חולין לח ע"א

גועה, או הטילה ריעי, או כשכשה באזנה בשעת שחיטה — הרי זה פירכוס, ושחיטתה מתירתה. אמר להו [להם] שמואל: אצטריכא ליה [הוצרך לו] לאבא (לרב) לאזוזי אוני [להזיז את האזניים] כדי שייקרא הדבר פירכוס? שאני אומר: כל דבר שהבהמה עושה בשעת השחיטה שאינו דברים שהמיתה עושה — הרי זה סימן חיים.

ושואלים: מאי נינהו [מה הם] הדברים שהמיתה עושה? אמר רב ענן, לדידי מפרשא לי מיניה דמר [לי נתפרש הדבר ממנו מהחכם] שמואל עצמו: היתה ידה כפופה ופשטתה — הרי זה דבר שהמיתה עושה, אם היתה ידה פשוטה וכפפה אותה — הרי זה דברים שאין המיתה עושה, והוא פירכוס.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] בזאת? הרי כבר תנינא [שנינו דבר זה במשנתנו]: בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה — פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש; ונדייק מכאן: הא [הרי] אם החזירה את ידה — כשרה!

ומשיבים: אי ממתניתין [אם ממשנתנו בלבד], הוה אמינא [הייתי אומר]: דוקא דכייפה ופשטה והדר כייפה לה [שכפפה ופשטה אותה וחזרה וכפפה אותה] הריהי כשרה, אבל פשוטה מתחילה וכפפתה — לא נחשב הדבר לסימן חיות, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שמואל שזה לבדו מספיק.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב לעיל ממה ששנינו בברייתא: ר' יוסי אומר, היה ר' מאיר אומר: אם גועה בשעת שחיטה — אין זה פירכוס, ר' אלעזר בר' יוסי אומר משמו של ר' יוסי: אפילו הטילה ריעי או כשכשה בזנבה — אין זה פירכוס. אם כן, קשיא [קשה] מענין גועה על גועה, שאמר רב שהוא פירכוס, וכן קשיא [קשה] מהטלת ריעי על הטלת ריעי!

ומשיבים: מענין גועה על ענין גועה לא קשיא [לא קשה]: הא דעבי קלה [זה שעבה, חזק קולה], הרי זה סימן חיות, שיש בה כח, הא דעמי קלה [זה שעמום קולה], אין זה סימן חיות. וכן מענין ריעי על ענין ריעי נמי [גם כן] לא קשיא [לא קשה]: כאן בשותתת ריעי אין זה סימן חיות, כאן במתרזת בכוח — הרי זה סימן חיות.

א ועוד בהגדרת הפירכוס, אמר רב חסדא: שמעתי מרבותי שפירכוס שאמרו שהוא סימן חיים. ומתירים בגללו את המסוכנת, הוא זה שאירע בסוף השחיטה. והוסיף רב חסדא, מאי [ומה פירוש] בסוף שחיטה? לא בסוף שחיטה ממש, אלא אפילו באמצע שחיטה, לאפוקי [להוציא] אם פרכסה רק בתחלת שחיטה, שלא מתירים אותה בגללו, מפני שסימן הוא שלא נותרה בה חיות עד גמר השחיטה.

אמר רב חסדא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר זאת]? דתנן [ששנינו במשנתנו]: בהמה דקה שפשטה ידה בשעת שחיטה ולא החזירה — פסולה, שאין זה אלא סימן ליציאת הנפש. ונברר: אימת [מתי] היה הדבר? אילימא [אם תאמר] בסוף שחיטה, כל היכי תיחי ותיזיל [כל כך היא צריכה להמשיך ולחיות] לאחר שחיטה, עד שתחזיר ידה? אלא לאו [האם לא] מדובר כאן באמצע שחיטה?

אמר ליה [לו] רבא: אין מכאן ראיה, לעולם אפשר לפרש שמדובר בסוף השחיטה, ובכל זאת פסולה, שאני אומר: כל שאינה עושה כן שמחזירה את ידה בסוף שחיטה — בידוע שנשמתה נטולה הימנה (ממנה) עוד קודם לכן.

רב נחמן בר יצחק אמר: פירכוס שאמרו שהוא סימן חיים — אפילו היה בתחלת שחיטה.

והוסיף ואמר רב נחמן בר יצחק: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה]? דתנן [ששנינו במשנתנו], אמר ר' שמעון: השוחט בלילה, ולמחר מצא כתלים מלאים דם — כשרה, שכן ודאי שזינקה בשעת שחיטה, וכמדת ר' אליעזר. ואמר שמואל: כתלים אלה אינם כתלים של הבית, אלא כותלי בית שחיטה שנינו, כלומר, מקום השחיטה בצואר. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שאפילו בתחלת שחיטה סימן חיים הוא — שפיר [יפה, מובן הדבר], אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שדווקא אם היה בסוף שחיטה, מה יועיל הדבר שנמצא דם במקום השחיטה? ליחוש דלמא [נחשוש שמא] בתחלת שחיטה זינקה דמה, ואחר כך כבר לא עשתה כן!

ודוחים: ודלמא שאני [ושמא שונה] זינוק שהוא עדיף מפירכוס יד או רגל, שהוא סימן חיות גדול יותר, ודי אם נעשה בתחילת השחיטה כדי להראות על חיות. אבל בפירכוס, רק אם נעשה הדבר באמצע השחיטה הרי זה סימן חיות.

ומשיבים: ומי [והאם] עדיף הוא? והתנן [והרי שנינו במשנתנו] ר' אליעזר אומר: דייה אם זינקה, ומהלשון "דייה" משמע שזינקה הוא סימן קל יותר מזה שאמר רבן גמליאל שתפרכס ביד וברגל! ואומרים: אכן, הזינוק סימן קל הוא יותר מהסימן שנתן רבן גמליאל, שהצריך פירכוס ביד וגם ברגל, ואולם הוא עדיף מדרבנן [מן הסימן של חכמים] שהוא פירכוס או ביד או ברגל, שהוא סימן חיים דווקא אם היה באמצע השחיטה, ולא בתחילתה.

אמר רבינא: אמר לי סמא בר חילקאי, אקשי בה אבוה דבר [הקשה בה אביו של בן] אבוברם, ואמרי לה [ויש אומרים] שהקשה אחוה דבר [אחיו של בן] אבוברם: ומדרבנן [ומן הסימן שאמרו חכמים] מי [האם] זינוק עדיף? והא תנן [והרי שנינו], וחכמים אומרים: אינה כשרה עד שתפרכס או ביד או ברגל.

ונברר: רבנן אהייא קיימו [חכמים על מה הם עומדים], לאיזו דעה הם מתייחסים? אילימא [אם תאמר] על זו של רבן גמליאל, שאינו סימן חיים עד שתפרכס ביד וגם ברגל — והלוא מקילים הם ממנו, ואם כן "כיון שפירכסה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שדי בכך!

אלא פשיטא [פשוט] שדבריהם מתייחסים לשיטת ר' אליעזר, שאמר: דיה אם זינקה. ומעתה, אי [אם] זינוק עדיף, מאי [מהי] לשון "עד שתפרכס ביד או ברגל"? והרי "כיון שפירכסה ביד או ברגל" צריך היה לומר! אלא בהכרח, זינוק נחשב סימן חיות קטן יותר. ואם כן עומדת בעינה ההוכחה של רב נחמן בר יצחק, מזינוק שבתחילת השחיטה, שהוא סימן חיות, וכל שכן פירכוס.

רבא אמר: פירכוס שאמרו שהוא סימן חיים — דווקא אם היה בסוף שחיטה. אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה]? דתניא [ששנויה ברייתא]: "שור

If the animal lows, or excreted excrement, or wiggled its ear during the slaughter, that is a convulsion, and the slaughter renders eating the flesh of the animal permitted. Shmuel said to them: Is it necessary according to Abba, i.e., Rav, for the animal to move its ears during the slaughter, which requires a considerable life force? As I say: Any movements of the animal that are not matters that the death of the animal engenders are convulsions sufficient to render the slaughter valid.

The Gemara asks: What are matters that the death of the animal engenders? Rav Anan said: This was explained to me from Master Shmuel himself: If the animal’s foreleg was bent, and the animal straightened it, that is a matter that the death of the animal engenders. But if its foreleg was straight and the animal bent it, that is among the matters that the death of the animal does not engender and is a convulsion sufficient to render the slaughter valid.

The Gemara asks: What is Shmuel teaching us with that statement? We already learn in the mishna: The slaughter of a small animal that during its slaughter extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is nothing other than part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. But one may infer that if the animal does restore its foreleg to the bent position, that indicates life and the slaughter is valid.

The Gemara answers: If the halakha is learned from the mishna alone, I would say that it is specifically in a case where the animal’s foreleg had been bent, and the animal now straightens it and then bends it, that the slaughter is valid. But if the foreleg had been straight and the animal bent it, the slaughter is not valid. Therefore, Shmuel teaches us that if its foreleg was straight and the animal bent it; that is a convulsion sufficient to render the slaughter valid.

The Gemara raises an objection from a baraita to Rav’s statement cited earlier. Rabbi Yosei says that Rabbi Meir would say: If an animal lows during its slaughter, that is not a convulsion sufficient to render the slaughter valid. Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, says in the name of Rabbi Yosei: Even if the animal excreted excrement or wagged its tail, that is not a convulsion sufficient to render the slaughter valid. The Gemara now clarifies: Rabbi Yosei’s statement in the baraita that if an animal lows it is not a convulsion sufficient to render the slaughter valid is difficult, as it contradicts the statement of Rav that if an animal lows it is a convulsion. And Rabbi Elazar’s statement in the baraita that if an animal excreted excrement it is not a convulsion sufficient to render the slaughter valid is difficult, as it contradicts the statement of Rav that if an animal excreted excrement it is a convulsion.

The Gemara answers: The apparent contradiction between the opinion that when an animal lows it is a convulsion and the opinion that when an animal lows it is not a convulsion is not difficult. This opinion, that it is a convulsion, is referring to a case where the animal’s voice is rich and powerful, a clear indication of life; that opinion, that it is not a convulsion, is referring to a case where the animal’s voice is muted, which is not an indication of life. The apparent contradiction between the opinion that when an animal excreted excrement it is a convulsion and the opinion that when an animal excreted excrement it is not a convulsion is also not difficult. Here, the opinion that it is not a convulsion is referring to a case where the animal expels the excrement in a trickle. That is not an indication of life. There, the opinion that it is a convulsion is referring to a case where the animal expels the excrement with force. That is an indication of life.

§ The Gemara continues its definition of convulsion that indicates life. Rav Ḥisda said: I was taught that the convulsion that the Sages said is an indication of life is a convulsion at the conclusion of the act of slaughter. Rav Ḥisda elaborates: What is the meaning of: At the conclusion of the act of slaughter? It means even in the midst of the slaughter. The Sages said that it must be at the conclusion of the slaughter only to exclude convulsions at the beginning of the act of slaughter, which are not an indication of life.

Rav Ḥisda said: From where do I say that a convulsion in the midst of the act of slaughter is an indication of life? It is from the mishna, as we learned: The slaughter of a small animal that when being slaughtered extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is only part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. Rav Ḥisda elaborates: When did the animal extend its foreleg but not restore it? If we say that it occurred at the conclusion of the slaughter, must the animal continue living for so extended a period that it restores its leg to its bent position after the slaughter is complete? Is the slaughter truly not valid otherwise? Rather, is it not that the mishna is referring to a case where the animal extends its foreleg in the middle of the slaughter? If so, then when it restores its leg as well, it is considered a convulsion that indicates life.

Rava said to Rav Ḥisda: That is no proof. Actually, one could explain that the mishna is referring to a case where the animal extends its foreleg but did not restore it to the bent position at the conclusion of the slaughter, as I say with regard to any animal that does not do so at the conclusion of the slaughter, it is known that its soul was taken from it before that moment, and it was not alive.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The convulsion that the Sages said is an indication of life is a convulsion even at the beginning of the act of slaughter.

Rav Naḥman bar Yitzḥak explained further and said: From where do I say that this is so? It is from the mishna, as we learned that Rabbi Shimon says: In the case of one who slaughters at night and the next day he awoke and found walls full of blood, the slaughter is valid, as it is clear that the blood spurted, and this is in accordance with the rule of Rabbi Eliezer. And Shmuel said with regard to the walls mentioned in the statement of Rabbi Shimon: It is the walls of the place of the slaughter, i.e., the walls of the neck, not the walls of the house, that we learned. Granted, if you say that a convulsion even at the beginning of the act of slaughter is an indication of life, this works out well. But if you say that a convulsion is an indication of life only at the conclusion of the act of slaughter, let us be concerned that perhaps the blood spurted onto the walls of the neck at the beginning of the act of slaughter, and there was no indication of life.

The Gemara rejects that proof. But perhaps spurting is different, as it is superior as an indication of life to extending or bending a foreleg, and therefore, although extending or bending a foreleg is a sufficient indicator of life only at the conclusion of the act of slaughter, spurting is a sufficient indicator even at the beginning of the act of slaughter.

The Gemara asks: And is spurting superior? But didn’t we learn in the mishna: Rabbi Eliezer says it is sufficient if blood spurted from the neck, indicating that spurting of blood is a less substantive indication of life than those indications mentioned in the statement of Rabban Gamliel, who requires that the animal convulse with its foreleg and with its hind leg? The Gemara answers: Rabbi Eliezer’s requirement of spurting is less substantive than the requirements of Rabban Gamliel as an indication of life, but superior to the requirement of the Rabbis as an indication of life, where the Rabbis require that the animal convulse either with its foreleg or with its hind leg.

Ravina said: Samma bar Ḥilkai said to me that the father of bar Abuveram, and some say that it was the brother of bar Abuveram, raises a difficulty: And is blood spurting superior to the requirement of the Rabbis as an indication of life? But didn’t we learn in the mishna: And the Rabbis say: It is permitted only in a case where it convulses with its foreleg or with its hind leg, or in a case where it wags its tail?

Ravina elaborates: To which statement of the tanna’im in the mishna do the Rabbis stand and respond? If we say that they are responding to the statement of Rabban Gamliel, who requires that the animal convulse with its foreleg and with its hind leg, the Rabbis should have said: Once the animal convulsed with its foreleg or with its hind leg or it wagged its tail, indicating that this is sufficient.

Rather, it is obvious that the Rabbis are responding to the statement of Rabbi Eliezer. And if Rabbi Eliezer’s opinion is superior to that of the Rabbis as an indication of life, what is the meaning of: It is permitted only in a case where it convulses with its foreleg or with its hind leg or it wags its tail? In that case too, the Rabbis should have said: Once the animal convulses with its foreleg or with its hind leg or it wags its tail. Apparently, blood spurting is a less substantive indication of life, and the proof of Rav Naḥman bar Yitzḥak remains valid: If spurting at the beginning of the act of slaughter is a sufficient indication of life to render the slaughter valid, then all the more so, extending and bending a limb are also sufficient indications of life.

Rava said: The convulsion that the Rabbis said is an indication of life is a convulsion at the conclusion of the act of slaughter. Rava said: From where do I say that this is the case? It is as it is taught in a baraita with regard to the verse: “When a bull or a sheep or a goat is born, it shall be seven days under its mother; and from the eighth day and onward it may be accepted for an offering to the Lord” (Leviticus 22:27). The phrase “a bull