חולין סג ע"ב

דף סג - ב

מכדי, הרי ספר משנה תורה לאוסופי, להוסיף על מה שלא נכתב בשאר הספרים הוא דאתא [כדאמרינן לקמן, למה נשנו עוד פעם הבהמות הטמאות במשנה תורה, להביא את השסועה, שלא הוזכרה בפרשת שמיני].

מאי שנא הכא בפרשת שמיני דכתיב דאה, ומאי שנא הכא, בפרשת ראה, דכתיב ראה, ולא כתיב גם הדאה?!

אלא, שמע מינה, מין ראה ודאה, אחת היא! שזהו עוף אחד, אלא שלפעמים קוראת לו התורה ראה, ולפעמים דאה, וכדי שלא יבא אדם להכשירה במקום שהיא נקראת ראה, ויאמר שאת הדאה אסרה התורה ולא את הראה, לכן חזרה התורה וכתבה ראה, לומר, שבין אם היא נקראת דאה ובין אם היא נקראת ראה, אסורה היא, לפי שאותו עוף הוא.

ומקשינן: ואכתי כ"ה עופות הוו, עשרים ואחד הכתובים במשנה תורה בפרשת ראה, ועוד ארבעה שנתרבו לעיל!?

ומשנינן: אמר אביי: כשם שראה ודאה אמרנו אחת היא, כך איה ודיה המוזכרים בפרשת ראה - אחת היא! וקראה להם התורה בשני שמות כדי שלא לתת פתחון פה לבעל דין לומר שאת האיה אסרה התורה ולא את הדיה.

דאי סלקא דעתך תרתי עופות אינון, הן, מכדי, הרי משנה תורה לאוסופי הוא דאתא. מאי שנא הכא, בפרשת שמיני, דכתיב "למינה" אאיה, ומאי שנא התם, בפרשת ראה, דכתיב "למינה" אדיה, ולא כתיב "למינה" על איה, כדכתיב בפרשת שמיני!?

אלא, שמע מינה, איה ודיה אחת היא, ולכן כתבה התורה "למינה" פעם אחת על האיה ופעם אחת על הדיה, כי שתיהן אותו עוף הן.

ומבארינן: וכי מאחר שאיה ודיה אחת היא - למה ליה לתורה למיכתב בפרשת ראה איה ודיה!?

כדתניא: רבי אומר: אקרא אני, די היה שהתורה תכתוב איה, שהרי היא עצמה דיה, ואם כן, "דיה" למה נאמרה באותה פרשה?

כדי שלא תתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. שלא תהא אתה קורא בתורה איה, והוא קורא לה בשם דיה, ויכול הוא לומר, רק את האיה אסרה התורה, ואילו זוהי היא דיה, והיא מותרת.

וכן אם היה כתוב "דיה" ולא היה כתוב "איה", היה לבעל דין פתחון פה לחלוק, מפני שאתה קורא בתורה דיה, והוא קורא לה בשם איה, ויכול הוא לומר, את הדיה אסרה התורה, ולא את האיה.

לכך, כתב רחמנא במשנה תורה בפרשת ראה "והראה, ואת האיה, ודיה למינה". לומר לך, שאיה ודיה - אחד הם!

מיתיבי לרב חסדא בשם רב, שאמר עשרים וארבעה עופות טמאים הן, ודאה וראה חשיב ליה עוף אחד, ואיה ודיה חשיב ליה עוף אחד.

שהרי שנינו בברייתא: למה נשנו, למה חזרה התורה וכתבה בפרשת ראה את איסור אכילת הבהמות הטמאות והעופות הטמאין? בבהמה חזרה התורה וכתבה - מפני השסועה, שהיא בריה בפני עצמה, שיש לה שני גבין ושני שדראות, וכדפרשינן לעיל.

ובעופות - חזרה התורה וכתבה מפני הראה, שלא הוזכרה בפרשת שמיני!

והשתא דייקינן: מאי לאו, מדבהמה דהתם [שהיא השסועה], לאוסופי אתא, להביא בהמה חדשה שלא הוזכרה קודם בפרשת שמיני, עופות נמי, לאוסופי עוף חדש שלא הוזכר אתא. ושמע מינה דאה וראה שני עופות הם, שחזרה התורה והוסיפה עוף חדש ששמו "ראה", לומר שגם הוא אסור.

ומשנינן: לא. אין זו ראיה. אלא, התם, בבהמות, אתא לאוסופי את השסועה. ואילו הכא, בעופות, לפרושי אתא את כל שמותיה של הדאה, ולומר שהדאה נקראת גם בשם "ראה".

ופליגא הא דרב חסדא בשם רב, שאמר עשרים וארבעה עופות טמאין הן, על דרבי אבהו.

דאמר רבי אבהו: ראה המוזכרת בספר דברים - זו איה המוזכרת באותה פרשה.

ולמה נקרא שמה ראה? שרואה ביותר, שיש לה ראיה טובה. וכן הוא אומר בספר איוב [פרק כח] "נתיב לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה". ובאור הפסוק הוא, שאפילו האיה, שראייתה טובה, לא ראתה את הנתיב הזה.

וכיון שאמר רבי אבהו "ראה היא איה", ואנן על כרחן אשכחן שדאה וראה, וכן איה ודיה, אחת היא, מדלא הדר וכתבה תורה לדאה במשנה תורה, אלמא, לרבי אבהו, כולהו, דאה וראה, ודיה ואיה, חדא היא, נמצא שלפיו יש פחות מעשרים וארבעה עופות טמאים.

תנא [בדרך גוזמא]: איה עומדת בבבל, ורואה נבלה בארץ ישראל.

ופרכינן: מדראה היינו איה לדעת רבי אבהו, מכלל, דדאה לאו היינו ראה. דקא סלקא דעתין השתא, שגם רבי אבהו סבירא ליה דאיכא עשרים וארבעה עופות טמאים הן, וכיון שהוא סובר שראה היינו איה, הרי אם נאמר דסבירא ליה שגם דאה היינו ראה, חסר לו עוף אחד למנין עשרים וארבעה עופות טמאין. אלא ודאי, הוא סובר כי דאה לאו היינו ראה. [ושלא כדברי אביי שאמר ראה ודאה אחת היא]. ולכן, אף על פי דסבירא ליה ש"ראה היינו איה", יש לו עשרים וארבעה עופות טמאין.

ואם כן קשיא, מכדי, הרי מה כתיב בספר משנה תורה, לאוסופי הוא דאתא על שאר החומשים, ואם נאמר כי דאה לאו היינו ראה, מאי שנא הכא, בפרשת שמיני, דכתיב דאה, ומאי שנא התם, בפרשת ראה, דלא כתיב דאה!?

[כי אם דאה היא ראה, הרי כבר כתבה התורה ראה בספר דברים].

אלא, לאו, שמע מינה, דאה וראה ואיה, אחת היא [ולכן התורה לא כתבה דאה, דהיינו ראה, וראה היינו איה, כמו שאמר רבי אבהו].

וכדי ליישב את השאלה, היכן מצינו לרבי אבהו עשרים וארבעה עופות טמאים, בהכרח צריך לומר, ומדראה היינו איה, מכלל דדיה לאו היינו איה, וכיון דדיה לאו היינו איה, יש לו לרבי אבהו עשרים וארבעה עופות טמאים.

אך גם תירוץ זה קשה, כי אם דיה לאו היינו איה, מאי שנא התם, בפרשת שמיני דכתיב "למינה" אאיה, כדכתיב "ואת האיה למינה".

ומאי שנא הכא, בפרשת ראה, דלא כתיב "למינה" אאיה, אלא רק אדיה, כדכתיב "ואת האיה והדיה למינה"!? והלא משנה תורה לאוסופי הוא דאתא, ומדוע גרעה התורה, ולא כתבה "את האיה למינה"!?

אלא, מדלא כתבה התורה בפרשת ראה "ואת הדיה למינה", שמע מינה, בין דאה וראה ובין דיה ואיה, כל ארבעת השמות של העופות הללו, אחת היא! ולא סבירא ליה לרבי אבהו שיש עשרים וארבעה עופות טמאים, אלא רק עשרים ושלשה עופות טמאים איכא!

תניא: איסי בן יהודה אומר: מאה עופות טמאין יש במזרח, וכולן - מין איה הן!

תני אבימי בריה דרבי אבהו: ז' מאות מיני דגים טמאין הן. ^[116]

וח' מאות מיני חגבים טמאים הם.

ולעופות - אין מספר! רב הוא מספר העופות הטמאין.

ותמהה הגמרא: והרי עופות טמאין, כ"ד הוו! כדאמרינן לעיל. ואיך אמר אבימי שאין להן מספר!?

ומשנינן: אלא, הכי גרסינן: ולעופות טהורים, אין מספר.

תניא: רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הבהמות הטהורות. לפיכך, מנה הכתוב בטהורה את הבהמות הטהורות, כדכתיב בפרשת ראה "איל וצבי ויחמור", וכן הלאה, שרק אלו הן הטהורות.

גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על העופות הטמאין, לפיכך, מנה הכתוב בטמאין, את העופות הטמאין, שרק אלו הן הטמאין.

ודנה הגמרא: מאי קא משמע לן רבי? הרי ודאי פשיטא הוא שאם היו עוד עופות טמאין, או עוד בהמות טהורות, התורה היתה מונה אותם!?

ומשנינן: רבי השמיענו, כדרב הונא אמר רב, ואמרי לה: אמר רב הונא אמר רב, משום רבי מאיר: לעולם ישנה אדם לתלמידו את תלמודו בדרך קצרה, לפי שהדבר מתקיים אצלו יותר מאשר אם שונה לו בדרך ארוכה. ולכן מנתה התורה את הבהמות הטהורות והעופות הטמאים, שהן המועטין.

אמר רבי יצחק: עוף טהור - נאכל במסורת. שאם זכור הוא באדם כשר שאכלו, או שמסר לו רבו שעוף זה טהור, יכול הוא לסמוך עליו ולאכול את העוף. ^[117] ונאמן הצייד לומר: עוף זה טהור, כך מסר לי רבי.

ואמר רבי יוחנן: והוא שבקי הרב או הצייד [כפי שיתבאר] בהן ובשמותיהן של אותו העוף ואת שמו.

בעי רבי זירא: מה שאמר רבי יצחק, נאמן הצייד לומר שכך מסר לו רבו, האם כונתו לרבו שהוא חכם בתורה, או כונתו לרבו צייד [זה שלמדו את אומנות הצייד]?

תא שמע: דאמר רבי יוחנן, והוא שבקי אותו רב בהן ובשמותיהן.

ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא שכונת רבי יצחק לרבו צייד, שפיר הדבר, שמסתבר לומר שרבו הצייד בקי בהם.

אלא, אי אמרת שכוונתו לרבו חכם, הרי בשלמא שמייהו, שמותן [שאמר רבי יוחנן שצריך הוא להכיר], גמיר להו, למד הוא את שמותם.

אלא אינהו, את העופות בעצמם, מי ידע להו!? מהיכן הוא יודע להכירן שלא יהיה עוף טמא הדומה לאותו עוף שהוא מתיר לו!?

אלא, לאו, שמע מינה, רבו צייד. שכונת רבי יצחק לומר, שצריך רבו הצייד להכיר אותם ואת שמותיהם.

ומסקינן: שמע מינה!

תנו רבנן: לוקחין ביצים מן העובדי כוכבים בכל מקום, ואין חוששין לא משום ביצי נבלות, ולא משום ביצי טרפות. שאין לחשוש שמא אלו הם ביצי עוף שנטרף או שהתנבל. ^[118]

והוינן בה: ודילמא ביצים דעוף טמא נינהו, וכיצד לוקחין ביצים מן העובדי כוכבים!?

ומשנינן: אמר אבוה דשמואל: זה שהתירה הברייתא ליקח ביצים מן העובדי כוכבים מיירי באומר אותו עובד כוכבים, ביצים אלו של עוף פלוני, הידוע לנו שהוא טהור, וכיון שאנו יכולין להביא ביצים של אותו עוף ולראות אם הם דומים לביצים שאנו לוקחין ממנו, לא חיישינן שמא משקר הוא. ^[119]

והוינן בה: מדוע צריך העכו"ם לומר שהם של עוף פלוני טהור? ולימא העכו"ם שביצים אלו של עוף טהור, אפילו לא יאמר איזה עוף הוא, ודי בכך?

ומשנינן: אי הכי, אם לא יאמר מאיזה עוף הם, אית ליה, יש בידו היכולת לאישתמוטי, ולומר, שביצים אלו הם של עוף אחר טהור, שאין הלוקח מכירו, ואין הלוקח יכול להכחישו.

ומקשינן: ולבדוק את הביצים בסימנין, ואם יש להם סימני טהרה יוכל הוא לקנותם בכל אופן, ואם יש להם סימני טומאה לא יוכל לקנותם.

דתניא: כסימני ביצים - כך סימני דגים.

ויש לתמוה: סימני דגים סלקא דעתך!? וכי אפשר לומר שסימני הביצים דומים הם לסימני הטהרה של הדגים, והלא איפכא הוי, שהרי סנפיר וקשקשת אמר רחמנא בסימני הדגים הטהורים, ואין סימנים אלו שייכים כלל בביצים!? אלא אימא, כך היא כוונת הברייתא: כסימני ביצים - כך הם סימני  עוברי [ביצי] דגים. ^[120]

ופליגא דר' אבהו כלומר הא דאמרי' דראה ודאה אחת היא ואיה ודיה אחת היא (וזו היא) פליגא דר' אבהו סבירא ליה דראה זו איה דמדראה היינו איה מכלל דאיה לאו היינו דיה כלומר (דאמרינן) [דאי אמרינן] ראה ודאה אחת היא ואיה ודיה אחת היא והוו כ"ד. אבל אי אמרינן דדאה היינו איה ודאי דיה מינא אחרינא (וא') דאם [לא] כן [אלא] דארבעתן מין אחד בציר ליה חד ולא הוו אלא עשרים ושלשה אלא ש"מ דאה וראה איה ודיה אחת היא:

ומדראה איה ודיה אחת היא מכלל דראה מינא לחודה ויהיו עשרים וארבע:

ארבעתן מינא חד בצר להו חד אלא ש"מ דראה ודאה איה ודיה אחת היא כלומר ואינן אלא כ"ג:

אף עופות נמי לאוסופי כלומר והיכי אמרת דראה ודאה אחת היא:

לא משום נבלות ולא משום טרפות כלומר שמא תרנגולת נבלה או טרפה היתה. של עוף פלוני טהור^א)נראה דצ"ל שאינו יכול לאשתמוטי כלומר מתיירא הוא שמא איכא דמכיר אותו עוף וכו'. לא איני אישתמוטי כלומר מתיירא אני אם אני מכזב איכא דמכיר אותו עוף ומכחיש לו. כודרת ועגולגולת כלומר לשון כודדת שצידה אחת כד וצידה אחת חד כדבעינן לפרושי:

עוף טהור נאכל במסורת. פי' בין הבא בסי' א' בין הבא בב' סי' או בג' והוא אינו דורס שכל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שאינו מכ"ד המנויים בכתוב טהור הוא כדקתני ר' חייא לעיל אבל אותו שדורס לעולם טמא וכבר מפורש.
ומצאתי מי שמספק עלינו עוד לומר שאצבע יתירה הוא היוצא באמצע רגלו של תרנגול כעין גודל ואינו דורס בקרקע ואינו כלום דא"כ תורים אין להם אצבע יתירה ואם יספקו עלינו מן התורים הרי בני יונה דודאי יש להם ד' סי' הללו בתורים ודקתני בספרא (שמיני ה') מה תורין ובני יונה מיוחדין שיש להם אצבע יתירה וכו' והדבר מפורסם וידוע שאין לבני יונה אצבע יתירה זה הגבוה כלל.

ודילמא דעוף טמא נינהו. פירו' אע"ג שעופות טהורים מרובים סמוך מיעוטא דנבלות וטרפות לטמאים והוו להו רובא א"נ מתלה על מחצה ואסור. וי"א אע"פ במיני עופו' הטהורים מרובין עופות הטמאים מרובין מהם שיש במינן הרבה וכדאמרינן ק' מיני עופות טמאים יש במזרח וכולן מין איה הן.

והא דאקשי' ולימא של עוף טהור הוא. ק"ל, אדרבה לא ליהמניה כלל. וא"ל לטעמיה אקשי ליה כיון דמהימן לך אפי' כי אמר סתם של עוף טהור הוא ליהמניה ומפרקי' משום דלא מצי מישתמיט הוא מהימן דמילתא דעבידא לאגלויי מיד לא מרע נפשיה ונתפס עליו כגנב ושקרן הוא וכל כה"ג אפי' אינו יהודי מהימן כדאמרינן אין לוקחי' בצים טרופות מן הא"י הא שלמות לוקחין והיינו בכה"ג דאמר של עוף פלוני וטהו' הוא.
וי"מ בישראל שאינו מוחזק בכשרות ולפי דעתי בישראל אעפ"י שלא אמר עוף פלוני וטהור דהא מסקנ' בדגים כמ"ד מלחתינהו אנא בפ' אין מעמידין הכא נמי חזיתנהו אנא מהימן.

לוקחין בנים מ"מ ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טריפות. כלומר דמיעוטא נינהו ואין חוששין למיעוטי.

ודילמא דעוף טמא הוא. וקשיא לן היכי חיישינן לעופות טמאין, דהא מיעוטא נינהו כדאמרינן לעיל תניא רבי אומר גלוי וידוע לפנימי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובים מן הטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאין. ויש מי שתירץ דסמוך מיעוטא דעופות טמאין למיעוט דנבילות וטריפות והוו להו רובא. ולא מיחוור דאם כן הוה ליה למימר ודילמא אסורות נינהו דהוה בכלל לשון זה בין נבלות וטריפות בין בעוף טמא, אבל השתא דקאמר דילמא דעוף טמא הוא אין בכלל עוף טמא נבלות וטרפות. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל תירצו דאף על גב דמיני עופות טהורין מרובין מן הטמאין, מיני טמאין גדולין מהן, וכדאמר לעיל תניא איסי בן יהודה אומר מאה עופות יש במזרח וכולן מיני איה הם.

אלא כך סימני עוברי דגים. כך היא הגרסא ברוב הספרים. ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל כאן ובמסכת עבודה זרה שילהי פרק אין מעמידין (עבודה זרה מ, א) גריס כך סימני קרבי דגים, נראית מזה דעת רבינו ז"ל דסבירא ליה כמאן דאמר התם דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים, והילכך כל אימת דמטיל ביצים בידוע שהוא טהור, ועוברי דגים אין צריכין בדיקה דאין לך בהם אלא טהורים, אבל לפי גרסת הספרים שלנו אפילו עוברי דגים צריכין סימן.

עוף טהור נאכל במסורת שבודאי נודע להם שאינו מעופות הטמאים שאם לא כן לא נהגו לאכלו בלא היתר סימנין ומ"מ דוקא בסימן אחד ואינו צריך בדיקה אבל שלא בשום סימן אינו נאכל כמו שכתבנו בביאור דברי ר' חייא וכן כתבו מגדולי המפרשים אע"פ שיש בזו חולקים ונאמן הצייד הבקי בטיבן של עופות לומר עוף זה התיר לי פלוני חכם בשם צייד בקי או עוף זה התיר לי פלוני הצייד והוא שהיה אותו הצייד בקי בהן ובשמותיהן ודוקא צייד ישראל:

ביצת עוף טמא אסורה כעוף עצמו שכל היוצא מן הטמא טמא כמו שהתבאר בענין בהמה טמאה שחלבה אסור וכן צירה ורוטבה ואיסורין אלו מן התורה והוא שבציר וחלב ורוטב יצא לנו מן המקראות בראשון של בכורות ובביצת עוף טמא יצא לנו כאן ממה שנאמר בת היענה ודרשו בה דרך רמז זו ביצתה ולענין ביאור מיהא יש שואלין מה הוצרכנו לכך והרי דרך כלל התבאר שם שכל היוצא מן הטמא טמא ואם תאמר שלא נאמרה שם אלא בדבר שיש בו חיות כגון טהור שנולד מן הטמא כמו שלמדוה שם מדכתיב ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה כלומר ולא כלם להוציא טהור שנולד מן הטמא והרי אסרו שם צירן ורטבן וחלבן וכן אמרו שם בדבש צרעין שמותר מפני שמכניסות אותו בגופן ואין ממצות אותו מגופן אלמא שאם היו ממצות אותו מגופן היו טמאין ומעתה מה הוצרכנו ללמוד איסור ביצת עוף מפסוק אחר תירצו בה מקצת קדמונינו שהביצה ראויה היתה ליאסר אף מעוף טהור שהרי בא מן החי הוא והוה ליה אבר מן החי והא דשרנהו רחמנא מדכתיב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים חדוש הוא וס"ד אמינא אשתרי אף בטמא לכך הוצרכה ואף באותה סוגיא כיוצא בה בחלב של בהמה טמאה שהביאוה לאיסור מריבויא דאת הגמל ושאלו בה הא לאו קרא שריא ומאי שנא מצירן ורוטבן איצטריך סד"א הואיל ואף בטהורה חדוש הוא דליכא מידי דאתי מחי ושרי והאי שריא אי נמי דאמר מר דם הוא שנעכר ונעשה חלב ואפי' הכי שרי והילכך אף בטמאה שרי קמ"ל ושאלו שם ושל טהורה מנא לן דשריא דכתיב לכו שברו ואכלו לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב וביצים נמי כתיב ואת הבנים תקח לך וכן כתבוה הגאונים אע"פ שלא הוזכרה שם ופירשו שאין לומר לך להנאתך לבד אלא אף באכילה וכמו שהקשו שם כשהיו מביאין היתר חלב מדכתיב ארץ זבת חלב ודבש דאי לאו דשריא היכי משבח לן במאי דלא חזי והקשו בה ואימא לסחורה עד שהוצרכו להביאה מקרא דלכו שברו כדכתיב ואף כאן יש להקשות דילמא לך להנאתך אלא שתירצוה הגאונים אלא לאכילה שהרי בפרק אחרון דרשו שאם האפרוחים טרפות פטור מלשלח את האם הואיל ואין האפרוחים ראויים לאכילה אע"פ שמותרים בהנאה שנאמר תקח לך ולא לכלבך:

לוקחין ביצים מן הגויים בכל מקום ואין חוששין שהן מנבלות או מטרפות ומ"מ יש לחוש שמא של עוף טמא הם שאין הטהורים מרובים אלא במיניהם אבל פרטי הטמאים מרובים הרבה וכיצד עושין הדבר ידוע שכל הטהורים עגולים באמצע כעגולה של כדור וראשן אחד חד וראשן אחד כד וכן חלבון שלהם מבחוץ וחלמון מבפנים ושל טמאים אינה כודרת כל כך באמצעה ושני ראשיה כדין בקצתם וחדים בקצתם וחלמון מבחוץ וחלבון מבפנים ובשרץ חלבון וחלמון מעורבים זה בזה כל שאינו מוצאה כדרך הטהורים ודאי טמא אבל כשהם בדרך זה ודאי טהורים אלא שאעפ"כ כל שלוקחו מן הגוי צריך שיאמר לו מעוף פלוני הם וטהורים הם מתירא הוא שמא יביאו מביצים של אותו המין ויקיפום וימצא מוכחש ומתוך כך אע"פ שאומר שטהורים צריך שיזכור שם העוף אבל מן הסתם אין לוקחין אף בסימנין אלו אלא מן המומחה ר"ל ישראל בקי אע"פ שכל הטהורים על תכונה זו יש בטמאים שדומים לאלו ואפי' אמר טהורים הם בסתם או שאמר מעוף פלוני והיה ישראל יודע עליו שהוא טהור אין לוקחין עד שיאמר של עוף פלוני וטהור אלא שאם הוא עוף הרגיל והמצוי תמיד אין צריך להזכיר בו שם טהרה אלא שיזכיר שם העוף ודיו הא כל שלא אמר כך אין לוקחין על סמך סימנין אלו ועל זו אמרו סימנין לאו דאוריתא כלומר לסמוך עליהם מכל וכל ופי' הדברים במקום שיש לטעות בהם כגון זו שיש קצת מן הטמאים שדומין להם אבל במקום שאין לטעות בהם ודאי סומכין עליהם והוא שבקרבי דגים אמרו במסכת ע"ז שאין ניקחין אלא מן המומחה והדבר ידוע שסימניהם כסימני ביצים ומתוך כך שאלו שם וליבדוק בסימנין ותירצה רבינא כשנימוחו הא לא נימוחו סמכינן אסימנין וכן פסקו שם גדולי המפרשים ואחרוני הרבנים ונתישבו להם הסוגיאות שזו שבכאן הוא שהביצים יש לטעות בהם ולא בקרבים דהכי קים להו שאין בטמאין דומין להם וכן הדברים נראין שאם כן היאך לא הקשו לרבינא מספיקות שבעופות שנבדוק בביצתם כדקאמר הכא אי סימנין דאוריתא שמנה ספקות ליבדוק בביצתיהו אלא ביצים לחוד וקרבי דגים לחוד ויש חולקים בזו כמו שנבאר למטה ואף בביצים מנהג פשוט עכשיו שלא להזהר מזה כלל ולוקחין אותם בלא שום תנאי שאין ביצים טמאות נמכרות אצלנו ואין אדם רגיל בהם כלל ומ"מ אני אומר שביצי תרנגולות ואווזות ומיניהן שהם ניכרים בהדיא אין חוששין ואין נזקקין לסימנין אבל בשל הרבה עופות שאין ניכרים יש לחוש שאף הם עם טהרתם אינם מצויים:

תד"ה ל"ל למכתב איה ודיה ה"נ ה"מ למנקט מדאה וראה כו' וצריך לדקדק מ"ש כו' עכ"ל ולולי דברי התוס' היה נ"ל דלא קא קשיא ליה אלא מאיה ודיה דל"ל למכתבינהו בחד דוכתא במשנה תורה בב' שמות הללו כיון דאיה ודיה אחת היא אבל מדאה וראה לא קשיא ליה דקרא אותה פעם אחת דאה ופעם ראה כיון דמ"מ בחד דוכתא לא קרא אותן בב' שמות הללו ויתר דברי התוס' גם פרש"י בזה מבוררים ואולי הם נעלמים מעיני הרא"ם בפ' ראה ואילו ראה דבריהם היה מביאם לברר ספיקותיו שם:

ע"ב לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. מבואר בריש פ"ק דפסחים:

רש"י בד"ה מנה הכתוב כו' וגו' (מפני) [ישנה] כו' הד"א:

גמ' מכדי משנה תורה לאוסופי כו' . כ"ש אי לפרושי אתי דניחא מספר כ"ד ואולי שלא תאמר לגרוע קאתו או ה"ק חדא הוא ולפרושי דאי ס"ד תרתי ולא לפרושי מכדי לפי דבריך שהוא הוספה מ"ש כו':

גמ' והוא קורא איה כו' . אע"ג דהוא הדיה בעצמה ואי משום שיהיה מחולק עמך בקריאת השם סוף סוף איתרבי בלמינו כדלעיל בנץ שאינו קרוי נץ אלא אחד וכפרש"י ואיתרבי מלמינו שוריינקי וא"ל שהייתי מרבה זה מלמינהו ולא הייתי מרבה מה שנתרבה השתא בלמינהו דבלמינהו נתרבה הכל כל הדומה לו כדבסמוך מאה עופות טמאין כו' וכולן מין איה י"ל שהייתי טועה לומר איה הוא מין אחר כלל שהרי זה דיה שמיה [וכן להיפך למה שציין והוא קורא איה] וק"ל:

גמ' מדראה היינו איה כו' מכלל כו' אלא ש"מ כו'. מכלל משמע דקושיא הוא ולפי המשך הלשון אלא ש"מ כו' משמע שכל המכוון להכריח ופליגי וכו' ועיין ברש"י [דמשמע דאינו מפרש כן]:

גמ' ז' מאות מיני דגים טמאים. ותו לא. יודעין בהלכה למשה מסיני וכ"כ התוס' לקמן:

גמ' אלא ולעופות טהורין אין מספר. ואע"ג דלא נ"מ מידי ובתחלה הכריח דבטמאין איירי דאל"כ לא נ"מ וכמ"ש התוס' בד"ה עופות כ"ד הויין ואפ"ל ליישב מה שפרט הכתוב בטמאין וכרבי דבסמוך:
שם אין מספר. לאו דוקא דא"כ היאך הכניסם נח לחדר בתיבה דבר שאין לו מספר עם מאכלם לי"ב חודש אם לא שנאמר מעשי נסים נעשו בו דא"ל אמת התיבה באמת איש אמת נח דא"כ גם העופות וחיות היו גדולין יותר וכמ"ש הרמב"ן פרשת נח:

גמ' בהמה טמאה מרובה מן הטהורה כו' . מרובה אין הכרח דאפשר דשוה ונוח לכתוב טהורין:

גמ' לפיכך מנה הכתוב בטהורין כו' . היה יכול לכתוב יותר קצרה ולא לכתוב טהורין כלל שהרי סימני בהמה מפורשין ואפשר להורות לן דלעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה דע"י השתנות בזה מונה הטמאין ובזה הטהורין אנו מתעוררין לזה ואי לא כתב כלל לא היינו יודעין זה:

גמ' מאי קמ"ל. דאם בא לתרץ שינוי הכתובים בטמאים וטהורין הול"ל הקושיא מקודם ולומר מפני מה כו' וכדלעיל רבי אומר אקרא אני כו' אלא לא בא רק לאשמועינן שבהמה טמאה מרובה וראיה מלפיכך פרט כו' ובעופות להיפך לזה פריך מאי קמ"ל:

גמ' רבו צייד כו' . אפשר לפרש עפ"י ד"ז ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד רבו ציד ויעקב כו' יושב אוהלים רבו חכם ויצחק להיותו בוחר באכילת צידה כמנהג מלכים ויאהב את עשו כי ציד בפיו דהלכה רבו צייד כדמסיק לזה ויחרד יצחק חרדה גדולה כי דוקא על עשו סמך להיות בקי בהן ובשמותיהן ויירא שמא האכילו ממין איסור ויאמר מי איפוא הוא הצד ציד מי היה זה הצייד ואוכל מכל בב"ר ר"י אומר מכל מה שנברא בששת ימי בראשית נמצא בכללם דבר טמא רנ"א מכל מה שמתוקן לצדיקים לעתיד לבא נמצא דבר טמא בכללן כמ"ש על ה' מתיר אסורים כו' א"ל עשו עיקר של דבר מה האכילך כו' קשה מה לו לשאלה זו אין זה דבר בעתו לשאול באותו פעם על כך אך בראותו חרדת אביו מדאגה שאכל דבר טמא כמו שפירש בדבריו מי איפוא הוא הצד כו' ואוכל מכל לזה שאלו מה היה עיקרו של דבר דאם עיקרו בשר בהמה או חיה א"צ להיות בקי בהן ובשמותיהן וא"ל איני יודע אלא טועם הייתי טעם בשר טעם דגים וחגבים וכל מטעמים שבעולם וק"ל:
ואפ"ל עוד כיון ששמע בשר מיד בכה כו' דמתחלה חשב שלא ביישוב הדעת בירך לאחר ואין מקום שיחולו כיון ששמע בשר כו' כמו שאמר ר"נ והאי דלא אמרית לך באורתא דלא אכילנא בישרא דתורא:

גמ' ודלמא דעוף טמא כו' . לכאורה מי דוחקו לפי האמת למוקמי באומר כו' ובטרופות לוקמי בלא טרופות ובלא אומר וקושטא הוא דבודק בסימנים וקמ"ל דאין חוששין לנבילות וטריפות ושסימנים דאורייתא לענין טמאים:

גמ' של עוף פלוני טהור. אין צ"ל טהור רק תלמודא מפ' עוף שהוא טהור וכפרש"י ואנו יודעין שאותו עוף טהור הוא:

ברש"י בד"ה מאי קמ"ל כו' . מגומגם ואינו נראה לפרש כוונתו דאי הוי טהורין דבהמות טפי הוי מנה להו לטמאים:

בתוס' בד"ה ודלמא דעוף טמא כו' בסה"ד דיש בטמאין מינין הרבה. לאו בדוקא רק מין אחד מהם אי אפשר דעצום ורב מאד:

גמרא ופליגא דר' אבהו כו' מדראה היינו איה מכלל דדאה לאו היינו ראה כו'. נל"פ דכ"ז הוא לאכוחי דר"א פליג על הא דר"ח דאמר כ"ד הן דאת"ל דלא פליג ע"כ צריך אתה לומר דדאה לאו היינו ראה. וזה א"א דמכדי כו'. וכן יתפרש הא דלקמיה מכלל דדיה לאו היינו איה מ"ש כו'. ופרש"י בזה דחוק:

רש"י ד"ה ופליגא. ואנן ע"כ אשכחן דדאה וראה ואיה ודיה אחת היא. ונראה דזוגות זוגות נקיט וכמו שהפסקתים:

רש"י ד"ה ופרכינן לר"א. מדקאמר ראה היא איה. כצ"ל:

רש"י ד"ה מנה הכתוב. איל כו'. ל"י מדוע לא נקיט שור כו' דכתיבי ברישא:

רש"י ד"ה שבקי בהן. אותו חכם. בר"ן וברש"י שם הגי' הרב ונכון:

תד"ה ל"ל (בסופו). דמדכתיב למינה אאיה ובמ"ת כתיב למינה אדיה כו'. כצ"ל:

תד"ה עופות (בסופו). ומשני כו' אטהורות קאי כו'. וצ"ל דאגב דגים וחגבים קאמר נמי עופות אע"ג דלא אשמע לן בהו מידי:

רש"י ד"ה מכדי וכו׳ הלכך חזר וכתב כצ"ל:

תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁבְּהֵמָה טְמֵאָה מְרֻבָּה מִן הַטְּהוֹרָה, לְפִיכָךְ מָנָה הַכָּתוּב בַּטְּהוֹרָה. נראה לי בס"ד הבהמות רמז לעכו"ם כי הבהמה אינה יכולה לפרוח באויר ולקפוץ ולדלג לעלות למעלה אלא היא דבוקה בקרקע וכן העכו"ם דבוקים תמיד בחומר הארץ והעפר שהם עפר ואל עפר ישובו (בראשית ג, יט) אך הרעים שבהם דומין לבהמות טמאות והטובים שבהם דומין לבהמות טהורות אבל העופות רומזים לישראל כי העופות אף על פי שהם מהלכים על גבי קרקע יש להם כח לפרוח באויר ולהיות למעלה למעלה ברגע אחד.
וכן ישראל הגם דלפעמים חוטאים ודבקים בחומר המתייחס לעפר עם כל זה בנקל יכולים לעשות תשובה ולעלות למעלה ברוחניות שבקדושה בלתי איחור ועיכוב כלל והוא ממש כמו העוף שאתה רואה נח על גבי קרקע ורובץ בארץ וברגע אחד כהרף עין עולה עד לב השמים כן ישראל ברגע אחד יעשה הרשע תשובה ונקרא צדיק וכנודע מדין האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק אף על פי דקודם רגע אחד ראינו שהוא רשע גמור הרי זה מקודשת דשמא הרהר תשובה (קידושין מט:) ולכן מאחר שהבהמות רומזים לעכו"ם על כן בהמות הטמאות רבים מן הטהורות כי הטובים שבהם מועטים שהם נחשבים טהורים לגבי מינם והעופות הטהורים שרומזים להכשרים שבישראל הם מרובים מן עופות הטמאים הרומזים לרעים שבישראל (ויקרא יא, ב).
אי נמי הטעם שבהמות הטמאים מרובין מפני שנבראו מן העפר שהוא גס החומר לכן דבקו בהם סיגים של טומאה יותר ורבו על בהמות הטהורות שאין בהם סיגים כל כך אבל העופות שנבראו מן הרקק שהוא עפר ומים שאינו חומר גס מאד לכן לא דבקו בהם סיגים של טומאה כל כך כבהמות וכמו שאמרו לעיל (דף כז:) בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים עוף שנברא מן הרקק הכשירו בסימן אחד ועיין מה שאמר מהרש"א ז"ל.

ת"ר לוקחין ביצים מן הנכרים בכל מקום ואין חוששין וכו' הנה אמרו בכל מקום פירש הר"ן אפילו במקום דשכיחי עופות טמאים והוה טמאים רובה ולכן מקשה הגמ' וניחוש דלמא דעוף טמא נינהו ולפי זה מוכח דמיירי שאינו משגיח בסימנין אי אמרינן סימנין דאורייתא דאל"כ מאי רבותא דבכל מקום ולכן הקשה מתחלה וניחוש דלמא מעופות טמאים נינהו דעל כרחך מיירי ברייתא שאינו משגיח בסימנין ומה שהקשה אח"כ ונבדוק בסימנין אף שכבר הוכיח דמיירי שאינו בודק בסימנין עיקר קושייתו דאכתי מה צריך לומר של עוף פלוני יאמר סתם של עוף טהור ואכתי לא מצי לאשתמוטי דהא יכול לבדוק בסימנין ואף שבאמת אין הישראל צריך לבדוק מ"מ הנכרי מרתת ומשני בחתוכות, אלא דהיא גופה קשיא ל"ל לאבוה דשמואל לאוקמי באומר של עוף פלוני ונוקי בשלימים ובאומר של עוף טהור:

ודע דגם בלי דברי קשיא זה על הגמרא דמי דחקו לאבוה דשמואל לאוקמי בטרפות ובחתוכות ומה חסר לאוקמי בשלימין ובודק בסימנין וא"צ אמירה כלל. ואולי דא"כ בכל מקום מאי רבותא אבל לדידי שפירשתי דבכל מקום מורה שא"צ לבדוק אלא כיון שיכול לבדוק מרתת א"כ למה מוקי בטרפות:

ודברי הר"ן נחוצים אף לשאר תירוצים שתירצו דליכא רובה דעופות טהורים משום דהטמאין מרובין בכל מין או לקצת מפרשים שתירצו דסמוך מיעוט טמאין למיעוט נבילות וטרפות והוה לה פלגא או רובה לאיסורא מ"מ קושיית הגמרא וניחוש דלמא דעוף טמא ודלמא מיירי שמכירן בט"ע ופוק חזי דעת הרמב"ם שאוסר ליקח ביצים מן הנכרי דלדידיה לא מהני אמירה של עוף פלוני כי אם בישראל שאינו מוחזק בכשרות וכתב שאין קונין מנכרי ביצים כי אם במכירן בט"ע וא"כ על כרחך יש ט"ע בקצת ביצים טהורים ודלמא בהנך מיירי ברייתא וממאי מקשה דניחוש לטמאים וצריך לומר דמדקאמר בכל מקום דייק וכנ"ל. ועוד נלע"ד דגמ' דייק אומרו ואין חוששין משום נבילות וטרפות דמשמע דדוקא משום נבילות וטרפות הוא דאין חוששין אבל משום טמאין חוששין ועל זה מקשה כיון דחוששין משום טומאה א"כ מאי נ"מ במה דאין חוששין לנבילות הא עכ"פ ניחוש לטומאה ומשני באומר של עוף פלוני וכו' וקמ"ל במה דאמר דמשום נבילות אין חוששין למימרא דמשום טומאה חוששין וצריך שיאמר מעוף וכו' ועל זה מקשה על גופה דברייתא דלענין מאי דייק למפרט נבילות וכו' להורות דמשום טומאה ניחוש הא לא משכחת לה דניחוש שהוא דבר הנראה לעין דהא תמיד רואין בסימנין והרי עין רואה אם טמאה אם טהורה ודוחק לומר דאתי למעוטי שלא יקנה באישון לילה ויאכלם באישון לילה ומשני בחתוכות ומקשי ונבדוק בחלמון ומשני בטרופות בקערה ולא שמיירי ברייתא בטרופות דא"כ לא משכחת עוף פלוני וטהור דהא לא מרתת שכבר נטרפו ואיך יכירם ודוחק מאד לומר כדברי רשב"א דאף בטרופות אפשר לדמות ביצים מאותו מין אם ידמו לאחר הטירוף ולדידי הכוונה דברייתא דאמר משום נבילות להורות דמשום טומאה חוששין למימר דאם כבר טרופות אסור לקנותם ולתרוצי ברייתא אתי ולא לתרוצי דברי אבוה דשמואל ומקשה וכה"ג מי זבנינן וכו' וא"כ גם חשש דנבילות שוה בזה לחשש טומאה והוצרך לחדש דסימנין לאו דאורייתא ואבוה דשמואל אוקימתא דיליה למסקנא ובזה מתורץ שטת ר"י דסובר דלכך משני במס' ע"ז בשנימוחו ולא משני סימנין לאו דאורייתא משום דא"כ היה מהני משל דג פלוני ולא בעי מומחה והוכיח הרשב"א מזה דעכשיו דמיירי נימוחו לא מהני של דג פלוני והרי כאן בשמעתין מוקי בטרופות בקערה דהיינו נימוחו ואפילו הכי מהני משל דג פלוני ולפי מ"ש [הגהת נכד המחבר ועיין מה שכתב רבינו בדבור שאחר זה ביתר ביאור:] ניחא דזה באמת לא קאי אאוקימתא דאבוה דשמואל כי אם לתרץ ברייתא:

שם גמרא ודלמא דעוף טמא נינהו הנה תחלה הקשה ודלמא דעוף טמא נינהו ולבסוף מקשה ונבדוק בסימנין. א"כ מתחלה מאי קסבר שהקשה וניחוש דלמא דעוף טמא נינהו ודלמא באמת מיירי בבודק בסימנין. ולפי דברי הר"ן שאמר שבאמת עופות טהורים רובה נינהו אלא דכאן אמר בברייתא בכל מקום ואתי לרבות גם מקומות הסמוכין לשכונת המדבר ששם רוב טמאים שכיחי טפי וא"כ על כרחך באינו בודק בסימנין מיירי דאי בבודק מאי רבותא דבכל מקום ולכן הקשה א"כ באמת ניחוש לטמאים ולבסוף הקשה על אבוה דשמואל דאף דמיירי באינו בודק ומשגיח כלל בסימנין ואפילו הכי התיר התנא מ"מ למה צריך לומר שלעוף פלוני גם בעוף טהור סתם ג"כ סבר דג"כ מירתת דשמא יבדוק בסימנין ולא מצי משתמיט. ובזה נלע"ד לתרץ לפי סוגיית הרי"ף דסובר דסוגיא דע"ז פליג אסוגיא דחולין דסוגיא דע"ז סבר סימנין דאורייתא להכי מוקי לה בנימוחו דוקא ונדחקו כל המפרשים מה יענה סוגיא דע"ז להוכחה דר' זירא שהוכיח משמנה ספיקות ואומר אני ע"פ מה שהקשה הר"ן מאי ראיה משמנה ספיקות ודלמא איכא טהורים דדמו לטמאים אבל ליכא טמאים דדמו לטהורים וניחא ליה להר"ן שאם איתא דאיכא טהורים דדמו לטמאים איכא נמי מסתמא טמאים דדמו לטהורים. והנה פשוטן של דברי הגמרא עומדין נגד דברי הר"ן דהרי משני דשני ראשין כדין וכו' ודאי טמאה וראשה אחד כד לאו ודאי טהורה וא"כ חזינן דהאי כללא דכייל הר"ן ליתא דאף דאיכא טמאים דדמו לטהורים מ"מ ליכא טהורים דדמו לטמאים והר"ן באמת נדחק בזה ופירש דמה דאמר ודאי טמאה לאו טומאה ודאית אלא דאפילו אמר של עוף פלוני לא מהני כיון דרובה הכי איתנהו ודברי הר"ן הללו נעלמו מן הש"ך דלפי דברי ר"ן הללו אם ישראל מוחזק בכשרות אומר על ביצה ששני ראשיה כדין שנתילדה אצלה למראה עיניו מעוף טהור מהני כיון דבצד האפשר הוא אלא דלנכרי או לישראל חשוד לא מהני אומרו בכיוצא בזה מעוף פלוני ושפיר קאמר הלבוש בי"ד והש"ך בסי' פ"ג ס"ק כ"ו ובסימן פ"ו ס"ק א' נחלק עליו לפי שלא היה למראה עיני הכהן הגדול בעל הש"ך חידושי הר"ן הנ"ל ואמנם דברי הגמרא דוחק לאוקמי כדברי הר"ן דלשון ודאי אינו סובל פירושו. ולענ"ד נראה דר' זירא באמת לא בא להוכיח אלא שאין סימנין הללו דאורייתא משני צדדים ואי דנימא דשני ראשין כדין או חדין לאו מובהק הוא לטומאה או דנימא דראש אחד כד ואחד חד לאו מובהק הוא לטהרה ודבר זה שפיר מוכח משמנה ספיקות ואמנם אפילו אם תאמר שצד הטומאה לאו מובהק שוב מתורץ ג"כ קושיית הגמרא שהקשה ונבדוק בסימנין שכבר פירשתי שקושיא זו היא רק שנאמין לנכרי אף באומר מעוף טהור סתם לפי שמרתת שיתבדה ע"י הסימנין וכיון דסימנין לאו דוקא א"כ כיון דברייתא על כרחך מיירי בשאין הישראל בודק בסימנין מדקתני בכל מקום כנ"ל א"כ שוב מוכרח אבוה דשמואל לאוקמי באומר מעוף פלוני דאי באומר סתם חיישינן דילמא ביצים הללו שני ראשין כדין או חדין והנכרי אומר מעוף טהור ושפיר מצי לאשתמוטי כיון דאיכא טהורים דדמיין לטמאים וא"כ מתורץ קושיית הר"ן דשפיר הוכיח משמנה ספיקות לתרץ קושיית המקשה ומה שמסיק אח"כ להיפך זה אינו מכח הוכחות שמנה ספיקות אלא שהסוגיא דכאן אומרת כן מצד הסברא כיון דעל כרחך חדא לאו דוקא שוב אמרינן לחומרא וסוגיא דע"ז סוברת להיפך דסימני טהרה מובהקין דבשלמא טמא שייך לומר אף מספק אבל מה דאמר בברייתא ראש א' כד וכו' טהורה לא שייך למימר דעל הספק אומר שיכול להיות טהור וא"כ על כרחך צדדה מובהק ולא קשיא כלל משמנה ספיקות ובזה שפיר ג"כ מה שהרי"ף פסק כסוגיא זו והקשו כולם איך שביק סוגיא דע"ז דרבינא קאמר לה ופסק כסוגיא דחולין דר' זירא קאמר לה והלא הלכה כבתראי ואפילו לגירסא דידן בגמרות שלנו במס' ע"ז דלא נזכר רבינא רק רבא מ"מ הלכה גם כרבא הלכתא נגד ר' זירא דמאביי ורבא שוב הלכה כבתראה וא"כ כיון דרבא דמוקי שנימוחו איך השמיטו הרי"ף משום דברי ר' זירא כאן דסובר סימנין לאו דאורייתא. הן אמת דכלל זה דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך אם גם אביי ורבא עצמם נכללו בכלל זה להיות הלכה כמותם נגד הראשונים נחלקו הפוסקים ואין כאן מקומו ובפרט שרוב הקדמונים שהקשו זה על הרי"ף העתיקו הגירסא במסכת ע"ז רבינא ובודאי הלכה כמותו נגד ר' זירא אמנם לדידי ניחא דר' זירא לא הכריע כלל איזה מהם לאו דווקא ודבר זה הוא תדע מן הקושיא קושיית הר"ן דמה ראיה הביא משמנה ספיקות וצריך לומר כמו שכתבתי וא"כ הא דקאמר כאן בסוף הסוגיא ואלא למה הלכתא וכו' לאו ר' זירא מסיק לה אלא סתם גמ' מסיק לה להכריע בסימנין אשר מצד הטהרה המה לאו דאורייתא א"כ פסק הרי"ף כסתם הגמרא שנעשה בחתימת הש"ס אפילו נגד רבינא. ואמנם בגוף דברי הגמרא דקאמר שני ראשים וכו' ודאי טמאה והרי בברייתא השוה שני הצדדים וכשם שפסק ותני בצד סימני טומאה בסתם טמא כן פסק ותני בסימני טהרה בסתם טהור ולמה נימא דצד זה ודאי וצד זה אינו ודאי. ונלע"ד אם נניח דברי הרי"ף ונתפוס דברי ר"ת לחלק בין סימני ביצים לסימני עוברי דגים ושני הסוגיות לא פליגי כלל ונתרץ ג"כ מה שהקשו על ר"ת כיון דסימני עוברי דגים דאורייתא וסימני ביצים דרבנן איך קאמר כסימני ביצים כך סימני דגים ותלי עיקר בטפל ותניא בדלא תניא ונתרץ ג"כ ולמה זה יהיה סימני דגים יותר דאורייתא מסימני ביצים והקדמונים נדחקו הרבה לומר דבבצים אשכחן דאיכא דעורב דדמי לדיונה ובדגים לא אשכחן. ולענ"ד יהיה הכל על נכון דהנה התוספות הקשו במה שהקשה בגמרא וניחוש דלמא עוף טמא נינהו והקשו התוס' שהרי עכ"פ טהורים מרובים על הטמאים וא"כ אזלינן בתר רובה ותירצו התוס' שבכל מין מהטמאין נכללו הרבה מאד והר"ן תירץ בחידושיו שני תירוצים חדא דצרף מיעוט נבילות וטרפות לטמאים והוה ליה פלגא או רובה לאיסורא ועוד תירץ דבכל מקום דקתני היינו אפילו בשכונת המדבר דשכיחי טמאין טובא ומעתה אני אומר שאפילו לסברת התוס' דטמאין ישנן הרבה בכל מין עד שבכללן שוים לטהורים או אפשר דנפישי מנייהו וכן לתירוץ שני של הר"ן דמיירי בשכונת המדבר דג"כ טמאין טובא נינהו עם כל זה ביצים שראשן אחד כד ואחד חד וחלבון מבחוץ וכו' ודאי דרובה טהורים נינהו בכל המקומות ונדייק דברי הגמרא דאיכא דעורבים דדמי לדיונה דמשמע דאיכא קצת וא"כ הא גופה קשיא למה לי אמירה כלל ולמה לא ניזל בתר רובה והא רובה דאורייתא הוא כשם דלא חיישינן לנבילות וטרפות כלל משום דמיעוטא נינהו. ובזה אני אומר דודאי אנן צריכין לתירוץ ראשון של הר"ן דנצרף מיעוט נבילות וטרפות בהדי מיעוטא דטמאין דאיתנהו דמיין לטהורים והוה ליה פלגא ולכך אסורים אם לא ע"י שיאמר של עוף פלוני ואז נפיק מחשש טמאים לגמרי ואיכא רק חשש נבילות וטרפות והוה לי' רובה להתירא וכל זה שייך בעופות דשייך בהו נבילות וטרפות אבל בדגים ליכא איסור נבילה וטרפה כלל ואיכא רק איסור טמאין ולכן היכא דראשו א' כד וכו' לא חיישינן לטמאים דאף דגם בדגים ג"כ איכא טמאים דדמיין לטהורים מ"מ מיעוטא נינהו ולא חיישינן להו. ומעתה רווחא לן שמעתתא ונהירא לן שיטת ר"ת בכל הענינים דהא ודאי ביצים ודגים שוים נינהו דבין עוברי דגים ובין ביצים של עופות אם ראשן א' כד ואחד חד רובה דהתירא נינהו רק מיעוט איכא דטמאים דדמיין לטהורים וא"כ שוב לא קשיא איך תולה דגים בביצים רק דבביצים לא מהני הך סימנא משום דאיכא ג"כ חשש נבילות וטרפות וצרפינן לה בהדי דעורב דדמיא לדיונה ולכך סימנים בביצים לאו דאורייתא ולא משום גרעון הסימנים מצד עצמן ובדגים שפיר סמכינן על הסימנין בין להתיר העוברים ובין להתיר הדג עצמו ושפיר התיר ר"ת דג כרבוטא ולכך מוכרח לאוקמי במס' ע"ז כשנימוחו וכאן בשיטה דחולין ג"כ אתיא כהוגן דבין סימני טומאה ובין סימני טהרה שוים נינהו דהרי משוינהו בברייתא ולהכי בסימני טומאה ודאי טמא דאזלינן בתר רובה ורובה דאורייתא אבל בצד טהרה לא מהני רובה דטהורים דבטהורים עצמם יש חשש נבילות וטרפות וצרפינן לה בהדי מיעוטא דטמאין ולכך אמר של עוף פלוני וכו' אלא דקשיא לפי זה א"כ למה לא התירו שמנה ספיקות שבשלמא על הביצים אמרינן צרף מיעוט נבילות וטרפות אבל על העופות למה לא התירו הא על העופות אשר לפנינו אין ספק נבילות ולא ספק טרפות דנחזינהו אנן ונבדקינהו מטרפות ועוד הרי מטילים ביצים וא"כ לענין עופות וביצתן נהפוך הוא מסברת רמ"א בד"מ סי' פ"ג שכתב לתרץ דעת הטור שמחלק להקל בעוברי דגים להתיר העוברין אבל לא להתיר הדגים ולקמן נדבר בסברת רמ"א אבל עכ"פ לפי מה שכתב בעופות נהפוך הוא וא"כ נשאר קושיא דר"י על הא דאמר רב אסי שמנה ספיקות לבדוק בביצים דידהו. ואומר אני ונקדים מה שהקשה בספר אשל אברהם על סברת רמ"א הנ"ל שחילק בין העוברים לדגים עצמן וכתב על זה הגאון הנ"ל וזה לשונו ולי דבריהם צ"ע דאם יש לחלק בין להתיר עצמם ובין להתיר דגים עליהם א"כ איך אמר דאלת"ה ח' ספיקות וכו' מאי הוכחה היא זו דלמא להתיר עצמם סמכינן עלייהו אבל להתיר עופות עליהם לאו דאורייתא כמו דמחלקים לענין דגים עד כאן דברי הגאון מוהררא"ב ואני תמה עליו וכי עלה על דעתו שהפוסקים יחלוקו בין היתר העוברים להיתר הדגים בלא שום טעם וסברא והוא כי האי מלתא טעמא בעי והדבר מבואר בד"מ שעוברי דגים הבאים לפנינו אנו מתירין ע"פ סימנים הללו כיון שאין רעותא לפנינו לגרוע כח הסימנין אבל אם הדג לפנינו ואנו רואין שאין לו קשקשים שוב ריעותא לפנינו דאף דאיכא דג המשיר קשקשיו בשעה שעולה מן המים מ"מ מלתא דלא שכיחי הוא ורעותא מקרי לגרוע כח הסימנין. אבל בשמנה ספיקות מה רעותא יש לפנינו לגרוע כח סימני החיצון. ואין לומר דזה גופא מה שאין הקורקבן מקליף ביד הוא רעותא כשם שדג שאין קשקשים לפנינו מחשב רעותא. הא ליתא דודאי דג בלי קשקשים רעותא הוא שהרי כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת טמא הוא אבל בקורקבן ואפילו אם לא היה נקלף כלל אפילו בסכין אין כאן רעותא והרבה עופות טהורים שאין להם אלא סימן אחד של טהרה המותרים דכל שאינו מכ"ד עופות ניתר בסימן א' ואין לומר שלא היה בח' עופות שום סימן טהרה רק סימן זה של הקורקבן ובלי סימן טהרה כלל ודאי שאינו ניתר דהרי הוא דומיא דנשר כדלעיל בשמעתא דנשר וכיון שסימן זה עצמו היה בו רעותא שאינו נקלף ביד שפיר מקרי רעותא לפנינו זה אינו שאם היו שלשה סימני טומאה מבוררים בח' ספיקות א"כ היו דורסין ומאי ספקייהו וכל הדורס טמא אלא ודאי שלא היו מוחזקים בדורסין ואפילו אם נניח שהיו לפנינו בלי דריסה אבל לא יכלו לעמוד על הבירור בסימן הדריסה דאולי ידרסו לעתים רחוקים מ"מ שוב מותרים המה על ידי הביצים שהם ראשן כד וחד ובודאי מן האינן דורסין נינהו ואפילו אם לא הי' הקורקבן נקלף כלל היה ראוי להתירן שהרי אין כאן רעותא. ואומר אני דאכתי יש מקום להקשות ומנ"ל לר"ז להוכיח דסימנים לאו דאורייתא ודלמא דאורייתא ומטעם רובה דרוב ביצים שראשן א' כד ואחד חד טהורים ולהיפך בב' ראשין שוין רובה טמאים ולכך סמכינן עלייהו בכל הצדדים בין ללקות על הטמאין לדעת הפוסקים שלוקין על ביצים טמאין ובין להתיר הטהורים ובהנך ח' ספיקות איכא למימר שסימן אינו דורס היה מבורר בהם ושאר סימנים שבגוף היה מבורר להיפך בסימני טומאה והקורקבן היה ספק משום שהיה נקלף בסכין וביצים דידהו סימני טומאה היה בהו שני ראשין כדין או חדין ומעתה ממ"נ צריכין אנו לומר לאיזה צד שתרצה על כרחך הנך עופות מן המיעוט הם שאם תאמר שבה מחשב קרקבנו נקלף והוא הסי' החדש א"כ יש בהו שני סימני טהרה ובתוכם הסימן החדש לכל חד כדאית ליה לקצת מפרשים אינו דורס הסימן החדש ולקצת מפרשים קרקבן נקלף הסימן החדש ועכ"פ שוב יצאו מכלל כל עופות טמאים כמבואר לעיל בשמעתא דנשר וא"כ על כרחך טהורים נינהו והביצים אף ששני ראשיהם כדין ע"כ ממיעוטא נינהו דאיכא דטהורים דדמי לטמאים ואם לאידך גיסא לומר שאין זה מקרי נקלף ואין להם רק סימן אחד וניזל בתר הביצים ולומר שהם מרובה ובודאי עוף טמא הוא זה וקרקבן זה לא מקרי נקלף וא"כ אין בהם רק סימן אחד של טהרה ואם הם טמאים על כרחך או פרס או עזניה הם שהרי אין זולתם בכל עופות טמאים שיהיה בו סימן אחד של טהרה ושלשה סימנים טומאה והכי פרס ועזניה לא שכיחי בישוב וג"כ צריכין אנו לתלות דאיעקר מדוכתא ואתי אף דלא שכיחי וא"כ גם בצד זה אי אפשר לתלות ברובה וכיון דעל כרחך בכל צד אתה צריך למיחש למיעוטא נסתפקו בהו שפיר אבל לעולם בביצים לחוד היכא שאין לפנינו מצד העוף הוכחה למיחוש למיעוטא לא חיישינן למיעוטא וסמכינן אסימנים דביצים בין לטמא ובין לטהר וא"כ נסתר הוכחת ר' זירא. אמנם כל זה אם ר"ז היה רוצה להוכיח דלא סמכינן כלל על הסימנין אבל לפי מה שפרשתי אני דברי ר"ז א"כ הוא עיקר כוונת ר"ז להוכיח שאין הסימנין הלכה למשה מסיני דליכא כיוצא בהו בטמאים כלל אלא הטעם משום רובה וממילא בביצים דאיכא מיעוט נבילות וטרפות לכך לא סמכינן עלייהו א"כ שפיר הוכיח דבר זה משמנה ספיקות שאם סימנין הללו ברורים לומר דליכא דכוותייהו באידך כלל א"כ לא היה להם להסתפק ולמיזל רק בתר סימנים דביצים:

אבל עכ"פ על שיטת רמ"א בד"מ דמחלק בין היתר העוברים עצמם להיתר הדגים מטעם דבדגים איכא ריעותא לפנינו שאין בו קשקשים ג"כ לא קשיא ולא מידי קושיית מוהררא"ב ואדרבא רמ"א פירש דברי ר"ז ע"ד שפירשתי שכוונתו רק דסימנין לאו דאורייתא שלא נאמר הל"מ דליכא שום ביצים טמאים דדמיין לטהורים וכן להיפך דליכא שום ביצים טהורים דדמיין לטמאים כל זה לא נאמר הלכה למשה מסיני אבל חכמים על הרוב דברו שרוב טמאין צורתן כך ורוב טהורים להיפך ולכך מהני סימני עוברי דגים להתיר העוברים היכא דאין הדגים לפנינו כי בודאי אזלינן בתר רובה אבל היכא דהדג לפנינו בלי קשקשים אף דאיכא דגים טהורים שמשירים הקשקשים בעלותם מן המים מ"מ מיעוטא נינהו ורוב דגים דלית להו קשקשים לא היה להם מעולם אם כן על כרחך דג זה ועובריו ממיעוטא נינהו ולכך אי אפשר למיזל בתר רובה מצד הביצים דאדרבה זיל בתר רובה מצד הדגים ודבר זה עצמו מוכיח ר' זירא משמנה ספיקות ודוק:

והנה לפי מ"ש עיקר קושיית הגמרא ונבדוק הוא על אבוה דשמואל דלמה הצריך לומר של עוף פלוני הלא אף בעוף טהור סתם מרתת משום שיכול לבדוק בסימנין ולפי זה קשה מה דמשני הגמרא בחתוכות וטרופות וכו' והיא גופה קשיא ל"ל לאבוה דשמואל לאוקמי בכה"ג ובעינן של עוף פלוני ודלמא בשלימים מיירי וסגי באמת באומר סתם של עוף טהור:

ולכן נלע"ד דקושיית הגמ' על הברייתא דקאמר אין חוששין משום נבילות וטרפות דמשמע דלדיוקא אתי משום נבילות וטרפות הוא דאין חוששין הא משום טומאה חוששין ועל זה מקשה איך אפשר כלל לחוש משום טומאה דהרי נבדוק בסימנין ומה אתי ברייתא למעוטי בהני פרטי דפרט דמשום נבילות וטרפות הוא דלא חיישינן. ודוחק לומר דברייתא אתי למעוטי שלא יקנה בלילה ויאכלם תכף בלילה באישון חושך ואפלה וקאמר בחתוכות רוצה לומר בברייתא רוצה למעוטי שלא יקנה ביצים חתוכות דאז איכא חשש טמאין ומסיק בטרופות וכו' וג"כ פירושו דברייתא אתי למעוטי שלא יקנה ביצים טרופות משום חשש טומאה ועל זה מקשה וכה"ג מי זבנינן מנייהו פירוש אפילו בלא חשש טומאה גם מצד חשש נבילות לא זבנינן כה"ג וא"כ מאי אתי ברייתא לאשמעינן במה שפרט דמשום נבילות וכו' הוא דלא חיישינן ומשום טומאה חיישינן הא במקום דאיכא חשש טומאה גם חשש נבילות וטרפות יש ובמקום דליכא חשש נבילות וטרפות ליכא חשש טומאה. ובזה אתי לן שפיר מה שהקשה הרשב"א על תירוץ הגמ' דמיירי בטרופות בקערה א"כ מאי מהני של עוף פלוני ונדחק בזה מאד ולדידי אתי שפיר דכל הך פלפולא של ונבדוק בסימנין וכו' הכל על הברייתא קאי ולא על אבוה דשמואל ואבוה דשמואל דאוקמי באומר של עוף פלוני קאי אליבא דמסקנא דסימנין לאו דאורייתא ומיירי בשלימין:

ובזה אפשר לתרץ שיטת הרמב"ם דסובר דהך ברייתא דלוקחין ביצים וכו' בישראל שאינו מוחזק בכשרות מיירי ועליו סמכינן באומר משל עוף פלוני וטהור אבל מגוי אין קונין כלל כי אם במכיר הבצים בט"ע ולפי זה אין פירוש לקושיית הגמ' וכה"ג מי זבנינן מנייהו דמיירי בנכרי שיש רעותא לפנינו אמרינן דודאי ישראל מכרן לו משום שטרופות המה אבל בישראל אפילו חשוד מי איכא למתלי שישראל מכרן לו. ואמרתי ע"פ מ"ש הש"ך בסימן פ"ו בנה"כ שאפילו שברה הנכרי לפנינו והרי ודאי לא מכרה לו הישראל טרפה אפ"ה כשם שאנו רואין אותה טרפה בידו יש רעותא ואמרינן שישראל מכרה לו טרפה הה"ד אם שברה וטרפה בפנינו הנכרי בקערה אמרינן כיון דאיכא רעותא דלמה היה ליה לשברה אלא ודאי של טמאה היתה ולכך שברה וטרפה בקערה שלא יכירוה ע"ש נמצא גם כאן קושיית הגמרא כשם שאין קונין מנכרי כשיש רעותא אף שבלא"ה לא חיישינן לנבילה וטרפה ה"נ בישראל חשוד אף שבלא"ה לא חיישינן לטמאה מ"מ בטרופה בקערה נימא שרעותא זו מוכחת עלה דשל טמאה היתה ולהכי טרפה בקערה וג"כ לא נקנה ממנו אלא שלכאורה אין הדמיון עולה יפה דכאן באומר משל עוף פלוני מיירי וא"כ מרתת לשקר. אמנם לפי מה שכתבתי דבטרפה בקערה לא שייך מירתת ופירשתי דברי הגמרא על הברייתא דברייתא אתי לאפוקי במקום דאיכא חשש טומאה ולדברי הרמב"ם אני מפרש בדרך אחר דהר"ן כתב לדברי הרמב"ם בכל מקום דקתני היינו אפילו בסוריא דאיכא ישראלים שאינן מוחזקים בכשרות ומזה הוכיח הרמב"ם דמנכרי אין קונין דאל"כ אדנקט רבותא סוריא לנקוט נכרים אלא ודאי דמנכרים באמת אין קונין מחשש טמאין והקשה למה אין קונין ונבדוק בסימנין וג"כ אין קושיא זו על אבוה דשמואל כי אם על גוף הברייתא ומוקי בטרופות ובאמת בטרופות לא שייך כלל של עוף פלוני משום דלא מרתת בטרופות וא"כ שפיר מקשה וכה"ג מי מזבנינן כיון דאיכא רעותא לפנינו וכי היכי דחזינן לענין חשש נבלות וטרפות דגם בגוי ליכא חשש ואפ"ה בשיש רעותא חיישינן הה"ד בישראל חשוד לענין טמאין:

אלא דלפי זה קשה מה שהביא ברייתא כסימני ביצים כך סימני דגים שזה אינו ענין כלל לשמעתין ובמס' ע"ז היה מוכרח להביאה אבל כאן דבביצים קיימינן היה לו להביא רק ברייתא דאלו הן סימני ביצים. ובל"ז אמרתי דמברייתא זו לחוד איכא למימר דסיפא מפרש לרישא ומה דקתני רישא ראשה א' כד וכו' טהורה מפרש בסיפא דהיינו בחלמון מבחוץ וכו' ותרתי סימנין בעינן וחדא לחוד לא מהני אם לא בדקנו בסימן השני וא"כ הוה מוקמינן בחתוכות שגם המקשה ידע דאיכא למדחי הכא ועיקר הקושיא וכה"ג מי זבנינן וכו' כדמסיק וכל זה אם סימן א' מהני וא"כ כשדחי ליה בחתוכות הקשה ונבדוק בחלמון וצריך לומר בטרופות והקשה וכה"ג מי זבנינן אבל אי הוה אמרינן דתרתי בעינן לראיה בפנינו ראשה א' כד וגם חלמון מבחוץ הוה מוקמינן ליה בחתוכות לחוד ולא הוה קשיא ולא מידי לכך הקדים כך סימני דגים ובדגים ליכא חלבון וחלמון וא"כ ודאי סימן דראשה א' כד וראשה א' חד מהני והה"ד דבביצים מהני סימן א' ושפיר הקשה. אבל לפי מה שכתבתי עיקר קושייתו דכיון ששברה באופן דליכא היכר בין טמאה לטהורה זהו הרעותא שמוכיח שטמאה היתה וא"כ אי הוה בעינן תרתי סימנין א"כ תכף כשחתכה לחוד הוה רעותא כיון ששוב ליכא היכר א"כ ודאי טמאה היתה ולכך חתכה שלא נוכל להכירה וג"כ היה יכול להקשות וכה"ג מי זבנינן וכו' ולמה לי להביא רישא בסימני ביצים וכו':

ונראה לע"ד ונתרץ ג"כ מה דהביא סיפא דברייתא חלמון וחלבון מעורבין וכו' ונתרץ ג"כ מה דמסיק אמר מר בידוע שהיא ביצת השרץ למאי הלכתא וכו' הא ודאי שכל זה אינו ענין לשמעתין אלא הואיל ומביא ברייתא זו רוצה לפרשה וקשה הרי מס' ע"ז היא קדומה בסדר הש"ס למסכת חולין והרי גם שם הובא ברייתא זו בששה דקרבי דגים ולמה לא פירש שם דבר זה למאי הלכתא. ולתרץ כל זה אומר אני שמה שמחלק רמ"א בד"מ בסימני עוברי דגים בין להתיר העוברין עצמן ובין להתיר הדג עליהם וקאמר רמ"א הטעם כיון שיש רעותא לפנינו שאין קשקשין לדג. ולפי זה היכא שהדג לפנינו אפילו העוברין עצמן אינם ניתרים בסימנין ואני אומר ודאי משה אמת ותורתו אמת לחלק בין היתר העוברין עצמם ובין היתר הדגים אבל לא מטעמיה אלא מטעם אחר אני אומר אפילו הדג ועוברים לפנינו אנו מתירים העוברים ע"פ סימניהון ולא הדג. והוא ע"פ מה שכתבו התוס' בשמעתין בד"ה שאם ריקמה וכו' שביצת השרץ שלא ריקמה שריא מטעם חידוש כמו ביצת עוף טהור ובעופות טמאין הוא דרבי רחמנא לאיסורא מדכתיב בת היענה אבל לא בשרץ ומשמעות דברי התוספות שמותרת לגמרי איברא שהרשב"א בחידושיו כתב דאיסורא מדרבנן אבל פשט דברי התוס' משמע דלגמרי שריא הן אמת דלכאורה קשה לשטת התוס' למה נדחק הש"ס לומר שאם ריקמה שלוקה משום שרץ ונימא דנ"מ שאם לא ריקמה שהיא מותרת באכילה אמנם אומר אני דא"כ למאי הלכתא אמר בידוע שהוא ביצת השרץ הוה ליה למימר בידוע שהיא טהורה ולהכי צריך לתרץ נ"מ לחומרא במה שהיא ביצת השרץ דהיינו שאם ריקמה וכו'. ואמנם אכתי נוכל לתרץ דנ"מ שהיא מותרת קודם שריקמה והא דלא אמר בידוע שהיא טהורה דא"כ הוה אמינא אפילו בשריקמה ג"כ מותרת לכך קמ"ל שהיא ביצת השרץ דאינה מותרת רק קודם שריקמה אלא דזה אינו דאף אם היא ביצת עוף טהור ג"כ אסורה כשריקמה אלא שאינו לוקה לכך מוכרח לתרץ נ"מ למלקות דאל"כ הוה ליה למימר בידוע שהיא טהורה אלא דלפי זה קשה הוה להשאר בתירוץ הראשון דנ"מ שאם ריקמה וניקבה שהיא מטמאה ומה דהקשה ודלמא דנחש הוה ליה לתרץ דבאמת אינו טומאה ודאית רק ספק וברה"י ספיקו טמא אלא שכוונת המקשה דאי ספק טומאה לא הוה ליה למימר בידוע שהיא ביצת השרץ רק הוה ליה למימר חלמון וחלבון מעורבין הרי זה ביצת השרץ מה אית לך למימר דאי לא הוה תני בידוע הוה אמינא שהיא ספק ביצת השרץ ואינו אלא טומאת ספק הרי באמת אין כאן אלא ספק דדלמא דנחש הוא ולפי מה שכתבתי הדרא קושיא לדוכתא דנימא לענין טומאה וסתם ביצת השרץ לא הוה מצי למימר דאם כן הוה אמינא שהוא רק ספק ביצת שרץ וספק ביצת עוף טמא והוה אסור באכילה קמ"ל בידוע ביצת השרץ להתיר באכילה אלא דהוה ליה למתני בידוע שהיא טהורה ועל זה שפיר שייך התירוץ דנ"מ שאם ריקמה שהיא מטמאה מספק עכ"פ ואי הוה תני בידוע שהיא טהורה הוה אמינא שבידוע שהיא מעוף טהור ואין כאן טומאה כלל וכל זה קשה לשטת התוספות דסברי דביצת שרץ מותרת לגמרי אמנם לדעת הרשב"א שהיא עכ"פ אסורה מדרבנן בלאו הכי לא הוה מצי למימר דנקט ביצת השרץ להתיר באכילה. והנה ביצת דגים טמאים ג"כ ודאי שדינו כביצת השרץ דדגים מעופות טמאים ג"כ אי אפשר למילף לשטת התוס' כשם דלא ילפינן ביצת שרצים מביצת עופות:

והנה הרמב"ם ס"ל שכל זה אסור מן התורה אלא שאין בו מלקות עיין בדבריו פ"ג ממ"א הלכה א' והלכה ו' והרמב"ם שפוסק שכל זה אסור מן התורה הוכרח להמציא שאין בו מלקות לתרץ קושיית התוס' בד"ה שאם ריקמה ואכלה וכו' אלא שהרמב"ם ז"ל המציא לנו חילוק בביצי דגים טמאין אף שבהלכה א' השוה ביצי דגים טמאים לביצת בת היענה ולחלב טמא שכלם אין בהם מלקות כתב בהלכה ז' וז"ל יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאים במעיהם כאוכל קרבי דגים טמאים ולוקה מן התורה נמצא חידש לנו שאחר שהטיל הביצה לחוץ אין בו מלקות אבל הנמצא במעיו הוא כגופו. הן אמת שאני תמה בדברי הרמב"ם הללו דהרי בהלכה א' משמע דגם ביצי דגים טמאים מבת היענה יליף עיין שם בדבריו ומעתה מ"מ אם הוא במעיו א"צ למילף מבת היענה דהרי כגופו הוא ואם הטילו לחוץ מיירי קשה מי משכחת לה ביצת דגים טמאין כה"ג והרי לר' דוסתאי בר' ינאי דג טמא אין לו עוברים כלל דקאמר סמי מכאן עוברים ולדידיה דג טמא אינו מטיל ביצים כלל ולר"ז דאמר זה וזה מטיל ביצים זה משריץ מבחוץ וכו' עיין בפרק אין מעמידין (דף מ ע"א) א"כ עכ"פ דג טמא משריץ מבפנים וא"כ אינו מטיל ביצים לחוץ כלל וא"כ דברי הרמב"ם קשים להולמן וצריך לומר דאף דדג טמא משריץ מבפנים אין הכוונה שכל ביציו נשארים מבפנים אלא לפעמים מטיל ביצה לחוץ אלא שאותו ביצה שהטיל לחוץ אינה משרצת שוב:

והנה דבר זה כתב הרמב"ם בלשון יראה לי מכלל שאין לו ראיה על זה מן התלמוד כלל. ומעתה מי שרוצה לומר נגד זה ולהשוות עוברי דגים שבפנים כמו אותן שיצאו לחוץ יכול הוא לומר כן וא"כ אם נאמר ששוים א"כ לדעת התוס' אין איסור בעוברי דגים כלל ולמה נ"מ בסימניו וצריך לומר להתיר הדג עליהם אמנם יוקשה עלינו סוגיא דע"ז עוברי דגים שאינם ניקחים אלא מן המומחה למה לי מומחה כלל והא אין שום איסור בעוברי דגים כלל לא מן התורה ולא מדרבנן וצריך לומר אחת משתים או שנודה לסברת הרמב"ם דעוברי דגים הנמצאין בפנים אין דינן כביצה שיצאה לחוץ רק דינו כדג עצמו או שנודה לסברת הרשב"א דאף שאין בביצת השרץ איסור דאורייתא מ"מ מדרבנן אסור ולכך גם ביצת דג טמא אסור עכ"פ מדרבנן נמצא אחת משתים או שעוברי דגים אסורים מדאורייתא ואז יכול להיות ביצת השרץ מותרת לגמרי או שעוברי דגים אסורים רק מדרבנן אז גם ביצת השרץ אסור מדרבנן:

והנה הר"ן במסכת ע"ז כתב שיש מחלקין ואומרים דדייקא בביצת עוף מהני של עוף פלוני וטהור אבל בעוברי דגים לא מהני של דג פלוני וטהור לפי שביצי כל עוף ידועין וניכרין משא"כ עוברי דגים ואומר אני מכח חומרא זו שכתב הר"ן יצא לנו קולא דמסברא זו עצמו דסימנין דאורייתא דאי ס"ד סימנין דרבנן קשה קושיית הגמרא למאי הלכתא נאמרו סימני עוברי דגים כלל דבשלמא בביצה שפיר אמרו שאם ראשו אחד כד ואמר משל עוף פלוני סמוך עליו אבל בדג דלא שייך של דג פלוני נפל סימנא בבירא אלא ודאי שסימנין דאורייתא וא"צ לאמירה כלל אמנם נוכל לומר סימנין דרבנן ואפילו הכי בדגים מהני סימנין בעוברי דגים לפי שעיקר איסור עוברי דגים הוא רק מדרבנן ולכך סמכינן אסימנין משא"כ ביצת עוף טמא שאסור מן התורה לא סמכינן אסימנים כיון שסימנין לאו דאורייתא נמצא לפי זה אם נימא סימנין דרבנן מוכח דעוברי דגים אסורים עכ"פ מדרבנן דאל"כ למאי הלכתא נקט סימנין בעוברין כלל אי להתיר העוברין אפילו של טמאים מותרים ואי להתיר הדג לא סמכינן אסימנים ואמירה דמשל דג פלוני לא שייך בדגים כמ"ש למעלה בשם הר"ן הרי שאם סימנין דרבנן אז עוברי דגים אסורים מדרבנן ואז ליכא למימר כסברת יראה לי שכתב הרמב"ם וצריך לומר כסברת הרשב"א שביצת השרץ ג"כ אסור עכ"פ מדרבנן אבל אי סימנין דאורייתא נוכל לומר שביצת השרץ שריא לגמרי ובזה נעמוד על עומק כוונתו של רש"י ז"ל שכתב במס' ע"ז בד"ה ביצת השרץ וכו' ונפקא מני' אם ריקמה וניקבה מטמא במגע והנה כל עובר על דברי רש"י הללו ישתומם שהרי זה מימרא דחויה היא שכאן בחולין הקשה על זה ודלמא דנחש וחוץ לדרכנו אמרתי לפי ששם באמת אין הגירסא בגמרא בידוע שהיא ביצת השרץ רק הגירסא זו היא ביצת השרץ וא"כ שפיר פירש רש"י לענין טומאה ואף דאיכא לספוקי בנחש באמת כוונתו על ספק טומאה משא"כ כאן בחולין הגירסא בידוע שזו ביצת השרץ. אמנם לדרכנו הנ"ל יתורץ בלא"ה שפיר ובודאי גם שם קיצר הגמרא וגם שם הכוונה בידוע אלא לפי ששם לא האריך בגמרא לפלפל על מימרא זו בידוע שהיא ביצת השרץ לכך קיצר גם בהעתקת הברייתא אבל כוונת רש"י דידוע שהרי"ף השמיט בע"ז אוקימתא דנימוחו והיינו משום דסובר שהוא סוגיות חלוקות וסוגיא דט"ז סובר סימנין דאורייתא לכך מוקי בנימוחו אבל למסקנא כאן דסימנין דרבנן אף בלא נימוחו בעינן מומחה דלא סמכינן אסימנין וא"כ במס' ע"ז שהסוגיא סוברת סימנין דאורייתא ועכ"פ אין לנו שום הכרח שם לומר סימנין דרבנן דהרי מוקי בנימוחו וא"כ איכא דעוברי דגים אסירי מדאורייתא וסימנין שנאמרו בעוברי דגים אפילו להתיר הדגים עצמם אבל לעולם ביצת השרץ מותר לגמרי כסברת התוס' כאן וא"כ הא דקאמר בידוע שהיא ביצת השרץ בלא"ה ניתא דהיינו לומר שהיא מותרת לגמרי קודם שריקמה וא"כ עיקר קושיית למאי הלכתא היינו לומר שהיה לו לומר סתם הרי זו מותרת ועל זה שפיר משני נ"מ כשריקמה וניקבה שמטמא והיינו באמת ספק טומאה משום דאיכא לספוקי בנחש ואף שהוא רק ספק טומאה הוצרך לומר בידוע שהוא ביצת השרץ דאם לא אמר בידוע רק סתם ביצת השרץ הוה אמינא דספק ביצת שרץ הוא והיינו חוששין רק לחומרא לספק טומאה משום שרץ אבל לא היינו מתירים באכילה כי שמא של עוף טמא הוא לכך אמר בידוע שהיא ביצת השרץ להתיר באכילה ולא אמר סתם בידוע שמותרת להורות שיש כאן עכ"פ שרץ לטמא על כל פנים בספק טמא ספק שרץ טמא ספק נחש אבל בסוגיא דהכא ששם כבר מסיק דסימנין דרבנן וא"כ קשה סימני עוברי דגים למאי הלכתא דשם לא שייך דג פלוני וצ"ל להתיר עכ"פ העוברין לפי שעוברי דגים אין עליהם רק איסור דרבנן מכלל דגם ביצת השרץ אסור מדרבנן וא"כ אין לומר כלל הנ"מ שתהיה מותרת קודם הריקום וא"כ למה אמר בידוע שהיא ביצת השרץ דאי טומאה באמת אין כאן טומאת ודאי דהרי איכא לספוקי בנחש ולכן נדחה תירוץ זה וצריך לשנויי לענין מלקות משום שרץ הארץ:

ואומר אני לסברת הרשב"א שביצת שרץ אסור מדרבנן ולדידי שאם נרצה לדחות סברת הרמב"ם מה שכתב בלשון יראה לי א"כ גם עוברי דגים אינם אסורים רק מדרבנן א"כ אין לנו צורך לומר כלל שום חילוק בסימנים בין ביצים לדגים וגם אין לנו שום הכרח לומר כלל דהנך סוגיות פליגי ואומר אני ששני הסוגיות סברי סימנין דרבנן אלא דתירוץ זה מועיל בשמעתין כאן לענין ביצי עוף דאסירי מדאורייתא אבל שם במס' ע"ז בעוברי דגים שאין עליהם איסור דאורייתא כלל שפיר הקשה למה לי מומחה ונבדוק בסימנין ולא היה יכול לשנויי סימנין דרבנן דאף שהם דרבנן מ"מ מועיל עכ"פ באיסור דרבנן והוצרך לשנויי בנימוחו ובזה אתי שפיר פסק הטור וכפי שפירש בו הרמ"א בד"מ שלהתיר הדג לא סמכינן אסימנין ולא מטעמיה דרמ"א שיש רעותא במה שאין בו קשקשים אלא מטעמא דידי שדג איסורו מן התורה אבל לענין העוברים מועיל שאין כאן אלא איסור דרבנן:

ומעתה גם דעת הרי"ף נכון ואין אנו צריכין לומר שהרי"ף סובר שסוגיא דע"ז נדחית מפני סוגיא דחולין אלא שסובר הרי"ף מה דמוקי בנימוחו היינו בעוברי דגים אבל לר' דוסתאי דאמר סמי מכאן עוברין דדג טמא לית ליה עוברין וגרסינן בברייתא כך סימני קרבי דגים וקרבי דגים ודאי אסורים מן התורה וא"כ שוב אין צורך לאוקמי בנימוחו דאף בלא נימוחו לא סמכינן אסימנין דסימנין דרבנן והרי"ף פסק כר' דוסתאי כמבואר בדבריו ולכך השמיט אוקימתא דנימוחו ובאמת באומר אלו קרבי דגים מדג פלוני טהור מהני ולא הוצרך הרי"ף לכותבו שכבר כתב כן באלו טרפות בביצים והה"ד בדגים:

ושיטה זו לפי מה שאני ביארתיו גם הירושלמי אינו סותר גמ' דילן דהנה בדברי הירושלמי לכאורה לפי מה שהבינו בו התוס' ושאר הקדמונים ששמואל הראה לו קרבי דג שהיו שני ראשים כדין או חדין למה הוצרך להראות לו כזה מאי והלא ידע שמואל שישיב לו שהם טמאים שכבר אמר לו עוברי דגים טמאים עגולים וכו' שפירשו התוס' דהיינו סימני הברייתא ותכף היה לו לשמואל להשיב לו לא תסמוך על סימנין הללו שסופך לומר על טמא טהור ועל טהור טמא ולכן נלע"ד ששמואל לפי גירסת הירושלמי שהביאו התוס' במסכת זו אחזי ליה דהדר בקליפתה נלע"ד ששמואל הראה לו עוברי דגים שלא היו דומין לא לטהורים ולא לטמאים והיו צורתם משונה נוטים לכאן ולכאן. ולפי זה לפי הסימנין היו קרבים אלו ספק. ומעתה הדבר תלוי בזה אם עוברי דגים אסירי מדאורייתא ראוי להחמיר בספיקן ואם אינן אסורים אלא מדרבנן ראוי להקל בספיקן ושמואל ג"כ סובר דסמכינן על סימני עוברי דגים אלא דאעפ"כ סובר סימנין דרבנן אלא שסובר שגם עיקר איסורייהו דעוברין אינו אלא מדרבנן וכמ"ש בזה היא דלא כסברת ר"ת שרצה להתיר הדג עצמו על סימני העוברין והתחכם שמואל לעמוד על דעתו של נתן בר אבא מה דעתו אם סימנין דאורייתא או דרבנן והראה לו דהדרא בקליפתה שלא היו הסימנין ניכרין לא לכאן ולא לכאן וכן אף לפי העתק וגירסת הירושלמי שהראה לו חדא סלופתא ג"כ יש לומר כנ"ל שדג הזה היו עובריו נוטין לא לכאן ולא לכאן והשיב לו טמא וכשראה שמואל שהחמיר בספיקן א"כ ע"כ סובר כיראה לי שכתב הרמב"ם שעוברי דגים דינן כדגים ממש ואסירי מן התורה ואפ"ה אמר ידע אנא מפריש בין עוברי דגים טהורים וכו' א"כ מכלל דסובר סימנין דאורייתא וא"כ סופו להתיר הדג עצמו על הסימנין שהרי לסברתו אין חילוק בין הדג ובין העוברין והשיבו שמואל לא ביש לי דאמרת על טהור טמא דהיינו על ספק עוברין שראוי לומר טהור דספיקא דרבנן הוא לקולא ואמרת טמא אלא סופך לומר על טמא טהור שמתוך זה תאמר להתיר גם הדג על סימני העוברין ובאמת סימנין דרבנן ואינן מועלין להתיר הדג שהוא איסור דאורייתא וא"כ הירושלמי עם גמרא דילן שוה שסימנין דרבנן ומועיל להתיר העוברין אבל לא הדגים:

ומעתה נבוא לבאר שיטתנו בחולין שלא יהיה בה שום שפת יתר ואומר אני שהמקשה שהקשה ונבדוק בסימנין ידע שיכול לדחותו שסימנין דרבנן ולכן הביא ברייתא ראשונה כסימני ביצים כך סימני דגים והיה קשה לו מה לו לתלות סימני דגים בביצים ומה חסר באמרו אלו הן סימני עוברי דגים וסימני ביצים כל שראשו א' וכו' אלא ודאי שחישב תנא דברייתא שאם יאמר סימני עוברי דגים וסימני ביצים וכו' הוה אמינא שסימני עוברי דגים מועיל רק לעוברים לפי שסימנין אלו דרבנן הם ומועיל באיסור דרבנן אבל לא להתיר הדג לכן אמר כסימני ביצים ובהו אין חילוק בין להתיר הביצה ובין להתיר העוף שהרי גם הביצה אסור מן התורה כך סימני עוברי דגים דהיינו להתיר גם הדג א"כ מכלל דסימנין דאורייתא דאי דרבנן א"כ בביצים באמת אינן מועילין רק בצירוף עוף פלוני ולמה תלה בהם ולמה חברם התנא אלא שלא תאמר להיפך דלהכי חברם התנא לומר כשם שסימני ביצים ודאי לאו לחלוטין שהרי ביצים אסורין מן התורה ואיך נתיר בסי' דרבנן כך סימני עוברי דגים ולהורות בא התנא כדעת הרמב"ם שכל הביצים וכל היוצא מן הטמא הכל אסור מן התורה דלאו דוקא בת היענה אלא כל הטמאים כיענה וכמו שכתב הרמב"ם בריש פרק ג' ממ"א לכן הביא סיפא דברייתא בידוע שהיא ביצת השרץ וקשה למאי הלכתא וצריך לומר שקודם שריקמה מותרת א"כ מוכח כדעת התוספות וכדשני ליה סימנין דרבנן א"כ על כרחך צריך לומר כדעת הרמב"ם ולהכי תבר עוברי דגים בביצה להורות שגם בעוברי דגים סימנין לחוד אינן מועילין או אפשר אף שנימא בזה כדעת הרשב"א מכל מקום להכי חידש לו שאם שני ראשין כדין ודאי טמא ולמה הוצרך לומר ודאי ודי שאין לנו סמך לטהר אפילו אומר עוף פלוני אלא חידש לו ודאי שאפילו עוברי דגים שאסורין מדרבנן אפ"ה בשני ראשין כדין אפילו ספק ליכא ואי הוה תני עוברי דגים בפ"ע הוה אמינא שכל זה להתיר הדג אבל לענין העוברין בעצמן אפילו שני ראשין כדין ספיקא הוה ומותרים מספק לכך חברם בביצה כשם שבביצה אף הביצה אסורה כך בעוברין שצד זה ודאי הוא ולא ספק ולפי זה עכ"פ מוכח שאינן מותרין לגמרי וגם ביצת השרץ אסורה או מן התורה כהרמב"ם או מדרבנן כרשב"א ועפ"ז הקשה אמר מר בידוע שהוא ביצת השרץ למאי הלכתא שאין לומר שמותרת קודם שריקמה שהרי באמת אסורה היא והוצרך לשנות כדמשני וכל זה כאן שמשני סימנין דרבנן אבל במס' ע"ז לא הקשה כלל למאי הלכתא לפי שיש לומר דנ"מ קודם שריקמה שמותרת לגמרי כסברת התוס':

ועל פי הדברים האמורים למעלה נלע"ד דתנא דברייתא תנא דווקנא הוא ודייק ותני כסימני ביצים כך סימני דגים ואף דאמרינן ס"ד סנפיר וקשקשת כתיב ומשני סימני עוברי דגים לאו דמגיה בברייתא אלא פירושי קמפרש דתנא דברייתא כוונתו על סימני העוברים אמנם נקט כך סימני דגים להורות שאפילו הדגים עצמן ג"כ מותרים בסימני העוברים ודלא כדעת הטור שמחלק בין דגים עצמן לעובריהן וכל זה אי סימנין דאורייתא אבל אי סימנין לאו דאורייתא והסימנין המה להחמיר שאם שני ראשין כדין ודאי טמא א"כ ליכא לתרץ כנ"ל. ובזה אמרתי ליישב מה דבסוגיא דשמעתין בחולין גרסינן אלא אימא כך סימני עוברי דגים ובמס' ע"ז הגירסא אלא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים ולא גרסינן אימא ואמרתי ע"פ שפירשו הקדמונים דעת הרי"ף דס"ל דסוגיות חלוקות וסוגיא דחולין סובר סימנין דרבנן וסוגיא דע"ז סובר סימנין דאורייתא וא"כ בחולין שהמסקנא סימנין דרבנן גרס אימא שמגיה הברייתא אבל בע"ז שהסוגיא דסימנין דאורייתא לא אמר אלא אימא וברייתא נשאר בגרסתה כך סימני דגים אלא שפירושו קמפרש דהיינו סימני עוברים ונקט דגים להתיר עליהם אפילו הדגים ואחר שובי נחמתי דהרי כאן בחולין קיימינן בדברי המקשה ואיהו אכתי ס"ל סימנין דאורייתא ולכן נ"ל בהיפך דאי גרסינן אימא אז אינו מגיה הברייתא דלא קאמר אלא אימא פירוש אתה תאמר כן לפרש הברייתא אבל במסכת ע"ז דלא גרס אימא אז מגיה הברייתא עצמו והוא על פי פירושי דסוגיא דע"ז לא פליג על שמעתין וגם שם קאי למסקנא דהכא דסימנין דרבנן אלא דאפ"ה מהני להתיר העוברין עצמם שהם אינם אסורים רק מדרבנן אבל לא להתיר הדגים וא"כ כאן בחולין דקאי בדברי המקשה שהיה סובר סימנין דאורייתא לכן אינו מגיה הברייתא וקאמר אלא אימא וכל אבל במסכת ע"ז דקאי למסקנא דסימנין דרבנן קאמר אלא כך סימני עוברי וכו' ומגיה הברייתא:

מאי קמ"ל וכו' לעולם ישנה אדם לתלמידיו וכו'. כלומר אף אם מדבר דיבור שאינו נקי כה ידבר להיותו דרך קצרה שהרי מנה הכתוב עופות טמאים וזהו לעולם אף שצריך לדבר בלתי נקי. וזה פירשו רבני אשכנז דרך הלציי דהיינו דאמרינן משנת ראב"י קב ונקי דהיה קצר ונקי והוא חכמה גדולה. ועמ"ש הרז"ה במאור ריש פסחים וע"ש מ"ש שם אני בעניי בס"ד:

(סג ב) למה נשנו בבהמה מפני השסועה וכו'.—עי' מ"ש לעיל ס ע"ב. והטעם שלא כתבה תורה שסועה וראה בת"כ נראה שהוא ע"פ מ"ש הרמב"ן ז"ל בפיה"ת (ויק' כו טז), דהברית שבת"כ ירמוז לגלות ראשון, וברית שבמשנה תורה - לגלות שני. והנה לפני גלות ראשון לא היה צורך באיסור שסועה, אבל לאחר גלות שני, שנתפזרו ישראל לד' כנפות הארץ והגיעו גם לאמריקא, לכן בא במשנה תורה איסור שסועה. וכן נשער דהעוף ראה מצוי רק בארץ רחוקה אשר גלו לשם בני ישראל רק לאחר חורבן בית שני. וכן י"ל בדין זקן ממרא שבא רק במשנה תורה, מפני שבפני הבית הראשון לא היה צורך, שלא היתה מחלוקת בישראל עד שרבו תלמידי שמאי והלל בסוף ימי הבית השני (עי' סנה' סז א). וכן דיני עיר הנדחת ובן סורר ומורה באו במשנה תורה ע"פ מ"ש שם (עא א), שלא היו ולא עתידין להיות, ולמה נכתבו? דרוש וקבל שכר. ולמ"ד שם שראה אותם לא קרה מקרה רחוק כזה עד בפני הבית השני. ולהודיענו זה נשמטו בת"כ.

(שם) ז' מאות מיני דגים וכו'.—ענין זה שכל המינים הללו גלו עם ישראל לבבל, שכן מבואר בירושלמי תענית פ"ד סוף ה"ח וכן בסוף פתיחתא דאיכ"ר (ולזה רמז הב"ח בהגהותיו כאן), וכאן וכאן הנוסח: ר' חנינה בריה דר' אבהו (ועי' שבת קמה ב).