה (מנחות דף כד:) דבעי למיפשט מההוא דב' סדינים דלא אמר שבע ליה טומאה שהרי תחתון טמא מדרס ומגע מדרס פי' אע''ג דעליון אינו טמא אלא מדרס היינו משום דלא חייל מגע דקיל אמדרס דחמור בזה אחר זה אבל מתחתון בעי למיפשט כיון דבבת אחת ודאי חל אפי' קל על החמור וא''כ בשניהם שוים כי ההיא דעשרון שחלקו חלים אפי' בזה אחר זה ומשני דבבת אחת ודאי חייל אפי' קל על חמור אבל בזה אחר זה אפי' שניהם שוין לא חייל האחרון והשתא לפי סברת הפושט אמאי לא פשיט מר''מ דאמר גבי סדין שעשאו וילון דטמא מגע מדרס אלמא דחל קל עם החמור בבת אחת אלא ודאי כשהטומאה באה מגופו לא אמרי' שבע ליה טומאה וחל אפי' קל על חמור אפי' בזה אחר זה ויש לדחות דלא בעי למפשט מר' מאיר דהא ר' יוסי פליג עליה מהאי טעמא ולהכי לא פשיט אלא מר' יוסי: אבל שלש על שלש הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן. דקודם שנחלק לגמרי נוגעות חתיכות זו לזו וה''ה דבשלשה על שלשה משכחת לה דמודה ר' יוסי כגון שלא הפסיק פשוטי כלי עץ בין רגלו לבגד דאתי מדרס ומגע בבת אחת ואפי' אם הפסיק נמי אם היה נכפל בשעה שדרס עליו ששני ראשיהן נוגעים זה בזה בגלוי דאין זה בית הסתרים ובבת אחת קאתו אלא ניחא ליה לאשכוחי טומאת מגע אפי' בבגד שיהיה עומד כל שעה מתוח והיה שם פשוטי כלי עץ המפסיק דומיא דרישא: בשעת פרישתן מקבלין טומאה מאביהן. וא''ת ולקמן בהעור והרוטב (דף קכח:) גבי החותך בשר מן החי דטמא ומוקי לה כר''מ דאמר טומאה דבית הסתרים מטמא לוקמה אפי' כר' יוסי דבשעת פרישתו מקבל טומאה מהאבר ודוחק לומר דמיירי כגון דבמשהו ראשון שנחתך לא היה באבר כדי לעלות ארוכה וי''ל דבעי לאוקמי אף בניתז בכל כחו דלא מקבל טומאה מאביהן בשעת פרישה מאביהן וכי האי גוונא משני בפ' אמרו לו (כריתות דף טו:) ומיהו בפ' כיצד צולין (פסחים דף פה. ושם ד''ה ולרבינא) גבי אבר שיצא מקצתו דחותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך ודייק מינה דלא גזור טומאה על היוצא דא''כ היה מטמא מה שבפנים ומשני