חולין ס ע"ב

דף ס - ב

לרבי חנינא בר פפא, שאמר מדעתן יצאו הדשאים למיניהם ולא נצטוו על כך, מהו? האם מותר להרכיב אותם ואין בזה משום כלאיים?

וצדדי הספק הם:

כיון דלא כתב בהו "למינהו", לא מיחייב על ההרכבה של מין בשאינו מינו.

או דילמא, כיון דהסכים הקדוש ברוך הוא אידיהו [על ידם], כמאן דכתיב בהו בפירוש "למינהו" דמיא. ואסור להרכיב מין על שאינו מינו.

ומסקינן: תיקו!

רבי שמעון בן פזי רמי, הקשה את סתירת הפסוקים, לכאורה:

כתיב בתחילת ספר בראשית: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים", ומשמע שהשמש והירח היו גדולים. ואילו בפסוק אחר כתיב "את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטן לממשלת הלילה", ומשמע שמאור אחד גדול, ומאור אחד קטן היו!?

וביאר את שני הפסוקים כך: אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?! והלא מלך צריך להיות יחידי.

אמר לה הקב"ה: לכי ומעטי את עצמך! והשמש הוא שיהיה מלך אחד, בכתר אחד.

אמרה הירח לפניו: רבונו של עולם! וכי מפני שאמרתי לפניך דבר הגון מגיע לי שאמעיט את עצמי?!

אמר לה הקב"ה: לכי ומשול ביום ובלילה, שאת תאירי גם ביום וגם בלילה.

אמרה ליה: מאי רבותיה? מה התועלת בזה שאאיר ביום, דשרגא [נר], בטיהרא, כשהיום בטהרתו, שמואר באור השמש - מאי אהני?! שהרי אין בו תועלת.

אמר לה: זיל! לימנו בך ישראל, בך ימנו ישראל ימים ושנים! שמנין השנה אצל ישראל הוא על פי הירח. ^[97]

אמרה ליה הירח: יומא, השמש, נמי, אי אפשר דלא מני ביה תקופותא, ארבע תקופות השנה. שהרי תקופת ניסן, תמוז, תשרי, טבת, נמנין על פי החמה. דכתיב "והיו המאורות לאותות ולמועדים ולימים ול שנים"?!

אמר לה הקב"ה: זיל! לכי, ליקרו צדיקי בשמיך, שהצדיקים יקראו על שמך, כמו שאת נקראת המאור "הקטן", כך הצדיקים נקראים "קטנים". ואזיל ומפרש:

יעקב הקטן - כדכתיב בספר עמוס [ז] "מי יקום יעקב, כי קטן הוא".

שמואל הקטן. ^[98]

דוד הקטן, כדכתיב בספר שמואל א [יז] "ודוד הוא הקטן".

חזייה הקב"ה ללבנה דלא קא מיתבא דעתה. שלא התיישב דעתה של הלבנה.

אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח.

והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש משאר שערי הרגלים, שבשעיר ראש חדש נאמר בו בפרשת פנחס "ושעיר עזים אחד לחטאת לה'". ואילו בשעירי הרגלים כתיב "ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם", ולא מוזכר שם "לה'"!?

אלא, ביאור הדבר הוא, אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה של ראש חודש יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. וכביכול הקרבן בא לכפר על הקדוש ברוך הוא בעצמו. ^[99]

רב אסי רמי: כתיב [בראשית א] "ותוצא הארץ דשא" בתלת בשבתא, ביום השלישי, ומשמע שאז יצאו הדשאים. ומאידך כתיב, בפסוק אחר "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ", וכתוב זה נאמר במעלי שבתא, בערב שבת, ומשמע שרק ביום השישי יצאו שיחי השדה!?

מלמד בכך הכתוב, שיצאו דשאים ועמדו על פתח הקרקע, ולא יצאו החוצה מפני שעוד לא ירד גשם. עד שבא אדם הראשון ביום השישי, ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים, וצמחו.

ללמדך: שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים! ולכן לא יצאו הצמחים מפתח האדמה עד שהתפלל עליהם אדם הראשון.

רב נחמן בר פפא הויא ליה ההיא גינתא, גינה. שדי ביה ביזרני, זרע בה זרעים, ולא צמח. בעא רחמי בקש עליהם רחמים, אתא מיטרא מטר, וצמח מה שזרע.

אמר רב נחמן: היינו דרב אסי, שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתם של צדיקים, ולכן לא הצמיחה הגינה שלי עד שהתפללתי.

אמר רב חנן בר רבא: הא דכתיב [דברים יד] "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה - את הגמל ואת הארנבת". "השסועה" המוזכרת בפסוק זה - בריה בפני עצמה היא, שיש לה שני גבין ושני שדראות.

ומדייק רב חנן בר רבא: וכי משה רבינו קניגי ציד היה, או בליסטרי רובה קשת היה? ואם כן, מנין היה בקי מה היא "שסועה"? והרי אין אדם שאינו עוסק בציד מכיר אותה!? ^[100] אלא, מכאן תשובה וראיה לאומר אין תורה מן השמים. שבודאי משה רבינו הכיר את החיות האלו ברוח הקדש.

אמר ליה רב חסדא לרב תחליפא בר אבינא: זיל, כתוב את המאמר ההזה של קניגי ובליסטרי - באגדתיך. במאמרי האגדה שאתה כותב ["אגדה" - היא דברים הכתובים בכתיבה יפה ובלשון צחה], ופרשה, ותפרש את המילים "קניגי" ו"בליס טרי".

כתיב בספר יהושע [יג] "חמשת סרני פלשתים - העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים".

והוינן בפירושא דהאי קרא: תחילה אמר הכתוב שהיו חמשה סרני פלשתים, ואילו אחר כך חשיב במנינם שיתא, ששה סרנים!?

ומשנינן: אמר רבי יונתן: ארונקי שלהן, הסרנים החשובים שלהם היו חמשה, והשישי לא היה חשוב.

אמר ליה רב חסדא לרב תחליפא בר אבינא: כתוב את הפירוש הזה של ארונקי, שלכן הוזכר בפסוק שיש רק חמשה סרני פלשתים, באגדתיך, באגדה שאתה כותב, ופרשה, ופרש את ביאור המילה "ארונקי".

ופליגא פירוש זה שפירש רבי יונתן מדוע נאמר בפסוק "חמשת סרני פלשתים", אדרב.

דאמר רב: עוים, שהם האחרונים המוזכרים בפסוק, לא היו מפלשתים אלא מתימן באו. שהם היו מבני תימן בן אליפז בן עשיו, והתאוו לעבוד את אלהי פלשתים, ויצאו ממקומם ובאו לגור בקרב הפלשתים, ולכן הם לא נמנו במנין סרני פלשתים. כי הכתוב שאמר "חמשת סרני פלשתים" מתייחס אך ורק לסרני פלשתים בלבד, ולכן לא אמר "ששה סרני פלשתים".

תניא נמי הכי, כדברי רב: עוים מתימן באו. ולמה נקרא שמן "עוים"? שעיותו את מקומן, שיצאו משם, ובכך נתעוות מקומם, ונחרב.

דבר אחר: "עוים" - שאיוו לאלהות הרבה! שרצו לעבוד גם את אלהי פלשתים.

דבר אחר: "עוים" - שכל הרואה אותם אוחזתו עוית, רתת וחלחלה מפני מראיהם.

אמר רב יוסף: ואית להו, לעוים, שיתסרי דרי שיני, שש עשרה שורות שינים לכל חד וחד מהם, ולכן מי שרואה אותם אוחזתו עוית ממראיהם.

אמר רבי שמעון בן לקיש: יש הרבה מקראות שנראה לקוראיהם שראויין לשרוף אותם, משום שנדמה להם שאין צורך לכתוב אותם בתורה, וסוברים שגנאי הוא לחברם עם התורה הקדושה. אבל - והן הן גופי תורה! והיינו, טעמים גדולים תלויין בהם, שמפסוקים אלו אנו למדים ענינים גדולים.

ומפרשת הגמרא מספר פסוקים כאלו.

כתיב בפרשת דברים "והעוים היושבים בחצרים עד עזה, כפתרים היוצאים מכפתר השמידום". מאי נפקא לן מינה שאין זה מקומם של הכפתורים מתחילה, אלא שישבו כאן מתחילה העוים, וגרשום הכפתורים, וישבו במקומם!?

אלא, זה בא הכתוב לומר: מדאשבעיה, כיון שהשביע אבימלך לאברהם - "אם תשקור לי ולניני ולנכדי", ועדיין לא עברו אותם הדורות המחוייבים מכח שבועתו של אברהם, ולא יכלו ישראל לכבוש את ארצם של הפלשתים, מפני השבועה שנשבע אברהם, לכן, אמר הקדוש ברוך הוא: ליתו כפתורים, שאינם מבני הפלשתים, ליפקו, יוציאו את הארץ מעוים, דהיינו, [שהם] פלשתים, ^[101] וליתו ישראל שעל ידי זה יוכלו ישראל, ליפקו, להוציא את הארץ מידי הכפתורים. ^[102]

כיוצא בדבר אתה אומר: כעין זה מתבאר הכתוב [במדבר כא] "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא, והוא נלחם במלך מואב, ויקח את כל ארצו".

מאי נפקא לן מינה שסיחון נלחם במואב?

אלא, זה בא הכתוב לומר: כיון דאמר להו הקדוש ברוך הוא לישראל "אל תצר את מואב", אם כן לא יכלו בני ישראל לכבוש את ארץ מואב, לכן אמר הקדוש ברוך הוא: ליתי יבוא סיחון, וליפוק ויוציא ויכבוש את הארץ ממואב, וליתו ויבואו בני ישראל, וליפקו, ויכבשו ויוציאו את הארץ מיד סיחון.

והיינו, זה מה דאמר רב פפא: עמון ומואב - טיהרו בסיחון. שעל ידי זה שסיחון כבש אותם, הם "נטהרו", שיכלו בני ישראל לכבוש אותם. ^[103]

כתיב בפרשת דברים [פרק ב]: "צידונים יקראו לחרמון שריון, והאמורי יקראו לו שניר".

תנא: שניר ושריון הם שמות הרים מהרי ארץ ישראל. והר חרמון היה קרוב הן לצידונים והן לאמורי, והם בנו עליו כרכים, אלא שהצידונים קראו לכרך שבנו על הר חרמון "שריון", והאמורי קראו לכרך שבנו על החרמון "שניר". ושניהם התכוונו לקרוא לכרכים שלהם שמות על שמות הרי ישראל, מחמת שהיו הרי ישראל חביבין עליהם.

מלמד הכתוב שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו, והעלה, ונתן לו שם, על שם הרי ארץ ישראל. ללמדך - שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על האומות העולם!

כיוצא בו נכתב הפסוק בפרשת ויגש [בראשית מז] "ואת העם העביר אותו לערים". מאי נפקא לן מינה שיוסף העביר את העם של מצרים לערים אחרות? אלא, מלמד לנו הכתוב, שיוסף עשה את זה בכונה, כי היכי כדי דלא ליקרו לאחיו "גלוותא". והיינו, כדי שהמצרים לא יקראו לאחיו, לאחר זמן, "גולים בני גולים", הגלה יוסף את המצרים בעצמם.

שנינו במשנה: סימני העוף לא נאמרו בתורה.

ופרכינן: ולא?! וכי לא נאמרו בתורה סימני העוף!?

והתניא: כתיב בתורה בפרשת העופות הטמאים "את הנשר".

וכתיב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא. כלומר ששינו ועשב עדיין לא היה בארץ:

ביזרני. זרעים:

קניגי או בלסטרי היה. צייד או רובה קשת:

מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים. כלומר שמשה לא היה לא קניגי ולא בלסטרי וידע שם של אותה בריה ברוח הקדש:

זיל כתוב קניגי באגדתיך. כלומר טעם דרב חנן בר רבא ופרשה:

פתח חמשה וחשיב שיתא. כלומר עוים הם הששי:

א"ר יוחנן אינדוקי שלהם חמשה. חשובים הששי אינם חשובים. העוים היושבים כו' וירשום וישבו תחתם כלומ' כפתורים הורישום וישבו תחתם הא למדת שאומה שעלה הן:

ופליגא דרב דאמר רב עוים מתימן באו. והם הורישו כפתורי' ממקומן:

^א)נראה דצ"ל ופי' דקרא הכי וכו'. ורדי שקרא הכי וירשום וישבו תחתם עוים הורישו לכפתורים וישבו תחתם:

אוחזתו עוית. חולי (בסיפרי מירס. מין הוא ושמו מירס):

דעוים היינו פלשתים. כלומר דמצינו דפלשתים היו יושבים בעזה שכן מצינו ושמשון שנאמר וילך שמשון עזתה ויאהב אשה בנחל שורק:

עמון ומואב טיהרו בסיחון. כלומר מעיקרא כשהיה המלכות ביד בני עמון ומואב היה אסור לישראל לצור עליהם כדבר טומאה דכתי' אל תצר את מואב וכתיב בקרבת מול בני עמון אל תצורם כיון דאפיקו סיחון מיניהו מיד נטהרו בסיחון שהיה מותרין לישראל כדבר טהרה:

כיוצא בו ואת העם העביר אותו לערים. כלומר אמרנו לעיל הרבה מקראות יש שהן דומין שראוין לישרף כו'. הפסוק הזה דומה כמה שאינו צריך ליכתב ויש צריכות גדול ליכתב:

דלא ליקרו ליה לאחווה גלוותא בני גלוותא. (כלומר):

והא דאקשינן ונגמר מעורב. לאסור עוף הבא בב' סי' לאו דוקא באותן ב' סי' שבעורב אלא לאסור אף הבא בב' סי' אחרים דכיון דעורב הוא בא ללמד על הכלל כולו לא הוצרך אלא ללמד על שאינן דורסין שכל הדורסין כבר פרטן הכתוב וכי אקשי' נמי נגמר מפרס ועזניה לאסור שאינו דורס בלחוד מקשה כדפרישית וכן למי שגורס ונילף משאר עופות ה"ה והוא הטעם בכולה סוגיא עוף הבא בסי' א' דגמר לי' ר' חייא מנשר להתירא אתי' למגמר מהני לאיסורא והיינו בשאינו דורס.
והא דאמרינן בשלהי שמעתא גמירי דאיתי' בפרס ליתי בעזניה ה"ק דאיתי' בהאי ליתי' בהאי וכיון דכתב רחמנא שניהם כל א' ללמד על סי' א' בלבד הוא בא ולפי' הוצרכו שניהם ועוד דכל היכא דאפשר אינו מלמד אלא על סי' שבו אבל בעורב משום דלא אפשר הוא מפני שהדורסין כולן כבר אסרן הכתוב.
והא דאמרינן דאיתי' בפרס איתיה בחד מהנך ודאיתי' בעזניה איתי' בחד מהנך סירכיה נקט משום דלא ידע הי מינייהו אינו דורס.

תלתא הדרי בכולהו. פי' יש מהן שיש לו אצבע יתירה וזפק ואינו דורס ויש שיש לו אצבע יתירה וקרקבנו נקלף ואינו דורס ויש שיש לו זפק וקרקבן נקלף ואינו דורס והיינו דקאמרי' הדרי בכולה פ"א תלתא סי' של טהרה הדרי בכולהו דכ"ג עופות יש להם ג' ועורב יש לו מאותן שלשה ב' ופרס ועזניה א' מאותן ג' ולב' סי' א'.
נוסחא עתיקא אמרי' שאר עופו' טמאים אית להו תלתא עורב אית ליה תרי פרס ועזניה אית להו חד חד ואידך סימנא או בפרס איתי' או בעזניה איתי' ודקאמרי' לאו ב' כתובים הבאים כא' הם משום דגמרי' מההיא דליתי' בשארא לפי לשונות אחרים שכתבתי לומר שהיינו אומרי' עוף הבא בסי' א' אסור דגמרינן מפרס או מעזניה אבל עוף הבא בסי' אחד מאותן שהם בשאר טמאים ובעורב ודאי טהור דב' כתובים הבאים כא' נינהו והשתא דגמרי' מנשר למשרי בכל סי' טהרה לית בכולהו קרא יתירא שללמד על עצמן יצאו דלא תגמר חג בר להיתרא ולפי לשון שנר' לי עולה יפה.
ורבינו שלמה ז"ל פי' אידך או בפרס איתי' או בעזניה איתי' ולא תאמר סי' זה אלא בפעם א' מהו דתימא נילף מניה לאיסור עוף הבא בסי' א' מכל הסי' הללו דהא לא ידעינן מאי נינהו הנהו סי' דאי כתיב לחודיה למילף מניה. ואין פי' זה נכון כלל דרחמנא לאו משום ספקא כתב לן נשר. ועוד דרבנן כולהו ידעי להו כדמוכחא שמעתי'.

גמ' תלתא הדרי בכולהו. פי' לפי' פירושו של רש"י ז"ל שכתבנו שעשרים עוף יש להן אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף אלא שהן דורסין ועורב נמי דורס ויש לו ב' סימני טהרה ופרס יש לו אצבע יתירה על הדמיון ועזניה אינו דורס ושאר סימניו לטומאה לפי' עור הבא בסי' א' של טהרה והשאר כולן לטומאה חשש רב נחמן שמא הוא פרס או עזניה ומי שאינו בקי בהן ובשמותי' טמא הוא לו.
ובדין הוא דלימא טהור ובלבד שיכיר פרס ועזניה אלא משום דלא שכיחי בישוב ואמר (נץ) [בהן] דלא שכיחי אינשי דבקיאי בהו וכן נמי אלו היו חכמים בקיאים באותו הסי' שיש לפרס ועזניה יכולין היו להתיר כל עוף הבא בסי' אחד שאינו מאותן ב' סי' שא' מהן בפרס ואחד בעזניה אלא שלא היו בקיאים בהם.

השסועה האמורה בתורה היא שנולדה מן הבהמה הכשרה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות והיא אסורה באכילה אע"פ שיצתה מן הכשרה וקורא אותה שסועה מפני שנולדה שסועה לשתי בהמות ואין צריך לומר בהמה שנמצאת בעלמא על תכונה זו אלא שאנו פוסקים כדברי האומר שאי אפשר שתמצא כמו שיתבאר במסכת נדה ומ"מ סוגיא זו מוכחת שהוא מין בפני עצמו וכן פסקו במסכת נדה על אשה שהפילה על תכונה זו שאינו ולד ואינה טמאה לידה:

השור כריסו רחבה ופרסותיו רחבים וראשו וזנבו גדולים מכר לחברו שור סתם ומסר לו שור שתכונותיו הפכיות לאלו שהזכרנו אין זה שור וחוזר והפך הדברים בחמור ויש חולקין שלא לפסוק דבר זה:

לעולם יזהר אדם שלא יבוז בלבו על מה שרואה בתורה דברים וספורים שהם נראים כאלו נכתבו ללא צורך שאין לך ספור בתורה שהוא בא בחנם אלא ללמד ולהועיל אם במדות אם בשאר ענינים והרי הם נקראים גופי תורה מצד מה שיגיע לאדם תועלת בידיעת המובן מענינם דרך הערה אמרו הרבה מקראות יש שהם נראין כאלו נכתבו ללא צורך כדברים שבספרים החיצוניים והן הן גופי תורה העוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור וגו' מה לנו בידיעת דבר זה אלא מתוך שהשביעו אבימלך לאברהם אם תשקור לי ולניני ולנכדי ועדין לא כלו הדורות אמר הקב"ה יבאו כפתורים ויטלוה ויבאו ישראל ויטלוה מיד כפתורים וכן סיחון בארץ עמון ומואב והוא שאמרו עמון ומואב טיהרו בסיחון:

המשנה השביעית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר במה שלפניה ולבאר בפרט סימני עופות טהורים ואמר על זה סימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף טהור ר' אליעזר בר' צדוק אומר כל העוף החולק את רגליו טמא אמר הר"מ פי' דורס הוא שיתן ידו על הדבר שהוא אוכל ואחר כך אוכל אותו וכן עושים כל הבעלי חיים הטורפים ובתוך הקורקבן קרום נקלף בעוף טהור ואינו נקלף בעוף טמא ואין אנו צריכים לכלם אפי' אחד מהם אם נמצא בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי זה עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא דין כולל ומה שאמר ר' אליעזר בר' צדוק אמת וענינו שעוף טמא כשעומד על חבל או על שרביט דק ונתן קצת צפרניו על אותו השרביט מצד אחד ומקצתם מצד אחר עד שיהיה השרביט תחת אצבעותיו כמו שאוחז שום דבר ביניהם וכשנדע שהבהמה הזאת מותרת באכילה בשני סימנין הנאמרין בתורה חייבין אנו לידע אם חיה הוא ומותר לאכל חלבה וטעונה כסוי הדם או היא בהמה וחלבה אסור ודמה אינו טעון כסוי והדברים המבדילים בין חיה לבהמה הם מה שאני אומר אם יוצאים מראש אותה הבהמה קרנים ואחר כך צומחים בהם קרנים אחרים כגון האיל והרי היא חיה בלי ספק ואינה צריכה סימן אחר אבל אם אין שום דבר צומח בהם רואים הקרנים הצומחים בראש אם היו דומות למי שלקח גוף פשוט שיש לו גובה ידוע מתוקן הקצוות ר"ל שיהיו קרנותיו על זויות שוות ושזר אותו ופתלו כמו שעושין צמיד של זרוע ואחר שפתלו עוותו עד שנוטה ואפי' כל שהוא הרי זה חיה כגון הצבאים והדומה להם לפי שקרני השור מעוותים אין בהם נפתולים וקרני העזים מעוותים ומפותלין אבל נפתוליהם כמו שפתל דבר עגול שאין לו שפה חדה והבן זה:

אמר המאירי סימני העוף לא נאמרו בתורה ר"ל שלא נתפרשו סימנין שלהם בתורה עד שמי שאינו מכיר באותם הכתובים בתורה לאיסור יהא מכיר מתוך סימנין איזה מהן טמא ואיזה מהן טהור אלא שחכמים למדום מענין פרטי העופות שהוזכרו בתורה לאיסור ומענין אותם שהוזכרו להיתר ותחלת הדברים צריך אתה לידע שמשנה זו ופירושה וענינים היוצאים ממנה מבולבלים הרבה ביד מפרשים ופסקים שבה משתנים לפי שנוי הפירושים והריני מודיעך רוב הענינים האמורים בה דרך פסק ומה שראוי לנהוג בהם בדורות הללו:

כבר ידעת שהנשר הוא תחלה לעופות טמאים הנזכרים במקרא וטהורים הוזכרו להיתר הואיל ונבחרו לקרבן והרי שני אלו הפכים בארבעה דברים שהתור אינו דורס ויש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף והנשר דורס ואין לו אצבע יתרה ולא זפק ואין קורקבנו נקלף ומתוך כך למדו רבותינו ששלשה סימנין אלו הם סימני טהרה ר"ל זפק וקורקבן נקלף ואצבע יתרה והרביעי סימן טומאה ר"ל דריסה וראו בשאר עופות טמאים הנזכרים בכתוב שיש בהם קצת סימני טהרה וקצת סימני טומאה ומתוך כך נתנו כלל במשנה זו שכל עוף הדורס הואיל וברור לנו שהוא דורס טמא ואין לו עוד בדיקה בשאר סימנין שאין הטהור דורס לעולם והילכך הרי זה טמא אפי' בא בשלשה סימני טהרה ואפי' ראו כבר שנאכל במסורת שאין אחר הדריסה כלום ושכל עוף שיש בו שלשה סימני טהרה הנזכרים טהור אפי' לא היה להם מסורת עליו ובלבד בשאינו דורס שנמצאו עכשיו בו כל סימני טהרה אבל אם לא היו שם אלא קצת סימני טהרה הן שיהא אותו סימן שאינו דורס הן שיהא מן הסימנין האחרים אינו נכלל בגדר זה וצריך לעיין בו אם הוא משאר עופות הנזכרים בתורה לטומאה או ממיניהם שהרי יש בהם אחד שאינו דורס ויש בהם שיש להם קצת סימני טהרה האחרים כמו שנבאר ואין נאכלין אלא במסורת או על פי התנאים שנזכיר בגמרא ופירש ר' אלעזר בר' צדוק שכל עוף החולק את רגליו טמא ר"ל שאם נעמידהו על רגליו על חוט אחד הוא נותן שתי אצבעותיו מכאן ושתי אצבעותיו מכאן וזהו סימן טומאה לדריסה ואין הלכה כדבריו אלא אין אנו קורין לו דורס אלא בדריסה ודאית ויש מפרשים שר' אליעזר בר' צדוק על אצבע יתרה הוא רומז דכיון שחולק את רגליו אין האצבע האחרון נקרא יתר הואיל וסומך עליו כל כך ששאר עופות טהורים אינם סומכים אלא על שלשה הראשונים וראשון נראה יותר:

וענין הדריסה נחלקו בה קדמונינו והוא שגדולי המפרשים כתבו שכל שהוא תוחב צפרניו בבשר ואוכלו בפיו מבין רגליו הרי זה דורס אע"פ שאינו הורג וממית וראיה להם מן העורב שאין רואין אותו הורג או אוכל עוף החי ונכלל בדורסים ומ"מ אחרוני הרבנים פירשוה דוקא בשהוא הורג ואוכל או שאוכל עוף חי או שהורג אע"פ שאינו אוכל מיד והוא שאמרו בארי דרס ואכל ואין דריסה זו כעין דריסה שהוזכרה בנץ למעלה שאותה דריסה ענינה בהטלת ארס אבל זו אף בלא ארס כל שדורס לאכילתו והראיה שהרי בדריסת ארס אמרו ודריסת הזאב ובדריסה לאכילה אמרו בב"ק בא ארי ודרס זאב וטרף אלמא שאין דרכו בדריסה ואף בהדיא אמרוה שם דזאב אינו דורס אלא טורף ואוכל ועורב שהוא בכלל הדורסים איפשר שאף הוא דורס בקצת עופות ואוכל ואין ספק שקליטת זבובים וכיוצא בהם מן האויר ואין צריך לומר אכילת שקצים ורמשים אינו בכלל דריסה:

זהו באור המשנה ומה שאנו צריכים לכלול בה לפי סוגית הגמרא להשלמת ענין זה ולהמשך מה שפירשנו במשנה כך הוא עשרים וארבעה מיני עופות טמאים הוזכרו בתורה עשרים ושנים מהם נזכרו בפירוש אלא ששנים מהם נכללים באחד והם דאה וראה ועוד שנים אחרים והם איה ודיה ולא נשארו אלא עשרים וכתוב שם למינה למינו למינה למינהו ארבעה פעמים הרי כאן כ"ד ואין לך עוף טמא בעולם חוץ מאלו או ממיניהם שהם כמה וכמה ודבר ידוע בנשר שאין לו שום סימן טהרה ודורס ופרס ועזניה יש לכל אחד מהם סימן אחד של טהרה ואין אנו יודעין איזה הוא ומ"מ את שישנו בפרס אינו בעזניה וכמו שאמרו דאיתיה בהאי ליתיה בהאי וכן אחד שבאחד מהם אינו בכל האחרים כמו שאמרו חד לא משכחת ליה אלא בפרס או בעזניה ואם כן את של אחד מהם הוא נמצא באחרים עורב וכל מיניו יש לו שני סימני טהרה שאר עופות הדבר [מבולבל] ביותר ביד הפוסקים כמו שביארנו וקבלנו פירושה על אחד מארבעה דרכים הראשונה לגדולי הרבנים ואף גדולי קדמונינו הסכימו בה עם קצת גאוני ספרד ואע"פ שגדולי הרבנים אינם שוים מכל וכל עמהם בפי' הסוגיא וכן שאני מוסיף בה לישבה מ"מ לענין פסק זה וזה שוים והוא שהם סוברים על שאר עופות שכלם דורסים ויש להם שלשה סימני טהרה ואם כן על כל פנים הם זפק ואצבע יתרה וקורקבן נקלף ואחר שכן הדבר ידוע שאותו סימן שאמרנו עליו שהוא בפרס או בעזניה שאינו באחרים הוא שאינו דורס ואין לך לדעתם עוף טמא שאינו דורס אלא אחד מן השנים שהם בני חד חד ר"ל או פרס או עזניה אבל עורב והנשאר מאלו השנים ר"ל פרס או עזניה ושאר עופות טמאים כלם דורסים הם וקבלו ממקצת גאונים לשיטה זו שהפרס הוא הוא שדורס אלא שיש לה אחד מסימני טהרה האחרים והעזניה היא היא שאינה דורסת ואין לה עוד סימן טהרה ונמצא לדעת זה שאם בא לפנינו עוף שנתברר לנו שאינו דורס אין לספק בו אלא בעזניה ומן הדין היה לאסרו מספק עזניה כמו שביארנו במשנה אלא שפירשו בגמרא בפרס ועזניה שאין מצויים ביישוב ואין לחוש להם ואם כן כל עוף שיתברר לנו שאינו דורס מותר ונמסר לנו בו סימן מפי הגאונים שכל שרגליו רחבים ובעלי מחיצות כרגלי האווז או שחרטומו רחב אינו דורס ונמצא שכל עוף כיוצא בזה אין אנו צריכים בו לבדיקה אחרת אלא שאין ראוי לסמוך בענינים אלו מפני שאנו מוצאים לפעמים בצורות אלו שהם נכללים בכלל הדורסים ואין בירור בענין זה אלא במסורת או בנסיון:

בא לפנינו עוף בסימן אחד לבד מן השלשה ואין ידוע לנו אם דורס אם לאו אין לספקו אלא בפרס והוא אינו מצוי בישוב ומותר וכן כתבוה גדולי המפרשים בהדיא אלא שכתבו בשם הגאונים שלא היו סומכין בכך אלא בקורקבן נקלף מצד שסימן אצבע יתרה וזפק לא נתברר ענינם והרבה יש שאדם סבור עליו שיש להם אצבע יתרה וזפק (לא נתברר ענינם) ואין להם או שאין להם ויש להם כמו שנבאר:

בא לפנינו עוף בשני סימנין ואין ידוע לנו אם דורס אם לאו יש לספקו בעורב וכל מיניו ואין לנו היכר בכל מיני העורב ואוסרין אותו מספק מין עורב:

בא לפנינו עוף בשלשה סימני טהרה ואין ידוע לנו אם דורס אם לאו יש לספקו בכל שאר עופות הטמאים שאין לנו היכר בכלם ואוסרין אותו נתברר לנו בזה שדורס אסור על כל פנים שאם בא בשלשה סימני טהרה אסור מספק שאר עופות בא לו בשנים טמא מספק עורב ומיניו בא לו באחד טמא מספק פרס ואע"פ שאינה מצויה ביישוב על כרחנו יצאה לה ממקומה ובאה לה על ידי גלגול שאי אפשר לטהור בדריסה ויש אומרים לשטה זו שזה טהור הואיל ופרס אינו מצוי ואין זה כלום שאין לאחר דריסה כלום בא לו שלא בשום סימן טהרה טמא מספק נשר בא לפנינו עוף בשני סימנין ואין ידוע שדורס שאנו מספקין בו ממין עורב קצת גאונים כתבו שאין בזה הפרש בין שאותם שני הסימנין הם אותם שבעורב או שהם סימנים אחרים שכל שהוא שוה לו במנין הסימנין הרי הוא ממינו אע"פ שאינו שוה לו בעצמן של סימנין שהרי הזרזיר וסנונית לבנה מין עורב ואינו שוה לו בסימנין והלא אנשי תמרתא היו אוכלין אותה מפני שיש לה זפק והם מפרשים בה מה שאין כן בעורב וכן סנונית לבנה שבני גליל היו אוכלין אותה מפני שקורקבנה נקלף כלומר מה שאין כן בעורב ואי אפשר לומר כן לשיטה זו שאם כן נשארו שני סימני טהרה של עורב אצבע יתרה ושאינו דורס ולשיטה זו על כל פנים דורס הוא ושאף הציידים מעידין בו כן אלא שאנו מפרשים לשטה זו היו אוכלין אותה בסימן זה ובמסורת שאף המסורת צריכה סימן אחד כמו שיתבאר ועורב מיהא יש לו שנים מסימני הגוף אלא שדברי הגאונים אמתיים הם שמיני העורב אע"פ שכלם שוים במינם אינם שוים בסימנין עצמן וכן העידו בהם רבים כמו שיתבאר ועורב המצוי אצלינו מיהא בדקו בו חכמי הדורות ומצאו בו קורקבן נקלף ואצבע יתרה ואין לו זפק כלל וכן שהוא דורס זו היא שיטת גדולי קדמונינו וחכמי דורם בהסכמת גדולי המפרשים ופי' הסוגיא לשיטה זו הוא ששאל תחלה וכי לא נתפרשו סימנין בתורה עד שאף מי שאינו מכיר עופות הכתובים בתורה יהא מכיר הבא לפניו מכח סימנין והתניא נשר מה נשר מיוחד שאין לו שום סימן טהרה ודורס וטמא אף כל כיוצא בו טמא:

ע"ב א"ל לכי ומעטי את עצמך כו'. הענין הרמוז כמו שכתבו המפרשים לכנסת ישראל שימעטו את עצמן בעוה"ז כדאמרינן פ' גיד הנשה כי אתם המעט וגו' כי אתם הממעטין כו' וענין לכי ומשול ביום ובלילה הוא שע"י שאתם ממעטין עצמכם בעוה"ז שהוא לכם לילה תזכו למשול גם בעוה"ב שהוא לכם ליום ותשובה שרגא בטיהרא כו' כי אין זה ממשלה בעוה"ז והיתה התשובה לימנו בך ימים ושנים שתמשלו בעוה"ז שהם ימי המעשה במנין הימים ושנים אשר על ידו תזכו לעולם שכולו ארוך באין מנין ואמרה יומא נמי שהוא טובת העוה"ז אשר ניתן לעובדי כוכבים א"א דלא מנו ביה תקופות רמז כי דבר המקיף אם אינו גדול כ"כ הנה אין לו סוף והוא ענין שרבו גם רבו ממשלת העובדי כוכבים בעוה"ז ואמר לה זיל ליקרו בך צדיקי כו' אמר לה כן ליישב דעתה כי אלו הצדיקים לא נקראו כן אלא ע"ש שמקטינין עצמן בעוה"ז יעקב אמר קטנתי מכל וגו' וכן בדוד כדאמרינן הוא הקטן כשם שבקטנותו הקטין את עצמו כו' ושמואל הקטן בעובדא דפ"ק דסנהדרין חזייא דלא קא מתיישבה דעתה שלא יהיה לה כלל ממשלה בעוה"ז אמר ששעיר של ר"ח יהיה כו' הוא שעיר הוא אדום הוא מקטרגן של ישראל להתיש כחו בר"ח ושיהיה גם לישראל לפעמים ממשלה בעוה"ז כירח הזו שפעם שהיא מתגדלת מתחלת החדש ופעם שהיא מתקטנת בסוף החדש וכן הוא הענין בכנסת ישראל כדאיתא במדרשות:

ועמדו על פתח קרקע כו'. לפי מה שפרש"י בחומש שהכל נברא ביום ראשון וכל א' נקבע ביומו גם הדשאין נבראו ביום ראשון ועמדו מאז על פתח קרקע אלא שבתלתא בשבתא יצאו קצת עד שבקש אדם רחמים וצמחו ביום ו' והענין מבואר שאמרו בפ"ק דתענית גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ ואמרו שבתחלה עלה במחשבה לבראו במדת הדין ולבסוף שיתף עמו מדת הרחמים כנאמר בענינא ביום עשות ה' אלהים ארץ וגו' ובגשמים נאמר כיוצא בזה כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין וגו' דכשעדיין לא היה אדם בעולם לא המטיר ה' אלהים במדת הדין שהיה שליט עד שבא אדם ובקש רחמים להפך מדת הדין לרחמים והוא ענין שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים שהם מטילין כח וגבורה בפמליא של מעלה שהוא מדת הרחמים שיגבר על מדת הדין:

כתוב קניגי כו' כתוב אדונקי באגדתיך כו'. עי' פרש"י ובערוך בערך אדונקי פירש ענין אדונים הוא כו' זיל כתוב באגדתיך באגדה שלך שכן דרך לכתוב באגדות תי' קשות ויש ששונים באגרתיך שכן דרך לכתוב באגרות תי' תמורות עכ"ל:

עוים מתימן באו כו'. ויהיה והעוים מחובר למקרא שלאחריו דכתיב מתימן כל ארץ וגו' כמ"ש התוס'. ואמר

ולמה נקראו עוים שעיוותו מקומן. לשון חורבן כמו עוה עוה עוה אשימנה ד"א שאיוו לאלוהות כו' א' מתחלף בע' בלשון כמ"ש בר' חייא שקרא לאלפין עיינין כו' ורמז בזה דכתיב אלוה מתימן יבא וגו' כדאמרי' שלא רצו לקבל אלוה א' ואיוו לאלוהות הרבה וק"ל:

ליפקו מכפתורים כו'. אין זה מפורש בקרא אבל הוא בכח המאמר דלכך נכתב המקרא אבל גבי חשבון מפורש בקרא דאתו ישראל וליפקו מסיחון והא דלא חשיב בכיבוש א"י רק ז' עממים ולא חשיב נמי ארץ עוים שכבשו מכפתורים י"ל דכל ארץ פלשתים מארץ כנעני תחשב כמפורש בספר יהושע וק"ל:

שריון תנא כו'. ובחומש הוסיף רש"י לפרש בו ובמקום אחר הוא אומר עד הר שיאון הוא חרמון הרי לו ד' שמות כו' ע"ש וקאמר הכא דאפי' הרי ארץ ישראל כו' ר"ל אפי' אלו הרים גבוהים שנקראין שניר על שם הרי שלג כפרש"י בחומש דאין דרך להיות שם ישוב אעפ"כ חביבין הן על א"ה וק"ל:

ואת העם העביר וגו' מנ"מ כו'. לפי פשוטו איכא טעמא לפי שכבר קנה יוסף בלחם את כל אשר להם גם את ארצם העביר אותם מעיר לעיר כדי שיהיה להם זכרון שאין להם עוד חלק בארץ כפרש"י בחומש מ"מ כל הסיפור זה לא הוה איצטריך אי לאו לאשמועינן שהיה חס על כבודן של ישראל דלא ליקרו כו' וק"ל:

גמ' אמעט את עצמי כו' . וכ"ת מאי חזית דדמא דידך הו"ל לעשות החמה יותר גדולה ולא יהיו שוב ב' מלכים משתמשים בכתר אחד ולמה אמעט את עצמי או הו"ל לעשות זה משתמש בחודש זה וזה בחודש זה או כיון שדבר הגון הוא אני אמרתי ראוי להיות לי מעלה על החמה לא פחות ממנה:

גמ' לכי ומשול ביום ובלילה כו' . מתחלה היו משתמשין יחד ביום ובלילה ואם עכ"פ היה הפרש בין יום ולילה נאמר שהשתמשו יחד ביום ובלילה שקעו שניהם ולא היה להקב"ה לקבוע אחד ביום ואחד בלילה בלא מיעוט שא"כ לא היה הפרש בין ביום ולילה והיה חשיכה כאורה וע"י המיעוט נעשה החושך ופייסה שתהי מושלת ביום ובלילה ועיין ברש"י בחומש ולא הביא פיוס דאת הכוכבים כפי' רש"י בחומש אולי ניחא לה הממשלה לבדו ואולי תלמודא דריש מאת הכוכבים צדיקים יקראו כו' כמו שאמרו ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד:
שמואל הקטן. לא הביא רש"י מקרא ואפ"ל בדוחק ע"ש שהוא עצמו אמר וישלח ה' את ירובעל את יפתח ואת בדן כו' ואת שמואל כו' ואמרו בר"ה שקל ג' קלי עולם כו' לומר יפתח בדורו כשמואל בדורו:

גמ' כפרה עלי וכו'. עיין ברי"ף:

גמ' השסועה כו' . במוסף שבועות וסוד השסועה שמעתי בשם מהר"ל מפראג ז"ל שהסוד הוא דכתיב את זה לא תאכלו ממעלה גרה כו' השסועה משמע שהשסועה יש לו ב' סימני טהרה א"כ איסורה סוד וצ"ל לפי"ז אע"ג דבשמיני נמי כתב כן דשאני הכא דכתיב השסועה דבוק לעיל ולא כתב אח"כ ואת הגמל כו' משמע את הגמל הוא ענין בפני עצמו נמשך למטה ואפ"ל שכל היוצאין מן הטהור טהור ואפילו קלוטה במעי פרה ושסועה מבהמה טהורה וא"כ איסורה סוד:

גמ' מכאן תשובה כו' עד"ז י"ל מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו שע"י כן ראינו שהתורה מן השמים ועלינו ללמוד וק"ל ובעירובין (דף ק' ע"ב) דרשו מלפנו מבהמות זו פרידה שכורעת ומשתנת כו'. ואפשר לכוין עפי"ז המדרש סוף שמיני כל בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לעתיד לבא כל מי שלא ראה קניגין של עובדי כוכבים בעוה"ז זוכה לראותן בעוה"ב כיצד הן נשחטין בהמות נותן לויתן בקרניו וקורעו כו' ולא כך תנן הכל שוחטין כו' תורה מאתי תצא ר"ל ולא כך תנן כו' כמ"ש משה כו' וזקן שרוצה שיתקיימו הוראותיו כו' ר"ל עתה יבטלו אחרים ג"כ התורה באמרם לא בשמים הוא ולא מפיך בהיות שאת בעצמך עושה פלסתר ולזה אמר בעסק זה אי אפשר לומר כן שהרי מקדים הכרזה כל מי שלא ראה קניגי כו' א"כ משה שיהיה עם הצדיקים שמה בלי ספק ע"כ לא קניגי היה דאל"כ לא היה באותו מעמד וא"כ כולן רואין שהתורה מאתי תצא ואין כאן מקום לטעות ועיין:

גמ' לפקוה מעוים דהיינו פלשתים כו' . עליך לעיין באורך ברמב"ן דברים ויונעם לך:

גמ' כיוצא בדבר כו' כי חשבון עיר סיחון והוא נלחם במלך מואב הראשון כו'. כצ"ל בפרשת חוקת יש ליישב לכאורה למה נותן טעם טפי על ארץ מואב שכבשו מסיחון ואמר והוא נלחם כו' מבעמון שחשב קודם לו ודו"ק:

גמ' שניר ושריון ערי א"י הן כו' כצ"ל. ורש"י בחומש פירשו בע"א ממדרש אחר ע"ש:

ברש"י בד"ה ליתו ולפקו כו' ארץ רפאים תחשב לפי שנאמר לאברהם כו' היה עולה על דעתן כו'. ואלא מאי שהוא ארץ עמון ומואב כבר נשבע לאברהם קיני וקניזי וקדמוני שהוא אדום עמון ומואב כפרש"י פרשת לך לך וא"ל שאותו לא נתקיים עד לעתיד וכמו שנאמר וכי ירחיב ה' כו' כך היא האמת שלא נתקיים בחטאינו אבל השבועה לאברהם היה בשוה ומהי תיתי עולה על הדעת להתגרות טפי מפני היותו ארץ רפאים עיין ברמב"ן פרשת לך לך ופרשת דברים באורך ודו"ק:

בתוס' בד"ה אמרה ירח בלשון תורה לשון זכר הוא כו' . ר"ל שם ירח הוא לשון זכר ואת המאור הקטן ולא קטנה דמאור לשון זכר וברכת הלבנה כולה לשון נקבה דלבנה לשון נקבה היא:

גמרא אמר לה (כצ"ל) זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. ימים מאי עבידתייהו אל הירח. וע"ד רחוק י"ל עפ"י מאי דאמרו במגילה (ה) ימים אתה מחשב לחדשים כו'. ור"ל דלימנו לך ימים שלמים ע"ש [או דר"ל דמספר ימי החדש נמנין ללבנה כמו בראשון לחדש וכן בשני לחדש וכן כולם הכל לחדשי הלבנה] :

שם שמואל הקטן דוד הקטן. בע"י בשבועות פ"ק העתיק מהרי"ף דוד קודם לשמואל והוא נכון. כי שמואל זה איננו הנביא כי לא מצינו בו שנקרא קטן. אלא הוא שתקן ברכת המינין לפני ר"ג:

רש"י ד"ה מתימן. ואיוו לאלהי פלשתים ויצאו ממקומם. סיבת יציאתם ממקומם הוא מפני דכפתורים השמידום וישבו תחתם כדכתיב ומייתי לי' לקמן:

רש"י ד"ה ליתו וליפקו. דבכולהו כתיב ארץ רפאים כו' ועברו דרך הר שעיר כו' שנקראו כבר ארץ רפאים כו'. בקרא לא נמצא על הר שעיר שנקרא ארץ רפאים:

תד"ה וכי. דשסועה באה מבהמה טהורה וליכא מאן דפליג. ועי' לקמן בד"ה כל עוף הדורס בסופו. ואין זה אלא לפיר"ת שם אבל לפרש"י שם לשמואל היא מין בפ"ע:

גמ׳ שמואל הקטן. נ״ב שמא עש"ה ומעיל קטן תעשה לו אמו. אבל שמואל הקטן התנא דפ"ק דסנהדרין ודאי אין הכוונה דמאי שיאטי׳ בינייהו דיעקב ודוד באמצע:

תוס׳ ד"ה עוים וכו׳ ארץ הכנעני ומערב אשר לצידונים כצ"ל:

אָמַר: הַיְנוּ דְּרַב אַסִי. לאו מצד יוהרא ח"ו אמר כן אלא להורות בחסד הבורא יתברך וגם כדי לאמת ולברר דברי חכמים בעיני המון העם.

זִיל כְּתֹב קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי בְּאַגַּדְתִּיךָ וּפֵרְשָׁהּ (דברים יד, ז). יש להקשות על מה חרד כל כך על שתי מילות אלו ועל מה ערבו עליו כל כך?
ונראה לי בס"ד רמז לו בזה דבר אחר לפי דרכו דידוע אף על פי שבכל דברי תורה שלמד האדם יעשה בירור ניצוצי קדושה הנה בדברי תורה של אגדה יעשה בירור יותר וכמו שאמרו המקובלים ז"ל מפני שבהם ישמח הלב יותר ולכן אמרו רבותינו ז"ל (סוטה מט.) עלמא קאים על קדיש של אגדה, ולכן נקראו אגדה מלשון המשכה כמו 'נָגֵיד וְנָפֵיק מִן קֳדָמוֹהִי' (תיקוני זהר ד:) שיש בהם כח למשוך ניצוצי קדושה לבררם ולהעלותם אך ידוע כי דברי אגדה בפשט מושכין מקרוב דהיינו ממקום שיושב בו הלומד אבל דברי אגדה שבסוד מושכין ומבררין ניצוצי קדושה ממקום רחוק.
והנה 'קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי' שניהם ענין צידה אך קַנִיגִי עניינו במצודה ורשת שצידתם מקרוב דוקא אבל בַּלִיסְתְּרִי הוא כמו קשת שצד מרחוק ולכן קַנִיגִי ירמוז על צידה ובירור שיהיה באגדה בדרך הפשט שצד מקרוב דוקא אבל בַּלִיסְתְּרִי ירמוז על צידה ובירור שיהיה באגדה בדרך הסוד שצד מרחוק ולזה אמר לו ברמז כתוב 'קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי בְּאַגַּדְתִּיךָ' דייקא שרמז לו בזה על האמור.
וכן נמי מה שאמר לו עוד 'כְּתֹב אָדוֹנְקִי בְּאַגַדְתִּיךְ' רמז לו בזה אף על פי שדברי תורה שבעל פה לא נתנו להכתב מכל מקום דבר יקר וחשוב תכתבהו שמא ישתכח ולא ימצא אחר כך ואמר הכתוב עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט, קכו) ועל כן היו כותבים סודות מזמן התנאים קודם שעשו היתר לכתוב תורה שבעל פה.

הַרְבֵּה מִקְרָאוֹת שֶׁרְאוּיִן לְהִשָּׂרֵף, וְהֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה (דברים ב, כג). קשא אף על פי שאין בהם צורך אם נדונין בשריפה כספרי צדוקין? ונראה לי אין הכונה ראויין להשרף בידים אלא רצונו לומר אם באה האש אצלם בשבת מניחין אותם להשרף ואין מצילין אותם מפני הדליקה אם היו כתובין לבדם ואינם בכלל ספר תורה.
ומה שאמר 'הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה' כלומר אנחנו למידין שהם הלכתא לדינא וכהך דמביא הכא דנלמוד מהם דין לענין שבועות ונדרים דאם נשבע או נדר שלא יכנס לבית ראובן ונאסר לו הבית מכח שבועתו ואחר כך מכר ראובן אותו בית לשמעון הותר לו להכנס בו מפני שעתה נקרא על שם שמעון ולא על שם ראובן וכן כיוצא בזה.

אָדוֹנְקִי שֶׁלָּהֶם. פירש רש"י ז"ל חשובין שלהם. ונראה לי בס"ד כי היא מלה מורכבת משתי מילות שהוא 'אדון נקי' ולכן ערבה לרב חסדא ואמר לרב תחליפא 'כְּתֹב אָדוֹנְקִי בְּאַגַדְתִּיךְ וּפֵרְשָׁהּ'.

אָמַר רַב יוֹסֵף: וְאִית לְהוּ שִׁית סְרֵי דָּרֵי שִׁינֵי לְכָל חַד וְחַד. נראה לשון גוזמא נקיט מפני שהיה להם כמה שורות שינים זה בזה נקיט שית סרי מפני כי האדם יש לו שורה אחת שיש בה שית סרי שינים ואמר אלו יש להו שית סרי שורות של שינים וכבר אמרו בגמרא (חולין צ:) דברה תורה לשון הבאי דברו חכמים לשון הבאי ואין זה חידוש.

שיתסרא דרי' שיני לכל חד ע"ד שפירש"י בשיר השירים שיניך כעדר הרחלים היינו בעלי מלחמות נקרא שיניך ע"ש ואכלת את כל העמים. וה"נ שיתסרא דרי שיני' היינו שש עשרה חיילי צבאי לוחמים גבורים ונפקא לי' לר' יוסף מדכתיב כולי' קרא בלשון יחיד העזתי והעקרוני ורק העוים כתיב בלשון רבים וה"ל למכתב והוי אע"כ למדרש נוטריקין עוי"ם י"ו ע"ם פי' י"ו שירות חיילים:

מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים. הנה לפי המבואר דשסיעה נולדה מבהמה טהורה ואפי' לא יהי' לה שום סי' טהרה היתה מותרת דכל היוצא מטהור טהור אפי' חמור הנולד מפרה וא"כ הך השסיעה שאסר רחמנא חידוש הוא שצורתה אוסרתה שיש לה ב' גבין וב' שדראות וא"כ למאי הלכתא כתבה תורה תוארה במעלה גרה ומפריס פרסה כי מה יוסיף או יגרע לעולם היתה ראוי' להיות מותרת והתורה אוסרתה אע"כ העיד לנו שלעולם כך תיולד במעלה גרה ופרסה וב' גבין וב' שדראות ואסרה רחמנא. והשתא אם בזמן מן הזמנים באחרית הימים ימצא שסיעה במעי פרה שאינה על זאת הצורה נמצא עושה מרע"ה תורתו פלסתר ח"ו ואפי' הי' קניגי או בליסטורי א"א לו לידע בברי' משונה מה יהיו באחרית הימים ובקצוי ארץ ומה היו לו למרע"ה לכתוב דבר שאפשר שיתפוש עליו אע"כ תורה מן השמים ושליט בעולמו יודע שלא יהיו באופן אחר לעולם:

(ס ע"ב) שמואל הקטן דוד הקטן.—כתב מהרש"א בח"א: "שמואל הקטן בעובדא דפ"ק דסנהדרין (יא א) אבל איננו במקרא". ועי' רש"ש שהביא גירסת רי"ף שבועות ספ"א: "דוד הקטן שמואל הקטן" (וע"ש בר"נ) [וכן הנוסח בכ"י המבורג ומינכן והגדות התלמוד], ומדהקדים דוד לשמואל אינו שמואל הנביא, אלא זה שתיקן ברכת המינים (ברכות כח ב)^*והוא עצמו זה שבסנהדרין, ונתעלמו ממנו לפי שעה דברי מהרש"א הנ"ל.. והנה מצאתי בס' מדרש אגדה (שהו"ל הרש"ב, וויען, תרע"ד) פר' בראשית (א טז): "הצדיקים נקראו על שמיך יעקב בנה הקטן ודוד הוא הקטן", ולי' שם "שמואל הקטן", וכן לי' באשכול ח"ב סי' ד (ע"ש). אולי לא היה זה בגירסתם. [וכן לי' בכ"י רומי א'.]

(שם תוספות) ד"ה וכי משה וכו' וליכא מאן דפליג וכו'.—עי' רש"ש שהוא לפי' ר"ת שם; אבל לפי' רש"י שם היא בריה מששת ימי בראשית, וכן עיקר כ"ש בס' התורה והמצוה פר' שמיני סי' ע"ג, שחכמי הטבע מצאו באמריקא הדרומית מין חזיר יערי הנקרא בשם טַיַסו ויש לו ארבע קיבות, כדרך שאר בעלי גרה, וגם הוא מפריס פרסה, ובאמצע גבו ממעל יש לו שסע כעובי אצבע, וזהו הנקרא בתורה "שסועה". וכמה מכוונים הם הדברים שנאמרו כאן על בריה זו "מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים".

לר' חנינא בר פפא. דאמר מדעתן יצאו דשאים למיניהם ולא נצטוו על כך: מהו. להרכיב זה בזה: אידיהו. הקב''ה הסכים על ידם: כתיב הגדולים. דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן: לך ומשול ביום ובלילה. נחמה היא: שרגא בטיהרא. נר בצהרים אינו מאיר: יומא. חמה: תקופות. נמנין לחמה ועל התקופה מעברין את השנה בסנהדרין (דף יא:): יעקב הקטן. מי יקום יעקב כי קטן הוא (עמוס ז): דוד הקטן. מקרא הוא בשמואל (א יז): בכולהו רגלים. כתיב (במדבר כח) ושעיר חטאת אחד ולא כתיב בהו לה': טרם יהיה בארץ. עדיין לא היה בארץ: ועמדו על פתח קרקע. מתאוים למי גשמים כדכתיב (בראשית ב) כי לא המטיר עד שנברא אדם בששי: ביזרני. זרעים: היינו דרב אסי. שהקדוש ב''ה מתאוה לתפלתן של צדיקים: שיש לה שני גבין. ולכך נקראת שסועה תאומה: וכי משה רבינו קניגי היה. צד חיות בקניגון: או בליסטרי. מורה בקשת לחיות ובלעז בלישטדי''ר ומנין היה בקי בחיות הללו שאין אדם בקי בהם: כתוב קניגי ובליסטרי. אגדה זה כתוב שיש בה תיבות יפין ולשון צח: ופרשה. מאי קניגי ובליסטרי באגדתיך ומשום דנקט כתוב באגדתיך נקט נמי להאי קרא דסרני פלשתים: ארונקי שלהם. חשובים שלהם ה': מתימן. בן אליפז בן עשו באו ואיוו לאלהי פלשתים ויצאו ממקומם ובאו לגור ביניהם ולהכי לא חשיב ששה סרני פלשתים: שעיוו את מקומן. יצאו משם ונתעוות שחרב: עוית. רתת וחלחלה בלעז קרנפ''א: שיתסר דרי שיני. שורות של שינים: הרבה מקראות. יש שדומה לקוראיהן שהן ראוין לישרף שלא היה לו לכותבם שאין להם צורך בתורה וגנאי הוא לחברן עם הקדושה: והן הן גופי תורה. טעמים גדולים תלויין בהם והשתא קא חשיב ואזיל להו עד סוף שמעתא: חצרים עד עזה. ארץ ישראל: מאי נפקא לן מינה. אי לאו מקומן של אלו היה אלא מקום אחרים ואלו גרשום: ולניני ולנכדי. ועדיין לא עברו הדורות: כפתורים. לאו מפלשתים נינהו: ליתו וליפקו. ארעא מפלשתים וליתו ישראל וליפקו מינייהו וקסבר ריש לקיש עוים מפלשתים היו ולמאן דאמר מתימן היו להך מילתא נמי אצטריך משום דאזהרינהו שלא להתגרות בבני עשו אמר רחמנא ליתו כפתורים וליפקו מעוים וניתו ישראל וניפקו מינייהו ושאר מקראות הדומין לזה באלה הדברים כגון ובשעיר ישבו החורים ובמואבים ובעמונים כתיב רפאים ישבו בה כולהו טעמא אית בהו דבכולהו כתיב ארץ רפאים תחשב לפי שנאמר לאברהם אבינו בין הבתרים לזרעך נתתי וגו' וקחשיב ואת הרפאים וכשיצאו ממצרים ועברו דרך הר שעיר ועמון ומואב שנקראו כבר ארץ רפאים היה עולה על דעתם להתגרות בהם כסבורים זו היא שניתנה לאברהם ומנעם הקדוש ברוך הוא ואמר להם ארץ רפאים ודאי נחשבת שהרפאים ישבו בה מקדם אבל לא זו היא שנתתי לאברהם אלא לאלו נתתיה שגרשום משם וישבו תחתיהם בשכר אברהם שיצאו בני עשו הימנו ולוט היה קרוב לאברהם וכשהגיעו לחבל ארגוב כתיב (דברים ג) ההוא יקרא ארץ רפאים זו היא שנתתי לאביכם: והוא נלחם במלך מואב. למה לו לאשמועינן אלא משום דכתיב אל תצר את מואב וגו': והיינו דאמר רב פפא. במסכת גיטין (דף לח.): עמון ומואב טהרו בסיחון. ע''י סיחון טהרו ארצם לישראל במואב כתיב (במדבר כא) והוא נלחם וגו' ובעמון מפורש בנחלת בני גד בספר יהושע (יג) ויהי להם הגבול יעזר וכל ארץ הגלעד וחצי (ארץ) בני עמון וקא חשיב ואזיל וכתיב בסיפיה יתר ממלכות סיחון אלמא סיחון כבש לארץ בני עמון ועוד מצינו במלך בני עמון שאמר למלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבוק אלמא ארץ בני עמון הוא והם מסיחון כבשוה דכתיב בו וירשו את ארצו מארנון ועד היבוק אבל מהנשאר בידם לא לקחו כלום: צידונים יקראו וגו'. ל''ל: תנא שניר ושריון הרי ארץ ישראל הן. וחרמון קרוב לצידונים ולאמורי ובנו עליו כרכים זה קרא לו שריון וזה קרא לו שניר: העביר אותו לערים. מאי אשמועינן: כי היכי דלא ליקרו. מצרים לאחיו לאחר זמן גולים בני גולים לכך הגלם:

אמרה ירח. בלשון תורה לשון זכר הוא דכתיב (יהושע י פי''ג) וירח עמד: וכי משה קניגי היה או בליסטרי היה. שהיה יודע להכיר השסועה וא''ת והא אמרינן בהמפלת (נדה כד.) דשסועה באה מבהמה טהורה וליכא מאן דפליג ואם כן יכול להיות שבהמה טהורה היה לו למשה וילדה לו שסועה ולא אצטריך למהוי קניגי וי''ל דשמא שסועה אינה באה אלא מבהמה שאינה מצויה בינינו: עוים מתימן באו כו'. ב' מקראות הם בספר יהושע (יג) והכי כתיב חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים והדר כתיב מתימן כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמורי והשתא מפרשה רב והעוים דכתיב בסוף קרא קמא קאי אתימן דבראש קרא דבתריה: