דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 212ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - ב

ורמינהי סתירה לכך ממה ששנינו במשנה לקמן [מב א]: אלו טרפות בבהמה:  נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת. והמשנה אומרת שפסוקת הגרגרת היא טרפה ולא נבלה [202]!

אמר רבא: לא קשיא. כאן במשנתנו מדובר באופן ששחט ולבסוף פסק, כאן במשנה לקמן מדובר באופן שפסק ולבסוף שחט.

ומבארת הגמרא: שחט את הוושט והתחיל בשחיטה ולבסוף פסק את הגרגרת, נפסלת בשחיטה היא הבהמה. פסק ולבסוף שחט ומשהתחיל לשחוט לא היה פסול בשחיטה, כי [כמו] דבר אחר גרם לה ליפסל דמיא והיא טרפה.

איתיביה רב אחא בר הונא לרבא ממשנתנו האומרת: שחט את הוושט ופסק את הגרגרת, פסק את הגרגרת ושחט [203] את הוושט - נבלה. הרי שאין חשיבות לסדר הדברים!

ומתרץ רבא: אין כוונת המשנה ששחט את הוושט אחר הגרגרת, אלא אימא: וכבר שחט את הוושט מעיקרא. אבל אם שחט את הוושט בסוף היא טרפה.

אמר ליה רב אחא בר הונא: שתי תשובות המפריכות פירוש זה במשנה יש בדבר.

חדא: דאם כן, אין כאן שני מקרים, אלא המקרה השני היינו קמייתא [זהו המקרה הראשון [204]]!

ועוד: יש ברייתא השונה את הדין של המשנה, ובברייתא זו הא תניא [205] במפורש: ואחר כך שחט את הוושט. ולא ניתן בה לפרש "וכבר שחט" כדבריך!

אלא, אמר רבא: באמת בכל מקרה שלא נשחטו שני סימנים, אין זו שחיטה, והבהמה נבלה. [206] והמשנה דלקמן מונה את כל החסרונות שיש בבהמה שאוסרים אותה, ו"אלו אסורות" קתני, ויש מהן נבלות, [207] ויש מהן טרפות.

ודנה הגמרא: אם המשנה מונה גם נבלות, וליחשוב נמי הא דחזקיה בכלל הנבלות!

דאמר חזקיה: עשאה לבהמה גיסטרא, שחצה אותה לשני חלקים, כגון שחתך את הצואר כולו, הרי זו נבלה, [208] והיא מטמאת כנבלה אפילו אם היא מפרכסת.

וכן, אם המשנה מונה נבלות, וליחשוב נמי הא דרבי אלעזר בכלל הנבלות!

דאמר רבי אלעזר: נטלה ירך [העצם העליונה של הרגל] ממקום חיבורה בבוקא דאטמא [209], וחלל שלה ניכר [210], ולא נשאר שם עור ובשר החופים את המכה, אלא רואים את גופה במקום החתך [211], הרי זו נבלה.

ומתרצינן: באמת המשנה מונה נבלות, אבל כי קטני, נבלה דלא מטמאה מחיים, כגון פסוקת הגרגרת שלא מועילה בה שחיטה, כי אי אפשר לשחוט בה שני סימנים. אבל נבלה דמטמאה מחיים, כי חיותה לא נחשבת לחיים, לא קטני. כי אין היא דומה לטרפה כלל.

והגמרא מביאה תירוץ אחר על הסתירה, ולפיו המשנה באלו טרפות מונה טרפות דוקא.

רבי שמעון בן לקיש אמר: כאן במשנתנו, מדובר באופן ששחט את הוושט במקום חתך הקנה, ולא עשה בקנה שחיטה כלל. כאן במשנה לקמן, מדובר באופן ששחט את הקנה שנפסק לפני השחיטה שלא במקום חתך.

ומבארת הגמרא את דבריו: שחט במקום חתך הקנה, הרי זה כשוחט את הוושט בלבד ונפסלה בשחיטה היא. אבל אם שחט שלא במקום חתך, הרי זה שוחט את הקנה, ויש כאן שחיטת שני סימנים, ומה שהיה הקנה פסוק לפני השחיטה, כי דבר אחר גרם לה ליפסל דמיא.

אך תמהה הגמרא: ומי אמר רבי שמעון בן לקיש הכי, שיכולה שחיטה להועיל לקנה שנפסק כדי לטהר מידי נבלה!?

והאמר רבי שמעון בן לקיש: שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה בין שחיטת הקנה לשחיטת הוושט - הבהמה כשרה, ואף שכל בהמה נטרפת על ידי נקב בריאה, כאן שנשחט הקנה - שהריאה תלויה בו - קודם לנקב, לא נטרפה בכך.

ושמעינן מדריש לקיש: אלמא [רואים] שאחרי שחיטת הקנה, הריאה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא [כמו שהיא מונחת בסל היא חשובה], ולכן כבר אין להטריף מפני הנקב שלה [212].

ומקשינן: הכא נמי [גם כאן] שנפסקה הגרגרת הרי היא כמאן דמנחא בדיקולא דמיא, ובמצב זה לא מתקיימת שחיטה אלא בוושט [213]! אלא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא קשיא, כאן במשנה דלקמן הם דברי רבי עקיבא קודם חזרה שהיה סבור ששחיטת סימן אחד מטהר מידי טומאת נבלה, כאן במשנתנו זה לאחר חזרה שהודה לרבי ישבב, שאם לא נשחטו שני הסימנים - הבהמה נבלה, ומשנה לא זזה ממקומה [214] מכפי שהיתה קודם חזרה.

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בהבנת דברי ריש לקיש.

גופא, אמר רבי שמעון בן לקיש: שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה - כשרה.

אמר רבא: לא אמר רבי שמעון בן לקיש שהבהמה כשרה אלא בריאה שניקבה אחרי שחיטת הקנה הואיל וחיי ריאה תלויה בקנה, וכאשר שוחטים אותו הרי הוא כמנותק מהבהמה עם הריאה התלויה בו, אבל בבני מעיים שנקבו אחרי שחיטת הקנה לא הכשיר ריש לקיש, כי הם לא תלויים בקנה אלא בוושט [215].

מתקיף לה רבי זירא: מאחר שנולדו בה בריאה סימני טרפה התרת, הרי אין טעמו של דבר אלא שטריפה זה חסרון שנולד בחיי הבהמה ולא במיתתה, וכיון שכאשר שחט את הקנה כבר אינה חיה חיות גמורה, סובר ריש לקיש שאין טרפה לחצי חיות, אם כן, מה לי טריפה בריאה, מה לי בבני מעיים!

ולדעת רבי זירא, אין טעמו של ריש לקיש משום דריאה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא, אלא משום שאין טרפה לחצי חיות ואין חילוק במקום שנולדה הטריפה, והגמרא לעיל שסתרה את דברי ריש לקיש מדברי ריש לקיש סוברת כרבא בטעמו של ריש לקיש.

ואמרינן: והדר ביה [וחזר בו] רבי זירא מדעתו לדעת רבא, וסובר שאם ניקבו בני מעיים אחר שחיטת הקנה - טריפה, וראיה לזה, מבעייתו של רבי זירא.

דבעי [216] רבי זירא: ניקבו בני מעיים בין שחיטת סימן ראשון שהוא הקנה לסימן השני, [217] מהו? האם הבהמה היא טרפה ככל בהמה שניקבו בני מעיה לפני השחיטה, שהשחיטה מטהרת אותה מידי נבלה, או שאין שחיטה מועילה לבהמה זו מפני ששחיטת הסימנים לא דומה, שחיטת הסימן הראשון באה להתיר את הבהמה לאכילה כי אז עוד לא נטרפה, ושחיטת הסימן השני לא באה אלא לטהר את הבהמה מידי נבלה.

ובעי רבי זירא: מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבלה, כיון שגם שחיטת הסימן הראשון מטהרת מטומאת נבלה, או לא מצטרף הסימן הראשון, כיון שעיקרו בא להתיר?

ומביאה הגמרא בעיה דומה לבעית רבי זירא.

הדין הוא, שבשחיטת בהמה מעוברת ניתר העובר שבמעיה, אך אם הוציא העובר יד לפני השחיטה, אותה יד דינה כטרפה, שאסורה באכילה, אך אינה טמאה. [218]

ואמרינן: לאו היינו [האם אין זו אותה בעיה] דבעי אילפא: הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן, מהו?

הערות

[202] עיין בתוספות שדנו בשאלה, מנין לגמרא שיש בפסוקת הגרגרת רק איסור טרפה ולא איסור נבלה, אולי יש בה את שני האיסורים!

[203] עיין בהערה 198 שלא גורסים בלשון המשנה "אחר כך" דלא כגירסת הספרים שלנו.

[204] עיין ברמב"ן שביאר מה היתה דעת רבא.

[205] צריך לגרוס תניא ולא תנן. ועיין בהערה 198.

[206] לפי מסקנת רבא, פסוקת הגרגרת היא נבלה. מפני שאי אפשר לקיים בה שחיטת שני סימנים. והאחרונים דנו, האם פסוקת הגרגרת היא נבלה גם בעוף שמועיל בו שחיטת סימן אחד. וכן דנו האחרונים בנקובת הוושט, לפי דעת הראשונים שנביא בהערה הבאה, שגם היא נבלה, האם דין העוף כבהמה? עיין רש"ש על המשנה, ובשו"ת אחיעזר ח"ב סימן ח' שדן בזה באריכות.

[207] כתב רש"י: "ויש מהם נבלות כגון נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו". והאחרונים הקשו: מנין לנו להגיד שנקובת הוושט היא נבלה? הרי הגמרא דיברה רק על פסוקת הגרגרת שהיא נבלה לפי שאין לשחוט בה שני סימנים, אבל נקובת הוושט שאפשר לקיים בה שחיטה בשני סימנים, היא טרפה ככל הטרפות! [פרי מגדים יו"ד סימן לג ס"ק ה' בשפ"ד, ורע"א בתשובתו שבסימן כ"ז]. ורע"א מוכיח שדעת רבינו תם והרא"ש שנקובת הוושט היא טרפה. ובאמת בתוספות הרא"ש שהודפס לאחרונה מצינו שהוא חולק על רש"י במפורש. וכתב הבית הלוי, שרש"י הבין מלשונו של רבא שאומר "יש מהן נבלות" בלשון רבים, שיש מהן שתי נבלות, ואף נקובת הוושט נבלה. ורבא הוכרח לומר כן, כדי ליישב את סדר המשנה שהביאה בהתחלה את נקובת הוושט, ואחר כך פסוקת הגרגרת ואחר כך טרפות אחרות, ואם נקובת הוושט היא טרפה, לא היתה המשנה מפסיקה בינה ובין שאר הטרפות וכותבת ביניהם פסוקת הגרגרת שהיא נבלה, אלא היתה כותבת את פסוקת הגרגרת בתחילה. וכתב הבית הלוי, שלפי זה, רק לפי תירוצו של רבא יש הכרח לומר שנקובת הוושט היא נבלה, אבל לפי תירוצו של רבי יוחנן, האומר שהמשנה באלו טרפות מונה רק טרפות והיא סוברת כרבי עקיבא קודם חזרה, שוב אין צריך לומר שנקובת הוושט היא נבלה [בית הלוי ח"ב סימן כ"ב אות ג']. ומסביר בית הלוי, שלדעת רבא ניתנה הלכה למשה מסיני, שלא מועילה שחיטה אלא בסימנים שלמים ולא בסימנים שיש בהם טרפות. [ביה"ל ח"ב סימן כ' אות ג' ועי"ש]. והרמב"ם פסק, שפסוקת הגרגרת ונקובת הוושט הם נבלות מחיים. [פ"ג מהלכות שחיטה הי"ט]. ועיין בש"ך יור"ד סימן ל"ג ס"ק ד' שתמה על הרמב"ם, ועי"ש בנקודת הכסף.

[208] כשעשאה לבהמה גיסטרא הוא פוסק את חוט השדרה בדרך כלל, וזו אחת הטרפות הנזכרות במשנה, אמנם במקרים מסוימים אפשרי הדבר שתהיה הבהמה גיסטרא ולא יפסק חוט השדרה, ומשום מקרים אלו הגמרא מקשה שיש לכתוב עשאה גיסטרא [תוס' ד"ה ולחשוב].

[209] עיין בשיחת חולין פרק ראשון ציור 162.

[210] המהרש"ל גורס "ניכר" בלשון הגמרא.

[211] מדובר, כשרואים את גופה במקום החתך אפילו כשהיא רובצת. [גמרא לעיל כא א].

[212] הקשה המהר"ם, איך כל ריאה מותרת באכילה, הרי כששוחטים את הקנה היא כמונחת בדיקולא לפני גמר השחיטה, ולא חל עליה היתר השחיטה! יש אומרים, שאליבא דריש לקיש צריך לומר דהכי אגמריה רחמנא למשה מסיני שהריאה מותרת על ידי שחיטת סימן אחד כמו עוף. ולדעתם אפילו אם יוציאו את הריאה אחרי שחיטת הקנה היא תהיה מותרת. ראש יוסף ד"ה גופא. וכבר הביא המאירי דעה זו ודחה אותה. ויש אומרים, שגם הריאה צריכה להיתר שני סימנים, וכשהיא נמצאת בתוך הבהמה שחיטת הוושט מתירה אותה כמו שהשחיטה מתירה את העובר שבתוך הבהמה חידושי ר' מאיר שמחה. ועיין עוד בחזו"א יור"ד סימן ג' ס"ק יט.

[213] תירוצו של ריש לקיש נדחה בסופו של דבר מפני הדין שאמר ריש לקיש בניקבה הריאה. ורבי יוחנן תירץ תירוץ אחר מפני שגם הוא סובר שאין לשחוט קנה שחוט, שהרי הוא כמונח בדיקולא. ורוב הראשונים פוסקים על פי הסוגיא לקמן, שאם שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה, הרי זו טרפה, ודלא כריש לקיש, ולא אמרינן ריאה כמנחא בדיקולא. וקשה, שלפי זה יכולים אנו לומר את תירוצו של ריש לקיש במשנה, ולמה הגמרא דוחה תירוץ זה! וכתב הרמב"ן במלחמות, שאף שלא פוסקים כריש לקיש לענין הריאה התלויה בקנה, והיא לא נחשבת כמנחא בדיקולא, מכל מקום הקנה עצמו נחשב כמונח בדיקולא אחרי שחיטתו ואי אפשר לקיים בו שחיטה. וכן פסק המהרש"ל, שאם שחט את הקנה ואח"כ ניקב הקנה, כשרה, כסברת ריש לקיש לענין הריאה. [יש"ש סימן י"ז].

[214] הקשה רש"י, הלוא הכלל הוא, שאם יש מחלוקת במשנה ואחר כך המשנה סותמת כדעה אחת, ההלכה כהסתם אם זה באותה מסכת, ולא אומרים שהסתם זה משנה ראשונה שלא זזה ממקומה! תירץ רש"י, שלענין מחלוקת ואחר כך סתם הקפידו חכמים בסדר כדי שילמדו ממנו לענין הלכה, אבל אצלנו שכתוב שרבי עקיבא חזר בו בודאי שאין לפסוק כמותו, ולא הקפידו שלא לסתום כמותו.

[215] כתבו הראשונים, שהוא הדין, אם שחט את הוושט תחילה וניקבו בני מעיים בין שחיטת הוושט לשחיטת הקנה, שהבהמה כשרה מפני שבני מעיים תלויים בוושט [בעל המאור ורשב" א].

[216] העתקנו את הגמרא כפי גירסת רש"י, ופרשנו כפירושו. וגירסת התוספות כאן היא כהגהת השיטה מקובצת "והדר ביה רבי זירא מדבעי רבי זירא דבעי רבי זירא". לפי גירסת רש"י ופירושו, הגמרא אומרת שרבי זירא חזר בו מדעתו בהבנת דברי ריש לקיש שאין טרפה לחצי חיות, וסובר בבעיתו כרבא שיש טרפה לחצי חיות אלא שריאה כמנחא בדיקולא. ולפי גירסת התוספות ופירושם בעית רבי זירא מבוססת על כך שיש טרפה לחצי חיות ודלא כריש לקיש. והגמרא אומרת שרבי זירא חזר בו מבעיתו וסובר שאין טרפה לחצי חיות כהבנתו בדעת ריש לקיש.

[217] רש"י פירש שניקבו בני מעיים אחר שחיטת הסימן הראשון שהוא הקנה, כי דרך השחיטה היא לפגוע בקנה תחילה מפני שהוא קרוב לצואר והוושט הוא קרוב למפרקת. ולשיטת התוספות שהבאנו בהערה הקודמת. משמע מהלשון "בין סימן לסימן" שלא חשוב איזה סימן שחט ראשון, ורבי זירא סובר בבעיתו שבכל אופן שניקבו בני מעיים או ריאה בין סימן לסימן - הבהמה טרפה, כי יש טרפה לחצי חיות ולא אומרים סברת "מנחא בדיקולא".

[218] לומדים דין זה מהפסוק "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". [שמות כ"ב ל'] ודרשו מ"בשדה" שכיון שהבשר יצא מחוץ למחיצתו - נאסר, שהרחם היא המחיצה של העובר ואם יצא ממנה נאסר כטריפה. [לקמן ס"ח ע"א].

נקובת הוושט, ופסוקת הגרגרת, הרי שפסוקת הגרגרת טריפה היא ולא נבילה, ואם חזר בו ר' עקיבא, כשיטת מי היא משנה זו?

אמר רבא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן במשנתנו, מדובר כששחט את הוושט ולבסוף פסק את הגרגרת, וכאן ב"אלו טרפות", מדובר שפסק את הגרגרת ולבסוף שחט את הוושט. ומהו ההבדל? אם שחט תחילה את הוושט ולבסוף לאחר מכן פסק את הגרגרת — נפסלת במהלך השחיטה היא, ולכן יש לה דין נבילה, כמו הכלל ששנה ר' ישבב במשנתנו, אם פסק ולבסוף שחט — כי [כמו] שדבר אחר גרם לה ליפסל קודם שחיטה דמיא [נחשבת], ולכן יש לה דין טריפה.

איתיביה [הקשה לו] רב אחא בר הונא לרבא ממה ששנינו בברייתא: שחט את הוושט ופסק את הגרגרת (הקנה), או פסק תחילה את הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט — נבלה. הרי שאין הבדל בין זה לזה, וגם אם פסק את הגרגרת מתחילה נבילה היא!

אמר לו, אימא [אמור, הסבר] כך את המקרה השני: או פסק את הגרגרת, וכבר שחט את הוושט מעיקרא [מתחילה], ודווקא בכגון זה הרי זו נבילה, שהרי התחיל בשחיטה, אבל אם פסק את הגרגרת מתחילה — טריפה היא.

אמר ליה [לו] רב אחא, שתי תשובות בדבר: חדא [אחת], דהיינו קמייתא [שאם כן זו היא בדיוק ההלכה הראשונה]: שחט את הוושט ופסק את הגרגרת! ועוד, הא תנן [הרי שנינו] במפורש במשנתנו: פסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט, שהיא נבילה!

אלא אמר רבא: מה ששנינו להלן "אלו טרפות" — אין הכוונה דווקא לטריפות, אלא אלו אסורות קתני [הוא שונה], ויש מהן נבלות, כגון פסוקת הגרגרת, ששנינו במשנתנו שהיא נבילה, ויש מהן טרפות.

ומקשים: אם הוא מונה את כל האסורות, וגם הנבילות, וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] את זו של חזקיה, שאמר חזקיה: אם עשאה גיסטרא, שחתכה לשנים — הריהי נבלה! וליחשוב נמי [וכן שימנה גם כן] מה שאמר ר' אלעזר, שאמר רבי אלעזר: אם נטלה הירך וחלל שלה ניכר — הרי זו נבלה!

ומשיבים: כי קתני [כאשר הוא שונה] ברשימה זו נבילות, הרי זו נבלה דלא [שאינה] מטמאה מחיים, אלא רק במותה, אבל נבלה שמטמאה כבר מחיים לא קתני [אינו שונה], ושתי אלו נחשבות נבילה כבר בחייהן, כאילו כבר מתו.

ר' שמעון בן לקיש אמר, יש לחלק באופן אחר: כאן, ששנינו במשנתנו שאם חתך תחילה את הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט נבילה היא, מדובר ששחט את הוושט במקום שחתך את הגרגרת, כאן, ששנינו ב"אלו טרפות" שטריפה היא, מדובר ששחט שלא במקום שחתך. וטעם הדבר: אם שחט במקום החתך — נפסלה בשחיטה היא, ודינה כנבילה, אבל אם שחט שלא במקום חתך — כי [כמו] שדבר אחר גרם לה ליפסל מתחילה דמיא [נחשבת], ולכן שחיטת הוושט מועילה לטהרה מטומאת נבילה.

ושואלים: ומי אמר [והאם אומר] ר' שמעון בן לקיש הכי [כך], ששחיטה יכולה להועיל לאחר שנפסק הקנה? והאמר [והרי אמר] ר' שמעון בן לקיש: שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה, קודם ששחט את הוושט — כשרה, אינה טריפה משום כך אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמיא [מכאן שלאחר שחיטת הקנה נחשבת הריאה התלויה בקנה כאילו ניטלה מן הבהמה יחד עם הקנה ומונחת בסל], ומה שאירע בה אינו משפיע על דינה של הבהמה. ולפי זה, הכא נמי [כאן גם כן], כשנפסקה הגרגרת (הקנה) בתחילת השחיטה, נאמר שהגרגרת כמאן דמנחא בדיקולא דמיא [כמי שמונחת בסל היא נחשבת], ואין בבהמה אלא סימן אחד העומד לשחיטה הוושט, ולא תועיל שחיטת סימן אחד להוציאה מידי נבילה!

אלא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לא קשיא [אין זה קשה], כאן ששנינו ב"אלו טרפות" שפסוקת הגרגרת היא טריפה, מדובר קודם חזרה, לפני שחזר בו ר' עקיבא מדבריו, כאן במשנתנו מדובר לאחר חזרה. ואף על פי שחזר בו ר' עקיבא, משנה ראשונה ששנינו לא זזה ממקומה.

א ודנים גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, אמר ר' שמעון בן לקיש: שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה — הבהמה כשרה. אמר רבא: לא אמר ר' שמעון בן לקיש שהיא כשרה אלא בשניקבה הריאה בלבד, הואיל וחיי ריאה תלויה בקנה, וכיון שנשחט הקנה רואים אותה כאילו ניטלה מן הבהמה, וכל פגם שנעשה בה אינו פוסל. אבל אם נעשה נקב בבני מעיים לאחר שחיטת הקנה — לא, שאין חיותם תלויה בקנה אלא בוושט, והוא נשחט לאחר הקנה.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: מאחר שכאשר נולדו בה סימני טרפה לאחר שהחלה השחיטה התרת אותה, מה לי אם היה נקב בריאה מה לי אם היה בבני מעיים! אלא בכל אופן אינה נעשית טריפה לאחר שהחלה השחיטה.

ומעירים: והדר ביה [וחזר בו] ר' זירא מדבריו, דבעי [ששאל] ר' זירא: ניקבו בני מעיים בין שחיטת סימן לסימן, מהו? מי [האם] מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה בשחיטה זו מידי נבלה, או לא?

ואמרינן [ואמרנו] על כך, לאו היינו דבעי [האם לא זו השאלה ששאל] החכם אילפא: השוחט בהמה מעוברת והוציא העובר את ידו מן הרחם בין שחיטת סימן לסימן, ובכך נעשתה היד טריפה, מהו הדין?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

An animal that has a perforated gullet, where the perforation goes through the wall of the gullet, or one with a severed windpipe. According to this mishna, the severed windpipe renders the animal a tereifa and not an unslaughtered carcass. If Rabbi Akiva reconsidered his opinion and conceded to Rabbi Yeshevav, in accordance with the opinion of which tanna is that mishna?

Rava said: This is not difficult. Here, the mishna is referring to a case where one cut the gullet and ultimately severed the windpipe not in the standard manner. There, the mishna in the next chapter is referring to a case where he severed the windpipe not in the standard manner, and ultimately cut the gullet. If he cut the gullet and ultimately severed the windpipe, the animal was rendered unfit during its slaughter; therefore, it assumes the status of an unslaughtered carcass, according to the principle of Rabbi Yeshevav. But if he severed the windpipe and ultimately cut the gullet, it is as though another matter caused the animal to become unfit; therefore, it assumes the status of a tereifa.

Rav Aḥa bar Huna raised an objection to Rava from a baraita: If one cut the gullet and then severed the windpipe, or if one severed the windpipe and cut the gullet thereafter, the animal is an unslaughtered carcass. Apparently, contrary to Rava’s statement, the order is irrelevant, and even if the windpipe is severed first, the animal assumes the status of an unslaughtered carcass.

Rava said: Say that the latter case in the baraita means not that he cut the gullet thereafter; rather, it is a case where one severed the windpipe and had already cut the gullet at the outset.

Rav Aḥa bar Huna said to him: There are two refutations of the statement, i.e., of your attempt to answer the difficulty from the baraita: One is that if the second case in the baraita is one where he initially cut the gullet, then that is identical to the first case in the baraita. And furthermore, didn’t we learn explicitly in the baraita: Or if one severed the windpipe and cut the gullet thereafter, the animal is an unslaughtered carcass?

Rather, Rava said: The use of the term: Tereifot, in the mishna in the next chapter is not to the exclusion of unslaughtered carcasses; rather, the tanna teaches that term in a general sense, meaning: These wounds serve to render an animal forbidden; and there are some of them that are unslaughtered carcasses, e.g., an animal with a severed windpipe, and there are some of them that are tereifot.

The Gemara objects to that interpretation: If the mishna is listing those circumstances that render the animal an unslaughtered carcass, let the tanna consider the circumstance of Ḥizkiyya as well, as Ḥizkiyya says: If one rendered the animal like a shard by cutting it into two widthwise, its halakhic status is that of an unslaughtered carcass even while it is convulsing before its death. And let the tanna consider the circumstance of Rabbi Elazar as well, as Rabbi Elazar said: If the thigh, the hind leg of the animal, was removed and its recess is obvious (see 21a), it is an unslaughtered carcass.

The Gemara explains: When the mishna teaches the case of an unslaughtered carcass, it is a case where the animal does not assume that status and impart impurity while alive. But the tanna does not teach the case of an unslaughtered carcass where the animal assumes that status and imparts impurity while alive, e.g., the cases of Ḥizkiyya and Rabbi Elazar.

Rabbi Shimon ben Lakish resolved the apparent contradiction between the mishna here and the mishna on 42a, and said: Here, the tanna is referring to a case where one cut the gullet in the same place as the initial cut in the windpipe. There, on 42a, the tanna is referring to a case where he cut the gullet not in the same place as the initial cut in the windpipe. The reason for the distinction is that if one cut the gullet in the same place as the initial cut in the windpipe, it is an animal that was rendered unfit during its slaughter and it assumes the status of an unslaughtered carcass. By contrast, if he cut the gullet not in the same place as the initial cut in the windpipe it is like a case where another matter caused the animal to become unfit. Therefore, cutting the gullet renders it a tereifa and prevents it from imparting ritual impurity.

The Gemara asks: And did Rabbi Shimon ben Lakish say this, that slaughter can be effective to prevent impurity after the windpipe was severed? But doesn’t Rabbi Shimon ben Lakish say: If one cut the windpipe and the lung was perforated thereafter before he cut the gullet, the animal is fit for consumption? Apparently, after cutting the windpipe, the status of the lungs, whose existence is dependent upon the windpipe, is like that of an item that is placed in a basket; they are irrelevant to the determination of the animal’s status. Here too, when the windpipe is severed at the beginning of the slaughter the windpipe should be considered like an item that is placed in a basket in the sense that the animal is considered to have only one siman, the gullet, and cutting of one siman does not affect the animal’s status.

Rather, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: The apparent contradiction is not difficult. There (42a), where it is stated that an animal with a severed windpipe is a tereifa, the mishna presents the opinion of Rabbi Akiva before retraction of his opinion. Here, the mishna presents the opinion of Rabbi Akiva after retraction of his opinion. And even though Rabbi Akiva retracted his opinion, a mishna does not move from its place. Once this version of the mishna was learned in the study hall, it remained valuable, even though it is no longer current.

§ The Gemara discusses the matter itself that was cited previously. Rabbi Shimon ben Lakish says: If one cut the windpipe and the lung was perforated thereafter before he cut the gullet, the animal is fit for consumption. Rava said: Rabbi Shimon ben Lakish states this principle only with regard to a lung, since the function of the lung is dependent upon the windpipe. Once the windpipe is severed it is as though the lungs were removed from the animal. But with regard to innards that were perforated after the windpipe was cut but before the slaughter was completed, no, the animal becomes a tereifa, because the function of the innards is not dependent on the windpipe.

Rabbi Zeira objects to Rava’s distinction. Since when signs of being a tereifa developed in the animal after the slaughter began, you permitted the animal and deemed the slaughter valid, what difference is there to me if the perforation was in the lung, and what difference is there to me if the perforation was in the innards? In either case, the animal should not be deemed a tereifa if the signs developed once the slaughter began.

But Rabbi Zeira retracted his objection, as Rabbi Zeira raises a dilemma: If the innards were perforated between the cutting of the first siman and the second siman what is the halakha? Does the first siman join together with the second siman to purify the animal from the impurity of an unslaughtered carcass or not?

And we say: Isn’t this the dilemma that Ilfa raises: If a fetus extended its foreleg outside the womb while the mother was being slaughtered, between the cutting of the first siman, the windpipe, and the second siman, the gullet, thereby causing the foreleg to have the status of a tereifa, what is the halakha?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא הכא דקא חזינן אפי' פסק ואח"כ שחט נבלה אימא וכבר שחט נפסלה בשחיטה ומשום הכי נבילה (וזו ר' ענה תלמוד) חדא דהיינו קמייתא. כלומר שחט את הושט וכבר שחט חדא לישנא היא ולא יכול לתרץ [כן] ועדיין אומר אני דקשיא מתניתין:

אלא אמר רבא אלו אסורות קתני. לעולם בין שחט את הושט ופסק את הגרגרת בין פסק את הגרגרת ואח"כ שחט את הושט הוי נבלה ואי פרכת אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת לא קתני אלו טרפות אלא אסורות קא תני יש מהן נבלות ויש מהן טרפות ואלו שניהם נקובת הושט ופסוקת הגרגרת נבלות והשאר כאן משמונה עשר כולן טרפות. וליחשוב נמי דחזקיה כלומר לדבריך השתא ששונין אנו במשנה נבלות נחשוב נמי במשנה דחזקיה:

ריש לקיש אמר כאן ששחט במקום חתך כו' כלומר המשנה דשנינן ושחט את הושט ופסק את הגרגרת כו' נבלה ששחט במקום חתך:

ומי אמר ריש לקיש הכי והאמר ריש לקיש שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כו' כלומר כיון דנשחטה הקנה אע"פ שעדיין לא נשחט הושט כל פסול שאירע בריאה אין אנו חוששין דאמרי' כיון דנשחט הקנה כמאן דמנחא הריאה בדיקולא דמיא כלומר כמי שמונח בסל ולשם יהא נקב הכא נמי כיון ששחט במקום חתך ליחשוב קנה כמו דמנח בדיקולאא)דברי רבינו אלו תמוהים דכיון דכבר נחתך הגרגרת שלא כדרך שחיטה ודמי כמאן דמנחא בדיקולא אין לך נבלה גדולה מזו וע"כ כמו שפירש רש"י דמקשה משחט שלא במקום חתך דג"כ תהוי נבלה וכמו שפירש"י וצ"ע. ולשם נחתך ויהא כשר. אלא א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא קשיא כאן קודם חזרה כו' כלומר מה ששנינו אלו טרפות נקובת הושט נשנית קודם שחזר והודה ר' עקיבא לר' ישבב ומה ששנינו שחט את הושט ופסק את הגרגרת או שפסק את הגרגרת ואח"כ שחט את הושט נבלה נשנית לאחר חזרת ר' עקיבא לר' ישבב ומשנה לא זזה ממקומה כלומר אע"פ שחזר ר' עקיבא לר' ישבב אלו טרפות שקודם לא זזה ממקומה אמר רבא לא אמר ר' שמעון בן לקיש אלא בריאה כו' כלומר לא א"ר שמעון בן לקיש דכשירה אם ניקב לאחר שחיטת הקנה אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויין בקנה והקנה כבר נשחט. (אי) אבל בני מעים לא. כלומר אבל אם ניקבו בני מעים בין סימן לסימן [טרפה] הכי גרסינן מי מצטרף סימן שני לסימן ראשון לטהרה מידי נבילה:

ה"ג: איתיביה רב אחא בר רב הונא לרבא שחט את הוושט. והיה רבא סבור לומר דהא דקתני רישא שחט את הוושט ופסק הגרגרת בבת אחת קאמר. ואקשי ליה רב אחא ב' תשובות בי בר חדא דהיינו רישא דבת א' לא קתני שאין בין בת אחת לזה אחר זה ולא כלום. ועוד הא תניא אח"כ כלומר בברייתא קתני אח"כ ומאי דלא פירש בהדיא במתני' פי' בברייתא.
ויש נוסחאות שכתוב בהם ואח"כ בהך מתני' דאיתביה רב אחא לרבא וב' תשובות בדבר חדא היאך עלה על דעת רבא לומר וכבר שחט וברייתא קתני ואח"כ ועוד שהיה לו להקשות ממשנתנו.

אבל בשאר בני מעים לא. פירוש בששחט את הקנה אבל שחט את הושט הוי איפכא, דהתם לימא ריש לקיש דנקבו שאר בני מעים כשרה, הואיל וחיי בני מעים תלויין בושט אבל ריאה לא.

ברש"י ז"ל: והדר ביה רבי זירא ממאי מדבעי רב זירא פי' הדר ביה מיה' דהכא. ואין הסוגיא מתחוורת לפי הגירסא הזו, אלא הכי גרסינן והכי איתא ברוב הספרים והדר ביה רבי זירא מדבעי דבעי ר' זירא. ומההיא דהתם היא דהדר ביה, מדקאמר ליה הכא לרבה מאחר שנולדו בה סימני טרפה והתרתה וכו', והא דאמר ליה רב אחא לרבינא לעולם לא הדר ביה ור' זירא לדברי רבה קאמר וליה לא סבירא ליה. ה"פ הא דאתקיף ליה רבי זירא הכא לרבה מה לי בריאה מה לי בשאר בני מעים לדברי רבה קאמר וליה לא סבירא ליה, הכי פירושו הא דאתקיף ליה רבי זירא הכא לרבה מה לי בריאה מה לי בשאר בני מעים לדברי רבה קאמר וליה לא סבירא ליה (אל') [לא[ בשאר בני מעים ולא בריאה דלית ליה דריש לקיש.

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פסוקת הגרגרת שאמרו שהיא נבלה כשם שאין בה הפרש בין שחט ולבסוף פסק בין פסק ולבסוף שחט כמו שהתבאר במשנה כך אין בה הפרש בין ששחט במקום חתך לשחט שלא במקום חתך:

חיי הריאה תלויים בקנה וחיותו של ושט תלוי בבני מעיים שחט את הקנה בבהמה וניקבה הריאה אחר כן קודם שישחוט את הושט או שחט את הושט וניקבו אחר כן בני מעין קודם שישחוט את הקנה כשרה הואיל ונשחט הקנה אין עוד טרפות בריאה והרי היא כמונחת בסל וכן הואיל ונשחט הושט אין עוד טרפות בבני מעין אבל נשחט הקנה וניקבו הדקין קודם שישחוט את הושט או נשחט הושט וניקבה הריאה קודם שישחוט את הקנה טרפה שיש טרפות לחצי חיות הואיל ולא נשחט הדבר שחיות האבר הנטרף תלוי בו:

זו היא שטתנו והרבה חולקים בה מהם לאסור בכלם ומהם להתיר אף מזו לזו והריני מודיעך בקצרה מה שהמחלוקות תלויים בו והוא שאנו מפרשים בסוגיא זו אמר ריש לקיש שחט את הקנה וכו' ואמר רבה לא אמר ריש לקיש אלא בריאה אבל בני מעין לא כלומר אם ניקבו בני מעין בשחיטת הקנה לא הא בני מעין בשחיטת הושט כשרה שבני מעין אצל הושט כריאה אצל הקנה ולא בא רבה למעט אלא שלא להכשיר של זה בזה ר"ל שלא להכשיר נקיבת מעין בשחיטת הקנה ולא נקיבת ריאה בשחיטת הושט דיש טרפות לחצי חיות ואותביה ר' זירא מה לי ריאה וכו' דמאחר שנשחט הקנה אף ניקבו בני מעין ראוי להכשיר דאין טרפות לחצי חיות והדר ביה ר' זירא מדבעי בשחט את הקנה וניקבו בני מעין אם שחיטת סימן ראשון מצטרף לשחיטת השני לטהרו מידי נבלה מי אמרינן הואיל וראשון בא להכשר אכילה ושני אינו בא להיתר אכילה דהא יש טרפות לחצי חיות לא מצטרף והויא לה נבלה או דילמא זה להכשר וזה לטהרה ומצטרף ולא הויא נבלה אלמא פשיטא ליה דלאכילה אסור דיש טרפות לחצי חיות כרבה ושני ליה דלעולם לא הדר ביה דהוא מכשיר אף מזו לזו אלא דלדבריו דרבה קאמר כלומר לדידך דאמרת שמזו לזו פסולה מי מצטרף וכו' אלמא ר' זירא מיקל יותר מרבה והלכה כרבה ולהחמיר אלא שיש פוסקים כר' זירא להקל וממה שטרח רב אחא להעמיד את דבריו ואי אפשר לפרש בדבריו אבל בני מעין לא אף בשחיטת הושט שהרי באו בריאה מטעם כמנחא בדיקולא דמיא וודאי אף הדקין בשחיטת הושט ראוי לומר כן והוא שלמדו מדבריו שמזמנין ישראל על בני מעיין אבל לא גוי שמאחר שלדעתו כל שנשחטו הסימנין ריאה ובני מעיין כמאן דמנחו בדיקולא דמיין הרי הן לאחר שחיטת הסימנין כאלו הם בסל והרי הם כאלו פרשו משם קודם יציאת נפש ולישראל דבשחיטה תליא מילתא והויין להו אבר מן החי ותניא דלא כותיה:

זו היא שטתנו ומ"מ יש אומרים שזה שאמר רב אחא לעולם לא הדר ביה ור' זירא לדבריו דרבה קאמר אינו מוסב על שאלת צירוף הסימנין לטהרה מידי נבלה אלא לדבריו הראשונים כלומר זה שאמר ר' זירא מה לי ריאה וכו' לדבריו דרבה קאמר כלומר אחר שר' שמעון מכשיר בריאה למה לא יכשיר אף במעין וליה לא סביר ליה אף להתיר את הריאה בשחיטת הקנה ונמצא ר' זירא מחמיר ופוסקים כמותו וזה שאמר לדבריו דרבה ולא אמר לדבריו דריש לקיש מפני שהוא סובר עליו שיכשיר אף הדקין בשחיטת הקנה כלומר למה אתה מפרש דבריו כך ומ"מ לדידיה חיי ריאה תלויים אף בושט וחיי הדקין אף בקנה וגדולי המפרשים מוסיפין עוד לומר שאף ריש לקיש איפשר דהדר ביה מדאוקים מתניתין דאלו טרפות דמנה בהדיהו פסוקת הגרגרת בשחט שלא במקום חתך דהוה ליה כדבר אחר גורם ואי כמנחא בדיקולא דמיא לא תועיל שחיטתה אלמא קשיא מדידיה אדידיה ועל כל פנים צריך לחזור באחת מהן ולא ידעינן בהי מיניהו הדר ומחמירין בה לאסור הכל וזהו לדעתם שגדולי הפוסקים לא הביאוה אלא שמ"מ מדדייק רב אחא ממלתיה דריש לקיש ואמר שמע מינה מדריש לקיש מזמנין גוי וכן שרבה טרח לפרש דבריו נראין הדברים שהלכה כמותו ומ"מ ניקב קרום של מוח או נולד לה טרפות אחר בין סימן לסימן טרפה אלא שיש מפרשים בדבריו של רבה אבל בבני מעין לא אמר אפי' בשחיטת הושט ומפני שאין חיי הדקים תלויים בושט ושחיי הריאה תלויים בקנה ופוסקים כריש לקיש ולדעת זה ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

תוס' בד"ה והדר ביה רבי זירא כו' ונראה דדעת הקונטרס שאין צ"ל דרבי זירא פליג אריש לקיש כו' עכ"ל רצונם דלהכי דחק הקונטרס עצמו לפרש דלמאי דבעי רבי זירא ניקבו בני מעיים איירי דוקא בנשחט הקנה תחלה וסבר שפיר כמאן דמנחא בדיקולא דמיא משום דהשתא אין צ"ל דרבי זירא פליג אר"ל:

בגמ' רבי שמעון בן לקיש אמר כאן ששחט במקום חתך וכו'. נראה דהכי פירושו דכששחט במקום שכבר נפסק סימן אחד אם כן אינו שוחט כי אם סימן השני לבד ובשחיטת סימן אחד אין יכול להוציאה מידי נבילה דאין קרויה שחיטה והוי כאילו נפסלה בשחיטה ולכך הויא נבילה אבל כששחט שלא במקום חתך אלא למטה ממנו במקום ששני הסימנים שלימים ושחט שניהם כיון ששחט שני הסימנים מקרי שחיטה הגונה ומוציאה בה מידי נבלה ואף ע"פ שכבר נפסק סימן אחד קודם שחיטה כיון דבמקום שחיטה שחט שני סימנים לא מקרי נבילה אלא טריפה דלא מקרי נפסלת בשחיטה אלא דבר אחר גרם לה והשתא לפי זה פריך שפיר ומי אמר רבי שמעון ב"ל הכי וכו' דכיון דכבר נפסק סימן אחד כמאן דמנחה בדיקולא דמיא וא"כ מה מועיל במה ששוחט אותו הסימן למטה כיון שכבר נפסק למעלה וא"כ אפילו כששחט שלא במקום חתך לא שחט כ"א סימן אחד ואי ס"ל לתנא דמתניתין דבסימן אחד אין מוציאה מידי נבילה כי נמי שחט שלא במקום חתך נמי אין מוציאה מידי נבילה והשתא אין מקום לקושיא שמקשין העולם אהא דפריך ומי אמר רשב"ל הכי וכו' דבלא זה היה לו להקשות אמימרא דר"ל כיון דאמר כמאן דמנחא בדיקולא דמיא וא"כ היאך קתני במתני' דהויא טרפה והא אין סימן א' מוציא מידי נבלה דאין זה קושיא כלל דבלא זה הוה סבירא לן דמתני' דאלו טרפות ס"ל דאפי' בשחיטת סימן א' מוציא מידי נבילה אבל השתא דרמינן מתני' דאלו טרפות אמתניתין דהכא ואתא רשב"ל לשנויי דתרוייהו ס"ל דאין מוציאה מידי נבילה כ"א בשחיטת שני סימנים ומתני' דהכא איירי כגון ששחט במקום חתך ולכך הויא נבלה כיון שלא שחט כ"א סימן א' ומתני' דאלו טרפות איירי ששחט שלא במקום חתך דמיקרי שחט ב' סימנים ולכך פריך דזה אינו דכיון דאמר ר"ל גבי ניקבה הריאה כמאן דמנחא בדיקולא א"כ ה"ה הכא נמי וא"כ אפילו כששחט שלא במקום חתך לא מיקרי שחט שני סימנים וק"ל:

בתוס' ד"ה וליחשב נמי דחזקיה וכו' עד וי"ל דאינה נבלה אלא א"כ נפסק נמי חוט השדרה והא תני לה כו'. ר"ל דמתני' תנא אלו אסורות באכילה ויש מהן שאיסור שלהן הוי מטעם דהוי טריפה ויש מהן שהאיסור שלהן דהוי מיד נבילה ובפסיקת חוט השדרה איכא תרוייהו טרפה ונבילה דהיינו שבנפסק חוט השדרה לחוד נאסרת מיד באכילה ואם נשברה נמי מפרקת ורוב בשר עמה הויא נמי נבילה דהיינו דזעירא ולכך לא הוה יכול התנא למיתני נשברה מפרקת ורוב בשר עמה אסורה באכילה דהא כבר תני דבנפסק חוט השדרה לחוד נאסרה באכילה והיינו נמי דמקשו התוספות בתר הכי וא"ת אמאי פריך וליחשב דר"א והא בהמה שנחתכה רגליה וכו' ר"ל דבנחתכו רגליה לחוד מתסרא באכילה אלא שאין נעשית נבלה עד שניטל ג"כ הבשר ונראה החלל וכבר תנא במתני' בזה הכלל דבנחתך הארכובה לחוד נאסרה ומה היה לו למיתני עוד נטלה הירך וכו' ותירץ דלמעלה רחוק מצומת הגידין אינה נאסרת בחתיכת העצם לבר עד שינטל חללה ואז הויא מיד נבילה וא"כ פריך שפיר דהוי ליה לתנא למיחשבה:

בא"ד ומיהו בפ"ק פירש הקונטרס ניטל הירך וכו'. ר"ל דאפי' בשבירת העצם לחוד אע"פ שעדיין עור ובשר חופין המכה שלא נראה החלל ס"ל לרש"י דטרפה אלא שאין נעשה נבלה עד שינטל חללה וא"כ לדידיה אינה מתורץ קושיא דלעיל דמאי פריך גמרא וליחשבה דרבי אליעזר וק"ל והא דכתבו התוספות לעיל אבל מחזקיה פריך שפיר וכו' עד א"נ שעשאה גיסטרא למטה מבין הפרשות דלא מיטרפא בפסיקת חוט השדרה ר"ל אלא שע"י גיסטרא נאסר מטעם דהויא מיד נבילה ולכך פריך שפיר דליחשביה:

ד"ה והדר ביה רבי זירא וכו' ונראה דדעת הקונטרס שאין צ"ל דרבי זירא פליג אר"ל. ר"ל דלכך פירש הקונטרס בעיא דרבי זירא ניקבו בין סימן לסימן היינו בין קנה לוושט אבל אם כבר נשחט הוושט ואח"כ ניקבו בני מעים פשיטא ליה דאפי' באכילה מותרת מטעם דכיון דכבר נשחט הוושט בני מעים כמאן דמנחי בדיקולא דמיין כדי שלא נצטרך לומר דפליג רבי זירא אר"ל:

בא"ד והכי פירושא מדמקשה לרבא וכו' ש"מ דסבר רבי זירא אין טריפות לחצי חיות. ר"ל כיון דכבר נשחט סימן אחר ותו אין לבהמה כ"א חצי חיות לא שייך בה עוד טריפות אפי' בבני מעים התלוים בסימן השני שעדיין לא נשחט וא"כ לא שייך למיבעי ניקבו בני מעים וכו' ובתחלה הוה בעי ניקבו בני מעים בין סימן לסימן ר"ל שכבר נשחט הוושט אלא שעדיין לא נשחט הקנה ואפי' הכי הוה ס"ל דבאכילה אסורה ודלא כרשב"ל אבל השתא חזינן מדמקשה ליה לרבא מה לי בריאה מ"ל בבני מעים ש"מ דהדר ביה מההיא בעיא ומשני לעולם לא הדר וכו' וא"כ לפי מאי דמסיק ר"ז לא פליג אר"ל ואפי' היכי דשחט הקנה וניקבה הריאה או ששחט הושט וניקבו בני מעים ס"ל לרבי זירא דטריפה ועיין בטור י"ד סימן כ"ו:

ד"ה ואמרי' לאו היינו דבעי אילפא וכו' משום דרבי זירא סתם דבריו וכו'. ר"ל ולא היינו יודעים לענין מאי דבעי ר"ז לכך הוצרך להביא ואמרינן עלה לאו היינו דבעי אילפא וכו' דמינה שמעינן דלענין לטהרה מידי נבלה הוי בעי ותי' זה שייך ג"כ לפרש"י:

גמ' וחלל שלה ניכר נבלה כן הוא בס"א:

רש"י בד"ה שחט כו' צ"ל ששחט את הוושט ולבסוף כו' הד"א:

בתוס' סד"ה ולחשוב נמי דחזקיה כו' וא"ת אמאי קשיא ליה דליחשוב דחזקיה ודר"א והא לקמן באלו טריפות מפרש דלא חשיב בסגר ושב שמעתתא כו' דטריפה היינו אסורה כמו אלו טריפות כו' וי"ל דלא משמע ליה לרבויי נבילה מזה הכלל דקתני כל שאין כמוה חיה כו' דמשמע הלשון דעכשיו היא חיה כו' וא"ת מאי פריך וליחשוב דר"א הא בהמה שנחתכה רגליה מארכובה ולמעלה אתיא בזה הכלל והיינו בסגר וכו'. ותימה מ"מ אי אתיא בזה הכלל לא מיתנייא אלא בטריפה ובגמרא פריך דליחשביה דנבילה אי נבילות מיתני נמי התם וק"ל וי"ל דהא דתירצו התוס' מעיקרא דלא משמע ליה לרבויי נבילה מזה הכלל כו' היינו מה דלא נכלל במלתא אחריתא רק בפני עצמו כיון אליו באומרו זה הכלל כל שאין כמוה חיה כו' [זה לא נכלל באין כמוה חיה] אבל מה שהקשו בתר הכי הוא דמאי פריך ונחשוב דר"א כו' כיון שחושב כל מיני איסור אכילה דשייכא בבהמה אע"ג דנבילה נמי הוי ולא חשיב דוקא טריפה ותו לא הכי פריך בגמ' וע"ז הקשו דהא נכלל איסור נבילה דניטל ירך וחלל שלה בבהמה שנחתכו רגליה ואותו אתיא בזה הכלל וכו' ודו"ק נ"ל:

גמרא ומי אמר רשב"ל הכי והאמר כו' אלמא כו' ה"נ כו'. והנה הגמרא לא משני מידי ע"ז. ומדברי הרא"ש משמע דהדר ביה רשב"ל ולא ידעינן הי מינייהו דאחריתא. וזה דוחק דכל כה"ג ה"ל להגמרא לפרושי. ולעד"נ דהאי אלא ארחב"א אריו"ח ל"ק כאן קודם חזרה כו'. בא לומר דלא אמר רשב"ל מעולם האי שינויא דכאן ששחט במקום חתך כו' אלא ריו"ח הוא היה המתרץ והכי קמשני כאן קודם חזרה כו'. ולפ"ז מעולם לא חזר ביה רשב"ל מהא דקאמר שחט אה"ק ואח"כ ניקבה הריאה כשרה דכמאן דמנחה בדיקולא דמיא. והיא היתה גם סברת הורמינהו כמש"כ לעיל. וכן רבא וריו"ח דלא משנו בשינויא דרשב"ל דלעיל ע"כ גם המה ס"ל דכמאן דמנחא כו' וכן ראב"י ור"פ משמע ג"כ דס"ל כן. וגם ר"ז ס"ל כן לפרש"י. לכן לענין הלכה הי' נראה לפסוק כן וכמש"כ הר"ן בשם י"מ. ואף דלפי' התוס' ר"ז פליג עלה. אין הלכה כוותיה נגד כל הני שהבאתי. ועי' במאור ובמלחמות:

רש"י ד"ה נקובת הוושט. אלמא טרפה היא ולא נבלה. משמע דמפרש דהפירכא היא גם על נקובת הושט. וכ"כ בביאור לקמן בד"ה ויש מהן נבלות. כגון נקובת הוושט. וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מהל' שחיטה הי"ט. וכ"כ השו"ע בסי' ל"ג ס"ג. אבל במשנתינו ליתא לנקובת הושט דהויא נבלה. וכ"כ הרא"ש בפרקין סי' ו' וז"ל דאע"ג דמיטרפא בנקיבת הושט דלמא לא פסלה שהיה אלא במידי דמנבלה ביה כגון אחר רוב סימן. וכן הטור בסי' הזכר לא כתב אלא דהוי טרפה. ונראה ברור דכ"ה גם דעת הסמ"ג שהביא שם הש"ך בסק"ד ולא כמו שהבינו הוא ז"ל ע"ש. וכן המהרש"א בבכורות (כ ב) בביאור דברי התוס' דשם בד"ה חלב כתב דלא הוי אלא טרפה. ואנכי מצאתי בעז"ה תוספתא מפורשת במכלתין פ"ב וז"ל או שניקב הוושט ואח"כ שחט את שניהם טרפה ושחיטתה מטהרתה. וצע"ג על רש"י והרמב"ם שנעלמה מעיניהם התוספתא הלזו:

רש"י ד"ה התרת. דסבירא לך כו'. כצ"ל:

תד"ה וליחשוב. דמ"ל גיסטרא דנבלה כו'. כצ"ל:

גמ' גרם לה להפסל כצ״ל:

תוס׳ ד"ה וליחשוב וכו׳ דמשכחת לה גסטרא דנבלה אפי׳ כצ"ל:

גמ' ועוד הא תנן. ברשב"א הגירסא הא תניא:

שם הא תנן ואח"כ. ועיין יומא מא ע"א:

ועוד הא תנן ואח"כ שחט את הושט כ' מהרש"א וכן בראשונים דלא גרסינן במתני' ואח"כ דא"כ לא הוה טעי רבא אלא ברייתא היא ורבא לא ידעה ולענין תשובה קמייתא דהיינו קמייתא י"ל רבא ישב בדוחק סיפא פסק גרגרת ושחט את הושט ומצא פסוקה ולא ידע אי בשעת שחיטה ע"י סכין או מקודם וכמעשה דלעיל כ"ח ע"א בנשמטה ע"ש:

אלו אסורות קתני יש מהן נבלות ויש מהן טרפות. צ"ע לגירסא ואלו טרפות בוי"ו כמ"ש תוס' לקמן ר' פא"ט ולמסקנא דמשנה נישנית קודם חזרה ושנה ואלו טרפות בוי"ו י"ל כתי' ב' דתוס' לקמן רפא"ט דקאי אפסולי שחיטה ולא אמשנתינו אבל לרבא דואלו אסורים קתני צ"ע:

אלמא כמאן דמונח בדיקולא דמי ויש לעיין פשיטא הא עינינו רואות דמנחי בדיקולא וביותר ק' אמ"ש הר"ן דלא אמרה אלא בריאה אבל בלב וכבד לא דאין לנו אלא משאחז"ל דאין הדעת נותן שיהי' הלב כמונח בדיקולא וישאר שום חיות בבעל חי ע"ש וק' הא עינינו רואות דמנחי בדיקולא גם הלב והכבד. וי"ל מידי דהוה אטחול וכליות שאינם תלוים לא בושט ולא בקנה אך מעורים בפנים הטחול על הכרס והכליות בין מתניים ומ"מ חיותם תלוי בחיות הבהמה ה"נ לב וכבד ורק הריאה ס"ל לר"ל דתלי' בקנה וגם בהא פליג ר"ז. ועדיין צל"ע מאי פריך דר"ל אר"ל הא בודאי אחר שחיטה ומפרכסת עדיין חי' היא לכל דברי' אלא מגזה"כ נחשבה כמתה ע"י שחיטה אבל בטבע חי' היא וא"כ י"ל בנפסקה הגרגרת שלא ע"י שחיטה והרי עדיין חי היא מועיל הכשר שחיטה להתירו אך בשחט הקנה והתורה עשאו כמת שוב לא יטרוף הריאה ומאי רומי' דר"ל אדר"ל. וצ"ל עכ"פ כיון בטבע יש לה חיות א"כ נקיבת הריאה תרגיש בכל רמ"ח אברי' וגורם לה כאב באברים שאינם נשחטים וצ"ע. ועדיין צל"ע לר"ל דמונח בדיקולא הלא מ"מ מודה דאם יוציא הריאה מהגוף בין סי' לסי' דאינה ניתרת בשחיטת הקנה לבד וקשה כיון שכבר מונחת בדוקילא מה יועיל לה שוב שחיטת הושט וע"כ צ"ל כיון דעדיין מעורה בפנים מרגשת בשחיטת הושט א"כ מנ"ל דלא מטרפא שוב מטעם דמונח בדיקולא כיון דיש טרפה לחצי חיות ויש לדחוק דמ"מ ניתרת בושט ויועיל לה כמו חותך מעובר שבמעיה ער"פ בהמה המקשה:

ואפשר משו"ה מייתי הא דאילפא הכא משום דדמי לי' ומחד קרא נפקא ובשר בשדה טרפה ע"ש ר"פ בהמה המקשה ועדיין צ"ע בכל זה ולקמן דתנן פסוקת הגרגרת אע"ג דבלאה"נ הוה ניטלת הריאה די"ל ה"א אעפ"י שנפסקת מה שהגרגרת מעורה בצוואר הוה חיות גם לריאה כמו בנשמטה הגרגרת לה"ג. ולענין היתר למכור לב"נ בזה"ז עמ"ש לעיל כ' ע"ב דלא שייך מונח בדיקולא אלא בשחיטה כשרה ואז אמרינן מי איכא מידי ובשחיטה פסולה לא הוה כמונח בדיקולא:

ויש מהן נבילות מכאן משמע לכאורה דגם נקובת הושט הוא נבילה דאל"כ אם כן אין בכל המשנה דאלו טרפות שום נבילה רק אחת דהיינו פסיקת הגרגרת וא"כ למה אמר לשון רבים ויש מהן נבילות והוה ליה למימר ויש מהן נבילה וכן פירש רש"י להדיא ויש מהן נבילות כגון נקיבת הושט ופסוקת הגרגרת אמנם אומר אני שאין מזה ראיה לא מדברי הגמרא ולא מפירוש רש"י דעד כאן לא הוכרחנו לומר נקובת הושט נבילה אלא לשנוייא דרבא דאלו טרפות היינו אסורות והנה בכל הני דחשיב שם בתר פסוקת הגרגרת במשנה דאלו טרפות אין בהם שום נבילה רק טרפות ממש ואי ס"ד דנקובת הושט ג"כ רק טרפה ולא נבילה א"כ למה הכניס התנא פסוקת הגרגרת שהיא נבילה באמצע הטרפות וכך הוה ליה לתנא למתני אלו טרפות פסיקת הגרגרת ונקובת הושט ניקב קרום של מוח וכו' דהוה מסדר כל הטרפות יחד אלא ודאי גם נקובת הושט הוא נבילה ושנה באמת שני הנבילות יחד ושוב תני כל הטרפות יחד וכל זה לתירוצו דרבא אבל למסקנא דמסיק ר' יוחנן כאן קודם חזרה ולא מיירי משנה דאלו טרפות בנבילות כלל הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל לרמב"ם דנקובת הושט נבילה ורש"י דפירש ויש מהן נבילות נקובת הושט היינו לרבא:

ונלע"ד דס"ל לרבינו הגדול שאף דאידחי תירוצו דרבא בפירוש המשנה ומסיק ר' יוחנן דנשנית קודם חזרה מ"מ לדינא לא אשכחן דפליג שום אמורא על רבא וכיון דרבא על כרחך דס"ל דנקובת הושט הוה נבילה כמו שהוכחתי לעיל ממילא קם דינא דהוה נבילה ותירוצו של רבא אידחי אבל לא גוף הדין:

שם כי קתני נבילה דלא מטמאה מחיים וכו' מכאן הקשה הש"ך בסימן ל"ג ס"ק ד' על הרמב"ם שפסק דפסוקת הגרגרת ונקובת הושט הוה נבילה מחיים והרי מסוגיא זו מוכח דלא הוה נבילה מחיים מדחשביה במשנת אלו טרפות ואף דמשמע דשנוייא דרבא לא קאי במסקנא מ"מ האי דינא קושטא הוא וכו' עיין שם בש"ך שהאריך:

ולפי מה שכתבתי למעלה שעיקר דינו של הרמב"ם דנקובת הושט מחשב נבילה כלל לא מצאתי לו הוכחה כי אם מתירוצו של רבא א"כ איצטמד קושיית הש"ך ביותר שהרי מתירוצו של רבא גופיה מוכח עכ"פ שאינו נבילה מחיים ובספר תבואת שור ירד לחלק בין הפרקים ולומר דעד כאן לא קאמר הרמב"ם דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוה נבילה מחיים אלא לענין איסור אכילה ששייך בו לאו דלא תאכל נבילה אבל לענין טומאת נבילות מודה הרמב"ם שאין בו טומאה מחיים שהרי הרמב"ם עצמו פסק בפ"ג מאה"ט דאפילו ברוב שנים אינו מטמא מחיים ובסוגיא דידן לא קאמר אלא דנבילה דלא מטמא מחיים לא קתני והאריך התבואת שור בזה לומר מנ"ל להרמב"ם דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוא לענין איסור נבילה מחיים. ולדידי נראה דמהא עצמו נפקא לי' דמדאמר בשמעתין נבילה דמטמא מחיים לא קתני והרי פרקים הללו הראשונות במסכתא זו בדיני איסור והיתר מיירי ולא בדיני טומאה וטהרה למה ליה לתלות הדבר בטומאה וטהרה והא יש בידו לתרץ מיניה וביה בדיני איסור עצמו כי קתני מה שאינו נבילה מחיים אבל מה שהוא נבילה מחיים לא קתני אלא ודאי דגם נקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוא נבילה מחיים ולכך הוצרך לתלות תירוצו בטומאה:

ולפי זה שוב אין לנו הכרח לומר דסובר הרמב"ם דאע"ג דאידחי תירוצו של רבא מ"מ הדין היוצא מדבריו לא נדחה ואיכא למימר שבדחיית התירוץ ממילא נדחו הדינין אלא דדבר זה שהוכחתי מדברי הגמרא שנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוא נבילה מחיים ממש זה אין תירוצו של רבא מכריח אותנו לזה דתירוצו של רבא לא הכריח אותנו כי אם לומר דנקובת הושט הוא ג"כ נבילה כמו פסוקת הגרגרת מדהפסיק בפסוקת הגרגרת בין נקיבת הושט לשאר נקובים שהם רק טרפה אבל מכל מקום די לנו לומר שהוא נבילה לאחר שחיטה ואין שחיטה מועיל בו ומי הכריח אותו שהוא נבילה מחיים ואכתי היה לו לתרץ כי קתני נבילה שאינה מחיים ולמה נכנס כאן בדיני טומאה ותלה תירוצו בטומאה מחיים אלא ודאי דזה סובר סוגיית הש"ס מסברא שהוא אסור באיסור נבילה מחיים ולא מצד תירוצו של רבא ולכן פסק כן הרמב"ם אף דאידחי תירוצו של רבא ולקמן באוקימתא דרשב"ל יתבאר דבר זה יותר בביאור:

שם שלא במקום חתך כי דבר אחר גרם לה לפסול דמיא הנה רשב"ל מוקי אלו טרפות ממש ומיירי ששחט שלא במקום חתך ומטהרת שחיטה מנבילה ואינה אסורה אלא משום טרפה ומוכח דסבר רשב"ל שאינה נבילה מחיים אף לענין איסור נבילה דאי סבר חל עלה איסור נבילה מה מועיל שחיטה שאח"כ אלא ודאי דבחיים אינה אלא טרפה אלא ששחיטה שבמקום חתך שאחר כך לא מקרי שחיטה ולפי זה קשה על הרמב"ם איך פסק שלא כרשב"ל ואף דאידחי האוקימתא דרשב"ל במסקנא דמסיק כאן קודם חזרה מ"מ הדין שיוצא מדברי ריש לקיש לא אידחי והרי כל עיקר דינו של הרמב"ם דנקובת הושט נבילה לא נפק ליה אלא מדברי רבא וסובר אף דאידחי תירוצו של רבא מ"מ הדין אינו נדחה וא"כ גם בתירוצו של ריש לקיש נמי נימא הכי ואף דפשוט הדבר לפסוק כרבא נגד רשב"ל דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך. (ויש בזה מחלוקת דאביי ורבא עצמו נגד הראשונים] וא"כ כיון דמדברי רבא מוכח דהוה נבילה שוב לא איכפת לן אם מוכח מדברי רשב"ל להיפך זה אינו מועיל ליישב דברי הרמב"ם שהרי יש לנו מקום לקיים שניהם דמדברי רבא מוכח דהוה נבילה אבל יכול להיות דהיינו אחר שחיטה ומדברי רשב"ל מוכח שאינו נבילה מחיים ובזה לא מצינו סתירה בדברי רבא ואין מחלוקת בין רבא לרשב"ל אלא בשחט שלא במקום חתך אמנם לפי מה שהוכחתי לעיל מסוגיית הגמרא דהוה נבילה מחיים א"כ קם דינו של הרמב"ם אבל על סוגיית הש"ס עצמו קשה מי הכריחו לזה דהוה נבילה מחיים כיון שאין לזה הכרח מדברי רבא דאין לומר דמצד הסברא החיצונה סובר סוגיית הש"ס שהוא נבילה מחיים שהרי מצינו לרשב"ל שודאי סובר שאינה נבילה מחיים:

והנלע"ד דסברת הש"ס הוא שכל ריעותא שהוא בסימנין בדבר שאינו מועיל לו שחיטה בשום אופן ושעל כרחך לא סגי ליה שלא יהיה סופו נבילה הוא כבר נבילה מעכשיו לענין איסור אכילה וא"כ רשב"ל לשטתו דסובר שיועיל שחיטה שלא במקום חתך לכך אינו נבילה עכשיו כלל אבל לשטת רבא ששום שחיטה לא יועיל לו לכן הוא נבילה לענין איסור אכילה מחיים:

שם אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמי ה"נ כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ויש לתמוה דתינח קושיא זו לשטת רבה לקמן דסבר דלא אמר רשב"ל אלא בריאה וא"כ הטעם משום דכמונח בדיקולא אבל לר' זירא שהטעם משום אין טרפות לחצי חיות א"כ לית ליה הטעם דכמונח בדיקולא ושפיר קם תירוצו דרשב"ל לחלק בין שחט במקום חתך וא"כ איך דחי כאן אוקימתא דרשב"ל בסתם והוה ליה למימר הניחא לר"ז אלא לרבה קשיא ולכל הפחות היה לו להביא כאן דברי רבה והכי הוה ליה למימר ומי אמר רשב"ל וכו' ואח"כ ניקבה הריאה כשרה ואמר רבה עלה ל"ש אלא בריאה וכו' אלמא כמונח בדיקולא ה"נ וכו':

ונראה דקושיא זו שמקשה הגמרא ה"נ כמאן דמונח בדיקולא עולה גם לדברי ר"ז ועד כאן לא נחלק ר"ז על רבה אלא לענין הריאה אבל מודה הוא שהסימן עצמו לאחר פסיקת רובו הוא כמונח בדיקולא ועבור זה קורהו ר"ז חצי חיות שסימן אחד כבר כאלו הוא בדיקולא וסימן אחד הוא חצי חיות אבל אם היה סובר שאפילו הסימן עצמו שנפסק אינו כמונח בדיקולא חיות שלם מקרי ולא חצי חיות ומנא אמינא לה אומר אני הרי נקיבת הושט הוא בכל מקום חשיב כפסיקת הגרגרת ובפרט לדעת הרמב"ם שנקובת הושט נבילה ולפי זה היכא שניקב הושט שוב ראוי להקרא חצי חיות כמו בפסיקת הגרגרת וא"כ אי אין טרפות לחצי חיות אם התחיל לשחוט משהו בושט שוב לר' זירא לא יהיה שום טרפות פוסל בבהמה זו וזה אי אפשר דא"כ מאי פריך בגמרא בפ"ק (דף ח ע"א) על ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין וכו' חדודו קודם לליבונו והאיכא צדדין וכו' ומאי קושיא כיון שכבר התחיל לשחוט משהו בושט שוב אין כאן טרפות לר' זירא ומה יפסיד לנו מה שנוקב ושורף בצדדין. וכל זה לשטת רש"י דר"ז לא פליג על רשב"ל אלא ודאי דאף ששחט משהו בושט אפ"ה לא מקרי חצי חיות וקשה מ"ש דאחר שחיטת הגרגרת מחשבת חצי חיות וצריך לומר דשחיטת הגרגרת כלו או רובו שוב מחשב הגרגרת כלו כמונח בדיקולא ולכך נקרא החיות הנשאר רק חצי חיות אבל נקובת הושט אף שהוא טרפה או אפילו נבילה להרמב"ם מכל מקום כיון שעכ"פ עדיין רוב הושט קיים לא מחשב הושט בשביל המשהו הניקב או נשחט ממנו כמונח בדיקולא ועוף יוכיח שמועיל בו שחיטת רוב הקנה לפי שבזה ניטל כל חיותו ולא מועיל חצי הושט ולפי זה מה שמחשב לר"ז חצי חיות הוא ג"כ משום דכמונח בדיקולא דמי דהיינו הסימן הנשחט אלא שעל הריאה סובר ר"ז דלא מחשבה כמונח בדיקולא ועיין בש"ך סימן כו ס"ק א] וא"כ שפיר מקשה הגמרא כאן בסתם ומי אמר רשב"ל וכו' אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דהיינו הסימן וזהו בין לרבה ובין לר"ז:

שם אלא אמר רחב"א אר"י וכו' טבע לשון אלא הוא שמחמת הכרח שאידחי התירוץ הראשון הוכרח לומר תירוץ אחר אבל היכא שלא נדחה תירוץ קמא לא שייך לשון אלא ואם לא ניחא ליה בתירוץ הראשון מסברא היה שייך לומר רחב"א אמר"י וכו' אבל מדאמר אלא משמע שתירוץ הראשון של רשב"ל נדחה מחמת קושיית הגמרא ועל זה קשה כיון דלא אידחי אוקימתא דרשב"ל לא ממשנה ולא מברייתא אלא מדברי עצמו דאמרו שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה ולפי זה לדידן דלא קיימ"ל כהא דרשב"ל בניקבה הריאה והרי"ף השמיטו וגם הרמב"ם בפ"ז מה' שחיטה פסק בפירוש דלא כוותיה עיין שם הלכה ב' וא"כ שפיר קם אוקימתא דרשב"ל הנ"ל ולמה הוצרך ר' יוחנן לומר דכאן קודם חזרה ואם נימא דגם ר' יוחנן סובר כרשב"ל דכמאן דמונח בדיקולא דמי א"כ היא גופה קשיא איך פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בזה דלא כרשב"ל דלא מבעיא על הרא"ש שפירש הטעם משום דרשב"ל אמר שני דברים סותרים זא"ז ולא ידעינן הי אמר באחרונה נקטינן לחומרא א"כ פשיטא דקשה כיון דר' יוחנן סבר דכמאן דמונח בדיקולא מה לנו לספיקו דרשב"ל אלא אפילו לאידך טעמא שכתב הרא"ש דר' זירא פליג עליה וכן פירש הר"ן טעם הרי"ף והכ"מ טעמיה דהרמב"ם אכתי קשה והלא הלכה כר' יוחנן כלפי רב ושמואל וק"ו כלפי ר' זירא שהוא תלמידו של שמואל:

אמנם לפי מ"ש לעיל דר"ז כדמסיק דלדבריו דרבה קאמר וסובר ר"ז שטעמו של רשב"ל משום אין טריפות לחצי חיות ועל זה גם ר"ז לא פליג שהוא חצי חיות אלא שר"ז סובר יש טריפות לחצי חיות ועכ"פ מדמחשב חצי חיות מכלל שהסימן עצמו ודאי מחשב כמונח בדיקולא רק הריאה לא מחשב כמונח בדיקולא וא"כ גם לר"ז החולק על רשב"ל מ"מ אידחי אוקימתא דרשב"ל לחלק בין מקום חתך וכו' שהרי הסימן כלו כמונח בדיקולא ולא שייך שלא במקום חתך כלל ושפיר קאמר לשון אלא אלא אי קשיא לי הא קשיא לי שאף דנדחית אוקימתא דרשב"ל מחמת קושיא מ"מ אוקימתא דרבא דאלו אסורות לא נדחית ורומיא דמתניתין מתורץ שפיר באוקימתא דרבא ואיך שייך לומר אלא אמר רחב"א אר"י וכו' ואם ר' יוחנן לא ניחא ליה למימר דאלו טריפות אלו אסורות קאמר ולכך משני שינוייא אחרינא מ"מ לא שייך לשון אלא:

ועלה בדעתי לומר שעל ידי סברא זו דכמאן דמונח בדיקולא דמי אידחי גם אוקימתא דרבא דהרי אם ע"י פסיקת הגרגרת הוה הריאה כמונח בדיקולא א"כ בלא"ה טרפה משום דהוה ניטלה הריאה ואם כן כשם שכתבו התוס' בד"ה וליחשב דלא פריך דלחשב נמי דזעירי משום דם לא הי' טרפה משום נפסק החוט והרי כבר תני נפסק החוט עיין בדבריהם א"כ למה פסוקת הגרגרת והרי תני שם הריאה שניקבה או שחסרה וליכא למימר דלהכי תני פסוקת הגרגרת דלא תימא בגרגרת טרפה בנקיבה משהו וקמ"ל דבעינן רובו דוקא וכעין שפירש רש"י לקמן (דף נו ע"א) במשנה אלו טרפות בעוף וזה אינו דהרי בק"ו מעוף ידענו שחיותו זוטר ואפ"ה לא מטריף כי אם בפסיקת הגרגרת דהיינו כלו או רובו ק"ו בבהמה ולמה איצטריך למתני בבהמה פסוקת הגרגרת אלא ודאי דאלו טריפות טריפות דוקא ולהורות שאינן נבילות וא"כ אי לאו דתנן פסוקת הגרגרת הוה אמינא שפסיקת הגרגרת נבילה נמי הוה וכדסבר ר' ישבב באמת לכך קמ"ל אלו טריפות פסיקת הגרגרת דטריפה הוא דהוה ולא נבילה וא"כ ממילא אידחי שינוייא דרבא ושפיר שייך לשון אלא אמר רחב"א. אבל לפי מ"ש לעיל דהא דסיים אלא כמאן דמנחא בדיקולא היינו הסימן ולא הריאה וא"כ ע"י פסיקת הגרגרת לא מחשב הריאה כנטולה ואיצטריך למתני פסוקת הגרגרת לעצמו וטריפות הריאה לעצמו וא"כ לא אידחי שנוייא דרבא כלל א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלא שייך לשון אלא. שם אמר רבא לא אמר רשב"ל אלא בריאה וכו' הנה לפי מ"ש לעיל דאי אמרינן דהריאה כמאן דמונח בדיקולא אידחי שנוייא דרבא דאמר אלו אסורות וכנ"ל א"כ קשה הרי רבא עצמו אמר כמאן לחלק בין ריאה לבני מעיים וא"כ הוא עצמו סובר דכמונח בדיקולא דמי וקשיא מדידן אדידן אבל באמת נדפס בשבוש והגרסא כאן הוא אמר רבה ולא רבא שהרי קאמר עלה מתקיף לה ר' זירא ור' זירא בימי רב ושמואל ור' יוחנן הי' ותלמיד שלהם הי' ורבא תלמיד של רבה ורב יוסף הי' ואיך ישיב ר' זירא על דברי רבא אלא רבה גרסינן אבל רבא על כרחך לא ס"ל דהריאה כמאן דמונח בדיקולא וכנ"ל. ובזה נתיישב לי מה דקשה על הרמב"ם בפ"ט מה' מלכים השוחט את הבהמה אפילו שחט שני הסימנין כל זמן שמפרכסת אבר ובשר הפורשים ממנה אסורים לבני נח משום אמ"ה הרי שפסק כר' אחא בר יעקב אף דתניא דלא כוותי' א"כ היא גופה קשיא למה לא הביא דינו של רב אחא בר יעקב אלו שאין מזמנין נכרי על בני מעיים:

וצריך לומר משום דרב"ז פליג עלה וסבר דלא הוה כמונח בדיקולא והרמב"ם בפ' ז' משחיטה פסק כר' זירא בניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה טריפה ולכך השמיט הא דאין מזמנין אלא דאכתי קשה בשלמא הך דניקבה הריאה פסק כר' זירא לגבי רבה ולחומרא אבל עכ"פ לאידך גיסא היכא דרבה לחומרא ור' זירא לקולא כגון לזמן נכרי על בני מעים והוא איסור דאורייתא משום לפני עור היה לו לחוש לדברי רבה לחומרא אבל לפי מ"ש דרבא עכ"פ לא ס"ל דהריאה הוא כמנחא בדיקולא א"כ קם ליה ר' זירא ורבא בחדא שיטה והוה ליה רבה יחיד לגבייהו ועוד דרבא בתרא הוא ולכן לא חשש הרמב"ם לדברי רבה ואף דרב אחא בר יעקב ג"כ ס"ל דהוה ליה כמנחא בדיקולא יש לומר דרב אחא בר יעקב לדברי רשב"ל קאמר אבל איהו לא הכריע בזה:

שם והדר בי' ר' זירא הנה בסוגיא זו נחלקו רש"י ותוס' מאיזה מהם הדר בי' כל אחד לפי גרסתו בגמ' אבל אכתי על הגמרא גופי' קשיא מהיכן הכריע מאיזה מהם הדר בי' וכי ידעינן בקבלה איזה מהם אמרה ר"ז בראשונה ואיזה מהם באחרונה וכמה פעמים מצינו שהגמ' בעצמו מקשה וממאי דמהאי הדר בי' ודלמא מהאי הדר בי' וא"כ גם כאן לכל הגרסות בין לרש"י ובין לתוס' במה הכריע הש"ס מאיזה מהם הוא דהדר ביה ותחלה נתרץ קושיא זו לשטת רש"י דהא יש להקשות לפי דעת ר"ז שטעמי' דרשב"ל משום אין טריפות לחצי חיות א"כ קשה למה נקט שחט הקנה ולא נקט שחט הושט וצריך לומר דחד מינייהו נקט ועוד דדרך שחיטה הקנה הוא ראשון דהוושט הוא בין קנה למפרקת כמו שפירש רש"י אלא דאכתי קשה למה נקט ואח"כ ניקבה הריאה ולא נקט בני מעים וגם על זה יש לתרץ דהרי עכ"פ הוצרך לפרש או הריאה או בני מעים או אחד משאר אברים שהרי לא הי' יכול לומר סתם ואח"כ ניקב סתם אלא דקשיא דעכ"פ יותר הי' לו לפרוט שאר אחד מאברים ממה שפרט הריאה שהרי עתה דנקט ריאה איכא למטעי דוקא ריאה משום דכמנחא בדיקולא אבל שאר אברים אוסרים משא"כ אי הוה נקט בני מעים או אחד משאר אברים שאינם תלוים בקנה על כרחך הטעם משום חצי חיותו וליכא למטעי וצריך לומר דס"ל לר"ז שאין שום סברא כלל לומר שהריאה ע"י הקנה דמיא כמנחא בדיקולא ואין לטעות בזה כלל ולכך לא הקפיד רשב"ל בלשונו ונקט ריאה לדוגמא והטעם משום חצי חיות והה"ד לשאר אברים ומעתה מוכח דבשעה שאמר ר"ז הך אתקפתא דמה לי בריאה ומה לי בבני מעים הי' סבור שאין שום סברא לומר כמנחא בדיקולא וששום אדם לא יטעה בזה ומעתה כבר מוכח דהך אמר תחלה ואח"כ הדר בי' ובעי הך בעיא דניקבו בני מעים והדר בי' ממה שהי' מתחלה פשוט בעיניו דלא אמרינן כמונח בדיקולא דאי ס"ד דהך בעיא בעי תחלה ואז הי' סבר שהטעם משום כמנחא בדיקולא ואח"כ הדר בי' וסבר שהטעם משום חצי חיות הדרא הקושיא לדוכתא איך אפשר דטעמי' דרשב"ל משום חצי חיות א"כ למה נקט ריאה ונתן מקום לטעות יותר הוה לי' למימר וניקבו בני מעים ואין לומר דסבר ר"ז שאין שום הוה אמינא לטעות בזה והרי הוא עצמו כבר טעה בזה ואף דהדר בי' מ"מ כבר ראה שיש מקום לטעות ולמה זה נתן רשב"ל מקום לטעות בדבריו אלא ודאי דבאמת הך בעי' אמר לבסוף ושפיר קאמר דהדר בי' מהך אתקפתא ועתה נפרש לשטת. התוס' דהדר בי' מדבעי וכו' דהיינו שמהבעיא הדר בי' דהנה בבעי' דאילפא דבעי הוציא העובר ידו וכו' יש לדקדק למה בעי בעובר ולא בעי בבהמה עצמה וכספיקו דר"ז בניקבו בני מעים וכו' ואם תאמר מה נ"מ אם בעי בעובר או בבהמה יש לומר דאי בעי בבהמה שמעינן מיני' חידוש דיש טריפות לחצי חיות ולאפוקי מדרשב"ל לפי טעמו דר"ז שהטעם משום חצי חיות ומדלא בעי אילפא בבהמה מכלל דס"ל באמת אין טריפות לחצי חיות ולא משכחת לה בעיא זו בבהמה וא"כ מה בעי ר"ז ודוחק לומר דר"ז פליג בזה ארשב"ל וגם על אילפא אלא ודאי בשעה דבעי ר"ז הך בעיא עדיין לא שמעה לדרשב"ל כלל ולא עלה על דעתו אז שום סברא לומר שיהי' מחשב רבותא דיש טריפות לחצי חיות וא"כ מכלל דהך בעי' קדים ושפיר קאמר דהדר מהבעי' שהרי הך מתקיף אמר לבסוף:

ורש"י נשמר מזה ולכך הביא רש"י ופשיט התם אם הועיל סימן שני וכו' להתיר באכילה וכו' והנה היא גופה מנ"ל התם דמצטרף להתיר באכילה ודלמא באמת היכא דהוציא ידו בין סימן כל הבהמה ובעובר אסורות כיון דאין היתר של סימן ראשון וסימן שני שוים. אמנם דבר זה פשיטא לי' מאילפא גופי' מדבעי על היד לטהר מידי נבילה ולא בעי על כל הבהמה והעובר לענין אכילה מכלל דזה פשוט לי' להיתר וא"כ גם מדברי אילפא שמענו חידוש מה שלא שמענו מבעי' דר"ז ולכך בעי אילפא בעובר ולא משום דס"ל אין טריפות לחצי חיות וזה כוונת רש"י מה שהביא מה דפשיט התם שהרי אין לזה צורך לסוגיא דהכא ולפי מה שכתבתי ניחא:

שם בתוס' בד"ה ולחשוב וכו' ומיהו בפ"ק פירש הקונ' ניטל הירך וכו' טריפה. הנה קושיא זו תסוב גם על הרמב"ם וריב"ל הפוסקים דס"ל להטריף בנשבר הירך ואומר אני שקושיית התוס' הוא סובב על היסוד שהניחו שמה שהוא טריפה בלא"ה מחמת איזה טריפות המוזכר שם במשנה לא שייך למחשבי' כיון שכבר הוא טריפה וסברא זו עצמה הולידו מחמת קושייתם הראשונה דאמאי לא פריך ולחשב נמי דזעירי ואם יודחה היסוד יפלו כל הקושיות שהולידו מזה והנה מימרא דזעירי אמרה גם שמואל אלא דשמואל אמרה לעיל (דף כא) בזה הלשון נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באוהל וא"כ על כרחך באדם מיירי דבבהמה ליכא טומאת אוהל וכיון דאיירי באדם א"כ על כרחך מחיים מטמא דאי אחר מיתה מאי ארי' מפרקת כל מת מטמא באוהל לאחר מיתה וא"כ בנשברה מפרקת וכו' ליכא שום ספיקא דמטמא מחיים והוא נבילה מחיים אבל מימרא דחזקי' בגיסטרא ומימרא דר"א ניטלה ירך סתם אמרו נבילה ואיכא למימר דלאו היינו מחיים אלא דלא מהני בהו שחיטה וא"כ יש לומר שגם המקשן ידע סברת המתרץ דנבילה דמטמא מחיים לא קחשיב ולכך לא הקשה ממימרא דזעירי אבל הקשה ממימרא דר"א ודחזקי' שהיה סבור שבאמת אינם מטמאים מחיים והמתרץ השיב לו שגם אלו מטמאים מחיים ומסולק קושיית התוס' מעל רש"י ומעל הרמב"ם ויתר הפוסקים אלא דזה אין ספק דעכ"פ גיסטרא וכן ניטל ירך עכ"פ איסור נבילה יש בהו מחיים דאל"כ אלא גם איסור נבילה אין בהו אלא שאין שחיטה מועלת בהו ובשעת שחיטה נעשים נבילות א"כ סותר זה הכלל שבמשנה שהרי אין כאן שום ריעותא בסימנין וא"כ שחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה לפסול ואינו רק טרפה בשלמא אם כבר הם נבילה לענין איסור אף שאינם נבילה לענין טומאה מחיים נעשים נבילה בשעת שחיטה אף לטומאה ששחיטה מטהרת טריפה מטומאה אבל אינה מטהרת נבילה מטומאה וא"כ על כרחך הא דחזקי' ודר"א עכ"פ לענין איסור הם נבילה מחיים וא"כ קשה כיון שכבר המקשה בעצמו אסיק אדעתי' דמה שהוא נבילה דמטמא מחיים לא קחשיב א"כ דלמא גם מה שהוא נבילה לענין איסור מחיים ג"כ לא קחשיב ולמה הקשה מחזקי' ור"א ולכן מוכח דגם פסוקת הגרגרת הוא ג"כ נבילה לענין איסור מחיים ואפ"ה חשביה שם והקשה דלחשיב גם דחזקי' ור"א ומזה יצא לו להרמב"ם הדין שלו דנקובת ושט ופסיקת הגרגרת הם נבילה מחיים לענין איסור וכפירושו של התבואת שור.

גמ' נקובת הוושט. אלמא טרפה היא ולאו נבלה וכיון דחזר בו רבי עקיבא ההיא דאלו טרפות מני: ששחט. את הוושט ולבסוף פסק את הגרגרת: כדבר אחר גרם לה דמיא. דהא קודם שהתחיל בשחיטה נפסל אע''ג דבחדא שעתא היא: פסק את הגרגרת כו'. אלמא אפילו פסק ולבסוף שחט קרי ליה רבי ישבב נבלה והודה לו רבי עקיבא: אלא. ההיא דאלו טרפות לאו טרפות דוקא קאמר אלא אלו אסורות קאמר: ויש מהן נבלות. כגון נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו ואינך הוו טריפות: וליחשוב נמי דחזקיה. דכיון דאמרת נבלות מיתנו התם ליחשוב נמי הך: נבלה. ואפילו מפרכסת: רשב''ל אמר. לא תתני אלו אסורות אלא אלו טרפות ולא תיקשי: כאן ששחט במקום חתך. כלומר מתניתין דהכא ששחט במקום חתך במקום שנפסק רוב הגרגרת כבר: ואח''כ ניקבה הריאה. בין שחיטת קנה לשחיטת הוושט: אלמא. כיון דריאה תלויה בקנה ונשחט הקנה הוי כמו שניטלה כולה מן הבהמה ומונחת בסל ותו לא מיטרפא בה בהמה וגבי פסק ולבסוף שחט נמי כיון דרובא נפסקה דהא פסוקת הגרגרת ברובא הוא הויא לה כמנחא בדיקולא ושוב אין לבהמה זו בשעת שחיטה אלא סימן אחד ובה אינה יוצאה מידי נבילה: אלא אמר רבי יוחנן. משנה זו דאלו טריפות רבי עקיבא אמרה קודם שחזר בו ומשנתינו דקתני והודה לו רבי עקיבא לאחר חזרה: ומשנה. דאלו טרפות אחר שנשנית בבית המדרש לא זזה ממקומה לא שכחוה התנאים ולא עקרוה ממשנתם אע''פ שחזר בו רבי עקיבא וחזרו ושנו וקבעו במשנתם אף לאחר החזרה ואע''פ שזו קודמת לזו אין סדר למשנה ואע''ג דבחדא מסכת אמרינן בלפני אידיהן (ע''ז ז.) יש סדר למשנה ה''מ סתם ואח''כ מחלוקת או מחלוקת ואח''כ סתם שהקפידו החכמים בסדורו משום דמחלוקת ואח''כ סתם הלכה כסתם אבל במילי אחרנייתא לא קפדינן אסידרא: אבל בבני מעיים לא. אם נקבו בני מעיים בין קנה לוושט אחר שחיטת הקנה טרפה דחיותא דבני מעיים לא בקנה תלי אלא בוושט. לעולם דרך קנה לישחט תחלה לפי שהוא סמוך לעור והוושט סמוך למפרקת: התרת. דסבירא לן כיון דמקצתה אשתחיט תו לא מיטרפא שאין טרפה לחצי חיות דהא לא סבירא לרבי זירא דטעמא משום דאמרינן כמאן דמנחא בדיקולא דמיא: והדר ביה רבי זירא. מהאי טעמא ואודי דטעמא משום דכמנחא בדיקולא דמיא בריאה אבל בבני מעיים מיטרפא שהוושט עדיין קיים ומנלן דהדר ביה מדבעי רבי זירא ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן לאחר שחיטת הקנה דהוא לעולם ראשון: מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבלה או לא. מי אמרינן סימן ראשון נשחט לב' דברים [להיתר] אכילה ולטהרה מידי נבלה וסימן שני לא בא להתירה באכילה שהרי נטרפה אלא לטהרה וכיון דאינן שוין אין שחיטתן מצטרפות ואע''ג דסימן ראשון לטהר מידי נבלה נמי נשחט או דלמא כיון דראשון אף לטהרה מידי נבלה נשחט מצטרף לשני: סימן ראשון לסימן שני. גרסינן ולא גרסינן סימן שני לסימן ראשון דראשון הוא דמצי לאיצטרופי לשני לטהר אבל שני לא מצי אצטרופי בהדי ראשון להיתר: הכי גרסינן ואמרינן לאו היינו דבעי אילפא הוציא העובר את ידו בין סימן לסימן מי מצטרף סימן ראשון כו'. והאי דאילפא בבהמה המקשה (לקמן סח:) עובר ניתר בשחיטת אמו אבל הוציא ידו קודם שחיטה אמרינן התם דאותו אבר דין טרפה שחוטה יש לו שאינו מטמא דמהניא ליה שחיטה לטהרו דתנן התם שחט את אמו ואח''כ חתכה מגע נבלה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה וקבעי אילפא (שם סט.) הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו סימן ראשון נשחט להתיר ולטהרה וסימן שני לא בא לאותו אבר אלא לטהר:
וליחשוב נמי דחזקיה. ואם תאמר אמאי לא פריך וליחשוב דזעירי דאמר (לעיל דף כ:) נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה וי''ל דאינה נבלה אלא אם כן נפסק נמי חוט השדרה והא תני לה דבנפסק חוט השדרה לחוד אסור אבל מחזקיה פריך שפיר דמשכחת ליה גיסטרא דנבלה אפילו חוט השדרה קיים כגון נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן וחוט השדרה קיימת דקרי ליה רב גיסטרא באלו טרפות (לקמן נב.) אי נמי שעשאה גיסטרא למטה מבין הפרשות דלא מיטרפא בפסיקת חוט השדרה וא''ת אמאי קשיא ליה דניחשוב דחזקיה ודרבי אלעזר והא לקמן באלו טרפות (דף מב:) מפרש דלא חשיב בסג''ר ושב שמעתתא משום דאתיא בזה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה דטרפה היינו אסורה כמו אלו טרפות דאמר אלו אסורות קתני ויש לומר דלא משמע ליה לרבויי נבלה מזה הכלל דקתני כל שאין כמוה חיה דמשמע הלשון דעכשיו היא חיה אלא שאין יכולה לחיות עוד משום טרפות וא''ת אמאי פריך וליחשוב דרבי אלעזר והא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה אתי בזה הכלל דהיינו בסג''ר ואם כן שפיר שמעינן מיניה ניטל הירך וחלל שלה דאסורה ולא צריך למחשביה וי''ל דדלמא דמן הארכובה ולמעלה דאסורה היינו סמוך לצומת הגידים אבל למעלה ברחוק שרי וכן נשבר העצם דאמר. בפרק בהמה . המקשה (לקמן דף עו:) דהויא טרפה כשאין עור ובשר חופין את רובו שמא היינו בעצם שני אבל בעצם שלישי המחובר לגוף לא מיטרפא שום שבירת העצם גרידא ומיהו בפ''ק (לעיל דף כא.) פ''ה ניטל הירך והבשר והעור חופין עד חצי הירך או שלישו הויא טרפה: והדר ביה רבי זירא. פ''ה ממה שהקשה מה לי בריאה מה לי בבני מעיים אלא טעמא משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא ופירש הא דבעי נקבו בני מעיים בין סימן לסימן דהיינו בין קנה לוושט דאי נשחט הוושט תחלה הוו בני מעיים כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ונראה דדעת הקונט' שאין צ''ל דרבי זיקא פליג אר''ל וקשה דנקבו בני מעיים בין סימן לסימן משמע אפילו בין וושט לקנה ועוד דמשני רבי זירא לדבריו דרבא קאמר ליה הוה ליה למימר קמיבעיא ליה ועוד דקאמר דהדר ביה רבי זירא מדבעי רבי זירא נקבו לא הוה ליה למימר טפי אלא והדר ביה רבי זירא דבעי רבי זירא כו' אבל מדנקט מדבעי רבי זירא משמע שמן הבעיא חזר בו והכי פריך מדמקשה לרבא מה לי בריאה מה לי בבני מעיים שבכל מקום יש להתיר ש''מ דסבר דאין טרפות לחצי חיות ולא שייך למיבעי נקבו בני מעיים בין סימן לסימן ומתחלה מיבעי ליה נקבו אפילו נשחט הוושט תחילה דהוי פשיטא ליה דיש טרפות לחצי חיות ומשני לעולם לא חזר מן הבעיא ואליבא דרבא שהתיר בריאה פריך כיון דשרי בניקבה הריאה אחר שחיטת קנה זה אי אפשר אלא מטעם שאין טרפות לחצי חיות ואם כן גם בבני מעיים תתיר: ואמרינן לאו היינו דבעי אילפא. לכך הוצרך כאן להביא ראייה ' מאילפא משום דרבי זירא סתם דבריו ולא אמר אלא מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני או לא ולטהרה מידי נבלה גמרא הוא דקאמר לה לכך מדקדק מדקאמר לאו היינו דבעי אילפא ש''מ דלטהרה מידי נבלה קמיבעיא ליה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.
מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד