דף ל - ב
אמר ליה רבי אבין: באמת תני בברייתא: אין חוששין שמא ידרוסו זה על זה.
מתיב רב אבין מברייתא על שמואל: שחט את הוושט למטה, ואת הקנה למעלה ממקום שחיטת הוושט. או ששחט את הוושט למעלה, ואת הקנה למטה ממנו, שחיטתו כשרה. ולכאורה מדובר שעשה שני חתכים, בשני מקומות, אחד למעלה לצד הראש, ואחד למטה לצד החזה.
ומקשה רב אבין: אמאי השחיטה כשרה? והא ליכא שחיטה מפורעת!
הוא מותיב לה, והוא מפרק לה: לא מדובר בשני חתכים בשני מקומות, אלא בשחיטה העשויה כקולמוס, דהיינו שהתחיל לשחוט את הקנה למעלה, ושיפע וכיוון את הסכין כלפי מטה, ובמקום שנגמרה שחיטת הקנה שם התחילה שחיטת הוושט, וכיוצא בזה מדובר בשוחט מלמטה למעלה.
ומייתינן עובדא: ההוא תורא דאישחט בשנים ושלשה מקומות. על רב יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי [לקח מבשרו חלק טוב ביותר].
אמר ליה רבי זירא: במעשה זה למדתנו רבינו שמשנתנו מדברת בשני סכינין [108] ושני בני אדם, ובכל זאת היא מכשירה את השחיטה כדעת רב, ודלא כשמואל וריש לקיש שהצריכו שחיטה מפורעת, ולדעתם יש לפרש את המשנה שהיא מדברת בסכין אחת.
אמר רב יהודה אמר רב שני דברים בדין חלדה: [109]
א. שוחט שהחליד את הסכין והכניסו בין סימן לסימן ופסקו לסימן התחתון כהלכתו, ואחר כך הוציא את הסכין ושחט את הסימן העליון כדרך שחיטה, השחיטה פסולה, מפני ששחיטה צריכה להיות מגולה, וכשזה שחט את הוושט היה הסכין מכוסה על ידי הקנה.
ב. אם תחב את הסכין תחת העור ושחט את הסימנים כשהסכין מכוסה על ידי העור - כשרה השחיטה, מפני שהעור איננו בכלל מצות השחיטה, ורק כשדבר שהוא בכלל השחיטה מכסה את הסכין, הרי זה בכלל חלדה.
ומקשינן: מאי קא משמע לן רב בדינו הראשון, הלוא פסול חלדה תנינא במשנתנו לקמן בפרק זה!
שנינו במשנה: שחט את הוושט ופסק את הגרגרת ... או שהחליד את הסכין תחת הסימן השני ופסקו, וסימן אחד שחט כדין, רבי ישבב אומר: בהמה זו היא נבלה מאחר שלא נשחטו שני סימנים שלה כהלכה. רבי עקיבא אומר: אין זו נבלה אלא טרפה ואינה מטמאה כנבילה.
ומתרצינן: אי ממתניתין בלא דברי רב, הוה אמינא, הני מילי שהחלדה פסולה דוקא באופן ששחט מלמטה למעלה דהיינו ששחט מכיוון העורף לצואר, דלא קעביד כדרך שחיטה שהיא מהצואר לעורף, אבל במקרה של רב שהוא שוחט את הסימנים מלמעלה למטה, דקעביד כדרך שחיטה, אימא שפיר דמי שאין זו חלדה. קא משמע לן רב שענין החלדה הוא שהסכין מכוסה, ואין ענין החלדה ששוחט מלמטה למעלה [110].
הדין השני שאמר רב הוא שאם החליד את הסכין תחת העור - כשרה. הגמרא מביאה מסורת אחרת בשם רב.
בי רב אמרי בשם רב: תחת העור - איני יודע אם זו חלדה מכיון שהסכין מכוסה, או שאין זו חלדה מפני שאין הסכין מכוסה בדבר שהשחיטה תלויה בו.
איבעיא להו: לבי רב, דאמרי תחת העור, איני יודע: השוחט תחת מטלית הכרוכה לבהמה סביב צוארה, [111] מהו?
וכן השוחט והסכין מכוסה תחת צמר מסובך של הבהמה, מהו? [112] האם יש להסתפק ולומר שגם זו חלדה כמו כששוחט תחת העור של הבהמה, או שבזה אין להסתפק ובודאי שאין זו חלדה מכיון שהסכין לא מוסתרת על ידי גוף הבהמה.
ומסקינן: תיקו, ויש להחמיר מספק [113].
בעי רב פפא: שחט את רוב שני הסימנים כהלכה [114] ואחר כך החליד במיעוט סימנים, מהו? האם נאמר שלאחר ששחט רוב סימנים כבר התיר את הבהמה, ולא איכפת לנו במה שעשה לאחר מכן, או נאמר, שאף על פי שבאמת השחיטה כשרה ברוב סימנים, מכל מקום, גם המיעוט נחשב לחלק מהשחיטה, ואם עשאו שלא כהלכה, השחיטה נפסלת [115].
ומסקינן: תיקו, ויש להחמיר בדבר.
מתניתין:
השוחט שני ראשין של בהמות כאחד - שחיטתו כשרה אפילו בקדשים. אבל בקדשים אין לעשות כן לכתחילה, ובחולין מותר לעשות כן לכתחילה [116].
שנים אוחזין [117] בסכין ושוחטים בהמה אחת, אפילו אחד שוחט עם סכינו למעלה בצואר הבהמה סמוך לראשה, ואחד שוחט עם סכינו למטה סמוך לחזה - שחיטתו כשרה [118].
המשנה באה ללמד דיני דרסה.
הדוחק את הסכין בכח בצואר הבהמה והתיז את הראש בבת אחת, הרי זו דרסה, והשחיטה פסולה.
היה שוחט במשיכת הסכין והתיז [119] את הראש בבת אחת דהיינו שלא הוליך והביא, אלא או שהוליך את הסכין על צואר הבהמה החוצה או שהביאה אליו, אם יש באורך הסכין מלא צואר של הנשחט [120] חוץ לצוארו [121], דהיינו שהיא ארוכה כשני צוארים [122] - השחיטה כשרה, ואין לחוש שמתוך מהירות השחיטה נעשתה גם דרסה, אבל אם לא היה בסכין שיעור זה - בודאי [123] דרס.
וכן אם היה שוחט שתי בהמות והתיז את שני הראשין בבת אחת בהולכה או בהבאה, אם יש בסכין מלא צואר אחד חוץ לשני הצוארים, שהסכין ארוכה כשלשה צוארים - שחיטתו כשרה, ואם לאו - אין שחיטתו כשרה [124].
במה דברים אמורים [125] שצריך שיהיה לסכין שיעור, בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך את הסכין, אבל אם הוליך והביא, אפילו שחט בסכין כל שהוא, אפילו שחט באיזמל [126] - כשרה [127].
גמרא:
שנינו במשנתנו: התיז את הראש בבת אחת - פסולה.
והוינן: מנא הני מילי [128] שהשחיטה היא בדרך משיכה ולא בדרך דרסה?
אמר שמואל: יש ללמוד שלשון שחיטה הוא משיכה ממה דאמר קרא: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר" [ירמיה ט' ז'] הנביא ממשיל את לשון הרשעים המדברת מרמה ופוגעת בחבריהם מרחוק לחץ שהולך במשיכה, הרי שלשון "שחוט" פירושו משוך.
הגמרא מביאה ברייתא הדורשת מלשון שחיטה שדרסה פסולה כשמואל.
תנא דבי רבי ישמעאל: כתוב בתורה "ושחט את בן הבקר" [ויקרא א' ה'] אין "ושחט" אלא ומשך, וכן הוא אומר בשלמה המלך שציפה את המגינים ב"זהב שחוט" [מלכים א' י' ט"ז - יז] וזה זהב רך שנוח להרקע ומושכים אותו. ועוד פסוק אומר "חץ שחוט לשונם מרמה דבר". ומבררינן: מאי "ואומר"? מדוע לא הסתפק התנא בפסוק הראשון והוסיף "ואומר" והביא פסוק נוסף?
ומפרשינן דהכי קאמר תנא: וכי תימא [ואם תאמר], שאין ראיה מ"זהב שחוט" שלשון שחוט הוא משוך, כי יש לפרשו מלשון שהוא חוט, שנטווה כחוט הוא מרוב רכותו, תא שמע פסוק אחר שאין לפרשו אלא מלשון משיכה, שכתוב "חץ שחוט לשונם".
בדרך אגב, הגמרא מביאה מעשה שעוף נשחט על ידי חץ.
רבא הוה בדיק ליה גירא [רבא בדק חץ] לרבי יונה בר תחליפא, שהיה החץ מחודד כמו סכין, והיה רבא בודק אם אין בו פגימה, שכן הדין הוא שצריך לתת לחכם לבדוק את הסכין [129]. ושחט בה רבי יונה עופא בהדי דפרח [כשהוא עף].
והוינן: איך הכשירו את העוף והלוא יש לחוש דלמא היה החץ מכוסה בעור העוף כששחט ועביד חלדה?
ואמרינן: יש דרך לדעת שלא היתה חלדה,
הערות
[108] תוספות מביאים גירסא אחרת, "למדתנו רבינו משנתנו בסכין אחד ושני בני אדם"! לפי גירסא זו, הקשה רבי זירא על רב יצחק בר שמואל איך הוא אוכל, הלוא הוא בעצמו פירש את המשנה כשמואל וריש לקיש! ומכל מקום רב יצחק בר שמואל לא חש לדברי רבי זירא וחזר בו ממה שהיה מפרש כשמואל וריש לקיש. [תוס' ד"ה למדתנו].
[109] הגמרא הביאה לכאן את ענין החלדה, מפני שבסוגיא הקודמת נחלקו רב ושמואל בענין שחיטה שאינה מפורעת, ולדעת רב השחיטה כשרה אף על פי שבית השחיטה לא מתרחב, ומביאה הגמרא שרב עצמו פוסל את השחיטה כאשר הסכין מכוסה לגמרי. [תוספות ד"ה החליד].
[110] במשנה בדף יט ב כתוב שהשוחט מהעורף - שחיטתו פסולה. ובגמרא שם אמרו, שמדובר כשלא החזיר את הסימנים אחורי העורף. [עי"ש ברש"י ד"ה שחיטתו פסולה]. מבואר מזה, שאליבא דאמת אין פסול בעצם השחיטה כששוחטים מלמטה למעלה, ודברי הגמרא כאן מתפרשים שלולא דברי רב היינו אומרים שענין החלדה הוא ששוחט מלמטה למעלה, ורב מלמדנו שאין הדבר כן ואין פסול בכך, אלא פסול החלדה הוא שהסכין מכוסה על ידי הסימנים.
[111] לדעת רוב הראשונים, הגמרא מסתפקת רק במטלית הכרוכה על הבהמה וקשורה תמיד בצואר הבהמה, אבל אם נפלה טליתו וכסתה את הסכין, בודאי שאין השחיטה פסולה בכך. [רמב"ן רשב"א רא"ש]. והרמב"ם החמיר בדבר. [פ"ג מהלכות שחיטה ה"י] והשו"ע פסק שיש לחוש לכתחילה לדעת הרמב"ם [יו"ד סימן כ"ב ס' ח'].
[112] לפי גירסת הרא"ש, בעית השחיטה תחת צמר מסובך נשאלה לפני בעית השחיטה תחת מטלית. ופירש הרא"ש, שהבעיה דתחת מטלית היא באם תמצא לומר שתחת צמר מסובך השחיטה פסולה, יש להסתפק שמא תחת מטלית השחיטה כשרה, לפי שהצמר מחובר לבהמה והמטלית אינה מחוברת. [רא"ש סימן ה']. והמדעני יום טוב פירש גם לפי גירסתנו, שבעית צמר מסובך נשאלה באם תמצא לומר שתחת מטלית השחיטה פסולה, כי יש מקום להכשיר יותר בצמר מסובך, לפי שהמטלית היא קבועה וצמר מסובך עשוי להיות בלתי מסובך. [שם אות ת'].
[113] כך כתב רש"י, דכל תיקו דאיסורא לחומרא. וכן פסק הרמב"ם בכל הבעיות שהם ספק נבלה. [פ"ג מהלכות שחיטה ה"י]. והלחם משנה הקשה על פסק הרמב"ם בשוחט תחת מטלית שזה ספק נבילה, הלוא זה ספק ספקא, יש ספק אם המטלית נחשבת כעור, ובעור עצמו יש ספק אם השוחט תחתיו נחשב למחליד! והרע"א כתב, שאין זה ספק ספקא אלא ספק אחד אם יש במטלית משום חלדה, וזה שיש לנו ספק אולי אף בעור אין חלדה, אין זה מחזק את צד הספק שאין במטלית משום חלדה.
[114] בארנו את הגמרא לפי שיטת רש"י. הרבה ראשונים חולקים על רש"י, וסוברים שאחרי ששחט שני סימנים וגמר לשחוט כהלכה - אין השחיטה נפסלת יותר. נביא את פירושיהם לבעית רב פפא בהערה הבאה. יש לדון בכמה שאלות בשיטת רש"י. א. האם בעית רב פפא היא בכל הלכות שחיטה? לקמן בדף ל"ב ע"א יש בגמרא, "בעי רב הונא בריה דרב נתן. שהה במיעוט סימנים מהו? תיקו". רש"י מפרש בעיה זו כמו שפירש את בעית רב פפא. במשנה לעיל י"ח ע"א נחלקו תנאים בשוחט את רוב הסימן ואחר כך הגרים במיעוטו. וכתב רש"י, שרב פפא הסתפק האם הלכה כהמחמירים. לדעת רש"י, ספיקו של רב פפא הוא בכל הלכות שחיטה. ריב"ם הקשה על רש"י, שבסוגיא בדף י"ח נפסקה הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה ללא חולק, ואיך הסתפק רב פפא בדבר הזה! [רא"ש פ"ק סימן כ"ד]. הריב"ם מפרש כרש"י את הספק של רב פפא, ולדעתו יש לחלק בין שהיה וחלדה שהם במקום השחיטה, ובהם נסתפקו האמוראים, לבין הגרמה שהיא במקום שאינו ראוי לשחיטה, ולפיכך אינה פוסלת אחרי ששחט את רוב שני הסימנים. שהרי זה כחותך את רגלה של הבהמה. [תוספות ד"ה החליד]. ב. האם פסול שחיטה במיעוט בתרא הוא מדאורייתא או מדרבנן? הרמב"ן מביא בשם הראב"ד שמפרש כרש"י וסובר שהפסול הוא מדרבנן. המהרש"ל סובר שלדעת רש"י הספק הוא שמא יש פסול מדרבנן. [יש"ש סימן ט']. לדעת התבואת שור, הראב"ד סובר שהספק הוא ספק דרבנן, ולכן פסק הראב"ד בספק זה לקולא, [השגות הראב"ד פ"ג ה"ד] אמנם רש"י - שפסק לחומרא - סובר שהספק הוא ספק דאורייתא. [תבואת שור סי כ"ג ס"ק ט']. ג. מהי שיטת רש"י? האחרונים מבינים בדעת רש"י, שהבהמה מותרת כשהשוחט שוחט את רוב הסימנים, וכשהוא שוחט את מיעוטם בפסלות - נאסרת הבהמה למפרע. התבואות שור מביא גמרא במסכת זבחים [כ"ט ע"א] שאומרת, שיכול להיות שדבר שהותר יחזור ויאסר, כמו שמצינו בזבה שהיא מותרת בתחילת היום השביעי מדין מקצת היום ככולו, ואם היא רואה דם אחר כך - נאסרת למפרע. וכן בעיננו שאנו דנים את רובו ככולו, אם נעשה במיעוט פסול - נפסלה השחיטה למפרע. [תבואות שור סימן כ"ג ס"ק ט']. בספר שב שמעתתא כתב, שאם יש ספקות בפסול במיעוט בתרא, הבהמה היא בחזקת היתר מפני שלפני שנולד הספק כבר הותרה הבהמה, ואעפ"י שאם נפסלה השחיטה - היא פסולה למפרע, בכל זאת יש לחזקה כח במקום הזה, והביא ראיה לזה מגמרא. [שמעתא א' פרק כ"ב]. אמנם, הנצי"ב נשאל על מקרה שנשחטו רוב סימנים בהכשר וחתכו את רגלה של הבהמה, ואחרי שהיה המשיכו את השחיטה, מה דין הרגל? והשיב הנצי"ב, שהרגל אסורה לפי שכל זמן שהשוחט עוסק בשחיטה לא נגמרה השחיטה ולא הותרה הבהמה [משיב דבר ח"ב סימן י"ד]. ובספר חלקת יואב האריך בזה ודעתו כדעת הנצי"ב [יו"ד סימן ה']. ד. מהי ההלכה? הרא"ש כתב, שיש להחמיר כדעת רש"י, וכן נוהגים באשכנז ובצרפת. [רא"ש סימן ו']. השו"ע פסק, שראוי לחוש לדעת רש"י לכתחילה. והרמ"א כתב, שהמנהג להחמיר. [יו"ד סימן כ"ד סימן י'] והמהרש"ל כתב שהמנהג הוא לנקוט לדינא כדעת רש"י [יש"ש סימן ט'].
[115] תוספות והרא"ש מביאים פירושים אחרים בבעית רב פפא. פירוש רבינו תם הבעיה היא בהחליד במיעוט הראשון של הוושט, דהיינו שתחב את הסכין תחת המיעוט ושחטו בחלדה, ואח"כ שחט את הרוב כהלכה. השאלה היא רק בוושט, אבל בקנה בודאי שאין החלדה פוסלת במיעוט קמא דלא גרע מקנה פגום שאפשר לשוחטו. השאלה היא, האם תחילת שחיטת הסימן שנעשית בחלדה מטריפה, או שכל פסול החלדה הוא רק בסוף הסימן, שאז מנבלים את הבהמה כשלא שוחטים כהלכה, ואילו בתחילת השחיטה רק מטריפים אותה. לפי פירוש זה בעית רב פפא היא גם בשהייה במיעוט קמא, ולקמן בדף לב ע"א נשאלה אותה שאלה לענין שהייה. נחלקו המהרש"ל והמהרש"א בהבנת התוספות. לדעת המהרש"ל, הספק הוא בדין תורה, אבל מדרבנן בודאי שהלכות שחיטה קיימות אף במיעוט קמא. לדעת המהרש"א הבעיה היא שמא יש להכשיר אף מדרבנן. פירוש רבינו אושעיא הבעיה היא בשחט את רוב הסימן הראשון כהלכה, ולא שחט את המיעוט, ואחר כך החליד את הסכין תחת מיעוט הסימן השחוט, ושחט את הסימן השני. השאלה היא רק בבהמה, אבל בעוף שהוא כשר בסימן אחד, בודאי שאין לפסול בשחיטת סימן שני בחלדה אחרי שכבר הוכשר. הרמב"ן במלחמות נקט, שהשאלה היא רק לפי רב יהודה אמר רב הסובר שאין חלדה תחת העור לפי שאינו בתורת שחיטה, ויש להסתפק האם יש חלדה תחת מיעוט סימן מפני שהוא בתורת שחיטה, או שאין כאן חלדה לפי שהמיעוט חשוב כשחוט. וכתב הרמב"ן, שהרי"ף השמיט את בעית רב פפא מפני שפוסקים לחומרא אף בחלדה תחת העור, וממילא אין מקום לשאלת רב פפא. תוספות והרא"ש אומרים, שאף אם פוסלים חלדה תחת העור, אפשר לחלק ולומר שהעור הוא שלם, אבל תחת מיעוט סימן ראשון אין חלדה לפי שהוא נחשב כשחוט.
[116] מלשון המשנה "שחיטתו כשרה" משמע שהשחיטה כשרה רק בדיעבד, ומשנה זו אמורה בשחיטת קדשים שבהם אין לעשות כן לכתחילה, שדורשים מ"תזבח שלא יהא שנים שוחטים זבח אחד, תזבחהו - שלא יהא אחד שוחט שני זבחים. [גמרא לעיל כ"ט ב].
[117] לשון "שנים אוחזין" משמע שלכתחילה מותר לעשות כן, ומדובר כאן בחולין שלא כמו ברישא שמדובר בקדשים. [תוספות יום טוב]. ועיין רש"ש.
[118] בגמרא לעיל [ל' ע"א] נחלקו אמוראים בפירוש המשנה, ואנו בארנו אותה לפי האמוראים המפרשים אותה בשני שוחטים השוחטים בשני סכינים. וההלכה כמותם. ויש אמוראים המפרשים את המשנה בשני שוחטים השוחטים בסכין אחד דוקא.
[119] לדעת הרמב"ן, מדובר דוקא בחותך את כל הראש, אבל אם חתך רק את הסימנים - אין צריך שיהיה בסכין מלא צואר, שכן משמע מלשון "התיז" שחתך את הראש לגמרי. והרשב"א והר"ן חלקו עליו.
[120] רמב"ם פ"ב מהלכות שחיטה ה"ט. וכתב המגיד משנה, שאם שוחט שור צריך שיהיה בסכין כמלא צוארו, ואם שוחט עוף צריך שיהיה בסכין כמלא צוארו.
[121] הגמרא דנה בפירוש "מלא צואר", האם הפירוש הוא שכל הסכין הוא רק מלא צואר, או ש"מלא צואר" זה מחוץ לצואר. פרשנו את המשנה לפי מסקנת הגמרא וכפי שפירש רש"י במשנה.
[122] כתבו התוספות והרא"ש, שאם הסכין ארוכה כשיעור שני צוארים - השחיטה כשרה אף אם לא הוליך את כל הסכין, כי העיקר הוא שהשוחט ישחט בריוח ולא ידרוס כדי שתגמר השחיטה לפני שיוליך את כל הסכין. [תוספות ד"ה חוץ ורא"ש סימן ז'].
[123] ז"ל הר"ן "אבל כל שאינו ארוך כשיעור הזה, אין הסימנים נשחטים במשיכה זו בלא דרסה".
[124] כתב הרא"ש, שאם אין בסכין כמלא שלשה צוארים אלא שנים, אז רק אחת מהבהמות התנבלה, שאם הוליך את הסכין, הרי שהוליך שיעור שני צוארים על הבהמה הקרובה אליו, והיא כשרה כאילו לא היתה כאן בהמה אחרת, ואם הביא את הסכין, הרי שהביא שיעור שני צוארים על הבהמה הרחוקה ממנו. [רא"ש סימן ח'] והר"ן פקפק בזה, וכתב שכיון ששחט את שניהם בבת אחת, אם דרס אחת מהם - דרס גם את השניה.
[125] יש גאונים שאומרים, שהקטע הזה של המשנה מתייחס רק לעוף שצוארו דק ולא לבהמה. [רי"ף והגהות אשר"י] והרמב"ן חלק עליהם.
[126] בגמרא נסתפקו בפירוש המשנה, האם דברי המשנה "אפילו באיזמל" הם פירוש לדברי המשנה "אפילו כל שהוא", או שיש במשנה שני חידושים נפרדים ו"אפילו כל שהוא" לא מתייחס לאיזמל.
[127] יש להבין את דין המשנה, הלוא אפילו במוליך ומביא יש להחשיב את האיזמל כאילו היה כפול מאורכו, ועדיין אין לו שיעור שני צוארים! וכתב הבכור שור, שהמשנה מכשירה רק כשהוליך והביא כמה פעמים, או אפילו כשכוונתו היתה להוליך ולהביא כמה פעמים לפי דברי התוספות שהבאנו בהערה 122 שהכוונה קובעת.
[128] בפרק הכל שוחטים אמר שמואל: "אלו הן הלכות שחיטה: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור" [לעיל ט' ע"א]. וכתב רש"י, שמהגמרא כאן מוכח שהדרסה אינה הלכה למשה מסיני כמו שאר ההלכות המנויות, אלא היא נלמדת מהמקרא. [כ"ז ע"א ד"ה דלא לשוייה גיסטרא]. והרשב"א חולק על רש"י וכתב, שהדרסה היא הלכה למשה מסיני, וקרא אסמכתא בעלמא הוא [לעיל כ"ז ע"א ד"ה ולטעמיך] ועיין בהערה 14.
[129] אמר רבי יוחנן: לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם. [לעיל י"ז ]].
בי רב אמרי תחת העור איני יודע. תמיהא לי דבי רב אמרי מנו רב הונא, ורב הונא הא אמר בפירקין קמא (כ, ב) גבי מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה, מאי טעמא מפני שהוא מחליד, אלמא החליד בין עצמות דמפרקת ואף על פי שנגלה קרי ליה חלדה, וכל שכן תחת העור שהסכין נכסה כחולדה, ויש לי לומר דרב הונא דהתם משום דסבר מוליך ומביא במליקה כשר לא אשכח דיחויא אחרינא אלא טעמא דחלדה, והכי קאמר דילמא האי תנא סבר דאפילו בכי האי גונא הויא חלדה, ומתניתין לא הויא סיעתיה דרב שיזבי, ואם איתא דהתם מיקריא חלדה כל שכן תחת העור ולכשתמצא לומר דתחת העור ועצמות דמפרקת לא הוי חלדה, ההיא מתניתין הויא סייעתיה דרב שיזבי.
תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו. פירש רש"י ז"ל מטלית הכרוכה לה סביבות צוארה. ובעל הלכות כתב רוקעתה דמידבקא בקירא או בקנדרוס, ודבוקה ההיא רוקעתא עלוי אפקותא דחיותא, ועייל סכינא תותי האי רוקעת. וגם הר"מ ז"ל (הל' שחיטה פ"ג ה"ו) מודה לו, ועיקר. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד שאם פירס טליתו עליה אינה נקראה חלדה, וסלקה בתיקו, ולחומרא.
החליד במעוט סימנין. פירש רש"י ז"ל במיעוט בתרא, וכן פירש גם ההיא דלקמן (חולין לב, א) דאיבעיא להו שהה במיעוט סימנין מהו במיעוט בתרא דסימן בתרא דכתב אף על גב דאישתחוט רובא ואיתכשרא לה בהמה אסור לחתוך המיעוט בשהייה או בהחלדה או בהגרמה או בדרסה שלא יראה כשוחט בפסול שחיטה, והקשה הוא ז"ל על עצמו מהא דשנינן לעיל (חולין כט, א) גבי שחט חצי קנה ושהה בה וגמרה כשרה דאוקימנא בעוף, וממה נפשך דאי מחצה על מחצה אינו כרוב הא לא שהה ברובא דגרגרת, ואי מחצה על מחצה כרוב הא שחט רובא דגרגרת. ותירץ הוא ז"ל דההיא שנויא היא דקא משני מאן דסבירא ליה מחצה על מחצה כרוב, אבל למאן דאמר אינה כרוב אין אנו צריכין לכך וקיימא לן כותיה.
וכתב עוד הרב ז"ל דאפילו שחט שני שליש והגרים שליש דרך שחיטה פסולה, ואין דרכו מחוור בזה כלל, חדא, דהא על כרחין שחט שני שליש והגרים שליש כשרה דהא לא אשכחן בההיא סוגיא מאן דפליג בהא, אלא מאן דסבירא ליה כולה גרגרת בעי ולית ליה מתניתין דרובו שלא אחד כמוהו, ואנן כמתניתין קיימא לן, ואי בהגרמה שאינו מקום שחיטה כן כל שכן בחלדה ושהייה, שהרי מצינו שהחמירו שלא במקום שחיטה יותר וכדאמרינן התם (יט, ב) במצא חצי קנה פגום, ותניא בתוספתא (ב, א) שחט בה אחד או רוב אחד בעוף אף על פי ששהה בה זמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה.
והנכון מה שפירש ר"ת ז"ל דהכא בבהמה שצריכה שני סימנין וכגון ששחט רובו של סימן ראשון והחליד הסכין תחת המיעוט הנשאר ושחט השני, והכי קא מיבעיא ליה מי אמרינן כיון דמידי דבעי שחיטה הוא, הוה ליה החליד בין סימן לסימן ופסולה, או דילמא כיון דלא מעכב בשחיטה הוה ליה כתחת העור וכשרה. וקא מיבעיא ליה לרב פפא אליבא דרב יהודה דאמר תחת העור כשרה, דאלו לדאמרי בי רב לא גרע מעור, והיינו דלא אמרינן בדרב פפא לבי רב דאמרי כדאמר בבעיא דתחת מטלית וצמר מסובך, אלא יש לומר דלבי רב נמי איבעיא ליה אי הויא ודאי חלדה כיון שהיא בסימנין שהן בני שחיטה או דילמא מספקא ליה נמי בהא כדאסתפק ליה בעור, וסלקא בתיקו, ולחומרא.
התיז הראש בבת אחת. פירוש שני סימנין, ודוגמתו לעיל (חולין כז, א) מנין לרבות את הראש שכבר הותז, דהיינו שהותז בסימנין בשעת שחיטה, וכלשון הזה כתב הרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ב ה"ט), והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי למקצת מגדולי המפרשים שלא פירשו כן.
שחט הסימנין באלכסון כדרך עשיית הקולמוס עד שתחלת שחיטת הושט בסוף שחיטת הקנה הואיל והכל במקום שחיטה שחיטתו כשרה ואם יצא לו ממקום שחיטה כבר ביארנו הדין בפרק ראשון שחיטה העשויה כמסרק כבר ביארנו בפרק ראשון שהיא כשרה וענינה הוא שהתחיל לשחוט וצדד את הסכין ושחט דרך מעלה וחזר וצדדו ושחט דרך מטה וכן הרבה כצורה עד שיש כאן הרבה חתכים וביניהם קיים כדרך המסרק הואיל ויש רוב חלל והיקף בין כלם והרי החתך כלו דבק כשרה:
כבר ידעת בענין חלדה שהיא אחת מן הדברים הפוסלים את השחיטה כמו שיתבאר במשנה החמשית וענינה הוא שישחוט בסכין והסכין מכוסה תחת איזה דבר ולא סוף דבר בפסול זה אם תחב את הסכין תחת הסימנין ושחטן בהפך הראוי ממטה למעלה אלא אפי' תחב הסכין בין סימן לסימן ושחט סימן התחתון כתקונו מלמעלה למטה שחיטתו פסולה ונבלה שכל שנפסלה בשחיטתה נבלה:
תחב את הסכין תחת העור איני יודע ובי רב היינו רב הונא כמו שהתבאר בראשון של סנהדרין ויש שואלין בה היאך הנחנו דברי רב יהודה שאמרה בשם רב בהדיא שכשרה מפני ספק רב הונא שהיה תלמידו של רב ואינה קושיא שרב הונא לא מספק עצמו אמרה אלא בדברי רב נחלק עמו לומר לא אמר שכשרה אלא שנסתפק בו ואמר איני יודע:
שחט סימן אחד ברובו כראוי ותחב אחר כן הסכין תחת אותו מיעוט הנשאר ממנו ושחט הסימן השני בחלדת הסכין תחת מיעוטו של סימן ראשון אין אומרין הואיל ונשחט רובו הרי הוא כמו שנחתך כולו והרי מיעוט זה נידון כחתוך אלא הרי הוא כהחליד תחת העור ופסולה מספק וזה ענין החליד סכין במיעוט סימן ואף כשאתה גורס סימנין פירושו באחד מהם והוא מיעוט אחרון של סימן ראשון ובבהמה ולא עוד אלא אפי' לא היתה חלדה זו בדבר שבגוף בהמה כלל אלא שהיה מטלית דבוק ומקושר על צואר הבהמה כדרך שכורכין צוארן לפעמים לאיזו סיבה והחליד את הסכין תחת אותו מטלית ושחט או שהיה שם צמר הבהמה מסובך ותלוש מעקרו אלא שהוא נשאר שם מסובך והחליד את הסכין תחתיו כל אלו ספק בידינו ופסולה:
היה שם בגד במקרה לא דבק ולא מקושר כגון שנפל טליתו עליו ושחט תחתיו וכן כיוצא בזה שחיטתו כשרה ואין כאן פקפוק ואע"פ שמדברי קצת מפרשים נראה לך שמחמירין בה אין לחוש בה ובהלכות גדולות אתה מוצאה בהדיא כדברינו וודאי אלו היה דבר זה בספק לא היה תחת העור וצמר מסובך בספק:
שחט רוב הסימנין כתקנן וגמר מיעוטן בחלדה גדולי הרבנים פסלוה ומפני שהם גורסים החליד במיעוט סימנין ומפרשים אותה שנשחט רוב שניהם ואף כשאתה בא לגרוס במיעוט סימן פירושו בעוף או בבהמה במיעוט אחרון של סימן אחרון גם כן שאע"פ שנשחט הרוב והוכשרה השחיטה הואיל ומ"מ בתורת שחיטה הוא שהרי לכתחלה צריך שישחוט את כלם אסור לעשות את המיעוט בפסול שחיטה הן בחלדה הן בשאר וכמו שאף הם פרשוה בשהא במיעוט סימנין בדרך זה גם כן ר"ל במיעוט בתרא דסימן בתרא ואע"פ שסתירת דבריהם מבוארת ממה שאמרו למעלה בסוגיית מחצה על מחצה שחט חצי קנה ושהה כדי שחיטה אחרת וגמרה כשרה שהקשה ממנה לרב שאמר הרי הוא כרוב ואם כן היאך היא כשרה שהרי יש שהייה בין שחיטת רוב קנה לשחיטת הושט והעמידה בעוף דממה נפשך כשרה דאי כרוב הא שחיט רובא ואי אינו כרוב אין שהייה ברוב קנה דאלמא שאף בלא כרוב אינה נפסלת בשהיית המיעוט הם אומרין שנויה הוא ולא סמכינן עליה דהא למאן דאמר אינו כרוב דהלכתא כוותיה אין אנו צריכין לכך וחוץ מכבודם אין זה כלום דמ"מ מדחד מינייהו נשמע לחבריה וכל שלרב אלו היה מחצה כרוב לא נטרפה בשהיית המיעוט כך לרב כהנא בשחט רוב לגמרי ועוד שלא הרגישו הרבנים בבריתא שנאמרה כן בהדיא שחט רוב אחד בעוף אע"פ ששהא לזמן מרובה וגמרו שחיטתו כשרה ועוד בהגרמה מיהא שחט שני שליש והגרים שליש היאך נחוש והרי רב ושמואל פסקו בהדיא כר' יוסי בר' יהודה אלא שזו מיהא יש לפרש בה הואיל ומיעוט אינו במקום שחיטה אינה אלא שהלכו הרבנים לשטתם להחמיר ברוב מקומות ללא צורך וודאי עיקר הדברים כדעת ראשון שכל שנגמרה השחיטה הרי השאר כחתוך בשר בעלמא וכשרה ראיה לדבר לדעתי שהרי נגמרה ביד גוי כשרה הואיל ונשחטה כתקנה ואפי' התחיל גוי לשחוט בקנה כל זמן שלא עשה בה מעשה טרפה ולא יהא סוף שחיטה חמור מתחלתו בשום פנים אפי' שחט רובו של ראשון והחליד במיעוטו ושחטו ממטה למעלה וחזר ושחט השני כתקנו אע"פ שהחליד קודם גמר שחיטה הואיל ולא שהה בשחיטת אותו המיעוט שיעור שהייה כשרה שאין אותו מעשה נקרא שחיטה כלל אלא שזו מיהא לאו הכל מודים בה ואם תחב הסכין תחלה תחת הסימנין ושחט בהם מיעוט ממטה למעלה ואחר כך הוציא (הספק) [הסכין] ושחט כהלכתו אם נגע בושט פסול בקנה כשר ומתוך כך שוחט כהלכתו ואחר כך בודק במקום שהחליד אם נקב הושט או נפסק הגרגרת ברובו פסול ואם לאו כשר והושט אם נכר בו שום שרטוט מחמת סכין בודקו בפנים כמו שהתבאר:
המשנה השלישית והכונה להשלים מה שהתחיל לבאר בשלפניה בביאור ענין דרסה והוא שאמר התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשרה היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר אחד כשרה במה דברים אמורים בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפי' כל שהו ואפי' באזמל כשרה אמר הר"מ פי' מה שאמר מלא צואר אמרו מלא צואר חוץ לצואר וכל זמן שלא הוליך ולא הביא אלא ששחט כחותך קשואים זו היא הנקראת דרסה:
אמר המאירי התיז את הראש בבת אחת שלא בהולכה והבאה כמכת סייף וחתיכת צנון שחיטתו פסולה שאין זה שחיטה אלא נחירה שאין שחיטה אלא לשון חתוך דרך משיכה וכן הדין בהתיז את הסימנין לבד ולא עוד אלא שעקר ענין המשנה כך הוא ר"ל שחתך הסימנין בלא הולכה והבאה שכל שנחתכו הסימנין התזת הראש היא והרי כל הראש אחר חתיכתם כמונח בסל והוא שאמרו בענין עולה מנין לרבות את הראש שכבר הותז כלומר שכבר נשחט:
היה שוחט בהולכה לבד או בהבאה לבד והתיז את הראש ר"ל הסימנין בבת אחת בהולכה זו שלא בהבאה או בהבאה זו שלא בהולכה אם יש בסכין מלא צואר ופרשו בגמרא מלא צואר חוץ לצואר כשרה הואיל והסכין ארוך חוץ מן הצואר כמלא צואר אפשר לשחוט יפה בהולכה לבד בלא שום דריסה אבל אם לא היה בו כשיעור זה אי אפשר לשחוט יפה במשיכה זו לבד בלא קצת דרסה ופסולה ואף אם יאמר בריא לי שלא דרסתי אין סומכין עליו ואפי' היה בקי והוא הענין בשוחט שני ראשים שאם יש בסכין מלא צואר חוץ לשני הצוארים ששחיטתו כשרה וכן הדין בכמה בהמות במה דברים אמורים בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך ועל הדרך שפירשנו אבל הוליך והביא אפי' בשיעור מועט הואיל ויש לו שטח החותך ר"ל שלא יהא עשוי בדרך חדוד כעין מחט כשר ואפי' באזמל ופרשו בגמרא אע"פ שיש במינו שהוא בעל קרניים ושחיטה שבו פסולה מפני שהקרן נכנס ונוקב ואעפ"כ אנו מתירין באיזמל שאין לו קרניים ואין גוזרין על זה מפני זה:
זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא יראה לקצת מפרשים שאם שחט שתי בהמות או יותר ואין בסכין מלא צואר חוץ לכלם אין פוסלין אלא הראשונה הרחוקה ממנו שהרי האחרות שמצד השוחט יש מלא צואר חוצה להם ולא יראה לי כן מפני שמ"מ אחר שהוא מכוין לשחיטת כלן מכיר הוא שאי אפשר לשחוט כלן בהולכה לבד ודורס מעט:
מי שהשליך סכינו או דבר הראוי לשחוט בכח מרחוק על צואר הבהמה ושחט דרך הולכה אפי' זרקו בבליסטרא ושחט עוף פורח דרך הולכה שלא בדרך תחיבה וכגון שמצא הנוצה מפורמת והחתך מעיד בה שהוא בא לה מבחוץ ולא דרך תחיבה ואין כאן חלדה כשרה והשוחט בדרך זה צריך שיהא (שוחט) [חורש] כברת ארץ לעשותה עפר תיחוח שכל מקום שיהא הדם שותת בו יהא אותו עפר מוכן לכסות שהשוחט צריך שיהא עפר למעלה ועפר למטה כמו שיתבאר וזהו שאמר דמזמני לכלה פקתא כלומר שאם היה נידוש היו חורשים אותה הא כל שמצאוהו חרוש אינו צריך הזמנה לכך לא בדבור ולא במחשבה כמו שפרשו רבים:
מה שביארנו שאם הוליך והביא שחיטתו כשרה אף בשיעור מועט גדולי הפוסקים כתבו שלא נאמר כן אלא בעוף אבל בבהמה לא ואין הדברים נראין שכל שהוא מוליך ומביא אין כאן דרסה כלל ואף גדולי המפרשים כתבו שלא הותר שיעור כל שהו במוליך ומביא אלא בחוץ לצואר אבל למלא צואר מיהא אנו צריכים על כל פנים ואף זו אינה שכל שהוא מוליך ומביא אף למלא צואר אין אנו צריכים ומ"מ רבותי מפרשים שהשוחט כמה ראשים לא די לו בשיעור כל שהוא וצריך מיהא למלא צוארים לשוחט שני ראשים שיספיק לו באיזמל כל שהוא ואף גדולי המפרשים מביאים ראיה מזו לדבריהם דכלהו בחדא מחתא נינהו ואף לאחת אתה צריך למלא צואר על כל פנים ואם כן כל שהו דקאמר חוץ לצואר או לצוארים:
212ימים לסיום הש״ס