חולין מה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - א

רבי זירא: אתייקורי הוא דמתייקרו בי. הם מתכבדים בנוכחותי בסעודתם, ואין זו מתנה עבורי, אלא הנאה עבורם.

אמר רב יהודה אמר רב: ניקבה הגרגרת מסביב להיקפה בנקבים רבים ודקים כנפה - מצטרפים הנקבים שמסביב לגרגרת לרובא. שאומדים אותם, שאילו היו מחוברין יחד היה נפסק רובא של הגרגרת, ואז הבהמה טרפה.

מתיב רב ירמיה: אמאי בעית צירוף נקבים דקים בשיעור של פסיקת רוב הגרגרת? והרי נהי דפסוקת הגרגרת שיעורה הוא בפסיקת רוב הגרגרת, הא איכא נמי טרפות כתוצאה ממה שחסרה הגרגרת, ששנינו לקמן [נד א] שאם ניקבה הגרגרת וחסר בה כשיעור איסר הרי היא טרפה. ואם כן, תיקשי אמאי לא מצרפינן לכל הנקבים הדקים לשיעור אחד של איסר, ותהיה הבהמה טרפה אפילו אם אין הנקבים הדקים מצטרפים לשיעור של חסרון, ממא ששנינו לגבי טומאת אהל המת, שאם היתה שדרה או גולגולת שלימה של מת הרי היא מטמאה באהל המת, ואם חסרו השדרה או הגולגלת [בשיעור המתבאר במסכת אהלות פרק ב משנה ג] אין הם מטמאים באהל אלא רק במגע ובמשא.

דתנן התם: כמה הוא חסרון בשדרה, שאז לא תטמא השדרה של המת באהל? - בית שמאי אומרים אם ניטלו שתי חוליות. ובית הלל אומרים אפילו אם ניטלה חוליה אחת.

ובגולגולת - בית שמאי אומרים: אם חסרה הגולגולת כמלוא רוחב הנקב שנוצר על ידי מקדח, שינטל מן החי, וימות.

והיינו, דאמרי בית הלל, שאם חסרה הגולגולת חסרון בשיעור כזה שאילו היה החסרון מחיים היא היתה מתה כתוצאה מהחסרון הזה, הרי אין הגולגולת החסרה בשעור שכזה מטמאה באוהל המת.

וקאמרינן במסכת בכורות מהו השיעור של "כדי שינטל מן החי וימות"? - כמלוא מקדח של רופאים!

ותני עלה התם, ובגולגולת שיש בה נקב אחד ארוך, אפילו יש בה נקבים קטנים הרבה, הרי הם מצטרפים לשיעור של "מלא מקדח", ולא אמרינן כיון שהם נקבים קטנים צריך שיצטרפו לשיעור יותר גדול, אלא דיינו בהצטרפותם לשיעור הרגיל של מלוא מקדח.

אלמא, כיון דשיעורה של החסרון הוא מלא מקדח, למלא מקדח מצטרפין, הם מצטרפין לשיעור זה ואין צורך להצטרף לשיעור יותר גדול בגלל קטנותם. ואם כן, הכא נמי, כיון דשיעוריה של נקב של הגרגרת המטריף הוא כאיסר, הרי אם יש נקבים קטנים ודקים, לכאיסר מצטרפין, ולא בעינן שיצטרפו לפסיקה של רוב הגרגרת!?

ומתרצינן: יש חילוק בין שני סוגי נקבים. יש נקבים שהם רק בצורת חתך, שאותו מקום שבו הנקב הוא חתוך, אך לא חסר דבר מחמת הנקב, ויש נקבים שהם בצורה של חסרון, כיון שחסר מהמקום הרי הוא מנוקב.

ולמקשה אישתמיטתיה הא דאמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: נקבים שיש בהן חסרון אכן מצטרפין לכאיסר, שהוא שיעור החסרון בגרגרת המטריף אותה.

ונקבים שאין בהן חסרון, אלא הם רק חתכים, מצטרפין לרובא של פסיקת הגרגרת, ששיעור חיתוך הגרגרת כדי להטריף הוא חיתוך או חתכים מצטרפים ברוב היקפה של הגרגרת.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: ניטלה הימנה, מהגרגרת, רצועה ארוכה, מצטרפת אותה הרצועה לכאיסר. והיינו, שאם נעגל את הרצועה יהיה בה שיעור של איסר, הרי היא חסרון בגרגרת, המטריף.

בעא מיניה רבי יצחק בר נחמני מרבי יהושע בן לוי: ניקבה הגרגרת של הבהמה בנקבים דקים ורבים כנפה, מהו?

אמר ליה רבי יהושע בן לוי: הרי אמרו, נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר, ושאין בהן חסרון מצטרפין לרובא, וכדמפרשינן לה.

והוינן בה: בעופא - מאי? בעוף השיעור של נקב הוא פחות משיעור של כאיסר, ואם כן כמה הוא השיעור של צירוף הנקבים הדקים שבגרגרת העוף?

אמר רבי יצחק בר נחמני: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי אלעזר: מקפלו לעור שיש בו נקבים כנפה, על ידי שחותך אותו מלמטה ומצידי הנקבים, ומניחו לעור המנוקב כנפה, על פי הקנה. אם חופה העור שיש בו הנקבים את רוב חלל הקנה, טרפה. ואם לאו, כשרה.

והיינו, שהמדידה נעשית בכל שטח העור שיש בו נקבים, שאין מודדים רק את הנקבים עצמם אלא מצרפין לנקבים גם את כל שטח העור שבין הנקבים, ורואים אם כל העור המנוקב יכול לכסות את פי הקנה.

ומה שמשערים את הנקבים בצירוף העור של נקב הוא משום שהנקבים הם רבים וסמוכים זה לזה כנפה, ונחשב כל העור כאילו הוא נקב.

אמר רב פפא: וסימניך, נפיא.

והיינו, זה יהיה לך סימן, שאין משערים כאן לא בכאיסר ולא בצירוף הנקבים לרובא, אלא שמחפים את חלל הקנה בעור המנוקב, ומשערים אם העור המנוקב מכסה את רוב חלל הקנה.

והסימן יהיה נפה, העשויה מעור זנבות הסוס, והמכסה את עוגל הנפה.

נפחתה הגרגרת כדלת. דהיינו, שלא ניטל הפחת, אלא נקרע ונשאר תלוי בגרגרת, כשם שהדלת עומדת תלויה במזוזה -

אמר רב נחמן: כיון שאין כאן חסרון אלא רק קרע בדופן הגרגרת וה"דלת" סותמת את הפתח שנוצר, הילכך בעינן שיעור יותר גדול כדי להטריפה, שיהיה הפתח של הקרע גדול כדי שיכנס איסר לרוחבו. והיינו, שיוכל האיסר להכנס ולצאת דרך הפתח הזה.

נסדקה הגרגרת לאורכה -

אמר רב: אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא ^[33] אחת שלא נסדקה בקנה למעלה, וחוליא אחת שלא נסדקה בקנה למטה, ואילו כל שאר החוליות לכל אורך הקנה נסדקו - הרי היא כשרה.

וטעמו של דבר: שאף על פי שאם ניקב הקנה ברובו לרוחבו הרי היא טריפה, שאני התם, שהצואר מושך את הקנה כלפי מעלה והריאה מושכת אותו כלפי מטה, ומתוך כך אם יש חתך לרוחב נקרע הקנה לגמרי ואינו מחלים. אבל אם היה הסדק לאורכו של הקנה הרי כל כמה שהצואר נמשך, הסדק סוגר והולך ^[34] ומחלים.

ונמצא, שנקב זה, שנסדק כל אורך הקנה [חוץ מחוליה אחת למעלה וחוליה אחת למטה] הוא הקולא הגדולה ביותר בהלכות נקבים!

אמרוה, להאי דינא דגרגרת שנסדקה לאורכה אם יש בה חוליה אחת למעלה ואחת למטה הרי היא כשרה, קמיה דרבי יוחנן.

אמר רבי יוחנן: מה "חוליא" ומה "חוליא" דקאמר רב?! והיינו, למה לכם שישארו חוליות שלמות למעלה ולמטה!?

אלא, אימא, אפילו לא נשתייר בה לאורכה של הגרגרת אלא משהו למעלה ומשהו למטה - כשרה!

אמרוה קמיה דרבי יוחנן משמיה דרבי יונתן, שגם הוא אמר הכי, שאם נשאר משהו למעלה ומשהו למטה כשרה.

אמר להו רבי יוחנן, כששמע את דברי רבי יונתן, שאמר כדבריו: ידעין חברין בבלאי לפרושי כי האי טעמא! דהיינו, שיבח את רבי יונתן, שעלה מבבל לארץ ישראל, על שיודע לפרש את טעמה של הלכה זו שאין צורך שתשאר חוליא שלמה למעלה ולמטה אלא דיינו שישאר משהו.

תנא רבי חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן: כל הצואר כולו כשר לשחיטה, החל מטבעת הגדולה למעלה עד כנפי [אוני] ריאה התחתונה. והיינו, דאף שהקנה ממשיך ויורד עד לריאה עצמה, בכל זאת המקום הכשר לשחיטה הוא רק עד המקום שבו מגיע הקנה לבין אונות הריאה.

אמר רבא: הא דאמר רבי חייא בר יוסף שאפשר לשחוט עד כנפי ריאה התחתונה, משמעות דבריו היא: תחתונה, כשהבהמה תלויה, כשרגליה מופנים למעלה וראשה כלפי מטה, הרי האונות הקטנות היוצאות מהריאה נמצאות לכוון מטה שהיא עליונה, שכאשר נוטלים ואוחזים את הקנה ואת הריאה התלויה בו, נמצאות האונות הקטנות למעלה, ממעל לריאה. ^[35]

ומוסיף רבא: שאני אומר, מקום שחיטת הקנה הוא כל שפושטת צוארה ורועה. והיינו, שפושטת את צוארה מרצונה ולא יותר מכן. ומקום זה הוא כאמור, עד למקום שבו מגיע הקנה לבין האונות, ואילו המשך הקנה עד הריאה אינו מקום שחיטה. ולפיכך הסברתי כי הא דאמר רבי חייא בר יוסף "תחתונה", כוונתו היא לתחתונה שהיא עליונה, דהיינו, אונות הריאה הקטנות ולא לתחתונה כשלעצמה, דהיינו הריאה, שהיא תמיד תחתונה, שבין בהיותה בתוך הבהמה ובין כשאוחזין את הקנה שהריאה תלויה בו, לאחר שחיטה הרי היא תחתונה.

ובלבד שלא תאנס. והיינו שאם ימתח אדם את צוארה של הבהמה וימשוך את סימניה מהחזה, הרי אותו מקום שיווצר כתוצאה ממשיכת הצואר אין הוא כשר לשחיטה.

בעי רב חנינא ואיתימא רב חנניה: בהמה שבשעת שחיטה אנסה עצמה לפשוט את צוארה מעבר למה שהיא נוהגת לפשוט את צוארה בשעה שהיא רועה - מהו? האם ניתן לשחוט באותו מקום שנמתח על ידי עצמה? ומסקינן: תיקו. ^[36]

יתיב רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. נפק מילתא מבינייהו:

אנס אדם את הבהמה בסימנים, ושחט - פסולה.

ניקב הקנה למטה מן החזה, במקום שאינו ראוי לשחיטה, נידון כריאה, שנקב בכל שהוא אוסר אותה, ואינו נידון כוושט, שאינו נאסר עד שינקב רובו.

וכיון דעסקינן בניקב הקנה למטה מן החזה, מביאה הגמרא ענין של החזה לגבי דין קרבן שלמים.

תנו רבנן: איזהו "חזה"? והיינו, מה נכלל בחזה של קרבן שלמים, שמצוה ליתנו לכהנים?

זה אותו חלק תחתון בבהמה או בצאן הרואה את הקרקע. והיינו, החלק הקדמי התחתון של הבהמה, עד הסחוס של ראשי הצלעות ועד בכלל. אך אין שוברים את הצלעות עצמן [ראה ציור בספר שיחת חולין].

וחלק זה מוגדר, כאשר תולים את הבהמה להפשיטה, כשראשה כלפי מטה:

למטה, עד הצואר. אבל ממקום שמתחיל שיפוע הצואר כלפי מעלה אין זה בכלל חזה.

למעלה, עד מקום הכרס.

וכדי להגיע עד למקום הכרס הרי הוא חותך גם את שתי הצלעות הקטנות העליונות משתי דפנות אילך ואילך. והיינו, שחותך צלע אחת מכאן וצלע אחת מכאן [והן שתי הצלעות שמשני צידי הקנה, במקום כניסתו אל הריאה].

וזהו חזה הניתן לכהנים.

שנינו במשנה: ניקב קרום של מוח:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: ניקב קרמא עילאה, הקרום העליון שעוטף את המוח, והנמצא מתחת לעור, אף על גב דלא אינקיב תתאה, הקרום הרך שהמוח מונח בתוכו.

ואמרי לה: עד דאינקיב תתאה.

אמר רבי שמואל בר נחמני: וסימניך, דבעינן שינקב הקרום הרך התחתון: חייתא [שק], דמתנח ביה מוחא.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: כנגדו, בביצים - ניכר!

והיינו, שניתן להבחין בין שני הקרומים, הקרום העוטף והקרום הדק שהמוח רובץ בו, כשמשווים את שני קרומי המח לשני הקרומים בביצים של זכר. שבשני הקרומים בביצים ניכר ההבדל בין הקרום שעוטף את הביצים לקרום שהביצים רובצים בו.

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: איזהו מוח שנקב כל שהוא מטריף בו?

כל מה שבקדירה, בגולגולת, לפני שיצא לחוט השדרה, הריהו נדון כמוח. אבל אם התחיל למשוך מן הקדרה לצאת לחוט השדרה - נדון כחוט השדרה, והרי הוא נטרף רק בפסיקת רוב.

ומהיכן מתחיל למשוך?

אמר רבי יצחק בר נחמני: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יהושע בן לוי:

הערות

^[33] חוליא, ביאר רש"י שהיא אחת מהטבעות של הקנה. ונראה לו שהן שלש טבעות, כמו שמצינו בציצית, שחוליה נחשבת כשיש בה, לפחות, שלש כריכות.

^[34] לשון רש"י.

^[35] והיינו, שנותן סימן לאונות הקטנות בהיותן בפנים, ממצבם כשניתן לראות אותן בחוץ. מהרש" א.

^[36] וכתב רש"י: ולחומרא - וכן הלכה!

אתייקורי הוא דמתייקרו בי [כבוד הוא שהם מתכבדים בי] שאני סועד אצלם, ואין זה כמתנה עבורי, אלא הנאתם היא.

א ועוד בענין הגרגרת (הקנה) שנפסקה (נחתכה לרוחבה) ברובה, ששנינו במשנה שהיא טריפה, אמר רב יהודה אמר רב: אם ניקבה הגרגרת סביב היקפה שורה של נקבים קטנים כנקבי נפה — הרי הנקבים הללו מצטרפים לרובא [לרוב], שאם יש בכולם כדי רוב היקפה הריהי טריפה, כאילו נפסקה ברובה.

מתיב [מקשה על כך] רב ירמיה מדין נקב בגולגולת, ששנינו שאם היה עגול ושיעורו כמלוא מקדח של רופאים (שהיו משתמשים בו לניתוחי גולגולת) — אינה מטמאה כמת בטומאת אוהל, ועל כן שנינו בברייתא: ובגולגולת שיש בה נקב אחד ארוך, או אפילו יש בה נקבים הרבה — מצטרפים הנקבים (או הנקב הארוך) לשיעור מלא מקדח. אלמא [מכאן] שאנו אומרים: כיון ששיעורה מלא מקדח — נקבים קטנים לשיעור מלא מקדח מצטרפין, ואין צורך בשיעור גדול יותר, הכא נמי [כאן גם כן], כשניקבה הגרגרת בנקבים דקים כשל נפה, כיון דשיעוריה [ששיעורו] של נקב בגרגרת לעשות טריפה הוא כרוחב מטבע ששמו איסר (להלן נד,א), אם כן הנקבים לשיעור כאיסר מצטרפין, ואין צורך שיצטרפו לרוב!

ומעירים: אישתמיטתיה [נשמט, נשכח ממנו] מרב ירמיה הא [זו] שאמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: נקבים שיש בהן חסרון, כלומר, שנחסר בהם חלק ממשי מגוף הגרגרת — הם המצטרפין לשיעור כאיסר, ואולם נקבים שאין בהן חסרון, כגון שהם דקים כשל נפה — מצטרפין דווקא לרובא [לרוב], כדין גרגרת שנפסקה, שאין בה חסרון, אלא הפגם בעצם החתך, ובפחות מרוב אינו טריפה.

כיוצא בו אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: ניטלה הימנה (מן הגרגרת) רצועה צרה וארוכה — הרי היא מצטרפת לכאיסר, כאילו היה זה נקב עגול. ועל כך בעא מיניה [שאל אותו] ר' יצחק בר נחמני מר' יהושע בן לוי: אם ניקבה הגרגרת כנפה מהו? אמר ליה [לו], הרי אמרו בענין זה: נקבים שיש בהן חסרון — מצטרפין לכאיסר, ושאין בהן חסרון — מצטרפין לרובא.

ושואלים: דברים אלה שנקבים קטנים שיש בהם חסרון מצטרפים לכאיסר, אמורים בבהמה, אבל בעופא [בעוף] שניקבה הגרגרת שלו נקבים שיש בהם חסרון, מאי [מה הדין]? לכמה הם מצטרפים לעשות טריפה? שהרי רוחב גרגרת העוף כולו קטן מאיסר.

אמר ר' יצחק בר נחמני: לדידי מפרשא לי מיניה [לי עצמי נתפרש הדבר ממנו] מר' אלעזר: חותך את האזור המנוקב ומקפלו ומניחו על פי הקנה, אם הוא חופה את רוב הקנה — טרפה, ואם לאו [לא] — כשרה. אמר רב פפא: וסימניך לענין זה — נפיא [נפה], שאופן הבדיקה של הנקבים הנראים כנפה, הוא כנפה — שמניח את האזור המנוקב על פי הקנה, כעין נפה.

ובענין חסרון בגרגרת כאיסר, מביאים: גרגרת שנפחתה כדלת, כלומר, נחתכה ממנה חתיכה, ואולם היא מחוברת בצד אחד, כך שניתן לסגור על ידה את הנקב, אמר רב נחמן: שיעורו לעשות טריפה הוא כדי שיכנס שם מטבע איסר לרחבו, שניתן להכניס ולהוציא בו איסר לרוחבו, יותר מגודל איסר כשלעצמו. אם נסדקה הגרגרת לאורכה, אמר רב: אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא אחת שלמה למעלה, וחוליא אחת למטה — הרי היא כשרה.

אמרוה קמיה [אמרו את ההלכה הזו לפני] ר' יוחנן, אמר: מה חוליא ומה חוליא, מה מקום לענין זה של חוליה דקאמר [שאומר] רב? אלא אימא [אמור] כך: אפילו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה — כשרה.

ומסופר, אמרוה בארץ ישראל קמיה [לפני] ר' יוחנן משמיה [משמו] של ר' יונתן הבבלי הכי [ממש כך], שדי שנשתייר בה משהו למעלה ומשהו למטה. אמר להו [להם] בהתפעלות: ידעין חברין בבלאי לפרושי כי האי טעמא [יודעים חברינו הבבליים לפרש כטעם זה] שאמרתי?

ב תנא [שנה] ר' חייא בר יוסף קמיה [לפני] ר' יוחנן: כל הצואר כולו כשר לשחיטה, מטבעת הגדולה העליונה של הקנה עד למטה מול כנפי (קצוות) הריאה התחתונה. אמר רבא: תחתונה כוונתו — כשתולים את הבהמה ברגליה לצורך הפשטה, וראשה למטה, שהיא באמת העליונה, הקצה שלצד הראש. שאני אומר, שמקום השחיטה הוא כל אורך הצוואר בשעה שפושטת צוארה ורועה (אוכלת מן הקרקע) — ובלבד שלא תאנס, שלא ימשכו את הצוואר בכח, שאם שוחט בקצה התחתון של הצוואר — נמצא ששוחט בקנה מתחת למקום הראוי לשחיטה.

בעי [שאל] רב חנינא, ואיתימא [ויש אומרים] ששאל זאת רב חנניה: אם אנסה עצמה, כלומר, הבהמה עצמה התאמצה ומתחה צווארה יותר מן הרגיל, מהו? האם גם זה בכלל מקום שחיטה? תיקו [תעמוד] השאלה, שאין לה פתרון. מסופר, יתיב [ישבו] ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, נפק מילתא מבינייהו [יצא דבר מביניהם], כלומר, הגיעו שניהם למסקנה הבאה: אם אנס בסימנים, כלומר, משך ומתח בכוח את הקנה והוושט, ושחט בקצה התחתון של הצואר — הרי זו פסולה. אם ניקב הקנה למטה מן החזה — הריהו נידון כנקב בריאה, שנקב כלשהו בה עושה טריפה, ולא כנקב בקנה, ששיעורו בכאיסר (להלן נד,א).

כדי להבין הלכה זו מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים], איזהו חזה שצריך לתת לכהנים מכל קרבן שלמים (ויקרא ז, לא)? זה החלק הרואה את הקרקע, ולא אזור הצלעות שבצדדים. וגבולותיו לאורך הם: למטה לצד הראש (שהוא למטה כשתולים את הבהמה ברגליה) — עד הצואר. למעלה, לצד הגוף — עד הכרס. וכן חותך שתי צלעות ראשונות (מכיוון הראש) משתי דפנות אילך ואילך (מכאן ומכאן), וזהו חזה הניתן לכהנים.

ג שנינו בין הטריפות: ניקב קרום של מוח. רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: שני קרומים יש למוח, עליון (עבה יותר) הסמוך יותר לעצם הגולגולת, ותחתון דק, הצמוד למוח, והכוונה היא שניקב קרמא עילאה [קרום העליון], אף על גב דלא אינקיב תתאה [אף על פי שלא ניקב התחתון]. ואמרי לה [ויש אומרים] שאינו טריפה עד דאינקיב תתאה [שניקב גם התחתון]. אמר ר' שמואל בר נחמני, וסימניך לזכור: חייתא דמתנח ביה מוחא [שק שמונח בו המוח], שהוא הקרום התחתון.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: אף שאין הקרום התחתון ניכר לעצמו, שהוא דק מאד, כנגדו בביצים (באשכים) הוא ניכר, שיש שם הבדל ניכר לעין בין גוף האשך עצמו לקרום התחתון. אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא: מוח — כל מה שבקדירה (בגולגולת, הנראית כקדירה הפוכה) נדון כמוח, התחיל למשוך, שנמשך כחוט דרך הנקב שבצידו האחורי — הרי זה נדון כחוט השדרה. ומהיכן הוא המקום שהוא מתחיל לימשך? אמר ר' יצחק בר נחמני, לדידי מיפרשא לי מיניה [לי עצמי מתפרש הדבר מפיו] של ר' יהושע בן לוי: כמין שני

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is an honor for them to honor me. My attendance is not for my benefit but for theirs.

§ With regard to the halakha that a cut windpipe renders the animal a tereifa, Rav Yehuda says that Rav says: If the windpipe was perforated with a series of small holes around its circumference like a sieve, the small holes join together to constitute a majority of the circumference. Therefore, if their collective size is a majority of the circumference, the windpipe is considered cut.

Rav Yirmeya raises an objection: The mishna teaches (Oholot 2:3) that if a skull of a corpse has a round hole at least the size of a drill bit used for surgery, then the skull does not impart ritual impurity in a tent. With regard to this, a baraita states: And in a skull that contains one long hole, or even if it has many small holes, the areas of the holes join together to constitute the size of a drill hole. Evidently, since the requisite measure is the size of a drill hole, the small holes join together to constitute the size of a drill hole, and not another measure. If so, here, too, in the case of the windpipe, since the requisite measure of a hole to render the animal a tereifa is the size of an issar (see 54a), the small holes should join together to constitute the size of an issar. Why must they constitute the majority of the circumference?

The Gemara notes: It escaped him, i.e., Rav Yirmeya, that which Rabbi Ḥelbo says that Rav Ḥama bar Gurya says that Rav says: Perforations that are a deficiency, i.e., holes of significant area, join together to constitute the size of an issar, and perforations that are not a deficiency, but are as small as the holes of a sieve, must join together to constitute a majority of the circumference, which is the measure of a cut windpipe. Since the holes are not substantial in area, the windpipe cannot be said to be missing a piece, but it may be considered cut.

Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: If a strip of the windpipe was removed from it, its area joins to constitute the size of an issar, even if the strip itself is narrower than an issar. Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani asked Rabbi Yehoshua ben Levi: If the windpipe was perforated like a sieve, what is the halakha? Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: The Sages said with regard to this case: Perforations that are a deficiency join together to constitute the size of an issar, and perforations that are not a deficiency join together to constitute a majority of the circumference.

The Gemara raises a question: The measure of an issar for missing flesh in the windpipe applies only to animals. In birds, this cannot be the measure, as the entire width of the windpipe is less than the diameter of an issar. What, then, is the measure with regard to a bird?

Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani said: It was explained to me personally by Rabbi Elazar: One severs the perforated tissue, folds and lays it over the opening of the windpipe. If it covers the majority of the windpipe, the animal is a tereifa; and if not, the animal is kosher. Rav Pappa said: And your mnemonic for this halakha should be a sieve. If the tissue is perforated like a sieve, one must place it over the opening of the windpipe as if it were a sieve.

The Gemara continues: If the windpipe was missing a piece so that its appearance was like a door, where the missing flesh was partially attached as though on a hinge, Rav Naḥman said: If the missing piece is so large that an issar can enter the hole widthwise, i.e., it is wider and taller than an issar, the animal is a tereifa. If the windpipe was cracked along its length, Rav said: Even if only one undamaged segment remains in the windpipe above the crack and one segment below it, the animal is kosher.

The Sages said this statement before Rabbi Yoḥanan, who said: What is this segment and what is that segment that Rav says? Segments are immaterial to the matter. Rather, say: Even if any amount remained intact in the windpipe above the crack, and any amount below, the animal is kosher.

The Sages said this statement in Eretz Yisrael before Rabbi Yoḥanan in the name of Rabbi Yonatan the Babylonian, i.e., that any amount of undamaged tissue above and below the crack renders the animal kosher. Rabbi Yoḥanan said to them, excitedly: Do our Babylonian friends know how to interpret in accordance with this explanation? He was happy that Rabbi Yonatan interpreted it the same way he did.

§ Rabbi Ḥiyya bar Yosef taught before Rabbi Yoḥanan: The entire neck is fit for slaughter, from the large uppermost ring of the windpipe downward until the lower edges of the lung. Rava says that the phrase: Lower edges of the lung, is referring to an animal hung by the feet; that is, it actually denotes the upper edges nearest the head. As I say that the area fit for slaughter is all the length of the neck that an animal extends in order to graze, provided that it is not forced to extend its neck further than it wishes. Consequently, the very bottom of the neck is not a location fit for slaughter.

Rav Ḥanina, and some say Rav Ḥananya, raises a dilemma: If the animal forced itself and extended its neck, what is the halakha with regard to the additional area? The Gemara responds: The question shall stand unresolved. The Gemara relates that Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish sat together, and a matter emerged from between them: If the slaughterer forced the animal to extend the simanim by stretching the neck and slaughtered the animal at the lower end of the neck, the slaughter is not valid. And if the windpipe was perforated below the breast, it is considered to be like a perforated lung, which renders the animal a tereifa no matter the size of the perforation. A perforation in the upper windpipe must be the size of an issar to render the animal a tereifa (see 54a).

The Gemara elaborates: The Sages taught in a baraita: Which is the breast that must be given to the priests as a gift from every peace offering (see Leviticus 7:31)? This is the section that faces the ground, not the ribbed area on the sides. And lengthwise it extends below, when the animal is hung from the legs, until the neck, and above until the rumen. One cuts the two ribs nearest the head from the two sides of the animal from both directions, and this is the breast that is given to the priests.

§ The mishna states: If the membrane of the brain was perforated, the animal is a tereifa. The Gemara cites Rav and Shmuel, who both say: The brain is covered by two membranes, a thick outer membrane adjacent to the skull and a thin inner membrane adjacent to the brain. The animal is a tereifa if the outer membrane was perforated, even if the inner membrane was not perforated. And some say that the animal is not a tereifa unless the inner membrane was perforated as well. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: And this is your mnemonic to remember the halakha: The bag in which the brain rests, i.e., the inner membrane.

Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: Even though the inner membrane of the brain is very thin and not easily visible, its equivalent in the testicles, which are also enclosed in a thin membrane, is conspicuous, as it has an appearance different from the testicles themselves. Rabbi Shimon ben Pazi says that Rabbi Yehoshua ben Levi says in the name of bar Kappara: With regard to the brain, everything inside the skull is considered part of the brain. From the point where it begins to extend like a cord out of the base of the skull, it is considered the spinal cord. And from where does it begin to be extended? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani said: It was explained to me personally by Rabbi Yehoshua ben Levi himself: Protrusions similar to two

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ניקבה כנפה. כלומר הגרגרת שניקבה ולא ניקבה במקום אחד אלא ברוב מקומות ניקב נקבים דקין מצטרפת לרובה כלומר אם בין כל הני נקבים שיעורן כרוב חללה טרפה. מתיב ר' ירמיה בר אבא ובגולגולת שיש בה נקב אחד ארוך כו' מצטרפין לכמלא מקדח דשיעור נקב לגולגולת לענין טרפה כמלא מקדח:

הכא נמי כיון דשיעורו בכאיסר כו' כדבעינן למימר לקמן:

נפחתה כדי שיכנס איסר לרחבו:

בעופא מאי. כלומר בעופא דאין אנו יכולין לשער נקבים שיש בהן חסרון בכאיסר שהקנה אינו רחב כל כך היכי משערינן. מקפלו ומניחו על פי הקנה כו'. כלומר [ע"פ נקב הקנה]:

וסימניך נפיא. כלומר כשם ששוטחין נפיא ע"פ העוגל כך שוטחין הכא ומניחו על פי הקנה:

נסדקה. כלומר באורך הקנה:

הכי גרסינן^א)וכ"ה גירסת ספר התרומה לרבינו ברוך בגמ' כאן ועי' בב"ח ביו"ד סימן ל"ד. איכא דאמרי אמרוה רבנן קמיה דר' יוחנן משמיה דר' יונתן כו' כלומר כשאמרו משמיה דר' יונתן שבחה ואמר להו ידעין חברין בבלאי כו':

אמר רבא תחתונה שהיא עליונה מחיים עליונה כשהבהמה מהלכת וכשתולין אותה תחתונה א"ל אני א' כדי שתפשוט צוארה ותרעה כו'^ב)נראה דצ"ל אמר ליה ר"ח בר יוסף לר"י. כלומר ר' יוחנן א"ל ר' יצחק בר יוסף ובלבד שלא תיאנס כלומר שלא יהא שום בר אדם אונסה אלא כדי שהיא עצמה תפשוט:

אנסה עצמה מאי כלומר מי אמרי' כיון דלאו כל שעתא אין צוארה כ"כ [פשוטה] אסור דלאו מקום שחיטה הוא או דילמא כיון דיכול לפשוט עד אותו מקום מקום שחיטה מקרי תיקי:

נידון כריאה ונקובתו במשהו. כנגדו בביצים ניכר כלומר בביצים בהמה שיש שם שני קרמות וכל מה שבקדירה נידון כמוח עצם שהמוח מונח בו זו היא קדירה ואין מונח במקום אחד אלא חורין יש בעצם שמונחת בשנים ושלשה מקומות והכי קאמר מוח שבמקום אחד וכל מה שסביב המוח בחורין כולן נידונין כמוח ומה דינו של מוח ניקב קרום של מוח בכל שהוא טרפה:

נידון כחוט השדרה ברוב עורו של מוח:

מצטרפין למלא מקדח. הא דנקט תנא שיעורין של ב"ש משום דשיעורן של ב"ה שהוא כדי שינטל מן החי וימות אינו מפורש במשנה כמה ורב יהודה אמ' שמואל הוא שפי' אותו במס' בכורות (לז,א) שהוא כסלע.
ואיכא למידק דבפ' המפלת (נדה כג,ב) אמרי' המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה ואיזה גוף אטום כדי שינטל מן החי וימות וכמה ר' זכאי אומר עד הארכובה ור' ינאי אומר עד לנקביו וא"ר פפא עלה מחלוקת מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה אפי' כל שהוא דא"ר גידל המפלת גולגול' אטומה טהורה אלמא שיעור שינטל מן החי וימות בגולגלת היינו כל שהוא.
וי"ל שאני תחלת ברייתו דכל שהוא מצטרף א"נ כל שהוא שיש לו שיעור הוא דהיינו סלע ולאפוקי משיעורים גדולים שנחלק בהם ממטה אמר הכי וכן מצינו ב"כל שהוא" שיש לו שיעור במקומו' הרבה.

קרמא עילאה וקרמא תתאה זה תחת זה הם עומדין. כמו שמוכח לקמן בפסקת אלו טרפות בעוף והא דאיתנחו בה סימנא חייתא דמנח בה מוחא שמעתי מפני שהעליון אינו מקיף את המוח אלא מלמעלה ומן הצדדין אבל לא מלמטה ולמ"ד קרמא עילאה אע"ג דלא אינקוב תתאה טרפה ואי אינקוב תתאה ולא אינקוב עילאה כשרה שהרי בודקין לעוף ביד ואם אינו מבצבץ ועולה כשרה ואמאי ליחוש דילמא מינקיב תתאה ומשום עילאה שלא ניקב ואלים ולא מפקע ולא מבצבץ אלא ש"מ דאינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה כשרה ולמ"ד קרמא תתאה עד דמינקיב נמי תתאה אבל נקב זה בלא זה כשרה.
ויש נוסחאות שכתוב בהן מפורש ואמרי ליה עד דמינקיב קרמא תתאה וגירסא זו נכונה. והא דמספקא לן לקמן גבי ריאה אי אינקוב תתאה ולא אינקיב עילאה מהו לאו אליבא דמ"ד קרמא עילאה דלדידי' הכל תלוי בעליון כדאמרי' הכא גבי מוח אלא אליב' דמ"ד אינקוב תתאה מיבעיא ליה אי דוקא אי לאו דוקא ואסי' לדידיה דכל חד מגין כדאמרינן נמי הכא למ"ד קרמא תתאה.
וא"ת אמאי לא אסתפק להו הכא ולא בעו לה בגמ' התם, וי"ל משום דפשיט' להו ממאי דאמר רב ושמואל גופה אי מבצבץ ועולה טרפה ואי לאו כשרה כדפרישית א"נ משום דכ"ש היא תתאה רך מגין עילאה דאלים לכ"ש א"נ כמ"ש דגרסי הכא בהדיא עד דמינקיב קרמא תתאה.
וקי"ל כמ"ד קרמא עילאה לחומרא ואע"ג דבריאה שניהם מגינים אין אומרים בטרפות זו דומה לזו ובהלכות רבי' ז"ל פסק קרמא תתאה ועיקר הוא מדפרישו בה סימנ' וסוגיין בריאה כוותיה.

ואמרי לה עד דאינקיב קרמא תתאה. יש לפרש עד דאינקיב קרמא תתאה הא אינקיב תתאה טריפה דהיא עיקר, אבל עילאה לא מעלה ולא מוריד, וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל, ומיהו אי אפשר לומר כן, אלא עד דאינקוב אף קרמא תתאה קאמר, ותרוייהו בעינן, וכן פירש רש"י ז"ל, וכן בתוס', והכין מוכח לקמן גמ' אלו טריפות בעוף (נ, א) דאיתמר התם רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לתוך פיו אי מבצבץ ועולה טריפה ואי לא כשירה, הא ניחא למאן דאמר עד דאינקוב קרמא תתאה שפיר, אלא למאן דאמר אי אינקוב עילאה אף על גב דלא אינקיב תתאה טריפה ניחוש דלמא עילאה אינקיב תתאה לא אינקיב, ומיהו לא ראיה היא כל כך, דהתם קאי גבי הכתה חולדה על ראשה ועל כרחין אי אינקיב תתאה עילאה לא כל שכן, והכי קאמר הניחא למאן דאמר עד דאינקיב תתאה דה[ו]א העיקר שפיר דודאי אי מבצבץ על כרחין תתאה אינקוב, ואי לא תתאה דלא אינקיב עילאה אינקוב (הזעצער: אולי צריך להיות בין אינקוב] בין לא אינקוב לא איכפת לן אלא למאן דאמר אינקיב עלאה לחוד טריפה כי לא מבצבץ מאי הוי, דלמא עילאה אינקיב, והאי דלא מבצבץ משום דתתאה לא אינקוב, ועוד צריכה תלמודא.

כבר ביארנו שגרגרת שנפסקה שיעורה ברוב חללה אבל אם נחסרה שיעורה בכאיסר כמו שיתבאר בפרק זה מעתה ניקבה הגרגרת נקבים דקים כנפה אם יש בהם חסרון הרי זו ממין נחסרה ומצטרפין לכאיסר ר"ל שרואין אותם כאלו הם כלם ביחד ואם יש בהם כאיסר טרפה ואם אין בהם חסרון הרי זו ממין פסוקה ומצטרפין לרוב חללה ובעוף שהקנה שלו קטן ואין בה כדי לשער חסרונה בכאיסר ניקבה נקבים שיש בהם חסרון וחותכין כל המקום העשוי נקבים נקבים ומניח מקום הנקבים על פי קנה ואם חופה רוב פי הקנה בין מה שניקב ממנה ובין חלקים דקים שבין הנקבים טרפה אע"פ שהנקבים לבד אלו היו ביחד לא היו חופין את רוב פי הקנה הואיל ויש בהם חסרון ואע"פ שבבהמה אין השלם שבין הנקבים בכלל השיעור עוף שאני שחיותו מועט ואם לאו כשרה והוא האמור עליו כאן מקפלו ר"ל מקלפו ר"ל שחולצו ממקומו על דרך האמור בסוטה וקפל את האבנים ולפי' זה מה שאמר וסימניך נפיא פירוש שעושה חתיכה בעגול כשיעור היקף הקנה על הצורה שהנפה נעשית ניטלה רצועה מן הגרגרת לארכה הרי זו מצטרפת לכאיסר ובעוף מקפל כיוצא בה על פי קנה ואם חופה רוב קנה טרפה:

נפחתה והפחת עומד שם כדלת זקוף ולא ניטל משם שיעורה בכדי שיכנס בו כאיסר והוא שיעור מרווח יותר מן האיסור שהרי צריך כשיעור שיהא איסר יוצא ונכנס בו ומפני שהוא עומד עליו כמן דלת הוצרך לשיעור זה וגדולי הפוסקים מפרשים בנפחתה הגרגרת שניקבה נקב מפולש שיש בו חסרון ופירשו בה ששיעורו בכדי עובי האיסר וחומרא יתירה היא:

נסדקה לארכה ולא חסרה כלום אפי' לא נשתייר ממנה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כל שהוא מקום שחיטה כשרה שכובד הריאה מותח והסדק עומד סגור ואם לא נשתייר הימנה כלום במקום שחיטה טרפה ומקום שחיטה שבה כבר ביארנו שהוא משפוי כובע עד מקום שנוגע כנף הריאה העליון בעוד שפושטת צוארה ורועה כדרכה בלא משיכת הצואר באונס אבל אם אנס הסימנין ושחט למטה ממקום זה פסולה ואפי' אנסה היא עצמה פסולה מספק:

כל שהיא ממקום שחיטה ולמטה ואפי' ניקבה טרפה שדינה כריאה משם ואילך וזהו הנקרא בתלמוד מן החזה ולמטה:

אף הגולגולת חסרונה בכאיסר כמו שכתבנו למעלה וכמו שיתבאר היה בו נקב ארוך או שיש בו נקבים הרבה מצטרפים לכאיסר:

חזה הניתן לכהנים בקרבן השלמים הוא חזה הרואה את הקרקע ר"ל שאינו חותך בגובה הצלעות כלום אלא הסימן התחתון עם ראשי הצלעות התחובות בו ושיעור ארכו מצד הראש עד הצואר ולמטה עד הכרס וחותך עמו שתי צלעות העליונות הקטנות אילך ואילך מבין שתי דפנות אחת מכאן ואחת מכאן:

ניקב קרום של מוח שאמרו במשנה שהוא טרפה שני קרומות יש בו העליון סמוך לגולגולת והוא עב וקשה והשני דק ורך ודבק במוח והמוח נתון בתוכו והוא קרוי חיתא דמתנח ביה מוחא על הצד שביצי זכר נתונים בקרום פנימי דק שיש עליו קרום חיצון ניקב את התחתון טרפה בין ניקב העליון בין שלא ניקב ניקב העליון בלא תחתון כשרה ויש מי שאומר שכל שניקב אחד בלא חברו כשרה מפני שהם גורסין בסוגיא זו רב ושמואל ולוי אמרי קרמא עילאה כלומר אע"פ שלא ניקב התחתון והם גורסין אחר כן ואיכא דאמרי עד דאינקיב תתאה ויהיב ר' שמואל בר נחמני סימנא חיתא דמתנח ביה מוחא ומדיהיב בה סימנא הלכתא היא וכל שכן שהלכה כאיכא דאמרי ומאחר שהם גורסים עד דאינקיב תתאה משמע שלא נפסל אלא בנקיבת שניהם וסעד לדבר שהעליון ניקב תחלה לפי המצוי יותר ומתוך כך אמרו אע"פ שכבר ניקב העליון אינו כלום עד שינקב התחתון ומ"מ גדולי הפוסקים כתבוה כדעת ראשון והם גורסים ואיכא דאמרי קרמא תתאה כלומר שהכל תלוי בה ואע"פ שברוב העליון ניקב תחלה מ"מ אפשר גם כן שהתחתון ינקב תחלה לפעמים ואע"פ שאמרו למטה בהכתה חולדה על ראשה שאמרו רב ושמואל מכניס ידו לתוך פיו או מבצבץ ועולה טרפה ואם לאו כשרה ואמרו עליה הניחא למאן דאמר עד דמינקיב תתאה שפיר אלא למאן דאמר אי אינקיב עלאה אע"ג דלא אינקיב תתאה ניחוש דילמא עלאה אינקיב תתאה לא אינקיב ולא אמר אלא למאן [דאמר] תתאה אע"ג דלא אינקיב עלאה ניחוש דילמא תתאה אינקיב עלאה לא אינקיב אין ממנה קושיא כלל חדא דלרב ושמואל הקשה והם הם שאמרו עילאה בלאו תתאה ועוד דההיא על כל פנים עילאה אינקיב ברישא שהרי הכתה חולדה על ראשה ומ"מ לענין פסק הכל תלוי בתחתונה כך הוא דעת גדולי הפוסקים אלא שרוב גאונים מסכימים להכשיר עד שינקבו שניהם:

מקום שהמוח נתון בתוכו הוא עצם עגול שבגולגולת ונקרא בלשון תלמוד קדרה ומאותו המוח נמשך חוט השדרה ונמצא המוח עם חוט השדרה כעין פתילה שראשה גס ועבה עם חוט הנמשך ממנה ויש בסוף המוח כלפי השדרה נקב לעצם שהמוח נתון לתוכו ועל פי הנקב כעין שני פולין מעתה מוח וכל שבקדרה עד הפולין ופולין בכלל נידונין כמוח ונקובת הקרום שלו במשהו מפולין ולמטה נידון כחוט השדרה ואין נקב פוסל בעורו אלא פסיקה וברובו:

בפרש"י בד"ה ובגולגולת לגבי כו' כמה ינטל מן החי וימות כמלא מקדח של רופאים כו' עכ"ל כתב מהרש"ל לא מצאתי זאת בבכורות כו' והוא סוף משנה דאהלות וכמ"ש התוס' ואם אינו טעות סופר אגב ריהטא לא דק עכ"ל וא"א שאינו ט"ס ויפה דק דודאי לפום ריהטא הך סוף משנה דאהלות באיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים וחכ"א בגדול של לישכה אשיעורא דב"ש קאי דקאמרי כמלא מקדח דלב"ה דקאמרי כדי שניטל מן החי וימות שיעורא אחרינא אית להו אבל בסוגיא ר"פ על אלו מומין בבכורות מוכח דר"מ ומחלוקתו אשיעורא דב"ה נמי קאי דקאמר התם וכמה כדי שינטל מן החי אמר שמואל כסלע ופריך דא"כ עשית דברי ב"ש וב"ה אחד דהא כמלא מקדח של לשכה היינו שיעורא דכסלע כדתנן מאור כו' שיערוהו כמלא מקדח כו' וכסלע נירונית ומסיק לב"ש ודאי מקדח וחיסומו שנינו והשתא ר"מ ומחלוקתו אליבא דב"ה פליגי כמלא מקדח בלא חיסומו והשתא ניחא לפירושו דכמלא מקדח דתנא הכא מצי אתיא כב"ה מיהו הרמב"ם שמפרש שם בהך מתני' דאהלות דר"מ ומחלוקתו אליבא דב"ש פליגי וכן התוספות שכתבו בשמעתין כמלא מקדח לאו משום דבעי למסתם כב"ש כו' היינו לאידך אוקמתא בההיא דבכורות במסקנא דקאמר דשיעורא דכסלע לב"ה לאו היינו כמלא מקדח ודו"ק:

בד"ה שאני אומר כו' שלא תאמר תחתונה כשאוחזין כו' עכ"ל דליכא למימר דהשתא נמי נימא תחתונה כשאוחזין הקנה שהיא עליונה כשהבהמה תלויה דלא שייך ליתן סימן שהבהמה תלויה ועדיין הריאה בפנים אתחתונה כשאוחזין אותה שאנו רואין אותה בחוץ משא"כ השתא דנותן סימן לתחתונה שהיא בפנים ואין רואין אותה ממה שהיא עליונה כשרואין אותה מבחוץ ודו"ק:

תוס' בד"ה אישתמיטתיה כו' ס"ד דרבי ירמיה דאפי' בנקבים שיש בהם חסרון כו' ולשון אישתמיטתיה קשה עכ"ל וליכא למימר דהוה ס"ד דרבי ירמיה דאפי' באין בהן חסרון מצטרפין לכאיסר דהשתא ניחא לשון אישתמיטתיה דבהא ודאי לא הוה טעי רבי ירמיה דודאי לא עדיפי נקבים שאין בהם חסרון מפסוקה דבעי במתניתין פסוקה ברובו וק"ל:

בד"ה אנסה עצמה כו' ליטול ירק בבור עכ"ל דהשתא הוה בכלל כל שפשטה צוארה ורועה דקאמר רבא וק"ל:

בגמ' נקבה כנפה וכו'. מסוגיא דשמעתין משמע דשיעורא דרובא הוי יותר מכאיסור וצ"ל דהיינו היכי דכל הנקוב הוא מצד אחד ברוחב דהוי הנקוב כאיסר ולא הוי רובו אבל אם הנקבים עומדים זה אצל זה בשורה בעגול סביב הקנה ברוב עיגולו דטריפה מטעם דהוי כפסוק אפילו אם תצטרף כל הנקבים לא הוי בכאיסר וא"כ הוי שיעור רובו לחומרא:

בתוס' ד"ה אישתמיטתיה הא דאמר וכו' ס"ד דר' ירמיה דאפילו בנקבים שיש בהם חסרון קאמר דמצטרפין ובו'. נ"ל דהוקשה להם לתוספות אפילו אישתמיטתיה מהמקשה הא דאמר רבי חלבו אעפ"כ היה לו לידע מעצמו דההיא דגולגולת ע"כ בנקב שיש בו חסרון איירי דהא על חסרון הגולגולת קאי והאי נקבה כנפה מצטרפת לרובא באין בהן חסרון איירי דומיא דפסוקת הגרגרת דשיעורא ברובא ולכך כתבו התוס' דלכך הוה ס"ד דרב ירמיה דהאי נקבה כנפה בנקבים שיש בהן חסרון איירי מדנקיט כנפה וכו' ולכך קאמר ולשון אישתמיטתיה קשה משום דהא השתא הא דמקשה ר"י הכי היינו משום דהכי דייק לה מדנקיט כנפה וק"ל:

רש"י בד"ה מצטרפים הנקבים כו'. נ"ב אף לפרש"י הנקבים לאו דוקא קאמר אלא ר"ל בין הכל וכן פי' הר"ן כל הסוגיא וכן איתא באשר"י שאף לרש"י הפי' כן ע"ש:

בד"ה ובגולגולת כו' ובגולגולת בש"א כמלא מקדח ובה"א כדי שינטל כו' כצ"ל:

בא"ד ואמרי' בבכורות כמה ינטל כו'. נ"ב לא מצאתי זאת בבכורות אלא באיזה מקדח אמרו במקדח של רופאין והוא סוף המשנה דאהלות וכמו שכתבו התוס' ואם אינו טעות סופר אגב ריהטא לא דק:

בד"ה כנגדו בביצים כו'. אתה יכול להכיר המוח דביצים גם יש להן ב' קרומים כו' כן הוא בס"א:

גמרא ניקבה כנפה מצטרפין לרובה. ולשון הרי"ף כלומר כו' שאין בכ"א מהם כאיסר כו'. ותימה כיון דבאין בהם חסרון מיירי כדמסיק מאי שייטא בהם איסר ששיעורו אינו אלא בחסרון:

רש"י ד"ה מצטרפין הנקבים לרובה. אילו היו כולן מחוברין כו'. משמע להדיא דהשלם שביניהם אין מצטרף. אבל לקמן גבי עוף בנקבים שיש בהם חסרון כתב דגם השלם מצטרף. והטוש"ע כתבו כן גם בבהמה. אמנם דעת הר"ן דגם באין חסרון מצטרף השלם. ולכאורה משמע כן מלישני דר' חלבו ודריב"ל שלא חילקו בין יש בהן חסרון לאין בהן אלא לענין שיעור דאלו לכאיסר ואלו לרובה. אבל לענין צירוף משמע דשוין הן. ודעת הגהת מרדכי בר"פ משמע ג"כ דאין חילוק בין יש בהם חסרון לאין בהן רק דמחלק בין בהמה לעוף ע"ש:

רש"י ד"ה טרפה. ושיעור סמיכת נקבים זל"ז כנפה. והר"ן באר יותר דהיינו שאין בין נקב לנקב כמלא נקב וכ"ה בשו"ע:

רש"י ד"ה והכא נמי אע"ג דבפסוקה שיעור ברובא גבי נקיבה כצ"ל:

ד"ה בעופא וכו׳ באיסר בכמה הוי שיעורא כצ"ל:

תוס׳ ד"ה אישתמיטתי' וכו' בנקבים שיש בהם חסרון כצ"ל:

ד"ה ניטלה וכו׳ תימה לישמעינן. נ"ב נ״ל שצ״ל השמעינן בה"א ומנקבים הרבה ק"ל. וק"ל:

גמרא לתני נקובת הדופן וכו'. דברי הש"ס הללו תמוהין דממנ"פ אם פירכת הש"ס אמתני' דאלו טרפות דלא חשיב כל הני וכמו שפירש"י. י"ל דאתי בזה הכלל כמו בסגר ושב שמעתתא. ומ"ש התוספות בר"פ א"ט ד"ה ודרוסת הנץ ומה"ט לא תני במתני'. ע' במהר"ם שיף דבאמת מגיה וצ"ל במתני' וכוונתם אברייתא. ואם נאמר דפירכת הש"ס אתנא דבי ר"ח דלא חשיב הני. הא י"ל דכולהו נקיבו חדא נינהו כדמשני הש"ס לעיל. ואף דנקיבת הדופן דהוא בעצמו אינך בבשר לא חשיב כחד וכמ"ש תוס' לעיל ד"ה אלא הנך וכו'. דמ"מ מה פריך הש"ס מכבד דבי' שפיר י"ל דכולהו נקיבה חדא הוא. ועוד ק' דלא פריך מידי מכבד. די"ל דלא ס"ל כריב"י דנקיבת המרה כשרה וכדמשני הש"ס לעיל מרה מאן קתני לה ר"י בר"י וכו' אף אליבא דאמת דכולהו נקבים חדא נינהו אין ההכרח לשנוי' דסבר כריב"י. מ"מ מנ"ל הכא למיפרך. וצע"ג:

ובגלגולת שיש בה נקב א' ארוך וכו' עיין מהרש"א דרש"י פי' לאוקמתא דרב חסדא התם בבכורות דבין לב"ש ובין לב"ה שיעורו כמלא מקדח אלא למר בחוסימו ולמר בלי חיסומו ואתי' ברייתא גם כב"ה. והתוס' מפרשי אליבא דר"פ התם דלב"ה שיעורו כסלע קטן שאינינו כמלא מקדח של רופאים ע"ש, ולפע"ד יש מקום לשני הפירושים דע"כ ר' ירמי' שהקשה מהברייתא ס"ל אוקמתא דר"ח ופירש"י דאי ס"ד כר"פ ס"ל דלב"ה שיעורו דחסרון דגלגולת בעיגול הוא כסלע קטן א"כ מנ"ל להקשות דלמא לעולם שיעור צירוף הוא גרוע משיעור גוף החסרון וע"כ בנקב א' ארוך שצריך לצריף כד מעגלת לי' וכ"ש נקבים קטנים מודים ב"ה לב"ש דבעי מלוא מקדח אבל לנקב עגול סגי בסלע קטן ולק"מ אדרב. אע"כ ר' ירמי' פשיטא בפי' הפלוגתא כרב חסדא דבין לב"ש ובין לב"ה שיעורו כמלא מקדח ואין ביניהם אלא חיסומו וזה אינו מוזכר בבריתא אלא מקדח סתם וש"מ לכל מר כדאית לי' מקדח דידי' שוה בשיעורא בין בנקב עגול ובין בנקב מצורף ושפיר הקשה ר' ירמי':

אלא דיש להקשות לקושטא דמילתא מאי קמ"ל רב דמצרפינן נקבים לאותו שיעור ממש שיש בנקב גדול הלא כבר נשנה כן בבריתא בגלגולת שיש בו נקב א' ארוך וכנ"ל אע"כ רב מפרש כר"פ דאין לשיעור מקדח מקום בדברי שמואל כי שיעורו של ב"ה סלע קטן והוה סד"א דברייתא דנקב א' ארוך אתי' כב"ה והוא רק מצורף בעי שיעורא רבא מלא מקדח כך הוה סד"א קמ"ל רב לעולם השיעורים שוים וברייתא אתי' כב"ש ולא דבעי למיסתם כב"ש כמ"ש תוס' ד"ה מצטרפין וכו' נמצא צדקו דברי רש"י וגם דברי תוס' זה לר' ירמי' וזה לרב וק"ל:

אשתמטתי' וכו' עיין מהרמ"ל וש"ך דודאי שיעור רובא פחות מאיסר. אך אין בהם חסרון מיירי שעומדים בהיקף דאי לאורך שיעורו כנסדק וסגי במשהו למעלה ומשהו למטה. ואע"כ מיירי בהיקף ומשערינן ברובא כמו פסוקת הגרגרת ברובא וה"ה כשיש בהם חסרון ועומדים בהיקף דנפסל בצירף רובו. ואמנם נקבים שיש בהם חסרון מיירי בעומדים באורך או באמצע הגרגרת דאלו לא הוה חסרון הוה רק נסדק והשתא דיש בהם חסרון מיפסל בכאיסר דהוא פחות הרבה משיעורא דנסדק. ולפ"ז להס"ד דר' ירמי' לפמ"ש תוס' דניקבה כנפה היינו יש בהם חסרון ק' איך פרכס מצטרף לרובא הא רובא חמיר מאיסר ואיך יהי' הצירוף חמיר מנקב להדיא. וצריך לומר דלפי אותה הה"א הי' מפורש מצטרפין לרובא לרוב כל הקנה בכללו והוא טפי מאיסר משו"ה פריך:

ונראה דלקושטא דמלתא יש לפרש ניקבה כנפה סביב הנקיפה כנקבי הנפה שיש בהם חסרון וסמוכים כנקבי הנפה שאין בין נקב לנקב כמלא נקב מצטרפין לרובא לרוב הקיפה ונפקא מיני' אי לא הי' בהם חסרון כנקבי הנפה לא הי' השלם מצטרף ולא הי' עדיין רובא בנקבים לבד אבל השתא שיש בהם חסרון כמו נפה וגם סמוכים זל"ז כנפה אזי משערין בין הכל לרובא והיינו דאצטריך תרוייהו דרב הא דאר"י אמר רב והא דרב חמא בר גורי' אמר רב וק"ל:

מקפלו ומניחו עפ"י הקנה. ועיין חי' רשב"א לקמן במתניתין דואולו כשרות ומ"ש ש"ך. ויפה הקשה פלתי אפי' סלע שהוא שליש נכנסים כמה סלעים לרוחב חלל קנה של בהמה כ"ש כמה איסרים ואיך נשער בבהמה באם חופה וכו' אע"כ משערינן בחופה רוב קנה של עוף בינוני מיטרף בבהמה:

ניטלה ממנה רצועה. כ' תוס' תימא לאשמעינן ניקבה וכ"ש רצועה ולפע"ד כאן מטושטש איזה תיבות דבגלגלת הוה נקבים רבותא טפי מן נקב א' ארוך משום שאין טרפות בעצם עצמו אלא שאינו יכול להגן (כאן מטושטש) משום כן בנקבים קטנים עדיין יכול להגן טפי מנקב א' ארוך אבל בגרגרת אע"ג שהוטרפו משום שעתיד לפסוק ברובו מכ"מ הטרפות באבר עצמו וכאיב לי' בנקבים הרבה מנקב א' ארוך ועיין סברא וחלוק זה בש"ך סי' למד סוף סק"ד וק"ל:

ואמרי לה עד דאינקב תתאי מ"ש רא"ש בש' ראב"ן ראי' מהכתה חולד' על ראש' והקשה עליו התם אי לאו דשלטו שיני החולדה בעילאה מהיכי תיתי אינקב תתאי. והנה גם הרשב"א והר"ן הביאו ראיות הראב"ן הנ"ל ולא דחו אותה בשתי ידים משום דס"ל דאמרינן התם חולדה שיני' עקימות ע"ש והשתא לפירש"י התם דבדיק בידא היינו שתוחב אצבעו לתוך פיו ע"ש א"כ יפה כ' ראב"ן הא למ"ד אינקב תתאה נמי תיקשי דלמא תתאי אינקב שלא כנגד עילאה אע"כ בעינן אינקבו תרוויהו ואיכא למימר ניקבו זה שלא כנגד זה כשר. אך הרא"ש נראה דמפרש כפי' הרי"ף בדיק בידא שנותן אצבע על עצם הגלגולת סמוך למקום נקב ההכאה של שיני החולדה ודוחק שם ועי"ז יבצבץ ויצא המוח ואי ס"ד ס"ל לש"ס שאפשר שינקב זה שלא כנגד זה מה יועיל דחיקתו סמוך לנקב הגלגולת דלמא קרומים ניקבו להלן מנקב הגלגולת ע"י שינים עקומות אע"כ לא ס"ל לש"ס התם הכי ושפיר הקשה הרא"ש אבל הראב"ן מפרש בדיק בידא כפירש"י ע"ש וא"ש כנ"ל:

אתייקורי מתייקרי בי. נכבדין הם במה שאני סועד אצלם והנאתם היא ואין זו מתנה: כנפה. הגרגרת סביב סביב להיקפה נקבים דקים כנפה: מצטרפין הנקבים לרובא. אילו היו כולן מחוברים יחד היה רובא נפסק טרפה: ובגולגולת. לגבי אהל המת תניא (אהלות פ''ב משנה ג) בההיא דכמה חסרון בשדרה קתני סיפא ובגולגולת כדי שינטל מן החי וימות הוי חסרון ולא מטמא ואמרינן בבכורות (דף לח.) כמה ינטל מן החי וימות כמלא מקדח של רופאים ותני עלה דאם יש בו נקב אחד ארוך שאין עגול רואים אותו אם יתנו ארכו לעגלו והוי כמלא מקדח הוי חסרון או אפילו יש בו נקבים קטנים הרבה כולן מצטרפין לכמלא מקדח: אלמא. כיון דשיעור חסרון גולגולת כמלא מקדח הוא מצטרפין נקבים הקטנים לכמלא מקדח כאילו הוי חד נקב ולא יהבינן בהו שיעורא אחרינא: והכא נמי. אע''ג דבפסוקות שיעורא לרובא גבי נקובה תנן במתניתין (לקמן דף נד.) עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי אלמא נקב הקנה טריפתו בכאיסר וגבי נקבים קטנים בעי כאיסר לשעורינהו: אישתמיטתיה. להאי מקשה: מצטרפין לרובא. דהוו כפסיקה בעלמא דלא מיחסרא וניקבה כנפה נמי בדליכא חסרון: ניטלה הימנה רצועה. לארכה דאיכא חסרון: מצטרפת לכאיסר. אי כי מעגלת לה הויא איסר טרפה: בעופא. נקבים דחסרון בעוף דליכא למימר בגרגרת דידיה כאיסר בכמה הוי שיעוריה: מקפלו. חותך למטה מן הנקבים ובצדיהם עד שיוכל לקפל הרצועה שהן בה כלפי פי הקנה ומניחו למקום הנקבים ע''פ הקנה: אם חופה. בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב את רוב הקנה אע''ג דבנקבים גרידי ליכא רובא. טריפה הואיל ויש בהן חסרון ושיעור סמיכת נקבים זה לזה כנפה דהא אניקבה כנפה קיימינן: וסימניך. שלא תשכח שמועה זו ולא תימא כאיסר או מצטרפין לרובא: נפיא. כעין שעושין הנפה שמניחין שם יריעות זנב הסוס על פי העוגל וזה סימן יהא לך נקבה כנפה שאלת ומעשה נפה השיבוך: נפחתה כמין דלת. ולא נטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף שם כעין דלת במזוזתו: כדי שיכנס איסר לרחבו. ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעינן נכנס ויוצא משום דאין כאן חסרון והדלת סותם את הנקב: נסדקה. לארכה וקילא מכולהו דהיכא דנפסק לרחבה ברובא מתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה ניתק והולך לגמרי ולא הדר חלים שולדר''א בלע''ז אבל לארכה כל כמה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך הלכך הדר חלים: חוליא. טבעת שמעתי ובעיני נראה שהן שלש טבעות כדאמרינן במנחות (דף לט.) כדי שיכרוך וישנה וישלש הויא חוליא לגבי ציצית: מה חוליא ומה חוליא. למה לכם החוליות הללו דקאמר רב: הכי גרסינן אמרוה קמיה דרבי יוחנן משמיה דרבי יונתן הכי ולא גרסינן איכא דאמרי: הכי. כדקאמר רבי יוחנן משהו למעלה ומשהו למטה אמרוה קמיה משמיה דרבי יונתן: חברין בבלאי. רבי יונתן מבבל סליק: כי האי טעמא. לשבח קאמר: מטבעת הגדולה. כרבי יוסי ברבי יהודה ומחלוקתו בפ''ק (לעיל דף יח.) נקט לה מיהו אנן קיימא לן כרבי חנינא בן אנטיגנוס דמשפוי כובע ולמטה כשרה דהיינו למעלה מן הטבעת: כנפי ריאה. אוני ריאה: התחתונה. כדמפרש רבא תחתונה כשהבהמה תלויה דהיינו אונות קטנות שהיא עליונה כשאוחזין בקנה והריאה תלויה למטה: כנפי. כמות שהן נמתחין ופורשין כנפים למעלה אע''פ שהקנה יורד ביניהם עד מקום חיבורן: שאני אומר כל שפושטת צוארה ורועה. ולא יותר לכך אני מפרש תחתונה שהיא עליונה שלא תאמר תחתונה כשאוחזין הקנה דהיינו כנגד כל הריאה: שלא תאנס. למשוך הסימנים חוץ לחזה בידי אדם: אנסה עצמה. לפשוט מאד צוארה בשעת שחיטה מהו: תיקו. ולחומרא וכן הלכה: למטה מן החזה. למקום שאין ראוי לשחיטה: נידון כריאה. בנקב משהו ולא ברוב כגרגרת: ת''ר איזהו חזה. לגבי חזה ושוק של שלמים הניתן לכהנים: הרואה את הקרקע. אינו משבר מן הצלעות בגובה הצדדין כלום אלא השומן התחתון כמות שהוא בחסחוס שבראשי הצלעות: למעלה עד הכרס וכו'. ושיעור ארכו למעלה עד הכרס כשהבהמה תלויה להפשיט היו נוטלים אותו וחותך ב' צלעות הקטנות העליונות עמו משתי דפנות אחד מכאן ואחד מכאן והן שסביב הקנה ונקראין פורציל''א: קרמא עילאה. המחובר לגולגולת מבפנים: ואע''ג דלא אינקיב תתאה. הקרום הרך שהמוח מונח בתוכו: חייתא. שק כמו (ב''מ דף יד:) חייתא דקיטרי: דמתנח ביה מוחא. שהמוח מונח בתוכו: כנגדו בביצים ניכר. בביצי זכר אתה יכול להכיר רביצת המוח שגם להן יש שני קרומים לבד הכיס והאחד חיצון ואחד שהביצים מונחים בו ומתוך שקרום התחתון של מוח דק מאד ואין ניכר לגמרי ונראה כמוח עצמו הוא נותן לו סימן בביצים: כל מה שבקדרה. בגולגולת עד שלא התחיל לצאת מן הקדרה ליעשות חוט שהרי חוט השדרה מן המוח הוא בא: נידון כמוח. בנקב משהו: לימשך. לצאת מן הקדרה לצד החוט: נידון כחוט. בפסיקת הרוב:

מצטרפין לכמלא מקדח. לאו משום דבעו למיסתם כב''ש ' אלא משום דב''ש פירשו שיעור נקט שיעורא דב''ש: אישתמיטתיה הא דאמר כו'. ס''ד דרב ירמיה דאפילו בנקבים שיש בהם חסרון קאמר דמצטרפין לרובה מדנקט כנפה דמשמע כנקבי נפה שיש בהם חסרון איירי ומסיק דבשאין בהן חסרון איירי ולא נקט נפה אלא לומר דמלאה נקבים כנפה ולשון אישתמיטתי' קשה: ניטלה ממנה רצועה מצטרפת לכאיסר. תימה לישמועינן ניקבה וכ''ש רצועה: כדי שיכנס איסר לרחבו. פירוש לרחבו של איסר שיושיבהו שם על רחבו ויכנס לאפוקי דרך עוביו: אנסה עצמה. שפשטה ראשה יותר מדאי ליטול ירק בבור: חותך שתי צלעות מכאן ומכאן. פירש ר''ח שתים מכאן ושתים מכאן והאי חזה לא הוי כההוא דמסכת תמיד (דף לא.) שלא היו שם שום צלעות כדתנן בפ' לא היו כופתין:

דף מה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד