דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 212ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - א

היו שנים אוחזין בסכין אחד [405] ושוחטין, אחד שחט לשם אחד מכל אלו, ואחד שחט שחיטה רגילה שהיא לשם דבר כשר, [406] שחיטתו פסולה [407].

גמרא:

שנינו במשנתנו: השוחט לשם הרים - שחיטתו פסולה.

ודייקינן: פסולה, אין, ואסורה באכילה כדין נבלה. אבל לזבחי מתים, לא נחשבת. וטעם הדבר הוא שהתורה אמרה "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם על ההרים" [דברים יב ב]. ודורשים שרק האלילים שעל ההרים אסורים ולא ההרים עצמם אף אם עשו אותם לעבודה זרה, וכשם שההרים לא נאסרים כך התקרובת שנעשתה לשמם לא אסורה.

ורמינהי סתירה לכך ממה ששנינו: השוחט לשום הרים, לשום גבעות, לשום ימים, לשום נהרות, לשום מדברות, לשום חמה ולבנה, לשום כוכבים ומזלות, לשום מיכאל השר הגדול שבכל בריותיו של הקב"ה, לשום שילשול [תולעת] קטן שבבריות, הרי אלו זבחי מתים.

ומוכח מהברייתא שאיסור זבחי מתים חל אף כשמקריב לשם הרים!

אמר אביי: הא דמתניתין בדאמר השוחט שמקריב להר עצמו, שאז אין איסור זבחי מתים [408], ורבנן גזרו בדבר איסור אכילה משום שזה דומה לזבחי מתים.

הא דברייתא בדאמר שמקריב לגדא דהר [המלאך הממונה על ההרים]. וכל הברייתא מדברת בשוחט למלאכים של הדברים הנזכרים [409].

דיקא נמי: שהברייתא עוסקת במלאכים דקתני דומיא דמיכאל שר הגדול. שמע מינה שגם הדברים האחרים הם מלאכים. ואף שיש לנו לימוד מהתורה שבעלי חיים לא נאסרים באיסור עבודה זרה [410], והמלאכים הם כבעלי חיים, והיה לנו להתיר את תקרובתם כמו את תקרובת ההרים, אין הדבר כן, כי בעלי חיים נקראו בתורה בשם אלוהים ולכן תקרובתם אסורה, אף שבהם לא חל איסור עבודה זרה, אבל ההרים הופקעו משם אלוהות [411].

הגמרא מביאה לכאן סוגיא העוסקת בדינה של תקרובת עבודה זרה שאינה של בעל התקרובת.

ההרים ובעלי החיים לא נאסרים באיסור עבודה זרה כשבעליהם השתחוה להם.

אמנם אם עשה בהם מעשה, כגון שחפר בקרקע בורות לעבודה זרה והשתחוה להם - אסרן. [עבודה זרה נד ב].

אדם שהשתחוה לדבר של חבירו - אין אוסרו כי זה הכלל בכל התורה [412], שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [413]. נחלקו אמוראים בסוגיתנו, האם אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה.

אמר רב הונא: היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים, ובא להקריבה לעבודת כוכבים, אף שלא הגביה אותה, ולא עשה בה אפילו קנין גזילה [414], כיון ששחט בה סימן אחד אף שעדיין לא פקע ממנה שם בעל חי - אסרה בהנאה, שדי במעשה קטן זה כדי לאסור בעלי חיים באיסור עבודה זרה, ואף די בו כדי לאסור אפילו דבר שאינו שלו.

ואמרינן: רב הונא סבר לה כי הא דרבי יוחנן, ויש בדבריו חידוש נוסף.

דאמר עולא אמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו חכמים: המשתחוה לבהמת חבירו - לא אסרה, ואפילו איסור הקרבה על גבי המזבח אין בה [415], אם עשה בה מעשה ושחטה - אסרה אפילו להדיוט [416].

מדברי רבי יוחנן למדנו שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, ורב הונא הוסיף שאף אם שחט סימן אחד ועשה מעשה קטן - אוסר.

איתיביה רב נחמן לרב הונא מברייתא: השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודת כוכבים בשוגג - חייב שלש חטאות משום חילול שבת ומשום שחיטת קדשים בחוץ [417] ומשום עבודה זרה, שבשלשתן הוא חייב כרת על זדונן, ואף שהבהמה אסורה בהנאה, אין הוא נפטר מחילול שבת משום שכל המקלקלים פטורים בשבת, כי הוא מתקן לבני נח ומתיר להם את הבשר מאיסור אבר מן החי [418].

ומקשה רב נחמן: ואי אמרת: כיון ששחט בה סימן אחד לעבודה זרה - אסרה [419], אשחוטי חוץ לא ליחייב חטאת, שכן משעה שאסרה באיסור עבודה זרה נפקעת הקדושה מהבהמה [420],

הערות

[405] רש"י מפרש, שאחד אחז בראשו ואחד אחז בקתו. והרשב"א כתב בתורת הבית, שכל שכן שאם שחטו שנים בשתי סכינים שהשחיטה פסולה, ואפילו אם שחט כל אחד מהם שני סימנים, והשחיטה היתה כשרה לולא שחיטת הפסול - השחיטה פסולה. [תורת הבית הקצר בית א' שער א' דף ו' א, והובא בב"י יור"ד סימן ב' ד"ה התחיל].

[406] רש"י מפרש: "לשם דבר כשר" - שחיטה סתם. נראה מלשונו, שאין חשוב כלל, אם חשב השוחט לשם דבר כשר או לא חשב כלל, העיקר הוא, שאחד מהשוחטים שחט שחיטה כשרה, ואחד מהם שחט שחיטה פסולה. והרמב"ם כתב: "שנים אוחזין בסכין ושוחטים, אחד נתכוון לשם דבר שהשוחט לו - שחיטתו אסורה, והשני לא היתה לו כוונה כלל, ואפילו נתכוון לשם דבר המותר להתכוון לו - הרי זו פסולה" [פ"ב מהלכות שחיטה הכ"א]. משמע מהרמב"ם, שהמשנה מחדשת שאפילו התכוין השוחט לשם דבר כשר - אין הוא מבטל את מחשבת החושב לשם דבר פסול.

[407] יש ראשונים שלמדו מכאן, שאם ישראל ועכו"ם אוחזים בסכין או שישראל ומומר אוחזים בסכין ושוחטים, שהשחיטה פסולה. [רשב"א תורת הבית בית א' שער א' דף ט' א, וטור יור"ד סימן ב']. ויש ראשונים שהביאו מתוספתא שהשחיטה כשרה כשישראל ועכו"ם אוחזים בסכין ושוחטים. [הגהות אשרי פרק א' בסימן ה']. וכתב המהרש"ל שיש לחלק בין המקרים ולומר שיש למחשבה של אחד השוחטים כח לפסול את השחיטה, אבל כשאחד השוחטים אינו בר זביחה ואין בכחו להכשיר השחיטה, אינו מונע מאותו שהוא בר זביחה להכשיר את השחיטה. [יש"ש פרק א' סימן ז']. ועיין ש"ך יור"ד סימן ב' ס"ק ל'.

[408] לדעת רש"י ותוספות, אין איסור תקרובת עבודה זרה בתקרובת לשם הר, אף על פי שיש ברייתא במסכת עבודה זרה, שהעכו"ם העובדים את ההרים ואת הגבעות דינם בסייף. [ע"ז מ"ו ע"א]. ועיין עוד בהערה 411 על שיטת רש"י ותוספות. ודעת הרשב"א והר"ן, שמאחר שהעובד הרים חייב מיתה - אף התקרובת אסורה בהנאה מדאורייתא, והמשנה והברייתא לא דברו אלא בעושה סגולה כמו שמפרש הרמב"ם, [עיין בהערה 404] ובזה החמירו חכמים לדון את הבשר כתקרובת עבודה זרה ולאוסרו בהנאה. לדעת הרשב"א הקלו בשוחט להר ולא אסרו בהנאה את הבשר, מפני שהתורה הקלה בהר שלא נאסר באיסור עבודה זרה. [תוה"ב בית א שער א' דף ט' ב]. ולדעת הר"ן, הקלו חכמים בהר מפני שאין דרך הגויים לעובדו.

[409] לדעת רש"י החמה והלבנה הם תלושים ותקרובתם אסורה, ואפשר לפרש שהתכוין להקריב להם בעצמם. ולדעת התוספות, נחשבים הם למחוברים ותקרובתם מותרת, וצריך לפרש בברייתא אף בחמה ולבנה שמקריב למלאכים שלהם. [תוד"ה הא] ועיין רש"ש.

[410] לומדים שבעלי חיים לא נאסרים באיסור עבודה זרה ממה שהתורה פוסלת את הנעבד להקרבה על גבי מזבח, משמע שלהדיוט הנעבד מותר. [תמורה כ"ט א].

[411] הגמרא במסכת עבודה זרה אומרת שהגויים העובדים את ההרים דינם בסייף. [ע"ז מ"ו א]. ואומר רש"י, שאף שההרים לא נקראים אלוהים, מי שעובדם מתכוין לעבוד עבודה זרה, ולכן דינו בסייף. [רש"י ע"ז מ"ה א ד"ה ומה שעליהם, ועיין שם בתוספות]. והרא"ש כתב בשם ר"י שההרים נקראים אלוהים אחרים. ולפי דעתו, הסיבה לחלק בין תקרובת בעלי חיים לתקרובת הרים היא מדרשת הפסוקים. ועיין בתוספות ד"ה הא.

[412] התוספות בפרק הערל אומרים, שאין אומרים כלל זה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא דבר התלוי במחשבה של העושה, כגון עבודה זרה, או במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו כי כלאיים לא נאסרים כשרוצים לעוקרם, אבל בודאי שמי שנותן נבלה בתבשיל של חבירו - אוסרו. [יבמות פ"ג ב תוד"ה אין].

[413] במסכת כלאים נחלקו תנאים במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו, שרבי מאיר אוסר, ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. [כלאים פ"ז מ"ד]. ונחלקו אמוראים בפרק הערל מהי ההלכה במחלוקת זו. [יבמות פג ב]. ופסק הרמב"ם כרבי יוסי. [פ"ה מהלכות כלאים ה"ח] והרא"ש בפרק הערל פסק כרבי מאיר. נחלקו הראה והרשב"א בהבנת דעת רבי מ איר. לדעת הרא"ה, רבי מאיר סובר ששותף יכול לאסור אף חלק חבירו, ובעל הגפן ובעל התבואה נחשבים כשותפים לענין האיסור. [בדק הבית בית א שער א דף י ב]. והרשב"א מפרש, שמחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי היא כמו המחלוקת שבסוגיתנו, אם אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, ופסק הרשב"א כרבי מאיר ומביא משם סיוע לפסוק שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה. [משמרת הבית בית א' שער א' דף י' א].

[414] רש"י מפרש, שרב הונא מדבר על בהמה רבוצה מפני שאילו היה מגביה את הבהמה ומרביצה, כבר היה קונה אותה בהגבהה והיא שלו, ורב הונא רוצה לחדש שאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו על ידי מעשה. והתוספות הקשו על רש"י, שבהגבהה לא קנה אלא קנין גזילה, ובכך אין הבהמה נעשית שלו לענין שיוכל להקדישה, וכן לענין שיוכל לאוסרה! [תוד"ה רבוצה]. והר"ן מתרץ, שאין כוונת רש"י לומר שאף החולקים על רב הונא ואומרים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, מודים בהגביה שהוא אוסר מפני שקנאה בקניני גזילה, אלא כוונת רש"י שרב הונא רוצה לחדש, שאפילו לא היה לאוסר שום קנין הוא יכול לאסור דבר שאינו שלו על ידי מעשה. [חידושי הר"ן]. ויש מתרצים, שאילו הגביה וקנה את הבהמה בקניני גזילה, היה קונה אותה לגמרי על ידי שנוי מעשה, ותחילת השחיטה היא שנוי מעשה לדעת רש"י, ולפי זה אף החולקים על רב הונא מודים בהגביה שאוסר את הבהמה כששוחט. [תורת גיטין נ"ב ב]. ויש מתרצים, שלפי רב הונא שאומר שאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו על ידי מעשה, יש הבדל בגדר הדין בין אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו שצריך בעלים גמורים כדי להקדיש, ובין דין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו שבעלות של גזלן מספיקה כדי לאסור, ולפי רב הונא אם הגביה כבר יכול לאסור בלי מעשה. [אמרי בינה יור"ד סימן י"ב בד"ה וראיתי]. ודעת התוספות, שנקט רב הונא בהמה רבוצה להשמיע שאף שלא הרביצה ולא עשה בה אלא מעשה קטן זה ששחט בה סימן אחד - אסרה. [תוד"ה רבוצה].

[415] רש"י. ובמסכת עבודה זרה הגמרא דנה אם המשתחוה לבהמת חבירו אסרה לגבוה, ומהסוגיא שם משמע שלמסקנה אין הבהמה נאסרת לגבוה. [ע"ז נ"ד א]. אבל הרמב"ם פסק שהמשתחוה לבהמת חבירו - אסרה לגבוה. [פ"ד מאיסורי מזבח ה"ו ועי"ש בראב"ד ובכסף משנה ובלחם משנה].

[416] הגמרא במסכת עבודה זרה לומדת שאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו על ידי מעשה מהפסוק "כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו, הכנו והקדשנו" [דברי הימים ב' כ"ט י"ט] ופירוש הפסוק, שגנזו בימי חזקיה את כלי המקדש שהשתמש בהם אחז לעבודה זרה, והקדישו אחרים במקומם, מפני שנאסרו הכלים הראשונים על ידי מעשה שנעשה בהם עבודה לעבודה זרה, ואף שאל היה אחז בעלים עליהם. [ע"ז נ"ב ב]. והתוספות מקשים, מה הראיה משם, והלוא אפשר לומר שרק לגבוה אסרו את הכלים, אבל להדיוט אין נאסר דבר שאינו של האוסר! רש"י במסכת עבודה זרה מתרץ את הקושיא, שאילו היו מותרים להדיוט היו פודים אותם ומוציאים אותם לחולין ולא היו צריכים לגנוז אותם. [ע"ז נ"ד ב ד"ה איתסרו]. והתוספות אומרים, שבאמת אפשר לומר שהכלים שהשתמש בהם אחז נאסרו רק לגבוה, והלימוד הוא בדרך הדרגה, שאם נאסרו הכלים לגבוה על ידי שימוש שאינו משנה את הכלי, יש לנו לאסור להדיוט על ידי מעשה שמשנה את הדבר. [לקמן מ"א א תוד"ה תא שמע].

[417] המשנה במסכת זבחים אומרת, שכל קרבן שאין ראוי להקרבה בפנים - אין חייבים עליו משום שחוטי חוץ. [זבחים קי"ב א]. תוספות מקשים, כיון שמוכח מסוגיתנו שהברייתא עוסקת בחטאת יחיד וזו לא דוחה שבת, מדוע חייבים עליה משום שחוטי חוץ, והלוא אי אפשר להקריבה בפנים! ומתרצים התוספות, שאם הקריבו קרבן בשבת, אף שחללו שבת אין הקרבן פסול. [תוד"ה חייב].

[418] רש"י. ומקורו מהגמרא בפסחים דף ע"ב א. מכאן הקשו על הרמב"ם שפסק שבן נח לא נהרג על אבר מן החי בעוף. [פ"ט מהלכות מלכים הי"א] ולפי המבואר בסוגיתנו, ברייתא זו עוסקת בעוף, והחיוב בשבת הוא משום שמתיר איסור אבר מן החי לבן נח. [חתם סופר ומלוא הרועים].

[419] רש"י במסכת עבודה זרה אומר, שמה שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה זה רק מדרבנן. [ע"ז נ"ד ב ד"ה איתסרו להו]. והתוספות רי"ד שם חולק על רש"י, וכתב שמוכח מהסוגיא שלנו שהאיסור הוא מדאורייתא. וכוונתו, שאם הבהמה לא נאסרת מדאורייתא, אין מקום לקושית רב נחמן מהברייתא, שכן החיוב משום שחוטי חוץ הוא מפני שמדאורייתא לא חל איסור עבודה זרה על הבהמה. והפלתי מיישב את רש"י, ונביא את דבריו בהערה 437.

[420] כך מפרש רש"י. והתוספות בפרק מרובה מפרשים, שקושית הגמרא היא, שכיון שנאסרה הבהמה, הרי היא לא ראויה להקרבה בפנים, ואין חייבים על שחוטי חוץ אלא בדבר הראוי להקרבה בפנים. [ב"ק ע"ב ב תוד"ה איסורי].

היו שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד מהם מתכוין לשם אחד מכל אלו הפוסלים, ואחד לשם דבר כשר — הרי שחיטתו פסולה.

א גמרא שנינו שהשוחט לשם הרים וכו' שחיטתו פסולה. ומדייקים: פסולה — אין [כן], אבל זבחי מתים, שייחשבו כדבר שנזבח לעבודה זרה, לאוסרם בהנאה — לא. ורמינהי [ומשליכים] מראים סתירה ממה ששנינו בברייתא: השוחט לשום (לשם) הרים, לשום גבעות, לשום נהרות, לשום מדברות, לשום חמה ולבנה, לשום כוכבים ומזלות, או לשום מיכאל השר הגדול שבשמים, או אפילו לשום שילשול (תולעת) קטן — הרי אלו זבחי מתים, זבחי עבודה זרה, שאסורים בהנאה!

אמר אביי, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] ששנינו ששחיטתו פסולה אבל אינו אסור כעבודה זרה, הרי זה באופן דאמר [שהוא אומר] שהוא שוחט לשם הר, שאין ההר כשלעצמו נחשב עבודה זרה. הא [זה] ששנינו בברייתא שהוא זבח לעבודה זרה, הרי זה באופן דאמר לגדא דהר [שהוא אומר שהוא שוחט למזלו של ההר]. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק הדבר גם כן] שבברייתא מדובר במי ששוחט לשם המזל של ההר, דקתני דומיא [שהוא שונה שוחט לשם הרים בדומה] למיכאל שר הגדול, שמע מינה [למד מכאן] שהוא מתכוון למהות רוחנית ולא להר עצמו.

ב אמר רב הונא: היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודה זרה, כיון ששחט בה אפילו סימן אחד — אסרה. ומעירים: סבר לה [סבור הוא] כי הא [כמו זו] שאמר עולא אמר ר' יוחנן: אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה על ידי השתחויה זו, אם עשה בה עצמה מעשה של עבודה זרה — אסרה. ואף כאן, הרי שחט אותה.

איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו בברייתא: השוחט בהמה שהוקדשה לקרבן חטאת, והיה זה בשבת, בחוץ (מחוץ לעזרה), ולשם עבודה זרה, ועשה כל אלה בשוגג — חייב שלש חטאות: משום שחיטה בשבת, משום שחיטת קדשים בחוץ, ומשום שחיטה לעבודה זרה. ואי אמרת [ואם אתה אומר] כיון ששחט בה סימן אחד מיד אסרה משום עבודה זרה — משום שחוטי חוץ לא ליחייב [שלא יתחייב],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If there were two people grasping a knife together and slaughtering an animal, one slaughtering for the sake of one of all those enumerated in the first clause of the mishna and one slaughtering for the sake of a legitimate matter, their slaughter is not valid.

GEMARA: The mishna states that if one slaughters for the sake of mountains or other natural entities the slaughter is unfit. The Gemara infers: It is unfit, yes; with regard to offerings to the dead, i.e., to idols, it is not in that category. Apparently, the status of the animal is that of an unslaughtered carcass, from which benefit is permitted, and not that of an idolatrous offering, from which benefit is forbidden. And the Gemara raises a contradiction from a baraita: With regard to one who slaughters for the sake of mountains, for the sake of hills, for the sake of rivers, for the sake of wildernesses, for the sake of the sun and moon, for the sake of stars and constellations, for the sake of Michael the great ministering angel, or even for the sake of a small worm, these are offerings to the dead, from which benefit is forbidden.

Abaye said: The apparent contradiction between the mishna and the baraita is not difficult. This mishna that teaches that the slaughter is not valid but benefit is permitted is referring to a case where one says that he is slaughtering the animal for the sake of the mountain itself, which is not an idol. That baraita that teaches that the animal is an offering to the dead and benefit is forbidden is referring to a case where one says that he is slaughtering the animal for the sake of the angel of the mountain. The language of the baraita is also precise, as the mountain and the other natural entities are taught together with and therefore similar to Michael, the great ministering angel. Conclude from it that the tanna is referring to slaughter for the sake of a spiritual entity, not the mountain itself.

Rav Huna says: If the animal of another was prone before an idol, once one cut one siman, the windpipe or the gullet, he rendered the animal forbidden. He holds in accordance with that which Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Although the Sages said that one who bows to the animal of another does not render it forbidden, if he performed a sacrificial rite upon it he renders it forbidden. The case cited by Rav Huna involves an action of that kind, cutting one siman; therefore, the animal is forbidden.

Rav Naḥman raised an objection to the opinion of Rav Huna from a baraita: One who unwittingly slaughters an animal that was designated as a sin offering on Shabbat outside the Temple, for idol worship, is liable to bring three sin offerings: One for performing the prohibited labor of slaughtering on Shabbat, one for slaughtering a sacrificial animal outside the Temple, and one for slaughtering an animal for idol worship. And if you say that once he cuts one siman he renders the animal forbidden as an idolatrous offering, then let him not be liable to bring a sin offering for slaughter of a sacrificial animal outside the Temple courtyard,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הרי אלו זבחי מתים. כלומר ואסור אפי' בהנאה:

הא דאמר לגדא. כלומר לשר של הר ודאי הרי אלו זבחי מתים:

אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר. כלומר הכי סברינן חטאת בהמה דאינה ניתרת אלא אי בשנים אי ברוב שנים ואי אמרת כיון דשחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ כו' כלומר דלא חשוב חטאת ולא יהא חייב אשחוטי חוץ דבסימן אחד אין מתקבל בפנים:

פסולה אין, זבחי מתים לא. איכא דק"ל מהא דתנן ר"א פוסל והיינו אוסר בהנאה דסתם מחשבת עו"ג הי' לע"ג ואיכ' למימר איידי דשחיטתו כשרה אר"א שחיטתו פסולה ופי' ואמר מפני שסתם מחשבת עו"ג לע"ג לומר שאסורה אף בהנאה.

הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. פירש"י ז"ל משום דהר אינו נעשה ע"ג דכתיב אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם במס' ע"ג הלכך זובח לשמו לא מקריא זבחי מתים ומיהו פסולה היא מלאכול דדמיא לשחיטת ע"ג.
ואיכא למידק דהרי הר נעשה הוא ע"ג דאמרינן במס' ע"ג העו"ג שהיו עובדין את ההרים הם מותרין ועובדיהן בסייף ובפ' ד' מיתות נמי אמרינן מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף אלמא הר נעשה ע"ג אע"פ שאינו נאסר מפני שאין בו תפיסת ידי אדם ורש"י ז"ל כתב שם א) שאינו נעשה ע"ג ומשום הכי אינו נאסר אלא לגדא דהר דלא מיקרי זבחי מתים ומיהו עובדיהן מיהא ע"ג עבדי להו ולע"ג מכוונו, ולא דייק כלל.
ואפשר לומר שאפי' במחובר [נעשה] לע"ג אלא שכל שאינו נאסר אין תקרובת שלו נאסר דכתי' ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע"ג במחובר אינו אוסר דגמרי מע"ג גופיה בפ' נגמר הדין ומיהו ק' דכיון דנויין שלה [אסירין] דכתיב לא תחמוד כסף וזהב דהיינו צפוי הר וי"ל כיון דנויין דע"ג היא משמשין אלא הוא ותקרובת שבו גזירת הכתוב הוא.
וראיתי בתו' שמפרשים זה שאמרו שם צפוי הר אינו כהר ומתסר דוקא כשעובדין אף הצפוי מאן דשרי כיון (דנויין) דהר מחובר הוא ומותר אף הצפוי שלו בטל עמו ומותר שהרי לכל השתחוו כאחד ועיקר עבודתו להר היתה ומר סבר צפוי שהוא תלוש אסור משום עיקרה משום נויין [אבל] אין מחובר אוסר כלום [לא משום נויין] ולא משום תקרובת, ואינו מחוור. ועוד משמע בתמורה בפ' כל האסורין דצפוי בעלי חיים אסורין. (כאן נמצא חסר פירושו עד הלכה הבאה אחריה)

פסולה אין זבחי מתים לא. ואם תאמר דילמא אף זבחי מתים קאמר, דהא אשכחן פסול דהוי זבחי מתים, וכדקתני במתניתין (לח, ב) רבי אליעזר פוסל דעל כרחך זבחי מתים היא לרבי אליעזר כדמסיק סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה. ויש לומר דפסול על כרחך לא משמע זבחי מתים, והתם איידי דתנא תנא קמא כשר תנא איהו נמי פסולה, ולאשמועינן דזבחי מתים נמי הויא הוא תנא שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה.

הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. פירש רש"י ז"ל דהיכא דאמר להר משרא שריא, דהא הר אינו נעשה עבודה זרה, וכדאמרינן בעבודה זרה (מח, ב) אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, וכל שהוא אינו נעשה עבודה זרה אף השוחט לשמו אינו שוחט לעבודה זרה, אלא מיהו אסורה באכילה דמחזי כאוכל תקרובת עבודה זרה. ואינו מחוור דהא אמרינן בעבודה זרה (מו, א) נכרים העובדים את ההרים הן מותרין ועובדיהן בסייף, ובסנהדרין (סא, א) אמרינן מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף, אלמא הר נעשה עבודה זרה, ואף על גב שהוא עבודה זרה אינו נאסר, ואף נויין שלו נאסרין כמו עבודה זרה, דכתיב (דברים ז, כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם. ואוקימנא בפרק הצלמים (מח, א) בצפוי דהר, ומיהו בתוספתא אמרו דצפוי דהר דוקא בשעובדין הר וצפויו.
ואם תאמר אם כן דמאן דשרי התם, יש לומר דכיון דצפוי ומחובר עמו והשתחוה לשניהם כאחד בטל הוא לגביה דהר עיקר, ועיקר כונתו להר היא, ומאן דאסור סבר דכיון שהצפוי תלוש נאסר משום עיקר עבודה זרה הא משום נויין לא. ואינו מחוור דהא משמע בתמורה (כח, ב) דצפוי בעלי חיים אסורין אף להדיוט, ואף על גב דהן עצמן מותרין, דאמרינן התם ומה אתנן ומחיר דצפוייה מותרין הן אסורין נעבד שצפוייה אסור אינו דין שהוא אסור. והתם על כרחך בשאין הצפוי נעבד דומיא דאתנן, ואסור אף להדיוט קאמר, דהא מייתי לה התם מקרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם, והרמב"ם ז"ל פירש (הל' שחיטה פ"ב הי"ד) שלא נתכוון לעבדו אלא לשם רפואה בעלמא, ולפי פירושו אף לגדא במתכוין נמי לרפואה, ואפילו כן הרי הן זבחי מתים ומדרבנן דמיחלפא בתקרובת גמור. ולשם הר כיון דהר עצמו אינו נאסר אף במתכוין לעובדו, וכאן לא נתכוין לעובדו לא מיחלף ליה בתקרובת גמור.

שנים אוחזין בסכין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר הכשר שחיטתו פסולה אם באכילה אם בהנאה על הדרכים שנתפרשו עד שתהא השחיטה כלה לשם דבר כשר ואין צריך לומר בשני סכינים אחד לושט ואחד לקנה שנמצא האחד בלא עירוב דבר הכשר או כלך לדרך זו אפי' בשני סכינין שנמצא האחד בלא עירוב דבר הפסול:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא אלא שיש בענין שנים אוחזין בסכין קצת תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן מה שביארנו בשנים אוחזין בסכין אחד לשם אחד מכל אלו שפסולה הוא הדין לכל פסול לשחוט כגון גוי וכיוצא בו שאם סייע בשחיטה שפסולה וכן מה שביארנו בשנים אוחזין בסכין אחד לשם אחד מכל אלו שפסלה אע"פ שחברו שחטו לשם דבר הכשר אם יש לזה הפוסל שותפות באותה בהמה אסורה בהנאה בדרכים שאוסרין בהנאה אבל אם לא היה לו שותפות בה כלל אסרה באכילה אבל לא בהנאה וכן ישראל ששחט בהמת חברו לע"ז אפי' לא שחט בה אלא סימן אחד או אפי' כל שהו אסרה באכילה אבל לא בהנאה שאע"פ שהמשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה כל שהוא אסרה ואין צריך לומר במעשה גדול ואפי' לא הביאה הוא עצמו לאותו מעשה אלא שהיתה מוכנת לכך בלא הוא וזהו שאמרו היתה בהמתו רבוצה לפני ע"ז ואע"פ שאותה שמועה נאמרה בסימן אחד חברתה מעידה עליה במעשה סתם והוא כל שהוא ובא זה וגלה על זה וכן הדין שוחט בהמת חברו לשם אחד מכל אלו שכלם בכלל ע"ז הם ויש מי שאומר שאף אם יש לו שותפות בה אינה אסורה בהנאה אא"כ היא שלו לבדו:

דברים הללו לא סוף דבר בישראל ששחט בהמה שאינה שלו שיש לומר עליו שאינו מתכוין אלא לצער את חברו אלא אפי' גוי או ישראל משומד אין אוסרין בהמה שאינה שלהם אף במעשה בהנאה:

יש מי שאומר בישראל ששחט בהמת חברו לשם אחד מכל אלו שלא אסרה אף באכילה שאין ישראל חשוד בכך ולא נתכוין אלא לצער את חברו אבל גוי או ישראל משומד אוסרין אותה באכילה ואם היה ישראל והתרו בו קבל התראה ואעפ"כ שחטה לשם ע"ז הרי זה משומד ואסרה ובמסכת ע"ז יתרחבו הדברים בקצת דינים הללו בע"ה:

ולענין ביאור בזו שאמרו הכא בישראל משומד יש שואלין והלא אף בלא שחט לשם אחד מכל אלו שחיטתו פסולה דכלה שחיטה על ידי כשר בעינן ומ"מ אנו מפרשים אותה לאיסור הנאה ואע"ג דלא אקשי ליה אלא מיהא דשחיטתו פסולה והא ודאי באכילה היא וכדדייקינן לעיל הא זבחי מתים לא הויא כלומר ליאסר בהנאה מ"מ אאוקימתא דלעיל קאי כלומר שחיטתו פסולה ואוקימנא בדשחט להר הא לגדא דהר אסורה בהנאה ואע"ג דישראל הוא ולא אמרינן לצעורי קא מיכוין ומשני דהכא בישראל משומד דהוה ליה כגוי לאסור בהנאה כל ששחט לשם אחד מכל אלו ולענין פסק מיהא אין לנו:

תד"ה לפני עבודת כוכבים כו' א"נ כיון דלפני עבודת כוכבים הוא וכגון שהוא ישראל מומר כו' עכ"ל צ"ל דהאי תירוצא למאי דמשני לר"נ דההיא דשנים אוחזין כו' ודמנסך דאיירי באית ליה שותפות בגויה אבל לאידך אוקמתא דאיירי במומר לעבודת כוכבים דמודה ר"נ ע"כ דרב הונא לא איירי הכא במומר דא"כ לא הוה רב נחמן פליג עליה וצ"ע:

ברש"י ר"ה דומיא דמיכאל וכו' ובעלי חיים אע"ג דלא מיתסרי משום ע"ז וכו'. לכאורה נראה דכוונתו של רש"י שכתב כן הוא משום דס"ל דדוקא השוחט לשם הרים וכו' איירי דוקא בשוחט לגדא דהר אבל לשם חמה ולבנה וכו' ולשם שילשול קטן איירי אפילו בשוחט לשם עצמן ולכך הוקשה לו והלא שילשול קטן בעלי היים הוא ובעלי חיים לא מיתסרי ומפרש דאפי' הכי מיהו אלהות מקרי ולכך תקרובת דידהו אסירי והדר הוקשה לו ג"כ משמש וירח דמחוברים מקרו לא ליתסרו תקרובת דידהו מפרש ג"כ מ"מ אלהות מקרי דהא כתיב וראית את השמש ואת הירח וגו' כן נ"ל לפרש כוונת רש"י אלא שהתוס' נראה שמפרשים כוונת רש"י בהפוך מזה:

בתוס' ד"ה הא דאמר להר וכו'. וא"ת דמשמע בר"פ כל האיסורים וכו' ומוקי לא תחמוד כסף וזהב עליהם בדבר שאין בו רוח חיים וכו' ומיהו נראה דציפוי ב"ח אסור וכו'. התוס' קצרו לשון הגמרא דהתם במקום שהיה להם להאריך דהא דמוקי התם לא תחמוד באין בו רוח חיים לא לקושטא דמלתא מוקי לה הכי אלא דשם שקיל וטרי גמרא דלמה לי מן הבקר להוציא את הנעבד נילוף מק"ו דאתנן זונה דציפוי' מותר והוא אסור נעבד דציפויו אסור אינו דין שיהא הוא בעצמו אסור ומשני דאי לאו קרא ה"א דנילף ק"ו הכי ומה אתנן זונה דעצמו אסור ואפי' הכי ציפויו מותר נעבד דעצמו מותר אינו דין שציפויו יהא מותר ופריך והיאך ס"ד למילף הק"ו הכי א"כ בטלת פסוק לא תחמוד כסף וזהב עליהם וגו' ומסיק דהא דמוקמינן לקרא דלא תחמוד באין בו רוח חיים וכו' ולכך אצטריך מן דבקר להוציא את הנעבד מתקיף רב חנניא טעמא דרביה קרא הא לא רבינהו קרא ה"א צפוי הר מותר והא כתיב ואבדתם את שמם וגו' והשתא בקושיא הות ס"ד דתוס' דהא דמוקי לקרא דלא תחמוד באין בו רוח חיים נשאר כן גם לפי המסקנא והדר קאמרו התוס' ומיהו נראה דציפוי ב"ח אסור וכו' ר"ל דלפי המסקנא שם כדבתב לן מן הבקר להוציא את הנעבד ציפוי ב"ח נמי אסור:

ד"ה כי הא דאמר עולא וכו' היינו משום דלרב הונא לא מצי לפרושי מעשה רבה וכו'. ר"ל דרב הונא דאמר כיון ששחט בה סימן אחד לא מצי לפרושי דברי עולא דקאמר עשה בה מעשה אסרה דר"ל מעשה רבה דהא רב הונא סימן אחד קאמר וגם א"א לפרש דעולא ר"ל סימן אחד דא"כ היה לו לפרש דבשלמא אי ר"ל מעשה רבה או מעשה כל דהו שייך שפיר לומר מעשה סתם אבל אי ר"ל סימן אחד דזה אינו לא מעשה רבה ולא כל דהו א"כ היה לו לפרש והואיל וליכא לפרש לעולא אליבא דרב הונא דר"ל מעשה רבה ע"כ צ"ל דעולא ר"ל מעשה כל דהו ורב הונא דקאמר סימן א' לאו דוקא אלא ה"ה כל דהו כמו שפרש"י לקמן:

גמרא ורמינהו השוחט כו' לשום ימים לשום נהרות כו'. כצ"ל וכן איתא ברא"ש ובר"ן ובגמרא דע"ז:

שם ל"ק הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. הנה לדעת התוס' דחמה ולבנה וכו"מ נקראים מחובר. ע"כ ברייתא מיירי בלגדא דידהו וכמש"כ התוספות להדיא וכ"ה דעת הטור. אבל לפרש"י דהמה תלושים ובע"ח (וז"ל הרמב"ם בפ"ג מה' יסה"ת ה"ט כל הכוכבים והגלגלים כולן בע"נ ודעה והשכל הם והם חיים ועומדים כו' ע"ש) מיירי אף בשוחט לדידהו גופייהו וכ"נ דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו. וא"ש דבמתניתין לא תני לשם חמה כו' דבדידהו זבחי מתים הוה ועי' בב"י:

תד"ה הא. א"נ מש"ה העובדן בסייף כו' משום דגלי רחמנא בעבודת כוכבים דמתחייב כדכתיב וראית את השמש וגו'. שם לא כתיבא חיובא כלל. ונ"ל דט"ס הוא ונמשך אחר לשון רש"י. וכאן צ"ל קרא דשופטים (יז ג) וילך ויעבוד כו' ולשמש או לירח כו'. ושם כתיב וסקלתם באבנים ומתו:

רש"י ד"ה שלש חטאות וכו׳ כי שחטי לה בעלים כצ"ל:

תוס׳ ד"ה הא וכו׳ ואפ"ה שרי לר׳ יוסי הגלילי כצ"ל ותי׳ לי' נמחק:

סוגיא דרבוצה פ"ק פ"ב יום ב' ל"ח למב"י תקצ"ד לפ"ק:

אמר רב הונא היתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ז וכו':

עיין ס"פ הערל דאמרו בי רב דמסיק שם דהיינו ר"ה אמר אין הלכה כר' יוסי ור"ש דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"ש אלא כר"מ התם דאדם אוסר. והתם מיירי בלי מעשה דסיכך גפנו לא הוה מעשה בשל חברו כ"כ הר"ש בכלאים בשם הירושלמי ע"ש וכן משמע דר"י ור"ש לא פליגי אלא בלא עביד מעשה ע"ש אבל בעושה בו מעשה אפשר דמודו דאדם אוסר כדמשמע במ"ש רש"י בב"ק דף ע"א ע"א ד"ה בשלמא ע"ז וכו' והתם קאמר ש"ס מאן חכמים ר"ש. ש"מ ר"י ור"ש מודים דע"י מעשה אוסר שאינו שלו ולא פליגי אלא בכלאים דהוה בלי מעשה. ומה"ט נמי בשמעתין לא אשכח תנאי דפליגי באדם אוסר ע"י מעשה אלא תנאי דנכרי שניסך יינו וכו' שהוא בברייתא ולא מייתי תנאי דמתניתין דכלאים משום דהתם בלי מעשה הוא ואפשר ע"י מעשה כ"ע מודים ע"כ מייתי תרי ר' יהודה דפליגי אפי' במעשה ניסוך ואמרו לאו כל כמינך. והדברים פשוטים וברורים. והשתא לפ"ז כיון דר"ה ס"ל התם גבי כלאים אין הלכה כר' יוסי אלא כר"מ דאפי' בלי מעשה אוסר כש"כ ע"י מעשה א"כ מה הי' צריך לומר היתה בהמת חברו וכו' כיון ששחט בה סי' א' אוסרו וס"ל כעולא הלא אפי' בלי מעשה כלל אוסר וצע"ג לכאורה. והאמת בר"ש מייתי ירושלמי דבקראי פליגי בכלאים וא"כ י"ל שאני כלאים דגלי קרא. אבל הרואה יראה שאין זה עיקר כמבואר לכל ומובן מתוס' שלהי פ' הערל. ויבואר לקמן אי"ה פי' הירושלמי ועוד דקרא היינו דבכלאים אינו אוסר שאינו שלו. אבל שיאסר שאינו שלו לזה ליכא קרא ואי לאו דס"ל לר"מ בעלמא אדם אוסר דבר שאינו שלו לא הוה אוסר בכלאים. ומ"ש שם בירושלמי דר"מ קנסא קניס היינו מה שחייב לשלם מדינא דגרמי ס"ל דלאו מדינא אלא מקנסא אבל גוף איסור הפירות מן הדין הוא לר"מ ור"ה פסק כוותי'. א"כ קשי' למה לי' שחיטת סי' א' כלל:

והנלע"ד דהנה התוס' שם החליטו הטעם דכל התלוי במחשבה אין יכול לאסור של חברו. והר"ש פקפק ממכניס פרה לרבקה כדי שתינק ותידוש. ועל כן העלה הוא דאין אדם מקריב תקרובת שאינו שלו כמו שאין אדם מקדיש לגבוה מה שאינו שלו ע"ש. והנה טעמו יספיק לתקרובת ומוקצה לע"ז אבל לנעבד לא שייך זה דאפי' למיכאל שר הגדול משתחוים ואינו צריך להיות של עצמו. וכן בכלאים. מי הגיד שצריך להיות שלו. וע"כ כטעם התוס' וקו' הר"ש מפרה על מנת שתינק ותידוש יש ליישב התם עיקור קפידא היא שלא יעלה על הפרה והעגלה עול בשר ודם וכל שהפרה עושית לרצונה אין כאן עול בשר ודם. וכל שהאדם רוצה במלאכתה הוה עול בשר ודם מה לי בעליו או אדם אחר ואין זה דבר התלוי במחשבה שנאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אלא שאינו נקרא עול אא"כ משועבדת הפרה לאדם. והבן זה וסברת תוס' נכונה עכ"פ בכלאים ובנעבד. ואמנם בתקרובות ומוקצה איכא נמי סברת הר"ן דאיך יקריב מה שאינו שלו. והשתא לפ"ז י"ל הא דאר"ה אין הלכה כר' יוסי אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו היינו בכלאים וה"ה בנעבד ובכיוצא בו דלית לי' סברת תוס' דיבמות דדבר התלוי במחשבה נמי יכול לאסור שאינו שלו אבל בתקרובות ומוקצה מודה שאינו יכול לאסור שאינו שלו דאין אדם מקריב מה שאינו שלו ואהא קאמר בשמעתין דע"י מעשה מיהו אוסר. והשתא לפ"ז ר"ה ועולא אע"ג דאהדדי איתמרו מ"מ איכא פלוגתא בינייהו. עולא אר"י ס"ל הלכה כר"י ור"ש ור"ע דאפי' בכלאים וה"ה בנעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"כ נקיט מילתי' במשתחוה לבהמת חברו היינו נעבד. וא"כ לר"ה משתחוה לבהמת חברו אסרה לגבוה אפי' בלי שום מעשה. ואי אינו בעל חי אוסר אפי' להדיוט בלי מעשה. ע"כ נקיט מילתי' בתקרובות שחט סי' א'. ומ"מ אמר ר"נ כבר תרגמה ר"ה לשמעתיך דבעיקר הדין לא פליגי דלכל מר כדאית לי' סבירא לי' דע"י מעשה נידון שאינו שלו כשלו:

ועיין מס' ע"ז נ"ב ע"ב אר"י אמר רב ישראל שזקף לבינה וכו' והא אין אדם אוסר וכו' ע"ש וצ"ל דרב יהודה אמר רב ס"ל כרב אדא אמר רב ס"פ הערל דהלכה כר"י דאין אדם אוסר בלי מעשה דאלו לר"ה אמר רב המשתחוה אוסר בלי מעשה. ועמ"ש ר"ן בשם רמב"ן במס' ע"ז דף נ"ד ע"א ע"ש בריטב"א. ואמנם שם מ"ו סוף ע"א הגירסא ר"י אמר שמואל ושמואל ס"ל הלכה כר"י ור"ש ע"ש ס"פ הערל:

ועיין לשון רמב"ם פ"ה מכלאים ה' ח' המסכך גפנו וכו' קדש גפנו ולא קדש תבואתו ע"ש. וצל"ע איך אפשר זה כיון שגפנו נאסר שוב תיאסר התבואה מיניקת גפן האסור ע"י תערובות דהשתא הוה כמטיל חלב לקדירת חברו ולא תלי תו במחשבה. ונ"ל שזהו כוונת הרא"ה בבד"ה בית א' סוף שער א' שכ' בסוף דבריו וז"ל ואפ"ה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מחיצת הכרם שנפרצה אוסרת בתבואה ביאוש משום דהתם האוסר שייך במילתא וחשיבי תרוויהו כשותפים ואפ"ה איכא דפליג בההוא ואמר א"א אוסר דשא"ש משום דכלאים לא מיתסרי לעולם אלא בדניחא לי' וסבר האי תנא דניחא לכולי בעלים בעי' עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים הא איהו סובר לעיל מיני' דאין אדם אוסר כלל אפי' בלא טעמא דלצעורי ועוד בכלאים לא שייך האי סברא לצעורי דכיון דניחא לי' ביניקת תבואה מגפן אוסר יהי' ניחותא מטעם לצעורי' אלא כיון דניחא לי' נאסר. רק דס"ל לרא"ה להלכה אין אדם אוסר וא"כ מה יועיל שותפות הוא הדבר חלוק ועומד שגפנו יאסר ותבואת חברו שרי'. אך נ"ל טעמו כנ"ל מכיון שנאסר גפנו מטעם כלאים שוב נאסר תבואתו של זה משום תערובות כלאים מיניקתם מאיסור. ועל זה כ' שוב דבהא פליגי תנאי וס"ל לרא"ה דר"מ ור"ש ור' יוסי כולהו סברי אין אדם אוסר שאינו שלו. א"כ ר"מ סבר הכא נאסר הכל מטעם יניקת איסור וכנ"ל ור"י ור"ש ס"ל מקרא דמייתי ירושלמי כרמך דייקא כל שאין שניהם רוצים לא נאסר אפי' של א' מהם. וצריכים לדחוק קצת מאי דמייתי ר' יוסי א' שזרע כרמו בשביעית עיין וק"ל. מ"מ לא הבנתי לרמב"ם איך אפשר לאסור א' ולהתיר האחר. ודוחק לומר דס"ל להרמב"ם בכי האי גווני קמא קמא בטיל ואינו חוזר וניעור עיין תוס' יבמות פ"ב ע"ב ד"ה אר"י וכו' וכבר כתבתי בזה במקום אחר בקונטרס גידולן שלי. או י"ל דלהרמב"ם אמר לא נתקדשה התבואה מדין קדוש כלאים. אבל אה"נ אסור מטעם תערובת כלאים:

ובירושלמי דכלאים מייתי הנך ברייתות דמס' ע"ז נ"ד ע"א תני חדא נעבד שלו אסור ושל חברו מותר ותני אידך בין שלו בין של חברו אסור והיינו ברייתא א' באונס וא' ברצון דאניס בהמת חברו ורמי אהדדי. ובעי לאוקמי כתנאי דמשנת כלאים הנ"ל. ודחי ע"כ לא פליגי ר"מ ור"י ור"ש אלא להדיוט אבל לגבוה י"ל כשם שבע"ח נאסרים לגבוה בלי מעשה ה"ה של חברו וא"כ אין כאן תנאי וברייתא סותרים ולא תי' מדי שם ע"ש:

ולא הו"מ למימר דברייתות נמי מיירי להדיוט דא"כ איך נעבד שלו אסור הא אין בע"ח אסור להדיוט. ולא הו"מ למימר נמי דתרי ברייתות מיירי ע"י מעשה ולהדיוט וכתנאי דז"א דתנא דמשנת כלאים לא מיירי ע"י מעשה ואיכא למימר ע"י מעשה כ"ע מודים דאסור. אמנם הו"מ למימר דאיירי ע"י מעשה ולהדיוט ובפלוגתא דתנאי דנכרי שניסך יינו ת"ק ותרי ר' יהודה. ואפשר דירושלמי לא ידע הך ברייתא דש"ס דילן:

היוצא מזה דהירושלמי ס"ל דנעבד לגבוה נאסר של חברו בלא מעשה והוא בתוספתא רפ"ד דתמורה ופסקו הרמב"ם פ"ד מאי' מזבח ה' ה' וי"ו אלא שתוספתא ורמב"ם מחלקים בין מוקצה לנעבד דמוקצה לא נאסר אפי' לגבוה בלא מעשה ונעבד נאסר. ולכאורה לפי הירושלמי דיליף אינו שלו מבעל חי שנאסר לגבוה בלי מעשה א"כ קשה מוקצה נמי נילף. ולפי הנ"ל ניחא בשלמא שאינו אוסר שאינו שלו סברא בעלמא דאין דבר הנאסר ע"י מחשבתו אוסר בשל חברו יליף שפיר מבעל חי אבל מוקצה ותקרובות הדעת נותן איך יקריב מה שאינו שלו וזה לא שייך למילף מבעל חי וא"ש:

וע"ש בלח"מ דמקשה ארמב"ם מש"ס ע"ז נ"ד ע"א דנעבד נמי בעי מעשה ולפי הנ"ל נ"ל דאדרבא ס"ל לרמב"ם דש"ס דע"ז דרמי ברייתות אהדדי וקשה אטו תנאי שקלת מעלמא במשנת המסכך גפנו. וברייתא דנכרי שניסך. אע"כ להס"ד דלא מיירי בעשה בה מעשה שניסך לה יין בין קרני' א"כ ע"כ לא מיירי להדיוט דא"כ אמאי שלו אסר הא אין בע"ח נאסר להדיוט בלי מעשה. אע"כ לגבוה ואין כאן תנאי דע"כ לא פליגי אלא להדיוט אבל לגבוה לכ"ע נאסר בלא מעשה כתוספתא וא"כ סתרי הברייתות וכקו' ירושלמי דכלאים הנ"ל ומסיק דניסך לה יין בין קרני' פי' ב' הברייתות תרוויהו מיירי במעשה ולהדיוט דלגבוה לא צריך מעשה. א"כ להדיוט מיירי וחדא ברייתא ס"ל כתרי ר' יהודה לאו כל כמינך שתיאסר לאונסי ע"י מעשה שלך ע"כ שלו אסור ע"י מעשה ולא של חברו. ואידך ברייתא ס"ל כת"ק דאוסר של חברו להדיוט ע"י מעשה וא"ש נמי דמייתי מעשה דניסך יין בין קרני' דהוה גמר מעשה ומעשה זוטא בלי שינוי בגוף כעין ברייתא דנכרי שניסך דהוה כהאי גוני ולעולם הכל להדיוט. אבל לגבוה לא בעי מעשה וכרמב"ם ולק"מ:

וכן נ"ל דעת ר"ח דמייתי ריטב"א שם האי בימתי בעלמא הוא אפי' שלו מותר בביטל ופגימה בעלמא. ואיך תני שלו אסור. והקשה ריטב"א נהי דס"ל לר"ח דתשמישים אפי' של ישראל יש להם ביטול מ"מ לגבוה מיהו נאסר משום דמאיס אפי' אחר ביטול. ועוד הקשה מה בכך דבביטול סגי מ"מ שייך לומר שלו אסור עד שיבטל כדרך כל תשמישי ע"ז. ולהנ"ל י"ל ר"ח נמי מוקי לשמעתין ע"י מעשה להדיוט וכרמב"ם וא"כ שפיר יש לו היתר ע"י ביטול. וס"ל כיון דנעבד לית בי' אלא סברא לאו כל כמינך לאסור שלי במחשבתך א"כ תינח אם נאסר בלי תקנה אך הכא דבפגימה בעלמא יכול להחזירו להיתר להדיוט ומה שנאסר לגבוה משום מאיס לא אכפת לי' דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי כמ"ש תוס' ב"ק צ"ח ע"א ד"ה הצורם וכו' וא"כ בכה"ג בנעבד יכול לאסור שאינו שלו. ולא דמי למוקצה ותערובות דהטעם שאין יכול לכבד לע"ז במה שאינו שלו אבל נעבד דהטעם לאו כל כמינך לאסור שלי והרי אינו אוסרו ומפסידו:

וע"פ האמור י"ל ליישב דאר"פ אי לאו דאר"ה בהמת חברו וכו' פשיטא סד"א כיון דקני' לכפרה כדידי' דמי קמ"ל פי' ולא אמרינן כדידי' אלא אדרבא הוה אמרינן נקיט חטאת לאשמעינן דאפי' חטאת לא הוי דידי' כמ"ש מהרש"א עפ"י דברי תוס' ד"ה לא הוי חטאת תיובתי' וכו' ולקמן בדר"נ דהוה מצי לשנויי נקיט חטאת לרבותא לאשמעינן דלאו כדידי' ואמנם משני דהאמת כדידי' דמי וכבר הרגיש בזה המהרש"א ותי' אינו מובן וי"ל דקשה להסביר מה יועיל הך סברא דקני' לכפרה וכדידי' דמי. בשלמא קדשים קלים ממון בעלים י"ל ה"ל כשותף עם גבוה החלב ודם לגבוה והבשר לבעלים ואותו חלקו מקריב לע"ז. אבל הכא כלו לגבוה והוא מתכפר בו יש בו תועלת והנאה אבל עכ"פ מה יש בידו להקריב לע"ז שלו ומאומה בידו. וצ"ל כיון דר"נ פליג אפי' אנעבד והוא תלמיד דשמואל דאפי' בכלאים ס"ל הלכה דאין אדם אוסר והיינו מטעם שכ' תוס' דלאו כל כמינך לאסור במחשבתך את שאינו שלו. א"כ אין לנו להמציא טעם חדש בתקרובות ומוקצה וי"ל נמי מהאי טעמא אין אדם אוסר אבל משום אין אדם מקריב שאינו שלו לא איכפת לי'. ולסברא זו מהני מאי דקני' לכפרה מיהת שוב יכול לאסור במחשבתו. וכל זה לר"נ ודוחק. אבל עכ"פ לר"מ דס"ל להדיא בכלאים ונעבד אדם אוסר ורק בתקרובות משום טעם אין אדם מקריב מה שאינו שלו ולזה לא יועיל הך סברא דקני' לכפרה:

היתה בהמת חברו רבוצה. פירש"י לא מבעי' שלו דמיתסרא בסי' א' משום תקרובות ע"ז דאע"ג דלא נאסרים להדיוט לא משום נעבד ולא משום מוקצה וכו' עכ"ל. הנה התחיל בתקרובות וסיים בנעבד ומוקצה ולא מייתי שום קרא אתקרובות שאינו נאסר מחיים. ואם אמנם הדעת נותן כן כי איך יאסור מחיים משום תקרובות וקרא זבחי מתים כתיב וכעין פנים וכמ"ש תוס' בע"ז כ"ט ע"ב סוף ד"ה יין וכו' ועיין שם בש"ס נ"א ע"א. ומ"מ מה לו לרש"י להביא קרא דמן להוציא המוקצה. והכא בתקרובות לא מימעט להדיוט מהך קרא רק מזבחי מתים. ע"כ נלפע"ד לפי מה דמשמע מבואר מרמב"ם רפ"ח מה' ע"ז דמוקצה לע"ז נאסר גם להדיוט ע"י מעשה בגופה דאע"ג דכל מוקצה לא נאסר אפי' לגבוה בלי מעשה שגזרו בה הכומרים גיזה לשם ע"ז כמ"ש רמב"ם פ"ד מאי' מזבח ומ"מ לא נאסרה להדיוט. היינו במעשה כנ"ל כגון גיזה אבל מעשה ושינוי בגופה ממש נאסרה אפי' להדיוט כך משמע לכל מעיין בלשונו רפ"ח מע"ז. ועיין תוס' תמורה כ"ט ע"א ד"ה מנין וכו' ואפשר ס"ל לרמב"ם חד לגבוה בלי מעשה וחד לגבוה ע"י מעשה. והנה אע"ג דאין מוקצה אלא שמסרה תחלה לכומרים והם עשו בה מעשה לשם ע"ז. יראה לאפוקי הבעלים שאינם בעלי עבודה עצמה אם הם הקצוהו קיי"ל אין הקדש לע"ז כדאיתא במס' ע"ז מ"ז סוף ע"ב. אבל אם הבעלים עצמם זובחים א"כ הם בעצמם הכומרים ובעלי עבודה ומעשה שלהם עושה אותה מוקצה. והשתא ס"ל לרש"י דנהי דאין הבהמה נעשה תקרובות היינו מהתחלת ענין זביחה בסימנים מ"מ מיד שיתחיל לחתוך בה במיעוט קנה או אפי' בעור נעשית לתקרובות ונאסרת משום מוקצה אע"ג דחיוב מיתה שלו אינו מתחיל אלא משיחתוך בה במקום זביחה מ"מ הבהמה נעשית מוקצה להדיוט מתחלת מעשה חיתוך כל דהוא בעלמא ושוב אח"כ נעשית תקרובות ג"כ ודברי רש"י מדוקדקים ונכונים בעזה"י:

ועד"ז יובן לקמן פ"א ע"ב משמע דחיוב מיתה דתקרובות ע"ז וחייב מלקות דאו"ב באים כאחד וקשה הא פשיט דחיוב או"ב לא אתי עד דפגע במקום שחיטה. ואיסורא דבהמה משום תקרובות היא מיד אפי' במעשה כל דהו במיעוט קמא דקנה ואפ"י בחתיכות העור וכמו שהאריך בנה"כ סס"י ב' וא"כ כבר קדם חיוב מיתה דע"ז למלקות דאו"ב ודוחק לומר דמיירי באומר בגמר זביחה עובדה. וגם לא שייך דחתיכת חצי קנה צורך שחיטה היא כעין הגבהה צורך ניסוך דמי לא משכחת תקרובות בחצי קנה פגום והוסיף כל שהוא וא"כ לאו צורך תקרובות הוא במיעוט קמא דקנה עיין בזה כתובות ל"א ע"א אי בעי גחין ואכיל ליה וה"נ דכוותי' וא"כ קשה לכאורה. ולהנ"ל ניחא נהי דבשמעתין מוכח דמיד במעשה כל דהו נאסרה הבהמה מטעם מוקצה מ"מ חיוב מיתה דגברא לא אתי עד דמגיע למקום שחיטה ועושה מעשה תקרובות ע"ז וחיוב מיתה ומלקות דאו"ב אתי' כאחד וכן מוכח בסנהדרין ס"ב ע"א ע"ש:

ובזה י"ל קצת לפמ"ש תוס' בב"ק ע"א ע"ב ד"ה איסורי הנאה וכו' דלשון עפרא בעלמא דשמעתין נמי לא קאמר אלא משום דאינו ראוי לפתח אוהל מועד ע"ש:

ומ"מ יל"ד כיון דעכ"פ נקיט הכא ש"ס לשון עפרא בעלמא לאלומי קושיתו דלא לבד שאינו ראוי לפתח אוהל מועד גם נאסר כלו בהנאה משום ע"ז ואפ"י להדיוט ולכלבים לא חזי. וא"כ אכתי מ"ט לא נקיט נמי התם האי לישנא לאלומי קושי'. וי"ל דהנה מבואר בשיטת תוס' פ' לולב הגזול דאפי' היכי דמכתת שיעורא ועומד לשרפה כשרוף דמו מ"מ ע"ז שיש לה ביטול כיון שיש לה תקנה בעולם לא מיכתת שיעורא ולא עומד לשרפה אפי' קודם ביטול וכ"כ תוס' בחולין פ"ט ע"א ד"ה והתני' וכו'. והנה דעת הראב"ד פ"ד מאיסורי מזבח דכל מוקצה לע"ז יש לו תקון אי חוזרים ועושים מעשה בהיפוך לבטל ההקצאה והשתא לפ"ז נהי השוחט לע"ז משהגיע למקום שחיטה שוב אין לה תקנה להתירה בהנאה והוה כעפרא בעלמא מ"מ בתחלת שחיטתו בקנה לא נאסרה אלא משום מוקצה ויש תקנה לחזור ולהתירה נמצא לא הוי עפרא. אבל מ"מ אינו ראוי לפתח אהל מועד וגם לאו דמארי' קטבח. והשתא התם בב"ק לאלומי קושי' קאמר לאו דמארי' קטבח כלומר אפי' קודם שהגיע למקום שנעשית כעפרא כבר לא הוה דמארי'. אמנם בשמעתין בהס"ד דלא מיירי ברייתא בחצי קנה פגום וסי' א' דוקא א"כ לאלומי קו' קאמר דהוה עפרא בעלמא דמשהגיע לרוב קנה כבר הוה עפרא בעלמא טרם שיגיע למקום שחיטה:

והנה הט"ז כ' סוף סי' ב' בישוב קו' הב"ח אהרשב"א דכ' בשחטו שנים א' כשר וא' מין אם עשה מעשה טרפה השחיטה פסולה והקשה הב"ח הא סתם מחשבת מין לע"ז. ובשוחט לע"ז אפי' במעשה כל דהו פסולה ע"ש ותי' ט"ז דלעולם מעשה טרפה בעינן ולהכי נקיט ר"ה שחט בה סי' א' לשון שחט דוקא. והקשה בנה"כ שהוא נגד סוגיא דשמעתין ע"ש:

והנה בעיקר הדין נ"ל לפי הנ"ל צדקו דברי הט"ז דודאי לא נעשה תקרובות אלא בעושה מעשה זבחי מתים ולא במיעוט קמא. א"כ נאסר מיד מטעם מוקצה כנ"ל ותינח בשמעתין השוחט בשבת לע"ז דמיירי באומר הרי הוא שוחט לע"ז א"כ הרי מיד הקצהו לע"ז. ואפשר אפי' לא גמר שחיטתו מ"מ כבר הקצהו באמירתו ובמעשהו וה"ה נמי מין השוחט סתם דסתם מחשבתו לע"ז אמרינן איגלאי מילתא למפרע שמתחלת שחיטתו בחצי קנה כבר הקצהו לע"ז. אך אם המין חתך חצי קנה סתם ונפטר והולך לו ובא אחר וגמרו במה תיאסר הלא משום תקרובות לא נאסר שלא עשה מעשה זביחה ומשום מוקצה לא נאסר שהרי לא אמר שמקצה לבהמה זו לתקרובות ע"ז וכיון שלא התחיל כלל בה תחלת ענין זביחה של תקרובות אין לומר סתם מחשבתו לע"ז נמצא דברי ט"ז נכונים לדינא:

ואין רחוק לומר שגם בכוונת ר"ה שאמר דוקא שחט סי' א'. ע"פ מ"ש תוס' דר"ה מיירי ממומר ששוחט סתם בפני ע"ז ממש וס"ל דמומר בפני ע"ז דינו כמו מין שלא בפני ע"ז וסתם מחשבתו של מומר זה לע"ז. וס"ל כמ"ש כ"מ בכוונת רמב"ם פ"ב מה' שחיטה דר"ה מיירי שזה שחט סי' א' ובא כשר וגמרו ע"ש נמצא לפי הנ"ל בעינן דוקא סי' א' היינו קנה או מעשה שחיטה במקצת ושט דאל"ה לא מיתסר משום תקרובות ומוקצה נמי לא הוה כיון דלא פירש הרי הוא שוחט לשם ע"ז. ומ"מ מוכח מר"ה דבמעשה כ"ד סגי. לענין מוקצה בכ"ד של עור או קנה. ולענין תקרובות בכ"ד של מעשה זביחה ופריך מברייתא דשוחט בשבת דמיירי שלא בפני ע"ז ובפירש להדיא וסגי אפי' בתחלת חתיכת קנה ושפיר פריך ש"ס וא"ש הכל בעזה"י:

וקצת יש ליישב בזה דברי רש"י ב"ק ע"א ע"ב ד"ה משום זבחי מתים דקס"ד דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכו'. דמלבד שצ"ע דהא בשחט בה פורתא במיעוט קנה נאסרה וא"כ אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף נאסרת כמ"ש תוס' שם ד"ה כיון וכו'. עוד יל"ד מאי קס"ד דכ' רש"י ואיה מסקנא נגד זה ועיין לקמן ע"ב ע"א ב"ה:

והנלע"ד דלעיל בעמוד א' איתא אר"י אמר ר' יוחנן ואמרי לה אמר ר' ירמי' אמר ר"ל וכו' בטובח ע"י אחר ועל זה סובב כל הסוגיא. והנה ר"ל ס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף ואין כאן תקרובות אלא בסוף השחיטה. ומשום מוקצה לא נאסר לר"ל אלא אם כן שנתפטם שבע שנים לע"ז כדאיתא בתמורה כ"ח ע"ב ע"ש. וא"כ לר"ל לא קשה קו' ש"ס כיון דשחט בה פורתא ולא ק' אלא להך לישנא דר' יוחנן אמר בטובח ע"י אחר וה"ל למקשה למימר הניחא לר' ירמי' אמר ריש לקיש אבל לר' יעקב אמר ר' יוחנן מא"ל. וצ"ל דאכתי לא אסיק אדעתי' דס"ל לר"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף עד לקמן ע"ב ע"א דמייתי להא דתני ריש לקיש משמי' דלוי סברי אינה לשחיטה אלא לבסוף והוה ס"ד לכ"ע ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף משו"ה לא קאמר הניחא ומיושב לשון רש"י אעפ"י שהוא קצת רחוק בכוונת רש"י לא מנעתי לכותבו כי הדברים בעצמן נכונים לפע"ד אפי' לא נתכוון רש"י לכך:

והנה תוס' שם ד"ה איסורי הנאה וכו' הקשו מה בכך דלאו דמרי' קטבח הא כל טובח נמי לאו דמארי' קטבח. וי"ל דלא חשוב שינוי מעשה לקנות בכך עכ"ל ודבריהם מאוד תמוהים איך אפשר לומר כי שחט רוב הקנה ועשאו נבלה שא"א לחיות עוד לא יחשוב שינוי לקנות וכי יש לך שינוי שאינו חוזר לברייתו יותר מזה וכן אפי' מיעוט ושט ובודאי שינוי שאינו חוזר לברייתו קונה אפי' בלי יאוש בעלים כמ"ש תוס' שם ס"ו ע"ב ד"ה שינוי השם וכו' ועיין מ"ש תוס' שם ס"ח ע"א ד"ה מה טביחה וכו'. וא"כ כיון דקנה לי' עכ"פ משעה שהתחיל לעשות טרפה כבר קנא' בשינוי והוה גמר טביחה בדידי' ואנן וטבחו כלו בעינן ולא מתרצי תוס' מידי:

אמנם גם קושייתם אינו מובן שהקשו הא כל טובח וכו' התם כך דינו משא"כ הכא דבר אחר גרם לו לפסול וכמ"ש תוס' לקמן ע"ב ע"א ד"ה אי ישנה וכו' ע"ש היטב ותבין:

וי"ל אה"נ מכי מתחיל לשחוט במקום זביחה אז אין השינוי גורמת לפוטרו משום דבהכי חייבי רחמנא. א"כ עיקר ק' תוס' כיון דאפי' פורתא קמא אוסרה בהנאה מטעם מוקצה נמצא טרם שהתחיל במקום טביחה כבר נאסרה בהנאה שפיר קשה לאו דמרי' קטבח ועל זה שפיר משני תוס' כיון דאותו השינוי אינו עושה טרפה וה"ל חוזר לברייתו אינו קונה בכך עד שיעשה מעשה טרפה ואז נימא בהכי חייבי' רחמנא וא"ש:

אלא לפ"ז צ"ע במאי שהקשו תוס' בשמעתין דחולין במ"ש רש"י רבוצה רבותא קמ"ל ולא מבעי' עומדת דקנאה בהגבהה ונתקשו תוס' דלא קנאה בהגבהה רק כגזלן וכו':

ולהנ"ל מאי קושיין דהא ר"ה שחט סי' א' קאמר דהוה שינוי חוזר נמצא אי הוה מגביה קנאה כגזלן שוב כששוחט סי' א' קנאה לגמרי בשינוי מעשה דאע"ג דר"ה לאו דוקא סי' קאמר אלא אפי' כל דהו מ"מ לפי הלשון דקאמר סי' א' הוה רבותא טפי ברבוצה ולא הגביה דהשתא ע"י שינוי מעשה לא קנאה דלא הוי אלא כמזיק משא"כ כשהגביה תחלה קנאה אח"כ בשינוי מעשה ויפה כ' רש"י ולא מקשו תוס' מידי:

וי"ל היא גופי' קשי' מה לו להאריך למינקט רבוצה ולמינקט סי' א' לא לכתוב לא ה"י ולא וי"ו לימא סתמא השוחט בבהמת חברו פורתא לע"ז אוסרה ותל"מ ושפיר הקשו תוס' דלא לינקט לא רבוצה ולא סי' א' מיהו לפמ"ש לעיל בשיטת רשב"א ע"פ ט"ז כיון דאיירי במומר ששוחט סתם בפני ע"ז ממש ולא פירש לשם ע"ז ונגמר השחיטה ע"י כשר ולזה צריך דוקא סי' א' וכיון דהוצרך למינקט סי' א' דוקא שוב הוצרך לומר רבוצה דלא לימא קנאה בהגבהה ושינוי מעשה ולק"מ. מיהו י"ל אי איירי במומר ובסתם בלא פירש א"כ בלאה"נ א"ש דלא נקיט הגביה כמ"ש תוס' סוף ד"ה לפני וק"ל ועיין בסמוך אי"ה:

רבוצה לפני ע"ז. פירש"י לא מבעי' עומדת וכו' ובחי' ר"ן פירש כוונת רש"י דלא למקני קנין גמור נתכוון רש"י דהרי אינו קונה אלא כגזלן אלא אפ"ה לא מבעי' הוא דהא רבותא טפי איכא דה"א כיון שעכ"פ קנאה לענין קבלת אחריות משו"ה תיהני מעשיו לצירוף לאוסרו קמ"ל דאפי' בלא צירוף קנין אחריות נמי:

ויש להסביר דברי ר"ן עפ"י שיטת מג"א סי' תקפ"ו סק"ה דע"ז של גוי שיש לה בעלים והגביה ישראל ע"מ לגזלו אע"ג שאינו קנין גמור מ"מ מקרי של ישראל לענין שאין לה ביטול שוב. ומוכיח זה מחמץ דע"י קבלת אחריות מיקרי שלו ועובר על בל יראה. ושם פירשתי דהכי כוונתו דמדמרבינן מלא ימצא דחמץ דישראל שקבל בשמירתו חמצו של גוי באחריות עבר על לא ימצא ש"מ בעלמא כי האי גווני כגון לענין ביטול ע"ז לכל הפחות ומגביה ע"מ לגוזלו הוה שלו ע"י חיוב אחריות. דאלת"ה מנ"ל לרבות מלא ימצא קבלת אחריות דשומר שהרי מ"מ השומר עצמו משמרו לבעליו הראשונים ואין רצונו להפקיע מהם דלמא זה לא מיקרי מצוי לך אלא אחריות דגזלן מרבה קרא דדעתו להפקיע שם בעלים מיני'. אע"כ האי אפי' בעלמא נמי מיקרי שלו לענין איסורי'. נמצינו למדין דע"י קבלת אחריות דגזלן מיקרי שלו לענין איסור ביטול וה"א היינו דמסייעא אי עביד בו עוד מעשה יכול לאוסרו ג"כ אבל במעשה לחוד לא קמ"ל ר"ה:

ועוד נוכל להטעים זה עפ"י האמור במס' סנהדרין ע"ב ע"א והאלקים אמרה רב אפי' נטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותיהו קיימא ה"נ ברשותי' קיימו ולא היא כי קיומו ברשותי' לענין אונסין אבל לענין מקנא ברשותי' דמרי' קיימא מידי דהוה אשואל ע"ש נמצא לרב הגבהות הגנב הוה כעין קנין ואע"ג דליכא למימר דקנאו ממש ופליג על דרשא מה ביתו ברשותו זה א"א דהא רב בעצמו אמר וגנב מבית איש ולא מבית גנב כדמייתי שם בסנהדרין ד"ה אפי' נטל ש"מ לרב גופי' אין הגבהה קונה לגנב אלא לקבלת אחריות. מ"מ ס"ל אם יצורף לזה עוד חיוב מיתה דמחתרת קנאו לגמרי. וכן עוד לר"ה אמר רב ב"ק ק"ו ע"א מנה לי בידך נשבע פטור מלשלם דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם ואמרינן מסתברא מילתי' דרב במלוה והאלקים אמרה אפי' בפקדון ופירש"י דס"ל פקדון נמי מקרי תשלומין משלו שקנאו ע"י שבועת שקר שלו שנעשה כגנב עליו. נמצא לר"ה ורב ע"י גניבתו מצטרף לחיוב מיתה ושבועת שוא שלו למיקני לגמרי וה"א ה"נ ההגבהה ע"א לגוזלו יועיל שע"י מעשה יהיו כשלו לאסור של חברו אבל זולת הגבהה לא קמ"ל אפי' במעשה שינוי לחוד נמי עם צירוף איסורו נעשה כשלו לאוסרו:

וז"ל רמב"ן שבריטב"א במס' ע"ז מ"ג ע"ב ד"ה מכדי ירושה וכו' באמצע הדבור אבל האוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה לא שמענו אלא בשעושה לשם ע"ז כההוא דשוחט בהמת חברו לע"ז וגם שיהי' מעשה ניכר בשינוי שאינו חוזר לברייתו דדמי כמאן דקני' לי' בשינוי דומיא דגזלן עכ"ל לעניננו. ולכאורה דבריו תמוהים חדא דאטו שינוי בלא הגבהה קונה בגזלן אפי' קנין בעלמא הא לא הוי אלא מזיק להתחייב בנזק הלז ולא למיקם ברשותי' להתחייב באחריות מכאן ואילך. ויש לעיין ב"ק י"א ע"א בתוס' ד"ה אין שמין וכו'. ועוד א"כ דבעינן שינוי שאינו חוזר לברייתו א"כ מאי מייתי עלה מנכרי שניסך יינו של ישראל הא התם לא עביד שום שינוי אלא היזק שאינו ניכר ובמה קנאו. ותו אי ע"י שינוי קנאו לאסור שאינו שלו. א"כ מ"ט התנה הרמב"ן אלא בשעושה לשם ע"ז מה לו עושה לשם ע"ז או לשם ענין אחר לעולם שינוי שאינו חוזר לברייתו קונה. אבל האמת יורה דרכו דודאי בעלמא אין הגבהה בלא שינוי קונה לגמרי ומכ"ש שינוי ומזיק בלא הגבהה. אך הכא מצרפין איסורו דעע"ז ואוסרו בהנאה מצרפין לשינוי מעשה שיעשה כשלו ומכ"ש הגבהה דיי"נ אפי' בלא שינוי דהגבהה בלא שינוי ע"מ לגוזלו עדיף משינוי בלא הגבהה ותרוויהו ע"י צירוף מעשה רע שלו קנאו לעשות שאינו שלו כשלו ושפיר מייתי מיי"נ להכא. וממילא יפה כ' חי' ר"ן בכוונת רש"י דה"א דוקא ע"י הגבהה והרבצה מצרפינן כוונת ע"ז שלו להעשות כשלו אבל בשנוי לחוד לא קמ"ל ר"ה והדברים ברורים בעזה"י:

והנה עיקר ילפותא מכלים דאחז. והוא בנוי' אסוגיא דע"ז נ"ב ע"ב דהוה ס"ד דר"י בן שאול הכנו דאטבלינהו והקדשנו שהקדשנום ואמר רבי ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבידתי הכנו שגנזנום. והקדשנו אחרים תחתיהם וצריך להבין איך ובמה החזיר לו אבידתו דהרי אין הכרח לפירושו של רבי דלמא כר"י בן שאול וי"ל דרש"י פירש והקדשנום שנמשחו בשמן המשחה. והקשה מורי רבנא הגאון מ"ה נתן אדלר זצ"ל מש"ס דשבועות דף ט"ו ע"א דלדורות בשירות ולא במשיחה וכן פסק רמב"ם רפ"א מה' כלי מקדש. ועיין מה שנתעורר עלי' משנה למלך ה' י"ב שם ועמ"ש תוס' מנחות נ"ז ע"ב. והעיקר דצריכותא דעביד ש"ס בשבועות ט"ו הוא לרוחא דמילתא אבל האמת דמאותם דרשינן למעט מדת יבש בחוץ ומאשר ישרתו בם ממעטינן משיחה לדורות אבל ליכא שום מ"ד דס"ל דלדורות בעינן משיחה תדע לך דא"כ משנגנז שמן המשחה בימי יאשי' וכל ימי בית שני מאין נתקדשו כלי שרת אע"כ בשירות ולא בשמן המשחה נמצא דברי רש"י תמוהין שפי' והקדשנום בשמן המשחה. ולפע"ד היינו החזרת אבידה דרבי דפשוט הי' בין לר"י בן שאול בין לרבי דהכנום והקדשנום משמע תרי מילי ענינים שונים שנעשו בהם. והי' דוחק בעיני ר"י בן שאול שהקדישו אחרים דא"כ לא נעשה בכלים אלו תרי ענינים הכנה וקדושה אע"כ הכנום הטבלנום ושוב הקדשנום בשמן המשחה ולדורות נמי בעי שמן המשחה וע"ז אמר רבי ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבידתי דהרי לדורות ליכא קדושה במשיחה אע"כ שבקי' לקרא דדחיק ומוקי נפשי' הכננו שגנזנום והקדשנום שהקדשנו אחרים תחתיהם. וש"מ אסורים לגבוה. הנה למסקנא הך דכלים דרשא גמורה היא דעכ"פ מוכח מדברי קבלה דע"י מעשה נאסרו כלים לגבוה:

ובמלחמות ה' הקשה רמב"ן מ"ט לא פריך ש"ס אדרבי וליפרקינהו וליפקו לחולין אלא ש"מ הואיל וכלי שרת קדושת הגוף נינהו אינן יוצאין לחולין ע"י פדיון ע"ש ויש לעיין הא כיון דלא חזי לגבוה הו"ל כבעל מום ויש לו פדיון כמבואר גדולה מזה במס' ע"ז י"ג ע"ב וצ"ל כיון דהא דלא חזי' לגבוה אינו אלא מקנסא בעלמא לאו כל כמינהו לאפוקי מקדושתיהו ומשו"ה לא פריך ש"ס דליפרקינהו. ולפ"ז מוכח דמ"ש רש"י לקמן בע"ז נ"ד ע"ב מדלא פרקינהו. היינו דהך סוגיא לא ס"ל כרבי דרק קנסא הוא אלא מדינא אסורים או מהל"מ שהי' מקובל לב"ד של חזקי' או ילפינן ממחובר ובע"ח שנאסרי' ע"י מעשה עכ"פ וכיון דמן התורה אסור לגבוה עכ"פ הו"ל כבעל מום וליפרקינהו ומדלא פרקינהו ש"מ אפי' להדיוט אסור מה"ת דודאי אין לומר דקנסא הי' להדיוט דאין קנס לאסור להדיוט דהרי כהנים דבני דיעה וראוי לקונסם יותר. אפ"ה גם לגבוה לא קנסי' לגמרי אלא שלא יקריבו אבל חולקים בקדשים ואוכלים כבעלי מומין מכ"ש שאין לקנוס להדיוט אע"כ מדלא פרקינהו ש"מ מדינא אסור להדיוט לפום סוגיא דף נ"ד. וכן משמע שם מלשון רש"י ד"ה דבני דיעה נינהו וקנסא הוא עכ"ל מדלא כ' משו"ה קנסינהו משום דבני דיעה נינהו. אבל בהמה וכלים לא דאז הוה משמע למסקנא קנסו לבהמה וכלים. אע"כ מוכח דשמעתא דהתם בעי' למילף דדינא ודחי שאני כהנים דבני דיעה נינהו וקנסא הוא ולא דינא אבל בהמה אין ראוי לקנוס ודינא ליכא ומסיק אלא מכלים ודינא הוא ולא קנסא. ומ"ש רש"י שם ד"ה מאבני מזבח וכו' ואסרינהו רבנן עכ"ל אין ר"ל אסרינהו מדרבנן אלא אסרינהו רבנן ב"ד חשמונאי אסרום מדאוריתא ומ"ש רש"י ד"הא איתסרו להו גזרו עליהם חזקי' וסיעתו איסור עולם וכו' האי גזרו אין לשון גזירה דרבנן הא אטו הא ככל גזירה דעלמא. אלא רצו לומר פסקו עליהם פסק דין איסור עולם מדלא פרקינהו. והדבר ברור לפע"ד דלשיטה זו ע"י מעשה אסור מן התורה אפי' להדיוט דלא כהרבה מן האחרונים שחשבו שהוא רק איסור דרבנן:

נמצינו למדין לשיטה זו ע"י מעשה זוטא נאסר להדיוט דהרי כלי אחז מעשה זוטא נעשה בהם רק שהוא גמר מעשה אבל לעולם לא נעשה שינוי בגופן כלל רק מעשה זוטא ומ"מ נאסר אפי' להדיוט. והיינו מ"ש לעיל דלרמב"ם סוגיא דהתם אפי' להדיוט מיירי ומוקי לי' בניסך לה יין בין קרני' דהוה מעשה זוטא והיינו מדלא פרקינהו ש"מ אפי' ע"י מעשה כזה נאסר להדיוט:

ולפ"ז לרש"י בין ר"ה בין עולא מיירי להדיוט במעשה זוטא אפי' אינינו גמר מעשה וקמ"ל דלא נימא דוקא מעשה זוטא שהוא גמר מעשה בכלים קמ"ל שאין סברא לחלק בין גמר לאינו גמר ובזה א"ש הא דלא פירש"י רבותא דרבוצה כמ"ש תוס' דאע"ג דלא הוה מעשה רבה כ"כ כהגבהה אפ"ה אוסר. ז"א דא"כ הו"ל לאשמעינן מעשה זוטא טפי ניסוך יין בין קרני' דאפי' כחתך בקנה לא הוי אע"כ לא איכפת ר"ה לאשמעינן מעשה גדול או קטן רק אעפ"י שאינו גמר מעשה וזה נשמע גם בהגביה ע"כ הוצרך רש"י לומר דקמ"ל אע"ג דלא קנאו לאחריות בהגבהתו וכמ"ש לעיל:

אמנם תוס' ס"ל שם בע"ז נ"ב ע"ב ובשמעתין חולין ד"ה ת"ש וכו' דסוגיות לא פליגי אהדדי ודכ"ע ס"ל כרבי דכלים מקנסא בעלמא נאסרו לגבוה אלא לולי דמעשה רבה אסור מן התורה לא הוי קנסא דרבנן לגבוה במעשה זוטא נמצינו להתוס' נקרא מעשה כלי אחז מעשה זוטא אע"ג דהוה גמר מעשה מ"מ כיון דלא הוי שינוי מעשה בגופן לא הוי מעשה רבה וחתיכת סי' א' בבהמה אע"ג שאינו גמר מעשה מ"מ מקרי מעשה רבה לענין זה שאסור מן התורה וקמ"ל ר"ה אפי' מעשה כל דהו כל שהשינוי בגוף הוה מעשה רבה נגד כלי אחז ואסור להדיוט. ולפ"ז סוגיא דברייתות דנעבד שלו אסור ושל חברו מותר וכו' ומוקי לי' בניסוך יין בין קרני' ע"כ לגבוה איירי דניסך יין מעשה זוטא הוא אעפ"י שהוא גמר מעשה ואינו אוסר להדיוט. אך ריטב"א מפרש דניסך לה יין שחקק בין קרני' כעין ספל ונסך לה יין והוה שפיר מעשה בגופה ושייך אף להדיוט:

ותוס' לשיטתו שפיר כ' דר"ה דאתי לאשמעינן אפי' מעשה כ"ד מהני אי הוה נקיט הגביה ה"א דוקא מעשה גדול כזה. ולא תיקשו לאשמעינן אפי' מעשה זוטא טפי שניסך ז"א דבאמת לא מהני אלא לגבוה ככלי אחז:

ולפ"ז אפשר עולא מעשה זוטא ממש קאמר בלי שינוי בגופו ולגבוה ומ"מ תלי' ר"ה בדעולא דמדאסר לגבוה מעשה שאינו בגופו ש"מ להדיוט אסור מעשה בגופו ועיין המשך לשון תוס' בע"ז נ"ד ע"א ד"ה היתה וכו' וק"ל:

והנה לר"נ ור"ע ור' יצחק ללישנא קמא דס"ל אין אדם אוסר אפי' ע"י מעשה כלל לא ע"כ ס"ל כלי אחז קנס הי' לגבוה אבל להדיוט כלל לא ולא ס"ל מדלא פרקינהו וכנ"ל דא"א למיפרקינהו כיון דמדאורייתא חזו לגבוה ה"ל קדושת הגוף ואין להם פדיון. ושיטת ר"ח דס"ל במעשה רבה מודו צ"ל דס"ל גמר מעשה כעין כלי אחז אוסר אפי' להדיוט מדלא פרקינהו אבל מה שאינו גמר מעשה אינו אוסר ודלא כר"ה. א"כ מאי פריך מיי"נ דגמר מעשה הוא אע"ג דהוה רק אינו ניכר מה לי ניכר מה לי אינו ניכר אטו כלי אחז ניכר הי' ואי נילוף מדלא פרקינהו דגמר מעשה אוסר להדיוט אפי' מעשה שאינו ניכר נמי אע"כ אינהו ס"ל כלי אחז קנסא לגבוה הוה. אבל להדיוט הכל שרי משו"ה פריך ממנסך:

אמנם לשיטת תוס' דהכי ילפינן מדקנסו לגבוה במעשה זוטא ככלי אחז ש"מ אסור להדיוט מדינא במעשה שינוי בגופו בין שיהי' גמר מעשה בין שאינו גמר מעשה הכי ס"ל לר"ה: י"ל שפיר ר"נ ור"ע ור"י ס"ל נמי מדקנסו לגבוה בגמר מעשה שאינו ניכר ככלים ש"מ אסור מן התורה להדיוט בגמר מעשה הניכר אבל מעשה הניכר ואינו גמר כסי' א' הניכר וה"ה גמר שאינו ניכר כמנסך לא אסור ושפיר פריך ממנסך וזהו כוונת הרא"ש בישוב דברי ר"ח הנ"ל:

והנה הרמב"ן הנ"ל מוכיח דמדאמרינן בע"ז נ"ג ע"ב שליחותיהו עבדי ש"מ האוסר שאינו שלו ע"י מעשה מטעם קנין הוא וגוי האוסר של ישראל. יש לו ביטול בע"ז של גוי דאלת"ה מנ"ל דשליחותי' עבדי דלמא ע"י מעשה אסרום לאשרות אע"כ דא"כ ה"ל ביטול ובביטול בעלמא סגי. והר"ן שם פליג ומוכיח ההיפך מסוגיא דף נ"ד ע"א דהוה בעי למילף מאבני מזבח ושוב יליף מכלים מדלא פרקינהו וע"כ לית להו לאו אורח לאשתמושי בהו הדיוט. א"כ תקשו אבני מזבח מ"ט לא תברינהו ואע"כ אין להם ביטול ואי ס"ד כיון שעשה בהם גוי מעשה נעשה כשלו לתברינהו אע"כ אעפ"י שאסרו ע"י מעשה אין להם ביטול והא דמוכיח שליחותי' עבדי משום דס"ל ע"י מעשה אינו אוסר כר"נ ור"ע ור"י:

הנה דברי הר"ן הללו צריכים עיון גדול לכאורה דהא אבני מזבח עכ"פ יצאו לחולין כיון שבאו בה פריצים כדר"פ והלכתא היא למסקנא כדמוכח מדינרי טורייני שייפא לעיל נ"ב ע"ב ועוד הא מרא דשמעתא הוא עולא אמר ר' יוחנן דיליף מכלים ור' יוחנן גופי' אמר בנדרים ס"ב ע"א ובאו בה פריצים כיון שפרצום נעשו חול ע"ש:

וא"כ אבני מזבח ע"כ יצאו לחולין ושוב קנה מלכות יון בשבי' דגוי קונה בשבי' כמ"ש רז"ה ורמב"ן שם לעיל נ"ב ע"ב וא"כ אפי' אי לא נימא כרמב"ן נמי קשה אי ס"ד דסוגיא לית לה סברת לאו אורח ארעא א"כ אמאי לא תברינהו דע"ז של גוי הוי וליבטלינהו ולישקלינהו אע"כ הסוגיא נמי ס"ל למיפק לחולין ע"י שבי' ובלא פדיון לאו אורח ארעא אבל כלי אחז דלא יצאו מקדושתן שפיר קשה וליפרקינהו דע"י פדיון שפיר אורח ארעא וא"כ לא מקשה ר"ן מידי:

והנלע"ד בזה דדרשא דר' יוחנן דנדרים ס"ב ע"א הנ"ל ודרשא דרב פפא פליגי דלר' יוחנן כיון שפרצום נעשו חול י"ל דוקא שפרצום פי' שהחריבו מקדש והוציאו הכלים ודינרי טורייני שייפא אז נעשה חול משא"כ בימי היונים שלא החריבו מקדש אלא באו לתוך בהמ"ק והניחו הכלים שם ושמה עע"ז לא נתחללו הכלים משא"כ לדרשא דר"פ דלא אמר כיון שפרצום אלא כיון שבאו בה פריצים משמע מיד בביאתם בבהמ"ק נתחלל נמצא גם בימי יונים נתחלל הכל. וש"ס דקאמר אלימא מאבני מזבח ודחי דלמא כר"פ היינו דחי' בעלמא דלמא כר"פ אבל האמת אינו כן אלא כר' יוחנן ולא נתחלל בימי יונים וה"ל שלל שמים ולא קנאו גוי בכיבוש מלחמה כמ"ש הרז"ה שם ואפ"ה אסרוהו ע"י מעשה והשתא קשי' להר"ן אי ס"ד כהרמב"ן דהאוסר ע"י מעשה הו"ל כשלו לענין בטול והא פשיטא להר"ן דנהי דלענין ביטול הוה כשל גוי מ"מ שלו ממש לא הוי ואכתי של גבוה הוא וא"כ קשי' אאבני מזבח כיון דלא יצאו לחולין ע"י ביאת פריצים לפרקינהו ושוב לא שייך לאו אורח ארעא להאי סוגיא ושוב לתברינהו דכיון דגוי אסרום ע"י מעשה יש להם ביטול ולשקלינהו לנפשי' אע"כ דלא כרמב"ן אע"ג שהגוי אסרום ע"י מעשה מ"מ ה"ל ע"ז של ישראל או של גבוה ואין לה ביטול. ואמת בלשון הר"ן ק' קצת שכ' דההוא סוגיא לית לה לאו אורח ארעא ולהנ"ל צריך לדחוק גבי לפרקינהו לית לה אבל אי לא פרקינהו כ"ע מודי דלאו אורח ארעא ומ"מ לפי דברינו צדקו דברי הר"ן:

ולרמב"ן צ"ל כיון דלענין ביטול מוקמי' לי' כאלו קנאו הגוי שוב אינו יכול לפדות דא"א למיתפס החבל בתרין ראשין לפדות כאלו הוא גבוה ולמתברינהו כאלו היא של גוי דהוי תרי קולא דסתרי:

והנה בלשון הברייתא איזה נעבד וכו' בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון מה שהקדים שוגג למזיד ואונס לרצון והוה זו ואצ"ל זו לק"מ שכן דרך כל מקום בין ובין כמ"ש סמ"ע סי' ע"ב ס"ק ד' ע"ש ואמנם הא דתני לי' כלל הנה ללישנא קמא דמיירי באנסוהו והשתחוה לבהמתו של עצמו כבר עמדו תוס' בזה ביבמות נ"ג ע"ב ע"ש אך ללישנא בתרא שאנס בהמת חברו והשתחוה לה נראה לפרש בין בשוגג שלא ידע שהיא בהמת חברו וסבר שהיא שלו בין במזיד שידע שהיא של חברו ולא אמרינן לצערי' ואולי מיירי בהתרו בו. בין באונס שאנס בהמת חברו בהזידו בין ברצון חברו פי' שעשה שליחותי' וכעין זקף לבינה דדף נ"ג ע"ב דילפינן מתחלתה של א"י:

ובזה מיושב ק' עצומה אהרא"ה בבד"ה סוף שער ב' הנ"ל דדחיק למצוא אמוראי בתראי דהלכה כר' נחמן דאין אדם אוסר שאינו שלו ובמשמרת הבית דחאו דר"נ לאו בתרא הוא אלא מאביי ורבא ואילך:

ולכאורה צ"ע הא המקשן דרמי ברייתות אהדדי אמר בעצמו מאי לאו דאניס בהמת חברו והשתחוה לה וסוטת הש"ס והפוסקים דאם אפשר להניח סברת המקשה מניחין אותו על סברתו וא"כ רמי בר חמא ור"ז ורבא דנאדו מסברא זו ומוקמי לי' שאנסוהו נכרים והשתחוה לבהמתו דידי' והוא דחוק לדינא וכמ"ש תוס' ד"ה הא בצנעה ואמאי לא הניחו בסברת המקשה שאנס בהמת חברו וניסך לה יין אע"כ ס"ל דאין אדם אוסר שאש"ל ע"י מעשה והמה בתראי וקשה על הפוסקים:

ולהנ"ל י"ל משום דקתני ברצון והיינו שעשה שליחותי' ומשמע דס"ל הך דע"י שעשה שליחותו יש סברא לאסור אפי' בלא מעשה והיינו כדמוכח מתחלתו של א"י וקשה הא מהתם לא מוכח דלמא עשו בהו גוים מעשה כקו' רמב"ן וצ"ל כתי' ר"ן דע"כ האי תנא ס"ל דאין אדם אוסר אפי' ע"י מעשה וכתרי ר' יהודה דנכרי שניסך יינו של ישראל משו"ה לא מתוקמא להו ע"י מעשה ונכנסו בדחוקים באנסוהו נכרים אבל חזקי' דמוקי לי' בניסך לה יין ס"ל לעולם האי תנא ס"ל ע"י מעשה אסרו ומ"מ ס"ל סברא דשליחותי' עבדי מתחלתו של א"י וכסברת רמב"ן כיון שגוי אסרו ע"י מעשה יש לו ביטול וא"כ תקשו אמאי ואשריהם תשרפון בביטול בעלמא סגי נמצא הני אמוראי פליגי בסברת רמב"ן ור"ן אבל כ"ע אפשר ס"ל ע"י מעשה אסרו דבר שאינו שלו:

ודע הא דפריך אילימא מכהנים ק' לשיטת רש"י דהא לא שייך לאוסרם להדיוט ואפי' לגבוה לא נאסרו לגמרי אלא לעבוד עבודה אבל חולקי' בקדשים כבעלי מומין ואוכלי קדשי גבוה וא"כ איך נילוף מינייהו דינו של ר"ה דמיירי להדיוט דהכא לא שייך מדלא פרקינהו אע"כ כהתוס' מדקנסו לגבוה במעשה זוטא שאינו בגופו ככהנים ש"מ להדיוט נאסרה הבהמה במעשה בגופה וכהתוס' ולרש"י צ"ל דהומ"ל ולטעמיך:

ואני מסתפק להמסקנא דכלים ובהמה אסורים מדאורייתא ומדינא עכ"פ אי כהנים נמי אסורים מדינא וכך דינם או רק מקנסא אבל לא נאסר מדינא בן אדם כלל וכלל. ועיין מנחות מ"ה ע"א דאמר רבינא סד"א הואיל ואישתרי מליקה גביהם וכו' וקשה דלמא כי אשתרי בעידן עבודה כדאמרינן בכלאים וכן הקשו תוס' שם. ואמנם אי אמרינן דכהני במות מדינא פסולים לעבודה ורחמנא אקיל לגבייהו לחלק ולאכול בקדשים ואפי' מליקת עוף שפיר הוה סד"א מדאשתרי מליקה גבי' ה"א דאשתרי נבלה. אבל אי אמרינן דמדינא מותרים אפי' לעבוד ולהקריב חטאת עוף וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וגם זה כמוהם אלא דקנסינהו רחמנא ולהא קנסום ולהא לא קנסום ק' שפיר קו' תוס' הנ"ל ואפשר מפני ספק זה אמר ר' יוחנן התם במנחות פ' זו אלי' עתיד לדורשה דאיהו יברר כל הספיקות והאיבעיא שבש"ס כידוע:

לפני ע"ז כ' תוס' י"ל אי לפני לאו דוקא ואי הוא דוקא מיירי במומר וי"ל ר"נ בלישנא בתרא דס"ל בישראל חיישינן לצעורי' הכי קאמר לר"ה לימא כתנאי אמרת לשמעתיך ולימא מר הלכה כת"ק וע"כ צ"ל דס"ל לפני ע"ז דוקא אפי' בשחיטה ובהא לא ס"ל כת"ק דס"ל אפי' יין מנסכים שלא בפני ע"ז משו"ה לא מציתי למימר הלכה כת"ק. וא"כ לפ"ז דבפני דוקא אין רמז ורמיזה בדבריך דאיירי במומר וסתמא אפי' בישראל והא ליתא דלצעורי קמכוון:

והא דכ' תוס' דע"כ לפני לאו דוקא דאל"ה לא פריך מידי מהשוחט חטאת בשבת וכו' אע"ג דבלאה"נ מצי מוקי לה בשוחט להר וכדומה דהשוחט חייב והתקרובות לא נאסר וי"ל התם כיון דלא רמז שום רמיזה בברייתא דמיירי בשוחט להר והשתא כיון דברייתא לא נחית למנינא לאפושי חטאת מדלא נקיט יה"כ א"כ הדינים צריכים להיות מפורשים בברייתא או לאשמעינן אין אדם אוסר כפשטא דברייתא או למסקנא לדיוקא מיני' דוקא חטאת העוף אבל בהמה אדם אוסר שאינו שלו. ולזאת הכונה השמיטה הברייתא יה"כ כדי שנדע ונידוק מיני' דין חדש ולא נאמר הב"ע בשוחט להר או באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכדומה דברים שאין בהם רמיזה בבריתא. וא"א למילף חידוש הדין ההוא אבל אי ס"ד בפני ע"ז דוקא והיכי דתני סתמא משמע שלא בפני ע"ז ותלי' בפלוגתא דת"ק ותרי ר' יהודה דמנסכים יין שלא בפני ע"ז א"כ תלק"מ מברייתא דלעולם השוחט בפני ע"ז אוסר שאינו שלו כר"ה וברייתא דלא קתני בפני ע"ז מיירי בהדיא שלא בפניה ואינו אוסר אפי' שלו וקמ"ל ברייתא דהלכה כתרי ר' יהודה ולאפוקי מת"ק. ומדלא משני הש"ס הכי ש"מ בפני ע"ז דר"ה לאו דוקא. כנ"ל כוונת תוס'. מיהו יש לדחות ולומר לעולם בפני דוקא דגם שחיטה תלי' בפלוגתא דתנאי דלקמן ומ"מ פריך שפיר דעדיין לא אסיק אדעתי' מהני תנאי ולמסקנא י"ל כנ"ל ועמ"ש לעיל בסמוך:

ועפ"ז ישבתי אי הכי ליתני זבח דאי מדלית ר"ה מהכא לק"מ. די"ל דעיקור קו' ש"ס אינה אי תני עולה או חטאת או זבח. ועוד דה"ל למנקט סתם קדשים בשבת בחוץ כלשון הש"ס בכל מקום קדשים בחוץ וכן לשון רמב"ם בה' שגגות רפ"ד השוחט בהמת קדשים בחוץ לעזרה בשבת לע"ז ע"ש. א"כ לכאורה י"ל דברייתא אתי' לאורוי' דחייב בשבת אשחוטי חוץ אעפ"י שאינו ראוי בפנים ואי הוה תני עולה ה"א משום דראוי לעולת תמיד. ואי הוה תני קדשים ה"א באותן קדשים שראוי באותו שבת בפנים כגון בכל סתם שבת עולת תמיד ובשבת שיש בו מוסף י"ט ור"ח אפי' חטאת ראוי' בפנים ועיין סברא זו בפסחים ע"ב ע"א וע"ב משו"ה נקיט חטאת וסתם שבת אינו ראוי' לחטאת ואפ"ה חייב אשחוטי חוץ. וממילא לק"מ ליתני יה"כ דהא משום דיה"כ ראוי' לחטאת בפנים והרי התנא אתי לאשמעינן קרבן שאינו ראוי בפנים וא"ש. ואך אכתי הו"מ למיתני זבח בשבת ויה"כ דהשתא לא מצי למימר דהיינו זבח הראוי' ביה"כ עולה וחטאת דסתם זבח א"א לומר לאפוקי שלמים נהי דכולל נמי כל הזבחים לאפוקי עוף שאינו נזבח. אבל שלמים א"א לאפוקי מיני' בשום אופן וא"כ ליתני יה"כ וזבח והיינו דקאמר ש"ס אי הכי ליתני זבח פי' בשלמא אי אמרינן דקמ"ל דינא דאין אדם אוסר שאינו שלו א"ש דלא תני יה"כ להודיענו דלא לרבוי חטאת קאתי אלא לאשמעינן דינא ולא נימא הב"ע בשוחט להר או באומר בגמר זביחה אלא לאשמעינן דינא אך השתא דאוקמית לי' בהב"ע וכדומה וא"כ לדינא דאוסר שאינו שלו לא אתי. ולדינא דקדשים שאינם ראוים בפנים דחייב בחוץ לזה הוי סגי אי הוה תני זבח ויה"כ השתא דתני חטאת לא מצי למיתני יה"כ דה"א הואיל וראוי' בפנים אבל יה"כ וזבח הו"מ למיתני והיינו דקאמר אי הכי וק"ל:

ובתפארת שמואל הקשה מנ"ל למידק במסקנא כר"ה דלמא קמ"ל עוף אפי' שאינו ראוי' לקרבן שבת בציבור כמ"ש תוס' דאין עוף בציבור כלל וכלל. ובימי חורפי אמרתי דאי ס"ד דאתי לאורי' חידושא בענין אם עלה לא ירד ה"ל למנקט עולת עוף דוקא דהוה רבותא טפי דבחטאת עוף איכא משום שראוים לאכילה ליומי' באומצא זורקי' אפי' לכתחלה עיין היטב זה במנחות מ"ח ע"א ובתוס' שם ד"ה חטא בשבת וכו' ע"ש וטפי הו"ל לאשמעינן עולה דכולה כליל ואינו ראוי בשבת כלל ואין זורקין אלא אם עבר וזרקוהו רצה ואפ"ה חייב בחוץ והיה רבותא טפי ומדלא נקיט אלא חטאת עוף ש"מ דלא אתי תנא לאשמעינן רבותא בשחוטי חוץ אלא בענין אוסר דבר שאש"ל ומיושב ק' תפארת שמואל. ולפ"ז להו"מ למינקט יה"כ דיומא דאסור באכילה הוא ובההוא יומא ליכא חילוק בין חטאת לעולה וה"א כק' תפארת שמואל הנ"ל לכן שביק יה"כ:

ועיין רמב"ם פ"ט ממלכים ה' י"א פסק אמה"ח דעוף אין ב"נ נהרג עליו ומקשים א"כ רפ"ד דשגגות דכ' הי' חטאת עוף והי' חצי קנה שלה פגום והוסיף בה כ"ש בשבת לע"ז חייב ג' חטאות מאי תיקן מא"ל להוציא מידי אמה"ח לב"נ דהא בלאה"נ אין ב"נ נהרג עליו. מיהו י"ל תיקן להוציא מידי נבלה דתקרובות ע"ז דרבנן הוא דמטמא וכמ"ש תוס' שם בפסחים ע"ג ע"א ועמ"ש תוס' לעיל בחולין י"ג ע"ב ד"ה תקרובות בסוף הדבור ועיין היטב פלוגתת ר"ת ור"י בתוס' ע"ז ל"ב ע"ב ד"ה והיוצא וכו' מ"מ קשה אש"ס דילן בפסחים הנ"ל למ"ד תקרובות ע"ז מטמא מן התורה מאי תיקן. ובאמת יל"ד התם בפסחים מתקיף לי' רבינא הא דתני השוחט וכו' למ"ד מקלקל בחבורה פטור מאי תיקן מאי אתקפתא היא אטו ליכא למ"ד מקלקל בחבורה חייב ואתי' ברייתא כוותי' בשלמא כל שקלא וטרי' דש"ס התם אסתם משניות לברר הלכה אי סתמא דמתניתין כמ"ד מקלקל בחבורה פטור שפיר. אבל רבינא אתא ואייתי מתניתא ומתקיף לה מאי אתקפתא אי אתי ברייתא כאידך מ"ד. ע"כ נלע"ד למסקנא דפליגי תנאי אי אדם אוסר שאינו שלו תו לא דחקינן לאוקמי ברייתא בחצי קנה פגום ובחטאת עוף אלא בחטאת בהמה ולא פגם חצי קנה. ואתי ברייתא כתרי ר' יהודה דאין אדם אוסר שאינו שלו וקמ"ל אע"ג דקני' לכפרה אפ"ה לאו כדידי' דמי' וכן צ"ל לר"א בר אהבה דס"ל בע"ז נ"ד ע"א כר"ה ע"ש וס"ל רפ"ב דחולין דסי' א' דעוף הוא ושט דוקא א"כ ליכא לאוקמי בחצי קנה פגום. אע"כ מוקי לברייתא כתרי ר' יהודה וקמ"ל דלא אמרינן קניא לכפרה:

והנה הרמב"ם פ"ד משגגות הנ"ל ביאור דברייתא מיירי דחיוב ג' חטאות באים בבת אחת פי' אעפ"י שאינם כאחד דשחוטי חוץ חל על ע"ז משהקדיש נכנס שבת חל איסור שבת בכולל מ"מ ברגע אחד דגמר שחיטה נתחייב בכולן בבת א' ע"ש בלשון רמב"ם ובהא מיירי ברייתא וכה"ג במשנה יש אוכל אכילה א' וחייב עלי' ד' חטאות וכן יש חורש תלם א' וחייב עלי' שמנה לאוין וכל כיוצא בזה:

והשתא אי ס"ד ברייתא אתיא כמ"ד מקלקל בחבורה חייב א"כ מכי שחיט פורתא בתחלה והוציא דם כ"ש חייב משום שבת כמ"ש רמב"ם בפי' המשנה פ"ק דחולין גבי השוחט בשבת וביה"כ וחיוב ע"ז וחולין בעזרה לא אתי אלא בגמר שחיטה ולא אתי בבת אחת אלא ע"כ ס"ל להאי תנא מקלקל בחבורה פטור ולא מחייב משום שבת עד דגמר שחיטה ותיקן כמ"ש חי' ר"ן לעיל פ"ק דחולין שם דקודם גמר שחיטה ה"ל מקלקל נמצא כיון דהך מ"ד ס"ל מקלקל בחבורה פטור א"כ בגמר שחיטה מאי תיקן ולא בעי למימר להוציא מידי נבלה וס"ל תקרובות ע"ז אינה מטמאה מן התורה ז"א דהא ברייתא אתי' כתרי ר' יהודה וחד מינייהו ר' יהודה בן בתירא דס"ל ע"ז מטמאה באהל מן התורה. והומ"ל דר"י בן בבא ס"ל טומאה לאו דאורייתא ואתי' ברייתא כוותי' אבל ניחא לי למימר להוציא מידי אמה"ח לב"נ כיון דהשתא מיירי בבהמה דאמה"ח שלה אסור לב"נ אבל אי הוה מיירי בעוף וחצי קנה פגום בלא"ה לא הי' ק' מידי מתרי טעמא חדא אפשר דברייתא אתי' כמ"ד מקלקל בחבורה חייב והיא גופי' קמ"ל דמקלקל בחבורה חייב. וא"נ אתי' כמ"ד טומאת ע"ז לאו דאורייתא ותיקן להוציא מידי נבלה וא"ש פסק הרמב"ם בלי פקפוק בעזה"י:

עשה בה מעשה אסרה אף להדיוט וטעמא יליף במס' ע"ז מכל הכלים וכו' עכ"ל פירש"י. ותימה דלעיל פירש"י דבעלי חיים ומחובר נאסר ע"י מעשה חפר בה בורות שיחין ומערות ולא פי' לן מהיכי ילפינן לי' דמכלים ליכא למילף דהתם ע"י מעשה נעשה כעין קנין שיהי' כשלו כמ"ש לעיל בשם רמב"ן אבל לעשות מחובר כתלוש ע"י מעשה ובע"ח כמת מנ"ל הא. ובריטב"א דע"ז נ"ד ע"ב הקשה קו' עצומה מש"ס סנהדרין מ"ז ע"ב וישלך את עפרה על קבר בני העם מקיש קבר בני העם לעכו"ם מה עכו"ם במחובר לא מיתסר אף קבר בני העם במחובר לא מיתסר והקשה ריטב"א הנ"ל הא קבר הוה חפר בה בורות שיחין ומערות דגם בע"ז מיתסר ותי' בדוחק דגמ' גמירי לי הכי:

ולפע"ד י"ל כיון דילפינן ע"ז שם שם מעגלה ערופה בסנהדרין מ"ח ע"א ובמס' ע"ז כ"ט ע"ב ובעגלה ערופה כתיב וערפו שם את העגלה בנחל נמצא האי שם קאי אעגלה ואהנחל ונחל איתן מחובר היא ומיתסר לא יעבד ולא יזרע אלא שנעשה בה מעשה או קבורת העגלה בתוכה או אפי' משעת עריפה בתוכה נמצא כי היכי דילפינן מאלהיהם על ההרים דמחובר בלא מעשה לא מיתסר ה"נ ילפינן מנחל איתן דמחובר ע"י מעשה מיתסר וא"ש:

והנה פסק רמ"א בא"ח סי' מ"ב נהי דהזמנה למשמשי מצוה לאו מילתא הוא מ"מ הזמנה לגוף הדבר מילתא היא והיא מש"ס סנהדרין מ"ח ע"א לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה וע"ש בנימוקי יוסף:

ונלפע"ד דנחל איתן גוף קדושה ולא משום דמשמש לעגלה ערופה אלא תרווייהו העגלה והנחל קדושים מעצמותן משא"כ קבר שאינו אלא משמש למת. והשתא י"ל בשלמא המעשה שעושה בנחל איתן הוה הזמנה לגוף הקדושה וכן החופר בור להשתחות לה הוה המעשה הזמנה לגוף ההשתחויה וע"י מעשה מיתסר משא"כ החופר קבר למת הוה המעשה הזמנה לשמש למת והזמנה לאו מילתא מאימת מתחיל האיסור משיכנוס בו המת ואז אין כאן מעשה. ומעשה דחפירה כבר אזיל לי' ולאו מילתא היא ומיושב קו' הריטב"א:

ועיין תוס' סנהדרין שם ד"ה מ"ט וכו' תימא וכו' מיהו פירש הקונטרס דעבדו שם לא מיירי בעכו"ם עכ"ל לכאורה לפי הנ"ל י"ל דהמקומות אשר עבדו שם אלהיהם על ההרים האי שם קאי ג"כ על שניהם על אלהיהם ועל המקומות היינו כלים ומקשה שפיר אאביי אדיליף שם שם מכלים לילף מאלהיהם עצמם ואין לומר א"כ מאי תי' רבא משמשיו ממשמשיו גמור אכתי ליליף משם דנחל איתן שבקרא. י"ל כנ"ל נחל איתן לאו משמש הוא אלא גוף הקדושה ומיושב ק' תוס':

ולפ"ז במס' ע"ז כ"ט ע"ב תוס' ד"ה אתי' כו' ע"ש לפי הנ"ל צריך לישב קו' תוס' קצת בגוני אחריני וצריך לומר מודה רבא דניחא למילף מת מעגלה ערופה דאורחי' היא ולא מע"ז דלאו אורחי' כיון דתרורהו גוף מגוף נינהו מודה רבא דאורחי' עדיף:

ועטש"ע י"ד סי' שס"ד פלוגתת רא"ש ורבינו ישעי' דהרא"ש ס"ל דעפר שנטלו מהקבר והחזירו עליו מותר בהנאה כמחובר דלא כרבינו ישעי' וכן נ"ל דעת תוס' בע"ז ס"ב ע"ב ד"ה ליקלינהו וכו' שכתב דוישלך עפרה על קבר בני העם היינו קבר בנין ולא משני לי' בעפר שע"ג קבר אע"כ ס"ל כהרא"ש. אבל צלע"ג א"כ בסנהדרין מ"ז ע"ב הנ"ל דלא ס"ד עדיין הך דקבר בנין מה לו להביא עצות מרחוק להקשות מהחוצב קבר לאביו ולא הקשה מהקרא גופי' וישלך עפרה על קבר בני העם כקו' תוס'. אע"כ הוה מוק' לי' בעפר שעל גביו וכרבינו ישעי' וצ"ע לכאורה:

וי"ל ולומר דודאי לפי מאי דקיי"ל כרבא דמשמשי' ממשמשיו גמיר אע"ג דלאו אורחי' וילפינן מכלים שנשתמשו לע"ז שאינם נאסרי' עד שיעבדו ומינה כשם שהם אינם נאסרים במחובר ואולי אפי' ע"י מעשה לא נאסרו משמשיו במחובר דמשמשיו קילי א"כ י"ל אפי' עפר שע"ג קברות ה"ל כמחובר וכהרא"ש:

אבל שמעתתא דלעיל דמקשי מחוצב קבר ולא מקשו מקבר בני העם אפשר דס"ל בהא כאביי דאורחי' מאורחי' גמיר ונהי דאפ"ה הזמנה לאו מילתא היא משום דס"ל להני אמוראי עגלה ערופה עריפתה אוסרתה ולא ירידתה כמ"ש תוס' ד"ה מאי טעמא מ"מ כיון דמעגלה גמיר י"ל עכ"פ אי עשה מעשה במחובר הי' לן לאסור גם בתשמישי מת והא דלא נאסר קבר ע"י מעשה חפירה היינו מטעם שכתבתי לעיל דההוא מעשה דהזמנה לתשמיש לאו מעשה הוא משא"כ השלכת עפר על המת שכבר מונח בקבר הוה מעשה לצורך גוף המת ואוסר אפי' במחובר ומודה הרא"ש לאותה סברא דעפר שע"ג קבר אסור. אך אנן קיי"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה וא"א למילף אלא משמשיו ממשמשיו ולכן עפר הקבר מותר. ושמואל וסייעתו ס"ל עריפתה אוסרתה ולכן לא הו"מ להקשות מוישלך עפרה על קבר בני העם לכן פירש"י דאינהו ילפי מעגלה ערופה ולא פי' כהלכתא כרבא ממשמשי' ע"ז אע"כ הוא הדבר אשר דברנו. ועיין בחי' תורה פ' בהר מה שדרשתי השתא הכא דרוש לח"ק בהאי דנטלי עפרא מקברי דבי רב לאשתא צמירתא ואין כאן מקום. אך אמרתי אעלה כאן דרוש זו השייך לשמעתין ובמה דכתיב אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער. ופירש במדרש באפרתה בס' יהושע שבא מאפרים ועפרש"י בתהלים:

אקדים דבמדרש רבה איתא וירא את המקום מרחוק שהי' רק עמק היינו מקום והתפלל אברהם אבינו ע"ה ואמר אין כבודו של מלך הכבוד לשכון בעמק ונעשה הר מאותו יום ואילך והיינו אשר יאמר היו"ם בה"ר ה' יראה ושמעתי מפה מרנא הגאון מו"ה נתן אדלער זצ"ל הטעם שלא הי' הר מתחלת בריאתו משום דתנן במתניתין דמס' ע"ז מ"ה ע"א כל מקום שאתה מוצא הר גבוה בידוע שיש שם ע"ז ולמאי דקיי"ל יש נעבד במחובר אצל גבוה לא הי' אפשר לבנות עליו ביהמ"ק עיין מ"ש תוס' ד"ה כל מקום וכו' ע"כ לא הי' הר ולא עבדו שם ע"ז עד שבא א"א ע"ה וקדשו לביהמ"ק ושוב אין אדם אוסר שאינו שלו ומאז נעשה הר אלו דבריו זצ"ל ודפח"ח:

ובס' יהושע כתיב שבני אפרים לא הספיקו להם נחלתם וצווחו ביהושע קפיטל י"ז. ובמס' ב"ב קי"ח ע"א ע"ש וביארתי במקום אחר ע"פ מ"ש ת"ח דא"א לא זכה מעיקרא באילנות שהי' בהם תפיסת יד אדם ונאסרו כבר משום ע"ז ולפיכך לא זכה בהם א"א ע"ה דהתירא ניחא לי' דליקני' ולא איסורא ע"ש וטעו בני אפרים דחשבו דמחובר נאסר ולא דרשו אלהיה' על ההרים ולא הרים אלהיהם אדרבא נילף מנחל איתן דנאסר במחובר ולא נחתו לחלק בין עשה בה מעשה ללא עשה בה מעשה וא"כ גם כל ההרים לא זכה בהם א"א ע"ה דאיסורא לא ניחא לי' דליקני' ע"כ לא זכה גם הם בהר אפרים וביער ההוא אע"ג דלא הי' בו תפיסת יד אדם כי לא זכו בו א"א ע"ה מעולם. והורה להם יהושע דלא כן הוא דמחובר לא נאסר מעולם:

עוד הקדמה שלישית במס' תענית י"ו ע"א יש פלוגתא ברש"י וגם בתוס' ובתוס' רי"ד שם אי הר המורי' שבתורה הוא אותו הר המורי' שנבנה עליו בהמ"ק כדכתב בדברי הימים או שהר המורי' שבתורה הוא הר סיני שמשם יצאה הוראה לישראל ומביאים ראי' מדכתיב בסבך בקרניו משמע שהי' מקום יער וירושלים הי' עיר גם בימי אברהם מלכי צדק מלך שלם הי' שם ותוס' רי"ד דחה זה שהי' עיר אבל לא הגיע בנין עד ההר והי' אז שם יער וסבך ע"ש ואני אומר ראי' בהיפוך א"א לומר שהי' סיני שהוא נקרא חורב על שם חורב ושממה כמ"ש רמב"ן ואין שם לא יער ולא עץ אלא סנה וע"כ בהר המורי' שבירושלמי הי' העקדה ונביא אל המכוון בעזה"י. דהמע"ה אמר עד אמצא מקום לה' שיהי' רק מקום ולא הר שנעבד בו ע"ז ויהי' ראוי' למשכנות לאביר יעקב ית"ש ואין דרכו של מלך לשכון בעמק והי' בזה ב' ספיקות א' שמא מחובר נאסר ולא זכה א"א ע"ה מעולם בשום הר. ולזה אמר הנה שמענוה באפרתה ביהושע שבא מאפרים שאין נעבד במחובר אבל מ"מ אפשר לגבוה נאסר במחובר ולכאורה זה מדכתיב וירא את המקום והדר נעשה הר אחר שהוקדש ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אלא שיש להסתפק שמא מעשה דעקדה בהר סיני הי' ולא בהר המורי' הלז שבירושלים שגדל שם מור אלא הר סיני נקרא מורי' שיצאה הוראה לישראל אבל זה ההר הי' הר מעולם ולא מקום ונאמר לגבוה לזה אמר מצאנוה בשדה יער דכתב בסבך בקרניו ואיה יער בהר סיני אע"כ בהר שבירושלים הי' שיבנה בב"א:

איתיבי' ר"נ לר"ה השוחט חטאת וכו' הרא"ה בבד"ה בית א' סוף שער א' אחר שכ' דהלכתא כר"נ קמיתא דא"א אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה וז"ל והיכי דלית לי' שותפות לא מיתסר בהנאה אלא באכילה אסורה דלאו משום דאוסר דבר שאינו שלו אלא משום דגברא לא חזי לשחיטה וה"ל כמומר. ובגמ' נמי אמרינן דבישראל מומר דוקא דאל"ה אמרינן לצעורי לחברי' מכוון אבל באכילה אסורה דלא חזי לשחיטה כדאמרן. ורשב"א במשמרת הבית תמה עליו א"כ מאי פריך ר"נ מהשוחט חטאת לדידי' נמי תקשי דעכ"פ באכילה אסורה דה"ל כנוחר ומעקר ונוחר פטור בשחוטי חוץ ותו תמה מ"ש דאע"ג דלצעורי מכוון מ"מ אסור באכילה הוא תימה כיון דאין מאמינים לו הדר ה"ל ככל שוחט דעלמא ושרי אפי' באכילה. וגם הר"ן כ"כ דאסורה באכילה דה"ל כמתה מאלי' והקשה הב"ח א"כ מאי פריך משנים ששחטו הא במשנתינו לא קתני אלא שחיטתו פסולה ולא קתני זבחי מתים והלא אפי' אי אינו אוסר מ"מ הוה כמתה מאלי' וע"ז תי' כיון ששנים שחטו א"כ מותר אפי' באכילה מכח הכשר ששחט והקשה נה"כ הא פסול וכשר אוחזין בסכין שחיטתן פסולה כמבואר ססי' ב':

ולפע"ד לק"מ וכל דברי חכמים קיימים בעזה"י. ואקדים הלא הרא"ה בעצמו כתב סוף שער ד' דמומר אינו כנכרי שתהי' שחיטתו נבלה אלא טרפה ומהני לטהר מידי נבלה והוה רק שחיטה שאינה ראוי ומה שהקשה עליו שם במשמרת א"כ אמאי לא מחייב משום שחוטי חוץ הא בשחוטי חוץ שחיטה שאינה ראוי שמה שחיטה לק"מ. התם במומר ששוחט את שלו לע"ז הוה רק טרפה רק דהוה תקרובות ע"ז אבל שוחט שאינו שלו והי' ראוי' שתהי' תקרובות ע"ז והא דלא נאסר בהנאה משום שאינו אוסר שאינו שלו א"כ אנו מסלקין מעשיו והי' כלא הי' וה"ל כסכין שנפלה ושחטה מאלי' ושחיטה פסולה והיינו דכ' הר"ן דה"ל כמתה מאלי' דא"א לתפוס החבל בתרין ראשין לומר שמעשיו לתקרובות כמאן דליתא ולענין שחיטה כמאן דאיתי' זה לא אמרינן. ומ"מ במה שדקדק הרא"ה וכ' אלא משום דהא גברא לא חזי לשחיטה וא"א לומר משום דמומר לע"ז הוא ולטעמי' דבאותה שחיטה נעשה מומר ז"א דאי נמי הוה מומר מ"מ אינו כנוחר אלא טרפה בעלמא ואינה מטמאה כנ"ל אלא ע"כ כוונתו ג"כ כהר"ן הנ"ל דה"ל כמתה מאלי' וכנפלה סכין ושחטה. אך ס"ל אי לאו דגברא לא חזי ובלאה"נ שחיטתו טרפה לא הוי כנפלה מאליו דעכ"פ הוה אתי מכח גברא דהא לא בעינן כוונה לשחיטה אך כיון דבלא"ה שחיטה קלישתא הוא דגברא לא חזי ומצורף לזה דאנו מסלקים מעשיו דאל"ה יהיו תקרובות ע"ז ע"כ ה"ל כנוחר ומטמא כנבלה נמצא השוחט את שלו לע"ז נעשה תקרובות ע"ז ואסור בהנאה אבל אינה מטמאה מן התורה כנבלה דאע"ג דנעשה מומר בשחיטה זו מ"מ מטהרה מידי נבלה. והשוחט שאינו שלו לע"ז לא נעשה תקרובות דאין אדם אוסר שאינו שלו אך הי' מזיד ונעשה מומר והוה שחיטה קלישתא הוה כמתה מאלי' וכנוחר ומטמא במשא מן התורה:

ומעתה לק"מ קו' ב"ח משנים שאוחזין בסכין ושחטו דיפה תי' ט"ז כיון דתני שחיטתו פסולה ולא רק טרפה א"כ מצד המראתו הי' די שתהי' טרפה ורק מטעם דה"ל כנפלה לזה מהני כח שני המסייעו ושפיר פריך ש"ס אמאי פסולה אע"כ אדם אוסר שאינו שלו ופסולה מטעם תקרובות אלא שאינו זבחי מתים ממש כיון ששחט רק להר:

וגם קו' משמרת הבית לק"מ דשפיר הקשה ר"נ לר"ה דוקא משוחט חטאת וכו' דלדידי' לא תקשי דע"כ לא אמרינן דה"ל כנוחר אלא אם גם הוה מומר וגברא לא חזי ע"י שחיטה זו וה"ל שחיטה קלישתא אבל השוחט ע"ז בשוגג ולא נעשה מומר אע"ג דאינו אוסר שאינו שלו לא הוה כנוחר ולק"מ:

ומ"ש עוד הרא"ה אי כיון לצעור' אסור מיהת באכילה והקשה הרשב"א הא לא מהימנינן לי' ושרי' אפי' באכילה לק"מ לפי הנ"ל דהרי קיי"ל כל ספק בשחיטה פסול עד שיודע לך במה נשחטה דבהמה בחי' בחזקת שאינה זבוחה עומדת אבל שארי ספיקות אוקמא בהמה בחזקת כשרות והשתא זה ששחט לע"ז את שאינו שלו ואנו מסופקים אי כוונתו לצעורי בעלמא ומותרת אפי' באכילה או לע"ז ונהי שאינו אוסר שאינו שלו מ"מ ה"ל כנפלה סכין מאלי' נמצא ה"ל כבהמה שחוטה לפנינו ולא ידענו אם נפל סכין מאליו או הפילו אדם ה"ז אסורה עד שיודע במה נשחטה אמנם אי האי ספק בשחיטה עושה נבלה או טרפה פליגי אמוראי לעיל ט' ע"א. נמצא באכילה אסורה ואפשר אפי' מטמאה כנבלה אבל לענין שיהי' תקרובות ע"ז כגון דאית לי' שותפות בגוה ומספקינן אי לצעורי או לא לענין איסור הנאת תקרובות ע"ז אין לבהמה חזקת איסור ושרי' בהנאה דהרא"ה לא ס"ל כרש"י ורמב"ם דגם בשותפות שייך לצעורי עיין וכל דבריו נכונים בעזה"י:

ונ"ל להוכיח כן מהש"ס דהקשה בפשיטות משנים אוחזין וק' מאי חזית דמיירי בשאינו שלו דלמא בשלו דהא ברישא השוחט לשם הרים ע"כ מיירי בשלו ה"נ סיפא אותו שבהמה שלו שוחט לשם א' מכל אלו. ועוד הק' הב"י להפוסקים בשותפות נמי שייך לצעורי א"כ מאי יענו אמתניתין דלקמן מ"א ע"ב השוחט לשם עולה וכו' שנים אוחזין בסכין וכו' נימא לצעורי והכא לא שייך לשנויי בישראל מומר עכנלע"ד כהנ"ל ומשו"ה אמתניתין דשוחט לשם קדשים לק"מ דמיירי בשל עצמו דוקא אבל משנתינו דרישא השוחט לשם הרים ע"כ מיירי בין בשל אחרים דלא קתני זבחי מתים אלא פסולה וזה אפי' בשל אחרים משום דהוה כנפלה מאלי' ושחטה ואפי' חיישינן לצעורי מ"מ לענין פסול שחיטה לא תלינן בלצעורי כמ"ש לעיל וא"כ מיירי רישא אפי' בשל אחרים וא"כ סיפא נמי מיירי שאוסר של אחרים ואמאי אפי' יהי' כנפלה מאלי' מ"מ הכא איכא כחו של שני כתי' ט"ז ומשני באית לי' שותפות ומחשבתו לשם הרים אוסר חלק חברו ע"י תערובות והוה שפיר דומיא דרישא שאוסר את של אחרים שאינם עובדים:

ובעיקר קו' ב"י ססי' ב' וכ' דלא שייך לצעורי כיון שהוא משום מראית עין א"כ עדיין איכא מראית העין ותמה על הרמב"ם דלא חשש להך סברא וכ' דשייך לצעורי גם בשוחט לשם קדשים בחוץ י"ל הרמב"ם לטעמי' דכ' שוחט לשם הר אינו ענין ע"ז כלל רק לשם רפואה ומשום מראית עין דמחזי כע"ז אסרוהו ואפ"ה מסקינן דלצעורי מכוון ולא חיישינן למראית עין א"כ ה"ה בשוחט לשם קדשים אמרינן לצעורי ולא חיישינן למראית עין:

והנה שיטת רש"י ורמב"ם דבשותפות לא שייך לצעורי ותוס' חולקים וס"ל דאמרינן תמות נפשי עם פלשתים צל"ע מנא פשיטא להו הך מילתא דבכתובות דף כ"ג ע"ב אמרינן מהו דתימא תמות נפשי עם פלשתים עבדה קמ"ל וכן ביבמות קי"ח ע"א אך בדף ק"כ ע"א פליגי ר"א ורבנן והלכה כרבנן והתם היינו טעמא דעושה להפקיע גם שתיהן מבעל זה שהם צרות זו לזו עיין סברא זו בכ"מ רפי"ב מגירושין ע"ש ועוד נ"ל דגוף הסברא צע"ג כיון דקי"ל דברים שבלב אינם דברים א"כ זה ששחט לפנינו ואומר הרי הוא שוחט לע"ז ואפשר הוא עומד לפני ע"ז ממש ושוחט לפני' איך נאמר שבלב הי' לצעורי לחברי' עשה ואפי' אם הוא עצמו אומר כן אין ראוי להאמינו מכ"ש כשעומד בדבורו ניקום ונימא לצעורי מכוון, ונ"ל כיון דהבהמה אינו שלו וא"א לאסור מה שאינו שלו רק ע"י מעשה ניקנית לו ונעשית שלו כמ"ש לעיל בשם רמב"ן א"כ לא סגי בדיבורו שעושה לשם ע"ז דהא בעינן גם מחשבתו לקנות ואם הי' במחשבתו שלא לקנות כדי שלא תיאסר ורק לצעורי הרי לא קנה וממילא איננו תקרובות א"כ כיון שאין דיבורו ומעשיו מוכיחין לחלוטין לאיסורא אפשר לומר מחשבתו הי' לצעורי ותינח כשאין לו שותפות אבל אם שלו מעורב בו ולשלו לא צריך מחשבת קנין א"כ אפי' יהי' מחשבתו לצעורי דברים שבלב אינם דברים וכרש"י ורמב"ם:

ועיין ש"ך סי' ה' סק"ו נלע"ד ליישב סתירת הש"ע דלכאורה אפי' הוא צווח לא נתכוונתי לצעורי מ"מ אין ע"א נאמן לאסור של חברו מה שהוא בחזקת היתר אך אם יש לו שותפות מתוך שנאמן על שלו נאמן גם על של חברו. אך כל זה בכשר לעדות אבל במומר השוחט לע"ז א"כ לדבריך עע"ז אתה ופסול לעדות אינו נאמן אפי' אית לי' שותפות בגווה אך כל זה בשוחט לע"ז דססי' ד' אבל בשוחט לקדשים דאינו נעשה פסול לעדות מהימן על שלו ועל של חברו בשותפות וק"ל. ולפ"ז הומ"ל במנסך דאית לי' שותפות ושגג באיסור ע"ז רק שהזיד וידע שהיא של חברו אבל באיסור שגג אלא דניחא לי' לאוקמי במזיד ממש ובמומר בלי שותפות אבל לדינא שותף ששגג בע"ז מהימן לאסור ומיושב טח"מ סי' שפ"ה דהתם מיירי בשותף ושוגג דהרי מייתי אח"כ מומר והתרה בו א"כ שותף מיירי בלא התרה בו:

ודע דברי סמ"ע שם י"ל דמ"ש סמ"ע דהי' לו לחלקו ולנסך חלקו של חברו אין פשוט כ"כ אם חולק בלא דעת חברו אי מהני ועיין היטב בש"ע ח"מ סי' קע"ו סעיף י"ח ועיין ב"מ ס"ט ע"ב עובדא דתרי כותאי וצ"ל חלוקת חביות של יין הוה כמעות טבין ותקילין ונהי דדינא הכי מ"מ לא פשיטא לש"ס כ"כ לכן מוקי במומר ולעולם ה"ה בשותף וכסמ"ע:

ויש לעיין מה רצה רב אשי דאיבעי' לי' אי קבל התראה מאי ולכאורה י"ל משום אשנויי דמומר ק' א"כ בלאה"נ ה"ל שחיטת מומר וצ"ל בפ"א אינו נעשה מומר עד אחר שחיטה שני או שחיטת מומר הוא רק טרפה והכא פסולה. אבל אי מוקמי' בקבל התראה ולא הי' מומר עדיין ובשחיטה זו לא נעשה מומר א"ש ומסיק ש"ס אה"נ ולפ"ז מ"ט אמר ש"ס מומר וי"ל משום דקדשים דבהכי מיתרצה משנה שני' דקדשים ומשכחת שפיר מומר לשחוט קדשים בחוץ ולא תלינן בלצעורי אבל קבל התראה לא שייך בי' עיין בשמ"ח:

בחטאת עוף עסקינן הק' מהרש"א אתי' תוס' לעיל פ"ב כ"ט ע"ב ד"ה אמר ר"ל דסי' א' בעולת עוף בחוץ חייב משום דה"ל מעשה חולין א"כ ליתני עולה ע"ש לעיל במהרש"א וי"ל דקו' ליתני עולה לא קשי' אלא אי איירי בבהמה דשכיח עולת נדבה טפי מחטאת חובה אבל בעוף נדבת עולת עוף לא שכיחי אלא קיני זבים ויולדת והתם חטאת שכיחי כמו עולה ועיקר עיכוב כפרה בחטאת היא לכן לק"מ ליתני עולה:

ועי"ל ע"כ לא קאמרי תוס' כן אלא למאי דקיימ"ל יש שחיטה לעוף חולין מן התורה אבל למ"ד אין שחיטה לעוף חולין מן התורה הא דחייב בשחט עולה בחוץ בסי' א' לא משום הכשרו בחולין אלא משום שכנגדו כשר בחטאת עוף וא"כ נקט ברייתא חטאת אליבא דכ"ע וק"ל:

מ"ש תוס' דאתי כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים ולבסוף הקשו תוס' א"כ מאי מקשה אדר"נ נ"ל דהמ"ל הקשה אהרמב"ם פ"ד דמעילה דין ח' דלענין נזקין פסק כריה"ג והכא לענין שאינו שלו לא פסק כן ונלע"ד ס"ל לפמ"ש תוס' בביצה כ"א ע"א ד"ה אבל לא איתמר דריה"ג אלא לענין נזיקין דאינו רעהו אבל לאסור של גבוה הואיל והזמינו על שלחנו לאו כל כמיני' וה"נ לס"ד אמר ש"ס דלר"נ י"ל כריה"ג אבל באמת אינו כן דמשלחן גבוה קזכה וע"כ ניחא לי' טפי שינויי דחצי קנה פגום ופריך אר"נ:

ובזבחים קי"ד נמי ע"ד פלפול אמר והומ"ל בחטאת דקני' לכפרה וכמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה כיון ומ"מ לדינא לא צריכים התם לכל זה דבלאה"נ הומ"ל התם במוקצה ונעבד שעשה בו מעשה ואוסרו אלא משום מוקצה דמעשה היינו שחתך בצוואר בהתחלת שחיטה א"כ ה"ל מום ובהך מתניתין קתני דאפי' מום עובר אינו ראוי לפנים ע"כ דחוק ומוקי כריה"ג או בחטאת וקניא לכפרה אבל לדינא קיי"ל כר"ע דמום שאינו מחוסר אבר אם עלה לא ירד כיון שראוי בעוף עיין זבחים פ"ד ע"א וכן צ"ל בתוס' לעיל כ"ט ע"ב שהקשה דהו"ל לאוקמא בבהמה וחצי קנה פגום ע"ש אע"ג דהוה בעל מום מ"מ קיי"ל כר"ע אם עלה לא ירד וחייב משום שחוטי חוץ וא"כ אתי לשון מתניתין דזבחים קי"ד שפיר בלא ריה"ג אבל לעולם אפי' קדשים קלים משלחן גבוה קזכו:

אשריך תרביצא נאה שנכנסת ברבוצה לפני ע"ז ויצאת בשלחן גבוה קזכה. עיין סוף מס' כלים:

בגמרא פסולה אין ז"מ לא ורמינהי יהנה התוס' לעיל (דף לח ע"ב) הקשו היכי דייק ז"מ לא והא לעיל קתני ר"א אומר פסולה אע"ג דאסור בהנאה וכן הקשה הרשב"א כאן. ונלע"ד בהקדים דעת הרא"ה שאף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ באכילה אסורה הבהמה שבשחיטתה לא הותרה ושחיטה זו לאו שחיטה מקרי. והנה הרגיש הרא"ה בעצמו במה שקשה לדעתו דא"כ מה פריך משנים אוחזים וכו' והא פסולה תנן במתני' והיינו איסור אכילה. והטעים הרא"ה הדבר בנועם דבריו דטעם פסולה ולא ז"מ היינו משום דהר מחובר הא לנדא אפילו ז"מ הוה. והנה דבר זה לא הוזכר במשנתינו ומתניתין נקט להר משום רישא אבל בסיפא בשנים ששחטו דלמא אפילו לגדא נמי פסולה אין ז"מ לא משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואמרתי דא"כ למה נקט במשנתינו א' לשום אחד מכל אלו. והוצרך לשנות הדבר לקמן במשנה השוחט לשם קדשים והוה לי' למתני סתם שנים אוחזין ושוחטין א' לשם דבר הפסול וכו' והיה כולל כל הפסולים יחד אלא ודאי שלא היה יכול לכלול כל הפסולים לפי שיש פסולין שאפילו ז"מ נמי הוה בשנים ששחטו ושפיר פריך לקמן אמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולפי זה מוכח דמשנתינו פסולה דוקא דאי פסולה משמעו גם ז"מ למה נקט אחד מכל אלו הוה ליה למימר סתם אחד לשם דבר פסול וכו' שחיטתו פסולה והיה כולל כל הפסולין כל אחד כדינו מה שהוא זבחי מתים גם בשנים כן דהא פסולה משמעותו גם ז"מ אלא ודאי דמשנתינו פסולה דוקא. ובזה נלע"ד לתרץ לפי שטת התוס' והרא"ש דגם באית לי' שותפות שייך לומר לצער שותפו מכוין ולכן הוכרח במסקנא לתרץ דמיירי בישראל מומר א"כ תינח בשוחט לשם ע"ז אבל בסיפא בשוחט לשם קדשים דג"כ תנן ב' אוחזין וכו' קשה דהתם לא שייך מומר וא"כ נימא לצעורי מכוין והבית יוסף נדחק בזה דסיפא דאסור רק מפני מראית עין לא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובזה אמרתי דרש"י לשיטתו שפירש כאן בריש הסוגיא דבשוחט לשם הר אפילו באכילה אינו אסור רק דדמיא לשחיטת ע"ז וכדתנן לקמן השוחט לשם נידר ונידב וכו' וא"כ לרש"י משנתינו ג"כ משום מראית עין כמו בשוחט לשם קדשים ואפ"ה הקשה בגמרא מהא דב' אוחזין ואי ס"ד דגם בשותפות שייך לצעורי והדר ביה מתירוץ הראשון א"כ קשה סיפא דבשוחט לשם קדשים לא שייך מומר ואפ"ה אוסר בב' אוחזין בסכין אלא ודאי דגם תירוץ הראשון נשאר דבאית ליה שותפות לא שייך לצעורי ובהכי מיירי סיפא ולכן. פירש רש"י במסקנא וה"ה דמצי לאוקמה בשותפות אמנם תירוץ הב"י דוחק ולכן נלע"ד דס"ל להתוספות והרא"ש כשטת הרא"ה דלענין איסור אכילה לא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו אם מכוין לצעורי מ"מ אינה מתירה בשחיטה זו ולכן מגוף הדין דשחיטתו פסולה אין כאן קושיא דפסולה תנן אסורה בהנאה לא תנן רק עיקר הקושיא מדיוקא דתנינא לשום א' מכל אלו ולא תני סתם לשם דבר פסול אלא ודאי דאיכא דבר פסול שאפילו ז"מ נמי הוה והיינו בשוחט לשם ע"ז ומכלל דאוסר דבר שאינו שלו ובזה שפיר קם התירוץ בישראל מומר ולהכי גם במשנה דלקמן בשוחט לשם קדשים פירש וקאמר לשם אחד מכל אלו ולא קתני לשם דבר הפסול סתם אלא דאי התוספות ס"ל כנ"ל א"כ נסתר קושייתם (דף לח ע"ב) שהקשו דדלמא פסולה הוה זבחי מתים ורש"י ג"כ לשטתו דרש"י על כרחך לא ס"ל כהרא"ה דאי הוה רש"י סבר כהרא"ה א"כ למה הוכרח רש"י לפרש דמשנתינו דקתני בשוחט להר פסולה הוא מדרבנן משום דדמיא לשחיטת ע"ז ומחלפא ביה והרי לדעת הרא"ה בלא"ה אסורה דהוה ליה אינו זבוחה שהרי כיון שהוא מכוין לעבודה זרה אף שאין ההר נעשה ע"ז מ"מ איהו בכוונה זו שוחט והוה ליה כנחירה בעלמא ולא גרע משוחט בהמת חבירו דג"כ אינה נעשית תקרובת ומ"מ אסורה לדעת הרא"ה משום אינה זבוחה אלא ודאי דרש"י לא ס"ל כהרא"ה. ומה שכתב בתבואת שור שהרא"ה ג"כ לא אסר לה רק מדרבנן ולא מן התורה אני תמה דבשלמא אם הרא"ה מדאורייתא אמרה א"כ מסברא אמרה ואין צריך ראיה על זה דסבירא ליה דמצד הסברא זה לאו שחיטה הוא רק כנוחר ומעקר אבל אם מדאורייתא מודה הרא"ה שמותרת אלא דס"ל שחכמים אסרוה א"כ מנ"ל להרא"ה דבר זה והיכן מצא גזרה זו בכל מכילתין ולפי מה שכתבתי ניחא קצת דהרא"ה ס"ל כדעת התוס' והרא"ש דלמסקנא הדר ביה משנויא דאית ליה שותפות דגם בשותף שייך לצעורי מכוין והוה קשה ליה קושיית הב"י ממשנה דלקמן בשוחט לשם קדשים אלא ודאי כמ"ש שמגוף הדין אין כאן קושיא דבאכילה אסורה רק מדיוקא ממה דלא קתני סתם א' לשם דבר פסול וכנ"ל ומזה הוכיח הרא"ה דעכ"פ באכילה אסורה:. אמנם כל עיקר טעמו של התבואת שור שפירש דברי הרא"ה שאסורה רק מדרבנן הוא להצילו מקושיית הרשב"א שהקשה במשמרת הבית דא"כ מאי מקשה במסקנא לרב נחמן מדאוקימנא בחטאת העוף וחצי קנה פגום הרי שפיר לא משכחת לה לשחוטי חוץ כי אם בכה"ג דאל"כ כיון שנאסרה באכילה שוב הוה כמחתך בעפר. אומר אני לעולם הרא"ה מדאורייתא אסרה באכילה ואעפ"כ יש להצילו מקושיית הרשב"א דהנה מסדרה של ברייתא זו יש להוכיח דאדם אוסר דבר שאינו שלו דאי מטעם אין אדם אוסר ולא מיירי בחצי קנה פגום וגם לא מיירי באומר בגמר זביחה א"כ חל עבודה זרה קודם שחוטי חוץ אלא שאף שגברא בחטאת קאי מ"מ הבהמה לא נאסרה וחל אח"כ שחוטי חוץ א"כ הוה ליה למימר השוחט חטאת בשבת לע"ז בחוץ דהרי איסור עבודה וחטאת דידיה חל קודם לחטאת של שחוטי חוץ אלא ודאי מדנקט כסדר הזה לדיוקא אתי דוקא היכא דלא חל ע"ז קודם לשחוטי חוץ הוא דחייב הא אם חל ע"ז קודם תו לא מחייב משום שחוטי חוץ שכבר נאסרה והוה כמחתך ומוכח שיכול לאסור החטאת אף שאינו שלו:

ומעתה מוכח שאוסר אפילו בהנאה משום תקרובת ע"ז דאי ס"ד שאינו אוסר דבר שאינו שלו ואעפ"כ אם ע"ז חל קודם אינו חייב משום שחוטי חוץ שכבר נאסר בתחלת שחיטה דהוה כנוחר מ"מ אכתי משכחת לה שיחול איסור ע"ז קודם ואכתי יתחייב משום שחוטי חוץ וכגון בחטאת העוף ולא היה חצי קנה פגום ובתחלת שחיטת מיעוט קמא דקנה כבר נתחייב משום עובד ע"ז ובעוף אכתי לא נאסרה שאינו אוסר דבר שאינו שלו ואף דהוה כנוחר לא יהיה אלא חצי קנה פגום ובגמר הקנה שאז נאסר משום דבאכילה אוסר אז חל שחוטי חוץ ובהדי הדדי קאתי איסור אכילת העוף ושחוטי חוץ וא"כ קשה למה נקט בחוץ לע"ז הוה ליה למימר רבותא יותר שאפי' לע"ז בחוץ אלא מדנקט חטאת מכלל דבעוף קאי וחייל איסור אכילה ושחוטי חוץ בהדי הדדי והוה ידעינן חדא דאית בה תרתי הוה שמעינן דבאכילה אוסר דבר שאינו שלו מדנקט חטאת ולא נקט זבח שהוא בהמה והוה ידעינן דבהנאה אינו אוסר דאל"כ כיון שנאסר בתחלת הסימן בהנאה שוב הוה מחתך בעפר אלא ודאי מדנקט בחוץ לע"ז מכלל דבעינן שלא יחול ע"ז קודם ומיירי בחצי קנה פגום דכולהו בהדדי קאתי ומוכח דאוסר גם בהנאה ושפיר קשיא לרב נחמן ומתרץ דקניא לכפרה וכדידיה דמיא ולכך אוסר אפילו בהנאה במעשה כל דהו ולפי זה יש לתרץ גם לרב אדא בר אהבה דלדעת המשמרת הבית רב אדא סובר כרב הונא ולדידיה ליכא לתרץ חצי קנה פגום דהא איהו סובר ושט דוקא לעיל (דף כח ע"א) וקושיא זו הקשו חכמי קהילתנו. ולא עוד אלא אפילו אם נימא דמה דמוקי רב אדא במס' ע"ז (דף נד ע"א) שניסך לה יין בין קרנים שזה מקרי מעשה רבה כשם שלענין היין עצמו נקרא מנסך מעשה רבה לדעת רש"י ה"נ מקרי מעשה רבה לענין הבהמה עצמה ונימא דלרב אדא דוקא מעשה רבה אוסר. מ"מ אכתי תקשה שהרי במסקנא גם לרב נחמן ליכא לאוקמי רק בחצי קנה פגום מדנקט חטאת. אמנם אמינא דאי הוה סבר רב אדא מעשה רבה לא הוה חטאת תיובתא דהא צריך להבין מה דמקשה במסקנא לרב נחמן מדאוקימנא בחטאת העוף ופירש"י ואע"ג דלהנך רבנן לא מצי למתני זבח וכו' אפילו הכי מדלא נקט עולה דשכיח ולא הוה נמי דידיה ונקט חטאת מידי דאיתיה בעוף בסימן אחד ודאי טעמא משום דחצי קנה פגום עיין ברש"י וא"כ קשה לעיל בתחלת הסוגיא שהקשה אי הכי מאי אריא חטאת וכו' דפירש"י בלישנא אחרינא דלהקשות לרב הונא קאמר דמשמע דבלא רב הונא הוה ניחא ליה והא גם בלי ר"ה הוה קשה לשמעינן עולה וצריך לומר כמו שכתב מהרש"א דהא לאו קושיא היא דמה לי חטאת מה לי עולה א"כ למסקנא מאי מקשה לרב נחמן. והתוספות הרגישו בזה בסוף ד"ה אי הכי ונדחקו. אבל רש"י ודאי לא כיון לדבריהם שהרי רש"י פירש למסקנא דעולה שכיח ואי כסברת התוספות בלא"ה הוה ליה למימר עולה כי היכי דלא נימא דוקא חטאת בחצי קנה פגום וכמ"ש התוס'. ועוד כיון דרש"י פירש דיותר ראוי למימר עולה משום דשכיח טפי א"כ ממילא קשה תחלת הסוגיא דמקשה אי הכי לרב הונא והרי ולטעמיך קשה לתני עולה וליכא למימר כתירוץ מהרש"א דמה לי חטאת או עולה דהרי עולה שכיח יותר. ומתחלה אמינא ע"פ סברת התוספות שאחרי שכבר המציא הסברא דחצי קנה פגום הקשה לרב נחמן א"כ ממילא אי רב אדא בעי מעשה רבה לא קשה לדידיה ולא מידי ולא מוקי כלל בחצי קנה פגום ולא מוקי כלל בעוף כי אם בבהמה ונקט חטאת למעוטי זבח שהוא שלו ונאסר במעשה כל דהו ותו לא מחייב משום שחוטי חוץ והא דנקט חטאת ולא נקט עולה אמינא כמהרש"א דמה לי חטאת ומה לי עולה וחדא מינייהו נקט וליכא למימר דהשתא דנקט חטאת איכא למטעי בעוף ובחצי קנה פגום דלרב אדא אי אפשר למטעי בזה כלל דהרי איהו סבר ושט דוקא ולא קנה וא"כ שאין זה טעות שוב אין שינוי בין חטאת לעולה וחדא מינייהו נקט וכל זה לשטת התוס' אבל רש"י דאסברה לן דעולה שכיח ויותר ראוי למימר עולה הדרא קושיא לדוכתא לרב אדא:

ואומר אני דלרב נחמן דס"ל אין אדם אוסר אפילו במעשה רבה שפיר הקשה במסקנא אבל מתחלה כאשר הקשה לרב הונא רצה רק להקשות לרב הונא דסובר מעשה זוטא ורוצה רק להוכיח דעולה מעשה רבה קאמר וכמו שפירש רב פפא דאי לאו רב הונא דאמר סימן אחד לא הוה חטאת תיובתא דמאי מעשה מעשה רבה א"כ בלא רב הונא הוה ניחא ליה דנקט חטאת למעוטי שלמים שהם של בעלים ומתסרי בסי' אחד והא דלא נקט עולה היינו משום דחטאת משכחת לה בין בחטאת העוף ובין בחטאת בהמה ואי הוה נקט עולה לא משכחת לה רק בעולת בהמה ולא בעולת עוף דהא ודאי אף דלענין שחוטי חוץ בעינן בעולת עוף ב' סימנין דומיא דהכשרו בפנים מ"מ לענין עבודה זרה בסימן א' מעשה רבה מקרי שהרי סימן זה מתיר להדיוט ואין לך מעשה גדול מזה וא"כ מכי שחט סימן אחד כבר נאסרה ואידך מחתך בעפר ולא מחייב משום שחוטי חוץ כי אם בעולת בהמה דלא מקרי בבהמה מעשה רבה כי אם בשני סימנין וא"כ איסור ע"ז ושחוטי חוץ בהדי הדדי קאתי אבל חטאת משכחת לה בין בבהמה בין בעוף דבשניהם חלים יחד איסור ע"ז ושחוטי חוץ בבהמה שניהם חלים בשני סימנין דקודם לזה לא מקרי מעשה רבה ובעוף דמקרי מעשה רבה בסימן אחד ואז חל גם שחוטי חוץ וא"כ בלא רב הונא ניחא דנקט חטאת למעוטי שלמים אבל לרב נחמן דסובר אפילו במעשה רבה אינו אוסר של חבירו וא"כ גם עולה משכחת בין בבהמה ובין בעוף שיתחייב גם משום שחוטי חוץ שהרי לא נאסרה כלל א"כ שפיר הקשה דלמא נקט חטאת ולא עולה אלא דמיירי בחצי קנה פגום:

ותירוץ זה לא יספיק לתרץ את רב אדא דלדידיה אף אי בעי מעשה רבה מ"מ משכחת עולה בין בבהמה ובין בעוף שהרי דרך השחיטה הקנה קודם ובשחיטת הקנה לחוד לדידיה לא מחשב מעשה רבה אפילו בעוף שהרי לרב אדא אין הקנה מותבר לחודיה להדיוט ובגמר שחיטת הושט באו כאחד איסור ע"ז ושחוטי חוץ ואף דרב אדא בר אהבה מודה בקדשים כדאמרינן לעיל היינו כיון דאיכא שדרה ומפרקת והיינו במולק אבל בשוחט בחוץ לא תתבר שדרה ומפרקת. וא"כ לרב אדא הדרא קושיא לדוכתא מ"ש חטאת דנקט. ולא נקט עולה [ואולי זה כיון רש"י דמולק פטור דבמולק משכחת חטאת ולא עולה דבעולה במליקה סימן אחד הוא מעשה רבה אף לרב אדא כיון דאיכא שדרה ומפרקת] ואולי אדרבה משום הכי ניחא לרב אדא דלדידיה קשה ולטעמיך מ"ט לא נקט עולה:

עוד נלע"ד לתרץ מה דמתחלה הקשה אי הכי לרב הונא והוה ניחא ליה אי לאו ר"ה ולבסוף מותיב מיניה לרב נחמן. דהנה אי אמינא דעולא מעשה רבה בעי א"כ ניחא הך ברייתא דאיכא למימר הך ברייתא ר' עקיבא דלעיל (דף לב ע"ב) קודם חזרה שנאה ולר"ע סימן אחד מטהר מידי נבילה אפילו בבהמה וא"כ הוה סימן אחד מעשה רבה וא"כ בשום זבח לא משכחת שלא יקדים איסור ע"ז לשחוטי חוץ דבסימן שנטהר מידי נבילה מחשב מעשה רבה ונאסר משום ע"ז ושוב בסימן שני מחתך בעפר ולא מחייב משום שחוטי חוץ ולכך נקט חטאת והיינו חטאת העוף דבגמר הסימן ע"ז ושחוטי חוץ בהדי הדדי אתי אבל עולת העוף לא מחייב משום שחוטי חוץ כי אם בשני סימנין ובסימן אחד כבר נטהר מידי נבילה ונאסר משום ע"ז. ולפי זה רווחא לן דאפילו נימא דלרב הונא פריך מ"מ לא איצטריך לן למימר דאתיא כר"י הגלילי אלא אפילו לרבנן ומ"מ בלא רב הונא ניחא דלא נקט זבח משום דאתיא כר"ע דקודם חזרה. אבל לרב נחמן דאפילו מעשה רבה אינו אוסר של חבירו א"כ שפיר קשה מאי אריא חטאת נתני זבח ואפילו אי ר"י הגלילי היא נתני עולה. והא דמקשה לעיל מכדי רב הונא כמאן אמרה לשמעתא וכו' ומאי קושיא ודלמא גם רב הונא סבר מעשה רבה אלא דסימן אחד מקרי מעשה רבה הואיל ומטהר מידי נבילה הא לאו מלתא דאף דאיכא לאוקמי ברייתא כר' עקיבא דקודם חזרה וכמו דמוקי לעיל (דף לב ע"ב) למשנה דאלו טרפות כר"ע דקודם חזרה ואף שר"ע עצמו חזר בו משנה לא זזה אבל איך אפשר לאוקמי למלתא דרב הונא כר"ע דקודם חזרה הלא ר"ע עצמו חזר בו ואיך יסבור רב הונא כוותיה אלא ודאי דרב הונא מעשה כל דהו קאמר. וגם תירוץ זה לא יספיק לרב אדא דכי היכי דאיהו סובר לעיל (דף כח) ושט דוקא ומאי אחד המיוחד הכי נמי מה ששנינו (דף לב) או שחט אחד מהם וכו' דסובר ר"ע דסימן אחד מטהר מידי נבילה היימו ג"כ אחד המיוחד דהיינו הושט אבל הקנה לחוד אפילו קודם שחזר בו לא הוה מטהר מידי נבילה וכיון דדרך שחיטה הקנה תחלה א"כ משכחת בכולהו זבחים אי בעינן מעשה רבה ע"ז ושחוטי חוץ כאחד ואפילו לר"י הגלילי עכ"פ משכחת בעולה כמו בחטאת וכנ"ל ובמה שכתבתי שמתחלה שהקשה אי הכי לרב הונא פריך ובלי רב הונא לא הוה קשה מעולה וכנ"ל ניחא לי דלפי סברת המהרש"א דגם שם הוה קשה מעולה אלא דסבר מה לי עולה ומה לי חטאת קשה לי מה פריך לתני זבח והרי התוס' הקשו אמאי חייב בשבת אשחוטי חוץ כיון דמיירי בחטאת העוף שהוא קרבן יחיד ואינו דוחה שבת ותירצו כיון שאם זרק הורצה הוה מתקבל בפנים ואע"ג דאותו ואת בנו בחוץ פטור משום מחוסר זמן שבת לא מקרי מחוסר זמן וכו' ולפי זה מאי מקשה לרב הונא לתני זבח דלמא רב הונא סבר דשבת מקרי מחוסר זמן כמו אותו ואת בנו וחטאת מיירי בשעירי ר"ח או רגלים דדחו שבת והוה שפיר מתקבל בפנים ולכך לא נקט זבח דשום זבח מקדשים קלים לא דחי שבת ואי קשיא דלתני עולה שיש ג"כ עולת ציבור דדחי שבת הרי גם בלי רב הונא ג"כ קשה לתני עולה:

אבל לפי מה שכתבתי דלהכי לא קשה לו מעולה בלי רב הונא משום דעולה לא משכחת בעוף דבסימן א' כבר מחשב מעשה רבה או משום דאתיא כר"ע ובסימן אחד מטהר מידי נבילה משא"כ חטאת מיירי בחטאת העוף דבסימן א' אתיין בהדי הדדי וכל זה בלי רב הונא אבל לרב הונא דנימא דמשום הכי קתני חטאת דמיירי בשל צבור דדחי שבת וא"כ קשה לתני עולה דליכא לתרץ שום תירוץ דלהכי ננקוט חטאת יותר מעולה שהרי גם חטאת רק בבהמה מיירי דהיינו של צבור ומיירי באומר בגמר זביחה וא"כ הה"ד עולה. עוד נלע"ד לתרץ מה שמתחלה ניחא ליה בלי רב הונא ובסוף מותיב מברייתא זו עצמה לרב נחמן. והנה יש מקשים על קושיית הגמרא אשחוטי חוץ לא לחייב מחתך בעפר והקשו דלמא ברייתא זו מיירי בשוחט להר שעובדו בסייף ומשום תקרובת ע"ז לא נאסר והנה קושיא זו הבל דמ"ט לא נאסר משום תקרובת ע"ז היינו משום דהר לא מקרי ע"ז אע"ג שעובדו בסייף וא"כ הרי בברייתא קתני בהדיא השוחט חטאת וכו' לעבודה זרה וא"כ לא מיירי במחובר אלא דאפילו אם היה כאן ריח קושיא נלע"ד ג"כ לתרץ דהנה התוס' הוכיחו דרב הונא לאו דוקא קאמר לפני ע"ז דאל"כ מאי מקשה בסמוך אשחוטי חוץ לא חייב דלמא התם מיירי בלא שחט לפני ע"ז ולכאורה יפלא שהרי התוס' כתב בד"ה חייב דלא נקט יוה"כ אלא הני דאשמעינן חידוש וכו' ואי ס"ד דמיירי בגוונא דלא שחט בפני ע"ז א"כ אין שום חידוש בשחוטי חוץ. אמנם צריך לומר דהיא גופה קמ"ל דאינה נאסרת שלא בפני ע"ז מדחייב משום שחוטי חוץ. אלא דקשיא אי שלא בפני ע"ז א"כ לא נאסרה כלל ועדיין היא מותרת וא"כ תיקן כאן להוציא מידי נבילה ולהתיר אפילו לישראל משום נבילה ואף דבלא"ה אסורה משום שחוטי חוץ מ"מ שחוטי חוץ אין בו טומאה נבילה מטמא ושפיר תיקן וא"כ אין כאן שום רבותא משום שבת בשלמא למה דרצה להקשות מזה על רב הונא היינו שלא נאסר במעשה כל דהו כי אם במעשה רבה ולבסוף נאסרה בגמר זביחה משום ע"ז ויש בו אפילו טומאת אוהל ככל תקרובת ע"ז ואין כאן תיקון משום נבילה וכמו שפירש רש"י בפסחים (דף עג) ויש כאן רק תיקון לבני נח משום אבר מן החי וזה בודאי רבותא גדולה שהרי היא אסורה בהנאה ואין הישראל רשאי ליתנה לגוי ונחשב רק תיקון משום שאם עבר הגוי ואכלה וכמו שפירש רש"י בפסחים זהו רבותא גדולה אבל אי מיירי שלא בפני ע"ז ולא נאסרה כלל ודבר זה שלא נאסרה שלא בפני ע"ז כבר ידענו מדחייב משום שחוטי חוץ. ובזה נדחה גם קושיא הנ"ל דמיירי בשוחט להר א"כ לא נאסר כלל משום תקרובת ואינו מטמא באוהל וא"כ אין כאן רבותא בשבת ובזה קשה לי במה שכתבו התוספות בד"ה לא הויא חטאת וכו' תימא וכו' ושמא ס"ל דנקט חטאת אע"ג דקניא ליה לכפרה לא חשיב כדידיה לאוסרה במעשה כל דהו וכתב מהרש"א אבל לרב נחמן ליכא לשנויי דנקט חטאת לרבותא דאע"ג דקניה לכפרה לא חשיב דידיה לאסור בכל דהו דהא אפילו במעשה רבה אינו אוסרו והא ליכא למשמע מהך ברייתא:

והנה אמרתי אכתי מה הקשה לרב נחמן דלמא סבר רב נחמן באמת דזה שתיקן משום אמ"ה לבני נח לא חשיב תיקון ואין כאן תיקון אלא לטהר מידי נבילה א"כ מכלל שאפילו בגמר זביחה לא נאסר משום תקרובת ע"ז דא"כ אכתי מטמא טומאה חמורה אפילו באוהל א"כ שפיר מוכח מהך ברייתא דאפילו במעשה רבה אינו נאסר וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא דדלמא בחטאת בהמה מיירי ונקט חטאת לרבותא דאפילו חטאת דקניה לכפרה אפ"ה הוה דבר שאינו שלו ולא נאסר אפילו במעשה רבה:

אמנם נלע"ד לתרץ דהמהרש"א בשטת התוס' קאי והתוס' כתבו שם בפסחים דבאמת תקרובת ע"ז אינו מטמא רק מדרבנן ושפיר תיקן לטהר מידי נבילה אלא דלהכי קאמר שם שתיקן משום אמ"ה כדי שלא יפשוט מברייתא זו דטומאת ע"ז היא רק מדרבנן. אבל קושטא דמלתא יש כאן תיקון גמור לטהר מידי נבילה אף אם שפיר נאסר משום ע"ז וא"כ שוב לא שמענו מברייתא זו דמעשה רבה אינו אוסר ושפיר קם תירוץ של המהרש"א. ואין לומר א"כ כיון שבודאי תיקן להוציא מידי נבילה א"כ זה לא מחשב רבותא כלל וא"כ למה נקט שבת יש לומר דהיא גופה קמ"ל דטומאת ע"ז היא רק מדרבנן:

ובזה ניחא לי מה שקשה לי מה מקשה ר"נ לרב הונא מהך ברייתא והא על כרחך רב הונא לא אתי ככ"ע דהרי ריב"ב וריב"ב ודאי סברי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"כ דלמא ברייתא זו כוותייהו אמנם לדידהו אפילו מעשה רבה אינו אוסר דהא מנסך מעשה רבה הוא כמו שפירש"י וא"כ אי כותייהו א"כ אין כאן רבותא דשבת שכיון שלא נאסר לגמרי אפילו הוה תקרובת ע"ז מטמא מן התורה יש כאן תיקון להוציא מידי נבילה אלא ודאי דברייתא זו כת"ק אתיא ודוקא מעשה רבה אוסר ודלא כרב הונא:

ונחזור לראשונות שדחיתי הוכחת התוספות שהוכיחו דאפילו שלא בפני ע"ז נאסר דאל"כ מאי פריך משחוטי חוץ וכתבתי דשחוטי חוץ ליכא לאוקמי שלא בפני ע"ז דא"כ לא נאסרו כלל אפילו בגמר ואין כאן רבותא בשבת ועכשיו הדרנא בי דשפיר הוכיחו התוס' דהא קשה למה דרצה לאוקמי בגמר זביחה הוא עובדה א"כ מאי רבותא דשחוטי חוץ בשלמא במה דמוקים בחצי קנה פגום היא גופה קמ"ל מדנקט חטאת מכלל דשאר זבחים אינו חייב משום שחוטי חוץ לרב הונא קמ"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ולרב נחמן קמ"ל דכל הקרבנות מחשבי כדידיה וזה מוכח מדנקט חטאת אבל במה דמוקי באומר בגמר זביחה הוא עובדה וזה לא נרמז בברייתא אלא דמוכחי לאוקמי הכי שלא תקשה לרב הונא א"כ היא גופה קשיא מה קמ"ל בשחוטי חוץ. וצריך לומר דהיא גופה קמ"ל דשבת לא מקרי מחוסר זמנו לענין שחוטי חוץ וא"כ שפיר כתבו התוס' דהך דשחוטי חוץ נוכל לתרץ שלא בפני ע"ז והא דנקט שבת לרבותא דשחוטי חוץ דלא מחשב מחוסר זמן. ובזה נחזור לתרץ שיטת רש"י דבשלמא לרב הונא הקשה שפיר אי הכי לשמעינן זבח וליכא למימר ולטעמיך ולתני עולה דיש לומר שרצה להשמיענו דשבת לא מקרי מחוסר זמן מדחייב בשבת על שחוטי חוץ בחטאת יחיד. וליכא למימר דבאמת מיירי מקרבנות צבור חטאת דשעירי ראשי חדשים או רגלים דבלא שכיח כזה שיחול ר"ח בשבת שהוא רק פעמים מספר בשנה יותר הוה ליה למנקט עולה דאיכא בכל שבת ארבע כבשים שני תמידין ושני מוספין אלא ודאי דבקרבן יחיד מיירי ובזה אין עולה כל כך שכיח יותר מחטאת וזה ידעינן השתא דנקט חטאת אבל אי הוה נקט עולה הוה אמינא דבאמת מיירי מעולת צבור ושבת מקרי מחוסר זמן אבל על זבח מקשה שפיר שהרי אין שום זבחי שלמים דוחין שבת ואין לומר אכתי לתני עולה וליכא למימר דמיירי בעולת תמיד א"כ מאי רבותא דשבת יש לומר דשבת רבותא מצד עצמו אף שנאסר בגמר שחיטה שהוא מעשה רבה משום ע"ז אפ"ה מחשב מתקן או משום אמ"ה לבני נח או משום טומאת נבילות ושמעינן דטומאת תקרובת ע"ז לאו דאורייתא:

אבל במסקנא לרב נחמן דאמר אפילו מעשה רבה אינו אוסר וא"כ אין כאן רבותא לענין מתקן שהרי ודאי מתקן הוא משום טומאה וא"כ על כרחך שבת משום רבותא דמחוסר זמן נקט וא"כ אף אי הוה תני עולה הוה ידעינן דמיירי בעולת יחיד דאל"כ מאי רבותא דשבת וא"כ לתני עולה דשכיח אלא ודאי דבחטאת העוף מיירי ובחצי קנה פגום. ובזה ג"כ ניחא לרב אדא אי נימא דרב אדא מעשה רבה בעי ולא קשיא לדידיה לא מזבח ולא מעולה וק"ל והנה כל התירוצים שכתבתי לתרץ לרב אדא בר אהבה היינו אם ניסך יין בין קרנים מקרי לענין הבהמה ג"כ מעשה רבה אבל אם נימא דזה מקרי רק מעשה זוטא וא"כ רב אדא סבר כרב הונא ממש ולדידיה לא מהני חצי קנה פגום א"כ נשאר קושיית הגמרא אמנם לפי מה שכתבתי דמדנקט בחוץ לע"ז מכלל דדוקא היכא דלא קדים ע"ז לשחוטי חוץ וא"כ מכאן מוכח דאוסר דבר שאינו שלו וא"כ איכא לשנויי באומר בגמר זביחה ודבר זה נזכר בברייתא מדאמר בחוץ לע"ז ואי ס"ד דלא מיירי בגמר זביחה אפילו תימא שלא נאסרה משום תקרובת מ"מ איהו כבר נתחייב בחטאת משום עבודה זרה קודם שחוטי חוץ. וא"כ יש לומר דלהכי נקט חטאת ולא נקט זבח לרבותא לא מבעיא זבח שהוא בהמה וא"כ אפילו תימא שאינו אוסר דבר שאינו שלו מ"מ באכילה אסורה וא"כ בודאי בעינן שלא יוקדם איסור ע"ז לשחוטי חוץ דאי הוה קדים ונאסרה באכילה בסימן ראשון שוב סימן שני הוה כניחר ומחתך בעפר אלא אפילו חטאת שהוא עוף שהכשרו בסימן אחד ותסבור שהיינו בין קנה ובין ושט וא"כ תסבור שאפילו קדים ע"ז במיעוט קמא מ"מ אפילו באכילה לא נאסרה מידי דהוה אחצי קנה פגום וא"כ אפילו קדים ע"ז יהיה חייב משום שחוטי חוץ קמ"ל דאפ"ה דוקא בחוץ לע"ז מתרי טעמי לרב אדא חדא דאפילו במיעוט קמא דקנה נאסרה אפילו בהנאה מטעם תקרובת. ועוד דגם בעוף הכשרו דוקא ושט ולא קנה ונאסרה באכילה במיעוט קמא דושט אפילו אם לא היתה אסורה משום תקרובת:

והא דמקשה על רב הונא נתני זבח היינו מקודם דאסיק אדעתא דחצי קנה פגום כשר בעוף וליכא למימר דנקט עוף לרבותא והתרצן כשהמציא לו חצי קנה פגום היה הברירה בידו להשאר בשנויא קמא באומר בגמר זביחה ונקט חטאת לרבותא אלא דבלא"ה מוקי שפיר דמיירי שהיה חצי קנה פגום ולא איצטריך לדחוק בגמר זביחה אבל לרב אדא נשאר התירוץ באומר בגמר זביחה וחטאת נקט לרבותא וכנ"ל. ומוכח מזה דעת הרא"ה דעכ"פ באכילה אסורה דאל"כ אין רבותא בחטאת מבזבח אמנם מה שפסק הרא"ה שגם במכוין לצעורי נאסרה באכילה בזה אין לו שום הוכחה וגם הסברא אינה נוטה לזה כי כיון שמכוין רק לצעורי א"כ לבו לשמים ושחיטה כשרה היא וגם הרשב"א במשמרת הבית מלבד שהשיג על גוף הדין שלו מחמת שהקשה עליה קושיא הנ"ל דא"כ לא מקשה מידי לרב נחמן תמה ג"כ מצד הסברא על מה שהוסיף הרא"ה לאסור אפילו במכוין לצעורי:

ואומר אני שהרמב"ם יסבור כדעת הרא"ה בגוף הדין שאף שאינו אסור דבר שאינו שלו מ"מ בשוחט עכ"פ אינה מתירה ואסורה באכילה והיינו באינו מכוין לצעורי אבל במכוין לצעורי אפילו באכילה שריא. ובזה נלע"ד מה שבפרק ח' מהל' ע"ז פסק הרמב"ם שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא פירש הטעם משום דמכוין לצעורי ובה' שחיטה פרק ב' פירש הטעם משום דמכוין לצעורי ועוד קשה על דבריו בה' שחיטה שפסק שאם יש לו שותפות אוסר ולא ביאר דין ישראל מומר או כותי ואף שכתב בסוף הפרק דכותי ששחט בהמה של ישראל אסורה התם לאו מטעם מחשבתו אסר לה חדא דאנן לא ס"ל סתם מחשבת כותי לע"ז ועוד דא"כ הוה ליה למימר שהיא זבחי מתים אלא מטעם שחיטת כותי אסרה. ועל זה הי' לנו מקום לתרץ שלא הוצרך להביא דאיהו ס"ל דבפעם אחד מקרי מומר וא"כ בלא"ה שחיטתו אסורה משום מומר ואי משום לאסור בהנאה איהו ס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובגמרא הך אוקימתא דמומר הוא רק לת"ק דס"ל אדם אוסר וכמו שפירש רש"י והא דהוצרך הרמב"ם למימר הטעם משום כיון לצעורי כיון דאיהו פוסק שאפילו אינו מכוין לצעורי אינו אוסר היינו משום דא"כ עכ"פ באכילה אסורה וכדעת הרא"ה ולכך פירש הטעם משום מכוין לצעורי ושריא אפילו באכילה אבל בהל' ע"ז דלא מיירי מדין אסורי מאכלות רק מדין ע"ז ולכן לא פירש הטעם משום לצעורי דא"כ היה משמע שאם הוא כותי או מומר אוסר משום תקרובת ע"ז והרמב"ם ס"ל כריב"ב וריב"ב וכרב נחמן שאפילו אינו מכוין לצעורי ג"כ אינו אוסר. והנה הרב"י בסי' ()הקשה על דעת הרמב"ם למה משני בישראל מומר ולא משני בכותי. והנה לכאורה דבריו תמוהים ואטו לשטת התוס' והרא"ש שפירשו שאפילו באית ליה שותפות אכתי מכוין לצעורי ולכן הקשה מחדש הנך קושיות ומשני בישראל מומר. ולשטתייהו מי לא קשה למה מוקי בישראל מומר ולא מוקי בכותי:

ואמרתי דבשלמא לשיטת התוס' דאיכא למימר דאף דמשני בישראל מומר לא נאדי מתירוץ הראשון ג"כ דמיירי בשותפות ותרתי בעינן שיהיה לו שותפות וג"כ ישראל מומר דאם אין לו שותפות אף שהוא מומר אין בכחו לאסור דבר שאינו שלו ואף שאית ליה שותפות אם אינו מומר מכוין לצער שותפו א"כ לכך לא מוקי בכותי דאיך נוקי בכותי ואית ליה שותפות הא אסור לעשות שותפות עם הכותי ולכך מוקי בישראל מומר ומיירי שנעשה מומר אחר שנשתתף עמו אבל לרמב"ם דבשותף לא שייך לצעורי וא"כ כי משני בישראל מומר המציא תירוץ חדש שאף בלי שותפות משכחת דאוסר א"כ קשה נוקי בכותי. ועוד אמרתי דלשטת התוס' גם בשנויא דישראל מומר מיירי ג"כ בשותף כי היכי דתיתי משנתינו אליבא דכ"ע גם לריב"ב וריב"ב וא"כ כיון שרוצה לאוקמי ככ"ע לכך לא אוקי בכותי דא"כ מאי אריא לשם אלו הא לר' אליעזר אפילו בסתם מחשבת כותי לע"ז אבל לרש"י ורמב"ם בשנויא דמומר לא מיירי בשותף דשותף לדידהו בלא"ה אוסר וא"כ משנתינו לא אתי' בלא"ה ככ"ע רק כת"ק וא"כ הקשה נוקי בכותי ואמנם הדרנא בי דאכתי גם לשיטת התוס' קשה נוקי בכותי ואתי' אפילו לר"א ואדרבה דוקא לשם אלו שפירש להר לכך היא רק פסולה דהר הוא מחובר אבל בסתמא כיון דסתם מחשבתו לע"ז הוה אפילו זבחי מתים:

והנה שטת רש"י ורמב"ם היא נפלאה כיון שבידו לתרץ באית ליה שותפות ותיתי ככ"ע למה המציא תירוץ חדש במומר וצריך לדחוק דאתיא רק לת"ק בשלמא מתניתין דהמטמא ומדמע וכו' איכא למימר שנדחק כדי להנצל מקושיית התוס' בד"ה תא שמע דאי בדאית ליה שותפות היינו מדמע אבל משנתינו מי דחקו לזה:

ואומר אני כאשר נפרש תחלת הסוגיא דרמי מתני' דקתני פסולה אין ז"מ לא אברייתא דקתני דהוה ז"מ ולדעת הרא"ה קשה דלמא משנתינו בשוחט של אחרים שאינו יכול לאסור משום תקרובת ובאכילה אסורה וברייתא בשלו. ואמרתי ע"פ מה שפירשתי בריש הסוגיא דהקשה פסולה אין ז"מ לא והקשה הרשב"א והתוס' דדלמא פסולה היינו ז"מ וכדאמר ר"א לעיל פסולה בשחיטת כותי והיינו ז"מ. ואמרתי דמוכח מסיפא דקתני לשם א' מכל אלו ולמה לא קתני סתם לשם דבר הפסול והיה די באמור כן במשנה אחרונה והיה כולל הכל אלא דכוונתו דוקא לשם א' מכל אלו הוא דהוה פסולה הא לשם ע"ז דתלוש אפילו ז"מ וא"כ מכלל דפסולה דמתני' פסולה דוקא ולא ז"מ וא"כ סיפא ע"כ באית ליה שותפות מיירי דאל"כ בשום פעם לא הוה ז"מ ואפילו הכי פסולה אין ז"מ לא והיינו משום דהר אינו נעשה ע"ז ושפיר רמי מתני' אברייתא:

ואמרתי בזה לתרץ דבאמת קשה למה כפל דין דשנים בכל המשניות נתני באחרונה ונתני סתמא לשם דבר הפסול וכיון דידענו שאינו מועיל מה שאחד כשר ממילא נדע דבדבר האוסר בהנאה אוסר גם בהנאה ואי משום דהוה אמינא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ושאני איסור אכילה שאינו מתיר זה אינו שהרי באית ליה שותפות מיירי וא"כ אין כאן חידוש. אלא שאז לא הוה ידעינן כלל דמיירי בשותפות והוה אמינא דגם בהר הוה ז"מ ומשנתינו בשוחט דבר שאינו שלו וכל זה קודם שזכינו לסברא דלצעורי אבל כיון שהמציא סברא זו וא"כ אפילו באכילה ג"כ אינו אוסר וא"כ על כרחך רישא לחוד ג"כ מיירי בשלו דאי באינו שלו למה אסור אפילו באכילה הרי לצעורי מכוין אלא ודאי בשלו ומ"ט לא הוה ז"מ אלא ודאי דמחובר אינו אוסר תקרובת וידעינן כל זה מרישא א"כ אייתר סיפא ולכן אי אפשר לשנויי בשותפות דא"כ מאי קמ"ל ולכך הוצרך לשנויי במומר וקמ"ל כת"ק דהיכא דלא שייך לצעורי אדם אוסר דבר שאינו שלו ולאפוקי מריב"ב ור"י בן בבא:

ובזה נלע"ד ג"כ לתרץ כוונת הרב"י שהקשה לשיטת הרמב"ם מדוע לא מוקי בכותי ולא הקשה כן לשיטת התוס' דהנה התוס' לא דייקי הך דיוקא דנתני סתם א' כשר וא' פסול ומדתני לשום א' מאלו למימר דהא לשם תלוש אפילו ז"מ דא"כ לא היה התוס' מקשים לעיל (דף לח) דדלמא פסולה דמתניתין היינו ז"מ אלא ודאי שלא נחתי התוס' להך דיוקא וא"כ קושיית הגמרא והא אין אדם אוסר הוא על גוף המשנה למה תהיה אפילו פסולה ולא ס"ל כשטת הרא"ה ועל זה משני בישראל מומר והוה קשה להו לענין פסול הזביחה הא בלא"ה שחיטת מומר פסולה ולכן הוצרכו לעיל (דף יד ע"א) להמציא מחמת קושיא זו דמומר משום פעם א' אין זביחתו פסולה. וא"כ לא שייך להקשות נוקי בכותי דהרי שחיטת כותי בלא"ה נבילה אבל הרמב"ם שלא הביא דין דמומר והיינו משום דסובר דשחיטת מומר בלא"ה נבילה ובגמ' דאוקמי במומר היינו להי' ז"מ וכת"ק דאוסר שאינו שלו אם אינו מכוין לצעורי והרמב"ם פוסק כרב נחמן וכריב"ב וריב"ב. וא"כ לרמב"ם סוגיית הגמ' לענין ז"מ ושפיר הקשה הרב"י נוקי בכותי:

ואף שהרב"י כתב דלהכי אחז הרמב"ם אוקימתא דשותפות ולא אוקימתא דישראל מומר משום דמתניתין דשנים אוחזין קשיתיה דלא שייך פסולה שהרי בלא"ה פסול ולדידי עיקר הסוגיא על הדיוק דוקא לשם אלו וכנ"ל. מ"מ גם פשטא דמתניתין ג"כ איירי במומר ג"כ דומיא דדיוקא ולכן נחשב לדוחק למימר דעיקר משנתינו רק בשביל הדיוק ולכן ס"ל לרמב"ם שנשאר אוקימתא דשותפות אף באינו מומר וק"ל והנה במה שרציתי לומר שהרמב"ם פסק דלענין איסור הנאה אפילו עכו"ם ומומר שאינו מכוין לצעורי אינו יכול לאסור בהנאה דבר שאינו שלו וכריב"ב ור"י בן בבא. קשה על דברי מדברי הרמב"ם בפ' י"א ממ"א ה' ד' שכתב הא למדת שיין של ישראל שנגע בו העכו"ם דינו כסתם יינם שאסור בהנאה:

שנים אוחזין. זה בראשו וזה בקתו: לשום דבר כשר. שחיטה סתם: גמ' זבחי מתים. ליאסר בהנאה כדין תקרובת עבודת כוכבים שאסורה כמת ומת אסור בהנאה דנפקא לן במסכת ע''ז (דף כט:) מותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה: מיכאל ושילשול קטן. כלומר לשום גדול שבכל הבריות או לשום קטן שבכולן: שילשול. תולעת: דאמר לשום הר. הר אינו נעשה עבודת כוכבים דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם במס' ע''ז (דף מה:) הלכך לשמן לא מיקריא זבחי מתים ומיהו פסולה מלאכול משום דדמיא לשחיטת עבודת כוכבים מיחלפא בה וכדתנן לקמן (דף מא:) השוחט לשום נידר ונידב שחיטתו פסולה משום דדמי לשוחט קדשים בחוץ: לגדא דהר. למלאך הממונה על ההרים: דומיא דמיכאל. דלא מחובר הוא ובעלי חיים אף על גב דלא מיתסרי משום עבודת כוכבים כדקיימא לן בתמורה (דף כט.) מדאסר רחמנא נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי מיהו אלהות מקרו כדכתיב (שמות ח) הן נזבח את תועבת מצרים וכתיב (דברים ד) וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים וכל צבא השמים: היתה בהמת חבירו. לא מיבעיא שלו דמיתסרא משום תקרובת עבודת כוכבים בשחיטת סימן אחד דאע''ג דבעלי חיים אין נאסרים להדיוט לא משום נעבד שעשאו עבודת כוכבים ולא משום מוקצה שהקצו לתקרובת עבודת כוכבים כדקיימא לן בתמורה (דף כט.) מדאצטריך קרא למיסרינהו לגבוה כדתניא (ב''ק דף מ:) מן הבקר להוציא את הנעבד ומן הצאן להוציא את המוקצה מכלל דלהדיוט שרי מיהו כי עביד מעשה בגופייהו מיתסרי כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל (ע''ז דף נד:) אע''פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות ושיחין ומערות והשתחוה להן אסרן והכא נמי אע''ג דאכתי בעלי חיים נינהו מיתסרי והאי סימן אחד לאו דוקא דה''ה לחצי סימן ובהמת חבירו נמי אע''ג דפשיטא לן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אשמועינן רב הונא דאסר לה במעשה כל דהו: רבוצה. לא מיבעיא עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו אלא אע''ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה: המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה. אפילו למזבח משום נעבד: עשה בה מעשה אסרה. אף להדיוט וטעמא יליף במסכת ע''ז (דף נב:) מכל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו ואמר מר מאי הכנו שגנזום דאסירי בהנאה ואף על גב דלאו דידיה הוו שהיו כלי שרת: השוחט חטאת. לקמיה מפרש מאי שנא חטאת דנקט: שלש חטאות. בשוגג משום שבת ומשום שוחט קדשים בחוץ ומשום עבודת כוכבים ששלשתן בכרת ומשום מקלקל לא מיפטר בשבת שהרי מתקנה הוא אצל בני נח שאבר מן החי אסור להם וחטאת כי שחטי להם בעלים דבר שאינו שלו הוי דשל גבוה הוי:

הא דאמר להר. שאינו נעשה עבודת כוכבים כדפירש בקונטרס ואע''ג דלא חשיב אלוה לאסור התקרובת מכל מקום עובדו בסייף כדתניא בפרק כל הצלמים (ע''ז דף מו.) הנכרים העובדים את ההרים הם מותרים ועובדיהם בסייף ואמרינן נמי בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סא.) מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף ואין לתמוה דכיון דלא מיקרי אלוה אמאי עובדו בסייף דדוקא לענין איבוד קאמר קרא דלא מיקרי אלוה דכתיב (דברים יב) ברישיה דקרא אבד תאבדון וא''כ ה''פ אלהיהם שעל ההרים תאבדון ולא ההרים שהם אלהיהם ועובדים אותם תאבדון ומה שתקרובת הר מותר היינו משום דגמרינן מכלים דכתיב אבד תאבדון וגו' ואמרינן בפ' רבי ישמעאל (ע''ז דף נא:) בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר ואמר רחמנא דדוקא אלהיהם על ההרים ולא ההרים עצמן אלהיהם אי נמי מש''ה העובדן בסייף אע''ג דלא מיקרי אלוה שהרי מחובר הוא משום דגלי רחמנא בעובדי מזלות דמתחייב כדכתיב (דברים ד) וראית את השמש וגו' ואף על פי שמחוברין בגלגל הרקיע והא דקתני הכא לשם חמה ולבנה דהוי זבחי מתים היינו לגדייהו שהם תלושים המלאכים המנהיגים אותם כדאמרינן במדרש י''ב מלאכים מנהיגים את החמה ומיהו בקונטרס לא פירש כן דמוקי האי קרא דוראית את השמש וגו' בתלושים ומייתי ראיה מיניה דאע''ג דבעלי חיים לא מיתסרי משום עבודת כוכבים מכל מקום מיקרי אלוה ואסירי תקרובת דידהו וא''ת ומ''ש תקרובת הר מצפוי הר דפליגי בה תנאי בפרק כל הצלמים (ע''ז דף מה.) דתנן ומה שעליהן אסור דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם רבי יוסי אומר על ההרים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם ואמר בגמרא דפליגי בצפוי הר כהר וי''ל דהתם מיירי כשעובדים את הצפוי ואפ''ה שרי ליה לרבי יוסי הגלילי משום דאין עובדין אותו אלא אגב הר ובטיל לגביה דלא יהא טפל חמור מן העיקר ורבנן נמי אי לאו קרא הוו שרו מהאי טעמא אי נמי רבנן אסרי משום שעובדים אותו וקרא אסמכתא בעלמא וא''ת דמשמע בריש פרק כל האסורין (תמורה דף כח:) דצפוי בעלי חיים מותרים להדיוט ומוקי לא תחמוד כסף וזהב עליהם בדבר שאין בו רוח חיים אבל בדבר שיש בו רוח חיים הואיל והוא מותר צפויו נמי מותר ואפילו לגבוה משמע התם דהוה שרי אי לאו דכתיב בו מן הבקר ואפילו מיירי כשאין עובדין אותו מ''ש מתקרובת בעלי חיים דאסור וי''ל דצפוי שרי טפי דבטיל אגבייהו דהוה כנעבד עצמו דשרי לפי שהוא ב''ח ומיהו נראה דצפוי ב''ח אסור אפילו להדיוט מדפריך התם טעמא דרבינהו קרא הא לא רבינהו קרא צפוי מותר והא דכתיב (דברים יב) ואבדתם את שמם מן המקום ההוא כל העשוי לשמם והשתא למה לי למידק טעמא דרבינהו קרא השתא נמי דרבינהו קרא תקשה ליה היאך מותר להדיוט דקרא דמן הבקר לגבוה כתיב אלא ודאי אף להדיוט אסור והיינו טעמא כיון דאשמועינן דאסורים לגבוה ומיקרי נעבד לכל הפחות לגבי גבוה בא הכתוב דלא תחמוד לאסור צפוי אפילו לא יחשב נעבד אלא לגבוה אע''ג דהר נמי חשוב נעבד לענין גבוה כדמוכח בפרק כל הצלמים (ע''ז דף מו:) דהמשתחוה להר אבניו אסורין למזבח מ''מ צפויו מותר דילפינן מכלים דלא מיתסרי כי היכי דילפינן תקרובת מכלים כדפרישית ואין להאריך כאן יותר: רבוצה לפני עבודת כוכבים. פירש בקונטרס לא מיבעיא עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו ואין נראה דכי הגביהה נמי לא קנה לה לענין שתחשב שלו אם אין אדם אוסר דבר שאין שלו דהא גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כו' ולקמן (דף מא.) נמי דאמר רב נחמן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו פריך ליה מהמנסך ומאי פריך מהמנסך והא מנסך מכי אגבהיה קנייה כדאמר בהניזקין (גיטין דף נב:) אלא ודאי בהכי לא חשיב שלו ואינו קנוי לו אלא להתחייב באונסין אלא נראה דנקט רבוצה לרבותא דאף על גב דלא הרביצה ולא עשה בה מעשה גדול כל כך אסרה: לפני עבודת כוכבים. אין לפרש דוקא לפני עבודת כוכבים וכרבי יהודה בן בבא דאמר לקמן (דף מא.) אין מנסכין יין אלא לפני עבודת כוכבים והוא הדין שאר עבודות דנראה דדוקא לענין ניסוך קאמר דבכל דוכתא דאיירי בשוחט לא נקט לפני עבודת כוכבים ועוד דאמאי פריך בסמוך אשחוטי חוץ לא ליחייב דמחתך בעפר הוא התם בשלא שחט לפני עבודת כוכבים ולא מתסרא ומ''מ חייב העובד מידי דהוה אעובד להר אלא ודאי אע''פ שלא בפני עבודת כוכבים נמי מתסרא והא דנקט הכא לפני עבודת כוכבים אורחא דמלתא נקט א''נ כיון דלפני עבודת כוכבים הוא מסתמא לשם עבודת כוכבים מתכוין אע''פ שלא פירש וכגון שהוא ישראל מומר והשתא מצי למימר דנקט רבוצה דלא מבעיא הרביצה לפני עבודת כוכבים דודאי לשם עבודת כוכבים נתכוון אלא אפי' רבוצה כבר כיון דישראל מומר הוא ושוחט לפני עבודת כוכבים מתכוין לעבודת כוכבים: כי הא דאמר עולא. לא מייתי סייעתא מעולא אלא מהא דמיתסרא בהמת חבירו ע''י מעשה אבל דמיתסרא במעשה זוטא אין יכול לדקדק דדלמא עולא מעשה רבה קאמר כדאמר בסמוך והא דקאמר בסמוך ועולא מעשה כל דהו קאמר היינו משום דלרב הונא לא מצי לפרושי מעשה רבה וא''כ על כרחך מעשה כל דהו קאמר דאי סימן אחד בעי א''כ הוה ליה לפרושי: חייב שלש חטאות. לא נחת למניינא דא''כ ליתני ארבעה וכגון שהוא יוה''כ אלא בהני אשמועינן חידוש דלענין שבת חייב אע''פ שלא תיקן אלא להוציא מידי אבר מן החי כדאמר בפסחים בפרק אלו דברים (דף עג.) ובחוץ לעבודת כוכבים הוי חידוש כדמוכח בשמעתא וא''ת ואמאי חייב משום שחוטי חוץ והא אינו מתקבל בפנים דחטאת העוף ליתא אלא ביחיד ואין קרבן יחיד קרב בשבת וי''ל דכיון דאם זרק הורצה כדאשכחן בפ''ב דביצה (דף כ:) גבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או שלא לזמנן יש לו להתחייב משום שחוטי חוץ דבפ' השוחט והמעלה (זבחים דף קט.) מרבינן מקראי לחייב בחוץ על כל הפסולין שאם עלו לא ירדו ואף על גב דאותו ואת בנו בחוץ פטור משום מחוסר זמן שבת לא חשיב מחוסר זמן דאין זה אלא משום דאין עשה דקרבן יחיד דוחה לא תעשה דשבת:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.
מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד