חולין מו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - ב

ונשארה הריאה עם הקרום התחתון האדום, שהוא כאהינא סומקא, תמרה אדומה - כשרה.

אבל בזה יש להסתפק, אם אינקיב קרמא תתאה, ולא אינקיב עילאה - האם מגין קרמא עילאה או לא מגין?

פליגי בה רב אחא ורבינא: חד אמר, לא מגין. וחד אמר, מגין.

והלכתא: מגין, כדרב יוסף.

דאמר רב יוסף: האי ריאה דאוושא, שמשמיעה קול בשעה שנופחין בה, אי ידעינן היכא אוושא, מהיכן היא מוציאה את הקול, מותבינן מניחין עלה גדפא נוצה או רוקא רוק, או גילא קש. ורואים: אי מבצבצא, שמתרוממים הנוצה או הרוק או הקש כשנופחים בריאה, הרי היא כדין ריאה שניקבה, והרי היא טרפה. ואי לא - כשרה!

ואי לא ידעינן היכא אוושא, מייתינן מתיכלתא דמיא פשורי, ספל מלא מים פושרים, ומותבינן לה מניחים לכל הריאה בגוה, ובכל מקום שיש בה נקב יבצבצו ממנו המים.

בחמימי, במים חמים לא מניחים אותה משום דכווצי. שהנקב מתכווץ מחמת חמימות המים, ואין זאת בדיקה מעולה.

בקרירי נמי לא, משום דמטרשי, והיינו, כי שמא נבוא להחמיר גם במקום שהנקב הוא רק בתחתון ולא בעליון. כי המים הקרים גורמים שיקרע הקרום העליון מעל הנקב שבקרום התחתון, מחמת שהקרום העליון הוא קלוש, והמים הקרים מותחים את העור עד שהוא מתקשה ונקרע, במקום שהנקב [בקרום התחתון] נמצא מתחתיו.

אלא מותבינן בפשורי, ונפחינא לה. אי מבצבצא - טרפה. ואי לא - כשרה! כי מכך שלא ביצבצה יש לנו הוכחה כי תתאה בלבד אינקיב, ואילו עילאה לא אינקיב. והאי דאוושא, הוא משום שזיקא, הרוח של הנפיחה שנכנסה דביני ביני, בין הקרום העליון והתחתון, הוא דאוושא.

(אהיני, סומקא, דיבש, גילדי - סימן)

גופא. אמר רבא: האי ריאה דאיגליד שניטל הקרום העליון, והופשטה ונראית כאהינא סומקא, כתמרה אדומה - כשרה.

ואמר רבא: ריאה שהאדימה מקצתה - כשרה. האדימה כולה - טרפה!

אמר ליה רבינא לרבא: האדימה מקצתה מאי טעמא כשרה, הרי זה משום דהדרא בריא, שהיא חוזרת להבריא, אם כן, גם אם האדימה כולה נמי תוכשר, משום דהדרא בריא!?

מי לא תניא במסכת שבת לגבי שמונה שרצים שעורן קשה, החובל בהם בשבת חייב משנצרר הדם בעור, אפילו כשלא יצא החוצה. ושאר שקצים ורמשים קטנים, אם חבל בהם ונצרר הדם בעור, אינו חייב עד שיצא מהם דם.

ומוכח, שאף על פי שהאדים העור אין זה נחשב לקותא, בעור רך. והוא הדין לריאה שהאדימה, אין להחשיב את אדמימותה כנקב.

וכי תימא זה שהאדימה הריאה לשמונה שרצים מדמינן לה, דתניא בהם נצרר הדם בעור אף על פי שלא יצא חייב משום חובל בשבת.

אי הכי, אפילו האדימה מקצתה נמי תיהוי טריפה, בדומה לחבלה במקצת העור של שמונה שרצים בשבת!?

ומסיק רבינא: אלא, לא שנא האדימה כל הריאה ולא שנא האדימה מקצתה הרי היא כשירה משום דהדרא בריא.

ואמר רבא: ריאה שיבשה מקצתה - טרפה.

וכמה הוא שיעור היובש?

אמר רב פפי משמיה דרבא: כדי שתפרך בצפורן.

כמאן - כרבי יוסי בן המשולם.

דתניא: איזו היא אוזן "יבשה" שהיא נחשבת מום בבכור?

שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם.

רבי יוסי בן המשולם אומר: יבשה כדי שתהא נפרכת בצפורן.

ודחינן: אפילו תימא רבנן. כי שאני התם, גבי אוזן בכור, כיון דקא שליט ביה זיקא, שמנשבת בה הרוח, לפיכך לא הדרא בריא. אבל ריאה, דלא קא שליט ביה אוירא - הדרא בריא!

ואמר רבא: האי ריאה דקיימא גילדי גילדי, כעין קליפות קליפות - אם היו אותן הקליפות אוכמי אוכמי, שחורות שחורות, או שהיו חזותא חזותא, גוונים גוונים [ובתנאי שיהיו גוונים שאינה נטרפת בהם וכפי שיתבאר לקמן] - כשרה.

אמר אמימר משמיה דרבא: אין מקיפין בבועי. ריאה שהיתה בה בועה, וניקבה הבועה, ואין ידוע אם קודם שחיטה ניקבה או לאחריה [ואיירי שלא משמש בה השוחט, שאין לתלות את הנקב במשמוש ידי השוחט], הרי אף על גב שאמרו לקמן שאפשר "להקיף" בריאה [והיינו, ריאה שנמצאו בה נקבים ואנו מסתפקים אם היו בה הנקבים לפני שחיטה או שנהיו לאחר השחיטה, יכולים אנו לקחת ריאה אחרת ולנקב אותה, ולקרב [להקיף] ולהשוות בין הנקבים, שאם הם דומים, הרי זה ראיה שניקבו לאחר שחיטה], ובכל זאת אם היתה בריאה בועה שניקבה, אין מביאים בועה אחרת ומנקבים אותה כדי להשוות את הנקבים, כי מראה הנקב בבועה משתנה משעה לשעה, ושמא לפני כן היה מראה הנקב שונה.

ואמר רבא: הני תרתי אוני דסריכן להדדי, שנמצא ביניהן קרום הנקרא "סירכא", שמחבר שתיים מהאונות של הריאה האחת לשניה, לית להו בדיקה. משום שסירכה שכזאת נוצרת מחמת נקב בריאה, שיוצאת זיבה מהנקב וממנה נוצר הקרום. ואף על פי שאין נראה הנקב, משום שהקרום מכסה עליו וסותמו, הרי אמרינן שסתימה של קרום אינה סתימה, כי סופה להפתח כשיסתר הקרום. ^[43] ולא אמרן, אלא שלא כסדרן, והיינו, שנדבקו שתי האונות הקיצוניות להדדי, [ציור בספר שיחת חולין] על ידי סירכא העוברת מעל האונא האמצעית שבין שתי האונות הקיצוניות, או שעוברת הסירכא מתחתיה.

אבל כסדרן - היינו רביתייהו, כך היא דרכן. שאם נדבקו שתי אונות הסמוכות זו לזו באמצעות הסירכא הרי זו מגינה על זו, והדרא בריא. ^[44]

הערות

^[43] בגדר פסול סירכא נחלקו רבותינו הראשונים: רש"י מבאר שתלינן שהסירכא באה מנקב, והפסול הוא מצד ניקבה הריאה. ואילו התוס' והרשב"א מבארים שפסול הסירכא הוא מחמת שסופו להנקב וסופו להפסק. ותמהו האחרונים, כיון שעתה הריאה שלימה ולא ניקבה, מה טעם לפסול אותה בגלל שהיא עתידה להנקב. ודבר דומה מצינו לגבי מחט שנמצאה בתוך הלב, שהרמ"א פוסל בגלל שהיא עומדת לנקב את הלב. וגם כאן יש לתמוה, הרי הלב שלם עתה, ומה יש לפסול בגלל שהמחט עמדה לנקבו בעתיד! ? אמנם החינוך [מצוה עג] מבאר, שהסירכא היא ביטוי של חולי המביא לידי מיתה, ונמצא שיש בבהמה ליקוי של טריפה המביאה לידי מיתה. והרמב"ם מנה את פסול הסרוכה בכלל הטריפות של "חסורה", ולדבריו, ריאה שיש לה סירכא היא כמי שנחסרה.

^[44] עיין רש"י. ועיין בספר שיחת חולין בביאורו המורחב בדברי רש"י.

ונראית כאהינא סומקא [כתמרה אדומה] — הרי זו כשרה, וכל שכן אם רק ניקב הקרום העליון. אולם אם אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה [ניקב הקרום התחתון ולא ניקב העליון], האם הקרום העליון מגין, ואינה טריפה, או לא מגין?

פליגי [נחלקו] בה בשאלה זו רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אמר: לא מגין, וחד [ואחד מהם] אמר: מגין. והלכתא [וההלכה היא]: מגין, וכדברי רב יוסף. שאמר רב יוסף: האי ריאה דאוושא [ריאה זו שמשמיעה קול] כשמנפחים אותה, אי ידעינן היכא אוושא [אם יודעים אנו מהיכן היא משמיעה קול] — מותבינן עלה גדפא [מניחים עליה באותו מקום נוצה], או רוקא [רוק], או גילא [קש], אי מבצבצא [אם מעלה הרוק בועות] בזמן הנשיפה — טרפה, שברור שיש שם חור מפולש, והאויר יוצא מן הריאה דרך שני הקרומים, ואי [ואם] לא אין יוצא משם — כשרה. ואי לא ידעינן היכא אוושא [ואם אין אנו יודעים מהיכן היא משמיעה קול] — מייתינן מתיכלתא דמיא פשורי [מביאים אנו גיגית של מים פושרים], ומותבינן לה בגוה [ומניחים את הריאה בתוכה].

ומעירים: בחמימי [במים חמים] לא מניחים את הריאה — מפני דכווצי [שמכווצים] את הריאה, והנקב נסתם, בקרירי [במים קרים] לא — מפני דמטרשי [שמקשים אותה], ובשל כך עלול להיווצר קרע שלא היה שם מתחילה. אלא מותבינן בפשורי [ומניחים אנו אותה במים פושרים], ונפחינא לה [ומנפחים אנו אותה], אי מבצבצא [אם היא מבצבצת, מעלה בועות] — הרי היא טרפה, שהאויר יוצא דרך שני הקרומים. ואי [ואם] לא — כשרה, ומדוע? שאנו אומרים תתאה אינקיב [הקרום התחתון ניקב], עילאה לא אינקיב [העליון לא ניקב], והאי דאוושא [וזה שהיא משמיעה קול] — זיקא דביני ביני הוא [מחמת הרוח שיוצאת בין זה לזה בין קרום עליון לתחתון הוא]. הרי שלדברי רב יוסף, ניקב קרום תחתון ולא ניקב העליון — כשרה.

א (אהיני סומקא דיבש גילדי, סימן למימרות המובאות בשם רבא בענין ריאה

). גופא [ושבים לגופה] של הלכה שאמר רבא לעיל: האי ריאה דאיגליד [ריאה זו שנקלף] הקרום העליון שלה, ומראיה כאהינא סומקא [כתמרה אדומה] — כשרה. ומוסיפים הלכות נוספות שאמר בעניינים אלו. ואמר רבא: ריאה שהאדימה, שהקרום העליון שלה, שהוא לבן בדרך כלל, נעשה אדום מדם שהצטבר תחתיו, אם האדימה מקצתה — הרי היא כשרה, אם כולה — טרפה.

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: מקצתה מאי טעמא [מה טעם] אותה אתה מכשיר? משום דהדרא בריא [שבאופן כזה היא חוזרת ומבריאה], והרי אם האדימה כולה נמי הדרא בריא [גם כן היא חוזרת ומבריאה]! מי לא תניא [האם לא שנויה ברייתא] בענין שמונה השרצים הטמאים, שאם עשה בהם חבורה בשבת — חייב: ושאר שקצים ורמשים שחבל בהם, אינו חייב עד שיצא מהם דם, ואם לא יצא הדם לחוץ — גם אם האדים העור פטור, כיון שהדם חוזר ונבלע בגופם!

וכי תימא [ואם תאמר]: לשמונה שרצים מדמינן לה [מדמים אנו אותה] את הריאה, דתניא [ששנויה ברייתא] לגבי שמונה שרצים: אם נצרר (התאסף) הדם, מתחת העור, אף על פי שלא יצא — חייב, מפני שהדם אינו חוזר ונבלע בהם. והוא הדין לריאה, שאם האדימה אין הדם חוזר ונבלע. אי הכי [אם כך], אפילו מקצתה האדימה נמי [גם כן] תהיה טריפה! אלא, לא שנא [אינו שונה], אין לחלק בין מקצתה לכולה.

ואמר רבא עוד בהלכות אלה: ריאה שיבשה מקצתה — טרפה. ושואלים: וכמה הוא שתיבש ותהא טריפה? אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא: כדי שתפרך, שאפשר יהיה לפורר אותה בצפורן, וזה סימן שהתייבשה לגמרי, ואין לה תקנה.

ושואלים: כמאן [כדעת מי אמר זאת], האם כדעת היחיד רבי יוסי בן המשולם? דתניא [ששנויה משנה], בענין בכור בהמה טהורה, שאם יבשה אוזנו הרי זה מום המתיר לשוחטו מחוץ למקדש: איזו היא יבשה — כל שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם; ר' יוסי בן המשולם אומר: צריך שתהא יבשה יותר מכך, כדי שתהא נפרכת בצפורן?

ודוחים: אפילו תימא רבנן [תאמר כדברי חכמים], גבי [אצל] אוזן בכור, דקא שליט ביה זיקא [ששולטת בה הרוח], שהרי היא גלויה — לא הדרא בריא [אינה חוזרת ומבריאה], אבל ריאה דלא קא שליט ביה אוירא [שאין האויר שולט בה] — הדרא בריא [חוזרת ומבריאה] כאשר היא מתייבשת, ואם כן אין להוכיח מכאן. ואמר רבא: האי ריאה דקיימא גילדי גילדי [ריאה זו שעומדת לפנינו כשהיא מכוסה גלדים גלדים], או אוכמי אוכמי [כתמים שחורים] או חזותא חזותא [מראות, צבעים שונים] — עדיין היא כשרה.

ב אמר אמימר משמיה [משמו] של רבא: אין מקיפין [מקרבים, משווים] בבועי [בבועות שעל גבי הריאה], שאם נמצא נקב בבועה, ואין ידוע אם היה בה קודם שחיטה והיא טריפה, או לאחר שחיטה והיא כשרה — אין עושים נקב בבועה אחרת, כדי להשוות אותן.

ועוד אמר רבא: הני תרתי אוני דסריכן להדדי [שתי אונות של הריאה, שדבוקות בסירכא זו לזו], שמחוברות במעין חוטים ריריים שהתעבו — לית להו [אין להם] צורך בבדיקה, שוודאי טריפה היא, שסירכא זו מחמת נקב היא באה. ומוסיפים, ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא שלא כסדרן, כלומר, באונות שאינן סמוכות זו לזו, אבל אם הם היו כסדרן — היינו רביתייהו [זהו דרך גידולן], ואינה טריפה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

so that it looks like a red date, is kosher; all the more so is that the case if it was only perforated. But if the inner membrane was perforated but the outer membrane was not perforated, does the outer membrane protect the lung? Or does it not protect it, in which case the animal is a tereifa?

Rav Aḥa and Ravina disagree with regard to this question. One says: It does not protect the lung; and one says: It protects the lung. And the halakha is that it protects the lung, in accordance with the statement of Rav Yosef. As Rav Yosef says: With regard to this lung that emits a sound when inflated, if we know from where it emits a sound, we set a feather, or saliva, or straw on that point. If the saliva bubbles when the lung is inflated, the animal is a tereifa, since this proves that the lung is perforated through both membranes. And if not, the animal is kosher. And if we do not know from where it emits a sound, we bring a basin of tepid water and set the lung inside it.

One cannot place it in hot water, as it causes the lung to contract, closing the perforation. And one cannot place it in cold water, as it hardens the lung and may cause it to crack. Rather, we set it in tepid water and inflate it. If the water bubbles, the animal is a tereifa. And if not, the animal is kosher, since it is apparent that only the inner membrane is perforated and the outer membrane is not perforated, and the fact that it emits a sound is due to the air moving in the space between the two membranes. Evidently, Rav Yosef holds that if only the inner membrane is perforated, the animal is kosher.

§ The Gemara provides a mnemonic to remember the following statements of Rava with regard to the lung: Dates, red, that dried, scabbed.

The Gemara turns to the matter itself mentioned above: Rava says: This animal with a lung whose outer membrane was removed so that it looks like a red date is kosher. And Rava says: With regard to a lung whose outer membrane reddened due to bleeding of the lung, if only part of it turned red, then the animal is kosher, but if all of it turned red, the animal is a tereifa.

Ravina said to Rava: What is the reason that the animal is kosher if only part of the outer membrane reddened? Presumably, it is because the animal eventually recovers from the wound. But even if all of it turned red as well, the animal recovers. Isn’t it taught in a baraita: If one injures one of the eight impure creeping creatures mentioned in the Torah, one is liable for desecrating Shabbat; but if one injures other repugnant creatures and creeping animals, one is not liable until blood leaves their body as a result of the injury, even if their skin reddens as a result of internal bleeding?

And if you would say: We compare the lung to one of the eight creeping creatures, as it is taught in a baraita: If the blood collected under the skin of one of the eight creeping creatures, even if it did not leave the body, one is liable for desecrating Shabbat, because the blood will not be reabsorbed into the body and the wound is permanent; that is difficult: If so, then there is still no reason to distinguish between part of the lung and all of it, and even if only part of the lung turned red, the animal should be rendered a tereifa as well, because the blood will not be reabsorbed into the body. Rather, there is no difference between the reddening of part or all of the lung.

And Rava says: If part of the lung was dried, the animal is a tereifa. And how much must the lung be dried so as to render the animal a tereifa? Rav Pappi says in the name of Rava: It must be so dry that it can be crumbled with a fingernail.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this statement? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Yosei ben HaMeshullam? As it is taught in a mishna (Bekhorot 37a): If a kosher firstborn animal has a blemish, such as a dried ear, it may be slaughtered outside the Temple. What is a dried ear? It is any ear that if perforated does not bleed a drop. Rabbi Yosei ben HaMeshullam says: It must be so dry that it can be crumbled with a fingernail.

The Gemara responds: You may even say that the statement is in accordance with the opinion of the Rabbis. With regard to the ear of a firstborn, which is exposed to the wind, the Rabbis hold that the animal would not recover if it is so dry that it does not bleed. But with regard to the lung, which is not exposed to the wind, the animal would recover unless it is so dry that it can be crumbled with a fingernail. And Rava says: This lung that stands before us covered in scabs, or covered in black marks, or covered in sores with different appearances, is nevertheless kosher.

§ Ameimar says in the name of Rava: One may not compare cysts of the lungs. If one finds a perforated cyst on the lung, but does not know whether it was perforated before or after slaughter, he may not perform a test by perforating another cyst in order to compare their appearances.

And Rava says: These two lobes of the lung that adhere to one another by thin strands have no need for inspection, since it is certain that these adhesions arose due to a perforation of the lung, rendering the animal a tereifa. The Gemara adds: And we said this halakha only with regard to adhesions that are out of order, where a lobe adhered to a non-adjacent lobe. But with regard to adhesions that are in order, that is their normal manner of growth, and the animal is kosher.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גלא. קש. אי מבצבצא טרפה כלומר דאינקיב ואי לא מבצבצא כשרה. תתאה אינקיב עלאה לא אינקיב והאי דקא אוושא זיקא דביני וביני קא אוושא:

דמטרשי לשון קשה. אי מבצבצא כו' דכיון דמבצבצא ודאי אינקיב:

נצרר הדם כלומר שהאדים כנגד המכה. אלא לא שנא כלומר בין מקצת ובין כולה כשרה:

איזה יבשה כלומר לענין בכור אוזן בכור שיבשה אינה חשובה יבשה עד שתהא נפרכת בצפורן:

אפי' תימא רבנן כלומר אפי' רבנן דמחמירי לענין אוזן בכור דאמרי אפי' אין נפרכת בצפורן אלא שאינו יוצא ממנה דם חשובה יבישה אפי' לדבריהן אינה חשובה יבישה לענין ריאה עד שתהא נפרכת בצפורן מ"ט התם לענין אזן בכור כיון דשליט בה זיקא כו' אבל הכא כיון דלא שליט בה זיקא הדרא בריא אפי' לא יצא ממנה דם ואינה חשובה יבישה עד שתהא נפרכת בצפורן. דאסיק גילדי גילדי לשון מכות ואבעבועות:

אין מקיפין בבועי שאם יש נקב בבועא דלא אמרינן נקבינן בועא אחריתי אם דמו הנקבים להדדי דאמרינן לאחר שחיטה ניקבה ותהא כשרה אבל אזלינן לחומרא ואמרינן קודם שחיטה הוא:

ריאה שהאדימה מקצתה וכו'. אסי' אלא לא שנא. ופירשו רבינו יצחק ורש"י ז"ל "וכשרה מדר' נתן" וכן עיקר מדלא פירשו לקמן אדומה דכשר' מדר' נתן היכי משכחת לה ש"מ דכל מראה אודם כשר בה וסוגין גמי משמע דמקשה סבר לשאר שקצים ורמשים מדמינן דהדרא בריא ועלה מסיק כוותיה ולא שנא.
אבל ר"ח ז"ל כתב לא שנ' וטרפה בין בכולה בין במקצת' והוא עצמו פוסק כר' נתן באדומה לפי' אמר הרב ר' אפרים ז"ל שהפרש יש בין האדימה לאדומה ואדומה משמע מעצמה והאדימה משמע מחמת לקות האדימה ביותר, ואינו נכון.
ואי קשיא הא דאמרינן (סוכה לג,ב)גבי (אתרוג) [הדס] האדומות כשחור דמיין מדר' חנינא דאמר הא שחור אדום הוא אלא שלקה והכא בריאה האי שחור פסול הוא ומ"ט מכשרינן אדומה ולא קשיא דהתם שינוי הוא אבל כאן היינו רביתייהו שיהיו אדומות מחמת דם שכל שיש בו דם אין אדמימותו פוסל בו דכל שלא נבלע בהן דמן הן אדומות ביותר וכשרות דהדרן ובריין והרי הירוק ככרתי שכשר בריאה ופסול באתרוג.

ריאה שיבשה מקצתה טרפה. כתוב בהל' גדולות יבשה הכבד שלה טרפה ומסתברא כוותיה מאוזן בכור דיבשין כנטולין דמו ועוד כתב דהיכא דעביא ליה כבדא חזינן לריאה דידה אי חיוורא כעמר גופנ' טרפה ואי סומקא הדרא בריאה וכשרה, ואיני יודע דברי נביאות אלו.

הא דאמר רבא הני תרתי אוני דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא. איכא מאן דדייק מדלא קאמר טרפה וכשרה ש"מ דה"ק כי סמיכי שלא כסדרן לית בהו בדיקותא הא כסדרן אית להו בדיקות' אבל בלא בדיקה אסורה וכן נמצא במקצת תשובו' לראשוני' ואין הדקדו' הזה יפה שלפי שרבא אוסר אותה משום חשש נקב ולא מחמת שהסירכא עצמה היא מטרפת והיה ראוי לבודקה ולא סמכו חכמים לפיכך אמר בלשון הזה ולישנא דוקא הוא ובודאי לפי מראית הסוגייאות כולן אין בדיקה אלא באותן שהזכירו בגמ' בפי' כגון דרב יוסף ודרב נחמיה שבהן פירשו ועוד שלא פשט מנהג זה אבל סמכו רבותינו ואבותי' לאכול בלא בדיקה בסמוכות כסדרן.
וענין איסור הסירכות וטעמן. פירשתיו באורך בסוף המסכתא הזו.
ופר"ח ז"ל: כך בידינו קבלה רב מפי רב אפי' סריכי תרי אוני באמצע ועיקרן מפרקי' מהדדי טרפה וכ"ש אם דבוקות זו על גב זו או הראשונה על השלישית ודאי טרפה ורבותינו הגאונים ז"ל כתבו כיון דחדא על חברתה היינו רביעתה ורביצת' ולא איכפת לן בהאי סירכא דהיינו רבעתייהו וכדאית' לבהמה בחיה אפי' בדלא סריכין דחקי אהדדי וכשרה אלו דברי ר"ח ז"ל.
גם נהגו הראשונים לסמוך על דברי הגאונים ז"ל וכן הורה רבינו יצחק ז"ל בתשובה הלכה למעשה שמותרת בין שהן נפרדין בעיקר ונחברין בסוף ובין שהן נחברין באמצע ונפרדין מכאן ומכאן או נחברין מכאן ומכאן ובלבד שהן עומדות בשורה וסמך לו על דברי רבינו האי גאון ז"ל ויש בכלל זה אפילו מחוברין בשיפולא דאוני דכסדרן הוא וכשרה.
אבל מגבה של זו לגבה של זו בכסדרן מצאתי לרב יהודה נשיאה הברגילוני ז"ל שכת' שהיא טרפה וכן כתבו רבים וכן מנהג ומסתברא נמי דאפי' במקום חיבורן אם סירכא עולה מראשה של אונה זו לסופה של אחרת אפילו סמוכה לה טרפה ולאו היינו רביתייהו ומתפרקות הן ולא אמרו כסדרן אלא במקום חיתוכן ויהא סרכתן שוה אבל באלכסון מסוף לראש ומראש לסוף אין זה סדרן וטרפה.
וצ"ע בדברי הגאונים ז"ל וכיון שנהגו בה היתר אין בי כח לאסור בלא ראיה שכל כיוצא בזה מנהגן של ישראל תורה היא. ורש"י ז"ל פי' שלא כסדרן מראשונה לשלישית ואם דוקא כן הוא אין טרפות בסרכא של אונות להדדי אלא בימינא אבל לא בשמאלא.
ואונה לאומה. רש"י ז"ל התירה בשם רבי ואמר לא מצינו אומה בתלמוד. ור"ת ז"ל השיב עליו דאומה בתלמוד לא מיקרי' אונה אלא ריאה שמה כדאמרינן ה' אוני אית לה לריאה ואם היתה הריאה נק' אונה ז' הוו.
וכל זה אמת הוא, אבל מ"מ לא אשמעינן בגמרא טרפות הריאה הסרוכה לאונה שלה והא דנקט רב' באוני לאשמועינן שלא כסדרן טרפה דהוא עיקר מימרא דידיה הוא כמו שפי' והיאך נאסור סירכא במקום רביתא ממש והרב הנשיא כתב שהגאונים התירוה אפי' בזמן אפקרותא דאפי' משום מיגדר מלתא לית בה ושריוה (גבי יופיא דררא) [בכנופיא דדרא]. וכתב עליו רבי' האי גאון ז"ל דאפילו בדיקותא לא צריכה ומעתה אתה דן ק"ו לאוני אהדדי בכסדרן כמנהג אבותינו. והא דפסלינן בריאה דשיעא כאופתא ולית ליה חתיכה דאוני כפשטה הכי משמע דאי אית ליה חתוכה ודבקה בסירכא כשרה בין באוני בין באומה דריאה היינו אומה כדפרישית.

הא דאיתמר בגמ' בסרכי הני תרי אוני דסמיכן להדדי לית להו בדיקותא. הרבה מדקדקים התוס' בטעמא של רש"י ז"ל והראשונים אמרו דאין סרכא בלא נקב ומתוך נקב עלתה סרכא זו ונסתבכה במקום אחר ואע"פ שהסרכא סותמת הנקב ואין מוציא' רוח הא אמרו קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום וכשהסרכא שלא כסדרן טרפה שזו הולכת לכאן וזו לכאן וסוף הקרום הזה להתפרק וכסדרן כשרה שזו מגינה על זו ואינן מתפרקות והקרום הולך וחזק אלו דברי רש"י ז"ל וכן כתבו אינו קרום שסופו ליסתר וכל סרכי דריאה קרום שעלה מחמת מכה בריאה נינהו הלכך אע"ג דלא מפקי זיקא טרפה.
ויש לתמוה א"כ אפי' כסדרן שאין זו הולכת לכאן וזו לכאן ואין הקרו' הזה מתפרק בכח פירוקן של אונות אעפ"כ היאך יסתום והרי הקרום שעלה בגופה של ריאה שלא נסתבך במקום אחר אינו סותם ואע"פ שאין לו מי שיפרקנו ועוד הא דאמרינן בגמרא אהא דרב נחמיה אדרבה מתנינן לה וכו' היאך עלה זה על הדעת לבדוק ריאה סרוכה בפשירי והלא סרכא סותמת היא את הנקב ואין סרכא אלא מחמת נקב וכן בריאה הסמוכה לדופן עצמו מה הועילה לו לר' נחמיה בדיקה זו שהרי הנקב סתום הוא בסרכה זו שיוצאה ממנו ועלתה עליו וכיון שאתה חושש לו שמא בריאה הוא הנקב אין הבדיקה מועלת כלום שהרי סתום הוא אלא שסופו להתפרק כל זה הקשו בתוס'.
והם סברו לפרש שהסרכא עולה בריאה שלא מחמת נקב ומכה אלא כיון שעתיד להתפרק שלא כסדרן סופה להנקב וכנקובה דמיא ואסורה וכסדרה אין סופה להתפרק ולא הועילו לנו בסברא אלא לתרץ מעט מה כסדרן ושלא כסדרן וכ"ש שק' מה שבדקו בפשורי בין בריאה הסמוכה לדופן בין בתרי אוני דסמיכי להדדי שלא כסדרן וק' מזו דקאמרי' אי אינקוב האי טרפה ואי אינקוב האי טרפה דאלמא כבר אינקוב ממש וכל זה כתבו שם בתוס' ועוד הוקשה לי בסברא זו דאמרינן ריאה הסמוכה לדופן תלינן בדופן וכשרה ואמאי ואפי' תאמר שעלתה הסרכא מחמת הדופן מ"מ כבר נאחזה ונסתבכה בריאה וכשתתפרק תתפרק בריאה ותנקוב קרום שלה דהא שלא במקום רביתה היא ולא העלו בתו' בשמועה זו כלום שהם תירצו לדעת הראשונים אעפ"י שאין סרכא בלא נקב היה ר"ן בודק בפשורי משום שמא הנקב רחב יותר ואין הסרכא סותמת כולו וכשעלה בנפיחה תולה בדופן, ואינו נכון כלל.
אבל אם נאמר שאין סרכא בלא נקב צריכין אנו לומר שהנפיחה מבצבצת היא במקום הנקב ומגרגרת הסרכא שעליה בשעת נפיחה אבל כסדרן במקום רביתן האונות עצמן סותמות זו סותמת נקב של זו [וזו סותמת נקב של זו] כענין ריאה שניקבה ודופן סותמתו בדסבך בבשרא ולפי' היה רב נחמיה בודק בפשורי וכשמבצבצ' במקום הסרכא מן הריאה עלתה וכשאינה מבצבצת מן הדופן יצאת ונסתבכה (במקום) [בקרום] העליון שבריאה ולא ניקבה הריאה ומיהו בתרי אוני שלא כסדרן כיון שאין סרכא בלא נקב אע"ג שלא מפקא זיקא אמרי' קרום קשה הוא שעלה בה באותו מקום או שנעשה שם אוטם ואינה מבצבצת וכן נאמר בקרום שעלה מחמת מכה בריאה וזה מתוקן בדברי הראשונים אלא שאין דברי רש"י ז"ל מתחוורין בכך יפה ועוד לפי הסדר הזה סרכא תלויה אסורה והעולם נהגו בו התר.
ודעתי נוטה לסברא שהוזכרה בתוס' שאין פסלותה של סרכא זו אלא מפני שסוף ריאה זו לינקב בה והשמועה נוחה להתפרש דאמר רבא בשלא כסדרן לית להו בדיקותא דשמא נתפרקה קצת וניקבה הריאה בקצת מקום חבורה של סרכא ואם לא ניקבה סופה לינקב בפרוקן ור' נחמיה בדק בריאה הסמוכה לדופן בפשורי וכיון שעולה בנפיחה אמר ודאי לא נתפרקה כלל ואם תתפרק שמא בדופן תתפרק ואין בנו כח לאוסרה מעתה ומר זוטרא דמתני לה לדר' נחמיה אתרי אוני דסמיכי אהדדי היה סבור דכיון שלא נתפרקה הריאה בודאי שלמה היא וכשרה ואתקיף עלה רב אשי בשלמא התם בעי בדיקה דתלינן בדופן ואמרי' לא ניקבה ואם סופה להתפרק בדופן תתפרק אלא הכא אי אינקוב האי טרפה ואי אפשר שלא תנקב והלכך מעתה יש לה טרפות ואסורה וכך מדת חכמים בטרפות כל שיש שסופה ליטרף בה אסורה ואפשר משום אינקיבה כלומר אי מנקב ואילך וכך מ"כ בקצת הנוסחאות וזו שחלקו בין יש מכה בדופן ובין אין מכה בדופן מפני שהסרכא ממקום החולי יוצאה ומשם היא מתפרקת ונוקבת אבל במקום שנסתבכה שם אינה נוקבת שאינה אלא אחיזה בעלמא שנאחזת קצת בקרום העליון של מקום וזה הענין מתוקן והדעת סומכת עליו שכבר ראינו סרכא דקה שמשכו בה והביאו חתיכה גדולה מן הריאה עמה.
וראיתי להראב"ד ז"ל עוד סברא אחרת שהוא אומר דסרכא שלא במקום רביתה ודאי משום נקב היא ואע"פ שעולה בנפיחה אימר קרום עלה על אותו נקב אבל כשהסרכא במקום רביתה תולין שמפני דוחק רביצתה עליו נעשית הסרכא ולא משום נקב ולפי השיטה הזו הוא אומר דאונה לדופן בסרכא אפי' לגרמא כשרה שלא אמרו והוא דסביך בבשרא אלא בריאה שניקבה ודאי דבעי' סתימה דהיינו סביך בבשרא אבל לא ניקבה [אפי' לגרמא] וזו ההיתר אפשר שהוא אמת אפי' (פי') [לפי] השי' (שלו) [שלי] שהיא מוטעמת יותר מן הכל.

הא דאסיקנא בריאה שהאדימה מקצתה אלא לא שנא. פירש רבינו שלמה והרב אלפסי ז"ל לא שנא דבין כך ובין כך כשירה. והם ז"ל הביאו ראיה מדאמר לקמן (חולין מז, ב) אדומה כשירה מדר' נתן, והרמב"ן ז"ל כתב דסוגיין הכי משמע דמקשה סבר דלשאר שרצים מדמינן לה דהדרא בריא ואף על פי שהאדימה כולה, ועלה מסיק דאלא לא שנא. ור"ח ז"ל פירש לא שנא בין כולה בין מקצתה טרפה, ועם כל זה פסק באדומה דכשירה מדר' נתן, ורבינו אפרים חלק ונתן טעם בדבר דשניא אדומה מהאדימה דהאדימה היא יותר אדומה, והאדימה משמע שהאדימה מחמת לקותא. ואדומה משמע מתולדה, ולפי שעדיין אין דמה נבלע בה, ואינו נכון דאם כן גבי אדומה דמכשרינן לקמן הוו להו למיבעי אדומה דכשרה היכי משכחת לה, כיון דאיכא הפרש בין אדמימות לאדמימות כדאיבעיא להו לענין ירוקה, אלא ירוקה דכשרה היכי משכחת לה, ואף הר"ז ז"ל [כתב] כדברי רש"י (והראב"ד) [והרי"ף] ז"ל פסק ועליהם סומך אף על פי שה"ר אפרים מראה פנים להפריש.

ריאה שיבשה מקצתה כשרה. אסיקנא כל שהיא יבשה עד

כדי שתפרך בצפורן. לבעל הלכות גדולות ז"ל יבשה הכבד שלה טריפה, ונראין דבריו, דיבש כנטול דמי, כדאמר בבכורות (לז, א) באוזן בכור דיבש כנטול דמי והכי נמי לא שנא, והוא שיבש כולו, אבל אם נשתייר כזית, במקום מרה וכזית במקום (רבית') [חיותה] לח כשרה.

האי ראיה דקיימא גלדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה. פירש רש"י ז"ל: מראות שאינן פוסלין בריאה כאדומה וירוקה וככוחלא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, (הל' שחיטה פ"ז הי"ט) וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל, אבל מראות הפוסלות כגון שחור כדיו או כעין מוריקא וביעתא טריפה, דכל אותן מראות מחמת לקות הן, וכיון שכן לא שנא לקתה בכולה או במקצתה דלקות מחמת נקב הוא ונקב משהו פוסל בה. והראב"ד ז"ל שכתב חזותא אפילו מחזותא הפוסלת בה קאמר, דלא אסר אלא בכולה, אבל במקצתה הדר בריא, והביא ראיה ממה שחלקו במקצת טרפיות בין כולה למקצתה. ועוד מדאמרינן ריאה שיבשה מקצתה טריפה ולא אמרו סתם, שמא מינה דבמקומות שהזכירו סתם ולא הזכירו בה מקצתו עד שתהא כולה מאותו מראה הפוסל אמרו, ולא מיחוור דאדרבה מדאיצטריכו לאיפלוגי בהאדימה בין כולה למקצתה שמע מינה דבשאר המקומות אפילו מקצתה טריפה, ומה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה אומר הרמב"ם ז"ל משום דכולהו קודם היבש היא נפסלת כגון בצמוק דהיינו חרותא.

הני תרתי אוני דסריכי אהדדי לית בהו בדיקותא. כלומר דאף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, וכדאוקימנא בשלא כסדרן, ופירש רש"י ז"ל: שלא כסדרן מראשונה לשלישית דמתוך שזו הולכת כאן וזו הולכת כאן הקרום מתפרק ונסתר. ונראה מתוך פירושו דכל כסדרן אפילו מגב לגב או מחתוך לחתוך [כשירה], ואם כן אונות שבשמאל שאינן אלא ב', אין צריך בדיקה מחמת סרכא. והרב אלברצלוני ז"ל כתב דמגב לגב טריפה וכן נהגו, וכן מחתוך לגב, ומיהו מחתוך לחתוך הסכימו הגאונים ז"ל והכשירו, אף על פי שנסתרכו באמצע ובעיקרן מתפרקין זו מזו כיון דחדא על חבירתה היינו רביצה (ורביעתא) [ורביתייהו], וכשהבהמה בחייה אפילו בלא סרכא דחקו אהדדי, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה, וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל, וכן נהגו היתר על פיהם בכל המקומות, אף על פי שר"ח ז"ל היה מגמגם בדבר לאסור עד שתסרך אונה לחבירה מראשה ועד רגליה כדי שלא יתפרקו בנענוען ואפילו בסירכא מראש חתוך של זו לסוף חתוך של זו באלכסון, נהגו להכשיר, ומנהגן של ישראל תורה היא. ואומא (לאומא) [לאונא] הסמוכה לה, כתב רש"י ז"ל בשם רבו ז"ל דכשרה. ודעתו הסכים לדעת רבו והכשיר, ויש מי שאוסר, וטעם האוסרין, לפי שלא הזכיר רבא אלא אונא דסמיכן אבל אומא לא הזכיר כלל. ואין לך אלא מה שמנו חכמים, וטעם רבינו שלמה ורבו ז"ל שלא הוזכרה אומא בתלמוד כלל. ועוד כתב רש"י ז"ל בתשובה וכי בשביל שוטים שקורין אותה אומא נאבד שמה או נשתנו. ור"ת ז"ל מן האוסרין, ואמר דלא הוזכר בגמרא אלא אוני דסמיכן, אבל אומא לא, ואף על גב דאומא לא הוזכרה בגמרא כלל ודאי בשם אומא לא הוזכרה, ומכל מקום בכלל אוני ליתא דריאה מיקרא וכדאמרינן בסמוך (מז, א) חמשה אוני אית לה לריאה, ואם איתא שבעה נינהו, אלא דלאומי קרי ריאה ולאוני אוני, ואף על פי שהוא כדברי רב"ת ז"ל שאין אומא בכלל אוני דאומא ריאה (ד)מיקרי, מכל מקום הלכה למעשה כדברי רש"י ז"ל שהסכים עם רבו ז"ל [דכ]המתירים נראה, דהא טעמא דמילתא משום דהני רביתיה הוא (ואומר) [ואימא] לאונא דסמיכא לה נמי מההוא טעמא מיתכשרא, דהא (הני) [הכי] רביתא ורביצתא ותמיד הן שוכבות זו בצד זו אפילו בלא סירכא. ומה שהזכיר רבא אוני לבד, כבר נתן בזה טעם נכון רש"י ז"ל בשם רבו ז"ל, דכל עיקר דברי רבא והוראתו בזה אינה אלא ללמדך דאוני דסמיכן שלא כסדרן טריפה, דאם לא שבא ולמדנו כך הייתי אומר דאפילו בשלא כסדרן כשירה לפי שעומדות במצר החזה ואינן עשויות להתנענע ולהתפרד זו מזו כל כך, והלכך אפילו שלא כסדרן כשירה, קא משמע לן דלא, אבל אומא לאונא שלא כסדרן לא איצטריכינא ליה לרבה לאשמועינן, דכיון דאומא במרחב היא עומדת קצת ונסרכת לאונא שלא כסדרה הא ודאי טריפה, ויש בזה טעם מספיק לסמוך בו. וכן מראין דברי רבא בודאי, דהא לא קאמר תרתי אוני דסמיכן להדדי כשרה, והני מילי בכסדרן, אבל בשלא כסדרן (בא ללמדנו) [לא] דאלמא עיקר דבריו לאשמועינן כוחה דאיסורא, וכן הסכימו הגאונים ז"ל, וכן כתב הרב אלברצלוני ז"ל דדבר זה התירו הגאונים ז"ל בכנופיא. ויש מי שאומר דכי מכשרינן דוקא בבדיקה, אבל שלא בבדיקה לא, מדקאמר רבא בתרתי אוני שלא כסדרן לית להו בדיקותא ולא קאמר טריפה, משמע דהני לית להו בדיקותא, הא כסדרן אית להו בדיקותא, ובדיקה מיהא צריכה, ולא מיחוור, דכיון דאמרינן (הני) [הכי] רביתייהו, משמע דבלא בדיקה נמי כשרה, וכן כתב הרב רבינו האיי ז"ל, וכן נהגו, והא דאמר רבא לית להו בדיקותא, כתב הרמב"ן ז"ל דלישנא דוקא נקט, משום דסירכא לא מחמת עצמה היא אוסרת אלא מחשש נקב, ומשום הכי קאמר דלית לה בדיקותא אם יש בה נקב אם לא כלומר אם מבצבצא אם לא דאפילו לא מפקא זיקא טריפה דודאי או האי אינקיב או האי אינקיב, ואין האחת מגינה על חבירתה דאינן רובצות זו על זו, הלכך [בכסדרן] קיימא לן דאפילו בלא בדיקה כשירה כיון דסמיכן בכסדרן. ועינוניתא דורדא היכא דסריכא ואפילו לכיס שלה טריפה, דלא אמרו אלא באוני דכל חד וחד מגין אחבריה כיון דהיינו רביתייהו, אבל בעינוניתא דורדא טריפה לכל היכא דסריכא. ומכל מקום יש לדקדק לפי מה שפירש רש"י ז"ל דטעם שלא כסדרן מפני שזו הולכת כאן ומתפרקת הקרום ונסתר וכסדרן הולך הוא וחזק בכל עת דמכל מקום כסדרן נמי אף על פי שקרום זה עולה עליהן, הא אמר לקמן (מז, ב) דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. ואם תאמר דיש סירכא בלא נקב, ולאו כל מאי דסריך אינקיב, והלכך כי סריכא שלא כסדרן טריפה ולא מחמת דאיכא השתא נקב אלא משום דעבידי להתפרק מתוך שזו מושכה מכאן וזו מושכה מכאן יקרע העור בזו ובזו, אבל בכסדרן לא מפרקי, [הא] (ב)רש"י ז"ל [כתב] לקמן דאין סרכא בלא נקב, ועוד דאמר לקמן (חולין מח, א) גבי הא דאמר מר זוטרא אתון הא דרב נחמיה אהא מתניתו לה אנן אהא מתנינן לה וכו', ואקשינן האי מאי בשלמא הכא תלינן בדופן, אבל התם אי אינקיב האי טריפה אי אינקיב האי טריפה דמשמע דלעולם כל סירכא מחמת נקב היא. ועוד ריאה הסמוכה לדופן ולא העלתה צמחים וליכא מכה בדופן אמאי טריפה, אף על גב דלא מפקא זיקא, כדאיתא לקמן (חולין מח, א) דדלמא לא אינקיב כלל, ואי משום שעשויה להתפרק שמא תתפרק מצד הדופן ולא מצד הריאה, ואיכא למימר בהא דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה לפי שקרומה רך, ואי נמי לפי גרסת רש"י דלא גריס בההיא אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, לא תקשי, דהתם נמי בבדיקה סגי וכל דלא מבצבצא כשירה וכדכתבינן עלה. ואם תאמר אם כן דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה, ומטעם זה אנו אוסרין אותה לאותה גירסא אפילו כי איכא מכה בדופן, אמאי כשירה מכל מקום עשוי היא להתפרק מצד הריאה, לא היא דכיון דאיכא מכה בדופן גם אותו קרום שבצד הדופן רך יותר מקרום הריאה ומשם הוא עשוי להתפרק. וראיתי מי שאומר דטעמא דשלא כסדרן אינו משום דעבדי דמפרקינן לבד. אלא משום דאין סירכא בלא נקב. וכי סריכן תרי אוני להדדי כיון דמינקוב או האי או האי, וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום הא נמי טרפה דהא ליכא מאן דמגין עליה אלא כסדרן דהיינו מחיתוך לחיתוך דהיינו רביתיה, ואפילו בלא סירכא הן שוכבות זו על זו ומגינה זו על זו, וכיון שקרום זה עולה על הנקב מחברן וחדא סותמת אחברתה, וכדאמרינן לקמן (שם) זה פסול החוזר להכשירו לאו למעוטי ריאה שנקבה ודופן סותמתו ואפילו סביך בבישרא, ופרקינן לא לעולם אימא לך היכי דסביך בבשרא כשר אלא זה פסול החוזר להכשירו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה, דאלמא כיון דאיכא קרום ונסבך למה שסמוך לה כשרה, דבין קרום וסמיכה דופן סותמתן יפה וסתימתן מגין על הנקב ובתרתי אוני דסמיכן להדדי מחתוך לחתוך דכותה היא, אבל אוני דסמיכן להדדי מגב לגב או מחתוך לגב דליכא דמגין עליה אלא קרומו לבד טריפה, דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, וזה לפי סברת הגאונים ז"ל שאסרו מגב לגב או מחתוך לגב אפילו בכסדרן כמש"ל, ואם כדברי אלה היה לנו לאסור אפילו מחתוך לחתוך בשפולי האונות שאינן דבוקות זו בזו כ"כ, אי נמי אם היתה הסירכא עולה מאלכסון כגון שראש הסירכא אחוז בראש או תוך אונא זו וראשה האחד אחוז בשיפולי חתוך האונא הסמוכה לה דהשתא מיהא הא לא סתמן להדדי. ועוד ריאה הסמוכה לדופן אפילו ליכא מכה בדופן אמאי טריפה, ולפום מאן דגריס התם אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה. והא סרוכה מיהא לדופן והוה לן לאכשורה דכיון דאיכא קרום וסמוכה לדופן עולה סתימתה יפה, אלא שיש לומר בזו דכיון שהריאה עומדת במרחב החלל ואין הדופן סותמו אין כאן סתימה אלא מחמת הקרום לבד, וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום, ושמא רב נחמיה שהיה בודק אותה (פישרי) [בפושרין] אפילו בשאין מכה בדופן סבור ליה דתולין בדופן להקל, ואף על גב דליכא מכה בדופן, ומיהו בדיקה צריכה, דדילמא מחמת הריאה הוא ועדיין היא נקובה. ואם תאמר ואם מחמת הריאה הוא, מה הועלנו בנפיחתה, דהא דלא מבצבצא משום קרום שעלה בה הוא, הא ליתא, דאי אמרינן דודאי אינקיב ריאה כדקאמרת, אבל אפשר דנקב זה מחמת דופן הוא וריאה לא אינקיבא מעולם, והילכך אי לא מבצבצא כשירה, ואף על פי כן חיישינן לה לבדקה, כיון דאיכא למיחש קצת. ותדע שהרי במחט שנמצאה בחתיכה דריאה דחיישינן דילמא אי איתיה שלימה קמן הוא מינקבה, וכי איתא קמן שלימה בבדיקה מיהא סגי לה, וכי איכא מכה בדופן בדקינן לה כדברי הגאונים ז"ל. ואפילו הכי בבדיקה סגי לה, ולא אמרינן דילמא קרום עלה מחמת מכתה ונסתמה כנ"ל. ומכל מקום קשה עדיין מה שהקשיתי על זה. ועוד שלפי דברי אלה היינו אוסרין סירכא תלויה, וכבר פשט ההיתר בה בכל המקומות, והנכון שנאמר שיש סירכא בלא נקב כמו שכתבנו למעלה, והא דאמר לקמן (שם) אי אינקיב האי טריפה ואי אינקיב האי טריפה, הכי קאמר אבל הכא עשויין הן להתפרק ולהקרע עוד מכאן ומכאן, וכל העומד לנקוב כנקוב דמי, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ז הי"א), ואף על פי שקשה קצת הלשון דהוה ליה למימר אי מנקיב האי טריפה ואי מינקיב האי טריפה ואי דאינקיב לשעבר משמע, אחר כך מצאתי בסוף פירוש הרמב"ן דבמקצת נוסחאות נמצא בהן כתוב אי מנקיב האי טריפה ואי מנקיב האי טריפה, ועוד קשה קצת שהיינו חותכין מתוך שיטה זו דאין סרכא אוסרת לגמרי אלא היכא דמסתרכת לריאה או לאחד מן המקומות שנקיבתן במשהו, אבל לגרגרת או לחזה או לאחד מן שאר המקומות שאין נקיבתן במשהו כשירה ובבדיקה כדברי ר"ת ז"ל שאנו עתידין לכתוב בע"ה שפסק כרב נחמיה דבדיק לה בפושרי ואף על גב דליכא מכה בדופן. ולא כן דעת הגאונים ז"ל אלא לכל היכא דמסרכא טריפה חוץ מכסדרן ואונא לדופן בדסביך בבשרא ואומא בדופן בדאיכא מכה בדופן, וכן המנהג הפשוט בכל המקומות. ומיהו גם לדברי הגאונים ז"ל י"ל כן דאע"ג דיש סירכא בלא נקב מכל מקום כיון שנאחזת בדופן או בחזה שהן קשין אצל קריעה יותר מריאה, וסירכא זו עשויה להתפרק מתוך נדנוד הריאה שמתנועעות ומושכות לכאן ולכאן בודאי מצד הריאה יתפרק קודם ויקרא העור וטרפה, ומשום הכי אוסרין אותה מעתה, אלא אם כן יש מכה בראש הסירכא השני דמשם היא עשויה להתפרק כמו שכתבתי למעלה, והיינו דכי איכא מכה בדופן דמכשרינן לה ובדליכא מכה בדופן מטרפינן לה, ורב נחמיה דבדיק לה בפושרי לא סבירא ליה הכי, אלא מכיון שעולה בנפיחה והשתא מיהא אכתי לא מיפרקא לא נאסר אותה מעתה דדילמא כשתתפרק מצד הדופן תתפרק. ואפילו לגירסת רש"י ז"ל דאפילו בדליכא מכה בדופן כשירה בבדיקה, אפשר לי לומר דכיון דדופן דחוקה על גבי הריאה מתחממת ועשויה להוציא רירין, וכיון שממנה הרירין יוצאין ומתפשטין עשוי הקרום להתפרק ממקום שהתחיל להתפשט תחילה, ונראה לפי טעם זה דסירכא תלויה מותרת, דהא איכא למיתלא דמחמת משקין שהיא שואבת היא פולטת ליחה עבה ומדבקת ונמשכת כחוט, ואף על גב דאיכא למימר דסירכא נמי מחמת נקב האי כיון דבדקינן לה ולא מבצבצא ואיכא למיתלי בליחה שלא מחמת נקב תלינן, ומיהו איכא למימר דבדיקה מיהא צריכה דהויא לה כספק דרוסה. והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פי"א, הט"ו) כך כתב יש מקומות שאם נמצאו סירכות מדולדלות מן הריאה אף על פי שאינן דבוקות לא לדופן ולא למקום אחר אוסרין אותה, ודבר זה הפסד גדול הוא ואבוד לממונם של ישראל, ומעולם לא נהגו זה לא בצרפת ולא בספרד ולא נשמע זה במערב, ואין ראוי לנהוג כמנהג זה, אלא נופחין אותה בלבד אם נצאת שלימה מן הנקב הרי זו מותרת עכ"ל, ואפשר לומר דאפילו בדיקה אינה צריכה, ואינה דומה לספק דרוסה ולישב לה קוץ בוושט, דהתם איתילידא בה ריעותא דבהמה, כלומר שהוחל בה מעשה המטריף, אלא שאנו מסופקים בגמר המעשה, שהרי אמרינן לקמן (חולין נג, א) על ארי בינייהו ונמצאה צפורן בגבו של אחד מהן דרגלים לדבר שדרסן כיון דאיהו שתוק ואינהו מקרקרן, או ישב לה צפורן בגבה אלא שאנו מסופקין אם דרסן דריסה האוסרת אם לאו, וכן אם ישב לה קוץ שאנו מסופקים אם גמר הקוץ לנקוב ויצא לחוץ אם לאו, וכיון שכן מספק צריכא בדיקה, אבל בזו שאין כאן שום הוכחת איסור ולא התחילו שהרי סירכא זו יש לתלותה בליחה הבאה שלא מחמת נקב כלל אף בדיקה אינה צריכא. ותדע שהרי היכא דעל ארי בינייהו והוא שתיק ואינהו שתקן או צווח ואינהו מקרקרן תלינן לקולא דאימר שלמא הוא דעבד או בעותי מבעתי אהדדי ולא ודאי קאמרי אלא אימר. ואם תאמר אם כן תיקשי לן הא דאמרינן לקמן (חולין נא, א) גבי אימרתא דהות (גבי) [בבי] רב חביבה שגרוניא שכיחי חוט השדרה לא שכיח (דמשמש) [דמשמע] דאי כהדדי נינהו חיישינן וצריכה בדיקה, לא היא דהתם נמי הא איתילדה בה ריעותא, אף על גב דאמרי דשגרונא שכיח, לאו שכיח ממש קאמרינן, אלא טפי מפסיקת חוט השדרה קא אמרינן, ומיהו שגרונא נמי לא שכיח, והילכך אי לאו דחוט השדרה לא שכיח כותיה נמי היה מצרכינן לה בדיקה, אבל סירכא דמחמת ליחה שכיחא טובא ודרכה בכך להוריד רירין אילך ואילך הילכך אפילו בדיקה לא צריכה כנ"ל. והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה) כתב ורבותינו שבלוניל סברי דסירכא תלויה או מאונא או מאומא כיון דעולה בנפיחה כשירה, דהויא כבועה, משמע מתוך לשונו דצריכה בדיקה, ואפשר שיש עוד להתיר בלא בדיקה, מטעם ספק ספקא ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת נקב ואם תמצי לומר מחמת נקב שמא קרום העליון בלבד הוא שניקב. ומיהו יש לומר בזו דכיון שאפשר בבדיקה אין מתירין אותה מספק ספקא. ולפי דברי רבותינו ז"ל האומרים דאין סירכא בלא נקב לא הבנתי טעם היתר סירכא תלויה, מאחר שחתכנו כך שכל סרכא מורה על נקיבת הריאה וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום מה לי סרוכה בשני ראשיה מה לי בראש האחד, שאין הדעת סובל שהסירכא היא מחמת נקב מסתרכת בדבר אחר והסירכא שאינה מחמת נקב תסתרך לעולם, אף על פי ששמעתי כך בשם מקצת רבוותא ז"ל, אחר כך מצאתי בשם הראב"ד ז"ל דסירכא שלא במקום רביתא ודאי מחמת נקב היא ואף על פי שעולה בנפיחה אימר קרום עלה באותו נקב, אבל [כ]שהסירכא במקום רביתא תולין שמפני דוחק רביצתה עליו נעשית הסירכא ולא מחמת נקב ועל ידי כך הוא אומר דאונא לדופן [בסרוכה לדופן] כדסריכא אפילו לגרמא כשירה, שלא אמרו והוא דסבוך בבשרא אלא בריאה שניקבה דבעיא סתימא חזקה דהיינו סביך בבשרא, אבל זו לא ניקבה, ומכל מקום עדיין לא נתיישב לי הענין דאם כן סירכא תלויה שלא במקום רבותא אסירה. ועוד תרתי אוני דסמיכן בכסדרן מגב לגב כל שכן מחיתוך לגב היה לנו להתיר לפי דבריו, שהרי האונות מחמת דוחק הדופן ששוכב עליהן הן מוציאים ליחה ונסרכות בכאן ובכאן ואפילו יציאתה מחיתוך לגרגרת או לשאר המקומות [תהא] מותרת, אלא אם כן יתרץ רבינו ז"ל כפי מה שתרצנו אנחנו דחוששין שמא תתפרק מצד הריאה ויקרע העור, ודברי רבא ורב נחמיה כפי שטתינו כמו שכתבנו, ועם כל זה [קשה] שנאסר סרכא תלויה שלא במקום רביתא, וצריך עיון. וכל מקום שאסרו כאן ריאה מחמת סריכתא אין הפרש בין שהסרכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה ורחבה כגודל דאדרבה תרתי אוני דסמיכן להדדי משמע שהן סמוכות בדבק רחב, ואף על פי שמקצת ספרים כתוב בהן תרתי אוני דסריכן להדדי, כיון שלא נזכר זה בגמרא אין לך אלא מה שהתירו לך. ור"ח ז"ל דוקא בתרתי אוני דסריכן לגמרי מראשן ועד סופן התיר ולא כשנתפרקו באמצעותן או בסופן כלל ודכוותה נאסרה בשלא כסדרן, ואף על פי שנדחו דבריו מדברי הגאונים ז"ל במה שאסר כשלא נסרכו לגמרי, מכל מקום למדנו מדבריו דסרכא דבוקה ורחבה אינו מותרת, וכן ראוי להורות, וכן נהגו ברוב מקומות ישראל.

אמר רבא אין מקיפין בבועי. פירש רש"י במקום דלא ממשמשא ידא דטבחא, אבל היכא דממשמשא ביה ידא דטבחא תלינן בטבחא, ולאחר שחיטה משמע, אף על גב דאיכא ריעותא בריאה אפילו הכי תלינן בטבחא, ולאחר שחיטה משמע, אף על גב דאיכא ריעותא בריאה אפילו הכי תלינן דאינקיב מחמת בועא ותלינן לקולא בטבחא. ובהלכות גדולות האי בועא דקיימא בשיפולי דריאה או על אונא אי מהדר לה בשרא (הדר) הדרנא דבועא אפילו משהו בעלמא כשרה. ואי לא חסרה היא וטריפה, כלומר הרי היא כאלו נטלה הבועא וחסרה היא וטרפה. ולשון אחר מצאתי בתוספות משום דכל יתר כנטול דמי, והכל אחד. וכתב הרב בעל התוספות ז"ל ודבר תימה הוא דמה ענין זה אצל זה. וגם אין לאסור מטעם דנראה כשתי בועות, דהא מכשרינן היכא דשפיכי אהדדי, מכל מקום טוב להזהר, לפי שכל דבריהם דברי קבלה, והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין בועי) כתב זה המנהג בכל ארץ אשכנז ואין לנו להוסיף על הטריפות.

ריאה שהיו מעלין אותה בנפיחה אם מצד שהיו מסופקים בה או לאיזו סיבה או במקרה ומצאו בנפיחתה הרוח מתרעש בתוכה ומשמיע קול כדרך רוח המחזר לצאת במקום שהוא צר לו והיא הנקראת בלשון תלמוד ריאה דאוושא והדברים מוכיחין שיש כאן איזה נקב דק שאינו כדאי לצאת בו הרוח להדיא אם נודע המקום העלול מניח על אותו מקום קש או נוצה או רוק או כיוצא באלו מדברים הקלים ונופחין אותה ואם אותו דבר מבצבץ טרפה ואם לאו כשרה לא נודע המקום העלול מושיבין אותה בכלי שיש בו מים פושרין ונופחין אותה אם המים מבצבצין טרפה ואם לאו כשרה ויזהר שלא להושיבה במים קרים מפני שהיא מתקשית בסיבתם ואם ניקב התחתון ולא העליון כשיצא הרוח בתחתון יהא הקרום העליון נוח ליקרע לסבת הרוח מתוך שהוא מתקשה וכן לא יושיבנה במים חמין מפני שהם מכווצים וסותמין נקב דק ואין כאן בדיקה אלא יושיבנה במים פושרין ואם אינם מבצבצים ידע שסבת הרעש זו היא שהקרום התחתון ניקב ולא ניקב העליון וכשהרוח יוצא בתחתון ואינו יכול לצאת מפני העליון הוא מתרעש לשם וכשרה ושיעור פושרין אלו פרשו הגאונים שהמים שנשאבו בימי הקיץ ועמדו בבית וכחום היום אדם מוצא אותן פושרין מעט שזה נקרא פושר וכשמגיע לשיעור זה בימי הקור גם כן נקרא פושר ומקצת חכמי האחרונים כתבו שאין אנו בקיאים עכשיו בבדיקת פושרין ואוסרין אותה:

ריאה שהיא אדומה ביותר והדברים ניכרים בה שאין זה מחמת תולדתה אלא שמחמת לקות האדימה כגון שיש מכה כנגדה בדופן וכיוצא בזה בין שאירע כן בכלה בין שאירע כן במקצתה טרפה ואין זה דומה לאדומה מעיקר תולדתה מצד שלא נבלע דמה עדין שהיא כשרה כמו שיתבאר שזה מחמת הלקות וזה מעקר התולדת זו היא שטתנו ומפני שאנו מפרשים כאן האדימה מחמת מכה וסימן לדבר רושם מכה בדופן ומה שאמרו למטה אדומה כשרה מדר' נתן בשהיא כן מעקר תולדתה וכן שאמרו כאן כולה נמי הדרא ובריא מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים ר"ל חוץ משמנה שרצים החובל בהן פטור עד שיצא הדם אע"פ שנצרר והאדים מבחוץ ואין חושבין אותם כנקובים וכאלו יצא הדם וכי תימא לשמנה שרצים מדמינן ליה שאף בנצרר נקרא חובל כמו שנבאר בסמוך אם כן אפי' מקצתה נאסור ונדון אותה כנקובה אלא לא שנא ואנו מפרשין אותה ובין כלה בין מקצתה טרפה ומ"מ גדולי הפוסקים מפרשים אלא לא שנא ואף בכלה כשרה ואין חלוק בין אדומה להאדימה וכן שהסוגיא מוכחת כן שהמקשה סבור לדמותה לשאר שרצים ולהכשיר בכלה ועליה הוא אומר אלא לא שנא כלומר וכלה נמי הדרא ובריא וכן הסכימו רוב מפרשים ויש מחלקים בדרך אחרת שכל שהאדימה באדמימות חזק' כבשר טרפה וזו שלמטה בשהיא אדומה מעט כעין הכבד ומפני שבנין הפעיל כשהוא בודד מורה חוזק הדבר כמו אם יאדימו כתולע ובמקום אחר נאמר אדמו עצם מפנינים וודאי חוזק אדמימות התולע חזק משל פנינים ומ"מ נראה לי להכריע שאף אדמה זו לא הכשרנוה אלא מחמת שלא נבלע דמה וזה אינו אלא מחמת ילדות הבהמה ורכותה הא בזקנה ראוי לטרוף אף כשלא ראינו שם מכה שבודאי לקות הוא:

שמנה שרצים שבתורה עורן קשה והחובל בהן בשבת לכוונת הוצאת דם שהיא צריך לה אפי' לא יצא הדם אלא שנצרר הדם והתאדם העור בסבתו חייב אבל שאר שקצים ורמשים עורן רך והחובל בהן אינו חייב עד שיצא הדם שאין נצרר הדם שבהן כלום מתוך רכות העור והרי הוא נצרר ללא דבר וחוזר ומתרפא לאלתר ודבר זה יתבאר במסכת שבת:

ריאה שיבשה כלה או אפי' מקצתה או אפי' מיעוטה טרפה שכל היבש כנקוב ואפי' היא עולה בנפיחה ומ"מ בצמקה דוקא בכלה כמו שיתבאר באיזה יבשות אמרו דוקא כשהיא יבשה כל כך שנפרכת בצפורן אבל אם לא הגיע ליבשות זה אע"פ שהיא יבשה כל כך שאם תינקב אינה מוציאה טפת דם כשרה הואיל ואין האויר שולט הרי היא חוזרת ומתלחלחת:

לענין בכור נחשב במום קבוע יבשה אזנו בכדי שאם תינקב אינה מוציאה טפת דם ואעפ"כ אין למדין הימנה לענין ריאה מפני שהאוזן האויר שולט בה וכל שהגיע ליבשות זה אינה חוזרת ומתלחלחת ואין הדבר כן בריאה כמו שביארנו:

ריאה שהעלתה קלפות הרבה של חזזית כשרה והם הקרויים גילדי גילדי היתה מלאה בהרבה מקומות חברבורות של שחרות אלא שאינו שחרות הפוסל או שהיתה מלאה גוונין גוונין מהרבה מראות משונות זו מזו אלא שאינן ממראות הפוסלות הואיל ואין שם מראה הפוסל כשרה ואין אומרין בה הואיל ובהרבה מקומות אנו מוצאין אותם קלקול הוא והרי הוא גרוע יותר משנהפכה כלה למראה אחד ממראות שאינן פוסלות אלא מכשירין אותה שהרי כל מראה שאינו פוסל אפי' נהפכה כלה לאותה מראה כשרה הא אם היה שם מראה הפוסל פסולה שכל הפוסל פוסל בכל שהוא כנקב שאין עיקר פיסולו אלא משום נקב וכלל הדברים כל שפוסל בכלה פוסל במקצתה וכמו שפירשנו למעלה בהאדימה במה שנאמר בה אלא לא שנא כלומר שאם אתה פוסל בכלה אף במקצתה כן ואם אי אתה פוסל במקצתה אף בכלה כן וגדולי המפרשים תופשים בזה שיטה אחרת לומר שאין מראה הפוסל פוסל אלא בכולה אבל במקצתה אפי' היתה מלאה חברבורות של שחרות הפוסל או שהיתה מלאה גוונין גוונין מהרבה מראות הפוסלות כשרה ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה טרפה כלומר הא בשאר טרפויות עד שיתפשט בכלה אלא שחכמי הדורות משיבין שבזו לא הוצרך ללמדה אלא במקצתה שאם בכלה הרי קודם היובש נפסלה מתורת צמוק וזו היא חרותה כמו שיתבאר ומתוך כך אין דבריהם נראין ואדרבא היה להם לדון מדאיצטריך רבא לחלק בהאדימה בין כלה למקצתה אלמא שאר המקומות אין חלוק בין כולה למקצתה וכל שכן שאין הלכה כן אלא כמה שהושיבוה מאי שנא מקצתה וכו' עד אלא לא שנא כמו שביארנו:

ויש אומרים שענין אוכמי אוכמי וחזוואתא חזוואתא חוזר על ענין גלדי גלדי כלומר שאם היו בה צמחים ובועות במראה שחרות או שאר המראות כשרה ואף במראות הפוסלות שאין מראה פוסל בצמחים ובועות אע"פ שהם בעור הריאה ואין צריך לומר בבועות הנבלעות בבשרה שהרי אף הבשר שבה בלא בועות אין מראה פוסל שבה שאין מראה פוסל בריאה אלא בקרומותיה ומראות הפוסלות ושאינן פוסלות יתבארו למטה:

בועא שבריאה שמצאנוה נקובה וחתוך הנקב מוכיח שהוא נעשה מחדש ולאחר מיתה אין סומכין על זה ולא עוד אלא שאין מקיפין אצלה בועה אחרת נקובה מעכשיו לראות אם מראה חתוך הנקבים שוה אפי' בבועה אחרת שבאותה ריאה אע"פ שעושין כן בריאה כמו שיתבאר אין סומכין לעשות כן בבועא מפני שאין מראה ניכר בחתוך נקב שבה כל כך:

תוס' בד"ה אוכמי אוכמי כו' והא דאמר בסמוך כדיותא טרפה כו' עכ"ל להאי תירוצא שכתבו לעיל (לפר"ת) [לפר"ח] דההיא דאדומה כשרה היינו כשמתלבנת ע"י נפיחה לא בעו למימר דה"נ הכא אוכמי כשרה כשמתלבנה ע"י נפיחה דהא כדיותא טרפה דומיא דאדומה כשרה שאמר רבא וק"ל:

בד"ה אבל כסדרן היינו רביתייהו כו' כמו שהן שוכבות זו אצל זו כו' עכ"ל מבואר בדברי הרא"ש דזו אצל זו היינו מחיתוך לחיתוך וזו על זו היינו מגב לחיתוך ומגב לגב והיינו שלא כסדרן דקאמר ומה שהקשה ר"י לקמן לפרש"י דא"כ בחנם הוה מחלק בין כסדרן לכשלא כסדרן אם היה חילוק אפי' כסדרן היינו לפי מה שפרש"י דלא מיקרי שלא כסדרן אלא בשנדבקו שתים החיצונים אבל בשתים הסמוכות אפי' בשוכבות זו על זו מקרי שפיר כסדרן אבל לפי דרך התוס' שפיר מצינן לפרושי דהסרכא באה מחמת נקב וכסדרן דכשרה היינו דוקא במקום שסמוכות האונות דחברתה מגינה עליה וריב"א שהוכיח לקמן דאי לא הוה אונא בכלל אומא לא תמצא שלא כסדרן בשמאל כו' היינו נמי לפרש"י אבל לדעת התוס' דבשתים הסמוכות נמי מחיתוך לגב מקרי שלא כסדרן ליכא הוכחה כלל כמ"ש המרדכי ודו"ק:

בא"ד ורבותינו הגאונים כתבו כיון דחדא סריכא עם חברתה בו' עכ"ל כצ"ל ואין זה סותר דבריהם דלעיל וכ"ה במרדכי ובערוך מדויק כ"ה:

בד"ה היינו רביתייהו כו' ואם היינו מפרשים היינו רביתייהו שזהו גידולם כו' אבל ר"ח פי' רביתייהו הוי כמו מרבעיתייהו כו' עכ"ל הוא דעת הראב"ד כמ"ש הר"ן דבכסדרן רגילה הסירכא לבא בלא נקב ובשלא כסדרן לא באה אלא מחמת נקב ולפי דרכו ליכא לפרושי רביתא אלא מלשון גידול אבל לפרש"י דאין סירכא באה אלא מחמת נקב ניחא פי' ר"ח דע"י רביעתן זו לזו בכסדרן מגינה על חברתה וכן לפירושם דלקמן דכל סירכא לא באה מחמת נקב ובשלא כסדרן דאסור משום שסופה לינקב נמי ניחא דבכסדרן ע"י רביעתן זו בכסדרן אין סופה לינקב ודו"ק:

ד"ה והלכתא מנין כדרב יוסף וכו' בכל דוכתא קי"ל כרבינא לקולא וכו'. ר"ל דקי"ל דבכל דוכתא דפליגי רב אחא ורבינא הוי רבינא לקולא והלכתא כוותיה:ד"ה אלא לא שנא וכו' בס"ה ורבינו יעקב בר ר' אבין היה מודה. הלשון מגומגם ולפי דעתי שצ"ל היה מורה כן:ד"ה אוכמר אוכמי וכו' משום דשחור אדום הוא וכו'. פי' אע"ג דאדום כשר כיון שלקה עד שחזר להיות שחור טריפה:

ד"ה אבל כסדרן היינו רביתייהו וכו' ועוד כתוב בערוך בשם ר"ח שלא כסדרן קבלה רב טפי רב וכו' כן הוא בערוך:

ד"ה היינו רביתייהו וכו' א"כ בחנם מחלק בין כסדרן לשלא כסדרן וכו' וצ"ל לפירוש הערוך דלעיל שכתוב בשם ר"ח דכי סריכין תרי אוני באמצע ועיקרן מפרקן מהדדי טריפה דלא חש לקושיא זו משום דאיהו ס"ל דכי סריכין באמצע ועיקרן מפרקן זהו מקרי שלא כסדרן ולכך לא שייך להקשות דלחלק בכסדרן עצמו ולמה לו לחלק בין כסדרן לשלא כסדרן דזה נמי מקרי שלא כסדרן וק"ל:

בא"ד ומיהו היינו הא דפריך וכו' ופרש"י וכו'. ר"ל ולכך כי אמרינן דאין סירכא בלא נקב מיתרצא שפיר:

בא"ד ומיהו הא דפריך רב יוסף לרבינא וכו'. ר"ל דפריך ליה דלא יועיל הסתימה היכי דניקב:

בא"ד דאי לא הוי אומא בכלל אוני לא תמצא שלא כסדרן בשמאל. נ"ל דס"ל כרש"י דלא מקרי שלא כסדרן אלא כשנסרכו שתי החיצונות ע"ג האמצעית או מתחתיה וק"ל::

רש"י בד"ה ר' יוסי כו' אין זו יבישה אלא שתיבש כ'כ כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל:

גמ' מי לא תניא כו' . והתוס' בד"ה אוכמי אוכמי הקשו מסברא מה לי רובה או מקצת כו' היינו לענין לקותא:

ברש"י בד"ה חזותא חזותא כו' דלא מיטרפא בהו כגון אדומה כו'. כדלקמן אדומה כשירה כו':

תד"ה אינקב. גבי קרום של מוח לא בעי הכי כו'. נראה דשם לא הוי גרסי עד דאינקב תתאה כגי' שלפנינו. דא"כ פשיטא דליכא למיבעי מידי דזה"ל משמע דבעינן תרוייהו. אלא דל"ג מלת עד כהכא ע"ש בהרא"ש ובר"ן דלא כמעי"ט:

תד"ה אלא. פיר"ת ל"ש וטרפה. ברא"ש הביא זאת בשם רבינו חננאל. וכ"נ להגיה בתוס' פי' ר"ח. אבל נ"ל ראיה לפרש"י דסברת רבינא עצמו משמע לדמויה לשאר שקו"ר רק דקאמר וכ"ת (ר"ל דתיפלוג על סברתי ותאמר) לשמונה כו' מ"מ תיקשי א"ה כו'. אח"ז ראיתי שכוונתי בזה לדעת הר"ן:

תד"ה אבל. באותו ענין כמו שהן שוכבות כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה אוכמי וכו׳ מה לי מקצתה. נ"ב הו׳׳ל להכריח כן משיטת ר״ת עצמו דלעיל באלא ל"ש וטרפה נמצא סותר ד"ע:

גמ' גופא אמר רבא. כה"ג בב"ק דף קי ע"ב ובב"מ דף קט ע"ב:

והלכתא מגין כדרב יוסף י"ל דאצטריך לדרב יוסף דה"א מגין כשלא ניקב כלל אבל ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה טרפה דאפושי פלוגתא לא מפשינן קמ"ל מגין כדרב יוסף דמוכח אפי' בא זה שלא כנגד זה כשר ולהפוסקים דס"ל דזה שלא כנגד זה טרפה בריאה הואיל ומרחפת תמיד צ"ל דמ"מ מהני בדיקת רב יוסף משום דכל שאין הרוח יוצא מזה לזה ש"מ רחוקים הם כ"כ שלא יזדמנו זה לזה לעולם:

גופא אמר רבא ריאה דאיגלד וכו' ואמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה וכו' נ"ל הא דהדר מייתי הך דאהינא סוקמא וכבר דקדק כן הר"ן. י"ל דאל"ה ה"א האדימה מקצתה היינו מקצת עור א' והשני' מגינה אבל כולה אין השני' מגינה כמ"ש הרא"ש גבי ב' עורות דושט קמ"ל כאהינא סומקא כשרה אפי' כל העליון חסר מגין התחתון דלא כבושט ועט"ז סי' ל"ג וא"כ ע"כ מקצתה אגוף הריאה קאי ולא אקרום א':

הני תרי בועי וכו' אבל תרי טינרי דסמיכי כשר הקשה למדן א' דמשמע בשו"ת רמ"א ס' ו' דטינרי נמי בתחלה מליא מוגלא לחה ושוב מתקשה כאבן וא"כ אי הוה שחטה אתמול הוה משכחינן תרי בועי סמיכי והוה טרפה ובין לילה נתקשה וחוזרת להכשרה. ואמרתי אין כל הבועות ראוים ליעשות טינרי ממנה ואותה שסופה להיות טינרי לא היתה טרפה מעיקרא אלא שאין אנו בקיאים ומטרפינן מספק כל תרי בועי דסמיכי וכ"כ הר"ן לקמן גבי סרכא כסדרן:

אבל כסדרן היינו רבייתיהו הקשה ר"ן א"כ כל נקב ליתכשר דלמא אי הי' הבהמה חי' הוה עולא סרכא כסדרן ותי' אה"נ אלא אין כל הנקבים ראוים לסרכא ואין אנו בקיאים ומספיקא אנו מטריפים הכל. וצע"ג לר"ג וריט"ע דמייתי תוס' דכל סרכא כסדרן אי מבצבץ טרפה. וקשה אמאי הא אי הוה ידעינן דהנקב ראוי לסרכא כסדרן הי' כשר מעיקרא אלא שאין אנו בקיאין והכא הא חזינן דהאי נקב גדל בו סרכא כסדרן רק עדיין לא נגמרה ומבצבץ ומ"מ לבסוף הי' נגמר ונסתם והי' להיות כשר מיד:

ואולי י"ל אעפ"י שאין סרכא בלא נקב שמוצא טפין טפין כפירש"י מ"מ אפשר שניקבו זה שלא כנגד זה רחוק מאוד זה מזה באופן שאין הרוח יוצא מזה לזה ולא מיטרף ומ"מ טפה יוצא בין העורות ומתגלגל ביניהם עד שמוציא נקב השני ויוצא בו. וכשמוצאים סרכא כסדרן שאינו מבצבץ ונסרך יפה תלינן שהי' באופן דלא מיטרף דאי מיטריף לא הי' כח למסתרך יפה יפה משא"כ כשמבצבץ היא סי' שהוא טרפה ומשו"ה אין לו כח להסתרך יפה וק"ל:

היינו רביתייהו עמ"ש רש"י ותוס' באונה הסרוכה לאומה דלא שייך בשמאל שלא כסדרן היינו לרב אשי דהוה ס"ל למיטרף ביני וביני דעוניניתא אבל למסקנא משכחת לי' כשנסרך לעוניניתא. גם מ"ש תוס' להכי לא נקיט רבא שבעה אונות משום דלא שייך חליף באומה לפמ"ש דחליף היינו שיש בשמאל יותר מבימין א"כ אי הוה נקיט ז' נמי הוה ניחא חליף שיש ד' בשמאל וג' בימין עם האומות:

ואמר רבא הני תרתי אוני דסריכי וכו' הא דנקט תרתי ומה חסר באמרו הני אוני דסריכי בשלמא באידך מלתא דרבא גבי בועי דאמר ג"כ הני תרתי בועי ולא קאמר סתם הני בועי דסמיכי משום דרצה לסיים חדא ומתחזי כתרתי נקט גם מתחלה בלשונו תרתי בועי אבל באוני קשה. ומה שנלע"ד בהשקפה ראשונה דרבא רצה לסיים בצד שמאל וזה נרמז בהני תרתי אוני דשם ליכא רק תרתי ולמימר דגם שם שייך שלא כסדרן והיינו מחיתוך לגב או מגב לגב או משיפולי וכדעת הפוסקים דזה מקרי שלא כסדרן ולא מקרי כסדרן כי אם מחיתוך לחיתוך. ואי הוה נקט סתם הני אוני דסמיכי הוה אמינא דבימין קאי ומראשונה לשלישית הוא דמקרי שלא כסדרן. ומזה השגה לרש"י בתרתי חדא במה שפירש רש"י שלא כסדרן מראשונה לשלישית ועוד במה דפירש רש"י בריש דבריו דאומה לא נזכר בגמרא וגם אומה מקרי אונא וא"כ גם בצד שמאל יש תלת ולא שייך תירוץ הנ"ל וא"כ קשה למה נקט רבא תרתי ולא קאמר סתם הני אוני וכו' וכן מה שפירש רש"י בסוף דבריו דרבא לרבותא נקט אוני אף שהדופן מעמידן אפ"ה אמצעית מפרקתן סותר דבריו הראשונים שכתב ששם אומה לא נזכר בגמרא דמשמע דגם אומה מקרי אונה בדברי רבא וגם בזה דברי רש"י סותרין זא"ז דמתחלה פירש רש"י שלא כסדרן ממעל לאמצעית או מתחתיה דמשמע כל שאין אמצעית מפסקתן לא מקרי שלא כסדרן אפילו מגב לגב ושוב פירש רש"י כסדרן היינו רביתייהו זו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבת זו על זו אינו מתפרקת וכו' ולשון זה ששוכבת זו על זו משמע דוקא מחיתוך לחיתוך וכן דייק הר"ן מלשון זה של רש"י כן וא"כ דברי רש"י סותרין זה את זה:

נראה דתלת דינין חלוקין בזה דאם הוא מחיתוך לחיתוך אפילו מאונה לאומה שכבר הוא חוץ למיצר החזה ואין הדופן מעמידן אפ"ה מקרי כסדרן. ומאונה לאונה במיצר החזה אפילו מגב לגב אפ"ה הדופן מעמידן שלא יתפרקו ומקרי כסדרן אבל היכא דאמצעית מפסקתן אפילו מאונה לאונה דהיינו בצד ימין אפ"ה אין הדופן מעמידן דאמצעית מפרקתן ומקרי שלא כסדרן ורש"י בכל פעם לישנא פסיקא נקט דהיכא דאמצעית מפסקת תמיד אפילו באונות מקרי שלא כסדרן והיינו רישא ומחיתוך לחיתוך אפילו חוץ למיצר החזה דהיינו מאונה לאומה מקרי כסדרן. אבל מגב לגב יש חילוק דבאונות מקרי כסדרן ומאונה לאומה מקרי שלא כסדרן:

ובזה נלע"ד לחזק סברת הטורי זהב בסי' ל"ט ס"ק ח' להטריף חלון בין אונה לאומה וכתב הט"ז שם דאפשר בדאיכא חלון כ"ע מודו ולכאורה דבריו תמוהים שהמתירים בין אונה לאומה גם זה מקרי כסדרן וא"כ למה יחמירו בחלון ואם חלון מקרי שלא כסדרן גם בין אונה לאונה יחמירו בחלון ולפי שכתבתי הסברא נותנת כן דאפילו לסברת הגאונים דחלון אסור והיינו משום שסופו להתפרק מ"מ במקום מיצר החזה הדופן מעמידן משא"כ בין אונה לאומה:

אבל לשיטת רש"י דפירש שלא כסדרן ממעל לאמצעית א"כ אדרבה רבא בצד ימין איירי או בצד שמאל ואומה בכלל דג"כ תלתא נינהו ליכא למימר כנ"ל שרבא כיון באמרו תרתי למה שכתבתי א"כ קשה למה אמר רבא תרתי ולא אמר סתם אוני דסריכי:

ונראה דרבא כיון באמרו תרתי לומר הא דטרפה שלא כסדרן היינו שלא נסרכו רק תרתי אוני אבל אם נסרכו גם לדופן וכעין שהביא הרב"י בשם הרמב"ן והביאו הפר"ח בס"ק מ"ד כשרה או משום דתלינן הסירכא בדופן או אף אם הסירכא מאונות מ"מ כיון שנסרכו לדופן לא יתפרקו ומגין הדופן והיינו דלא כהרמב"ן שהטריף בזה. ואם אמינא שלא לעשות מחלוקת בין רש"י להרמב"ן אמינא דכך פירושו שאם תרתי אוני סריכי וע"ד שכתבתי שאינו סרוך רק תרתי אוני ולא הדופן לית להו בדיקותא אבל אם סרוך גם לדופן אית להו בדיקותא דהיינו שבודקין אם יש מכה בדופן והרמב"ן שאסר במיצר החזה ובלי מכה אבל במכה לא גרע מחוץ למיצר החזה שאמרינן שהמכה תוכיח שהסירכא היא מן הדופן:

ובזה נלע"ד שרוב הפוסקים מכשירים כסדרן בלי בדיקה ולכאורה אין דברי רבא מראים כן דמדנקט רבא שלא כסדרן לית להו בדיקותא א"כ הדיוק הוא הא כסדרן אית להו בדיקה והרמב"ן נדחק בזה. ולדידי טעמם מדאמר רבא גם ההיפוך אבל כסדרן היינו רביתייהו והיה די באמרו הני תרתי אוני דסריכי להדדי שלא כסדרן לית להו בדיקותא וממילא נשמע ההיפוך אלא ודאי משום הכי פירש בהדיא היינו רביתייהו להורות דכשר בלי בדיקה אלא דתינח להאוסרים באומה אבל המתירים באומה ואוני כסדרן א"כ הוכרח רבא לפרש הטעם דלא נימא שהטעם משום חמימות ואז דוקא אומות ולכן פירש דהיינו רביתייהו שגם אומה בכלל דגם שם היינו רביתייהו וכמו שהשיב רש"י ולעולם דבעי בדיקה ונמצא להכשיר גם באומה ושלא להצריך בדיקה הוא תרתי דסתרי אהדדי דהרי לפי זה דאומה ג"כ כשרה אין הוכחה להכשיר שלא כסדרן. והיה נראה להביא ראיה דכשר בלא בדיקה שאם סירכה כסדרן בעי בדיקה אז גם ריאה הסמוכה לדופן במקום רביתא בעי בדיקה וחד טעמא אית להו דחיישינן שמא לא סתמה הסירכא את כל הנקבים וכן כתבו התוס' בהדיא בשם הלכות טרפות של רגמ"ה בד"ה היינו רביתייהו עיין באמצע הדבור ושוב חזרו וכתבו כן (דף מח ע"א) בד"ה אמר רבינא וא"כ מאי מקשה הגמרא לקמן ומי אמר ר"נ הכי והאמר ר"נ וכו' דלמא להכי קאמר הסמוכה לדופן אין חוששין דתלינן בדופן ואפילו בדיקה לא צריכה אבל העלתה צמחין חוששין ובעי בדיקה בשלמא אי אמרינן כרב שר שלום גאון דרב נחמן מכשיר אפי' לא סביך ולא סריך א"כ לא שייך בדיקה שאפילו נקב פתוח לפנינו הדופן מגין. אבל רש"י דכתב לקמן דליכא מאן דפליג על רב נחמן וא"כ רבינא לפרש בא וגם רב נחמן בעי סביך א"כ קשיא מאי רומיא דרב נחמן אדרב נחמן ואף דלרש"י סביך וסריך הכל חדא ורבינא בא רק למעוטי עצם וא"כ גם מימרא דלעיל דרב נחמן עכ"פ בסריך איירי דקאמר הסמוכה לדופן מ"מ חכתי מאי רומיא דלמא חוששין דקאמר היינו להצריכה בדיקה אלא ודאי דכל כסדרן לא בעי בדיקה דהיינו רביתייהו:

ועכ"פ צריכין אנו לפרש דברי רבא דאמר לית להו בדיקותא דמשמע לדיוקא דאי כסדרן אית להו בדיקה והרי הוכחנו שא"צ בדיקה ואף דגם גבי ב' בועי קאמר רבא לשון זה דלית להו בדיקותא. התם ג"כ לדיוקא דאם אחת ומתחזי כתרתי בעי בדיקה אי שפכי להדדי אבל ב' ממש לית להו בדיקותא דאפילו שפכי להדדי טרפה כמו שכתב הש"ך בסימן ל"ז ס"ק ד'. אמנם כוונת רבא על דרך שהתחלתי הני תרתי בועי דסריכי כלומר שסמיכי רק תרתי בועי להדדי ולא סריכי לדופן כלל לית להו בדיקותא כדמסיק לקמן אי האי מינקיב טרפה וכו' ולדיוקא קאתי שאם סריכי גם להדופן באמצע הסירכא אית להו בדיקותא דהיינו אי הבדיקה לראיה אם יש מכה בדופן תלינן בדופן והיינו לדעת הפוסקים שאם ליכא מכה בדופן טרפה אע"ג דלא מפקא זיקא ולשיטת הרז"ה דגם כי ליכא מכה בדופן בדקינן בנפיחה ואי עלתה בנפיחה תלינן בדופן גם הכא הפירוש כן:

ומעתה נבוא לפרש דברי רש"י שהתחלנו שסותרין זה את זה שמתחלה פירש ששם אומה לא נזכר בגמרא וכוונתו שגם אומה נכלל בשם אוני ור"ת הקשה על דבריו מדקאמר רבא ה' אוני אית לריאה ולא אמר שבע ומה שכתבו התוס' שאומה אין דרכה להיות חסר ויתיר וחליף. אפ"ה אכתי למה לא אמר רבא שבע וכו' ואטו הצריך רבא להיות כלם חסרים או יתירים הלא באמרו חסר או יתיר היינו במה דאפשר מנייהו להיות חסר. ולכאורה נלע"ד דלהכי לא אמר רבא שבע משום דתורת חיים פסק שאם איכא א' בשמאל וד' בימין גם רבא מכשיר והתב"ש מביא ראיה מדאמר ה' אוני ולא אמר סתם ג' אוני איכא מימין וב' משמאל ולמה כלל גם מספר כלם אלא דאם חסר כאן ויתיר כאן מותר רק שסך הכל יהי' חמש והא ודאי שאי ליכא שום אונה בשמאל וה' בימין טרפה לכ"ע שעכ"פ הצריך להיות בשמאל ואי הוה נקט שבע דהיינו ג' משמאל וד' בימין אז הוה אמינא דאי חדא בשמאל וששה בימין דהיינו דליכא בשמאל רק האומה גם כן כשר להכי אמר רבא ה' אוני תרתי משמאל שאם ליכא כלום מהני תרתי בשמאל אף דאיכא חמש בימין טרפה ולעולם שגם אומה נקרא אונה:

ויש לי להביא ראיה שגם האומה נקרא אוני מדאמר לקמן (דף מח) והיכא מקום רביתא חיתוכי דאוני. למה ליה למימר חיתוכי הוה ליה למימר והיכא מקום רביתא אוני אלא ודאי שגם האומה אוני מקרי והוצרך לתת גבול חיתוכי דאוני דלמטה באומה עצמה שוב ליכא חיתוך אמנם אם נימא שאפילו באונות עצמם למעלה גב הערוגה שלמעלה מהחיתוכין שוב אינו נקרא מקום רביתא א"כ אין זה ראיה דלהכי קאמר חיתוכי למעוטי הגב אפילו נגד האונות עצמם:

ועוד נלע"ד להביא ראיה דגם אומה בכלל אונה, מהא שהתחלתי בפתח דברי להביא ראיה דרבא דוקא אונה קאמר עכשיו מזה עצמו אוכיח ההיפך והוא מדאמר רבא תרתי אוני ולמה לא אמר סתם הני אוני דסריכי להדדי אלא נלע"ד משום דהרמב"ם בפרק ז' מה' שחיטה ששם מפרש דיני נקובה הזכיר ריאה הסמוכה לדופן. ולא הזכיר תרתי אוני דסריכי שלא כסדרן ובפרק ח' ששם מפרש דיני חסורה ושם עוסק בדין חסר ויתיר וחליף באונות שם הזכיר דיני סירכות אונה לאונה כסדרן דכשרה ושלא כסדרן דטרפה. ומזה נראה כוונתו שטעם טרפות סירכות שלא כסדרן הוא מטעם חסר וכבר ראיתי בפרי תואר שג"כ רוצה לפרש כוונת הרמב"ם כזה והיינו שכיון שסרוכה שלא כסדרן הסירכה הזאת מבטלת את האונה האמצעית שתחת הסירכה ממלאכתה ומרחיפתה והוה כאלו איננה. ובאמת שסידור דברי הרמב"ם מראים כן שמטעם חסורה אתי עלה אלא שעמד נגד סברא זו השיטה דלקמן (דף מח) דמתני דרב נחמיה ארבא ואי מטעם חסורה מה ענין לבדיקת פושרין ואולי יש לתרץ בזה מה דאמר לקמן לית להו בדיקותא לאכשורי וכוונתו שאף שאם יתיר אית להו בדיקותא מ"מ אי אפשר לאכשורי דרבא לשיטתו דיתיר טרפה] וגם רב אשי דאתקיף לקמן ג"כ מטעם נקב קאמר אי האי אינקיב וכו' והפרי תואר נדחק בזה. ועכ"פ יש סברא בשלא כסדרן למתלי הטעם משום ביטול מלאכת האונה וא"כ אי הוה אמר רבא סתם הני אוני הוה אמינא דוקא דכולהו סריכי שלא כסדרן שאז כולם בטלין ממלאכתם אבל קצתם לית לן בה להכי אמר רבא תרתי שאפילו בתרי ג"כ טרפה. אמנם הא ודאי דאי הוה אמר סתם הני אוני אז אי אפשר לפרש כי אם חדא מתרי פירושי או שכוונתו על כל האונות כלם אחד מהם לא נעדר או מיעוט אוני שתים אבל לפרש על יותר משתים ולא על כולהו אי אפשר דתפשת מרובה לא תפשת. ועל כלם אי אפשר לפרש אם אין האומה בכלל דהרי בצד שמאל לא משכחת שלא כסדרן וא"כ מסתמא על שתים כיון וגם בלא"ה גם בצד ימין אי אפשר לאשכוחי שלא כסדרן כי אם שתים החיצונים אבל אמצעית כולהו לגבי דידה כסדרן נינהו וא"כ למה הוצרך רבא לומר תרתי הא בלא"ה ליכא לאשכוחי יותר מתרתי אלא ודאי שגם אומה בכלל וזה נלע"ד כוונת התוס' שכתבו להוכיח שיטת רש"י דאל"כ לא משכחת בצד שמאל שלא כסדרן. ומה זו הוכחה ואטו רבא קאמר דאיירי בכל חלקי הריאה ודלמא רבא באמת בצד ימין קאי אלא הוא הדבר דא"כ גם בצד ימין בתרתי ברייתא הוא דמשכחת אבל אמצעיתא לא משכחת ולמה הוצרך רבא לומר תרתי אלא ודאי שגם אומה בכלל ומעתה רש"י לשיטתו דלרש"י לא מקרי שלא כסדרן כי אם ממעל לאמצעית אבל חגב לגב או חגב לחיתוך כסדרן מקרי וקמה הוכחה זו כמו נד אבל התוס' ס"ל דמגב לחתוך שלא כסדרן מקרי וא"כ משכחת בכולהו אונות שלא כסידרן והוצרך רבא לפרש תרתי אוני אבל לעולם שאין באומה בכלל. וגם בזה רש"י לשיטתו דרש"י פירש דההוא ביני וביני דסבר למטרפה בחדא וורדא איירי ובהמות דידהו לא הוה שכיח בהו וורדא וא"כ לרבא דטריף יתרת בדרי דאונא ק"ו דמטריף אי איתא וורדא שהרי אפילו למה דמסיק להכשיר בדרי דאונא אכתי הוה סבר רב אשי למטרפה לוורדא ק"ו למאן דמטריף בדרי וא"כ ליכא לאשכוחי באוני לחוד שלא כסדרן כי אם בצד ימין בשנים החיצונים וא"כ למה הוצרך רבא למימר תרתי אלא שגם אומות בכלל אבל ר"ת סובר כשיטת ר"א בתוס' ד"ה כל הני דעל אחת לא היה מסופק כלל דכולהו הכי אית להו וגם לרבא כשר אם איתא לוורדא ואדרבה אי ליתא בכלל חסר הוא וא"כ משכחת בכולהו אוני דבצד ימין שלא כסדרן כגון דסריכי לגבי וורדא דכולהו לגבי דידה שלא כסדרן נינהו והוכרח רבא לפרש תרתי ולעולם שאין האומה בכלל אוני. ונלע"ד עוד הוכחה לשיטת רש"י הנ"ל דרבא כיון בדבריו למידק מדנקט תרתי להורות דאוני בכלל דהא יש להקשות דהרי כחה דהתירא עדיף וכיון שאין סירכא בלי נקב א"כ האיסור שלא כסדרן הוא פשוט אדרבה עיקר החידוש מה שכסדרן כשר שהוא רבותא גדולה להיות פסול החוזר להכשרו וא"כ למה נקט רבא עיקר מלתיה לאיסורא אדרבה איפכא מבעיא לי לרבא למימר הני תרתי אוני דסריכין להדדי כשרה וה"מ כסדרן אבל שלא כסדרן לא. אלא הוא הדבר אשר דברתי שכוונתו למידק מה דנקט תרתי ואי הוה נקט להכשיר הוה דייקינן דתרתי הוא דכשרה הא יותר מתרתי אפילו בכסדרן אין להכשיר ואי לא הוה נקט תרתי הוה אמינא דשלא כסדרן דטרפה היינו דוקא כולהו וממילא מוכח דאומה בכלל דאל"כ לא משכחת שלא כסדרן יותר מתרתי ואכתי הוה ליה למימר כחא דהתירא ולא הוה לי' למימר כלל תרתי:

ועוד טעם לרש"י דנקט רבא מלתא דאיסור ולא כחא דהתירא שהתוס' כתבו הוכחה לדברי רש"י דאל"כ לא משכחת שלא כסדרן בשמאל ואי הוה נקט רבא עיקר מלתא בכסדרן וזה משכחת שפיר באוני לחודייהו בין בצד ימין ובין בצד שמאל לא הוה מוכח שגם אומה בכלל וא"כ אדרבה רבא לכחה דהתירא נתכוין להורות שגם אומה ואונה בכסדרן כשרה וזה מוכח השתא דנקט עיקר מלתא בשלא כסדרן. ונחזור למה שהתחלנו שרש"י פירש מתחלה ששם אומה לא נזכר בגמרא ואח"כ פירש רש"י בעצמו דרבא נקט אוני לרבותא:

ונראה דגם רש"י מודה לדברי ר"ת דאומה לא מקרי אונה וראיה לדבר מדברי רבא דלקמן דאמר חמשה אוני ולא אמר שבע אלא אכתי בכל הש"ס לא שמענו שם אומה רק מדברי רבא דלקמן הוא שנתחדש לנו שאומה לא מקרי אונה וא"כ אם היה כוונת רבא בדוקא למימר דוקא אונה היה לו להקדים הך מימרא דלקמן להך מימרא דהכא כדי שנדע כוונתו משא"כ השתא שהקדים הך מימרא הלא אתי למטעי ולמימר שגם אומה בכלל אלא ודאי שהאמת כן הוא אלא דקשיא כיון שבאמת כוונתו גם על האומה היה לו לפרש בהדיא אומה ולהכי פירש רש"י דנקט אוני לרבותא:

ומעתה נלע"ד להוכיח כדברי רש"י דלכאורה קשיא לן סידור דברי רבא מתחלה מימרא דאמימר משמי' דרבא שאין מקיפין בבועי ואח"כ מימרא דרבא בסירכא כסדרן ושלא כסדרן ואח"כ שוב מימרא דרבא בבועי דסמיכי ושוב מימרא דרבא באונות חסר ויתיר וקשה למה הכניס דין סירכא באונות באמצע דיני הבועי והוה ליה למסמך מימרא דבועי דסמיכי למימרא ראשונה דאין מקיפין בבועי ושוב הוה ליה להסמיך דיני דאונות דהיינו אוני דסריכי וחמש אונות אלא ודאי דאז הוה אמינא דהנך מימרא דאוני שייכי להדדי ורבא דנקט חמש אוני לפרושי מימרא ראשונה אתי דקאמר אוני דסריכי כסדרן כשרה ועל זה בא הוא בעצמו לפרש דבריו דחמש אוני אית לריאה והנך הוא דכשרים כסדרם ולא האומות לכן הפסיק ביניהם במימרא דבועי דסמיכי למימר דהך מימרא דחמש אונות לא שייך להא דאוני דסריכי אהדדי ולשיטת התוס' נלע"ד לתרץ מה דנקט רבא להך מלתא באמצע דיני דבועי משום דכבר כתבתי ודקדקתי שרבא כיון בדבריו דנקט כחא דאיסורא ולא נקט כחא דהתירא משום דרצה לדייק תרתי אוני וכו' והוכחתי מזה סברת רש"י ואמנם גם בזה רש"י ותוספות לשיטתייהו דלדעת רש"י לא משכחת שלא כסדרן כי אם ממעל לאמצעית וא"כ כולהו כסדרן נינהו וטפי נינהו כסדרן משלא כסדרן ופשיטא דהוה ליה לרבא למימר מלתא דשכיח טפי דהיינו כסדרן ולשיטת התוס' נהפוך הוא דלא משכחת כסדרן רק מחיתוך לחיתוך אבל מחיתוך לגב או מגב לגב הכל שלא כסדרן וא"כ לכך נקט רבא שלא כסדרן דהוא שכיח טפי אלא דקשיא לשיטת התוס' שהרי רבא מתלמידי רב נחמן הוא ולדעת התוספות מכשיר רב נחמן אפילו נקב בגב האונה אפילו בלא סירכא משום סתימת הדופן וא"כ מגב לגב כשר. ואפילו מחיתוך לגב ראוי להכשיר דהרי הר"ן כתב לקמן בדברי רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין שהטעם משום ס"ס ספק מן הדופן את"ל מן הריאה שמא לא ניקבה א"כ גם כאן ספק שמא מן הגב והדופן מגין ואת"ל מחיתוך שמא לא ניקבה:

ואין לומר דהתוס' לשיטתייהו דס"ל שטעם הסירכא משום שעתיד להתפרק וינקוב וא"כ אפילו בגב מי יודע בהתפרקה ותקרע הריאה בכח אולי יהיה קרע גדול עד החיתוך ולא יועיל סתימת הדופן דלפי זה סירכא גרע מנקב וא"כ מאי מקשה לקמן ומי אמר ר"נ הכי. ומאי קושיא עד כאן לא מכשיר רב נחמן אלא בנקב ולא בסירכא אלא דהא לא קשיא דעד כאן לא אמינא דסירכא גרע מנקב מפולש אלא שלא כסדרן שעומד להתפרק אבל ריאה הסמוכה לדופן קודם דמשני דמיירי שלא במקום רביתא א"כ היינו רביתא ולא יתפרק כלל ושפיר רמי דרב נחמן:

ובזה אמרתי לתרץ קושיית התוס' שהקשו על רש"י דפירש אין סרכא בלי נקב א"כ הך קושיא דמקשה רב יוסף לרבינא אי לא סביך מאי טרפה וכו' ה"נ הוה מצי להקשות על רבא דמכשר תרי אוני דסמיכי כסדרן וכו'. ואמרתי לתרץ דהנה לקמן משני אהך קושיא דרב יוסף לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה וכתבו התוס' ה"נ ה"מ למימר למעוטי שלא במקום רביתייהו ואמרתי דלא הוה מצי לשנויי דעכשיו דחזינן דמכשיר בדופן סותמתה והנה הר"ן כתב דבאמת טרפה אין לו תקנה וכל נקב שמקבל סתימה לא היה טרפה מעולם כיון שיכול לקבל הכופה אלא שיש נקבים שאינם מקבלים סתימה לעולם ואנן לא בקיאינן ולכן מטרפינן כל נקובי עד דחזינן שנסרכו כסדרן או לדופן במקום רביתיה והקשה בתב"ש ס"ק ט"ו א"כ שלא כסדרן עכ"פ חזינן שהך נקב מקבל סתימה אמאי טרפה ואיהו הוא דנתקשה רק מחיתוך לחיתוך ממעל לאמצעית ואני מתקשה אף מגב אי אמרינן דאפילו בגרמא מהני וגם אי אמרינן כדעת הרמב"ם דלא נתן גבול לחלק בין חוט שמנקתיה מהחזרה לומר שמשם ואילך נקרא הזה ולדעת הרמב"ם אין חילוק וא"כ לפי זה כל מה שכנגד האומות סותם וא"כ לא משכחת שלא כסדרן שיהיה טרפה כי אם מקמא מגואי וא"כ יהיה מלתא דרבא תמיה שאסר כל שלא כסדרן אבל התבו"ש תירץ ואומר דחיישינן שתתפרק ואז ינקוב ואולי אותו נקב לא יקבל סתימה. ואומר אני אם החשש שעתיד להתפרק א"כ לא שייך למימר זה פסול החוזר להכשרו למעוטי שלא כסדרן דהרי אפילו אם פסול זה היה חוזר להכשרו אכתי היה פסול מחדש מטעם שעתיד להתפרק ולהנקב. ומעתה קושיא אחת של התוס' מתורצת בירך חבירתה דלעיל בדברי רבא הוה אמרינן שאין פסול סירכא כלל מטעם דעתיד להתפרק רק מטעם הנקב שהיה בו שאין סירכא בלי נקב וא"כ לא הוה יכול להקשות ממה ששנינו זה פסול שחוזר להכשרו דהיה יכול לתרץ למעוטי שלא כסדרן אבל עכשיו שזכינו שדופן מגין וא"כ היא גופה קשיא למה שלא כסדרן טרפה הא חזינן שמקבל סתימה אפילו מגב לבב הא יכול להיות סבוך לדופן וצריך לומר כמ"ש התב"ש שעתיד להתפרק וא"כ נסתר התירוץ דאתי למעוטי שלא כסדרן שזה אין צריך למעוטי שהרי נפסל מחדש ומקשה שפיר למעוטי מאי:

והנה המרדכי כתב בשם ר"ח והגאונים דלא אמרינן ריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשרה כי אם כשאין שם שחין או בועות אבל אם יש בועות שם טרפה ועיין בש"ך סי' ל"ז ס"ק ב' שכתב ג"כ דלא אמרו דופן מגין כי אם על חלקת הריאה ולא אם יש בועה. ומעתה יש לומר דלכן אמר רבא דין סירכא שלא כסדרן בין דיני בועות משום דשלא כסדרן לאו בכל מקום טרפה שהרי בגב יש להכשיר משום הגנת הדופן אלא דאעפ"כ נ"מ במה שהוא שלא כסדרן שאם יש שם ביעה ואז אין הדופן מגין וטרפה משום שלא כסדרן אבל כסדרן מחיתוך לחיתוך אפילו מבועה כשר ומזה הראיה למ"ש הט"ז בסימן ל"ז ס"ק ג' ולהכי כלל רבא דין סירכות הללו באמצע בבי דבועה למימר שאפילו מתוך הבועה כשר כסדרן:

והנה לפי מה שכתבתי דלשיטת התוס' להכי כלל רבא דין זה באמצעי דיני דבועה משום דשלא כסדרן דטרפה היינו דוקא במקום בועה ואז אין הדופן מגין וכדעת הגאונים שהביא המרדכי והנה לכאורה אמרתי טעם לדברי הגאונים והוכחה לסברא זאת למאן דס"ל אין סירכא בלא נקב א"כ למה הוצרך רב נחמן לעשות מימרא בפ"ע דריאה שניקבה ודופן סותמתה לעיל במימריה דיליה דאמר העלתה צמחים חוששין לה הוה ליה לסיים ואם הוא במקום רביתא אין חוששין והוה ידעינן שדופן מגין אפילו בנקב שהרי אין סירכא בלא נקב. אלא ודאי דבהעלתה צמחים באמת לא מהני סתימת הדופן וכדעת הגאונים והא דהקשה דרב נחמן אדרב נחמן ולא משני כאן בהעלתה צמחים דבר זה באמת הקשה ראב"י שם במרדכי והתב"ש תירץ שעיקר הקושיא מראשית מימרא דרב נחמן דאמר ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין ועל זה הקשה למה ניחוש הרי אפילו ניקבה אמר רב נחמן הדופן סותם:

והנה התוס' (בדף מח) בד"ה אמר רבינא כתבו הוכחה דרבינא פליג מדפריך רב יוסף לרבינא ולא לרב נחמן משמע לרב נחמן לא בעי לא סביך ולא סריך. והנה הדברים תמוהין דלמא לכך לא הקשה על ר"נ משום דאיכא למימר דלא בעי לא סביך ולא סריך עד ששמע שפירש רבינא דבריו. ועיין במהרש"א שכתב שאם רבינא בא לפרש מכלל שאף בלי דברי רבינא שמעינן עכ"פ דרב נחמן בעי סריך והדברים סתומים מאד ואיך שמעינן זה:

ואמרתי לפרש דהא יש להקשות אם רבינא לפרש בא א"כ רב נחמן עצמו איך סתם דבריו בסתם ודופן סותמו ומי יודע לבוא על מים עמוקים שבלב איש שכוונתו דוקא סביך וצריך לומר שרב נחמן סמך עצמו שיבינו מדעשה מזה מימרא בפ"ע ולא סיים דבר זה במימרא ראשונה העלתה צמחים וכו' ואם הוא במקום רביתא אין חוששין אלא ודאי דשם מיירי בסריך ולא מהני סתימת הדופן ולכך עשה מזה מימרא בפ"ע אלא דאכתי איך סמך על זה ודלמא נימא איפכא דלעיל עכ"פ בסריך מיירי וכדאמר הסמוכה לדופן ורב נחמן אפילו סריך לא בעי ולהכי עשה מימרא בפ"ע אלא ודאי שזה אינו שום הוה אמינא לטעות בו להתיר בלי סרוך וכיון שאין זה שום הוה אמינא א"כ למה לא הקשה רב יוסף לעיל אלא ודאי שבאמת רבינא בא לחלוק ורב נחמן לא סביך ולא סריך בעי זה שאמרתי בכוונת התוס' ולפי מ"ש לעיל שהתוס' ס"ל כסברת הגאונים א"כ בלא"ה לא הוה יכול רב נחמן להתיר בהעלתה צמחים אפילו במקום רביתא א"כ נסתר דבר זה:

אמנם נלע"ד דבאמת רב שר שלום גאון בשיטת רש"י קאי וגם בלא"ה מוכח דרב שר שלום גאון קאי בשיטת רש"י דהרי יש להקשות אף דכתבו התוס' לשיטת רב שר שלום שרבינא זה אינו רבינא שהוא בתרא אכתי קשה אף אם קדמון הוא מ"מ מנ"ל לרב שר שלום לפסוק כרב נחמן לקולא ולא כרבינא להחמיר. ונלע"ד שמוכח שהלכה כרבינא דהנה רש"י כתב דרבא דנקט אוני משום דעיקר מלתא דשלא כסדרן טרפה באוני איצטריך דאע"ג דאי הוה סריכי בדופן הוה כשרה אשמעינן רבא דהתם הדופן מעמידן אבל שלא כסדרן אמצעית מפרקתן ואין דוחק הדופן מהני בזה אבל באומה לא איצטריך למימר כיון שברוחב החלל עומדים מי יחזיק שלא יתפרקו. והנה הקשיתי הרי רבא בסריכי מיירי דאמר דסריכי שלא כסדרן וזה אפילו סרוכה לדופן אין הדופן מעמידה כדמוקי רבינא דדוקא סביך בעינן ובשלמא רש"י לשיטתו שפירש דברי רבינא הוא למעוטי גרמא אבל סביך וסריך לרש"י חדא נינהו. אבל אני שאומר אני שרב שר שלום קאי בשיטת רש"י קשה כיון דרבא עיקר מלתיה להשמיענו שאפילו במה שדופן מהני לא מהצי באמצעית מפסקתן א"כ למה אמר דינו בסריכי דזה אפילו בדופן לא מהני והוה ליה למימר בסביכי אלא ודאי איפכא דרבא לדיוקא אתי להודיעך כחא דהתירא שכסדרן כשרה וא"כ הוה ליה למימר אומה לרבותא אלא ודאי דרבא פליג על רבינא וסובר דדופן מהני אפילו בסריך ולא סביך וכיון דרבא פליג על רבינא ורבינא זה אינו רבינא האחרון הלכתא כרבא דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך. ובזה ניחא פסק הרא"ש שפסק בשם רב שר שלום להתיר בסריך אפילו לא סביך ומסיים שם דרב נחמן מתיר אפילו בלא סריך וא"כ היא גופה קשיא למה בעי רב שר שלום סריך אלא הוא הדבר אשר דברתי דעד כאן לא פסק רב שר שלום כרב נחמן נגד רבינא אלא במה שרבא מסייעו ומדברי רבא אין לנו הוכחה אלא להתיר סריך אבל בלא סריך לא איירי רבא ובזה דברי הטור נכונים ולא כפר"ח שכתב בס"ק שהטור לא עמד על כוונת דברי אביו:

ולפי זה דרב שר שלום על כרחך בשיטת רש"י קאי א"כ נסתר הוכחת התוספות דרבינא פליג שהתוס' הוכיחו דאי רבינא לפרש בא כדרמי דרב נחמן אדרב נחמן הוה ליה לשנויי הא דסביך והא דלא סביך. והנה כבר עמד על זה הפר"ח איך הוה מצי לתרץ נגד האמת דהרי באמת אפילו סביך בעינן במקום רביתא. ואני אמרתי שאין כוונת התוספות דהוה ליה לשנויי אידי ואידי שלא במקום רביתא אלא כוונת התוס' דלמה לו לחלק בין מקום רביתא ללאו מקום רביתא הוה ליה לשנויי אידי ואידי במקום רביתא וכאן דסביך וכאן דלא סביך. והנה רש"י פירש לעיל דרבא נקט אוני משום דעיקר מלתא דאיצטריך לאשמעינן שאין הדופן מעמידו ועל זה הקשיתי אפכא מסתברא על כרחך רבא לדיוקא קאתי עיקר מלתא דכסדרן כשרה דלענין לאסור שלא כסדרן שלא נימא דוחק הדופן מעמידו דבר זה שמענו כבר מדברי רבא כאן דאמר אי ליכא ריעותא מחמת ריאה היא וא"כ דוחק הדופן לא מהני בסריך לדופן שאין שם דבר שיפסקן ק"ו דלא מהני שלא כסדרן דאמצעית מפרקתן אלא דהא לא קשיא דהרי שלא במקום רביתא איירי כאן ולהכי לא מהני דוחק הדופן אבל במקום רביתא הוה אמינא דמהני דוחק הדופן אפילו סריכי שלא כסדרן ולפי זה אי הוה מוקמינן אידי ואידי במקום רביתא וכאן דסביך וכאן דסריך ולא סביך א"כ גם מלתא דרב נחמן דריאה הסמוכה איירי במקום רביתא ועל זה קאי רבא ואמר ואי לאו מחמת ריאה וטרפה וא"כ לא פליג רבא על רבינא וא"כ אם אין הדופן מהני במקום רביתא בסריך לדופן ק"ו דלא מהני שלא כסדרן וא"כ אייתר מימרא דרבא לעיל ולהכי לא הוה אפשר ליה לשנויי אידי ואידי במקום רביתא ונסתר הוכחת התוס' דרבינא פליג:

ומה שכתבתי שלדעת הרמב"ם סירכא שלא כסדרן מטעם חסורה שאותה אונה שהסירכא עולה ממעל עליה או מתחתיה אינה יכולה לרחף והוה כאלו איננה. והנה לקמן (דף מח) אנן אדרבא מתנינן לה דאמר רבא הני תרתי אוני דריאה דסריכי להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי ר' נחמיה בדק להו בפשורי מתקיף וכו' משמע דמשום נקובה טרפה ודקדקתי מה דאמר לאכשורי ודי באמרו ליה להו בדיקותא ולעיל בריש סוגיין באמת אמר סתמא לית להו בדיקותא ונראה דאי מטעם חסורה ודאי דלית לה בדיקה דמה בכך שלא תבצבץ זה רק ראיה שלא ניקבה. אמנם אי איכא אונות יתירות בדרי דאוני ונסרכו שלא כסדרן דמטעם חסורה אין לאסרה דדל הנהו אפילו הכי נשארו מספר האונות במנין אלא דאכתי חשש נקב יש ולענין נקב שייך בדיקה אלא דלרבא בזה בלא"ה טרפה דהרי רבא אמר יתיר טרפה אפילו בדרי דאוני וא"כ כך הם דברי רבא דלית להו בדיקותא לאכשורי דודאי יש להו בדיקה לברר שלא ניקבו אלא דלאכשורי אי אפשר דממ"נ אי ליכא יתירתא הרי הוא חסר וכדעת הרמב"ם ואי איכא יתירי בלא"ה טרפה. ועכ"פ יוצא מדברי רבא דלענין נקב יש בדיקה וא"כ לדידן דמכשרינן יתרת בדרי דאוני שפיר מתכשיר בבדיקה אם היתרת סרוכות שלא כסדרן. ועל זה בא ר' נחמיה להחמיר שאותו בדיקה צריכא דוקא בפושרין ולא בנפיחה בלחוד ורב אשי פליג אשניהם ואומר שעכ"פ נקב יש ואי האי נקיב טרפה וכו' ומזה נסתר מה שכתב הרא"ש שהביאו המקילים סעד לדבריהם להשיג על פירוש רש"י דלפירוש רש"י הוה ליה למימר אתון מתניתא לה לחומרא אנן אדרבא מתנינן לקולא דלדידיה ג"כ לאו לקולא היא דכבר נפיק לן מדברי רבא בעצמו שיש בדיקה לענין נקב אלא כרבא לשיטתו דמחמיר ביתרת ומינה דלדידן דלא קיי"ל כרבא ביתרת אית לה בדיקה ובא רבי נחמיה או להחמיר דבעינן פושרין או לפרש דהך בדיקה היינו בפושרין:

(מו ב תוספות) אלא וכו' ובה"ג של ר' תם.—ענין זה מבואר בס' התרומה סי' יג, שכן נמצא בפסקי הלכות שנכתבו בהלכות גדולות של ר' יעקב ב"ר מאיר, אבל ה"ג עצמו הוא מכשיר, כמבואר למטה.

(שם) ור' יעקב ב"ר אבין היה מודה.—שם חכם כזה לא נודע לנו^*עי' בערוך ע' פרקד א', שהביא את ר' יעקב ב"ר משה ב"ר אבין מן נרבונה.. אלא שמצאתי באור זרוע ח"א סי' תי"א בדין שלפנינו שכתב: "וכן ה"ג ור' יצחק אלפס זצ"ל מכשירין וכן היה מורה ר' אליעזר בר' נתן זצ"ל". ולמטה נבאר, שמחבר תוס' חולין שלפנינו היה אחר בעל או"ז וגם שאב ממנו. ולפ"ז ברור לי, שיש להגיה כאן: "ור' אליעזר בר' נתן היה מורה כן".

(שם) ד"ה אבל וכו' והרבה תמיה ר' יהודה על קבלת ר"ח וכו'.—צ"ל: ר' יצחק (במקום "ר' יהודה"), שכן באו"ז שם מבואר זה על שם ר' יצחק בר' שמואל, וידוע שהוא המכונה "ר"י הזקן" וסתם "ר"י" שבתוס'.

כאהינא סומקא. שנשארת בקרום התחתון והיא כתמרה אדומה: דאוושא. כשנופחין אותה משמעת קול כאילו רוח יוצא ממנה: ה''ג אי ידעינן מהיכא אוושא מותבינן עלה גדפא או גילא או רוקא. מושיבין על אותו מקום כנף פלומ''ה בלע''ז: גילא. קש: אי מבצבצא. ההיא רוקא מחמת הנפיחה בידוע שיש שם נקב שהרוח יוצא משם: טרפה. משום ריאה שנקבה: ואי לא. ידעינן מהיכא אוושא פעמים שאין יכול להבחין לשמיעת האוזן מהיכן קול זה נשמע: מייתינן משיכלתא. קוניי''א בלעז: דמיא פשורי ומותבינן. לכולה ריאה לתוכה שכל מקום שיש בה נקב יבצבצו המים: דכווצן לה. והנקב נסתם ואין זו בדיקה יפה: דמטרשי לה. מקשין אותה כאבן ואם אין שם נקב בקרום העליון ויש נקב בתחתון מתקרע העליון מחמת שהוא קלוש ומים הקרים מותחין אותה כשמתקשה שקורין דייר''ש: תתאה אינקיב. והרוח יוצא מבפנים דרך הנקב ואינו יכול לצאת חוץ מפני קרום העליון שמגין ונכנס הרוח לבין ב' הקרומים לפיכך היא משמעת קול: שהאדימה. שנקוטר''א: מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים. קטנים כגון צפרדעים ודומה להם שעורן רך חוץ משמונה שרצים שעורן קשה אינו חייב עליהן בשבת משום חובל עד שתצא מהם טיפת דם ואע''פ שנצרר הדם והאדים עורן מבחוץ אין זה לקותא דמתוך שעורן רך הוא ממהר להאדים וה''נ ממהר להאדים ואמאי חשבת ליה נקב: וכ''ת לשמונה שרצים מדמינן לה. דתנא בהו בפ' ח' שרצים (שבת קז:): נצרר הדם. ונאסף במקום אחד דהיינו האדים העור מבחוץ אף על פי שלא יצא וקרי ליה התם חבורה שאינה חוזרת דכיון שהאדים העור מבחוץ בידוע שנקרע העור מפנים וסופו לינקב ולצאת והכא נמי להאי קרום דריאה חשבת ליה כעור גמור והכי מפרש התם דבהנך דאית להו עור הויא חבלה ובהנך דלית להו עור לא חשיבא חבלה הך צרירת דם והך מתניתא קמייתא לא ידענא היכא תניא: אלא לא שנא. דבין כולה ובין מקצתה כשירה כדאמר לקמן (דף מז:) אדומה כשרה מדר' נתן: הכא נמי לא שנא ל''ג: איזו היא יבשה. לגבי מומי בכור קאי: רבי יוסי בן המשולם אומר. ואע''פ שאין מוציאה דם אין זו יבשה עד שתיבש כל כך שתהא נפרכת בצפורן: רוח ואויר מבאיש ומקלקל את המכה: ה''ג הכא כיון דלא שליט בה אוירא הדרא בריא: גילדי גילדי. קליפות קליפות קרושט''ת בלעז כעין מכות מלנ''ש: אוכמי אוכמי. טיי''ש בלעז שחורות: חזותא חזותא. גוונים גוונים ודוקא הנך גוונים דלא מיטרפא בהו כגון אדומה ירוקה והנך דלקמן בהלכות: אין מקיפין בבועי. בועה שניקבה בריאה היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא דליכא למיתלייה בטבחא ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה אין מביאין בועה אחרת להקיף ולקרב אצלה ולנוקבה ולראות אם מראה הנקבים שוים כדאמרינן לקמן בפירקין (דף נ.) מקיפין בריאה דה''מ ריאה אבל כיון שנעשית בה בועה אין מראה ניכר בה שעשוי להשתנות כל שעה ושמא מראה אחר היה לו ונשתנה לשון מקיפין מקרבין זו לזו כמו אין מקיפין שתי חביות דמסכת ביצה (דף לב:): לית להו בדיקותא. שסירכא זו מחמת נקב היא באה שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה כמין גלייר''א ויוצא מעט מעט דרך הנקב נקפה ונעשה קרום כך מצאתי בתשובת הגאונים ואע''פ שהוא סותם הנקב ואין מוציא רוח הא אמרן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום שסופו ליסתר: שלא כסדרן. כגון שתים החיצונות נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתיה: היינו רביתייהו. זו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק אבל כשהן שלא כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והקרום מתפרק ונסתר וכן הלכה דליכא מאן דפליג עליה ואונה הסרוכה באומא והיא אצלה מעשה בא לידי ושאלתי את פי רבינו יעקב בר רבי יקר והתירה לי לאכול ויש שאוסרין והוא אמר לי טעמו וטעמם. האוסרין אומרים הרי נקב יש ולא מצאנו שהותר אלא באוני כדאמר רבא אבל כסדרן היינו רביתייהו אבל אומי לא קאמר וטעמא דאוני משום שעומדין במיצר החזה ומתחממות והדרא בריא ותדע שהרי בריאה הסמוכה לדופן באוני כשרה ובאומא טרפה כדלקמן (דף מח.) וטעם מורי לא מצינו אומא בגמרא ורבא לא אמר טעמו משום חום דהא בכל הריאה אמרן לעיל דלא שלט בה אוירא ורבא פי' טעמו משום דהיינו רביתייהו כלומר כך הן גדילות זו עם זו ואין מתפרקות זו מזו הלכך ל''ש אוני ול''ש אומא ורבא דנקט אוני משום דעיקר מילתיה דאורי לן דשלא כסדרן טרפה ואע''ג דאי הויא סריכי אוני בדופן הוי כשרה כדאמרינן לקמן (דף מח.) אשמעינן רבא דהתם היינו טעמא דכיון שהחלל צר הן שוכבות תמיד אצל הדופן ואינן מתפרקות ממנו זו מזו אבל דשלא כסדרן מתפרקות הן שהרי אמצעית מפרקתן ולא תימא דוחק הדופן מעמידן שלא יתפרקו זו מזו אבל באונא ואומא שלא כסדרן לא איצטריכא לן לאורויי דכיון דברוחב החלל הן עומדות מי יחזיק בה שלא יתפרקו וסייג מצאתי לדבריו בתשובת הגאונים וניכרים דברי אמת ועינוניתא דוורדא כל היכא דסבכא טריפה דכולהי לגבה דידה שלא כסדרן נינהו:

אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה מאי. לעיל (דף מה.) גבי קרום של מוח לא בעי הכי דפשיטא דעילאה מגין שהוא עב וחזק: והלכתא מגין כדרב יוסף כו'. בכל דוכתי (לקמן צג:) קי''ל כרבינא לקולא ולא הוצרך לפסוק כאן אלא משום דבעי לאתויי דרב יוסף: אלא לא שנא. פירש ר''ח לא שנא וטרפה ולפירושו הא דאמר לקמן אדומה כשרה מדר' נתן צריך לומר היינו כשמתלבנת ע''י נפיחה וכן משמע מתוך הלכות טרפות דרבינו גרשום ובה''ג. של רבינו תם ובקונטרס פירש לא שנא וכשרה כדלקמן וכן פסק בה''ג ורב אלפס ורבינו יעקב בר רבי אבין היה מודה: אוכמי אוכמי. .. פירש בקונטרס טיי''ש שיש בה מראות שחורות והא דאמרינן בסמוך כדיותא טרפה יש לפרש דהינו כשרובה כך ומעשה בא לפני רבינו תם והכשיר כשלא היתה רובה שחורה אבל תימה דכיון דאמר לקמן (דף מז:) דטרפה משום דשחור אדום הוא אלא שלקה א''כ מה לי רובה מה לי מקצתה כיון דע''י לקותא היא ונראה לפרש דאוכמא דהכא היינו כי כוחלא דאמר לקמן (שם) דכשרה וכן פירש בהלכות גדולות של ר''ת: אין מקיפין בבועי. כשניקבה היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא כדפירש בקונטרס דאי לא ניקבה כשרה בר מהיכא דאיכא תרי בועי דסמיכי להדדי כדבסמוך: אבל כסדרן היינו רביתייהו. נראה לי כסדרן דוקא באותו ענין כמו שהן שוכבות זו אצל זו אבל אם הם שוכבות זו על זו אע''פ שהם סמוכות זו לזו טרפה דאין זה כסדרן ועוד כתוב בערוך בשם ר''ח כסדרן קבלה רב מפי רב אפילו סריכן תרי אוני באמצע ועיקרן מפרקי מהדדי טרפה וכ''ש אם דבוקות זו ע''ג זו הראשונה עם השניה או השניה עם השלישית דודאי טרפה ורבותינו הגאונים כתבו כיון דחדא סירכא על גבי חברתה היא רביתא ולא איכפת לן בההיא סירכא והרבה תמיה רבינו יהודה על קבלת ר''ח וכתב שלא מצא בכל הלכות טרפות של רבותינו שראה שום חילוק בין מיפרקי מעיקרן ללא מיפרקי: היינו רביתייהו. על פירוש הקונטרס דפירש דהסירכא מחמת נקב היא באה קשה לר''י דאמאי כסדרן כשרה נהי דאינה נמשכת לכאן ולכאן לא יהא אלא קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום אע''פ שאין הקרום דבוק למקום אחר ואי הוה אמרינן הא

דף מו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד