חולין לד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - א

ומקשינן: ולוקמה למשנתנו בחולין שנעשו על טהרת תרומה, ורבי יהושע מודה בה!

ומתרצינן: לא סלקא דעתך, [אין להעלות על הדעת] דבר זה, דקתני במשנתנו בשר שנטמא, דאי בחולין שנעשו על טהרת תרומה, הרי הכהנים לא נוהגים ^[257] לשמור בטהרת תרומה רק פירות חולין ששייך בהם תרומה, כדי שלא יכשלו באכילת תרומה טמאה בחשבם שהיא חולין, ואילו בשר, מי איכא בתרומה?!

ומקשינן: אלא מאי [אלא מה] אתה אומר, שמדובר בחולין שנעשו על טהרת קדשים? הרי גם אז קשה: חיה בקדשים, מי איכא!? ומי מתפיס חיה בטהרת הקדש! ומתרצינן: בשר חיה בבשר בהמת קדשים מיחלף, וכיון שקורה שמחליפים אותו, הדרך היא לנהוג טהרת הקדש בבשר חיה, אבל בשר חולין בפירי דתרומה לא מיחלף, ואין דרך לשמור בשר בטהרת תרומה.

אמר עולא: חבריא אמרין: משנתנו בחולין שנעשו על טהרת הקדש. והיא דלא כרבי יהושע, הסובר שאין בהם שלישי.

ואנא אמינא [ואני אומר]: אף רבי יהושע היא, ולא חלק רבי יהושע בחולין שנעשו על טהרת הקדש שיש בהם שלישי, ומה שהזכיר רבי יהושע חולין שנעשו על טהרת תרומה, לא בדוקא אמר אלא לא מיבעיא קאמר.

לא מיבעיא [אין צריך לומר] חולין שנעשו על טהרת קדש, דחמירי יותר מתרומה, ^[258] דאית בהו שלישי. אלא, אפילו חולין שנעשו על טהרת תרומה, נמי אית בהו שלישי.

ומבררינן: מאן חבריא [מי הם חבריו] של עולא, שאמרו שמשנתנו היא דלא כרבי יהושע? ואין לומר שרבי אלעזר שפירש את המשנה בחולין שנעשו על טהרת הקדש הוא זה שאמר שהמשנה אינה כרבי יהושע, שכן רבי אלעזר היה רבו של עולא ולא חבירו ^[259].

ואמרינן: רבה בר בר חנה היא, שמקובל בידו משא ומתן בין רבי אליעזר ורבי יהושע במחלוקתם בטומאת הגויה. ומתברר מתוך הדברים האלו שרבי יהושע נקט תרומה בדוקא.

דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי אהדרי רבי אליעזר ורבי יהושע להדדי, מה טעמו של רבי אליעזר שהוא מחמיר לעשות את האוכל ראשון לראשון, ומדוע רבי יהושע לא קבל טעם זה, ומה טעמיו של רבי יהושע בדיניו, ומדוע לא קבלם רבי אליעזר?

אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: בכל מקום שחכמים תקנו דברים, הם תקנו אותם כעין דאורייתא, ובמקום שהתורה אמרה שאדם נטמא על ידי המאכל שאכל מצינו את אוכל המאכל חמור מן האוכל הנאכל, דאילו נבלת עוף טהור כשהוא בחוץ לא מטמא דבר, ואילו האדם האוכלה לנבלה זו, הרי הוא טמא, ואף חמור מהנבילה שהוא מטמא בגדים שלו כשהיא נמצאת אבית הבליעה, ואנו החכמים היאך לא נעשה לכל הפחות אוכל כמאכל והאוכל אוכל ראשון לא יהיה ראשון?

ורבי יהושע ענה: מנבלת עוף טהור לא גמרינן דחידוש הוא ויש בו דבר משונה שאין בכל הטומאות, שבכל מקום הטומאה מטמאת בחוץ ולא בבית הסתרים, ונבלת עוף טהור מטמאת בבית הבליעה ולא בחוץ.

אלא, אמר רבי יהושע: מצינו שהמאכל חמור מן האוכל, דאילו מאכל מקבל טומאה מאוכל טמא בשיעור כביצה ^[260], ואוכל המאכל שתקנו בו חכמים טומאה, לא טמאוהו עד דאכיל כחצי פרס, הרי שהחכמים הראשונים שתקנו טומאת הגויה, לא השוו את שיעור האוכל המטמא טומאת הגויה לשיעור אוכל המטמא טומאת אוכלים דאורייתא ^[261]. ואנו, היאך נעשה אוכל כמאכל כאשר כל נטמא יורד במדרגת הטומאה?

ורבי אליעזר ענה: חומרת טומאה משיעורין לא גמרינן, לפי שאין השיעורים מראים על חומרא וקולא, אלא טומאת אוכלים בכביצה אנו לומדים ממה שאמרה התורה "מכל האוכל אשר יֵאָכֵל" משמע שהוא נאכל בבת אחת, ושיערו חכמים שכביצה הוא אוכל הנאכל בבת אחת. אבל בטומאת הגויה אין שייך שיעור זה שהרי לא תקנו שהטומאה תהיה רק באוכל בבת אחת, וראו חכמים לתקן טומאה בשיעור חצי פרס ^[262].

ועוד שאל רבי אליעזר את רבי יהושע: לדבריך שיש ללמוד טומאה משיעורים, מה שאתה אומר על האוכל ראשון שנעשה שני - יפה אתה אומר, אמנם מה שאתה אומר על האוכל שני שנעשה שני, למה בזה אתה מודה לי?

אמר לו: באוכל שני אני מודה לך, כי מצינו גם בטומאת מגע. שהאוכל השני עושה שני לאוכל על ידי משקין הטופחים עליו, לפי שהמשקים נעשים ראשונים בתקנת חכמים שמשקים הנוגעים בשני נעשים ראשונים כמו שכתוב במשנה המובאת בהמשך הדברים, והאוכל הנוגע בהם נעשה שני. ומאחר שמצינו אף בטומאת מגע שהשני עושה שני לפעמים, יש לנו להחמיר גם באכילה החמורה מהמגע לעשות את האוכל כמו המאכל.

אמר לו רבי אליעזר: והא משקין הנוגעים בשני נמי ^[263] תחלה הוו, דתנן: כל שני לטומאה שהוא הפוסל בתרומה - מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום שפוסל את התרומה שלא החמירו בו חכמים שיטמא משקין מפני שנחלשה טומאתו על ידי הטבילה. [פרה פ"ח מ"ז].

רבי אליעזר דחה את נימוקו של רבי יהושע בטענה, שאם יש להשוות את האוכל אוכל שני לאוכל שנעשה שני על ידי משקה, אזי יש להחמיר על האוכל אוכל שני שיהיה כמו המשקה שנעשה לראשון ^[264].

רבי יהושע יענה על טענה זו, שאין ללמוד ממשקה כי חכמים החמירו בו מפני שהוא מסוגל לקבל טומאה יותר מכל דבר המקבל טומאה, שהוא מקבל טומאה מראשון שלא כאדם וכלים שמקבלים טומאה מאב הטומאה בלבד, והוא מקבל טומאה בכלי הכשר שלא כאוכלים. אולם מאוכל שאין בו חומרא מיוחדת יש ללמוד על טומאת הגויה, שכיון שאוכל עושה אוכל לשני אף האוכל מאכל שני נעשה לשני ^[265].

ועוד שאל רבי אליעזר את רבי יהושע: מה שאתה מחמיר שהאוכל שלישי נעשה שני למה, והלוא לכל היותר יש להשוות את האוכל למאכל?

הערות

^[257] מלשון רש"י משמע, שאין הלכה שלא ניתן להתפיס על בשר חולין טהרת תרומה, אלא שלא עושים דבר זה, ואין לנו לתרץ שהמשנה מדברת על דבר שלא רגילים לעשות. וכן נראה מהרמב"ם שלא הביא להלכה שדין חולין שנעשו על טהרת תרומה נוהג רק בפירות ולא בבשר. ועיין מקדש דוד סימן מ' אות ב'.

^[258] אכילת קדש טמא יש בו איסור לאו שנאמר "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", ואכילת תרומה טמאה כשגופו טהור אין בה אלא איסור עשה [יבמות ע"ג ב].

^[259] כך פירשו תוספות בד"ה מאן.

^[260] לדעת רש"י, אוכל מקבל טומאה בכל שהוא מהתורה, ושיעור ביצה נאמר לענין זה שאינו מטמא אחרים עד שיהיה בו כביצה, וכן יוצא מדברי רש"י כאן לפי הגהות השיטה מקובצת והב"ח [ד"ה אלא מצינו]. ולדעת רבינו תם, מהתורה אף האוכל לא מקבל טומאה אלא בכביצה, ומדרבנן הוא מקבל טומאה בכל שהוא. ועיין רמב"ן שהאריך בנידון זה.

^[261] עיין בהערה 253 שהבאנו את דעת רבינו תם, שגזרו בי"ח דבר על האוכל כביצה אוכלין טמאים שיטמא. לדעת רבינו תם צריך לפרש, שרואים מכך שמתחילה כשתקנו טומאת הגויה לא השוו את השיעור לשיעור התורה בטומאת אוכלין, שחכמים לא נתנו טומאה לאוכל כמאכל. [תוד"ה ואוכל].

^[262] עיין בהערה 253.

^[263] גירסת התוספות היא "והא משקין תחלה נמי הוו" ולא כגרסתנו שהמילה נמי כתובה לפני המילה תחילה, ויש משמעות להבדל. ועיין בהערה הבאה שהתוספות פירשו את הגמרא באופן אחר מרש"י.

^[264] כך מפרש רש"י. והתוספות מפרשים שרבי אליעזר אומר שלא מצאנו שהשני עושה שני, כי מה שמצאנו באוכל שנטמא במשקין, זוהי חומרת המשקין ולא חומרת האוכל, ואין ללמוד משם שהאוכל יהיה חמור מהמאכל.

^[265] מדברי רש"י. והתוספות מביאים גירסא בגמרא "אמר ליה רבי יהושע: שאני משקין דעלולים לקבל טומאה". תוספות דוחים את הגירסא, כי לשיטתם שבהערה הקודמת כבר אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע שאין ראיה ממשקין ולא ענה לו רבי יהושע דבר במה שאמר "שאני משקין" ועיין בתורת חיים.

בחולין שנעשו על טהרת תרומה, ותאמר שהיא שיטת ר' יהושע, ששני עושה בהם שלישי! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יכול לעלות על דעתך] דבר זה, דקתני [שהרי הוא שונה] במשנתנו דין בשר, דאי [שאם] בחולין שנעשו על טהרת תרומה מדובר, בשר שנאכל על טהרת תרומה מי איכא [האם יש]? הרי אין תרומה נוהגת אלא בפירות!

ומקשים: אלא מאי [מה אתה אומר], שמדובר במשנה בקדשים, כלומר, בבשר חולין שנאכל על טהרת הקודש? והרי משנתנו עוסקת גם בבשר חיה, וכי חיה בקדשים מי איכא [האם יש]? ומשיבים: יש להניח שהנוהגים לאכול בשר בטהרת הקודש, משום שהם רגילים באכילת קדשים — נוהגים כן גם בבשר חיה, מפני שבשר בבשר מיחלף [מוחלף], אבל בשר בפירי לא מיחלף [בפירות אינו מוחלף].

אמר עולא, חבריא אמרין [החברים אומרים], כפי שנאמר לעיל בשם ר' אלעזר, שמדובר במשנתנו בחולין שנעשו על טהרת הקדש, ששני לטומאה עושה בהם שלישי לטומאה, ולכן אם היו מוכשרים בדם לקבל טומאה — אסור היה לאוכלם בידים מסואבות (שניות לטומאה), ושלא כדברי ר' יהושע, שאמר ששני עושה שלישי בחולין שנעשו על טהרת התרומה, אבל אינו עושה שלישי בחולין הנעשים על טהרת הקודש.

ואנא אמינא [ואני אומר] שמשנתנו שיטת ר' יהושע היא, ומה שאמר ששני עושה שלישי בחולין שנעשו על טהרת התרומה — בלשון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה הוא אומר]: לא מיבעיא [לא נצרכה לומר] חולין שנעשו על טהרת קדש דחמירי [שהם חמורים] אומר הוא דאית בהו [שיש בהם] שלישי לטומאה, אלא אפילו חולין שנעשו על טהרת תרומה נמי אית בהו [גם כן יש בהם] שלישי.

ושואלים: מאן חבריא [מי הם החברים]? שיטת מי היא? שיטת רבה בר בר חנה היא, שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מאי אהדרי [מה השיבו] ר' אליעזר ור' יהושע להדדי [זה לזה]? שכאמור לעיל, ר' אליעזר אמר שהאוכל מאכל שהוא ראשון לטומאה נעשה בעצמו ראשון לטומאה, וכן האוכל מאכל שני נעשה שני, וכן האוכל מאכל שלישי נעשה שלישי. ואילו ר' יהושע אמר שהאוכל מאכל שהוא ראשון או שני — נעשה שני, והאוכל מאכל שהוא שלישי — נעשה שני לקודש, אבל לא לתרומה, בחולין שנעשו על טהרת התרומה.

כך אמר לו ר' אליעזר לר' יהושע: מה שאני אומר שדינו של האדם האוכל יהיה כדין המאכל שהכניס לפיו, ולא כרגיל בדיני טומאה, שהנוגע בטומאה יורד בדרגת הטומאה — שהרי מצינו יותר מכך, שדין האיש האוכל חמור לענין טומאה יותר מן האוכל שהכניס לפיו, שאילו נבלת עוף טהור כשהיא בחוץ כלומר, כשהוא נוגע בה — לא מטמא כלל, ואילו האדם האוכלה מטמא בגדים כשהיא מצויה בבית הבליעה שלו, ואם כן אנו היאך לא נעשה את האוכל חמור לכל הפחות כמאכל שהכניס לפיו?

ור' יהושע אומר: מנבלת עוף טהור לא גמרינן [אין אנו למדים], מפני שחידוש הוא, הלכה מיוחדת בדיני טומאות, ואין למדים מן החידוש. אלא להיפך, מצינו שהמאכל חמור מן האוכל, שאילו מאכל מקבל טומאה כשיש בו שיעור בכביצה, ואילו האדם האוכל אוכלים טמאים אינו טמא עד דאכיל [שהוא אוכל] כחצי פרס, שהוא שיעור שתי ביצים, ואם כן, אנו היאך נעשה את טומאת האדם האוכל כטומאת

המאכל? ור' אליעזר, מה הוא עונה על כך? לדעתו, את חומרת הטומאה משיעורין לא גמרינן [אין אנו למדים], ששיעורי הטומאה אינם ענין של חומרה וקולה, ואין הדברים שייכים זה לזה. ועוד מוסיף ר' אליעזר: לדבריך, מה שאתה אומר על מי שאוכל מאכל שהוא ראשון לטומאה שהוא עצמו נעשה שני — יפה אתה אומר, אבל מי שאוכל מאכל שהוא שני, שני למה הוא נעשה?

אמר לו ר' יהושע: מצינו (מצאנו) שהשני עושה את הנוגע בו שני על ידי משקין, שמשקים הנוגעים באוכל שהוא שני לטומאה, עושים אוכל אחר שנגעו בו שני לטומאה.

אמר לו ר' אליעזר: והא [והרי] משקין נמי [גם כן] תחלה (ראשון) לטומאה הוו [הם] נעשים כשנגעו בשני, דתנן [ששנינו במשנה]: כל הפוסל בתרומה כלומר, השני לטומאה — מטמא את המשקין להיות תחלה (ראשון) לטומאה, חוץ מטבול יום (אדם שטבל מטומאתו ועדיין לא שקעה השמש), שלמרות שהוא שני לטומאה ופוסל את התרומה, אינו עושה את המשקה שנגע בו ראשון לטומאה.

ועוד הקשה לו ר' אליעזר: לדבריך, שאין דין האדם האוכל חמור מדין המאכל, האוכל מאכל שהוא שלישי, שני לקודש למה הוא נעשה?

אמר לו ר' יהושע: אף אני לא אמרתי דבר זה אלא בחולין הנעשים על טהרת התרומה, שטהרתה (מה שנחשב טהור לתרומה)

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with regard to the case of non-sacred food items that were prepared on the level of purity of teruma and in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua. The Gemara responds: It should not enter your mind that the mishna is referring to a case of the level of purity of teruma, as the mishna teaches a case of the slaughter of animals and birds and consumption of their meat. And if the mishna is taught with regard to non-sacred food items that were prepared on the level of purity of teruma, is there meat eaten with the level of purity of teruma? The practice of preparing non-sacred food items on the level of purity of teruma is done only so that one will not treat actual teruma in the correct manner, and teruma is separated only from produce that grows in the ground.

The Gemara asks: Rather, what is the case in the mishna? Is it a case of non-sacred food items that were prepared on the level of purity of sacrificial food? Is there an undomesticated animal that can be sacrificed as an offering and its meat is sacrificial food? The Gemara answers: Although undomesticated animals cannot be sacrificed as an offering, there are those who would undertake to eat their meat only when prepared on the level of purity of sacrificial food because meat of an undomesticated animal is sometimes interchanged with meat of a domesticated animal. No one would undertake to eat meat only when prepared on the level of purity of teruma, because meat would not be interchanged with produce.

Ulla said: My colleagues say that the mishna is referring to the case of non-sacred food items that were prepared on the level of purity of sacrificial food, and the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who says: Non-sacred food items that were prepared on the level of purity of teruma assume third-degree impurity, but non-sacred food items that were prepared on the level of purity of sacrificial food do not assume third-degree impurity.

Ulla continues: And I say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, and when he said that non-sacred food items that were prepared on the level of purity of teruma assume third-degree impurity, he is speaking utilizing the style of: It is not necessary. It is not necessary to say that in the case of non-sacred food items that were prepared on the level of purity of sacrificial food, which is stringent, that they have the capacity of assuming third-degree impurity. Rather, even non-sacred food items that were prepared on the level of purity of teruma also have the capacity of assuming third-degree impurity.

The Gemara asks: Who are the colleagues to whom Ulla referred? It is Rabba bar bar Ḥana, as Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: What did Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua reply to each other? The differences between their opinions are twofold. First, Rabbi Eliezer holds that one who eats food with first-degree impurity assumes first-degree impurity, while according to Rabbi Yehoshua he assumes second-degree impurity. Second, Rabbi Eliezer holds that one who eats food with third-degree impurity assumes third-degree impurity, while according to Rabbi Yehoshua he assumes second-degree impurity vis-à-vis sacrificial food but not vis-à-vis teruma.

Rabbi Eliezer said to Rabbi Yehoshua: The basis for my opinion that one assumes the level of impurity of that which he ate is that we found a case where the halakha of the one who eats a food item is more stringent than the halakha of the food itself. As, the carcass of a kosher bird on the outside, i.e., when one comes into contact with it, does not impart ritual impurity, while one who eats the carcass of the kosher bird renders his garments impure when the food is in his throat. And we, in light of that, how will we not deem one who eats the impure item to be on a level of impurity at least like that of the food that he ate?

And Rabbi Yehoshua responded that we do not derive other cases from the case of the carcass of a kosher bird, because it is a novel ruling that cannot serve as a paradigm. Rather, we found that the halakha of food is more stringent than the halakha of the one who eats it, as food becomes impure if its measure is that of an egg-bulk, and one who eats impure food does not become impure until he eats half of a half-loaf. And we, in light of that, how will we deem one who eats the impure item to be on a level of impurity like that of the food that he ate?

And Rabbi Eliezer responded: We do not derive the relative stringency of ritual impurity from the relative size of halakhic measures, as measures are not indicative of stringency or leniency. And furthermore, according to your statement, that which you say with regard to one who eats food with first-degree ritual impurity, that he assumes second-degree impurity, what you say is well. But that which you say with regard to one who eats food with second-degree impurity, that he assumes second-degree impurity, why is that the case? It contradicts your reasoning.

Rabbi Yehoshua said to Rabbi Eliezer: We found that food with second-degree impurity renders other food impure with second-degree impurity by means of liquids. Liquids that come into contact with food with second-degree impurity render other food with which they come into contact impure with second-degree impurity.

Rabbi Eliezer said to him: But aren’t those liquids also impure with first-degree ritual impurity through contact with an item impure with second-degree impurity? As we learned in a mishna (Para 8:7): Any item with second-degree ritual impurity that disqualifies teruma renders liquids impure with first-degree ritual impurity. These liquids assume a degree of impurity greater than that of the item that rendered them impure. This rabbinic decree applies to all people and items with second-degree impurity except for one who was ritually impure who immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed. Liquids with which he comes into contact follow the standard course of transmitted impurity and assume third-degree impurity, one level below his own impurity.

Rabbi Eliezer questioned the next segment in the ruling of Rabbi Yehoshua: And furthermore, that which you say with regard to one who eats food with third-degree impurity, that he assumes second-degree impurity vis-à-vis sacrificial food, why is that the halakha? It contradicts your reasoning.

Rabbi Yehoshua said to Rabbi Eliezer: I too stated that one who eats food with third-degree impurity assumes second-degree impurity vis-à-vis sacrificial food only with regard to one who eats non-sacred food items that were prepared on the level of purity of teruma, as its state of purity

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולוקמה בחולין שנעשו על טהרת תרומה כו'. כלומר ולוקמה מתניתין דאין נאכלין בידים מסואבות בחולין שנעשו על טהרת תרומה ור' יהושע כלומר דהא מודי בחולין שנעשו על טהרת תרומה דאית בהו שלישי:

לא סלקא דעתך דקתני בשר. כלומר השוחט בהמה חיה ועוף דהוא בשר:

אין בשר בבשר מיחלף. כלומר אע"פ שאין חיה בקדשים גזרינן חיה אטו בהמה דאיתה בקדשים אבל בשר בפירי לא מיחלף ואי בתרומה היאך גזרינן בשר אטו פירי:

מאן חבריא רבה בר בר חנה. כלומר דרבה בר בר חנה סבר לר' יהושע חולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו שלישי כדבעינן למימר בסוף ההלכה:

א"ל ר' אליעזר לר' יהושע מצינו שהאוכל חמור מן (החולין) [האוכלין]. ואנו היאך לא נעשה אוכל כאוכלין כלומר ולמה אמרת האוכל אוכל ראשון דאינו אלא שני:

מנבלת עוף טהור לא גמרינן. כלומר דחדוש הוא דאינו מטמא אלא אבית הבליעה:

אלא מצינו שהאוכלין חמור מן האוכל דאילו אוכל בכביצה. כלומר דאילו אוכלין מטמאין בכביצה כו':

אלא שני שני למה. כלומר לדבריך שאתה אומר שהאוכלין חמור מן האוכל לפיכך האוכל אוכל ראשון אינו אלא שני אלא האוכל אוכל שני למה הוא שני כמוהו והא לדבריך אין חמור אוכל כאוכלין:

א"ל מצינו שהשני עושה שני ע"י משקין. כלומר שאם נגעו משקין באוכלין שניים הרי הם כמוהו:

משקין נמי תחלה (הא) [הוו] דתנן כל הפוסל את התרומה כו' ואיזהו דבר הפוסל את התרומה זהו שני ועושין משקין תחלה:

חוץ מטבול יום כלומר שטבול יום פוסל תרומה ואין עושין משקין תחלה:

ועוד שלישי שני למה. כלומר לדבריך שאתה אומר שהאוכלין חמור מן האוכל אוכל שלישי למה גופו שני:

ואנא אמינא ר' יהושע היא ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא חולין שנעשו על טהרת הקדש. פי' קסבר עולא כר' אסי דאמר האוכל ג' של חולין שנעשו על טהרת הקדש נעשה גופו ב' לקדש כדאי' בשמעתי' ור' אסי נמי קאמר לא מיבעיא קאמר וכו' אלמא עולא ור' אסי אמרו דבר אחד.
ולא ידעתי מי הזקיקו לרש"י ז"ל בל' ראשון ל"מ קאמר לומר דכ"ש שיש בהם ג' אבל לא אמר שהג' עושה האוכלו ב' אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה לפי שטהרתה טומאה היא אצל הקדש חדא ללישנא דגמרא דצריך למימר ל"מ קאמר לא דייקא הכי ור' אסי נמי בלשון הזה קאמר שהאוכל ג' ב' ועוד שא"כ ג' מחלוקות בדברי ר' יהושע ואין עליך לדין כלשון ראשון אלא כלשון אחרון שפירש"י ז"ל דלעילא ג' של חולין שנעשו על טהרת הקדש כג' שנעשה על טהרת תרומה לגמרי והאוכלו ב' להקדש כמו שפי'. ולפי לשון זה עולא בהדי' פליג אדרבה בר בר חנה דאמר אף אני לא אמרתי אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקדש שלדברי עולא שוין הן לגמרי.
ומיהו יש שאלה מנא להו דלרבה בב"ח מתני' דלא כר' יהושע דילמא לעולם ר' יהושע וכי ממעט ר' יהושע חולין שנעשו על טהרת הקדש משני ממעט להו אבל לעולם יש בהם ג' כדקאמר לי' ר"א ג' ב' למה וא"ל אף אני לא אמרתי וזה שאלה קשה לפי אותו לשון ראשון של רש"י ז"ל והוצרך הוא לתרץ ולומר דאי טעמא יהיב למילתי' ואמר דאלו חולין הוא שנעשה (חולין) [שני] לקדש בחולין שנעשו על טהרת תרומה והיינו משום דטהרת' טומאה היא אצל הקדש ולעולם ג' בחולין שנעשו על טהרת הקדש מאי קא מותיב לי' ר"א ג' ב' למה הא אשמעינן ר' יהושע טעמיה.
ואין תירוץ זה נכון ולא מחוור. חדא שאעפ"י שדברי ר' יהושע מפורשין בחולין שנעשו על טהרת תרומה דווקא עדיין י"ל לר"א פתחון פה לשאול למה ומאי שנא אלו מאלו ועוד שדברי ר' יהושע מתחלה סתם נאמרו על חולין שנעשו על טהרת תרומה, (גליון) והי' ר"א שיאמר חולין שנעשו על טהרת הקדש שהג' עושה ב' לו וריה"ו אמר אלא חולין שנעשו על טהרת תרומה אבל בנעשים על טהרת הקדש ג' יש בהם אלא שאינו עושה ב' כדברי עולא והרי הרב ז"ל אמר דלעולא נמי אית ליה אף אני לא אמרתי וכו' אלא קסבר דטעמא הוא דיהיב למלתי' שלישי למה שני משום דתרומה טהרתה טומאה היא אצל הקדש אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש אית בהו שלישי אלא שאינן עושין שני וא"כ מה ראה עולא בדברי חברי' לעשותן חולקין עליו זה ודאי אי אפשר.
אבל לפי הלשון האחר שכתבנו לומר דכיון דשמעינן ליה לרב' בר בר חנה דא"ר יהושע דוקא קאמר בשלישי שנעשו על טהרת תרומה ושמעינן נמי למקצת חבריי' דאמרי מתני' דלא כר' יהושע כדאמר ר' אלעזר א"ר הושעי' לעיל ממיל' שמעינן דרבב"ח היא ומשמעת' הוא דנפק' להו ולא בעי לאפושי ג' מחלוקת בדברי ר' יהושע.
וליכא למימר דמסתבר' להו לרבנן (וגמ') [דגמ'] דאי טעמיה דר' יהושע בג' שעושה ב' משום דטהרתה טומאה הוא אצל הקדש הה"נ לג' של חולין שנעשו על טהרת הקדש שאף הן טומאה אצל הקדש אלא דס"ל שאין בהן ג' כלל דהא ליתא דתנן בחומר בקודש ר' יוחנן ן' גודגדא היה אוכל בטהרת הקדש כל ימיו והית' מטפחתו מדרס לחטאת אלמא לקדש גופיה טהור וכ"ש בפירי [לאכול פירות] וטעמיה דר' יהושע לעולא משום דכולהו טומאות דרבנן אשני אוקמינהו ולא משום דטהרת חולין שנעשו על טהרת הקדש נמי טומאה היא אצל הקדש עצמו.
תדע דהא פרכינן אדר' אסי מהא דאף אני לא אמרתי אלא בתרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקדש ולא מתרץ דלא מיבעי' קאמר ל"מ בקדש דאית בהו שלישי אלא אף בתרומה איכא ג' ומפ' טעמא בתרומ' וה"ה לקד' דתרווייהו טהרתן טומא' הוא אצל הקדש דהא לר' אסי גופיה ל"מ קאמר דקאמרי אאית בהו שלישי בלחוד קאמר אבל דליהוי ג' ב' טפי הוי רבות' בקדש מבתרומה והלכך מצינן לתרוצי הכי אף אני לא אמרתי אלא בתרומה וה"ה לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולאפוקי קודש עצמו דלא אלא ש"מ שאין לומר בחולין שנעשו על טהרת הקדש דטהרתן ליהוי טומאה אצל הקדש לכשתמצי לומר כקדש דמו ואית בהו ג'.
ויש מתרצים דאי ס"ד יש בהן ג' בחולין שנעשו על טהרת הקדש הואיל ופירש רבי יהושע דין ג' שנעשו על טהרת תרומה למה לא פירש דין ג' שנעשה על טהרת הקדש אם הוא ג' ופוסל את הגוף אם לא אלא ש"מ שאין בהן ג' כלל.
וזה אינו מחוור לי משום שכיון שהוא שוה בו לדברי ר' אלעזר לא הוצרך לפ' ור"א בכל החולין קאמר בין הנעשים על טהרת הקדש בין שנעשים על טהרת תרומה כשתמצי לומר חולין שנעשו על טהרת הקדש יש בהן ג'.

דאלו (אוכל) [מאכל] כביצה. פירש"י ז"ל שהמאכל מקבל טומאה מכביצה אוכלין שנגעו בו מכלל שלטומאת עצמן בכל דהו ובמסכת פסחים פ' כ"ש כתב אוכלין ומשקין מטמאין בכל שהן אבל אין מטמאין אחרים אלא אוכלין בכביצה ומשקין ברביעית ואני שמעתי שאף לקבל טומאה בעינן כי האי שיעורא אלו דבריו ובמס' סוטה פי' טעמו מדתניא בספרא מכל האוכל מלמד שהוא מטמא בכל דהו יכול יטמא לאחרים אפי' בכל דהו ת"ל אשר יאכל אינו מטמא אלא בכביצה פי' בכביצה משום דדרשינן ביה אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליע' מחזי' יותר מכביצה והכי איתא בפ' בתרא דיומא (פ,א).
ורבי' יעקב ז"ל דן כשמיעתו של רש"י ז"ל ופי' שדין התורה בכביצה בין לטומאת עצמן בין לטמא אחרים ומד"ס מקבלין טומאה בכל דהו וההיא דספרא אסמכתא היא ויש כיוצא בזה בספרא וספרי הרבה וראיה הביאו לדבר מדתניא התם בספרא אותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואין אתה שובר אוכל לטהרתן. וא"ת כל שהוא היאך עלה על הדעת שישבור אוכלין ויטהרו וזו אינה ראיה שהרי אמרו טלית שהתחיל לקורעה כיון שנקרע רובה טהורה וכדאיתא בפ' העור והרוטב ואע"ג דג' על ג' מקבל טומאה מן התורה לפיכך הוצרך הכתוב למעט שבירת אוכלין.
ועוד השיב ר"ת ז"ל מדאמרינן במסכת נזיר ובפרק אלו עוברין גבי השום והשמן של תרומה וכו' מקום מגעו אמאי פסול והא ליכ' כביצה אלמא אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה ורש"י ז"ל מחקו מן הנוסחאות.
ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפרק כ"ש טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהורין ומפרש התם במשקין שלא הוכשרו עסקינן לאימת מטמו לכי סחיט להו כי סחיט להו בציר להו שיעורא ואמאי והא בכל שהוא מקבלין טומאה.
וזו הראיה אינה נכונה בעיני שאפי' כדבריו מדבריהם טמא והכא טהור קתני שאין לו טומאה כלל אלא כיון שסחט משקין שבהן מפרש פרישי ולא מבלע ההיא שעתא [וליכא] האי שיעור' דאוכל לטמויי משקין.
ועוד מדגרסינן במסכת שבת פ' המצניע (צא,א) בעא מיניה רבא מר"ן זרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין שבת כגרוגרות בעינן אי לענין טומאה וכו' לעולם לענין שבת וכגון שהיה פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לכביצה מאי מדמצטרף לענין טומאה מיחייב אלמא אינו מקבל טומאה כלל אלא בכביצה. ויש לדחוק ולומר דהכי מיבעיא ליה כיון דחשוב צרוף לענין לטמא לאחרים מיחייב נמי משום שבת אעפ"י שכבר נטמאת קודם הצרוף של פחות מכביצה ואינו מתחייב באותו צרוך משום מטמא תרומה ואינו נכון ושם כתבתי.
עוד יש תשובה ממה ששנינו במס' אהלות פי"ג אלו ממעטין פחות מכביצה אוכלין וכו' וזה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט אלמא פחות מכביצה אוכלין אין מקבלין טומאה. והרמב"ם ז"ל פירשה לזו בשאינן מוכשרים ופחות מכביצה אינן חשובין. ואינו מחוור דהא משמע דסיפא משום דבר המקבל טומאה קתני לה דומיא דשארא. ולדידי נמי קשיא שמעתא דהעור והרוטב דמקשינן ומי איכא כביצה אוכלין בחד דרא ודחיק לה טובא בחיטי דשמעון ן' שטח ולא קאמר דלקבל טומאה לא בעינן כביצה <ומ"מ מדרבנן מטמא>.
לפי' פי' ר"תז"ל שפחות מכביצה אוכלין אין להם טומאה מד"ת ויש להם טומאה מד"ס וכן מוכח ודאי במשניות דקתני אין בו כביצה הוא טמא ברפ"ב דמסכת טהרות אלמא מקבל טומאה והיינו מדבריהם וההיא דפ' המצניע לענין חיוב איתמר ומדאורייתא היא וכן מה ששנינו במס' אהלות מדאורייתא ואפשר שאעפ"י שגזרו עליהן טומא' ממעט בחלון שלא החמירו כל כך בטומאת אוכלין ואעפ"י ששאר הטומאות מדבריהן אינן ממעטין בדקתני התם בלבנה מבית הפרס באוכלין פחותין לא אחמור לפי שאינן ראויין ומתבטלין הם.
והא דאמרינן בנזיר והא ליכא כביצה ולא מוקמינן לה בטומא' של דבריהם אומר ר"ת ז"ל משום דע"י תערובת לא גוזר רבנן וכן הא דאמרינן בפ' אלו עוברין הפת שעפשה ונפסלה לאכי' אדם והכלב יכול לאוכלה מטמא טומאת אוכלים בכביצה היינו טעמא נמי שלא גזרו חכמים שיקבלו אוכלין טומאה בפחות מכביצה אלא באוכלין הראויין למאכל אדם שמא יאכל אפי' כביצה משום דדעתיה עלייהו אבל בשאינן ראויין לא גזור וזהו שהוצרך התנא לפרש בכביצה ולא קתני טומאת אוכלין סתם כדקתני סתם כדקתני בכל דוכתא.

מאן חבריא רבה בר בר חנה. הוא הדין דהוה מצי למימר מאן חבריא ר"א א"ר הושעיא, דאיהו הוא דמוקי לה לעיל בחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא כרבי יהושע, אלא דניחא ליה לאתויי ההיא דרבה בר בר חנה דמפרש טעמא כדמפרש ואזיל.

אף אני לא אמרתי אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה שטהרתה טומאה אצל הקדש. פירוש ומכאן שרבי יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה בלבד הוא דקאמר שיש בהן שלישי, ומשום דטהרתה טומאה היא אצל הקדש, אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש אינן כקדש ולית בהו שלישי. ואם תאמר ומנא לן מיהא דאית ליה לרבה בר בר חנה הכי, דילמא ר' יהושע טעמא קא יהיב למה שלישי שני ומשום דטהרת תרומה טומאה הוא אצל הקדש, אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש שלישי לא הוי שני דטהרתה טהרה גמורה היא, ולעולם אית בהו שלישי, כבר פירש רש"י ז"ל אם איתא דרבי יהושע טעמא בלחוד הוא דקאמר אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש שלישי שני ומשום דטהרת תרומה טומאה הוא אצל הקדש, אבל חולין שנעשו על טהר הקדש שלישי לא הוי שני דטהרתה טהרה גמורה היא, ולעולם אית בהו שלישי, כבר פירש רש"י ז"ל אם איתא דרבי יהושע טעמא בלחוד הוא דקאמר אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו שיש בו שלישי, אם כן מאי קא מותיב ליה ר' אלעזר שלישי שני למה הא אשמעיניה ר' יהושע טעמיה, כלומר בעל כרחין מסתמא ליכא אלא טעמא דטהרת תרומה טמאה היא אצל הקדש.
ואינו מחוור, דאי משום הא, ברייתא נמי קתני בהדיא (כ)[ב]דברי ר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה, ואם כן עולא נמי על כרחיה אית ליה (לאורויי) [לאודויי] דר' יהושע דוקא על טהרת תרומה קאמר, דאי לא מאי קא מהדר ר' אליעזר שלישי שני למה, הא אשמועינן רבי יהושע טעמיה, ועוד דמסתמא עולא לא יסבור [דלא] כר' יוחנן, דלא אהדר ליה רבי אליעזר לרבי יהושע כלום, אלא עולא נמי מודה דהכי אהדרו אהדדי, אלא דסבירא ליה לעולא דהאי אף אני לא אמרתי טעמא הוא דקא יהיב למילתיה, ולעולם אף בחולין שנעשו על טהרת הקודש שלישי אית בהו, אלא שאין האוכל שלישי (י)[נ]עשה גופו שני, וכן כתב רש"י ז"ל עצמו בלשון ראשון, ואם כן מה ראה, עולה בדברי חבריו (דילמא) [דלימא] דחלוקים עליו בכך. וראיתי שכתוב על כך הרבה ולא נתיישבה דעתי בכל מה שראיתי.
ומדוחק יש לי לומר דעולא שמעינן בהדיא לרבה בר בר חנה דהא [ד]קאמר רבי יהושע אף אני לא אמרתי שיהא בו שלישי כלל קאמר, והכי קאמר אף אני לא אמרתי שיתפוס בו שלישי אלא בשנעשו על טהרת תרומה, ולפיכך דינא הוא דהאוכל שלישי שבו יהא שני לקדש, לפי שטהרתה טומאה היא אצל הקדש. והא דפרכינן בסמוך והא אף אני לא אמרתי קאמר (ו)לאו למימרא דכל מאן דאית ליה דאף אני לא אמרתי קאמר סבירא ליה דרבי יהושע לית ליה שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש, אלא לומר דאם איתא דאף (אם) לא אמרתי קאמר על כרחין אית ליה לרבי יהושע חדא מן תרתי או דלית ליה שלישי (חסר כאן ב' שורות). הקדש טהרת הקדש נינהו והאוכל שלישי שבו אין גופו נעשה שני לקדש, דהא אף אני לא אמרתי קא מהדר ליה לר' אליער, ואם כן תקשי ליה לר' יוחנן דקאמר דהאוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש נעשה גופו שני לקדש, ופרקינן אמוראי נינהו אליבא דר"י ור' אסי דאמר משום דר' יוחנן דנעשה גופו שני לקדש סבירא ליה דלא אהדרי בה אהדדי כלום ולא אמרה רבי יוחנן מעולם.
אי נמי יש לי לומר דעולא סבר דלמאן דאמר חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו אף הן טהרתן טומאה אצל קדש מקודש וכדקאמר ר' אסי בסמוך משמיה דר"י, והילכך רבה בר בר חנה דאמר דהכי אהדרי ליה רבי יהושע לרבי אליעזר אף אני לא אמרתי אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה, על כרחין אית ליה חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו, ולית בהו שלישי, דאילו הוו ביה שלישי האוכל שלישי שלהן היה שני לקדש דאף טהרתן טומאה היא אצל הקדש מקודש, ובהא מיתרצא ליא אחריתי (ו)דקשיא לי לעולא דאמר לא מיבעיא קאמר, עדיפא מינה הוה ליה למימר ולימא תרומה דנקט משום דטהרתה טומאה היא אצל הקדש, אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש האוכל שלישי שלהן שלישי הוי ולא שני, אלא היינו טעמא דלא אמר הכי כדאמרן דאילו הוה בהו שלישי אף האוכל שלישי שלהן שני הוי לרבי יהושע וכדאמרן. וזה נראה לי עיקר וברור.

אע"פ שאין אדם מקבל טומאה מן האוכלין גזרו חכמים שאם אכל אוכלין טמאים שיעור אכילת חצי פרס שהיא שני ביצים לדעת גדולי הרבנים ולדעת גדולי המחברים ביצה ומחצה שיהא טמא אם אכלם בכדי שיעור אכילת פרס ואיזו טומאה גזרו בהם אם אכל אוכל ראשון הרי הוא שני כדינו ואם אכל אוכל שני הוי הוא שני גם כן ופוסל את התרומה או חולין העשויין על טהרת תרומה ואע"פ שהיה בראוי להיותו שלישי מ"מ הואיל ומצינו לפעמים שהשני עושה שני על ידי משקין כגון ששני זה נגע במשקין שהמשקין תחלה כמו שביארנו במסכת חגיגה מגזרת משקה זב וזבה ואם כן נגע אותו משקה באוכל נעשה אותו אוכל שני והרי שאוכל גורם להיות חברו שני באמצעיות המשקין אף בזו גזרו על האוכלו להיותו שני גם כן:

אכל אוכל שלישי כגון שהיה אוכל זה של חולין שנעשו על טהרת תרומה שיש בהם דין שלישי שאלו של תרומה עצמה הרי אסורה היא באכילה ובאכילת איסור לא איירי ואם בחולין גרידי הרי אין בהן שלישי אלא בשנעשו על טהרת תרומה או בתרומה ובשעבר ואכל הרי הוא שני לענין קדש שאם נגע בקדש גמור טמאו להיות שלישי והרי הוא טהור גמור ליגע את התרומה אבל אסור לאכלה עד שיטבול ולמה עשו אותן שני ודיו להיות שלישי לעשות רביעי בקדש מתוך שאף בתרומה הוא אסור לאכול מה שהוא טהור ליגע בה נחשב אצל הקדש כאלו טמא ליגע בה שכל סרך טומאה שהיא טהרה אצל תרומה טומאה היא אצל הקדש כמו שאמרו במסכת חגיגה שבגדי אוכלי תרומה מדרס הן אצל הקדש והוא שאמרו כאן הנח לתרומה שטהרתה טומאה היא אצל קדש וכן בחולין שנעשו על טהרתה והרי זה נחשב לענין קדש כאלו הוא טמא ליגע את התרומה ואין טמא ליגע את התרומה אלא שני ודברים אלו אינן אלא מעלות שעשו חכמים לענין טהרות וכשם שביארנו באוכל אוכל שלישי שאסור לו לאכול את התרומה אע"פ שהוא טהור במגעה כך האוכל רביעי של קדש אסור לאכול את הקדש אע"פ שאינה פוסלו במגעו:

מדות אלו שבטומאה אע"פ שמצינו בהם דברים מחודשים במעלות של דבריהם כמו שביארנו בחולין שנעשו על טהרת תרומה שיש בהן שלישי ואין הדבר כן בחולין שנעשו על טהרת הקדש אין להרהר אחריהן שהרי אף מדותיה של תורה בענין זה על דרך זה הם הרי מצינו לפעמים שהאוכל חמור מן המאכל עצמו כמו שביארנו בנבלת עוף טהור שאינה מטמאה בחוץ והיא מטמאה בבית הבליעה עד שאוכלה מטמא בגדים באותה שעה והרי בגדים אומרים לו לאדם מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני ועל זו אמרו כאן חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן ויש מפרשים החדוש ששאר טמאות מטמאות בגלוי ולא בבית הסתרים וזו בהפך ולפעמים מצינו המאכל חמור מן האוכלו שהמאכל מקבל טומאה מכביצה של אוכלין טמאין ואין האוכלו מקבל טומאה מן האוכלין אלא בשיעור חצי פרס כמו שביארנו:

כל טומאה שניה בין מדברי תורה כגון מקבל טומאה מן הראשון בין מדברי סופרים כגון ידים והבא ראשו ורובו במים שאובין וכלים שנטמאו במשקין וחבריהם כלן פוסלין את התרומה שהרי שני עושה בה שלישי לפסול את עצמה לא לטמא את חברתה וכלם שנגעו במשקין טמאו את המשקין להיות ראשונים אף במשקה של חולין עד שכל הנוגע בהם נעשה שני כלל גדול אמרו במשקין הן שנגעו באב הטומאה הן שנגעו בראשון הן שנגעו בשני לעולם הם תחלה ומורידין לנוגעיהן טומאה שניה ואם נגעו במשקין אחרים אפי' מאה זה מזה כלן ראשונים חוץ ממשקין שנגעו בטבול יום ר"ל מי שטבל ועלה ולא העריב שמשו עדיין שנתנו לו טומאה שניה עד שיעריב שמשו ולעולם אינה מטמאה אלא פוסל כיצד נגע במשקין של חולין טהורין לגמרי נגע במשקין של תרומה עשאן שלישי כדינו ונפסלו נגע במשקין של קדש אע"פ שהיה ראוי לעשותן שלישי ולטמא לא עשאן אלא רביעי ולפסול כמו שיתבאר במקומות אחרים וכן הדין באוכלין הא למדת שכל הפוסל בתרומה מטמא את המשקין להיות תחלה חוץ מטבול יום:

כבר ביארנו שהאוכל אוכל שלישי של תרומה עצמה או של חולין הנעשין על טהרת תרומה שנפסל גופו מלאכול את התרומה ושחולין שנעשו על טהרת הקדש אין בהם שלישי מעתה חולין הנעשין על טהרת הקדש שנגעו בשני לא נפסלו והאוכלן מותר לאכול בקדש ואם אכל שלישי של תרומה או של חולין הנעשין בטהרתה הרי הן שניים ועושין שלישי בקדש נמצא שאין לך דבר שעושה רביעי בקדש דרך אכילה אלא האוכל שלישי של קדש גמור והוא הקרוי בסוגיא זו קדש מקודש:

בפרש"י בד"ה מפני שטהרתה כו' דדוקא קאמר ולאו רבותא דאי טעמא יהיב כו' עכ"ל דלעולא לפירוש קמא שפי' רש"י דטעמא יהיב למלתיה ניחא דאיכא למימר רבותא ממילא משתמע כל שכן דאיכא שלישי שנעשה עט"ק אבל לרבה בב"ח אי לאו דוקא קאמר ולא טעמא יהיב למילתיה משום רבותא גרידא דכל שכן דאיכא שלישי בנעשה עט"ק לא שייך למנקט בחולין שנעשו עט"ת משום שלא נטעה לומר דהאי שלישי שני לא איירי בנעשה עט"ת משום דלית ביה שלישי אלא בנעשה עט"ק השתא נמי דנקט עט"ת אכתי נטעה ונימא דשלישי שני הוה נמי בנעשה עט"ק ולא נקט עט"ת אלא משום רבותא לומר דאית ביה שלישי אלא על כרחך דנקט עט"ת דדוקא קאמר כדאמר רבה בב"ח או דטעמא יהיב למלתיה ורבותא ממילא משמע דאיכא שלישי בנעשה עט"ק כדעולא לפירוש רש"י בפירוש קמא או כפירוש שני שפי' רש"י לעולא דלהך מלתא גופה דנחית הכא דהוה שלישי שני הוה נמי בעט"ק ולרבותא נקט עט"ת דאפילו בעט"ת מצינן שלישי שני דהא אית ביה שלישי ודו"ק:

תוס' בד"ה משקין כו' דלמה יש לו להיות ראשון כו' עכ"ל דאע"ג דמצינו שהשני עושה שני לא הוה עבדינן האוכל שני שני אי לאו טעמא דזמנין אכל אוכלין טמאים ושקיל משקין דתרומה כדאמר בפרק קמא דשבת ואם כן הכא למה יש לו להיות ראשון כיון דליכא האי טעמא וק"ל:

בד"ה ד"ה אף אני כו' אלא באוכל של תרומה וכו' ומדקאמר רבה בר בר חנא דאותביה ר"א לרבי יהושע וכו' ש"מ הא דקתני במלתיה דר"י וכו'. ר"ל דאם היה פירושו שלא בא כ"א ליתן טעם לדבריו שאמר שאוכל שלישי שני ולומר שזה יתכן בחולין שנעשו על טהרת תרומה ומפני שטהרות של תרומה טמאה היא אצל קודש דא"כ כיון שכבר מפורש טעמו של ר"י בדבריו דלעיל מאי מותיב ליה ר"א שלישי שני למה וא"ל שמה שאמר ר"י במלתיה בחולין שנעשו על ט"ת הוי פירושו לא מיבעיא חולין שנעשו על טהרת קדש אלא אפי' על טהרת תרומה כמו שפירש עולא דהשתא שפיר מותיב ליה ר"א שלישי שני למה דא"כ לא יתיישב מה שהשיב לו ר"י אף אני לא אמרתי וכו' דמשמע שר"ל אף אני כשאני אמרתי לעיל רמזתי בדברי שאין דברי אמוראים אלא דוקא בחולין שנעשו על טהרת תרומה ואי הוי דלא מיבעיא קאמר אינו מרומז בלל בדבריו דדוקא בחולין שנעשו על טהרת תרומה קאמר דהא אדרבה דלא מיבעיא קאמר אלא ודאי דרבה בב"ח ס"ל דהא דקתני במלתיה דר"י בחולין שנעשו על טהרת תרומה הוי פירושו באיזה חולין תמצא שלישי בחולין שנעשו על טהרת תרומה דוקא ולכך מותיב ליה שפיר ר"א והוא השיב לו אף אני לא אמרתי וכו' שהרי אמרתי שאין דברי אמורים אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה דוקא ודו"ק נ"ל:

בתוס' ד"ה מאן חבריא וכו' והגמרא הוא דמסיים ודלא כרבי יהושע. ר"ל וזו היא סברת רבה בב"ח ולכך קאמר עולא בתר הכי חבריא אמרין וכו' ר"ל דאינהו מפרשים דברי רבי אלעזר ארבי יהושע דשני לעיל דמתניתין איירי בחולין שנעשו על טהרת הקדש דר"ל דלא כרבי יהושע ואנא אמינא דאין כוונת ר"א כן אלא שכוונתו דמתניתין אתיא אף כר"י:

ד"ה ואוכל עד דאכיל חצי פרס וכו'. עיין בפ"ק דשבת דף י"ד בתוס' ד"ה זימנין דאכל אוכלין טמאים וכו' ושם מבואר בתוספות דשני גזירות גזרו מתחלה גזרו על אכילת פרס של אוכלי טמאים שתפסול הגויה ואח"כ גזרו בי"ח דבר שאפי' באוכל כביצה אוכלין טמאים יפסול התרומה וקדשים עיין שם:

גמ' בחולין שנעשו על טהרת תרומה חולין שנעשו על טהרת תרומה אין על טהרת הקדש כצ"ל:

שם ואנו היאך לא נעשה אוכל כאוכל. נ"ב אוכל דמיירי באדם שאוכל נקרא טעם משך קריאתו בכף כגון האוכל בבית והאוכל שהוא מאכל נקרא משך קריאתו באלף כגון אוכל בכסף תשבירני וכמו ויתן אוכל בערים גליון:

רש"י בד"ה היאך לא נעשה אוכל באוכל כמאכל. דהאוכל כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר עולא. כדאמר ר"א או כדאמרן. צ"ל:

בסה"ע ובין בנעשים על טהרת הקדש טומאה היא אצל הקדש. ק"ל דבספ"ב דחגיגה (יח ב) תנן יוחנן ב"ג הי' אוכל על טהרת הקדש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת (והוא לראי' להא דאמר שם לעיל מינה בגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת) וגם משמע דדוקא לחטאת אבל לקדש לא:

תד"ה מצינו. ועוד דהא דספר כו' אלא משום חומרא. לכאורה תימה דהא בפ"ג דידים מ"ב מביא ר' יהושע עצמו ראיה להא דס"ל דשני פוסל אה"י להיות שניות (וחכמים פליגי עלי' ואמרו דאין שני עושה שני) מכתבי הקדש דהם שניים ומטמאין אה"י. ולפמש"כ הר"ש שם מיושבים דבריהם ועמש"כ שם:

רש"י ד"ה מפני וכו׳ והאי מהדרי לא שמיע לי׳ כצ״ל:

אף אני לא אמרתי וכו' הנה לפי זה גם בשלישי שנעשה עט"ק משכחת לה דהרי הך שלישי בשני נגע והא תינח אם השני היה ג"כ נעשה עט"ק אבל אם השני היה חולין גרידא או אף שנעשו עט"ק מ"מ כיון ששמירתן טומאה היא אצל הקודש חיישינן בשני זה שמא ראשון הוא וא"כ כיון ששלישי זה שנעשה עט"ק נגע לפנינו בשני הזה מה בכך ששמירתו שמירה טובה היא ולא חיישינן בשלישי הזה שנגע גם בטומאה אחרת מ"מ השני הזה שנגע בו עתה חיישינן שמא ראשון הוא וממילא השלישי הזה שני הוא וא"כ למה אמר ר' יהושע מלתא דידים דוקא בעט"ת. אמנם לרבה בב"ח אין זה קושיא דלדידיה ליכא חולין שנעשה עט"ק כלל ודיניה כחולין גרידא ור' יהושע דקאמר אף אני לא אמרתי כוונתו הלא בלא"ה מלתא דידי לא שייך רק בעט"ת וא"כ ממילא שמירתו טומאה היא אצל הקודש אבל לעולא דטעמא יהיב למלתיה שדוקא בחולין שנעשו עט"ת אמרינן שני לקודש הדרא קושיא לדוכתא דמשכחת לה גם בנעשו עט"ק. ונראה לענ"ד סברא אחת והוא דלא מחמרינן תרי חומרי דהרי זה עצמו שאוכל אוכל שני יהיה שני הוא חומרא לר' יהושע דהרי איהו ס"ל מאכל חמור מן האוכל וכדאקשה ליה ר"א באמת שני שני למה ואף דאהדר ליה מצינו שני וכו' מ"מ הוא חומרא ושנצרף עוד לזה לחוש ששמירתה טומאה היא הא לא אמרינן ובחולין שנעשו עט"ת שגופו שני לקודש הוא משום דחיישינן בשלישי הזה שמא ראשון הוא וא"כ עושה האוכלו שני מן הדין. אבל בנעשו עט"ק כיון ששמירתו מעולה אף דחיישינן בשני שנגע זה בו שלא היתה שמירתו שמירה מ"מ יותר מראשון לא היה יכול להיות שהרי שני זה ודאי לא היה כלי שכלי לעולם אינו שני וא"כ על כרחך אוכל היה ואין אוכל נעשה אב הטומאה לעולם ועל כרחך יותר מראשון לא היה וא"כ אף אם תחוש כן א"כ שלישי זה שני הוא ולומר עוד חומרא ששני עשה שני זה לא אמרינן ובזה תבין עומק כוונת רש"י שכאן בחולין פירש רש"י דחיישינן בשלישי דידיה שמא שני הוא ושני עושה שני ונקט תרי חומרי ואעפ"כ לא קשה א"כ גם בנעשה עט"ק משכחת שיהיה שני בקודש משום דלרבה בב"ת קיימינן ולדידיה לא משכחת שלישי בנעשה עט"ק כלל ודינייהו כחולין גרידא אבל במסכת שבת (דף יד ע"א) בד"ה שלישי וכו' פירש רש"י דחיישינן בשלישי דידיה שמא ראשון הוא משום דרצה לפרש גם אליבא דעולא ודו"ק ומהרש"א שם במס' שבת הרגיש במה ששינה רש"י בפירושיו ועיין שם:

בחולין שנעשו על טהרת תרומה. כלומר האי אוכל ראשון ושני ושלישי דקתני בחולין מיירי במסכת טהרות (פ''ב מ''ב) ובאיזו אוכל חולין אתה מוצא שלישי הא שני לא עביד שלישי בחולין אתה מוצאו בחולין שנעשו על טהרת תרומה: על טהרת תרומה אין על טהרת הקדש לא. דבטלה דעתו ואין שם טהרת הקדש נתפסת עליהם אבל בטהרת תרומה נתפסין אלמא מתניתין דלא כרבי יהושע אבל כר''א אתיא דהא סתם קאמר שלישי שלישי אפילו בחולין שנעשו על טהרת הקדש: דקתני בשר. מתניתין בבשר חולין קאי ובשלמא פירות חולין אדם מתפיסן בטהרת תרומה כדי שיהא רגיל להתנהג בטהרת תרומה שאם תתחלף לו תרומה בחולין ויאכל תרומה בחזקת חולין יהא אוכלה בטהרה אבל בשר ליתא בתרומה ואין כהן מתפיס לבשר חולין טהרת תרומה משום דלא מיחלפא ליה תרומה בבשר חולין שיבא לאוכלה כדרך החולין: בשר בבשר מיחלף. לפיכך דרך אוכלי קדש לאכול בשר חולין אפי' של חיה בטהרת הקדש שאם תתחלף לו בשר הקדש בה שיהא אוכלה בטהרה: בשר בפירי לא מיחלף. תרומה אינה אלא בפירות ואינו נחלף בבשר לפיכך אין דרך הכהנים להתפיס לבשר חולין שלהן טהרת תרומה: אמר עולא חבריא אמרין. כדאמר במתני' דקתני שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש קמיירי ודלא כרבי יהושע ואנא אמינא דרבי יהושע נמי ס''ל הכי דחולין שנעשו על טהרת הקדש אית בהו שלישי והאי דקאמר רבי יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה רבותא אשמועינן דאפ''ה אית בהו שלישי וכ''ש חולין שנעשו על טהרת הקדש: מאן חבריא. דסבירא להו דדוקא נקט רבי יהושע חולין שנעשו על טהרת תרומה: מה אהדרי רבי אליעזר ורבי יהושע להדדי. מה השיבו זה לזה איש על דברי חברו: מצינו שהאוכל חמור מן האוכל. האדם האוכל המאכל חמור מן המאכל: היאך לא נעשה אוכל כמאכל. דהאוכל אוכל ראשון לא יהא ראשון: דחידוש הוא. שאין לו טומאה בגלוי וכשהיא בבית הסתרים היא מטמאה האדם עד שהוא מטמא בגדיו וכל שאר טומאות מטמאות בגלוי ואין מטמאות בבית הסתרים הלכך גזרת הכתוב היא ואין למדין הימנה ור''א סבר למדין: אלא מצינו שהמאכל חמור מן האוכלו. דאילו המאכל קיבל טומאה בכביצה אוכלין טמאין שנגעו בו: ואדם האוכל. אוכלין טמאין אינו טמא אא''כ אכל חצי פרס כדתנן בעירובין (דף פב:) וחצי חציה לפסול את הגוייה והן ב ביצים: טומאה משיעורין לא גמרינן. דשיעורין מילתא באנפי נפשיה היא ולאו משום חומרא וקולא אלא אוכל דמטמא בכביצה כך שיער בו הכתוב מכל האוכל אשר יאכל ואמרינן בפ''ח דיומא (דף פ:) אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ופסול גוייה בכחצי פרס הכי תקון רבנן: ועוד לדבריך. שאתה למד טומאה משיעורין לעשות מאכל חמור מן האוכל מה שאתה אומר האוכל אוכל ראשון נעשה שני יפה אתה אומר אלא שני שני למה: אמר לו מצינו. שאוכל שני עושה את חברו שני: ע''י משקין. אם נגע אוכל שני באוכל שהמשקה טופח עליו נעשו משקין תחלה כדקתני ואזיל כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וחזר המשקה ועשה האוכל שני וכיון דאשכחן ע''י משקה דשני עושה שני בשום דוכתא מחמרינן גבי אדם האוכלו למהוי כותיה דאכילה חמירא ממגע: וא''ל. ר''א אי ממשקה ילפינן תחלה נמי בעית למיעבדיה להאי אדם כי היכי דמשקה נעשה ראשון ורבי יהושע לא יליף מן המשקה דהתם חומרי דמשקין הוא שעלולין לקבל טומאה אבל מן האוכל יליף: חוץ מן הטבול יום. דאיקלשא טומאה מיניה ואע''ג דפסיל תרומה לא עביד משקה ראשון: אף אני לא אמרתי. האוכל אוכל שלישי נעשה שני: אלא. באוכל של תרומה כלומר בחולין שנעשו על טהרת תרומה וכדאמר רבי יהושע בהדיא לעיל וכיון דעל טהרת תרומה נעשו עבדי לאוכלן שני: מפני שטהרתה של תרומה טומאה היא אצל הקדש. כדאמרינן בחומר בקדש (חגיגה דף יח:) בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש אלמא אין שמירת תרומה חשיבא שמירה אצל הקדש דהא מדרסות לגבי תרומה מטמאין ואפילו בחולין דהא טומאה דאורייתא היא והאוכל תרומה נשמר הוא מן המדרס ואפ''ה לגבי קדש לא חשיבא שמירה וחיישינן שמא ישבה עליהן אשתו נדה ה''נ שלישי דתרומה לגבי קדש מספקינן ליה בשני הלכך האוכל שני לקדש שמצינו שני עושה שני ע''י משקין מדקאמר רבה בר בר חנה דאותביה ר''א לרבי יהושע שלישי שני למה ואמר אף אני לא אמרתי כו' ש''מ דהא דקתני במילתיה דרבי יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה ה''ק באלו חולין יש שלישי בנעשו על טהרת תרומה ועלה קאמר אף אני לא אמרתי דדוקא קאמר ולא רבותא דאי טעמא יהיב למילתיה ואמר באיזו חולין הוא נעשה שני לקדש בחולין שנעשו על טהרת תרומה ומשום דטהרתה טומאה היא אצל הקדש ולעולם שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש איכא מאי קא מותיב ליה ר''א שלישי שני למה הא אשמועינן רבי יהושע טעמיה ועולא דאמר לעיל דרבי יהושע בחולין שנעשו על טהרת הקדש נמי אית ליה שלישי סבר דהא דקתני במילתיה דרבי יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה טעמא הוא דיהיב למילתיה דבחולין דטהרת תרומה הוא דאמרינן נעשה גופו שני לקדש משום דטהרתה טומאה היא אצל הקדש אבל לא בחולין דטהרת הקדש ולעולם אשמועינן דיש שלישי בנעשין על טהרת תרומה וכ''ש בנעשין על טהרת הקדש והאי מהדרי ליה לא שמיע ליה דאינו לא במשנה ולא בברייתא מה שהשיבו זה לזה אלא רבה בר בר חנה שמיע ליה מרביה א''נ ס''ל לעולא דהאי אף אני לא אמרתי לא היו דברים מעולם דלרבי יהושע בתרוייהו קאמר דנעשה גופו שני לקדש וטעמא משום דטהרת שניהם בין נעשין על טהרת תרומה ובין בנעשין על טהרת הקדש טומאה היא אצל הקדש והאי דקתני לעיל בחולין שנעשו על טהרת תרומה רבותא אשמועינן דאפילו בהני איכא שלישי:

מאן חבריא רבה בר בר חנה. לא ר''ל רבי אלעזר דלעיל דלא הוה קרי ליה חבריא דרבו הוה כדאמר בפ''ק דב''ק (דף יא:) וביש נוחלין (ב''ב דף קכח.) דאמר עולא אמר רבי אלעזר הלכה גובין מן העבדים אבל קשיא אמאי לא קאמר עולא רבותי אומרים ונראה דרבי אלעזר לא קאמר לעיל יותר אלא הכא בחולין שנעשו על טהרת קדש עסקינן והש''ס הוא דמסיים ודלא כרבי יהושע: ואוכל עד דאכיל חצי פרס. אע''ג דמפרש ר''ת דבי''ח דבר גזרו על אדם האוכל כביצה שיהא טמא מ''מ מייתי ראיה מפסול גוייה שהיה מתחלה בחצי פרס: טומאה משיעורין לא גמרינן. תימה הרי מצינו נבלת בהמה דמטמאה ואוכלה טהור אלמא מאכל חמור מן האוכל: שני שני למה. דאע''ג דאיכא למיגזר דבהדי דאכיל אוכלין טמאין שדי לפיו משקין דמעשר מ''מ אי לאו דאשכחן בעלמא שני דעביד שני לית לן למיגזר דלא להוו מילי דרבנן חוכא ואיטלולא: מצינו שני עושה שני ע''י משקין. וא''ת ואמאי לא קאמר ע''י ספר דאמרינן בפ''ק דשבת (דף יד.) דהוי מי''ח דבר וידים הבאות מחמת ספר נמי פוסלות תרומה כדאמר התם וי''ל דלא בעי לאתויי אלא ממאכל דעביד מאכל אחר שני דומיא דמאכל דעביד אדם שני ועוד דהא דספר עביד ידים שניות וגם פוסלות את התרומה לאו משום טומאה אלא משום חומרא: משקין תחלה נמי הוו כדתנן וכו'. לא בא להקשות שכמוהו יעשה האדם ראשון דלמה יש לו להיות ראשון אלא רצה לומר דהא דעביד שני היינו דווקא ע''י משקין שהן תחלה ול''ג מה שכתוב בספרים אמר ליה רבי יהושע שאני משקין דעלולים לקבל טומאה דמ''מ לא תירץ כלום: אף אני לא אמרתי כו'. י''מ כי מהכא דייק דחבריא

דף לד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד