חולין לג ע"א

דף לג - א

מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה [את היד שיצאה] מידי נבלה, או לא.

וצדדי הספק הם: כיון שאין שחיטת שני הסימנים שוה לגבי היד שיצאה, שהרי בשחיטת הסימן הראשון, כאשר היד היתה בפנים, נשחט הסימן כדי להתיר את העובר וכדי לטהרו מידי נבילה, ואילו בשחיטת הסימן השני, כיון שהוציא העובר את ידו, לא הועילה שחיטת הסימן השני כלפי היד הזאת אלא לטהרה מידי נבילה ולא להתירה באכילה, ולכן אינם מצטרפים לשום ענין, או כיון ששחיטת שני הסימנים באה גם לטהר מידי נבילה, הרי לגבי טהרת האבר מצרפת השחיטה של שני הסימנים?

ובפרק בהמה המקשה פושט רבא את הספק, שמסתבר, כמו שהסימן הראשון מצטרף לסימן השני להתיר את כל הבהמה באכילה, כך הם מצטרפים לטהר את האבר שיצא מידי נבלה. וכן יש לפשוט את בעית רבי זירא. ^[219]

והדרינן לשמעתין ואמרינן: עד כאן לא איבעי לן, אלא לטהרה מידי נבלה. אבל באכילה, בודאי שהיא אסורה לדעת רבי זירא, מפני שנטרפה בין שני הסימנים. ומוכח שחזר בו רבי זירא מסברתו שאין טרפה לחצי חיות.

אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא: דלמא, לעולם לא הדר ביה רבי זירא מסברתו שאין טרפה לחצי חיות, ולשיטתו אין מקום לבעיה שהרי הבהמה כשרה אף לאכילה.

ורבי זירא, לדבריו דרבא, הסובר שיש טרפה לחצי חיות, קאמר את הבעיה. וליה, לא סבירא ליה. ^[220]

ועתה, מביאה הגמרא אמורא שהבין את דינו של ריש לקיש כרבא, ולמד מדברי ריש לקיש הלכה באיסור אבר מן החי.

איסור אבר מן החי ניתר על ידי שחיטת שני סימנים של הבהמה, אף כשהיא מפרכסת.

אך כל זמן שלא יצאה נפשה של הבהמה, אסור לאכול ממנה משום איסור "לא תאכלו על הדם", [ויקרא יט כו], ואין לוקים על לאו זה ^[221].

אחר יציאת נפש הבהמה מותר לאכול אף מאברים שפרשו ממנה אחרי השחיטה. ובזה שונה איסור "לא תאכלו על הדם" מאיסור אבר מן החי, שאיסור אבר מן החי שחל - לא נפקע על ידי מיתת הבהמה.

אמר רב אחא בר יעקב: שמע מינה מדרבי שמעון בן לקיש: מזמנין ישראל על אכילת בני מעיים של כל בהמה שנשחטה, כי מותרים הם. ואין מזמנין עובדי כוכבים על אכילת בני מעיים של הבהמה, כי לו הם אסורים באיסור אבר מן החי, והמאכילו עובר משום "לפני עור".

ודנה הגמרא: מאי טעמא יש כאן איסור אבר מן החי, והלוא הבהמה נשחטה?

כיון שעל ידי השחיטה נחשבים הריאה ^[222] והבני מעיים כמנותקים מהבהמה, הרי הם נאסרים משום אבר מן החי, אלא שלישראל, דבשחיטה תליא מילתא [שבשחיטה תלויה היתרה של הבהמה] מידי איסור נבלה, גילתה התורה שהשחיטה חשובה אצלם כמיתה, וכיון דאיכא שחיטה מעלייתא, אישתרי להו [כיון שיש שחיטה טובה הותר להם] אף איסור אבר מן החי.

אבל עובדי כוכבים שלא ניתן להם איסור נבלה ודיני שחיטה, דבנחירה סגי להו או בכל דרך המתה אחרת ^[223] ובמיתה במציאות תליא מילתא להתיר להם איסור אבר מן החי, הני בני מעיים שפרשו לפני המיתה כאבר מן החי דמו להם, וכל אבר שפירש לפני מיתת החי נאסר אף אחרי מיתתו.

אמר רב פפא: הוה יתיבנא קמיה דרב אחא בר יעקב, ובעי דאימא ליה [הייתי לומד מרב אחא בר יעקב כשאמר דבר זה, ורציתי לומר לו]: מי איכא מידי דלישראל שרי, ולעובד כוכבים אסור?! [האם יתכן שיש דבר שמותר לישראל ולעובד כוכבים הוא אסור]? והרי יש ללמוד מההיתר לישראל שאף לעכו"ם אין איסור! ^[224]

ולא אמרי ליה, לא תמהתי לפניו תמיהה זו, משום דאמינא: הא טעמא קאמר, ואין כאן תוספת איסור לעכו"ם שלא נאסר לישראל, אלא שהגדרת המיתה שונה לגבי ישראל ^[225].

תניא דלא כרב אחא בר יעקב: הרוצה לאכול חתיכה שנחתכה מבהמה קודם שתצא נפשה מפני שזה דבר בריא, חותך כזית בשר מבית השחיטה, שמשם הוא יכול לחתוך בלי שיצטרך להפשיט את העור, ומולחו יפה יפה ומדיחו ^[226] יפה יפה יותר מבשר אחר ^[227], וממתין לה עד שתצא נפשה כדי שלא יעבור באיסור "לא תאכלו על הדם" ^[228] ואוכלו, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו, ואין אומרים שלעכו"ם לא התירה השחיטה כסברת רב אחא בר יעקב ^[229], אלא כיון שישראל מותר בו אף עכו"ם מותר ^[230].

מסייע ליה ברייתא זו לרב אידי בר אבין החולק על רב אחא בר יעקב.

דאמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן: הרוצה שיבריא, חותך כזית בשר מבית שחיטתה של בהמה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו.

מתניתין:

השוחט בהמה חיה ועוף, ולא יצא מהן דם - כשרים, ואין אומרים שמא מתים היו בזמן השחיטה. ^[231] וגם אין אומרים שמצות כסוי הדם החסרה בחיה ובעוף מעכבת את השחיטה. ^[232]

והנוגע בהם אין צריך נטילת ידים, ^[233] אלא נאכלין בידים מסואבות, כי הם לא מקבלים טומאת אוכלים, לפי שלא הוכשרו לקבלת טומאה בדם. ^[234]

רבי שמעון אומר: אף שלא הוכשרו באחד משבעה משקים לקבלת טומאה, הם הוכשרו בשחיטה לקבל טומאה. שהיות והועילה להם השחיטה להתירם באכילה, הרי היא גם מועילה לעשות אותם לאוכל לענין קבלת טומאה. ^[235]

גמרא:

שנינו במשנתנו: ונאכלין בידים מסואבות.

ודייקינן: טעמא דלא יצא מהן דם, הא יצא מהן דם והוכשרו בכך לקבל טומאה, אין נאכלים בידים מסואבות, כי הידים יטמאו אותם.

ומקשינן: אמאי [מדוע] יטמאו הידים את הבשר? הרי סתם ידים, שניות לטומאה הן. ^[236] ואין שני עושה שלישי בחולין, אלא רק בתרומה וקדשים יש שלישי לטומאה!

ומבארת הגמרא: וממאי דבחולין עסקינן, אולי באמת מדובר כאן בבשר קדשים שמקבל טומאה מידים?

ומביאה הגמרא ארבע ראיות שמדובר במשנה בחולין ולא בקדשים.

א. דקתני במשנה חיה, דאילו היתה המשנה מדברת בקדשים, לא היתה מזכירה חיה, שכן חיה בקדשים מי איכא, והלוא אין קרבנות אלא מבהמה ועוף?!

ב. ותו, אי בקדשים המשנה מדברת, כי לא יצא מהן דם, כיצד תהיה כשרה בהמה זו לאכילה? והלוא הוא עצמו, של קרבן, לדם הוא צריך, לזריקה על גבי המזבח. וזה מה שמתיר את הבשר של הקרבן לאכילה! ^[237]

ג. ותו, אי בקדשים המשנה עוסקת, הרי אפילו כי יצא מהן דם, מי מכשיר דם קדשים את בשר הקרבן לקבלת טומאה?

והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לדם קדשים שנפל על רעים שאינו מכשיר את הזרעים לקבל טומאה? שנאמר בדם, "על הארץ תשפכנו כמים" [דברים יב טז], מלמד הכתוב כי רק דם שהוא חולין, שנשפך כמים, ואינו צריך להתקבל בכלי, הרי הוא כמים והוא מכשיר לקבל טומאה. אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים, אלא מתקבל בכלי ונזרק על המזבח, אינו מכשיר.

ד. ותו, אי בקדשים המשנה מדברת, כי לא יצא מהן דם, מדוע לא מיתכשרי מפני שלא ניתן עליהם משקה?

ליתכשרי בלי משקה, ב"חיבת הקדש", דקיימא לן שאפילו עצים ולבונה של הקדש מקבלים טומאה, כי חיבת הקדש מכשרתן ומחשיבתם כאוכל. וכמו כן יהיה אוכל של קדשים מוכשר ללא מים, מדין חיבת הקדש. ^[238]

ומאחר שהוכח שמשנתנו לא מדובר בה בקדשים, קשה, הרי אין הידים, שהן רק שניות לטומאה, מטמאות חולין! ^[239]

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הכא, בחולין שלקחן בכסף מעשר שני בירושלים, עסקינן, והם נתפסים בקדושת מעשר שני, ודין המעשר כתרומה, ויש בו שלישי. ^[240] והמשנה הולכת דלא כרבי מאיר, שלדעתו המעשר שוה לחולין בקבלת הטומאה, והתיר לאכול מעשר שני בידים מסואבות.

ומביאה הנמרא את הפלוגתא דרבי מאיר ורבנן:

א"ל רב אחא בר רב לרבינא דילמא לעולם לא הדר ביה^א)לשון זה אין לו הבנה כלל ונראה דצ"ל כלומר לא אמר דיש טרפות לחצי חיות דודאי ס"ל דמותר והא דשאלו שאלה זו לדבריו דר' זירא אמר. כלומר לא אמר דמותר כלומר והא אמר טענה זו דבעי למיהדר:

אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מדר' שמעון בן לקיש מזמנין כו'. כלומר לריש לקיש דסבירא ליה שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה דאמרינן כמו דמנחא בדיקולא דמיא הכא נמי כיון ששחט הסימנין אמרינן בני מעין שתולין (בקנה אמרינן) [בושט] כמה דמנחא בדיקולא דמיא:

אין מזמנין עובד כוכבים עליהן^ב)נראה דצ"ל דהוי כמו שנתלשו מחיים דעדיין לא גמר בהו מיתה וכו'. מחיים דלא גמר בהו מיתה וכאבר מן החי דמי ולהן אסור אבר מן החי אבל לישראל דבשחיטה תליא מילתא לית לן בה:

תניא דלא כרב אחא בר יעקב. כלומר דחזינן דמזמנין עובד כוכבים אפי' (מחיים) [אבני מעיים]:

הרוצה שיבריא. כלומר לשון בריא דאוכל מבית טביחתה קודם שתצא נפשה שטוב לאכול לכל אדם:

אין נאכלין בידים מסואבות. זה שלא נטל ידיו:

ידים שניות הן ואין שני כו'. כלומר מאי קרינן ידים שניות שהגוף טהור וידים חשובות טמאות אי נגע בשרץ כל הגוף טמא אלא איזהו שגופו טהור וידיו טמאות שנגע באוכלין טמאין שהאוכל ראשון וידיו שניות ואין שני עושה שלישי בחולין:

הכא בחולין שלקחן בכסף מעשר כו' אי מה חולין אמרינן הא יצא מהם דם דאין נאכלין בידים מסואבות בחולין שלקחן בכסף ודלא כר' מאיר כו' דהא קא חזינן כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כגון שצריך ליטול ידיו קודם שיאכל אם לא נטל ידיו:

ליתכשרו בחיבת הקדש. איכא למידק והא אין טומאת ידים במקדש כדאמרינן (בזבחים) [בפסחים דף י"ט] זכינו שאין טומאת ידים במקדש וכי מתכשרי מאי הוי איכא למי' ה"מ בעבודות שאינן כשרות אלא בכהנים אבל באכילת בעלים יש טומאה לידים במקדש שאין בעלי' זריזין לשמור ידיהם. א"נ הכי ק"ל מאי שנא כי לא יצא מהם דם משום דלא מתכשרי בדם שחיטה יתכשרו בחיבת הקדש.

הכי גרסינן: מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני או לא. ולא גרסינן בבעיא דר' זירא לטהרה מידי נבלה, דאם כן למה לי דאמרינן ואמרינן לאו היינו דבעי אילפא. דמדרבי זירא גופיה שמעינה לה דמדבעי לטהרה מידי נבלה דלאכילה פשיטא ליה, ומיהו אכתי לא ניחא לי למאי איצטריכינן הכא להא,ואמרינן דבלא[ו] הכי הוה מצי למידק דהדר ביה רבי זירא, דאילו הכא קאמר דכיון ששחט בה סימן אחד כאילו שחטה לגמ[רי] דאין טרפות לחצי חיות ואפילו לאכילה שריה. אם כן בין דקא בעי התם לאכילה בין דקא בעי לטהרה מידי נבלה שמעינן מיהא דהכא דהדר ביה מההיא וצריך לי עיון.

אמינא הא טעמא קאמר. כלומר וכיון דטעמא קאמר לא שייך למימר מי איכא מידי דאמרי (הזעצער: אולי צריך להיות דאמרינן) בסנהדרין (נט, א) ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור, ופריך, והרי יפת תואר לישראל שרי ולנכרי אסור, ומשני התם משום דלאו בני כבוש נינהו. ופריך טוב' ובכולהו יהיב טעמא, אלמא בדאיכא טעמא ליכא לאקשויי.

ומלחו יפה יפה. כלומר אפילו לצלי. דאי לקדרה מאי ימתין עד שתצא נפשה, דמסתמא ודאי בכדי שיעור מליחה תצא נפשה, אלא לצלי קאמר, ואף על גב דקיימא לן דלצלי לא בעי מליחה בעלמא וכדכתבינן בפירקין קמא (טו, א) בשמעתא דהשוחט לחולה בשבת, הכא שאני דכיון דמבית שחיטתה קא חתוך ועד שלא תצא נפשה הדם מתמצה דרך שם ונעקר ממקומו ובא [ל]כאן, ולפיכך לא מקרי דם האיברים שלא פירש אלא כדם האיברים שפירש.

תניא דלא כרב אחא בר יעקב הרוצה לאכול מבהמה וכו' ואחד נכרי ואחד ישראל מתרין בו. וכן הלכה. ותמהני על הר"מ במז"ל שפסק בספר שופטים (הל' מלכים פ"ט הי"ג) דלישראל שרי ולנכרי אסור ואפילו בששחטה ישראל, ובברית' לא משמע הכין, ואיתא לקמן (חולין קכא, ב).

השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים. להכי נקט חיה ועוף לאשמועינן דלא בקדשים מיירי אלא בחולין, וכדדייקינן מינה בגמרא דחיה בקדשים [מי איכא] לאשמועינן נמי דאף על גב דבני כסוי נינהו לא מיפסלא כי לא יצא מהם דם.

לפי שלא הוכשרו בדם. דקדק מכאן רבי יצחק ברבי אברהם ז"ל דאין צריך להדיח הבשר אלא מולח ומבשל, דאם לא כן היאך נאכלין בידים מסואבות והא הוכשרו במים שהודחו בהן, ולא הבנתי דבריו ולאחר בישול היאך נאכלין בידים מסואבות אחר שהוכשרו במים שבקדרה. ובתוס' דחו דבריו דאיכא לאוקמי מתניתין באוכל בצלי, דאז אין צריך לא הדחה ולא מליחה. וגם זה אינו מחוור בעיני.
ומסתברא שאין מכאן ראיה לא לזה ולא לזה, דדילמא בשהודחו במים שלא מדעת, ומתניתין לאשמועינן הוא דאתא דהיכא דלא יצא מהם דם לא הוכשרו, הא יצא מהם דם הוכשרו בדם דמינח ניחא ליה בהוצאת דם ונכשרין בדם, ולאשמועינן דידים תחלות או לאשמועינן דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בגמרא.

בהמה שנשחטה כדינה ועדיין היא מפרכסת חותכין ממנה אף בעוד שהיא מפרכסת מבית שחיטתה שאינה צריכה הפשט ומולחו יפה יפה משאר בשר מפני שלא יצא הדם כלו ומדיחו וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלה שאסור לאכול מבהמה עד שתצא נפשה מדברי סופרים כמו שהתבאר בסנהדרין מלא תאכלו על הדם ולא הוזכרה בזו הדחה מתחלה שמאחר שהבשר לח מעצמו מפני דם השחיטה אינו צריך הדחה מתחילה ויש מפרשים שזה שאמר ומולחו יפה הדחה ראשונה נכללה בו וזה שביארנו שמותר באכילה יש אומרים בבשר חי ואע"פ ששאר בשר חי אינו טעון מליחה מפני שדם האיברים כל שלא פירש מותר בזו צריך וצריך מפני שהדם מבצבץ ויוצא ויש מפרשים אותה במבושלת והכל אמת ונוהגים היו בכך לפעמים מפני שהיו אומרים באותם הזמנים שהבשר הנחתך מן הבהמה קודם שתצא נפשה מחזק ביותר אע"פ שאינה נאכלת עד שתצא אבל בני נח אסורין בה אף לאחר יציאת נפש הואיל ואין להם דין שחיטה לא יצאה לה מכלל אבר מן החי עד שתמות לגמרי וכן כתבו גדולי המחברים וזהו שדקדק רב אחא שאין מזמנין גוי על בני מעין שמאחר שבשחיטת הסימנין אנו רואין אותם כמונחים בסל הרי הם כפרשו ממנה קודם יציאת נפש וכל שכן שהם אסורים בחותך ממנה חתיכה קודם שתצא נפשה ויש מתירין אותה אף לבני נח ומדתניא דלא כותיה דרב אחא שהרי בהדיא שנו בבריתא אחד ישראל ואחד גוי מותרין בו וכדקאמר טעמא דליכא מידי דשרי לישראל ולגוי אסור ומ"מ אף הם מודים בבהמה טמאה שנשחטה אף על ידי ישראל או בבהמה טהורה שנשחטה ביד גוי שלא יצאה מכלל אבר מן החי לא אמרו כן אלא בטהורה שנשחטה על ידי ישראל וכן אמרוה להדיא בפרק רוטב שלא התירה תורה בשר הפורש מן הבהמה קודם שתצא נפשה אלא בפורש לאחר שחיטה וכן הדין שמאחר שהותרה לנו אינו בדין שתאסר להם אבל שחיטת ישראל בטמאה או של גוי בטהורה אינה שחיטה ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כדעת ראשון כמו שביארנו:

מאחר שביארנו שכל שנשחט הקנה הרי הריאה כמונחת בסל יש אומרים שאפי' בא אחד והוציאה לגמרי קודם שישחט הושט כשרה וזה אינו כלום לא אמרוה אלא לענין נקיבה שאינה נטרפת בכך שאין הנקב ושאר טרפויות ממיתים לשעתם אבל כל שנטלה לגמרי היא היא מתה קודם שחיטה ונבלה היא בלא שום פקפוק:

שחט את הקנה וניקבו בני מעין קודם שישחוט את הושט שאמרנו עליו שפסולה מ"מ סימן שני מצטרף עם סימן ראשון לטהרו מידי נבלה וכן הדין בהוציא עובר את ידו בין סימן לסימן שסימן שני מצטרף עם סימן ראשון לטהר אותו אבר מידי נבלה ודבר זה מתבאר כדינו בפרק בהמה המקשה:

המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי בהודעת מה שאנו צריכים אחר שחיטה בקצת בהמות כגון יציאת דם בבהמת קדשים ושאין אנו צריכים לכך בבהמת חולין ואמר על זה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם ר' שמעון אומר הוכשרו בשחיטה אמר הר"מ פי' ההלכה הזאת מבוארת בנויה על יסודות רבים והם שהאוכלים כלם שהבשר ההוא מכללו אין מטמאים אלא אחר הכשר וההכשר ההוא הוא שיפול אחד מהשבעה משקין שהדם מכללן על אותו הדבר המוכשר ועוד יתבאר זה במכשירין ויש בדברים הטמאים דברים שמטמאין הידים בלבד ואינם מטמאין כל הגוף כגון מי שהכניס ידיו לבית המנוגע או לאויר התנור טמא וזולתם כמו שיתבאר במקומות מזבים וידים וכשהידים מטמאות באיזה צד שיהיה מתשע טמאות ידים אז יהיו שניות לעולם ר"ל במקום שני לטומאה וכשיגיעו אותן הידים טמאות באוכל מוכשר ישוב שלישי כמו שזכרנו כבר קצת מזה בתחלת פסחים ואין משגיחין על שלישי בחולין בשום צד וענין כמו שיתבאר במסכת טהרות ואין זה הענין (בתחלת) [בבהמת] קדשים לפי שכבר ביארנו בסוף עדויות שדם קדשים לא יכשר מוסף על היות הדם הכרחי בקרבנות ולפיכך אין דבריו בכאן אלא בחולין שנעשו על טהרת הקדש ועוד יתבארו כל שרשי אלו הדברים וענפיהם לגמרי כל עקר מהם במקומו מסדר טהרות ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים שאין הקפידא ביציאת הדם אלא בשחיטת הסימנין ודוקא בבהמת חולין אבל בבהמת קדשים כל עצמו לדם הוא צריך שאין הקרבן כשר עד שיזרק הדם ואם אין שם דם אין שם קרבן ונאכלין בידים מסואבות פי' כבר ידעת שחכמים גזרו על הידים להיות שניות עד שיטלם בשעה שנוגע בטהרות ושאין שום אוכל מקבל טומאה עד (שיטלם) שיוכשר ושדם שחיטה מכשיר אם כן שחיטה זו אחר שלא יצא ממנה דם נמצא שלא הוכשר האוכל שהרי אין הכשר בה מחיים שלא נקרא אוכל עד לאחר מיתה והרי בשר זה לא הוכשר ומאחר שכן נאכל הוא בידים מסואבות שהרי אין מקבל טומאה ואם תאמר שקודם אכילה צריך להדיח למליחה שמא אוכלה בצלי ואם תאמר שאף הצלי צריך הדחה מפני הדם שעל פניו שאינו יוצא על ידי האור ההיא בקליפה סגי שהדם אינו מפעפע או שמא לצלי דיו בקנוח יפה להעביר הדם שעל פניו הא אם יצא מהם דם הוכשר ואינו נאכל בידים מסואבות ודבר זה אי אפשר לפרשו בחולין שהרי אף אם יצא מהם דם נאכל הוא בידים מסואבות שאין שני עושה שלישי בחולין וכן אי אפשר לפרשה בקדשים שהרי חיה אינה בכלל קדשים ועוד שבקדשים אין דם שחיטה מכשיר שכך ידוע במשקה בית המטבחים שבעזרה ר"ל דם הקדשים והמים שמשתמשין ממנה שם שאין מקבלין טומאה לא המים ולא הדם ואין מכשירין לקבל טומאה וכן שהקדשים אין צריכין הכשר שחבת הקדש מכשרתן וכל שכן אם היה מן הקדשים שבשרן נאכל לכהנים שאין טומאת ידים במקדש ר"ל לכהנים ומפני שזריזין הם וכן אי אפשר לפרשה בתרומה או בחולין הנעשין על טהרתה שהשני עושה בהם שלישי שהרי אין בשר בתרומה וכן אוכלי חוליהן על טהרת תרומה אין רגילים בכך אלא בדברים הנוהגים בתרומה שלא יטעו בין זו לזו ויבואו לאכול תרומה בטומאה וכן אי אפשר לפרשה בחולין שנעשו על טהרת הקדש שהרי אינם כקדש למנות בהם שלישי ורביעי אלא הרי הם כחולין לענין מדרגות הטומאה ואף השני אין עושה בו שלישי כמו שביארנו בפרק חומר בקדש והרי חולין שנעשו על טהרת תרומה חמורים בזו מחולין שנעשו על טהרת הקדש כמו שיתבאר הטעם בגמרא וכן אי אפשר לפרשה בידים שהם תחלות מדברי סופרים ואף בחולין שהראשון עושה שני בחולין שאין הידים תחלות לעולם בטומאה הנתונה להם בלא טומאת הגוף ומשנתנו מאחר שאמרה בידים מסואבות לא בטומאת הגוף היא עסוקה כלל אלא בסתם ידים או שנטמאו באחד מן הדברים המטמאין את הידים ונמצא שאין למשנה זו פי' על דעת פסק אלא לבהמה שלקחה בכסף מעשר שני ואף בזו יש בה חולקים כמו שיתבאר ומ"מ לדעת האומרים שהשני עושה שלישי למעשר בטומאת סופרים ומדבריהם מ"מ דם שחיטה מכשיר בה ונמצא שכשיצא מהם דם אין נאכלין בידים מסואבות הא לא יצא מהם דם נאכלים בידים מסואבות ובלבד שיזהר בהם ממשקה אחר כגון שיאכלם בצלי בלא מליחה והדחה ר' שמעון אומר הוכשרו בשחיטה בלא יציאת דם הואיל והשחיטה עשאתם אוכל לענין היתר אכילה אף היא חשבתהו להיות אוכל לענין טומאה ואין הלכה כר' שמעון ונמצאת למד ממה שביארנו שהשוחט חולין ולא יצא מהם דם כשרים ובמוקדשים פסולים ושדם שחיטה בבהמת חולין מכשיר ושהוא מכשיר כל הבשר שבאותה בהמה אף הצד שלא נגע בה ושאין דם קדשים מכשיר ושהמוכשר נאכל בחולין אף בידים מסואבות ואפי' נעשו על טהרת הקדש ושמעשר שני או הנקח ממנו אינו נאכל בידים מסואבות וכלם הלכה פסוקה חוץ מזו האחרונה שיש בה חולקין כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן אחר שביארנו שדם קדשים אינו מכשיר ושאין משקה בין המטבחים שבעזרה מכשיר נמצא שאין הכשר בבשר קדשים אא"כ נפלו עליה משקין ממקום אחר במה דברים אמורים מן התורה אבל מדברי סופרים חבת הקדש מכשרתן וקובעתן אוכל גמור ואם נגעה בהם טומאה בין קלה בין חמורה נפסלו כמו שביארנו במסכת חגיגה:

תד"ה מולחו יפה יפה ומדיחו כו' אי נמי מיירי לצלי אע"ג דלצלי לא בעי מליחה כו' עכ"ל לצלי לא בעי מליחה כמו שכתבו בתוספות בפ' קמא והדחה ראשונה ואחרונה לא בעי כדמוכח לקמן בשמעתין בתוספות וה"ה דהוה מצי למיפרך אע"ג דלצלי לא בעי הדחה אחרונה כו' והכא קתני מדיחו יפה בהדחה אחרונה ודו"ק:

בד"ה אחד עובד כוכבים ואחד ישראל כו' אבל בבני נח ד"ה מוזהרין על הטמא כטהורין כו' אלא לר"מ דאמר דאינו נוהג אלא בבהמה טהורה כו' עכ"ל לא ידענא מאי קושיא דהא לרבי מאיר מסיק התם דגרסינן בברייתא טהורה ומשמע דבין ברישא ובין בסיפא גרסי' הכי ואם כן במלתיה דרב נמי לרבי מאיר גרסי' טהורה דהא קאמר התם תניא נ"ה והשתא אימא דקושטא הוא בחיות ועופות הטהורים כיון דלישראל שרי לעובד כוכבים נמי שרי משום מי איכא מידי ולא קאמר התם דד"ה בבן נח דמוזהרין אלא בטמא דלישראל נמי מיהת אסור משום טמא ודו"ק:

בגמ' ואין מזמנין עובד כוכבים על בני מעים וכו' עובד כוכבים דבנחירה סגי להו וכו' הני כאבר מן החי דמו. פירוש כיון דהוו כמאן דמנחי בדיקולא מיד אחר שחיטת הסימנים הוי כאילו הוציאו הבני מעים מן. הבהמה בעודה מפרכסת והוי כמו חותך חתיכת בשר מן הבהמה קודם שתצא נפשה דהוי אבר מן החי לבני נח ויש מקשין א"כ ריאה נמי היאך שריא לישראל דהרי מיד אחר ששחט הקנה הוי לרשב"ל כמנחא בדיקולא קודם ששחט סימן השני והוי כאילו חתך מן הבהמה חתיכת בשר קודם גמר שחיטת סימן הב' דהרי אבר מן החי בלי ספק וי"ל דכיון דמיד אחר שחיטת הקנה כלה חיותה דריאה לא מקרי עוד בשר מן החי וק"ל:

ברש"י ד"ה ומי כו' ופשיט התם אף אם מצטרף סימן שני לסימן ראשון להתיר שאיי העובר באכילה וכו'. ר"ל אם איתא דאמרינן דמטעם שיש שום חילוק בין הסימנים אין מצטרפין א"כ לא יצטרף ג"כ סימן ב' לסימן א' להתיר שאר העובר באכילה אלא ודאי לא חיישינן להא במה שהן חלוקים הלכך לענין לטהר מידי נבילה ג"כ מצטרפין וא"כ לענין ניקבו בני מעים נמי תפשוט דמצטרף וכו' ולפירוש זה יתורץ מה שמקשין והיאך נפשוט מדאילפא בעיא דניקבו בני מעים דשאני התם בההיא דהוציא עובר ידו דהואיל ומצטרף סימן שני לסימן א' להתיר שאר העובר באכילה מצטרפין ג"כ לטהר אותו אבר מידי נבילה דלפי מה שפרשנו אין מקום לקושיא זו וק"ל:

ד"ה מדר"ל כו' ש"מ אין מזמנין עובד כוכבים על בני מעים משום ריאה כו'. צ"ל דלאו דוקא נקט רש"י ריאה דהא לפי' אף על שאר בני מעים אין מזמנין אותו דמיד ששחט הוושט גם שאר בני מעים הוו כמנחי בדיקולא והבהמה עדיין לא מתה והוי כאילו הוציאו הבני מעים מהבהמה בעודה מפרכסת ואפשר דרש"י מלתא דפסיקא נקיט דריאה הוי ודאי כאלו הוציאוה קודם שמתה דשום בהמה אינה מתה בשחיטת הקנה לחוד אבל שאר בני מעים התלוין בוושט לא פסיקא ליה כל כך דלפעמים הבהמה מתה אחר גמר שחיטת שני הסימנים ותו לא הוי אבר מן החי אפי' לגבי עובדי כוכבים [וצ"ע]:

בתוס' ד"ה מולחו יפה וכו' א"נ משום דאיירי בבשר בית השחיטה. ר"ל וסתם בית השחיטה מלוכלך הרבה בדם ואין ראוי לאוכלו כך בלתי הדחה ולכך לא הוצרך להזכיר ההדחה:

בא"ד אי נמי לצלי איירי. ר"ל ולצלי לא בעי הדחה קמייתא אפי' היכי דבעי למליחה כגון הכא דצריך מליחה משום דנחתך קודם שתצא נפשה וי"ל ג"כ כוונת התוספות דלעולם לצלי נמי היכי דרוצה למולחו בעי ג"כ הדחה קמייתא והא דלא אידכר הדחה קמייתא משום דאיירי בחללי בי טבחי וכו' וכמו שתירצו בתירוצים הראשונים ולא באו עתה לחדש בתירוץ זה אלא שלפי תירוצים הראשונים איירי דוקא לקדרה ולא לצלי משום דלצלי לא בעי מליחה ולכך קאמר אי נמי לצלי איירי דיש לאוקמי ג"כ דאיירי לצלי ואע"ג דלצלי לא בעי מליחה שאני הכא וכו' וק"ל ועיין בהגהות שערי דורא שער ג':

ד"ה אחד עובד כוכבים ואחד ישראל וכו' ואע"ג דאמר התם אפילו ששבת בשני וכו'. ר"ל אפי' שבת העובד כוכבים בשני בשבת שלא לשם מצות שבת:

בא"ד ואע"ג דבן נח נהרג על העוברים. פירוש אם המית עובר במעי אשה ועיין שם בסנהדרין דף נ"ז:

ד"ה השוחט בהמה חיה ועוף וכו' וי"ל דכל דם הנשפך וכו'. ר"ל והכי פי' הגמ' דשמעתין דם הנשפך וכו' ר"ל שאינו מתקבל בכלי הן דם בהמה הן דם חיה דינו כמים לכל מילי דם שאינו נשפך ר"ל אלא מתקבל בכלי כמו דם קדשים אין דינו כמים והשתא גם דם חיה הוי בכלל דם שנשפך אלא שלענין כיסוי גלי רחמנא בהדיא דבעי כיסוי והא דאמר בפרק כיסוי הדם דלא אמרינן בהמה בכלל היה לענין כיסוי משום דכתיב על הארץ תשפכנו כמים אין ר"ל רפירוש דהאי קרא לא איירי כ"א בבהמה אלא ר"ל כיון דכתי' דכל דם שנשפך ר"ל שאינו מתקבל בכלי דינו כמים לכל מילי בין לענין הכשר בין לענין כיסוי ולא גלי לן קרא בהדיא דבעי כיסוי כ"א גבי חיה ועוף הלכך דם בהמה לא בעי כיסוי דאתקיש למים ולא מוציאין מהיקשא דקרא דעל הארץ תשפכנו כמים כ"א דם חיה ועוף דהיכי דגלי גלי:

ד"ה דם שאינו נשפך כמים וכו' והרי דם דכתב רחמנא וכו'. לרבי אבהו פריך התם ראמר כל מקום דכתב רחמנא לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע:

בא"ד ונמכרים לגננים לזבל וכו'. מפרש התם דהיינו לאחר פדיון מאיסור הקדש ומ"מ פריך דליאסר בהנאה מטעם איסור דם:

רש"י בד"ה מי מצטרף כו' אם מצטרף סימן ראשון לסימן שני להתיר כו' כצ"ל:

גמ' תניא דלא כרב אחא בר יעקב. בספר יש"ש פרק השוחט דין י"ז הביא שיש מקשין על הסמ"ג שדבריו שכתב סי' קנ"ו ומ"ע סי' קנ"ב סותרין זה את זה וכן דברי הרמב"ם פ"ט מהלכות מלכים [שפסק דבני נח חייבין עליו ולא ישראל] תמוהים גם הרשב"א תמה עליו גם הכ"מ תמה עליו גם בספר לחם משנה לא ישבו כי אם דמה דפליג על רב אחא בר יעקב הך ברייתא הרוצה שיבריא כו' הוא מטעם דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וטעם זה ליתא דהא אשכחן פ' ד' מיתות יפת תואר דלישראל שרי ולנכרי אסור דלאו בני כיבוש נינהו אלמא דליתא להך טעמא כו' עכ"ל. וכמה דחוקים דבריו כמ"ש גופיה והוא דוחק חדא דכבר יישבו תוס' לקושיא זו ע"ש פרק השוחט [בתוס' שלפנינו נשארו בתימה] ועוד דר"פ קאמר ובעי דאימא ליה מי איכא מידי כו' ולא אמרי ליה דאמינא הא טעמא קאמר ואפ"ה דחי ליה דתניא דלא כוותיה וכן רב אידי בר אבין וכן ר' יוחנן דפליג בהדי חזקיה בפרק העור והרוטב דגבי בהמה טמאה כשהיא מפרכסת ישנו לאברים ולא בטהורה [אף לבני נח] דאתיא ליה סייעתא ממתניתא דהרוצה שיבריא כו' וכ"ש חזקיה דס"ל דאפילו בטמאה אינה לאברים כשנשחטה ועדיין מפרכסת ומתני' דריש מסכת טהרות ומייתי לה בפרק ג"ה דף ק"ב ע"ש בתוס' כולהו דלא כראב"י וטעמא דליכא מידי כו' שייך הכא ול"ד ליפת תואר וק"ל וא"כ דברי הלח"מ הנ"ל במחילה מכבודו מילין נינהו (ועוד) דעדיין דברי הסמ"ג קשים וסותרין זה את זה (ואע"פ) [כמו] שכתב מהרא"ש הביאו היש"ש דדברי סמ"ג סתורין מניה וביה (יש) [ויש] ליישב ע"פ האמת דה"ק דודאי ס"ל דלא כראב"י וכברייתא דהרוצה שיבריא כו' אלא דדוקא לאחר שתצא נפשה מותר בה אחד נכרי ואחד ישראל הא כ"ז שלא יצא נפשה ישראל מותר בה מן התורה אלא חכמים אסרוה ואסמכיה אקרא דלא תאכל על הדם בסנהדרין וכפרש"י בהעור והרוטב ופרק השוחט (*א) אבל נכרי מדאורייתא אסור דעדיין חיה היא וכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו אלא לאחר שמתה ס"ד למיסר כיון דלא ניתר בשחיטה וזה פירש קודם שמתה והכי ס"ל לראב"י בהא קאמר ברייתא דנכרי מותר בה כיון דלישראל שריא שחיטה וה"ה לנכרי נשתרי אותו האבר בשחיטה אבל מ"מ אסור לאוכלו בשחיטה עד שתמות דשחיטה לא הוי כמיתה אף לישראל אלא דישראל לא בעי מיתה ונכרי בעי מיתה וא"כ ליכא למימר ליכא מידי דלישראל כו'. (*ב) ולכך אף דשחיטה מתרת לאותו אבר כמו לישראל דליכא מידי כו' מ"מ צריך להמתין עד שתמות וק"ל. ותדע דהא קתני בברייתא דלאחר שתמות עובד כוכבים מותר בה כו' והא מאי דצריך ישראל להמתין עד שתמות הוא מדרבנן וא"כ יהא עובד כוכבים מותר בה מיד דליכא איסורא דרבנן לגביה אלא דעובד כוכבים אסור מדאורייתא כדאמרן. ובהכי מדויק לשון הרמב"ם ששום אחד לא הרגיש בו שגבי היתרות שיתר ב"נ על ישראל בטומאה כתב שב"נ אחד בהמה וחיה בין טמאה כו' חייבין עליו משום אמ"ה ומשום במ"ה וגבי אבר ובשר הפורשין מן המפרכסת כתב ה"ז אסור לבני נח משום אמ"ה עכ"ל והלא דרך הרמב"ם לכתוב כל דיני חיוב מלקות וכרת וקרבן ולא סגי ליה במה שכותב האיסור ואע"ג דבזה הזמן אינו נוהג המלקות ואינך כי ע"כ קרא שם ספרו משנה תורה כידוע. וא"כ למה לא כתב גבי אבר ובשר הפורשין מן המפרכסת דחייב משום אמ"ה כדכתב גבי אבר ובשר מן הטמאה שיתר בני נח על ישראל אע"כ כדאמרן וכדדייק לישנא דברייתא דפרק העור והרוטב ובשר הפורש ממנו כפורש מן החי ואסור לבני נח ואפילו לאחר שתצא נפשה דמשמע הא ישראל [ששחט] בטהורה מותר לבני נח לאחר שתצא נפשה אבל קודם שתצא נפשה אפילו ישראל בטהורה אסור לבני נח וכן מוכח מדברי רש"י למעיין שם ולכך פרש"י על ואסיר לבני נח והיינו סייעתא מדקאמר ואפילו לאחר שתצא משמע דאמ"ה גמור הוא דאי לא הוי אסורה אלא קודם שתצא נפשה לא הוי סייעתא לר"י דלעולם כחזקיה ואינה כחיה ולא הוי לאברים ואעפ"כ אסור קודם שתצא נפשה וכדכתיבנא לכך קאמר ברייתא ואפילו לאחר שתצא נפשה דאי ליכא איסורא בטהורה ששחטה ישראל אף קודם שתצא נפשה [לגבי בני נח. דבדידהו דליכא איסורא דלא תאכלו על הדם אין חילוק בין קודם מיתה או לאחר מיתה ודלא כסברתו לעיל] הול"ל בקיצור ואסור לבני נח וממילא ידעינן דאפילו לאחר שתצא נפשה אסורה דאי אסורה קודם שתצא ה"ה לאחר שתצא דמ"ש א"ו כדאמרן ומטעמא דכתבינא וכן משמע מפרש"י בהעור והרוטב (דף קכ"א ע"א) וז"ל השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים הא פרישית לה דכיון דכוותה בשחיטת ישראל בטהורה משוי ליה אוכלא בעודה מפרכסת ולישראל שריא דהא בשחיטה תליא מלתא כו' משמע כדפרישית [אולי מל' ולישראל שריא כו' משמע ליה הכי דלעובד כוכבים אסור] וכן משמע נמי במתני' ברש"י דעלה קאי הא פרישית לה כו'. ודברי מהרש"ל ביישוב זה [על הרמב"ם וסתירת הסמ"ג. שמחלק בין כששחטה לצורך ישראל ובין כששחטה לצורך עובד כוכבים דאז לכ"ע אסיר ] לא נהירא דהא חזינן דמפליג בברייתא דאייתי בגמ' בפ' העור והרוטב ופ' השוחט דלא כראב"י בין שוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים לשוחט בהמה טהורה ואם איתא לדברי מהרש"ל הו"ל לפלוגי כולה בטהורה בין כששחט ישראל לצורך עובד כוכבים או לצורך ישראל ול"ל למימר ישראל ששחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ועוד דודאי בהמה טמאה של עובד כוכבים הוא דהא אסור לעשות סחורה בדברים האסורים והול"ל ישראל ששחט בהמה לעובד כוכבים [אפילו טהורה] ומפרכסת אבר הפורש ממנו כפורש מן החי ואסור לבני נח כו' והוא תימה לדבריו ודו"ק. (*ג) גם מה סייעתא מייתי לר"י מהך ברייתא שאני הכא ששחט לצורך עובד כוכבים ולכך הרי היא כחיה וישנה לאברים ומיהו לזה י"ל דבטמאה לא שני לן בין ששחטה לצורך עובד כוכבים או לא ודו"ק. גם מה אמר בפ' השוחט תניא דלא כראב"י מהך ברייתא דלמא ראב"י מיירי דאסור לזמן עובד כוכבים על בני מעיים בבהמת נכרי ששחטה ישראל וברייתא מיירי בבהמת ישראל דאף ראב"י מודה ועוד מ"ט לא משני [רש"ל על תמיהתו על הרמב"ם] דהתם [בדברי הרמב"ם] איירי בבהמה טמאה דלא מהני בה שחיטה וע"כ אבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אסיר משום אמ"ה והכא בבהמה טהורה דאיכא למימר ביה מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וכדמפליג בברייתא גופיה וכדמסיק הכ"מ שם אדעתיה לתרץ הכי אלא דהקשה דהו"ל לפרושי ע"ש בדברי הרב בעל כ"מ וכ"ש לתירוצו דהו"ל לפרש ועוד א"כ אדכתב הרמב"ם ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת ה"ז אסור לבני נח כו' ומיירי בבהמת עובד כוכבים דליכא למימר ביה מי איכא מידי כו' טפי הו"ל לאשמועינן דנכרי אסור בריאה ובני מעיים מכיון דנשחטו הסימנים כמאן דמנחי בדיקולא דמיא ושחיטה אינה מתרת להם עד שתמות כיון דבבהמת עובד כוכבים איירינן ולסברת מהרש"ל בבהמת עובד כוכבים אין שחיטת ישראל מתרת לעובד כוכבים עד שתמות וק"ל. ועוד הא עיקר טעמא דא' נכרי וא' ישראל מותרין בו מטעם דמי איכא מידי כו' וא"כ מ"ש בהמת ישראל מבהמת עובד כוכבים הא אידי ואידי אי שחט ישראל שרי לישראל וא"כ לגבי עובד כוכבים למה זה שרי וזה אסור. ותדע דהא פרש"י בהעור והרוטב (דף קכ"א ע"ב) בד"ה אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו דהואיל והותר לישראל הותר אף לעובד כוכבים דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור אבל הנך דלעיל שחיטת טמאה וכן שחיטת עובד כוכבים בטהורה אין בו היתר לישראל ולנכרי נמי לא מישתרי דחיה היא עכ"ל אלמא דוקא שחיטת טמאה ושחיטת נכרי בטהורה דליכא שום היתר לישראל אסור לעובד כוכבים וק"ל. וכן מוכח במה שפרש"י ריש פ' העור והרוטב במתני' קמייתא. ע"כ אין לדבריו עיקר ושורש כלל והדברים ברורין כדכתיבנא:
ע"ש בפ"ט מהלכות מלכים הלכה י' י"א כתב הרמב"ם שאבר או בשר הפורש מן הבהמה או חיה חייב ב"נ עליהן (משום אמ"ה) ע"ש והקשה הרב כסף משנה דהא פסק הרמב"ם פ"ד ופ"ה מהל' מאכלות אסורות כר' יוחנן דבשר מן החי אינו חייב עליו אלא משום טריפה והא ודאי דב"נ לא הוזהר על טריפה והיאך כתב כאן דב"נ נהרג עליו וצ"ע עכ"ל. הנה מ"ש דב"נ לא הוזהר על טריפה ודאי הדין עמו כי לא נצטווה אלא על ז' מצות שלהן וכפי המחלוקת שבפ' ארבע מיתות וכ"כ תוס' פ' ג"ה (דף ק"ג ע"א) בד"ה מר סבר ר"י בהמה בחיי' לאברים כו' ע"ש אבל לא היה צריך לזה דבהדיא כתב הרמב"ם הלכה י"ב וי"ג אבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אסורין לב"נ משום אבר מן החי כו' ע"ש. והנה יכולים לשנויי דמ"ש כאן דחייב על בשר הפורש מן החי משום אבר מן החי מיירי בבשר הפורש מאבר שאין בו עצם דשם חייב (משום אמ"ה) בין שחתך כולו בין שחתך מקצת כמבואר בדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות מאכלות אסורות הלכה ב' אלא דקשה לי טובא חדא דהו"ל להרמב"ם לפרושי ועוד אף דברייתא דהעור והרוטב דתנא רב אושעיא שחט בהמה טמאה לעובד כוכבים אע"פ ששחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנו כפורש מן החי ואסור לב"נ וכו' [דג"כ קשיא לר"י] אפשר לאוקומי בבשר הפורש מן האבר שאין בו עצם ובהכי מידחי דכתב בספר לח"מ דע"כ מוכרח לחלק בכך בין ב"נ לישראל [דבב"נ גם על בשר חייב משום אמ"ה ומיישב בזה דברי הרמב"ם [דאי לא"ה תקשי מהך ברייתא לר"י דאמר אינו חייב על בשר הפורש מן החי משום אמ"ה וכו' עכ"ל דלעולם ליכא לפלוגי ואפ"ה לא תקשי לר"י דהתם בבשר מאבר שאין בו עצם מיירי. ואי אפשר לומר דאי אפשר לאוקמי בבשר מאבר שאין בו עצם דא"כ מאי אריא ואסור לב"נ משום אמ"ה הא לישראל נמי אסור משום אמ"ה אע"כ בבשר מאבר שיש בו עצם ויש חילוק בין ב"נ לישראל דא"כ הו"ל לספר לח"מ למידק דיש לחלק מגופא דלישנא דברייתא ולא מדלא אקשי מניה לר"י ועוד דא"כ הוי קשיא מניה לר"ל דאמר גם ישראל חייב על בשר מן החי משום אמ"ה והכא קתני דוקא ב"נ אלא האמת הא דקתני לב"נ משום דלישראל אסור משום טמא וכהא דפרש"י התם ובשר הפורש ממנו [כו' אין בו טומאה דבשר הפורש מן החי טהור ולהכי הוי כמן החי שאסור לב"נ ולזה מפרש הגאון דקשיא ליה] למאי הלכתא תני ליה בשלמא אמ"ה דמטמא כלומר ונ"מ אף לישראל [דאסיר משום טמאה] במה דהוי אמ"ה אלא בבשר מן החי דלא מטמא וא"כ מאי נ"מ לישראל הא לענין איסור אכילה לא נ"מ מידי דכבר אסור משום טמאה אלא לב"נ קמ"ל דאסור באכילה לדידיה משום אמ"ה. ולעולם לישראל נמי אסור בשר הפורש מן החי משום אמ"ה וא"כ ליכא הכרח אלא מדלא אקשי מינה לר"י. והא ליתא דאיכא לאוקמי בבשר מאבר שאין בו עצם (*ד) והנה אם אין חילוק בין ב"נ לישראל לדעת הרמב"ם ומיירי הכא בבשר מאבר שאין בו עצם וכדכתבינא היתה ראיה ברורה לדעת הרמב"ם לחלק בין אבר שיש בו עצם לאין בו עצם ודלא כהראב"ד בהשגות פ"ה מהלכות מאכלות אסורות:
גם אין טעם לחילוקו דמ"ש אך בשר בנפשו כו' [דכתיב בב"נ] מלא תאכל הנפש עם הבשר. והא ראיה מדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות מ"א דכתב בהדיא דעל אבר מן החי הוא אומר לנח אך בשר בנפשו דמו וכו' עכ"ל:
אבל נ"ל באמת דיש חילוק בין ב"נ לישראל וב"נ חייב משום אמ"ה אף בבשר מאבר שיש בו עצם [אך לא מהוכחתו של הלח"מ ולא מטעמי' ] ולהכי לא הביא הה"מ לראיה לדעת הרמב"ם דמפליג בין בשר מאבר שיש בו עצם לבשר מאבר שאין בו עצם משום דאלת"ה קשיא מאי דייק בהשוחט (דף ל"ג) תניא דלא כראב"י הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה כו' דלמא התם דעובד כוכבים מותר היינו לפי דבשר מן החי לר"י משום טריפה אסרינן ובני נח לא הוזהר על הטריפה אע"ג דא"כ למה נקיט כששחטה לנקוט בחותך מבהמה בריאה קודם ששחטה גם למה ממתין העובד כוכבים עד שתצא נפשה כאשר פרשתי לעיל דדוקא אחר שתצא נפשה עובד כוכבים מותר בה י"ל דמשום ישראל אתי לאשמועינן דיכול לחתוך בשר קודם שתצא נפשה ולאוכלה צריך להמתין עד שתצא נפשה וע"כ צ"ל כן דהא נקיט מבית השחיטה דהוא לר"י משום טריפה ופשיטא דישראל ונכרי מותרין בו [בלא מי איכא מידי] והו"ל לאקשויי מניה לר"י אלא דר"י אמר דה"ט באמת דמותר בו עובד כוכבים ומ"מ למה נקט בששחטה [אע"כ משום ישראל]. ועוד דלקמן בפ' העור והרוטב במתני' וברייתא אמר דאם שחט ישראל טמאה לעובד כוכבים או עובד כוכבים ששחט טהורה לישראל מטמא טומאת אוכלין בעודה מפרכסת דאשכחן דכוותה היתר לישראל אבל נכרי בטמאה אינה מטמאה טומאת אוכלין הא הוי אוכל דהא מותר לחתוך ממנו בשר לב"נ ולאוכלו. ודוחק לומר דבעינן היתר בדכוותה אף לישראל לכך דוקא עובד כוכבים בטהורה וישראל בטמאה אבל נכרי בטמאה לא או דבעינן דוקא שיהיה כל הבהמה ראויה לאכילה. או דה"פ אי משום דמותר לחתוך ממנו בשר לב"נ א"כ מחיים נמי מותר זה ואפ"ה לא מקבלי טומאה מחיים אלא הא דמטמא עובד כוכבים בטהורה וישראל בטמאה ה"ט משום דאשכחן בדכוותה היתר לישראל א"כ כעין מיתה הוי לשויה אוכלא דאוכלין הוי כיון דלישראל בכי ה"ג בדכוותיה שרי וק"ל [אבל נכרי בטמאה לא אהני שחיטה זו מידי לשויה אוכלא. ואף דמותר לחתוך ממנו בשר זה לאו מצד השחיטה דאפילו מחיים נמי שרי זה. עכ"ז מהך דפ' השוחט הראיה במקומה]. ע"כ נ"ל באמת דיש חילוק בין ב"נ לישראל. ולדעת הראב"ד פשיטא דיש חילוק דאל"כ תקשי ברייתא דהעור והרוטב דתני ובשר הפורש ממנו כפורש מן החי ואסור לבני נח וכו' לר"י דלא מחייב אלא משום טריפה אלא אפילו לדעת הרמב"ם די"ל כדלעיל [דמיירי בבשר מאבר שאין בו עצם] נ"ל דיש חילוק וטעם החילוק דבב"נ במיתה תליא מלתא דלא הוזכר שחיטה לגבייהו וילפינן דלדידהו במיתה תליא מלתא מקרא דאך את בשר בנפשו דמו וגו' וא"כ אסור לו לאכול מבהמה כל דהו בלא מיתה כדכתב הרמב"ם פ"ח מהלכות מלכים דבני נח בכל שהוא חייב אע"ג דגם שם כתוב לא תאכלו ואכילה בכזית אלא כו' ודו"ק: [מה שהיה כתוב כאן בדפוסים ישנים השייך לקמן הצגנו הכל במקומו]:

גמרא עד כאן לא איבעיא ליה אלא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מדר"ל. ש"מ ואין מזמנין כו' משום ריאה כו'. עי' מהר"ם. והרא"ש כתב להדיא ואסורין כו' כל התלוי בקנה ובושט:

תד"ה אחד. ותימה כו' ומשני שאני נכרים דלאו ב"כ נינהו וה"נ שאני כו'. ונשארו בתימה. והלח"מ בפ"ט מהל' מלכים הי"ג שכתב שתירצו לקושיא זו בדוחק ל"ד. וע"ש עוד שמתרץ בתמיהתם פסק הרמב"ם שפסק כראב"י אע"ג דתניא דלא כוותי'. ואנכי תמה על תמיהתם דהתם הכי קאמרינן כיון דלאו ב"כ נינהו להכי הוי כאילו לא כבשו ואף לישראל אינו מותר כי אם ע"י כיבוש כדפרש"י. וה"נ הכא אילו נכרי שחטה כיון דלאו ב"ש הוא אסור לכ"ע. אבל היכא דשחט ישראל דב"ש הוא שפיר אמרינן דאף לנכרי שרי משום דליכא מידי ודו"ק:

במשנה ול"י מהן דם כשרים כו'. בתור"ע מביא בשם הרשב"א בת"ה דמשום דיוקא איצטרך דבקדשים א"נ בידים מסואבות דחבת הקדש מכשרתן. ק"ל דבקדשים פסולין לגמרי כדאמרינן בגמרא אי בקדשים כי ל"י מהם דם כשרים הוא עצמו לדם הוא צריך. ואם כוונתו שנוכל לפדותם ואי משום העמדה והערכה הא תנן שחט בה שנים או רו"ש כו' ה"ה כחי' לכ"ד. לעיל (ל) ואף שכ' התוס' לקמן (פד) דבשחיטה דמתשרי בה ל"א ה"ה כחיה. איכא למימר דאתיא כרבנן בתמורה (לג ב) דקדשי מזבח לא הי' בכלל העמדה והערכה ע"ש בתד"ה כדתניא. אבל א"כ אזלא לה חבת הקדש:

תד"ה ונאכלין. א"נ לקדרה והודחו במ"פ. וצ"ל שגם נתבשלו במ"פ. עי' בר"ן. ואולי ר"ל צלי קדר:

גמ' חיה בקדשים מי איכא. עיין יומא סד ע"א תד"ה דחייתו:

תניא דלא כרב אחא בר יעקב וכו' משמע דקיי"ל דליכא מידי דלנכרי אסור ולישראל שרי וכ"כ תוס' וע"כ צריכים לחלק בין הא דשאני נכרים דלאו בני כיבוש נינהו ובין הך דשמעתין דלאו בני שחיטה נינהו, וא"ש טפי לשיטת הרמב"ם דמפיק לי' מוקרא לך ואכלת מזבחו מכלל דזבחו אסור משום לתא דע"ז אבל גוי שאינו עע"ז אפשר דהוה בר זביחה מה"ת רק נדר גדול נדרו בו, כמבואר בדברנו לעיל י"ג ע"א במתני' שחיטת נכרי נבלה וא"כ א"ש דלא שייך הכא לומר גוי לאו בר זביחה הוא כמו לאו בר כיבוש:

אמנם מהתימה על הרמב"ם דפסק כרב אחא בר יעקב ולא חייש לבריי' דתני' דלא כרב אחא בר"י וכבר עמדו בזה האחרונים ועמ"ש מהר"ם שי"ף ז"ל בשמעתין באריכות, והנלע"ד דלכאורה יש לתמוה אהש"ס דסנהדרין נ"ט דפריך אהך סברא דמי איכא מידי והרי יפת תואר ומשני שאני נכרי דלאו בני כיבוש נינהי, ופירש"י לא ניתנה ארץ לכבוש אלא לישראל שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה על ידי כיבוש עכ"ל והנה רש"י בפ' תצא מפורש דהכתוב מדבר במלחמת רשות וע"ש ברא"מ והוא מספרי, וא"כ ע"כ צ"ל אפי' בח"ל דלאו א"י נמי אין כיבוש לגוי והוא נגד תלמוד ערוך גטין ל"ח ע"א ואימא הני מילי בכספא אבל בחזקה לא וכ' תוס' סוף ד"ה אבל וכו' בחזקה של כיבוש מלחמה איירי וכן פר"ח עכ"ל ומסיק אמר ר"פ עמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג, וע"ש פירש"י באריכות ומייתי שם עוד וישב ממנו שבי וכ' תוס' ד"ה עמון ומואב כי היכי דקני ארצם בחזקה ה"נ קני גופם ומשמע שם בודאי דהלכתא כהך סוגי' למעיין שם בפוסקים וא"כ תיהדר ק' הש"ס דסנהדרין לדוכתא והרי יפת תואר ואין לומר שאני נכרים דלאו בני כיבוש נינהי הא הוו שפיר בני כיבוש וצלע"ג, וע"ש בחי' רשב"א גבי מנין לנכרי שקונה את הנכרי למעשי ידיו ובריש סוגי' דשם ומ"ש בשם הראב"ד ע"ש היטב י"ל באמת דתנאי פליגי בהכי והש"ס דסנהדרין דמשני הבריי' דנאמרה ולא נישנית לישראל נאמרה ולא לב"נ משום דליכא מידי, מוקי הבריי' כמ"ד נכרים לאו בני כיבוש נינהי, וכן הך תני' דלא כרב אחא בר"י ס"ל הכי, אבל אנן קיי"ל כמ"ד גוים בני כיבוש נינהי מעמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג וכסתמא דתלמודא בגיטין וא"כ הלכתא כרב אחא בר"י דאיכא מידי דאסור לנכרי ושרי לישראל וכן הוא להדי' ברבה פ' בראשית דחד מ"ד ס"ל כן, וע"ש ביפ"ת, ופסק כן הרמב"ם ומ"מ לא נפקא מיני' מידי בכל התורה דהרי מסיק הש"ס אנו אין לנו אלא ג"ה ואליבא דר"י ועמ"ש רש"י שם ד"ה ואליבא דר' יהודה וכו' ולר' יהודה גופי' לישראל קאמר וכו' ע"ש ולא נפקא מיניה מידי אלא שלא להאכיל מפרכסת לגוי, אבל להזמינו על בני מעים שרי דהרי לא קיי"ל כר"ל שיהי' כמונח בדיקולא ועיין היטב בכל זה כי יש לדחות דנהי דלא ניתנה הארץ לגוים לכבוש מ"מ אם עבר וכובשה קונה בכיבוש כמו גזלן שקונה הגזלה ובודאי אין היתר לגזול ומ"מ קונה ביאוש וה"נ:

השוחט חי' ועוף ולא יצא מהם דם מה שתי' תוס' כל דם הנשפך על הארץ וכו' הוקשה למים בין לענין הכשר בין לענין פטור כיסוי אלא אלא לענין כיסוי גלי רחמנא וכו' צל"ע א"כ ה"ל חיה ועוף דבר שהיה בכלל תשפכנו כמים. ויצא לידון בחדש להטעינו כיסוי אי אתה יכול להחזירו לכללו לענין הכשר עד שיחזרנו הכתוב לכללו בפירוש ואם אולי יאמר האומר שזה לא מקרי יצא לידון בדבר חדש, א"כ פשיטא דקשי' דה"ל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד בדבר שאינו חדש דללמד על הכלל כלו יצא שיהיה גם בהמה טעון כיסוי ולא יהי' כמים אלא לענין הכשר ותו לא וצלע"ג ועיין מדות אהרן:

ולולי דבריהם הייתי אומר דק' הש"ס דפ' כיסוי הדם דיהיה בהמה בכלל חיה לכיסוי לא קשי' אלא לר"ע דס"ל בשר תאוה לא אשתרי כלל ואיכא למימר בהמה בכלל כי יצוד ציד חיה אבל לר' ישמעאל מיירי הפרשה בתחלה בדין בהמה אם ירצה לאכול יביאנו לפתח אהל מועד וכי יצוד ציד חיה ועוף ושפך דמו וכסהו בעפר א"כ בכה"ג לא שייך בהמה בכלל חיה כיון דהפרשה מיירי בהדי' מדין שניהם ומחלק ביניהם דבהמה יביא אל אהל מועד וחיה יכסה דמם ואע"ג דמ"מ בזה"ז שהותר בשר תאוה וא"נ במדבר בבעלת מום דלא חזיא לאהל מועד אפשר שיהי' דינה בכיסוי, מ"מ בלשון הקרא לא משמע שיכלול בהמה בחי' כיון דבפרשה מפורש דין שניהם וא"כ י"ל ר' ישמעאל כת"ק דמתני' ור"ע כר"ש דלית ליה הכשר בדם שחיטה כלל ולק"מ ק' תוס' רק הא קשי' דבעי לאוקמי בשמעתין ת"ק כר"ע הואיל וכולי סתומתי אליבא דר"ע כפירש"י ולפי הנ"ל ע"כ א"א דאתי' כר"ע ואמנם לפמ"ש לעיל בסוגיא דבשר תאוה דלרמב"ם גם לר"ע איתסר בשר תאוה ותלי' בתנאי אליבא דר"ע ע"ש א"כ א"ש הכל עיין וק"ל:

ונאכלים בידים מסואבים. עיין ש"ך סי' ס"ט סק"ל ע"ש ועמ"ש חי' רשב"א דדעת הריב"א דהבשר לא בעי הדחה אלא מליחה לקדרה ע"ש, וכוונתו דהבשר הזה דלא יצא ממנו דם לא בעי הדחה ראשונה דליכא דם על גביו ומ"מ מליחה בעי שמא יפעול המלח להוציא דם ואז יצטרך הדחה אחרונה אך מיירי שאירע שגם המלח לא פעל מאומה וע"כ לא בעי גם הדחה אחרונה ובשלו כך במי פירות, אבל הדחה במי פירות לא מהני ונראה דהתוס' מודים דלא בעי הדחה ראשונה אך הדחה שאחר המליחה צריך כי אולי הוציא המלח טפה דם. וע"כ מוקי לי' לצלי דלא בעי הדחה אחרונה עכ"פ עיין בי"ד סי' ע"ו סעיף ב' בהגה, וא"נ הדחה אחרונה במי פירות ועכ"פ הרוחנו דלא כהוכחת הש"ך סי' ס"ט הנ"ל:

אמר ראב"י ש"מ מדרשב"ל מזמנין ישראל וכו' ואין מזמנין כותי וכו'. והדבר יפלא הלא מדרשב"ל אי הוה מפרשים טעמו כר"ז משום חצי חיות אין איסור לזמן כותי על בני מעים אלא מדברי רבה שמפרש הטעם משום דחיי ריאה וכו' וא"כ הוה ליה למימר ש"מ מדרבה ולא ש"מ מדרשב"ל:

ויותר מזה קשה מה דאמר ש"מ מדרשב"ל מזמנין ישראל על ב"מ הלא זה לא שמענו מדברי רשב"ל כלל אלא זה הוא מסברא דישראל בשחיטה תלי' וכו' אבל בדברי רשב"ל אין זכרון ושום רמז להיתר הזה ולא הוה ליה למימר רק ש"מ מדרשב"ל אין מזמנין כותי על בני מעים ואדרבה מדברי רשב"ל יש מקום לאסור לזמן אפילו ישראל על בני מעים דהיינו אם נשחט הקנה קודם לאסור הריאה לישראל ואם הושט נשחט קודם לאסור בני מעים וכמו שהקשה באמת מהר"ם מלובלין ונדחק בדבר אבל עכ"פ איך מוכח מרשב"ל ההיתר לזמן ישראל על בני מעים והנה צריך אני להרחיב הדבור בזה ומתחלה אציע גוף משנתינו לפרש כל הבבות שהוזכרו בה שכלם צריכין והנה דיני שחיטה חמש הם שהיי' דרסה החלדה הגרמה ועיקור והנה דיני הגרמה הוזכר במשנה בפרק קמא השוחט מתוך הטבעת הגדולה ודרסה ושהייה תנן בפירקין במשניות הקודמין דרסה במשנה התיז הראש בבת א' ושהיי' במשנה נפלו כליו וכו' אבל דיני החלדה ועיקור עדיין לא נשנה במשנה כי אם במשנתינו עקור היינו פסוקת הגרגרת ואי לאו דתני לה במשנה הוה אמינא דפסיקת הגרגרת עצמה שחיטה היא וקמ"ל משנתינו דעיקור לא מקרי שחיטה. והחלדה ג"כ במשנתינו או שהחליד את הסכין וכו' ואי לאו משנתינו הוה אמינא דהחלדה עצמה שחיטה כשרה היא קמ"ל שהחלדה פסולה וא"כ מלבד עיקר הכוונה של משנתינו להודיע פלוגתא דר' ישבב ור' עקיבא חידש התנא ג"כ שני דיני שחיטה דהיינו החלדה ועיקור אבל הא דתנן במשנתינו שחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה הוא מיותר. והתוס' יום טוב כתב שהוא לרבותא דר"ע. ואני לא ידעתי מה רבותא שכיון שכבר ידענו ממשנתינו דגם לר"ע פסיקה ועיקור לאו שחיטה הם דאי הפסיקה והעיקור עצמם שחיטה כשרה הם לר"ע א"כ למה היא טרפה אלא ודאי דזה לאו שחיטה היא א"כ כבר שמענו דר"ע סובר דסימן אחד מטהר מידי נבילה לר"ע אף שאינה מתיר באכילה וא"כ הה"ד שחט אחד מהם והמתין עד שמתה כבר נטהרה מידי נבילה בשחיטת הסימן האחד אף שלא הותרה באכילה:

ונראה דרישא דשחט הושט וכו' הוה מוקמינן ששחט גם את הגרגרת שלא במקום חתך ולכך סובר ר"ע דמטהר מידי נבילה כיון שעכ"פ שחט גם את הגרגרת אחר שפסקו אבל שחט אחד והמתין עד שמתה הוה אמינא שסימן א' לחוד גם לר"ע אינו מטהר מנבילה קמ"ל דגם בזה פליג ר"ע. אלא דלרשב"ל על כרחך משנתינו מיירי במקום חתך מכח רומיא דאלו טרפות וא"כ כבר שמענו שסימן אחד לבדו מטהר מנבילה וא"כ מיותר בבא דהמתין לה עד שמתה. ואין לומר דשפיר איצטריך דאי מרישא הוה אמינא דוקא הושט לחוד מטהר מנבילה אבל גרגרת לבד גם לר"ע אינו מטהר קמ"ל שחט אחד מהם איזה מהם שיהי' והמתין עד שמתה ג"כ מטהר מנבילה לר"ע דהרי זה מסיפא דסיפא שמענו או שהחליד הסכין תחת השני דג"כ סתם קתני השני יהי' איזה מהם שיהי' מטהר לר"ע מנבילה ועוד דסתם שני הוא הושט וכמו שמפורש ברש"י וא"כ החליד בושט ושחט רק הקנה לבדו בהכשר ומטהר לר"ע וא"כ אייתר בבא דהמתין עד שמתה ונראה דכאשר נדקדק במשנה רישא דרישא מיותר ומתחלה נדקדק בסוגיא דגמ' דאותבי' רב אחא בר הונא לרבא וכו' שתי תשובות חדא דהיינו קמייתא וכו' ולכאור' מאי קושיא ודלמא לצדדין קתני שחט את הוושט ופסק את הגרגרת איירי גם בבהמה דנפסלת בשחיטה פסק את הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט איירי בעוף דחיותי' זוטר ולכך בפסיקת הגרגרת לחוד הוא נבילה. ונראה דשפיר קמותיב דאף אם תאמר דמיירי בעוף אכתי רמינן עלה אלו טריפות דהרי גם באלו טריפות בעוף שנינו פסוקת הגרגרת ולפי מ"ש דגם מעוף רמינן אהדדי א"כ לר' יוחנן דמשני כאן קודם חזרה מוכח להדיא דקודם חזרה גם בעוף פליג ר"ע וכנ"ל דאינו אלא טריפה בפסיקת הגרגרת אף שלענין התירו בשחיטה די בסימן א' מ"מ אינו נעשה נבילה בזה. ולתירוצו דרבא דאלו אסורות מ"מ הרי נבילה דמטמא מחיים עכ"פ לא חשיב ומדחשיב באלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסיקת הגרגרת מכלל דעד סימן א' אפילו בעוף אינו נבילה מחיים. ומזה ראי' למה שכתב מהרש"א לעיל (דף כ' ע"ב) ברש"י בד"ה וכי מתה עומד ומולק ופירש רש"י והא ודאי עוף בסימן א' מתה היא ולפי מה שהוכחתי מוכח דלרבא לאו מתה מחיים היא ואביי לרבא מקשה התם אלא ודאי כמו שכתב מהרש"א דדוקא התם שכבר חתך רוב בשר לכך חשיב מתה בסימן א' אלא דאכתי אני עומד בקושייתי דמדמותיב רב אחא בר הונא ודלמא הא דתנן או שפסק הגרגרת ואח"כ שחט את הושט בעוף מיירי ומה שכתבתי דגם בעוף שנינו ואלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת זה אינו קושיא שהרי התוס' כתבו בד"ה ורמינהי וכו' וא"ת דנקט אלו טרפות היינו שאם חתך כזית בשר מחיים דלקי אף משום טרפה וי"ל דאלו טרפות משמע ליה לאחר שחיטה מדקתני כל שאין כמוה חי' ולא קתני כל שאינה חי':

והנה זהו במשנת דאלו טרפות בבהמה דסיים בה זה הכלל כל שאין כמוה חי' אבל במשנת דאלו טרפות בעוף לא סיים בה זה הכלל וכו' וא"כ קושיא מעיקרא ליתא ממשנה ההוא דשפיר איכא למימר דקתני טרפה לענין אם חתך מחיים דלקי משום טרפה ואמרתי אי אפשר לפרש במשנתינו פסק הגרגרת ושחט הושט היינו בעוף דהרי רישא דרישא שחט הושט ופסק הגרגרת ודאי בבהמה מיירי דעוף כבר הוכשר בושט לחוד אפילו לאכילה וסיפא דשחט אחד מהם והמתין עד שמתה ג"כ בבהמה מיירי דעוף הרי הכשרו הוא בסימן א' ומציעתא דפסק הגרגרת נימא דמיירי בעוף א"כ למה הכניס דין עוף באמצע דיני בהמה אלא ודאי כולה מתני' בבהמה מיירי:

ובזה אמרתי לתרץ דלכאורה רישא דרישא מיותר לגמרי דלר' ישבב לא איצטריך דהרי הוא ק"ו מסיפא דרישא דפסק ואח"כ שחט דלא מקרי כל כך פסולו בשחיטה ק"ו שחט ואח"כ פסק [ולגירסת הרי"ף דלא גרסינן במשנה ואח"כ רק בברייתא ניחא קצת ודו"ק] ולר"ע ידעינן מסיפא דהמתין לה עד שמתה, ולפי מ"ש ניחא דאי לאו רישא דרישא הוה מוקמינן פסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט בעוף ולכך תני רישא וסיפא ותרוייהו בבהמה ממילא דגם מציעתא דבינייהו ג"כ בבהמה וכנ"ל. אלא דאכתי רישא דרישא מיותר דהרי גם בלי רישא דרישא יש לנו ג' בבות עם סיפא דסיפא דהיינו החליד תחת השני וכו' וכך הי' לו לסדר המשנה שחט סימן א' והחליד תחת השני ופסקו או פסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט או שחט א' והמתין עד שמתה ויהי' ג"כ עכ"פ רישא וסיפא בבהמה וממילא גם מציעתא דהיינו פסק הגרגרת וכו' ג"כ בבהמה ואכתי רישא דרישא מיותר. ונראה דרישא דרישא לדיוקא אתי למפשט בעיא דר"ז בניקבו בני מעים בין סימן וכו' דהרי אם נימא דלא מצטרף בזה סימן ראשון עם סימן שני לטהר מידי נבילה והנה בפסיקת הגרגרת ממילא הריאה נטולה שהרי כמאן דמנחא בדיקולא וא"כ קשה ברישא דרישא שחט הושט ופסק הגרגרת מאי אריא פסק הגרגרת אפילו ניקב הריאה לחוד ושחט שוב הגרגרת ג"כ אינו מטהר מנבילה אלא ודאי דשפיר מצטרף ומשום הריאה לחוד לאו נבילה הוא אלא משום פסיקת הגרגרת. ומעתה לפי דרכנו מתורץ מה שהקשיתי לרשב"ל דמיירי משנתינו בשחט במקום חתך למה לי סיפא דהמתין עד שמתה דאי לאו דתני סיפא לא הוה רישא דרישא מיותר דהרי איצטריך לגופה דלר' ישבב אין סימן א' מטהר מנבילה דלא נימא היכא דשחט הושט תחלה כבר טיהר מנבילה דסימן א' לחוד מטהר מנבילה היכא ששניהם ראוים לשחיטה דדוקא פסק הגרגרת תחלה שוב אין הושט מטהר מנבילה דכמו בעוף דסימן א' לחוד מתיר לגמרי ואעפ"כ אינו מתיר אלא בשניהם ראוים לשחיטה והא דתני סיפא או שהחליד תחת השני הוה אמינא שכבר החליד כמו שרצה רבא לאוקמי שכבר פסק אלא דשם הקשה היינו קמייתא אבל החלדה אכתי לא שמענו שפוסל בשחיטה כלל שפיר איכא למימר שכבר החליד ואפילו אם נחשוב זה לדוחק שהרי קאמר תחת השני מ"מ יש לחלק בין החלדה לעיקור וכמו שחילקו הפוסקים לענין מיעוט בתרא דהחלדה פוסל אף במיעוט בתרא משום שהוא דרך שחיטה משא"כ עיקור אבל עכשיו ששנינו שחט א' מהם והמתין עד שמתה מוכח דלר' ישבב אפילו שניהם ראוים אין סימן א' מתיר א"כ אייתר רישא דרישא לדיוקא למפשט בעי' דר' זירא וא"כ ממילא מוכח דסובר ריש לקיש יש טרפות לחצי חיות דאל"כ אין מקום למצוא בעי' דר' זירא כלל וא"כ למה מכשיר בשחט הקנה וניקבה הריאה אלא ודאי משום דכמנחא בדיקולא דמיא. ושפיר קאמר ומי ארשב"ל הכי והא אמר רשב"ל שחט הקנה וכו' אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דליכא למימר משום אין טרפות לחצי חיות דא"כ בלא"ה אי דחי אוקימתא דרשב"ל דהרי אז אין מקום לבעי' דר"ז ומיותר בבא דרישא:

אבל אי לאו אוקימתא דרשב"ל אז רישא דרישא אינו מיותר דאיכא למימר כגירסת הרי"ף דלא גרסינן במשנתינו ואח"כ שחט הושט וא"כ אי לאו רישא דרישא הוה אמינא באמת למימר וכבר שחיט כמו שרצה רבא לאוקמי אלא דקשיא א"כ היינו קמייתא והיינו עכשיו ששנינו רישא דרישא אבל לאוקימתא דרשב"ל מיותר סיפא דהמתין עד שמתה וצריך לומר דתני סיפא כדי שתהא רישא דרישא מיותר למפשט בעי' דר"ז מכלל דגרסינן ואח"כ בפירוש במשנה דמיותר רישא למפשט בעי' דר"ז:

ובזה מתורץ דברי רב אחא ב"י דאמר ש"מ מדרשב"ל מזמנין וכו' ואין מזמנין כותי והקשיתי הרי מדברי רשב"ל עצמו אין כאן הוכחה שיש לפרש טעמו משום חצי חיות ולדידי ניחא דמדרשב"ל דקאמר לתרתי דרשב"ל כיון לאוקימתא דרשב"ל במשנתינו ולהא דאמר שחט הקנה ומאוקימתא מוכח דסבר יש טרפות לחצי חיות וממילא טעמו בריאה משום דכמנחי בדיקולא ואף דקשיין אהדדי הנך מימרא דרשב"ל שהרי הקשה ומי ארשב"ל הכי מ"מ לא קאמר תיובתא ואכתי רשב"ל לתרוייהו אמרינהו:

ובזה ניחא גם אידך שהקשיתי מה דאמר ש"מ מזמנין ישראל והקשיתי הרי זה אינו מוכח מרשב"ל כלל ואדרבה מדרשב"ל איכא למימר דגם לישראל אסורה הריאה וכמו שהקשה מהר"ם מלובלין והנה רש"י פירש דאפשטא בעי' דר"ז כדרך דאפשטא בעיא דאילפא והקשה מהר"מ מלובלין דלמא שאני התם במצטרף להתיר שאר העובר באכילה להכי מצטרף גם לטהר היד מנבילה משא"כ בניקבו בני מעיים אין כאן שום צירוף להתיר באכילה לא מצטרף ג"כ לטהר מנבילה ותירץ מהר"מ דמזה גופה דמצטרף להתיר שאר העובר באכילה איפשט גם בעי' דר"ז שהרי חזינן אף שלא שוו שני הסימנין בהתירא דידהו מצטרפי דאל"כ לא הי' להם להצטרף גם להתיר שאר העובר באכילה שהרי סימן ראשון בא להכשיר גם היד וסימן שני בא להתיר רק שאר העובר ולא היד. ולפי זה אם נימא דאם שחט הקנה תכף נאסרה הריאה לישראל גם כן דהוה כמו שמוציא הריאה בין סימן לסימן כמו שהקשה מהר"ם א"כ לפי זה ממילא מוכח דסימנין מצטרפים אף שחלוקים בהיתר דידהו דאל"כ לא משכחת שחיטה להתיר כלל כי אם שיאמן ידו וישחוט שני הסימנין כאחד בצמצום דאל"כ הרי ההיתר חלוק בין סימן ראשון לשני שהרי הסימן הראשון בא להתיר הכל וסימן השני בשום אופן לא יתיר הכל שאם הוא הושט לא יתיר הריאה ואם הוא הקנה לא יתיר בני מעים ואם הם חלוקים אינם מתירים כלל והרי הוא נבילה ולא תשכח שחיטה כשרה כי אם בנשחטו שניהם יחדיו ולא משכחת שום דין מדיני משנתינו דמה אריא פסק או החליד השני אפילו שחטו ממש כיון שלא שחטו כאחד הרי הוא נבילה אלא ודאי דמצטרפי וכבר איפשט בעיא דר"ז דהרי כיון שמצטרף היתר באכילה אף בחלוקין ק"ו לטהר מידי נבילה ועכשיו אייתר רישא דרישא דליכא למימר למפשט בעיא דר"ז שהרי מגוף דיני משנתינו ממילא איפשט בעיא דר"ז אלא ודאי סברת מהר"מ ליתא והריאה או בני מעים ודאי לישראל מותרים ואין כאן שחיטה חלוקה כלל ולא איפשטא בעי' דר"ז מגוף משנתינו ואיצטריך רישא דרישא למפשט בעי' דר"ז ושפיר אמר ש"מ מדרשב"ל מזמנין ישראל וכו' דגם זה מוכח מאוקימתא דרשב"ל מדאייתר רישא למפשט בעי' דר"ז ודו"ק:

שם במשנה השוחט בהמה וכו' הא דלא תני סתם השוחט ולא יצא דם כשר ונאכל בידים וכו' משום דקמ"ל דאף דם חי' ועוף מכשיר אף דטעון כיסוי ואינו נשפך כמים מ"מ לענין הכשר מחשיב נשפך כמים ועיין בתוס' בד"ה השוחט. אי נמי להך אוקימתא דמוקי בגמ' בחולין גרידא וכרשב"א א"כ לכך תני הני פרטי וחשב גם חי' בזה הראה דלא מיירי בנעשו עט"ק שחיה אין דרך לאכלה עט"ק וכדמקשה לקמן חי' בקדשים מי איכא ולהך אוקימתא דאתי' כרשב"א לא אמרינן בשר בבשר מחליף. ולהך אוקימתא דמוקי בנעשה עט"ק היא גופה קמ"ל דגם בחי' שייך עט"ק דלא תימא דבטלה דעתו קמ"ל דבשר בבשר מחלף:

שם כשרים ונאכלים בידים מסואבות הנה הא דנאכלין בידים מסואבות משום שצריכא היא לאפוקי מדר"ש דסובר הוכשרו בשחיטה וגם שמעינן מינה דאם יצא דם אינן נאכלין בידים מסואבות וכו' ושמעינן שיש שלישי או בחולין גרידא כרשב"א אי בנעשו עט"ק ולאפוקי ממאן דסובר לאו כקודש דמי אבל הא דתנן כשרים לכאורה יפלא פשיטא ומהי תיתי יהיו אסורות. ונראה משום דבריש פרקין דרשינן לשחיטה מן הצואר אי משום דכתיב ושחט במקום ששח חטהו והיינו הוציא דמו כדפירש רש"י שם ואי משום דכתיב וזבחת במקום שזב ע"י חתוי וא"כ הוה אמינא דאם לא יצא דם אין נקהו ולא זב ויהי' אסור קמ"ל דמותר. ומדברי רבינו הגדול בפ"ד ממ"א למדתי פירוש אחר דהי' מקום לאסור משום מסוכנת עיין שם בהלכה י"ג:

ולדברי הרמב"ם ניחא מה דקשיא ליה למה הוצרך למתני כשרות ונתני רק נאכלים בידים מסואבות וכיון שנאכלין ודאי שכשרים אבל אם ההוה אמינא לאסור הוא דלא נימא דהיא בכלל מסוכנת איצטריך למתני כשרים אף שלא פרכסו ואי לאו דתנן בהדיא כשרים אף ששנינו ונאכלי' הוה אמינא דהיינו ע"י פרכוס כדין מסוכנת קמ"ל כשרים אף בלי פרכוס:

שם ר"ש אומר הוכשרו בשחיטה פרש"י מגו דשריא שחיטה וכו' ולפי זה אני מסופק בקדשים אם שחיטה מכשרת לר"ש דבחולין השחיטה מתרת ואין צריך שום מעשה אחר השחיטה להתיר הבשר ולכן מחשב תכף אוכל גם לענין טומאה אבל בקדשים לא הותר ע"י שחיטה לאכילה כי אם ע"י הזריקה וא"כ יש לומר שאין שחיטת קדשים מכשרת הבשר אפילו לר"ש. או דלמא כיון שעכ"פ מתיר משום אמ"ה אלא שיש בו איסור אחר בשביל קדשים קודם זריקת הדם ולכן הואיל ומוציא מידי אמ"ה שוב מחשב אוכל וכן נראה מדברי רש"י במשנה שכתב בד"ה הוכשרו מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אמ"ה וכו' ולמה לא כתב רש"י סתם מידי דשריא שחיטה להך בשר ופשיטא משום אמ"ה מתיר אלא הכוונה אפילו עדיין יש איסור אחר מ"מ מכשירו להיות אוכל ונ"מ גם בחולין בשוחט את הטרפה אם השחיטה מכשרת או לא ואף דלקמן (דף קכז ע"ב) במשנה באבר ובשר המדולדלים ונשחטה הבהמה קאמר ר"ש דלא הוכשרו בשחיטה הואיל ועדיין אסורים באכילה עיין שם דקאמר רב אשי בשחיטה מכשרת קמפלגי נראה דשאני התם שעדיין אסור משום אמ"ה ועיין ביו"ד סי' ס"ג ובסי' נ"ה בש"ך ס"ק י"א אלא דתינח אבר המדולדל אבל בשר המדולדל שודאי אינו אסור משום אמ"ה רק משום בשר בשדה טרפה כמבואר בסימן ס"ג ואפ"ה קאמר ר"ש לא הוכשר בשחיטה וא"כ הה"ד טרפה. ונראה דשאני בשר המדולדל שכבר גם בחיי הבהמה אינו אסור משום אמ"ה לר' יוחנן (דף קב ע"ב) וגם אחר שחיטה אסור משום בשר בשדה טריפה כמו בחיים ולא עשתה השחיטה שום פעולה ולריש לקיש דאסור בחיים משום אמ"ה לדידי' גם אחר שחיטה אסור בשר המדולדל משום אמ"ה כמו אבר. ולכאורה יש להביא ראי' מדברי רש"י דשחיטת טרפה מכשרת לר"ש כמו בכשרה דהרי לקמן (דף לה ע"ב) דאמרינן שחיטה מכשרת ולא דם כתב רש"י ונ"מ שאם נפל דם שחיטה על הזרעים וכו' ולמה לא כתב רש"י נ"מ לענין הבהמה עצמה ששחט ונמצא טרפה שאז השחיטה לא מכשרה ואלו הי' הדם מכשרה הוה מועיל אף בטרפה אלא ודאי דלענין הבהמה השחיטה עצמה מכשיר אפילו בטרפה. ואמנם אין מזה ראיה דלענין טריפה ליכא נ"מ שאפילו אם הי' סובר ר"ש דגם דם מכשיר מכל מקום היינו דם שחיטה ולר"ש שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ואף דלרש"י לקמן (דף לה ע"ב) שייך לר"ש דם חללים בבהמה מ"מ זה לא מקרי לרש"י דם חללים דדוקא ע"י גיסטרא מן הצואר מקרי לרש"י דם חללים וכמו שפירש רש"י לקמן בפ' העור והרוטב (דף קכא ע"ב) ואפילו לרבנן אני מסופק אם דם שחיטת טרפה מכשיר דהרי מעל הארץ תשפכנו כמים ילפי דם שחיטה ושם מיירי בשחיטת כשרה דלעיל מיני' כתיב כאשר יאכל הצבי והאיל כן תאכלנו וא"כ בנאכלת מיירי והדבר צריך תלמוד ונלע"ד דודאי מכשיר שהרי במס' מכשירין פרק ויו משנה זיין תנן דם שחיטה בבהמה חי' ועוף הטמאין אינו מכשיר מכלל דבטהורין אפילו בטרפה מכשיר.

(לג א רש"י) ד"ה מבית השחיטה שאינה טעונה הפשט וכו'.—אין צורך בזה, אלא שבשר בית השחיטה מבריא, כדאיתא בברכות מד ב: "כל הקרוב לנפש משיב את הנפש א"ר אחא בר יעקב עונקא (ופי' רש"י; צואר מקום בית השחיטה). א"ל רבא לשמעיה כי מייתית לי אומצא דבישרא טרח ואייתי לי מהיכא דמקרב לבי ברוך (פי' רש"י: למקום שברכו שם על השחיטה)". והרי משמע דעיקר מה שמבריא הוא סמיכתו לבית השחיטה, דהיינו מן הצואר דוקא, ודלא כנראה מפירש"י כאן, דכל בשר שהוא שנחתך מן הבהמה קודם שתצא נפשה הרי הוא מבריא.

מי מצטרף ראשון לשני. הואיל וגם הוא לטהר נשחט או לא ופשיט התם אם מצטרף סימן ראשון לסימן שני להתיר שאר העובר באכילה לא יצטרף עמו לטהר אותו אבר מידי נבלה ולענין ניקבו בני מעיים נמי תפשוט דמצטרף דלא מהני חילוק לפסול בשחיטה הואיל ובסימנין לא איתיליד ריעותא: עד כאן לא איבעיא כו'. והשתא אהדרינן לשמעתין דאמרינן הדר ביה ר' זירא מההיא דלעיל מדבעי מהו לטהרה מידי נבלה מכלל דפשיטא ליה דאיטרפא בנקיבה דביני ביני: לא הדר ביה. ופשיטא ליה לרבי זירא דאף באכילה שריא דאין טרפה לחצי חיות והא דבעי רבי זירא לענין טומאה: לדבריו דרבא. דאמר לעיל לא אמר ריש לקיש אלא בריאה אבל בבני מעיים טרפה מיבעיא ליה לר' זירא אם טהורה מיהא מידי נבלה או לא: מדריש לקיש. דאמר כיון שנחתך קנה הוי ריאה כמנחא בדיקולא שמע מינה אין מזמנין עובד כוכבים על בני מעיים משום ריאה דהוי כמי שהוציאה מן הבהמה בעודה מפרכסת ועובד כוכבים לאו בשחיטה תלי היתר אכילה דידיה שלא הוזכרה שחיטה אצלו ואבר מן החי נאסר להן ואין יוצאה להן מידי אבר מן החי עד שתמות אבל לישראל יצתה מידי אבר מן החי ע''י שחיטתה: הוה יתיבנא קמיה דרב אחא. כי אמר להא מילתא: ולא אמרי ליה. ונחמתי בעצמי ולא הקשיתי לו: הרוצה לאכול כו'. משום דמעלי כדאמר לקמן בסמוך הרוצה שיבריא: מבית השחיטה. שאינו מחוסר הפשט ויכול לחותכו מיד קודם יציאת הנפש וממתין לה עד שתצא נפשה דאמרינן בארבע מיתות (סנהדרין דף סג.) מנין שאסור לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה ת''ל לא תאכלו על הדם: אחד עובד כוכבים כו'. ולא אמרינן במיתה תליא מילתא והויא אבר מן החי לגבייהו והיינו דלא כרב אחא: ומדיחו יפה יפה. מפני שעדיין נבהל הדם לצאת ולא יצא: מתני' בידים מסואבות. כלומר בלא נטילה דגזרו עליהם להיות שניות ובגמרא פריך אפילו הוכשרו נמי אין שני עושה שלישי בחולין: הוכשרו בשחיטה. מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה: גמ' כי לא יצא מהן דם כשרה. בתמיה זריקת דם הוא דשריא להו דכתיב (דברים יב) ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל: שאינו מכשיר. אם נפל על הזרעים: דם הנשפך כמים. הוי כמים: דקיימא לן חיבת הקדש מכשרתן. למיהוי אוכלא ולקבולי טומאה דתניא בפסחים (דף לה.) והבשר לרבות עצים ולבונה דאע''ג דלאו אוכלא נינהו חיבת הקדש משויא להו אוכלא: בכסף מעשר. בירושלים דכתיב (שם יד) ונתת הכסף וגו' ואשמועינן דשני עביד בהו שלישי דלא כר''מ:

מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. הא דלא אדכר הדחה קמייתא כגון דחלליה בי טבחי כדאמר בפרק כל הבשר (לקמן דף קיג.) אי נמי משום דאיירי בבשר בית השחיטה ולא הוצרך להזכיר ולקדירה איירי אי נמי מיירי לצלי אף ע''ג דלצלי לא בעי מליחה שאני הכא שנחתך קודם שתצא נפשה מבית השחיטה ועדיף מבישרא דאסמיק בפ' כיצד צולין (פסחים דף עד:): אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו. משמע דטעמא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור ותימה דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נט.) פריך והא איכא יפת תואר ומשני שאני עובדי כוכבים דלאו בני כיבוש נינהו וה''נ שאני עובדי כוכבים דלאו בני שחיטה נינהו כדאמר לעיל ואין להקשות מהא דאמר פרק ד' מיתות (שם דף נח:) עובד כוכבים ששבת חייב וכן העוסק בתורה דבדבר שהוא מצוה לישראל לעשות לא שייך למימר מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' ואע''ג דאמר אפילו ששבת בשני בשבת חייב מכל מקום לא דמי הואיל ויש מצות שביתה לישראל כמו בשבת ואע''ג דבן נח נהרג על העוברים כדאמר התם וישראל אינו נהרג נהי דפטור מ''מ לא שרי וא''ת דבפרק גיד הנשה (לקמן דף קב.) דפליגי אם נוהג אבר מן החי בטמא ואמרינן מחלוקת בישראל אבל בבני נח דברי הכל מוזהרין על הטמא כטהורין בשלמא לרבנן אע''ג דאין ישראל מוזהר על אבר מן החי דטמא מ''מ אסיר ליה משום טמא ולא אשכחת דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור אלא לר' מאיר דאמר דאין נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד והא איכא אבר מן החי דחיות ועופות הטהורין דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור וכי תימא דלא חיישינן כיון דסתם אבר מן החי אסור לישראל א''כ מאי פריך התם בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נט.) מגזל דפחות משוה פרוטה וי''ל דמכל מקום אבר מן החי דידהו אסור משום דבעיא שחיטה אע''ג דעובד כוכבים אסור במשהו בשר וגידים ועצם וישראל לא מיתסר אלא בכזית בשר הא אמר ר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ולריש לקיש דאמר חצי שיעור מותר מן התורה דלמא לית ליה ההוא כללא אלא סבר לה כמ''ד הכא אין מזמנין עובדי כוכבים על בני מעיים: השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא כו'. משמע דדם חיה ועוף מכשירין וקשה להר''ר יעקב מאורליינ''ש דבגמרא דריש דדם קדשים אינו מכשיר מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים מכשיר כו' ובפרק כסוי הדם (לקמן דף פד.) אמרינן דלא אמרינן בהמה בכלל חיה לכסוי משום דכתיב על הארץ תשפכנו כמים מה מים לא בעי כסוי אף האי נמי לא בעי כסוי אלמא בדם חיה ועוף דכתיב כסוי לא הוי בכלל תשפכנו כמים ויש לומר דכל דם הנשפך על הארץ שאין מקבלים אותו בכלי כגון דם חיה ועוף הוקשה למים בין לענין הכשר בין לענין פטור כסוי אלא דלענין כסוי גלי רחמנא דדם חיה ועוף בעי כסוי אבל מכל מקום הוקש למים לענין הכשר כיון דנשפך על הארץ: ונאכלין בידים מסואבות. לצלי איירי דלא בעי הדחה אי נמי לקדירה והודחו במי פירות: דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר. הקשה הר''ר יעקב מאורליינ''ש דבפרק כל שעה (פסחים דף כב.) פריך והרי דם דכתב רחמנא וכל נפש מכם לא תאכל דם ותנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרים לגננין לזבל ומשני אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותרין בהנאה אף דם מותר בהנאה והשתא היכי דייקי היתר הנאה מהאי קרא לדם קדשים הא לא איתקש למים ויש לומר דמכל מקום כיון דדם חולין שרי בהנאה אם כן אכילה דכתיב גבי דם הויא אכילה ממש. [וע''ע תוספות פסחים דף כב. ד''ה מה]: