דף לח - ב
"שור או כשב" - יש למעט מ"או" פרט לכלאיים בן רחל ותייש שפסול לקרבן.
"או עז" - פרט לנדמה, והוא דבר שאביו ואמו מאותו מין. והוא דומה למין אחר [353].
"כי יולד" - פרט ליוצא דופן [354] שחתכו את הרחם של אמו והוציאוהו דרך שם ולא נולד כדרכו.
"שבעת ימים" - מפשוטו של מקרא לומדים פרט למחוסר זמן של שמונה ימים שפסול.
"תחת אמו" - פרט ליתום [355] שאמו מתה.
ומברר רבא: האי "יתום", היכי דמי? [מתי מתה אמו של יתום זה?]
אילימא דילידתיה אמיה והדר מתה? [שמתה אמו אחר הלידה?] וכי צריך שלעולם תיחי ותיזיל, וכל בהמה שאמה לא בעולם היא פסולה להקרבה! ואף שהיה אפשר לומר שצריך שהאם תחיה עד היום השמיני, אמנם יש לנו דרשה בתורת כהנים שאין צורך גם בכך [356].
אלא נאמר שיתום הוא דמתה אמו לפני הלידה והדר ילידתיה על ידי שחתכו את הרחם והוציאו את הולד, אין לומר גם כך, שהרי הוא יוצא דופן, ופסול זה מ"כי יולד" נפקא לן!
אלא פשיטא שפסול יתום הוא כאשר זה פירש למיתה וזה פירש לחיים, ובלידה מתה האם.
ועדיין יש לברר, האם יתום שהתורה פוסלת הוא כשמתה אמו באמצע הלידה, אבל כשמתה בסופה, כשר, או שאפילו אם מתה בסוף הלידה פסלה התורה את הולד?
ואומר רבא: אי אמרת בשלמא ש"תחת אמו מלמד דבעינן חיותא בסוף לידה [357] וקצת אחריה כדי להכשיר הולד להקרבה, היינו דאיצטריך קרא למעוטי כשמתה בסוף הלידה. [358] לפי שאין לנו מקור אחר לפסול בזה.
אלא אי אמרת, לא בעינן חיותא בסוף לידה, והתורה פסלה רק כשמתה האם באמצע הלידה, יקשה עדיין למה ליה למעט יתום מפסוק מיוחד, הלוא מ"כי יולד" - פרט ליוצא דופן נפקא, ואפילו אם יצא דרך המקום שיוצא הולד בלידה רגילה, אין לזה חשיבות אחר מיתת האם.
רבא לומד מכאן שכשם שצריך שתהיה האם חיה בגמר לידה, כך צריך שתהיה הבהמה חיה בגמר שחיטה, ועיין תוספת ביאור בהערה [359].
ומוסיף רבא עוד דין בדיני מסוכנת.
אמר רבא: הלכתא כי הא מתניתא: בהמה מסוכנת שפשטה ידה ולא החזירה - פסולה, משום שדרכה לעשות כן בהוצאת נפש.
במה דברים אמורים: ביד, אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה - כשרה, כי אין דרכה לפשוט בהוצאת נפש אלא יד ולא רגל.
במה דברים אמורים: בדקה, אבל בגסה, בין ביד בין ברגל, בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה - כשרה.
ועוף שהוא חלש מבהמה וקשה לו יותר לפרכס [360], אפילו לא רפרף [עשה תנועה קטנה] אלא גפו [361] ולא כשכש אלא זנבו, [362] הרי זה פירכוס.
ומקשינן: מאי קא משמע לן רבא בזה שקבע הלכה כברייתא זו? והרי כולהו הלכותיה תננהי במשנתנו, ובודאי שהלכה כסתם משנה, והמשנה אומרת: בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה - פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש.
ויש לדייק ממנה: "יד", אין. רגל לא.
דקה, אין. גסה לא.
ומתרצינן: דין עוף איצטריכא ליה, דלא תנן.
מתניתין:
השוחט בהמה של עובד כוכבים לצורך עובד כוכבים - שחיטתו כשרה [363]. ורבי אליעזר פוסל ואוסר את הבשר בהנאה [364] כדין תקרובת עבודה זרה [365], מפני שהמחשבה שחושב הבעלים שתהיה השחיטה לשם עבודה זרה אוסרת את הבשר.
אמר רבי אליעזר: אפילו בהמת עכו"ם ששחטה ישראל בשביל שיאכל ישראל את הבשר, וישאר לאכול [366] לעובד כוכבים רק מחצר כבד [367] [יותרת הכבד] שלה - פסולה, ואף אם לא שמענו את העכו"ם אומר שהשחיטה היא לשם עבודה זרה, מפני שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כו כבים.
אמר רבי יוסי: אפילו אם שמענו את בעל הבהמה העכו"ם מכוין לשם עבודה זרה - אין בכך כלום, וקל וחומר הדברים שמחשבת הבעלים לא אוסרת. ומה במקום שהמחשבה פוסלת דהיינו מחשבת פיגול [368] במוקדשין, בכל זאת אין הבעלים מפגלים, שהרי התורה אמרה בפיגול "המקריב אותו לא יחשב" [ויקרא ז' י"ח] מלמד שאין הכל הולך אלא אחר העובד, מקום שאין מחשבה פוסלת דהיינו בחולין, אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט.
דברי רבי יוסי שבחולין מחשבה לא פוסלת לא מובנים, שהרי אנו דנים על מחשבת עבודה זרה שהיא פוסלת בחולין!
הגמרא מפרשת שבמקום מסוים מחשבת עבודה זרה של השוחט אינה אוסרת, ובאותו מקום מחשבת פיגול פוסלת.
גמרא:
במשנתנו יש שלש דעות, רבי אליעזר אוסר את הבהמה משום זבחי מתים, ותנא קמא ורבי יוסי מכשירים. הגמרא באה להסביר מה ההבדל בין דעת תנא קמא לדעת רבי יוסי.
הני תנאי אית להו דרבי אליעזר ברבי יוסי. [תנא קמא ורבי אליעזר סוברים כרבי אליעזר ברבי יוסי] החולק על רבי יוסי שבמשנתנו הסובר שהבעלים לא מפגלים.
ומייתינן ברייתא דתניא: אמר רבי אליעזר ברבי יוסי: שמעתי מרבותי שהבעלים מפגלין [369] מפני שגם הבעלים נקרא "מקריב" [370].
ומסברינן לפלוגתא דתנאי: לכולי עלמא יש ללמוד מחשבת עבודה זרה ממחשבת פיגול, מיהו תנא קמא סבר: אי שמעיניה לעובד כוכבים דחשיב לעבודה זרה - אין נאסר הבשר, אי לא שמענוהו לא, כי סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים - לא אמרינן [371]. ורבי אליעזר סבר: אף על גב דלא שמעיניה דחשיב לעבודת כוכבים - הבשר אסור, כי סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים - אמרינן.
ואתא רבי יוסי למימר: אף על גב דשמעיניה דחשיב - הבשר מותר, כמו בפיגול שאין הבעלים מפגלים, כי זה מחשב על העבודה וזה עובד ותהיה העבודה פסולה - לא אמרינן [372].
איכא דאמרי: אפילו [373] בדשמעיניה דחשיב פליגי תנא קמא ורבי אליעזר, ואף על פי ששניהם סוברים כרבי אליעזר ברבי יוסי שהבעלים מפגלים.
תנא קמא סבר: כי אמרינן [זה שאנו אומרים] שיהיה זה מחשב על העבודה וזה עובד את העבודה והיא פסולה, הני מילי בעבודת פנים החמורה אבל בחוץ לא, כי חוץ מפנים לא ילפינן כמו שבכל מקום אין לומדים חולין מקדשים.
הערות
[353] כתב הרמב"ם: "הנדמה אף על פי שאינו כלאים הרי הוא פסול למזבח. כיצד, רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין כבש, אף על פי שיש בו מקצת סימנים הואיל והוא דומה למין אחר פסול כבעל מום קבוע שאין לך מום גדול מן השנוי". [פ"ג מאסורי מזבח ה"ה]. והמהר"י קורקוס מסביר את הרמב"ם בשתי דרכים: א. כל נדמה פסול משום בעל מום, ואף על פי כן לולא שהיתה לנו דרשה על כך, לא היינו דנים אותו כבעל מום. ב. נדמה שדומה לגמרי למין האחר פסול משום כלאים שהרי כבש ועז מעורבים בו, אמו רחל וצורתו עז, ומום אין בו, ונדמה שיש לו מקצת סימני עז ומקצת סימני כבש הוא בעל מום. ועיין שם בכסף משנה ובמשנה למלך.
[354] תוספות אומרים, שלא לומדים ממשמעות לשון לידה למעט יוצא דופן, אלא לומדים גזירה שוה לידה לידה מבכור. תוס' ד"ה כי.
[355] הרמב"ם העתיק את הדרשה "תחת אמו, פרט ליתום" [פ"ג מאיסורי מזבח ה"ד] ובאותו פרק מנה הרמב"ם ארבע עשרה אסורים למזבח ולא מנה את היתום. [שם הי"א]. והקשה עליו הראב"ד מדוע השמיט יתום? ומתרץ הרדב"ז, שהדרשה מלמדת שיתום הוא בכלל יוצא דופן, ויש שני סוגים של יוצא דופן. [שם ה"ה]. ועיין בהערה 358 תירוץ המהר"י קורקוס. והאבן האזל מחדש שיתום אינו פסול להקרבה, וכל דין היתום הוא רק שאסור להקדישו [שם הי"א ד"ה לכן נראה דהרמב"ם].
[356] רבי יוסי הגלילי דורש בספרא: בפסוק אחד כתוב "שבעת ימים יהיה עם אמו" משמע שאמו תחיה שבעת ימים, ובפסוק אחד כתוב "והיה שבעת ימים תחת אמו" משמע שיהיה במקומה של אמו ואפילו אם מתה אמו בזמן הלידה הוא כשר. לכן יש להכריע ביניהם ולומר שצריך שיהיה עם אמו שעה אחת. רש"י. והרמב"ן כתב, שאין מקום להביא את דברי רבי יוסי הגלילי, כי הוא חולק על התנא קמא בתורת כהנים שאותו הגמרא מביאה, ולדעתו לומדים מ"עם אמו", פרט ליתום, ולדעת תנא קמא לומדים מ"תחת אמו" פרט ליתום! והרמב"ן אומר, שלדעת התנא קמא לשון "תחת אמו" משמע שיהיה תחתיה שעה אחת, ואילו היתה צריכה לחיות שבעת ימים, היה צריך להיות כתוב בשני המקומות "עם אמו".
[357] סוף לידה הוא כאשר רוב הולד יצא כמבואר בפרק בהמה המקשה. תורת חיים ד"ה פרכוס. ובמשנה בפרק בהמה המקשה מבואר שאף אם הוציא העובר את ראשו הרי הוא כילוד. [לקמן סח א].
[358] תוספות אומרים, שלפי ההלכה שאי אפשר לצמצם ולדעת שהלידה היתה בדיוק בזמן המיתה, וגם לולא היה פסול יתום היינו פוסלים את הקרבן מספק יוצא דופן, נצטרך להדחק ולומר שהפסוק מלמד שאם יבוא אליהו ויאמר שהלידה היתה עם המיתה הולד פסול. תוס' ד"ה אלא זה. והמהר"י קורקוס מיישב את הרמב"ם שלא מנה את היתום בין פסולי ההקרבה, [עיין בהערה 355] על פי דברי התוספות הללו, שאין נפקא מינה לדינא בפסול היתום אלא לאם יבוא אליהו. [פ"ג מאיסורי מזבח הי"א]. ועיין בהערה 68 שם הבאנו שיש מבעלי התוספות הסוברים שאם לפי ראות העין הדבר שוה, ומאחר שאי אפשר לצמצם יש לנו שלש אפשרויות, ולפי רובם יש לדון את הדבר להיתר, אנו דנים אותו להיתר. לפי דעה זו, לולא פסלה התורה את היתום, היינו מכשירים אותו מפני שאם נולד אחרי המיתה הוא כשר, ואם נולד בזמן המיתה הוא כשר.
[359] צריך ביאור מה בא רבא להוכיח מדין יתום על פירכוס, והרי אין ספק בכך שצריך שתחיה הבהמה עד סוף השחיטה, והאומרים שמועיל פרכוס בתחילת השחיטה, סוברים שיש בזה ראיה שהיתה הבהמה חיה בסוף השחיטה?! ראש יוסף. והחזון איש מפרש, שרבא מוכיח שאפשר הדבר שהבהמה תפעל פעולה בכח חיותה ומיד תמות, ולכן צריך פירכוס בסוף שחיטה ולא באמצעה. וההוכחה היא מזה שהתורה פוסלת יתום שמתה אמו בסוף הלידה, ומדובר שהבהמה הולידה מכחה, שבלאו הכי הולד הוא יוצא דופן, ואחר כך מיד מתה. ולא היה לה חיות שעה אחת אחרי הלידה. [חזו"א יור"ד סימן ג' אות ה']. וכנראה לא התכוין החזון איש לומר שכך הוא פירוש רש"י, שהרי כך היא לשונו של רש"י, "אלא שמע מינה, כל מילתא דבעו בה רבנן חיותא, בעינן שיהא חיות בגמר דילה". והתבואות שור מפרש, שרבא בא להוכיח שצריך שיהיה פרכוס אחרי השחיטה ולא מספיק פירכוס בסוף השחיטה, ורבא מוכיח שבכל מקום שצריך שתהיה חיות בזמן מעשה מסוים, צריך שתמשך החיות אחרי אותו מעשה, ולא די שתמשך החיות עד סופו, וכמו שהתורה הצריכה שתהיה לבהמה חיים אחרי הלידה, כך צריך שתהיה לבהמה חיים אחרי השחיטה [תבו"ש סימן י"ז ס"ק א']. אך תמה הגדול ממינסק [בקונטרס יתרון האור על המשניות בכורות פ"ט מ"ד], אילו היה צריך שתהיה חיות בגמר הלידה מאותו טעם שצריך חיות בזמן הלידה, היה אפשר להביא ראיה מלידה לשחיטה. אבל באמת דין החיות בגמר הלידה הוא משום פסול יתום, ודין החיות בזמן הלידה הוא משום פסול יוצא דופן! ולכן הוא מבאר, שפשוט לו לרבא מסברא שאין היתום פסול מצד עצמו אלא שהתורה חידשה שהוא בכלל יוצא דופן. והוא מביא את דברי הרדב"ז שהבאנו בהערה 355, אך הוא דוחה גם דרך זו.
[360] כל בו סימן קט.
[361] הרי"ף גורס "עינו".
[362] כתב הרמב"ן, שאין ללמוד מכאן שכשכוש זנב מועיל רק בעוף ולא בבהמה, ובודאי שמועיל כשכוש זנב בבהמה כנזכר במשנה, והברייתא מחדשת שאפילו בעוף שעושה כשכוש זנב בקלות מועיל כשכוש. והרמב"ם לא הביא להלכה כשכוש זנב בבהמה. [פ"ד ממאכלותו אסורות הי"ד]. ועיין שם במגיד משנה ובכסף משנה.
[363] מדוע לא כתוב במשנה, שוחטים לעובד כוכבים? הרמב"ן מפרש שני פירושים. א. לכתחילה אין לשחוט לעובד כוכבים, כי לפי הפירוש הראשון בגמרא, שלתנא קמא, מן הסתם אין העכו"ם מחשב לעבודה זרה, מכל מקום לכתחילה יש לחשוש לכך, ולפי הפירוש השני בגמרא שלתנא קמא אפילו אם שמענו שחשב העכו"ם לעבודה זרה - אינו אוסר, מכל מקום לכתחילה אין להתיר לשחוט לעכו"ם ולאכול, שמא יבוא לאכול משחיטה שחשב עליה השוחט לעבודה זרה. ב. מותר לכתחילה לשחוט בהמה של עכו"ם על מנת לאכול ממנה, ואילו היתה המשנה אומרת, שוחטים לעכו"ם, היה משמע שכל ההיתר הוא רק לשחוט לצורך אכילת העכו"ם, ואין חוששים משום "לפני עור" אם העכו"ם יתכוין לעבודה זרה, אבל לא התירה המשנה לאכול את הבשר.
[364] המשנה לקמן נוקטת בדין מסוים לשון "פסול" ומדייקת הגמרא מלשון זה שהבשר אסור באכילה ולא בהנאה. [לקמן מ א]. וכתבו התוספות, שאף על פי שרבי אליעזר אוסר בהנאה, נקט רבי אליעזר לשון פסול אגב שהתנא קמא נקט לשון כשרות. [תוד"ה פסולה].
[365] תקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה. לדעת הרמב"ם לוקים על הנאה מתקרובת משום "לא תביא תועבה אל ביתך". [פ"ז מעבודה זרה ה"ב]. הרמב"ן בספר המצוות חולק וסובר שלאו זה אמור בעבודה זרה עצמה ולא בתקרובתה. ואומר הרמב"ן, שהאיסור מהתורה הוא מהפסוק "פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו". ויתכן שלוקים על התקרובת מפני שיש לפרש את הפסוק כך: פן תכרות ברית ליושב הארץ ופן יקרא לך ואכלת מזבחו, ולשון "פן" הוא לאו. [ספר המצוות לא תעשה קצ"ד]. הגמרא במסכת עבודה זרה דורשת איסור הנאה מתקרובת עבודה זרה מהפסוק בתהילים "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה. [ע"ז כט ב]. והקשה הרע"א, לדעת הרמב"ם למה הגמרא צריכה ללמוד איסור הנאה מתקרובת מפסוק בתהילים, והלוא מקור האיסור מפסוק בתורה! [רע"א ברמב"ם מהדורת פרנקל]. והחזון איש מיישב, שאחרי שלומדים מהפסוק בתהילים שיש איסור הנאה מתקרובת עבודה זרה, התגלה שהפסוק בתורה מדבר גם על תקרובת, ולא רק על העבודה זרה עצמה. [חזו"א יור"ד סי' נ"ו אות א']. ועיין תוספות בבא קמא ע"ב ע"ב ד"ה דאי שנסתפקו אם תקרובת עבודה זרה אסורה מדאורייתא או מדרבנן.
[366] היה מקום לפרש שהבהמה כלה של העכו"ם, אלא שמרשה לישראל לאכול ממנה חוץ מחצר כבד. אבל רש"י לקמן אומר, שכל הבהמה שייכת לישראל כי העכו"ם נתן לו אותה חוץ מחצר כבד. [לקמן מ"ט ב ד"ה לרבי אליעזר]. ומשמע מהמשנה שיכול הבעלים הגוי לאסור את כל הבהמה מפני החלק שיש לו בה.
[367] לדעת רבי אליעזר, כל שיש לעכו"ם חלק בבשר - נאסר הבשר כולו, ולא נקטה המשנה בדוקא יותרת הכבד מפני שהיא עולה על גבי המזבח. [תוד"ה מחצר]. והתפארת יעקב מסתפק, שמא רק אם יש לנכרי חלק הנצרך לבהמה ובלעדיו תהיה טרפה, אז יכול הנכרי לאסור את כל הבהמה, אבל אם יש לו כזית בשר שאם ינטל מהבהמה - לא תהיה טרפה, אין הוא אוסר. ולפי צד זה מפרש התפארת יעקב, שנקטה המשנה חצר כבד, ללמד שאף על פי שחסרון החצר כבד לא מטריף את הבהמה מצד עצמו אלא מחמת שסוף הכבד לינטל, בכל זאת אם יש לגוי חלק בו - נאסרת הבהמה.
[368] דעת רש"י ותוספות בכמה מקומות היא שמחשבת פיגול היא דוקא בדיבור שמוציא מפיו את מחשבתו. [עיין רש"י מנחות ב ע"ב ד"ה מחשבה דלא מינכרא, ותוס' ב"מ מ"ג ע"ב ד"ה החושב, ותוס' פסחים ס"ג ע"א ד"ה רבי מאיר]. והתוספות בסוגיתנו מסופקים אם פיגול הוא בדיבור או במחשבה. [ל"ט ע"א תוד"ה אלא] המשנה למלך אומר שנראה מדעת הרמב"ם שמחשבה הפוסלת בקדשים פוסלת אפילו בלי הוצאה בפה. [פי"ג מפסולי המוקדשים ה"א]. ולענין מחשבת עבודה זרה כתב התבואות שור, שדינה שוה לפיגול, אם פיגול אוסר במחשבה אף מחשבת עבודה זרה אוסרת במחשבה, ואם פיגול אינו אוסר אלא בדיבור אף מחשבת עבודה זרה כן. ומכל מקום, כתב התבואות שור שלדעת רבי אליעזר, העכו"ם אוסר אף במחשבה, שכיון שסתם מחשבתו לעבודה זרה, נחשב הדבר כדיבור. [תבו"ש סי' ד' ס"ק ב'].
[369] ישנה קושיא מפורסמת, אם הבעלים מפגלים, יכולה כל סוטה לפגל במנחה שלה, והמים לא יבדקו אותה! עיין בשדי חמד כרך ד' ערך מחשבה דקדשים שהביא הרבה תירוצים על הקושיא מגדולי דורו. והגאון ר' שלמה הכהן מוילנא תירץ שהבעלים מפגלים רק בקרבן שנאכל על ידם, ויכול הוא לחשוב שיאכלנו שלא בזמנו, אבל בקרבן שלא נאכל לבעלים אין מקום למחשבה שחושב שהכהן יאכל את הקרבן שלא בזמנו.
[370] רבי אליעזר ברבי יוסי לומד מהפסוק "והקריב המקריב קרבנו" [במדבר ט"ו ד'] משמע שמי שהקרבן שלו נקרא מקריב, והוא בכלל מה שנאמר בפיגול "המקריב אותו לא יחשב" [זבחים מ"ז א].
[371] יש לדקדק מלשון הגמרא, שלדעת תנא קמא, הדבר מוטל בספק אם העכו"ם חשב שהשחיטה היא לעבודה זרה או לא ותולין להקל משום חזקת ההיתר של הבהמה, שהרי הגמרא לא אומרת סתם מחשבת עכו"ם לאו לעבודה זרה אלא "סתם מחשבת עכו"ם לעבודת כוכבים - לא אמרינן" [תפארת יעקב].
[372] רבי יוסי לא אמר את הקל וחומר כדי להוכיח את דעתו לחולקים עליו, שהרי חכמים סוברים שאף בפיגול אין הכל הולך אחר העובד, אלא רבי יוסי אמר שלשיטתו יש ללמד מקל וחומר שאין הבעלים אוסרים, ויש מקומות בש"ס שמצאנו כעין זה. [רשב"א].
[373] בפירוש רש"י נמצאת המילה "אפילו" בלשון הגמרא. והדבר פשוט שהמחלוקת היא אפילו כששמענו שחושב לעבודה זרה ולא רק כששמענו, שהרי רבי אליעזר אסר במפורש אפילו כשלא שמענו, שהרי הוא אומר "סתם מחשבת עכו"ם לעבודת כוכבים".
גמ' הני תנאי אית להו בעלים מפגלין כו' הנה מה דאמר הני תנאי אית להו בעלים מפגלים כוונתו דאל"כ ר' יוסי היינו ת"ק. והיא גופה קשיא ר' יוסי גופיה מה רמז היה לו בדברי ת"ק שסובר בעלים מפגלים בשלמא ללישנא קמא דת"ק מודה שמעיניה דחשיב וזה מוכח מדפליגי בכותי ולא פליגי במין שודאי מחשבתו לע"ז וכדלעיל (דף יג). וליכא למימר לרבותא דר"א דאדרבה כחא דהתירא עדיף אלא ודאי במין מודה ת"ק א"כ אף בחוץ סובר זה מחשב דיליף חוץ מפנים שפיר פליג ר"י אבל לאיכא דאמרי דפליג ת"ק אפילו בשמעיני' וא"כ מנ"ל לר"י דת"ק סובר בפנים מה מחשב וכו' אלא דלא יליף חוץ מפנים ודלמא גם ת"ק סובר דיליף חוץ מפנים אלא דסובר גם בפנים בעלים אינן מפגלין:
ונראה דבמשנה קאמר השוחט לכותי והיינו דיעבד ובשלמא ללישנא קמא ודאי לכתחלה אסור שמא יאמר הכותי בפירוש לע"ז וכדכתב הרשב"ל אבל לאיכא דאמרי דפליג ת"ק אפילו בשמעיניה א"כ למה אסור לכתחלה וצריך לומר דסובר בפנים זה מחשב וכו' אלא דלא יליף מיניה חוץ וטעמא דלא יליף מיניה חוץ והא איכא ק"ו דרב אשי בזבחים גם לענין חוץ וגם לענין זה מחשב וכו' ובזה סגנון ומה ש"ב שאינו באותו עבודה בפנים אם אמר מעבודה לעבודה מהני אפילו זה מחשב וזה עובד מחשבת ע"ז בחוץ שישנו בשחיטה עצמו אינו דין שיהיה משחיטה לזריקה אפילו זה מחשב וזה עובד אלא מהיכן נילף מפנים אי מחטאת שם אינו צריך לאסור על ידי המחשבה רק שאינה ניתרת במחשבה זו ונשארה באיסורה שהיתה בחייה שכבר היתה אסורה בהנאה שקדשי קדשים יש בהם מעילה מחיים וא"כ בחולין שעדיין לא היה בהם איסור בחיים גם עתה אינם נאסרים ואי מפסח שהוא קדשים קלים ולא היה אסור בחיים ונאסר עתה ע"י המחשבה זה אינו מפסח ליכא ק"ו כלל דבפסח ישנו שינוי בעלים בשחיטה עצמו דהיינו שלא לאוכליו וכמו שפירש רש"י בפסחים (דף סא ע"א). ועל כרחך צריך למילף משלמים ושלמים עצמם אינם נאסרים בשינוי בעלים בדיעבד רק שלא עלו לשם חובה ודיו לבא מן הדין וכו' וגם בחוץ דיו לאסור לכתחלה ולכך קאמר הת"ק רק דיעבד וא"כ מוכח שהת"ק סובר בפנים זה מחשב וזה עובד ולכך בא ר"י לחלוק עליו. ובמה שכתבתי ניחא דלכאורה כיון דללישנא אחריני לא פליג ר"י את"ק כלום כאן בדין זה בדיני שחיטת חולין רק פליג עליו בשחיטת קדשים ומה ענינו לכאן והוה לי' לומר דין שלו בזבחים ובאמת כבר אמר שם כן (בדף סא ע"א) אבל לפי מ"ש יש נ"מ גם לשחיטת חולין אם יש לאסור לכתחלה דלת"ק שסובר בפנים זה מחשב וכו' אסור בחולין עכ"פ לכתחלה ולר"י דגם בפנים לא אמרינן זה מחשב מותר בחולין לכתחלה:
ור"א דאוסר דיעבד יליף מחטאת ובזה נלע"ד לתרץ קושיית התוס' שהקשו דלקמן דייק פסולה אין ז"מ לא והרי ר"א קאמר פסולה והיינו ז"מ שהרי סתם מחשבת כותי לע"ז, ולדידי נלע"ד ההפרש בין ז"מ לפסולה הוא איסור הנאה אבל טומאת תקרובת לאו דאורייתא ואפילו טומאת נבילות של שחיטת גוי לדברי הרמב"ם בפ' ב' מהלכות אה"ט הלכה י' שהיא רק מדברי סופרים אף שבאכילה אסורה מן התורה וא"כ עיקר החילוק בין ז"מ לפסולה מדין תורה הוא איסור ההנאה והנה ר"א יליף מחטאת ובאמת הכי יליף כי היכי שבחטאת אין השחיטה מתרת כן בזה אין השחיטה מתרת ולכך נשאר באיסור אכילה כמו שהיתה בחייה איסור אינה זבוחה אבל בהנאה באמת מותרת כיון דילפת חוץ בק"ו מפנים דיו לבא מן הדין שלא תתיר השחיטה אבל לא להוסיף איסור ואף דבחטאת שנזבחה שלא לשמה אין בה טומאה כלל וכאן כיון ששחיטה פסולה יש בה טומאת נבילות כבר כתבתי שטומאת נבילות אפילו בשחיטה פסולה ע"י גוי ממש אין בה טומאה דאורייתא של נבילות כלל. ולכך לא אמר ר"א ז"מ:
ובזה נלע"ד לתרץ גם דברי ר' יוחנן שאמר השוחט ע"מ לזרוק פסולה וכאן בודאי קשה קושיית התוס' למה לא אמר ז"מ וכאן לא שייך תירוץ התוספות שתירצו במשנתינו בדברי ר"א דאיידי דאמרי רבנן כשרה וכאן לא שייך איידי דאמר רשב"ל מותרת דהרי בדברי רשב"ל כמה כרכורים כרכרנו לאוקמי או שנעשה מומר עתה פעם ראשונה או שבאמת מותרת היינו רק בהנאה וא"כ כל הדוחקים למה לי הא לרשב"ל שייך שפיר למימר אינו ז"מ אבל באכילה אסורה משום מומר ובמומר מעיקרא ולר"י זבחי מתים ולמה שינה דברי ר"י בשביל רשב"ל במקום שהיה יכול למימר שפיר לכל אחד. אמנם לפי מ"ש דכל מה דילפינן חוץ מפנים דיו להיות כנדון שהשחיטה לא תתיר ועכ"פ לא תוסיף איסור וא"כ במחשבין מעבודה לעבודה שצריך למילף חוץ מפנים לא הוה ז"מ ובזה נלע"ד דעת הש"ך בסי' ד' ס"ק ד' בשוחט ע"מ שיזרוק העכומ"ז שרצה הש"ך לומר שאסור רק באכילה ומה שאמר ת"כ לומר כי היכי דחושב שיזרוק הוא עצמו הוא ז"מ ה"נ בחושב שיזרוק העכומ"ז אסור באכילה עיין שם בש"ך שרצונו שזה עצמו דעת הרשב"א בתה"ה הקצר והדברים תמוהים ממ"נ אם מחשבתו שיזרוק הגוי הוא כמו שיזרוק הוא עצמו וכמו שרצה הרשב"א למילף מכל מחשבת קדשים שכהן זה מחשב שיאכלו הבעלים חוץ לזמנו או למקומו או שכהן זה מחשב שיזרוק כהן אחר א"כ ז"מ נמי ואם אין הדבר דומה א"כ מנ"ל שאסור באכילה ואומר שדבר זה שמחשבין מעבודה לעבודה אף דחוץ מפנים ילפינן ליה ואיכא למימר דיו כפנים שאינו מוסיף איסור מ"מ מפרך ק"ו דלענין איסור אכילה בלא"ה אסור שהרי גברא בר קטלא והוה שחיטת מומר ולכך לא אמרינן דיו והוה ז"מ ממש אבל בחושב שיזרוק העכומ"ז דצריך למילף דבר זה עצמו מפנים שיועיל מחשבתו על מה שיעשה אחר א"כ אמרינן דיו שישאר באיסור הראשון ולא יתיר וכאן לא מפרך ק"ו שהרי אינו מומר כלל שהוא מחשב שיזרוק העכו"ם והנה טעמא דת"ק כתבתי שסובר דליכא למילף מחטאת שאין השחיטה מוסיף בו שום איסור ואכתי צריך טעם דאכתי מדוע כשרה אפילו באכילה ועכ"פ נילף מחטאת שלא תתיר השחיטה. ואמרתי דסובר ת"ק דגם בחטאת השחיטה היתה מתרת ומקרי שחיטה לכל דבר וראיה לדבר שאין בה טומאה אפילו בפיגול ליכא רק טומאת ידים במשנה שלהי פסחים רק מה שאין הקרבן ניתר היינו ששום קרבן אינו ניתר בשחיטה רק בזריקת הדם והזריקה כזו אינה מתרת ולכן ליכא למילף מחטאת כלל. ואמנם לפי מ"ש דלענין מחשבין מעבודה לעבודה שפיר ילפינן ולא שייך דיו משום דמפרך ק"ו שהרי בלא"ה הוא מומר א"כ אפילו לת"ק איכא למילף משלמים וליכא למימר דיו לאסור רק לכתחלה דא"כ מפרך ק"ו שהרי בלא"ה עכ"פ לכתחלה אסור ואפילו בר קטלא הוא משום ע"ז בשלמא לענין זה מחשב וזה עובד ליכא שום איסור לכתחלה משום ע"ז דלא שייך לפני עור אלא בקאי בתרי עברי דנהרא והא ראיה שאפילו בדשמעינן דחשיב הוצרך הרשב"א בחידושיו לדחוק דהא דאסור לכתחלה הוא משום דמיחלף בתקרובת ע"ז וא"כ ילפינן ק"ו משלמים לאסור לכתחלה ודיו אמרינן להתיר דיעבד ומעתה אני אומר סברא להיפך מסברת התוס' דהתוס' כתבו דאף מאן דיליף פנים מחוץ לענין זה מחשב וזה עובד דהוה גילוי מלתא מ"מ לענין מחשבים מעבודה לעבודה לא יליף ואני אומר דאיכא למימר גם בהיפך דאף מאן דלא יליף לענין זה מחשב היינו משום דאמרינן דיו אבל לענין מחשבין מעבודה דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו ושפיר ילפינן:
ומעתה קשיא לי דאמר ת"כ דר"י ולמה לא אמר תיובתא דרשב"ל דבל"ז אמרתי דליכא להקשות לרשב"ל דרשב"ל איכא ג"כ תנא דמסייע ליה דרשב"ל סובר כאיכא דאמרי וא"כ ת"ק לא יליף פנים מחוץ לענין זה מחשב וק"ו דלא יליף לענין מחשבין מעבודה וכו' וכסברת התוס' ואמרתי דהיינו הנך תרי לשונות דתחלת הסוגיות לישנא קמא לר' יוחנן ולישנא בתרא לרשב"ל אבל לפי מ"ש דאף דלא ילפינן פנים מחוץ לענין זה מחשב מ"מ לענין מחשבין איכא למימר דילפינן א"כ מהך ברייתא דת"כ דר' יוחנן איכא תיובתא לרשב"ל. אבל לפי מה שכתבתי דגם פלוגתא דר"י ורשב"ל הוא בחישב שיזרוק העכו"ם נבזה ג"כ שפיר אמרינן דיו לא קשיא ואתי רשב"ל כרבנן דמתני' אבל לשיטת הרא"ה דפלוגתייהו דר"י ורשב"ל הוא בחישב שיזרוק הוא עצמו קשיא:
והנה לכאורה קשה למה שכתבתי טעמא דרבנן דמתניתין דמחטאת לא ילפינן וצריך למילף משלמים ואמרינן דיו לאסור לכתחלה אכתי קשה נילף משלמים מחוץ למקומו דהרי ליכא למפרך בזבחים על ק"ו זה רק מה לחוץ למקומו שכן ישנו בכל הזבחים והיינו דלא נילף פנים מפנים דהיינו שלא לשמו שאינו בכל הזבחים מחוץ למקומו שיש בכל הזבחים אבל מחשבת חוץ דהיינו ע"ז ודאי שפוסל בכל הזבחים ואפילו בחולין פוסל וא"כ שפיר ילפינן מחוץ למקומו. אלא דזה אינו דבשלמא מה דרצה למילף בזבחים פנים דהיינו שלא לשמו מחוץ למקומו א"כ ליכא למפרך מה לחוץ למקומו שישנו בד' עבודות דאי הוה ילפינן שלא לשמו מחוץ למקומו היא גופה הוה ילפינן שתהיה בד' עבודות ועד כאן לא כתבו התוס' שם בזבחים דשלא לשמו מעבודה לעבודה היינו כלם על הזריקה אלא לפי האמת דילפינן משינוי בעלים וא"כ הוה דומיא דש"ב שאינו אלא בזריקה אבל אי הוה ילפינן מחוץ למקומו אז היה שלא לשמו דומיא דחוץ למקומו אבל חוץ אי אפשר למילף מחוץ למקומו שהרי מחשבת חוץ אינו בד' עבודות ועל כרחך צריך למילף מש"ב שג"כ אינו בד' עבודות שהרי אין ש"ב אלא בזריקה ובזה יתכן דהגמרא מקשה חוץ קשיא לר"י ומתרץ דהכי קאמר שישנו בד' עבודות. ואכתי קשה דעכ"פ כבר מוכח מיניה דפנים חמור מחוץ שהרי יליף ק"ו חוץ מפנים להקל בזה מחשב וזה עובד וא"כ איך יליף ר' יוחנן חוץ מפנים להחמיר דמחשבין מעבודה לעבודה והא איכא למפרך מה לפנים שישנו בד' עבודות אמנם לפי מ"ש ניחא דר' יוסי יליף להקל ק"ו מחוץ למקומו ור' יוחנן יליף להחמיר מש"ב שאינו בד' עבודות. אלא דהא ודאי דש"ב ישנו בד' עבודות בכל עבודה על הזריקה דהיינו שוחט או מקבל או מוליך ע"מ לזרוק בש"ב או בזריקה עצמו בש"ב וחוץ ליתא כלל בהולכה וקבלה כדפירש רש"י וא"כ אכתי איכא למפרך. אמנם צריך להבין שרשב"א ורז"ה מיאנו בפירוש רש"י מטעם דלא מתסר משום ע"ז אחר השחיטה וא"כ איך קאמר שחוץ ישנו בד' עבודות ולכן פירשו דברי הגמ' מעבודה לעבודה אלא דקשיא על הגמ' למה לא יליף באמת מאותן עבודות ויהי' ק"ו יותר גדול וכה יאמר מה פנים שישנו בד' עבודות אין הכל הולך אלא אחר העובד חוץ משום שאין מחשבה פוסלת אלא בעבודה א' דהיינו השחיטה ק"ו שאין הכל הולך אלא אחר העובד וצריך לומר דאין זה שייך למעבד מיניה קולא כלל מה שלא מיתסר בחוץ אחר השחיטה שכיון שכבר הותרה איך תחזור להי' אסורה אבל לפירוש רש"י שבאמת הוא הק"ו א"כ קשה לר' יוחנן אכתי קשיא חוץ דאיך יליף חוץ מפנים מה לפנים שישנו בד' עבודות אלא דסוגיית הרשב"א והרז"ה שפירשו הך פנים שישנו בד' עבודות היינו מעבודה לעבודה קשה באיזה מחשבת פסול בפנים קיימינן שיהיה מעבודה א' פוסל לד' עבודות אי במחשבת פיגול של חוץ לזמנו או חוץ למקומו וישנו משחיטה לד' עבודות דהיינו שוחט ע"מ לקבל או להוליך או לזרוק או להקטיר חוץ לזמנו ולמקומו הא ליתא דבעינן אכילת אדם או אכילת מזבח ושוחט ע"מ לקבל או להוליך לא הוה פיגול ועיין בזבחים (דף ט' ע"ב) בתוספות ד"ה ובצאן קדשים שם ועיין רמב"ם הפה"מ וכו' ואי במחשבת ש"ב או שינוי קודש ליתא רק בעבודה א' מעבודה לעבודה דכלם ע"מ לזרוק בעינן. ונוכל לומר דממחשבת שינוי קודש יליף וסובר דשינוי קודש ישנו בד' עבודות דקשיא ליה לא יאמר בזריקה ותיתי מבינייהו וכמו שאמרו בזבחים (דף י') ולית ליה סברא דרשב"ל דאתי להורות דאין מחשבין אלא אדרבה דמחשבין ואם תאמר א"כ קרא ל"ל תיתי מק"ו דרב אשי מש"ב יש לומר דאי מש"ב לא היה מועיל רק בזריקה קמ"ל קרא מיותר בזריקה דמחשבין מזריקה להקטרה וא"כ ישנו שלא לשמו בד' עבודות. דשוחט ע"מ להקטיר חוץ למקומו יוכיח שאינו בש"ב ואעפ"כ ישנו מעבודה לעבודה:
אלא דבאמת קשה קושיא זו על רשב"ל דס"ל דזריקה מיותר לומר שאין מחשבין ולסתור הק"ו ומנ"ל דלמא אדרבה דלמא דמחשבין אפילו מעבודה להקטרה דלא אתי' מש"ב שאינו אלא בזריקה ולכן נלע"ד שלא כסברת התוספות שכתבו שם בזבחים דשלא לשמו באמת פוסל רק בזריקה כיון דאתי מש"ב אלא כיון דילפינן שוב שלא לשמו משחיטה לזריקה מש"ב שוב ילפינן משחיטה לקבלה מפיגול וליכא למפרך שכן נוהג בכל הזבחין דשינוי קודש עצמו משחיטה לזריקה יוכיח שאינו נוהג בכל הזבחים ואינו בכרת ואעפ"כ פוסל וליכא למפרך מה לשינוי קודש משחיטה לזריקה שכן ישנו בש"ב דשוחט ע"מ להקטיר חוץ למקומו יוכיח שאינו בש"ב. ומעתה כיון דילפינן משחיטה לזריקה ולהקטרה שוב ילפינן משחיטה לקבלה ולהולכה בק"ו ומה הקטרה עצמו שאם הקטיר שלא לשמו כשר אפ"ה משחיטה להקטרה פסול קבלה עצמה שאם קיבל שלא לשמו פסול ק"ו שפסול אם שחט ע"מ לקבל או להוליך וא"כ ישנו מחשבת שלא לשמו בד' עבודות ובמה דכתבתי דישנו בד' עבודות קאי על שלא לשמו אבל פיגול בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו אינן מעבודה לעבודה רק בשתי עבודות ודלא כהרשב"א והרז"ה ניחא לי דלפי מה שכתבתי לעיל לסברת הרשב"א דפיגול ישנו בד' עבודות והקשיתי א"כ איך יליף ר' יוחנן חוץ מיניה הא איכא למפרך שכן ישנו בארבע עבודות ותירצתי דר' יוחנן יליף מש"ב קשה לי איך פוסל ר' יוחנן בשוחט ע"מ להקטיר לע"ז והרי מחשבה זו אפילו בפנים אינה פוסלת דאין ש"ב אלא בזריקה ואיך יליף מיניה חוץ. בשלמא אי הוה יכול למילף מחוץ למקומו דבשלמא פנים מפנים לא יליף מחוץ למקומו דפרכינן שכן נוהג בכל הזבחים אבל ע"ז נוהגת ג"כ בכל דבר שפיר ילפינן מחוץ למקומו שפיר פוסל בהקטרה ובזה אתי לי שפיר דיש לנו צריכא הפוכה מצריכא דגמרא דבגמרא קאמר דפנים היא רבותא לריש לקיש וחוץ רבותא לר' יוחנן ולדידי איכא למימר גם להיפך דחוץ רבותא לריש לקיש דאף דחוץ פוסל בכל הזבחים אפ"ה לא יליף מחוץ למקומו ופנים רבותא לר"י ובזה ניחא לי מה שיש להקשות לסברת התוס' בסנהדרין (דף סא) ולעיל (דף יד) דבפעם א' לא מחשב מומר א"כ למה לי פלוגתא כפולה לפלוגי בשוחט קדשים ע"מ לזרוק לע"ז ריש לקיש אומר כשרה וא"כ מוכח דאפילו בפנים אין מחשבין מעבודה לעבודה שהרי מכשיר לגמרי ור"י אומר זבחי מתים וא"כ מוכח דאפילו בחוץ מחשבין מדהוה זבחי מתים ולפי מה שכתבתי ניחא דהוה אמינא דר"י דוקא משום מחשבת ע"ז שהוא נוהג בכל דבר סברי מחשבין דיליף מחוץ למקומו אבל במחשבת שלא לשמו הוה אמינא דמודה לריש לקיש. אלא הקשיתי על זה שהרי מחוץ למקומו ליכא למילף שכן ישנו בד' עבודות וצריך אכתי למילף מש"ב א"כ קשה איך פוסל ר"י בשוחט ע"מ להקטיר לע"ז אבל לפי מ"ש דחוץ למקומו אינו רק בב' עבודות דהיינו זריקה והקטרה שוחט ע"מ לזרוק או ע"מ להקטיר. ומה דאמר ר' יוסי שישנו בד' עבודות היינו שלא לשמו ניחא:
אלא דלפי מ"ש דמחשבת ע"ז שפיר ילפינן מחוץ למקומו דגם מחשבת ע"ז שייך בכל הזבחים א"כ קשה קושיית התוס' איך אמר פנים קשיא לרשב"ל דלמא ר' יוסי מפיגול או מש"ב יליף וליכא למימר כתירוץ התוס' דאיכא למפרך שכן אינו באותו עבודה דלמא שלא לשמו יוכיח שישנו באותו עבודה ואעפ"כ זה מחשב וזה עובד לא אמרינן ואי מסתברא הגמרא דר' יוסי בלי שום יוכיח יליף א"כ משלא לשמו איך יליף מה שלא לשמו שכן אינו נוהג בכל הזבחים תאמר במחשבת ע"ז שנוהג בכל הזבחים וא"כ על כרחך גם בזה צריך לומר להיפך פיגול יוכיח שנוהג בכל הזבחים ואפ"ה הכל הולך אחר העובד וא"כ דלמא להיפך תחלת דינו מפיגול או מש"ב וסוף דינא שלא לשמו יוכיח שישנו באותו עבודה והכל הולך אחר העובד:
לכן נ"ל לקיים פירוש רש"י דהוה ליה לומר מפגלת וכיון דיכול למילף מפיגול ויכול למילף מש"ב א"כ למה יליף מש"ב ואמר פוסלת ואיכא למטעי דקאי על שלא לשמו ונימא דשלא לשמו פוסל מעבודה לעבודה הוה ליה למימר מפגלת שאין מקום לטעות אלא ודאי דבאמת גם שלא לשמו פוסל מעבודה לעבודה ובהכי ניחא מה דפירש רש"י תחלה מחשבה פוסלת וכו' דעיקר פגול מעבודה לעבודה הרי שפירש רש"י על פיגול וכן במסקנא שמחשבה פוסלת בד' עבודות פירש רש"י על פיגול. והיינו כיון דעל כרחך פנים קשיא לרשב"ל ליכא למטעי ואף דיליף מפיגול נקט פוסלת:
והנה למה דלא אסיק אדעתא עדיין פירכא דד' עבודות א"כ קשה למה לא יליף רשב"ל בחוץ מעבודה לעבודה מש"ב בפנים בק"ו מה ש"ב שאינו באותו עבודה וכו' וכדיליף בזבחים פנים מפנים ובשלמא בפנים סובר הרשב"ל דגלי רחמנא בזריקה דאתיא מבינייהו ול"ל קרא אלא ודאי דגלי קרא דאין מחשבין אבל בחוץ דלא גלי נילף ק"ו וצריך לומר כיון דכבר גלי רחמנא בשלמא לשמו דאין מחשבין שוב ליכא ק"ו בחוץ דאיכא למימר שלא לשמו בפנים יוכיח שישנו באותו עבודה ואינו מעבודה לעבודה אבל לפי מה דאמר הא בתר דשמעה מר' יוחנן א"כ מודה רשב"ל בפנים דמחשבין א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לא נילף חוץ ק"ו מש"ב. אולי מה שתמוה בדברי מהרש"א שהקשה קושיית הגמרא בזבחים אולי טעות נפל בדפוס וכוונת המהרש"א לקושיא הנ"ל דחוץ נילף ק"ו מש"ב:
והנראה לענ"ד בישוב קושיא זו דלמסקנא דרשב"ל מודה בפנים ופליג רק בחוץ סובר כפי מה דמקשה בזבחים דקרא דזריקה אתיא להורות דמחשבין וקשה הא קרא ל"ל הא בלא"ה אתיא מק"ו דרב אשי אלא דקרא אתי לסתור הק"ו דלא נילף מיניה דאי מק"ו הוה ילפינן גם חוץ להכי כתב קרא מפורש בפנים לומר דוקא בפנים ומתחלה דהוה פליג גם בפנים הוה סבר דלהכי כתיב בזריקה דאין מחשבין ושוב ליכא למילף חוץ דשלא לשמו בפנים יוכיח ובזה נלע"ד כפל הלשון בפלוגתא דר"י ור"ל מחשבין מעבודה וכו' וילפינן חוץ מפנים וגם מה דאמר ואזדו לטעמייהו ועביד צריכא וכיון דאיכא צריכא לא שייך לטעמייהו ולפי מה שכתבתי ניחא דר' יוחנן סבר מחשבין וכו' היינו בפנים בשלא לשמו דזריקה לדידיה לאו מיותר כדמוקי בזבחים ולכך ילפינן חוץ מפנים שאין לנו שום יוכיח לסתור הק"ו ורשב"ל סובר אין מחשבין היינו בפנים מדגלי בזריקה והיינו לומר דאין מחשבין. ואף דבש"ב מחשבין מ"מ שוב לא ילפינן חוץ מפנים דשלא לשמו יוכיח. ושפיר שייך ואזדו לטעמייהו:
ולפי מה שכתבתי מתורץ קושיית התוס' שהקשו תימא אי חשיב פיגול אף במחשבה בלא דבור א"כ משכחת זביחת ע"ז בדבור ע"ש ולפי מ"ש אי אפשר לומר כן לא מבעיא לר' יוחנן דא"כ היכי יליף חוץ מפנים מה לפנים שכן ישנו במחשבה וגם לרשב"ל דא"כ למה הוצרך לומר אין מחשבין ולא ילפינן ופירשתי כפל הלשון דלפי שסובר גם בפנים אין מחשבין בשלא לשמו לכך לא ילפינן חוץ דשלא לשמו יוכיח והרי אפילו אי הוה מחשבין בפנים ליכא למילף חוץ מיניה דאיכא למפרך שישנו במחשבה:
212ימים לסיום הש״ס