חולין ל ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - א

סתימתאה ^[94] [שהרבה משניות וברייתות סתמו דבריהם לפי דעתו], אבל חכמים אומרים: שנים שוחטים זבח אחד? ומכיון שכך אין לתרץ את המשנה במסכת פרה לפי דעת יחיד ^[95].

עוד אמר אביי: ולרבי אלעזר ברבי שמעון נמי, לפלוג [גם אפשר לחלק] ולומר שתחילת השחיטה לא מטמאה באופן שלא עברו על ההלכה, ובכגון דשחט חד גברא בשני סודרים שבאמצע השחיטה בא חבירו ונטל סודרו מראשו ועטפו בסודר אחר דסודר קמא לא מטמא וסודר בתרא מטמא!

ומתרץ אביי קושית רבא: אלא הסיבה שהתנא לא חילק בין תחילת השחיטה לסופה הוא משום דבפסולא דפרה קא מיירי ובא להורות שהפרה מטמאה רק כל זמן שהיא כשרה, אבל כשנעשית בהכשרה לא קא מיירי ולא בא להורות ממתי מתחילה העבודה שמטמאה שהיא מסוף השחיטה לדעת ריש לקיש.

עתה הגמרא מביאה קושיא על ריש לקיש ממשנה במסכת פסחים והסוגיא שנאמרה עליה. נבאר כמה מיסודות הסוגיא.

א. השוחט קרבן פסח כשיש חמץ ברשותו - עובר בלא תעשה שנאמר "לא תשחט על חמץ דם זבחי" [שמות ל"ד כ"ה].

ב. לדעת רבי שמעון - כל שבעת ימי הפסח נוהג לאו זה בשאר קרבנות שאדם שוחט ולא בקרבן פסח, מפני שקרבן פסח הוא פסול כשמקריבים אותו שלא בזמנו בארבעה עשר, וכל השוחט קרבן פסול אינו עובר בלאו.

ג. ישנה הלכה שקרבן פסח שלא הוקרב בזמנו מאיזו סיבה, כגון שנאבד בארבעה עשר ואחר כך נמצא - דינו ליקרב כקרבן שלמים. ישנו דיון בגמרא האם הוא נעשה לקרבן שלמים מאליו, או שהוא נעשה לשלמים על ידי עקירה שיקריבו אותו לשם שלמים.

מתיב רב אידי בר אבין: כתוב במשנה: והשוחט פסח במועד על חמץ, אם שחטו לשמו - פטור ממלקות, לפי שהקרבן פסול, ואם שחטו שלא לשמו אלא לשם שלמים - חייב כי דינו ליקרב כשלמים.

והוינן בה: טעמא [דוקא] המשנה מחייבת באופן דשחטו שלא לשמו, הא אם שחטו סתמא ולא חשב לשם קרבן מסוים - פטור, שאילו היה חייב - היתה המשנה משמיעה זאת שאפילו בסתמא הוא חייב ^[96], ואמאי פטור, והרי פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא?

ואמרינן: שמע מינה: פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה ואינו נעשה לשלמים ממילא, ואם שחטו בסתם לא עקר ממנו שם פסח, והוא קרבן פסח שקרב שלא בזמנו ופסול.

ואמר רבי חייא בר גמדא: נזרקה דחית ראיה זו מפי חבורה של אמוראים ואמרו: לעולם, קרבן פסח שבעליו יצאו ידי חובת הקרבת פסח - אינו צריך עקירה ונעשה לשלמים ממילא, והוא כשר אף כששחטו אותו בסתם, והכא במאי עסקינן בפסח שאפשר להקריבו כקרבן פסח כגון שהיו בעלים טמאי מתים בארבעה עשר בניסן דנדחין לפסח שני, דקרבן זה סתמא לשמו קאי כיון שהוא יכול להקרב כקרבן פסח, והאי הוא דבעי עקירה, הא אחר לא בעי עקירה. ומקשינן אדריש לקיש: אי אמרת בשלמא, ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ויכול לחול שם פסול על תחילת השחיטה, הרי שקרבן זה איפסיל ליה מתחילת שחיטה שאז עדיין עמד לקרבן פסח, וללא עקירה הוא פסח שנשחט שלא בזמנו. אלא אי אמרת: אינה לשחיטה אלא בסוף, כיון דשחט ביה פורתא [כאשר הוא שחט קצת] באופן שאם יפסיק את השחיטה - תטרף הבהמה, כבר אידחי ליה הקרבן מפסח שני, ואז הוא נעשה שלמים ממילא לפי מה שאמרו החבורה, ואידך [המשך השחיטה] כי קא שחיט - שלמים קא שחיט, ובסוף השחיטה אין כל פסול!

אמר ליה אביי: אין זו קושיא, כי באמת הקרבן נשאר קרבן פסח גם בסוף השחיטה מאחר שלא נעקר ממנו שם פסח במפורש, ואף שאינו ראוי יותר להקרבה מכל מקום נהי דאידחי ליה מהקרבת פסח שני, מדמי פסח מי אידחי?! הרי אפשר לפדות אותו ^[97] ולהשתמש בדמים ^[98] לקרבן פסח שני, וכיון שכך עדיין סתמו לפסח הוא עומד ולא לשלמים, והוא קרבן פסח שהקריבוהו שלא בזמנו.

מוסיף אביי: וכי תימא [ואם תאמר] שאי אפשר לפדות את הקרבן אחרי שהתחילו לשוחטו מפני שקדשים לא נפדים בלי העמדה והערכה, שנאמר "והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה" [ויקרא כ"ז יא - יב] וקרבן זה שבעי העמדה והערכה אם היו רוצים לפדותו - לא יכול לעמוד על רגליו אחרי שחיטה.

אומר אביי: אין הדבר כן והתנן שאפשר לקיים דין העמדה והערכה אחרי השחיטה, שכן כתוב: שחט בה בבהמה שנים או רוב שנים, ועדיין היא מפרכסת, הרי היא כחיה לכל דבריה ואפשר להעמיד אותה ^[99].

הגמרא עוברת לסוגיא אחרת בדיני שחיטה ^[100].

אמר רב יהודה אמר רב: השוחט בשנים ושלשה מקומות, שהתחיל לשחוט במקום אחד ולא שחט שם את רוב הסימנים, והלך ושחט במקום אחר הכשר לשחיטה באורכם של הסימנים, ושם שחט את רוב הסימנים ^[101], הדין הוא ששחיטתו כשרה אם לא שהה באמצע ^[102].

הוסיף רב יהודה: כי אמריתה קמיה דשמואל [כשאמרתי את דברי רב לשמואל] חלק עליו ואמר לי ששחיטה זו - פסולה, כי בעינן שחיטה מפורעת [שחיטה מגולה] וניכרת. וכאשר השוחט שוחט בכמה מקומות החתך לא נראה בבירור לעין הרואה ^[103], וליכא בזה שחיטה ניכרת.

ואף רבי שמעון בן לקיש סבר: בעינן שחיטה מפורעת. דאמר רבי שמעון בן לקיש: מנין לשחיטה שהיא מפורעת? שנאמר "חץ שחוט לשונם מרמה דבר" [ירמיה ט' ז'] הרי שהשחיטה דומה למעשה של חץ שהוא פוגע במקום אחד בלבד.

מתיב רבי אלעזר מהמשנה על שמואל וריש לקיש: שנים אוחזין בסכין ושוחטין בהמה אחת, אפילו אם אחד שחט מלמעלה ואחד שחט מלמטה - שחיטתו כשרה. משמע מהמשנה שהשנים שוחטים בשתי סכינים, ואחד שחט לצד הראש למעלה ואחד שחט לצד החזה למטה.

ומקשה רבי אלעזר: אמאי שחיטתו כשרה לפי שמואל וריש לקיש, והא ליכא שחיטה מפורעת! ^[104]

אמר ליה רבי ירמיה: לדעת שמואל משנתנו מדברת בסכין אחד והשחיטה מפורעת, ושני בני אדם אוחזים בו ושחטים, ופירוש הכתוב במשנה "אחד למעלה ואחד למטה" הוא שאחד מחזיק את הסכין קרוב לראש הבהמה ואחד מחזיקו קרוב לחזה והשחיטה היא באלכסון ^[105].

אמר ליה רבי אבא לרבי ירמיה: אי הכי שכך הוא פירוש המשנה, היינו דתני עלה [מה שכתוב בברייתא בהסבר המשנה]: אין חוששין שמא יטרפו שני השוחטים זה על זה.

אי אמרת בשלמא שהמשנה עוסקת בשתי סכינים ושני בני אדם שוחטים בהם, שפיר [מובנים דברי הברייתא] וכוונתה: מהו דתימא, ליחוש דלמא סמכי אהדדי, והאי לא אתי למעבד רובא והאי לא אתי למעבד רובא ^[106] [היה מקום לומר שיש לחשוש שכל אחד לא ישחוט את רוב הסימנים כי יסמוך על חבירו שישחוט כדין], והשוחט שלא שוחט את רוב הסימנים לא ממית את הבהמה אלא עושה אותה לטריפה, קא משמע לן, דאין חוששין לכך ^[107].

אלא אי אמרת שהמשנה מדברת בסכין אחת ושני בני אדם השוחטים בה, קשה האי לישנא "אין חוששים שמא יטרפו זה על זה", הרי אין מקום לחשוש שלא ישחטו את רוב שני הסימנים, וכל מה שהיה מקום לחשוש הוא שמתוך ששנים דוחקים סכין על הצואר הם יתיזו את הראש בבת אחת, ואם כן שמא ידרוסו זה על זה, מיבעי ליה לתנא של הברייתא להגיד.

הערות

^[94] היתה מסורת ביד רבי יוחנן שברייתא זו שנאה רבי אלעזר ברבי שמעון. [רש"י]

^[95] הקשה הלב אריה: הרי אביי בא להצדיק את קושית רבא, ובאמת הקושיא אינה קושיא, כי אפשר לומר שהמשנה במסכת פרה הולכת כרבי אלעזר ברבי שמעון כמו שיש משניות וברייתות אחרות שסתמו כמותו, ולכן לא רצתה המשנה לדבר על מציאות זו ששנים שחטו! ותירץ, שקושית רבא היא מאחר שיש חולקים על רבי אלעזר ברבי שמעון, ולדעתם שכיח הדבר ששנים ישחטו את הפרה, ולא היתה המשנה נמנעת מלדבר על מקרה זה כי אף לרבי אלעזר ברבי שמעון הפרה כשרה, ואין המשנה סותמת דלא כרבי אלעזר ברבי שמעון.

^[96] התוספות מקשים: איך אפשר לדייק מהסיפא, הרי מהרישא יש לדייק הפוך ולומר שדוקא בשחטו לשמו הוא פטור אבל בשחטו סתמא - חייב! לכן גורסים התוספות בגמרא כך: והוינן בה: לשמו אמאי פטור? פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא! ומפרשים התוספות: כיון שהפסח נהפך לשלמים, נמצא שהקריב שלמים לשם פסח, ובשלמים מחשבת שלא לשמה אינה פוסלת, וכיון שהקרבן כשר מדוע הוא פטור!

^[97] כתב רש"י: "ראוי הוא לימכר קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין, שאין לך מום קבוע גדול מזה" כוונת רש"י, שאילו היה בו רק פסול זה דפסח שנשחט שלא בזמנו - לא היה אפשר לפדותו, כי רק קרבן שנפל בו מום אפשר לפדותו, אלא שיש בו מום שתחילת השחיטה היא מום. יש מחלוקת ראשונים אם קדשים שאדם הטיל בהם מום, ולא נפל המום מעצמו, אסורים מדאורייתא או מדרבנן. לדעת ההתוספות, אין בהם איסור דאורייתא, אלא איסור דרבנן משום קנס. [תוס' בכורות ל"ד א ד"ה מי]. והרמב"ם פסק, שהאוכל קדשים שהטילו בם מום לוקה משום לאו דלא תאכל כל תועבה. וכתב הנצי"ב, שלפי הרמב"ם אין לפרש שהשחיטה עצמה היא המום שבגללו אפשר לפדות, כיון שהמום נעשה בידי אדם ואי אפשר להתיר איסור דאורייתא, אלא שכוונת הגמרא שכאשר התחיל לשחוט עדיין לא נדחה קרבן מפסח, כי אפשר שיפול בו מום מעצמו, ואז יהיה אפשר לפדותו. [העמק שאלה שאילתא ו' אות ה'].

^[98] כתבו התוספות, שהאפשרות לפדות מותנית בכך שתהיה הבהמה מותרת באכילה, על ידי זה שיוציאו אותה מחוץ לעזרה לפני סוף השחיטה, ואז לא יחול על הבהמה איסור חולין בעזרה לפי ריש לקיש דאמר אין שחיטה אלא לבסוף.

^[99] לדעת התוספות, אי אפשר לקיים דין העמדה והערכה אחר ששחט את שני הסימנים אלא בבהמה טמאה, אבל בהמה טהורה שהותרה לאכילה על ידי השחיטה נחשבת כמתה ואי אפשר לפדותה. כוונת הגמרא כאן שאפשר לפדות את הבהמה לפני גמר השחיטה, והגמרא מביאה ראיה לכך שלפעמים אפשר לפדות אפילו אחרי השחיטה כל זמן שהבהמה מפרכסת. [תוספות חולין פ"ד א ד"ה בעינן]. ויש ראשונים החולקים על התוספות. [עיין שם ברשב"א].

^[100] ברי"ף וברא"ש כתובה לפני גמרא זו חלק מהמשנה הבאה, סוגיא זו מתייחסת לדברי חלק זה של המשנה.

^[101] אם שחט בתחילה את רוב הסימנים, ואחר כך שחט במקום אחר מיעוט סימנים, אז השחיטה כשרה אף לחולקים על רב, מכיון שכאשר שחט את הרוב כבר הותרה הבהמה, ויותר לא נפסלת השחיטה. [רא"ש סי' ד' וכן משמע מתוס' ד"ה השוחט].

^[102] בהגהות שיטה מקובצת כתב: "כגון שלא שהה שיעור שהיה בין חתיכה לשחיטה. כן מצאתי בגליון רש"י כתב יד ישן". ועיין ש"ך סי' כא ס"ק ג.

^[103] תוספות מסבירים בדעת רש"י, שבכל שחיטה מתרחב החתך מצדי הסכין מכאן ומכאן והשחיטה נראית, אבל כשיש כמה חתכים לא מתרחב מקום החתך. פירוש אחר בכל הסוגיא מביאים התוספות בשם השאילתות. רב ושמואל לא נחלקו באופן שהחתכים מקבילים בעובי הסימנים כמו שזה לדעת רש"י, באופן זה אם יש רוב באחד החתכים - השחיטה כשרה לדברי הכל, ואם אין רוב באחד מהם - השחיטה פסולה לדברי הכל. רב ושמואל נחלקו באופן שהשוחט שחט מיעוט מצד הצואר ומיעוט מצד העורף, או מיעוט מצד ימין ומיעוט מצד שמאל, לדעת רב המיעוטים מצטרפים לרוב ואפילו אם הם לא מכוונים אחד כנגד השני אלא אחד קרוב לראש ואחד קרוב לחזה, ולדעת שמואל אין הם מצטרפים. [תוס' ד"ה השוחט]. ועיין בספר שיחת חולין ציור ב 22 וציור ב 23.

^[104] בהערה הקודמת הבאנו את מחלוקת רש"י והשאילתות ביסוד הבנת הסוגיא. לפי רש"י, קושית רבי אלעזר מובנת שאפילו אם כל אחד משני השוחטים שחט את רוב הסימנים, השחיטה פסולה לשמואל וריש לקיש, כיון שבשעה שהאחד גמר את השחיטה כבר שחט השני את המיעוט, ואין השחיטה מפורעת. אמנם לדעת השאילתות, אם אחד מהם שחט את רוב הסימנים - השחיטה כשרה אף לשמואל וריש לקיש, ולדעתם המיעוטים לא מצטרפים, ואם כן אפשר לומר שהמשנה מדברת כשאחד מהשוחטים שחט את הרוב, ולא קשה ממנה על שמואל וריש לקיש! וכתבו תוספות, שהקושיא היא מפני שמשמע מהמשנה שהשחיטה כשרה על ידי צירוף מעשי שני השוחטים. [תוספות ד"ה מתיב].

^[105] כך מפרש רש"י. והרמב"ם כתב: "שנים שאחזו בסכין, אפילו אחד מצד זה ושני מצד אחר כנגדו ושחטו - שחיטתן כשרה" [פ"ב מהלכות שחיטה ה"י]. ונראה מדבריו, שאין הוא מפרש "אחד למעלה ואחד למטה" כמו שמפרש רש"י, אלא הרמב"ם מפרש שאחד אוחז בקתא והשני אוחז בראש הסכין [רש"ש].

^[106] כך היא גירסתנו בגמרא. משמע מגירסא זו, שצריך אחד מהשוחטים לשחוט רוב אליבא דרב, כדעת רש"י, ולא כדעת השאילתות שהבאנו בהערה 103, שלדעתו אליבא דרב שתי השחיטות מצטרפות לרוב. והתוספות גורסים: "דלמא סמכי אהדדי ולא עבדי רובא". וכתבו תוספות, שלפי רש"י יש לפרש שהחשש הוא שכל אחד מהם לא ישחוט רוב, ולפי השאילתות החשש הוא שבין שניהם לא יעשו רוב. [תוס' ד"ה דלמא].

^[107] יש לעיין, מה כל החשש, הרי אפילו אם לא ישחטו את הרוב יוודע הדבר, שהרי צריך לבדוק את הסימנים כמו שאמרו בפרק ראשון ט' א "אמר רב יהודה אמר שמואל: הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה"! כתב הנצי"ב, שלדעת בה"ג אין צריך לבדוק אם נשחטו רוב הסימנים, אלא צריך לבדוק רק אם הסימנים לא היו עקורים, ומכיון שלא רגילים בכל שחיטה לבדוק אם נשחטו רוב הסימנים, היה מקום לחשש שלא ישחטו רוב ולא יבדקו את הדבר. אמנם לדעת רוב הראשונים צריך לבדוק אם נשחטו רוב הסימנים, ולדעתם צריך לפרש, שהברייתא אומרת שאין לחוש בשחיטה שלא תהיה כראוי ויהיה בה משום "בל תשחית", אבל לחשש איסור אכילה לא היה מקום לחשוש. [שאילתא קכ"ד אות י"ד].

סתימתאה [הסתום, שדבריו נאמרו בסתם] בלא הזכרת שמו, אבל חכמים אומרים: שנים שוחטים זבח אחד, ולשיטתם עומדת הקושיה בעינה: אם אין שחיטה אלא לבסוף מדוע לא תחלק המשנה בשחיטת פרה אדומה על ידי שנים, שהפרה מטמאה את האחרון ששחטה, ולא את הראשון!

וכן לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון, הסבור שאין שנים שוחטים זבח אחד, נמי לפלוג [גם כן נחלק] בשחיטה עצמה, כגון ששחט חד גברא [אדם אחד] בשני סודרים, שלאחר שהתחיל לשחוט פשט את סודרו ולבש סודר אחר, דסודר קמא [שאת הסודר הראשון] לא מטמא, ואת הסודר בתרא [האחרון] מטמא, שהרי אינה לשחיטה אלא בסוף! אלא צריך לומר כי ברייתא זו, רק בפסולא של פרה קא מיירי [הוא עוסק], כשאירע בה פסול, אבל בהכשרה כשהיא נעשית בכשרות לא קא מיירי [אינו עוסק], ואין מכאן ראיה.

מתיב [מקשה] רב אידי בר אבין על השיטה שאינה לשחיטה אלא לבסוף, ממה ששנינו בענין השוחט את קרבן הפסח על החמץ (כשחמץ ברשותו), שאם שחטו לשמו ובזמנו, בערב פסח אחר חצות — לוקה משום "לא תזבח על חמץ דם זבחי" (שמות כג, יח), ואם שחטו שלא לשמו, ובכך פסלו — פטור משום שחיטה על החמץ. ואם שחטו על החמץ במועד כלומר, בחג הפסח, הרי אם שחטו לשמו — פטור, מפני שקרבן פסח פסול הוא, שנשחט לאחר זמנו. אבל אם שחטו שלא לשמו, אלא לשם קרבן שלמים — חייב, מפני שהוא כשר כקרבן שלמים, ובשעת איסור חמץ נאסר לשחוט כל קרבן כשחמץ ברשותו.

והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה: יש לדייק מכאן כי טעמא [הטעם, דווקא] כששחט אותו במועד במפורש שלא לשמו — חייב, הא סתמא [הרי אם שחט אותו סתם] בלי לפרש — פטור, וכדין פסח שנשחט לאחר זמנו;

ואמאי [ומדוע] פטור? הלוא קרבן פסח שנעשה בסתם בשאר ימות השנה שלא בערב פסח — קרבן שלמים הוא, והרי גם אם שחט שלמים על החמץ בשעת איסורו, עובר על "לא תשחט על חמץ"! שמע מינה [האם נלמד מכאן] שפסח בשאר ימות השנה בעי [צריך] עקירה משמו הראשון, שיאמר שהוא מקריבו לשלמים, כדי להחשיבו כקרבן שלמים?

ואמר ר' חייא בר גמדא, נזרקה תשובה מפי החבורה של החכמים שעסקו בדבר, וכך אמרו: אין מכאן ראיה, שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים אנו]? כגון שהיו הבעלים של אותו פסח טמאי מתים, שהם נדחין לפסח שני בארבעה עשר באייר, דסתמא [שסתמו] של אותו פסח לשמו קאי [הוא עומד], מפני שהוא מיועד לפסח שני. והאי [ודווקא פסח זה] הוא דבעי [שצריך] עקירה משמו הראשון, ואם לא עשה כן — קרבן פסח פסול הוא, ופטור כששחטו על החמץ במועד, הא [אבל] קרבן פסח אחר שעבר זמנו — לא בעי [אינו צריך] עקירה, ואם שחטו בסתם — דינו כשוחט שלמים.

ומעתה לענייננו: פסח זה שמיועד לפסח שני, ושחטו במועד על החמץ, ופטור משום שהוא קרבן פסח פסול, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף — משום כך הוא פטור, מפני שאיפסיל ליה [נפסל לו] כבר מתחלת השחיטה, כדין פסח שנשחט שלא בזמנו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שאינה לשחיטה אלא בסוף, מדוע יהיה פטור אם נשחט על החמץ? והלוא כיון ששחט ביה פורתא [בו מעט] כבר אידחי ליה [נדחה לו] מפסח, שאי אפשר כבר להקריב אותו לפסח שני, שהרי כבר החל לשוחטו, ואם כן, אידך כי קא שחיט [השאר שהוא שוחט] בסתם — שלמים קא שחיט [הוא שוחט] על החמץ!

אמר ליה [לו] אביי: אין מכאן ראיה, שכן נהי דאידחי ליה [גם אם אמנם נדחה] לאחר תחילת השחיטה מלהיות קרבן פסח, מדמי פסח מי אידחי [האם נדחה]? הרי עדיין יכול לפדותו קודם גמר שחיטה, ולקנות בדמיו כבש אחר לפסח שני, וכיון שכן, סתם שחיטה שלו היא לשם פסח.

וכי תימא [ואם תאמר] שאינו יכול לפדותו לאחר שהחל לשוחטו, שהרי בעי [צריך] הקרבן העמדה והערכה בפני כהן כדי לפדותו, וכבש זה שנשחט אינו יכול לעמוד על רגליו — דבר זה אינו מעכב, והתנן [וכן שנינו]: שחט בה שנים סימנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת — הרי היא כחיה לכל דבריה, וניתן לפדותה, כל זמן שלא מתה ממש.

א אמר רב יהודה אמר רב: השוחט בשנים ושלשה מקומות לאורך הצואר, ויש בכולם יחד שיעור שחיטה — שחיטתו כשרה. והוסיף רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי את ההלכה הזו לפני] שמואל, אמר לי: בעינן [צריכים אנו] שתהיה שחיטה מפורעת, גלויה וניכרת, וליכא [ואין כאן], כיון שהשחיטה היא בכמה מקומות.

ומעירים, ואף ר' שמעון בן לקיש סבר [סבור]: בעינן [צריכים אנו] שחיטה מפורעת, שאמר ר' שמעון בן לקיש: מנין לשחיטה שהיא צריכה להיות מפורעת? שנאמר: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר" (ירמיהו ט, ז), וכשם שחץ חותך במקום אחד, כך גם השחיטה צריכה להיות במקום אחד.

מתיב [מקשה] על כך רבי אלעזר ממה ששנינו במשנה: שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אפילו היה אחד מלמעלה ואחד מלמטה — שחיטתו כשרה. והבין ר' אלעזר שמדובר כשכל אחד מהם אוחז בסכין אחרת ושוחט במקום אחר בצוואר, אחד למעלה ואחד למטה. ולפי דברי שמואל ור' אלעזר, אמאי [מדוע] שחיטתם כשרה? והא ליכא [והרי אין כאן] שחיטה מפורעת, שהרי כל אחד מהם שוחט במקום אחר!

אמר ליה [לו] ר' ירמיה: משנתינו זו עוסקת בסכין אחד ושני בני אדם, שמחזיקים בה משני צדדים ועושים חתך אחד באלכסון, מלמעלה למטה.

אמר ליה [לו] רבי אבא: אי הכי [אם כך], היינו דתני עלה [זה ששנו עליה] על משנה זו: אין חוששין שמא יטרפו זה על זה אינו מובן. שכן אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמדובר בשתי סכינין ושני בני אדם — שפיר [יפה, מובן הדבר], מהו דתימא [מהו שתאמר]: ליחוש דלמא סמכי אהדדי [נחשוש שמא יסמכו זה על שחיטתו של זה], והאי לא אתי למעבד רובא והאי לא אתי למעבד רובא [וזה לא יבוא לעשות חיתוך רוב סימנים וזה לא יבוא לעשות חיתוך רוב סימנים], ונמצא שעושים אותה טריפה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין חוששין.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר בסכין אחת ושני בני אדם, האי [זה] הביטוי "אין חוששין שמא יטרפו זה על זה" אין לו מקום כאן, אלא "שמא ידרוסו זה על זה" מיבעי ליה [צריך הוא לומר], שהחשש הוא שמא מתוך שזה מושך לכאן וזה לכאן, ידחקו את הסכין על הסימנים, ויהיה בכך פסול של דריסה!

אמר ליה [לו] רבי אבין, תני [שנה]: אין חוששין

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

which is cited unattributed, i.e., it is one of his many opinions that are cited in the Mishna and baraitot without attribution. But the Rabbis say: Two people may slaughter one offering. According to the Rabbis, Rava’s difficulty remains: Let the mishna teach a case where they slaughtered it with two men, as the heifer does not render the first man who slaughters impure, as the slaughter did not yet begin, and the heifer renders the latter man impure.

And according to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who holds that two people may not slaughter one offering, let the tanna of the mishna also distinguish and teach a case where one man slaughtered with two cloths on his head, starting the slaughter with one and replacing it with the other midway through the slaughter, as in that case, since halakhic slaughter is accomplished only at its conclusion, the first cloth is not rendered impure but the latter cloth is rendered impure. Rather, one must say that the tanna is speaking only in reference to cases involving the disqualification of the red heifer itself, but he is not speaking in reference to cases involving a fit red heifer, and no proof may be cited from here.

Rav Idi bar Avin raises an objection from a mishna (Pesaḥim 63a) to the opinion that halakhic slaughter is accomplished only at its conclusion. If one slaughters an animal for the sake of the Paschal offering on the fourteenth of Nisan after noon while he has leaven in his possession, he is flogged for violating the prohibition: “You shall not slaughter the blood of My sacrifice with leavened bread” (Exodus 23:18). If he slaughtered the animal not for the sake of the Paschal offering, he is exempt from receiving lashes. And if he slaughtered the animal during the festival of Passover for the sake of the Paschal offering with leaven in his possession, he is exempt, because it is a disqualified Paschal offering, as it was slaughtered beyond its appointed time. But if he slaughtered the animal during the Festival not for the sake of the Paschal offering, but rather as a peace offering, he is liable for slaughtering the animal with leaven in his possession.

And we discussed this matter: The reason he is liable is due to the fact that his intent was to slaughter it not for the sake of the Paschal offering, but had he slaughtered it with unspecified intent he would be exempt, because the offering would be disqualified. Unless he specifically intends otherwise, the animal retains its status as a Paschal offering and is disqualified when sacrificed beyond its appointed time.

The Gemara asks: And why is he exempt? Doesn’t a Paschal offering sacrificed during the rest of the days of the year assume the status of a peace offering, and doesn’t one who slaughters a peace offering during the time when it is prohibited to possess leaven with leaven in his possession also violate the prohibition? Conclude from it that a Paschal offering sacrificed during the rest of the days of the year requires explicit revocation of its status; otherwise, it does not assume the status of a peace offering and it remains a disqualified Paschal offering.

And Rabbi Ḥiyya bar Gamda said: A response emerged from the group of scholars that discussed this matter, and they said: What are we dealing with here? It is with a case where the owners of the Paschal offering were ritually impure on the fourteenth of Nisan with impurity imparted by a corpse. In that case, the Torah commands (Numbers 9:10–11) that since they were unable to sacrifice the Paschal offering at the appointed time, the fourteenth of Nisan, they were deferred to the second Pesaḥ, the fourteenth of Iyyar. Since presumably the owner plans to use his Paschal offering on the second Pesaḥ, its unspecified slaughter in the interim stands to be offered for the sake of the Paschal offering, and it is that Paschal offering that requires revocation of its status. But other situations of a Paschal offering that is slaughtered beyond its designated time do not require revocation of the animal’s status, and it assumes the status of a peace offering.

Returning to the matter at hand, if a Paschal offering that is designated for use on the second Pesaḥ is slaughtered on Passover while one has leaven in his possession, he is exempt from receiving lashes because it is a disqualified Paschal offering. Granted, if you say that halakhic slaughter is accomplished from the beginning to the end of the act, the offering is disqualified from the beginning of the slaughter as a Paschal offering slaughtered beyond its appointed time. Therefore, one is exempt from receiving lashes. But if you say that halakhic slaughter is accomplished only at its conclusion, why is one exempt if he slaughtered the animal with leaven in his possession? Once he began and cut a bit of the siman, it is rejected from its status as a Paschal offering and can no longer be offered on the second Pesaḥ. Therefore, when he slaughters the other, remaining, portion of the simanim without specification, it is a peace offering that he is slaughtering.

Abaye said to Rav Idi bar Avin: Even if you say that halakhic slaughter is accomplished only at its conclusion, although it was rejected from the possibility of being sacrificed on the second Pesaḥ, was it rejected from the possibility of being redeemed and from the possibility of the monetary value of a Paschal offering being used to purchase an animal to be sacrificed on the second Pesaḥ? As long as the slaughter is not yet complete, redemption of the animal remains possible. Therefore, unspecified slaughter at that time is for the sake of a Paschal offering and one should be exempt from receiving lashes.

And if you would say that in order to redeem a consecrated item one requires that the animal be placed standing before the priest and it requires valuation (see Leviticus 27:11–12), and once it is slaughtered it is unable to stand, but didn’t we learn in a baraita: If one slaughtered, i.e., cut, two simanim in the animal or a majority of two simanim, and the animal is still convulsing, its halakhic status is like a living animal in every respect, and it may be redeemed until the convulsing ceases?

§ Rav Yehuda said that Rav said: One who cuts a siman in two or three places on the neck, and together the cuts constitute the requisite measure of slaughter, his slaughter is valid. Rav Yehuda adds: When I stated this halakha before Shmuel he said to me: We require a clear and obvious slaughter and in the case of cuts in two or three places there is no obvious slaughter.

And Rabbi Shimon ben Lakish also holds that we require a clear and obvious slaughter, as Rabbi Shimon ben Lakish says: From where is it derived that slaughter must be clear and obvious? As it is stated: “Their tongue is a sharpened [shaḥut] arrow, it speaks deceit; one speaks peaceably to his neighbor with his mouth, but in his heart he lays wait for him” (Jeremiah 9:7). Just as an arrow clearly enters one part of the body, so too, the slaughter [sheḥita] must be clear and obvious.

Rabbi Elazar raises an objection from a mishna (30b): If two people are grasping a knife and slaughtering one animal, even if each is holding a knife and slaughtering one above and one below, with each one slaughtering at a different point in the neck, their slaughter is valid. But why is the slaughter valid according to the opinions of Shmuel and Rabbi Shimon ben Lakish? There is no clear and obvious slaughter, as each is cutting a different part of the neck.

Rabbi Yirmeya said to Rabbi Elazar: The mishna is referring to a case with one knife and two people, each holding one end of the knife, resulting in a single diagonal incision from above to below.

Rabbi Abba said to Rabbi Yirmeya: If so, is this what is taught in that regard in a baraita commenting on that mishna: One need not be concerned that perhaps each will render the animal a tereifa due to the other? Granted, if you say that the mishna is referring to a case of two knives and two people it works out well, lest you say: Let us be concerned that perhaps each will rely on the other that he will perform the slaughter properly, and neither will this one come to execute the cut on the majority of the simanim, nor will that one come to execute the cut on the majority of the simanim. Therefore, the tanna teaches us that one need not be concerned.

But if you say that the mishna is referring to a case of one knife and two people, that statement in the baraita should not have said: One need not be concerned that perhaps each will render the animal a tereifa due to the other; it should have said: One need not be concerned that because one is pulling in one direction and one is pulling in the other, perhaps each will cause the other to press the knife and thereby invalidate the slaughter.

Rabbi Avin said to him: Teach: One need not be concerned

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא לעולם אינה לשחיטה אלא לבסוף. אם תקשי לך מפני מה לא פליגי בזה שהענין בפסול דפרה קא מיירי וכו':

אותיב רב אידי בר אבין ובמועד לשמו פטור וכו' הכי סברינן פסח שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא במועד (כלומר) אם שחטו במועד [על החמץ] לשם פסח פטור שפסח פסול הוא שלא לשמו ששחטו לשום שלמים על חמץ חייב דמארבעה עשר ואילך כשמתחיל תמיד של בין הערבים אין שוחטין שום זבח על חמץ אפי' תמיד ואפי' שלמים. שמעת מינה פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה כלומר דלא חשוב שלמים אא"כ עקר שמו מפסח ושוחטו לשום שלמים ולפיכך פטור [דהוי כמו] ששחטו לשמו ולאו חשוב שלמים אלא פסח פסול שכבר עבר זמנו של פסח והא קי"ל דכי האי גוונא פסח שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא במועד דלא בעי עקירה דבלא עקירה חשוב שלמים ואמאי פטור כי שחטו על חמץ ואמר ר' חייא בר גמדא אמר רב נזרקה מפי חבורה וכו' כלומר אמרו בחבורה של רבנן כגון שהיו בעלים טמאי מתים כלומר לאו כדסברינן דחבורה דאבד פסחו והפרישו אחר תחתיו ונמצא במועד ושחטו על חמץ לשמו פטור דהוא ודאי חייב דחשוב שלמים בלא עקירה אלא כגון שהיו בעלים טמאי מתים דנדחו לפסח שני דסתמא לשמו קאי לפיכך פטור:

ואי אמרת אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט בה פורתא אידחי ליה מפסח כלומר אידחי ליה מפסח שני שאין יכול להשאירו עד אייר שכבר התחיל לשוחטו ואין חשוב פסח ואידך סימן הא כי קא שחיט שלמים קא שחט ומחייב אלא ש"מ מדחזינן דפטור דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לפיכך כי התחיל לשחוט קבע ליה לפסח ולפיכך הוה ליה פסח פסול ופטור. א"ל אביי נהי דאידחי ליה מפסח כו' כלומר^א)נראה דצ"ל לעולם דאינה לשחיטה אלא בסוף ואי אמרת וכו'. אפי' אינה לשחיטה אלא לבסוף ואי אמרת אידחי ליה מפסח נהי דמפסח מידחי מדמי פסח מי מידחי יכול למוכרו שחוט והדמים יהיו ראויין לפסח שני לפיכך פטור דחשוב פסח פסול ולא שלמים וכי תימא בעי העמדה והערכה כו' דאין יכול לפדותו בדמים אא"כ מעמיד ומעריך. והתנן שחט בה שנים או רוב שנים כו' כלומר ויכול להעריך ולפדות (כלומר) ומצינן למימר דמדמי פסח (מי מידחי) [לא נדחה] ולפיכך פטור:

השוחט בשנים ובשלשה מקומות כגון בענין זה שחיטה אלכסונית:

שנ' חץ שחוט כלומר מה חץ שהוא ישר ואינו עקום אף שחיטה בעינן דתהא מפורעת. מתיב ר' אלעזר שנים אוחזין בסכין הכי סברינן שנים אוחזין ב' סכינין (כלומר) כל אחד ואחד סכינו בידו ושוחט אחד קנה כלפי הראש זהו למעלה ואחד ושט למטה מאותה שחיטה ששחט חברו בקנה שחיטה כשרה ואמאי והא ליכא שחיטה מפורעת שהקנה נשחט במקום אחד והושט במקום אחר. א"ל ר' ירמיה משנתינו בסכין אחד ושני בני אדם כלומר לאו כדסברת מאי למעלה ומאי למטה שאחד שחט את הקנה בסכין למעלה ואחד שחט את הושט למטה בסכין אחד אלא מאי למעלה ומאי למטה ששחטו בסכין אחד עמד אחד למעלה מן הצואר ואחד למטה מן הצואר ושחטו שניהם שחיטה מפורעת:

האי לא אתי למעבד רובא כו' כלומר האי ששוחט הקנה סומך על חברו ששוחט את הושט ולא אתי למעבד רובא בקנה והאי ששוחט את הושט סומך על חברו ששוחט את הקנה (והאי) ולא אתי למעבד רובא [בוושט] כו'. אלא אי אמרת בסכין אחד ושני בני אדם אין חוששין שמא ידרוסו זה על זה מבעי ליה כלומר אין חוששין שמא מכח שניהם יתיזו את הראש בבת אחת ולא יוליכו ויביאו בזו השחיטה:

תני אין חוששין שמא ידרוסו זה על זה וכשרה. בשחיטה העשויה כקולמוס שחותך הסופר באלכסון והא הויא שחיטה מפורעת:

ה"ג רש"י ז"ל והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור וכו'. ודקתני לשמו פטור (הני) [היינו] סתמא (קמ"ל). וק"ל דילמא לשמו פטור דקאמר לשמו ממש שלא לשמו דאמר סתמא. וי"ל סתמא לא מקריא שלא לשמו שכיון שהוא פסח כל סתמא לאו שלא לשמו הוא.
והרב אב ב"ד פי' בשם הרב ר' משה בר יוסף דע"כ לשמו היינו סתמא ושלא לשמו דוקא שאם סתמו לשלא לשמו כי שחטו לשמו בפי' הוו להו שלמי' ששחטן לשם פסח ותנן ושאר כל הזבחים ששחטן בין לשמן בין שלא לשמן חייב והגי' הנכונ' לפי' הזה והוינן בה לשמו אמאי פטור פסח בשאר ימות השנה הוא. והפי' (ה)נכון, ועיקר הוא.

השוחט בב' או בג' מקומות. פירש"י ז"ל שחתך כאן וחזר וחתך למעלה כלפי הראש או למטה כלפי הגוף. ואינו לשון מבואר ותימה הוא א"כ שחט מיעוט סימנים למטה ומיעוט למעלה למה תכשר לא שחט אלא מיעוט דהא ודאי בעינן רוב עוביו או רוב חללו של סי'.
ויש שפי' כגון ששחט בב' סכיני' רוב סי' ואינו יודע איזו נעשית תחלה שבה נכשרת השחיטה והא דאקשינן מהא דשחט את הוושט למעל' משום דסד"א דבעוף הוא שאינו יודע איזו שחיטה מכשרתו, וזה שיבוש ודברי הבאי.
ושמעתי בפירו', כגון ששחט מיעוט סי' למעלה בצד שכנגד הפנים ואח"כ הפך הסי' ושחט בצדן הסמוך לעורף ואח"כ באיברין מכאן ומכאן וכל השחוטות במקום א' מקיפו' את הסי' אלא שאינן נוגעות זו בזו ויש בהם רוב סי' שחופי ולפי' שחיטתו כשרה, וזה הפי' נכון וברור ועולה כהוגן. והא דאותיב עליה ר"ח ב' אוחזים ושוחטים ואפי' א' למעלה יש לפ' משום דקס"ד למעלה בצד הסי' שכלפי הפנים ולמטה בצדו שסמוך לעורף או בצדדיו ופריק בסכין א' וב' בני אדם והן שוחטים באלכסון.
ור"ח מפרש כגון ששחט וושט למעלה סמוך לראש ושחט הקנה למטה מאותה שחיטה כלפי הגוף והיינו ברייתא דר' אבין. ולפי דעתי שכל זה אמת בין ששחט רוב הקיפו של סי' בב' או ג' מקומות זו כנגד זו בהקף של סי' במקום א' או ששחט מיעוטו כלפי העורף למטה ומיעוטו כלפי פנים למעלה או ששחט וושט למטה וקנה למעלה הכל בכלל ודין א' הוא והיינו א' למעלה וא' למטה דמתני' ופרכינן דר' אבין דטעמא דכולהו משום דשחיטה מפורעת.
ובשאלות דרב אחאי בסדר בהעלותך כתב היכא דשחט מקצת סי' בחדא דוכתא ונדחי ידיה לדוכת' אחריתי ושחט הנך סי' באידך גיסא בין זה כנגד זה בין שלא כנגד זה וכו'. וכן עיקר כדברי הגאון שאלו לפי' ר"ח לא משכחת ג' מקומות לעולם.

הכי גריס רש"י ז"לז: והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור. כלומר דמדקתני שלא לשמו חייב, שמע מינה לשמו פטור דקתני, היינו סתמא. ואינו מחוור דמנא לן הא דשלא לשמו דוקא [ו]לשמו סתמא, אדרבה לימא לשמו דוקא ושלא לשמו סתמא. ויש לומר דעל כרחך שלא לשמו דוקא, דאילו אתה אומר דסתמא שלא לשמו ומשום דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ולא בעי עקירה, אם כן אפילו כי שחטו לשמו בפירוש כלומר לשם פסח חייב דהוה ליה כשוחט שלמים גמורים לשם פסח דחייב, וכדתנן התם בפסחים (עא, ב) ושאר כל הזבחים ששחטן בין לשמן בין שלא לשמן חייבים, אלא שעדיין לפי פירוש זה לא היה צריך להקשות מדיוקא אלא ליקשי לשמואל ואמאי פטור פסח בשאר ימות השנה הוא, וכן גריס ר' שמואל ז"ל ואמרו בתוספתא שכן נמצאת הגירסא בספר שכתב רבינו גרשון ז"ל מאור עיני הגולה. והיא עיקר.

השוחט בשנים ושלשה מקומות. פירש רש"י ז"ל שחתך כאן מעט ולמעלה ממנה מעט ולמטה ממנו מעט. ואינו מחוור דאם יש [ב]אחד מהם שיעור שחיטה דהיינו רוב. הא איכא שחיטה מפורעת, ואי לא היכי מצטרפי, והא ליכא לא רוב חלל ולא רוב הקף¬.
ור"ח ז"ל פירש כגון ששוחט את הושט כלפי הראש וחזר ושחט את הקנה כלפי הגוף, והיינו ממש ברייתא דרבי אבין דבסמוך דקתני שחט את הושט למטה ואת הקנה למעלה שחיטתו כשרה. והפירוש אמת. אלא שאינו נאות לדברי רב(י) יהודה, משום דשני מקומות איכא שלשא ליכא, אלא הפירוש הנכון כגון ששחט את הסימן מעט כלפי הצואר והפכו ושחט בו מעט כלפי המפרקת, ועוד חזר ושחט מעט כנגד הצדדין, ואין באחד מהן רוב, אבל כשתצ(ט)רף את (הזעצער: נדמה לי שאו אות ט או המלה את מיותרים) הכל יהיה בין כולן רוב כשירה, דהשתא הא איכא רוב חלל שחוט ורוב הקף ואין הפרש בזה בין שיהו החתוכין מכוונין בהקף בין שלא יהו מכוונין בהקף.
ובשאלתות דרב אחאי גאון ז"ל בפרשת בהעלותך כתוב היכא דשחט מקצת סימנין בחדא דוכתא ונידחי ידיה בדוכתא אחריתי ושחט הנך סימנין באידך גיסא בין כנגד זה בין שלא כנגד זה, כשר, וזהו הפירוש הנכון.

אע"פ שהמניח חמץ ברשותו בפסח עובר על בל יראה ובל ימצא אינו לוקה מן התורה שהרי לאו שאין בו מעשה הוא שחט את הפסח על החמץ לוקה וקרבנו כשר והוא הדין לשאר קרבנות במה דברים אמורים בשלא נפסל הזבח הא אם נפסל אין כאן מעשה המשתרש ופטור וכבר ידעת על קרבן הפסח שנאבד והפריש אחר תחתיו והקריבו ונמצא הראשון אחר זמנו הן במועד הן בשאר ימות השנה שהוא קרב שלמים ואין צריך לעקור שם פסח מעליו שכך הוא מן הסתם מעתה מי שהפריש פסחו ואבד הימנו והפריש אחר תחתיו והקריבו ומצא את הראשון בתוך המועד ר"ל בחול המועד שעבר מ"מ זמן הקרבתו ר"ל יום ארבעה עשר ושהוא עדין בתחום איסור חמץ והקריבו על החמץ אם לשם פסח הקריבו פטור שהרי נפסל הזבח שאין זה ראוי לקרבן הפסח ואם שחטו שלא לשמו או מן הסתם הרי הוא שלמים כדינו ונמצא שזבח כשר שחט על החמץ וחייב:

נדחה קרבן פסח זה מצד טומאת הבעלים הרי עדין הוא ראוי לפסח שני ואחר שכן אין שם פסח נעקר מעליו מן הסתם וכששחטו במועד הרי הוא כנשחט לשם פסח בפי' ונפסל הזבח והוא פטור ועקר דבר זה כבר ביארנוהו במסכת פסח שני פרק ראשון במשנה שלישית שבו:

בהמה של קדשים שנולד בה מום קבוע אחר שהוקדשה צריך שיעמידוה לפני הכהן ויעריכנה ונפדית כפי ערכה ואם מתה קודם שתערך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תיקבר שהרי אין העמדה לאחר מיתה נשחטה קודם שתערך ותפדה ועדין היא מפרכסת הרי היא בכלל העמדה וערכה ואע"פ שאינה יכולה לעמוד על רגליה כל שיש לו חיות בכלל העמדה הוא ונפדית על פי ערכו של כהן ויביא בדמיה קרבן אחר כמותה:

המשנה השניה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני והתחיל בענין דרסה ואמר על זה שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפי' אחד למעלה ואחד למטה שחיטתו כשרה אמר הר"מ פי' אחד למעלה ואחד למטה שיהא אוחז זה בקצה הסכין והשני אוחז בקצה השני:

אמר המאירי שנים אוחזין בסכין פרשוה בגמרא בסכין אחד ולוקחים אותו זה כנגד זה אחד מחזיק בראש הסכין ואחד בסופו ומוליכין ומביאין בשעה שזה מוליך זה מביא ובשעה שזה מביא זה מוליך אע"פ שיש לחוש שמא כשזה מוליך יעכב הלה בהבאתו וזה שמוליך כשמוצא עכוב בהולכה שלו אפשר שיבא מעט לידי דרסה כשרה מ"מ אחר שלא אירע להם כן וכשרה אפי' אחד למעלה ואחד למטה כלומר שהיו אוחזין בסכין באלכסון זה כלפי הראש וזה כלפי הגוף ומ"מ לכתחלה לא ישחוט:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ופסקים שבאו עליה בגמרא אלו הן:

לא סוף דבר בסכין אחד אלא אף בשני סכינין שזה שוחט לעצמו במקום אחד מן הסימנין וזה במקום אחר שחיטתן כשרה ואין חוששין שמא יטרפו זה על זה ר"ל שמא יסמכו שניהם זה לזה ולא יבאו לשחוט רוב ואפי' לא שחט כל אחד מהם שחיטה גמורה הואיל ובין שניהם שחטו רוב סימנין הרי הן מצטרפין להכשיר ואפי' אחד למעלה ואחד למטה כגון ששחט זה במזרחו של סימן והשני בצפונו על צד שלא יחליד וחוט אחד נשאר קיים בין שתי השחיטות ואין בכל אחת מהן רוב הואיל ויש רוב היקפו של סימן בין של שתיהן הרי אלו מצטרפות להכשיר אע"פ שאין שחיטה זו מבוררת כל כך אחר שאין הרוב במקום אחד אין אנו מדקדקים בשחיטה שתהא מפורעת ועל דעת זה אפשר לפרש משנתנו בשני סכינין ושני בני אדם ושזה שוחט למעלה כלפי הראש והאחר למטה כלפי הגוף אלא שזה במזרח הסימן וזה בצפונו או בדרומו על צד שלא יחליד כדי שיהו שתי השחיטות בהיקף אחד עד שישחט רוב היקף הסימן בין שניהם או אם היא שחיטת בהמה שישחוט כל אחד סימן אחד וכן אחד ששחט בשנים ושלשה מקומות אע"פ שאין רוב במקום אחד הואיל ויש בין כולם רוב חללו והיקפו כשרה וכיצד הכשר דבר זה כגון ששחט מעט במזרח הסימן וחזר ושחט מעט בצפונו וכן בדרומו וכל השחיטות בקו אחד ברוחב הסימן אלא שאין דבוקות זו בזו ואין רוב באחת מהן הואיל ויש רוב חלל והיקף בין כלם כשרה לא היו כל השחיטות בקו אחד אלא שזו כלפי הראש וזו כלפי החזה הואיל ומ"מ בהיקף הסימן הם ר"ל שזו במזרח הסימן שבמקום אחד וזו בדרומו וזו בצפונו שבמקום אחר מצטרפות להכשר ויש מפקפקין בזו אלא שבשאלתות של רב אחא מפורשת כן בהדיא בפרשת בהעלותך והוא שאמרו שם אלא היכא דשחט מקצת סימנין בחדא דוכתא ואידחי ידיה בדוכתא אחריתא ושחט הנך סימנין באידך גיסא בין כנגד זה בין שלא כנגד זה כשר ואין צריך לומר בשחט את הושט למעלה ואת הקנה למטה אף ברחוק ממנו הואיל ושניהם בתחום מקום השחיטה שכשרה וראיה לדברי השאלתות שהרי לענין טרפות אמרו בגרגרת ניקבה כנפה מצטרפין לרוב חללה וטרפה וודאי כשם שמצטרפין הנקבים לטרפות כך ראוי שיצטרפו השחיטות להכשר:

היו כל השחיטות במזרח הסימן או בצד אחר שלו ואין רוב באחת מהן אין כאן שחיטה אע"פ שגדולי הרבנים פרשו בין בשנים ושלשה מקומות והכשירוה אנו אין לנו שהרי אין כאן לא רוב חלל ולא רוב היקף:

בתוס' ד"ה השוחט בשנים או בג' מקומות וכו' וכי פריך משנים אוחזין בסכין ושוחטין לא מצי לשנוי דהתם כששחט כל אחד רוב והרי היא מפורעת דמ"מ כשקרם האחד וכו'. יש לתמוה דלמה להו לתוס' לדוחק זה דמי הגיד לו דכששחט כל אחד רוב הוי שחיטה מפורעת דלעולם אימא לך דלעולם לא הוי מפורעת אלא כששוחט במקום אחד אבל כשיש שום חתך למעלה או למטה מבית השחיטה בין חתך קטן כגון מיעוט הסימן ובין גדול כגון בשיעור רוב הסימן בכל ענין לא הוי השחיטה מפורעת והשתא פריך שפיר משנים ששוחטין בסכין אחד ובו' וק"ל:

גמרא כגון דשחט חד גברא בשני סודרים. לפי' הרא"ש ברפ"ה דזבים דבגדים שהוא לבוש בהן מטמאן אפילו באינו נוגע בם. הפירוש כאן שהיה לבוש בתחלה ב' סודרין זה ע"ג זה. וקודם גמר השחיטה בא חברו ונטל ממנו החיצון והפנימי נשאר עליו. ורש"י שפי' ועטפו בסודר אחר נראה דעתו שא"מ אלא בגדים שנוגע בהן. ומצאנו חבר גדול להגר"א ז"ל בא"ר פ"א דכלים מ"ב ע"ש:

שם משנתנו בסכין א' ושני ב"א. ומלמעלה ומלמטה דתני. פרש"י ששחטו באלכסון. וקשה דרבותא זו היה יכול להשמיענו באדם אחד וכדלקמן בברייתא. ועוד דה"ל לאסוקי כקולמוס כדלקמן. והרמב"ם נראה שמפרש דמלמעלה ומלמטה קאי אסכין דהיינו שאחד אוחז בקתא וחברו בראשו:

תד"ה השוחט. אבל כשנחתך למעלה או למטה לא מירווח. נראה דר"ל דוקא בששניהם חותכים בב"א דזה מעכב ע"ז. אבל אם בשעה שהשני שוחט כבר משך הראשון את סכינו. החתוך אינו מעכב את שחיטת השני מלירווח כי מקום החתך מתדבק יחד. ומתורץ תמיהת מהר"ם:

תוס׳ ד"ה השוחט בשנים וכו׳ דכשרה כיון דבין הכל כצ"ל:

תוס' ד"ה והתנן וכו' אין המשנה כן וכו'. י"ל דמתניתין היא פ"ה מ"ג דמעילה דטעמייהו דרבנן משום דמפרכס' בר העמדה והערכה. עיין בכ"מ פ"א מהל' איסורי מזבח:

בא"ד אבל לא טומאת נבילות. עיין לקמן פד ע"א תוס' ד"ה בעינן. ובב"ק עו ע"א תוס' ד"ה שחיטה שא"ר. שם ע"ב תוס' ד"ה בשוחט. וערכין ד ע"א תוס' ד"ה ולא:

השוחט בשנים ושלשה מקומות, פירש"י שחתך כאן וחזר והתחיל לשחוט מלשונו מבואר שחתך תחלה חתך בעלמא שהוא מיעוט הסי' וחזר ושחט רובו ואין זה שחיטה מפורעת משום דתרווייהו רוצים לרווח כדרך ביה"ש דמרווח רווח, ואחד מהם גובר על חתוך חברו, ואי הוה ידעי' דמקום השחיטה גובר ומתרווח על מקום החתך המיעוט הי' כשר אלא דחיישי' שמא מקום החתך גובר על מקום השחיטה ויהי' החתך מרווח ולא השחיטה ולא הוה מפורעת, ויפה כ' תוס' גבי ב' אוחזין בסכין דחיישינן שאחד יגמור רובו קודם לחברו ואותו של חברו שעדיין לא נגמר הוא יתגבר וירווח, ונמצא זה שנגמר קודם לשחוט הרוב אין שחיטתו מפורעת ומהרמ"ל נדחק בזה:

סתימתאה. שיש משנה וברייתא הרבה שאמר ר' אלעזר בר' שמעון ורגילים התנאים לסדרן במשנה בלשון סתם והאי סתמא דתזבח הוא נמי אמרה וגמרא גמיר לה ר' יוחנן מרביה דהא ר' אלעזר אמרה: זבח אחד. ולרבנן ליפלוג ועוד לר' אלעזר גופיה ליפלוג כגון דשחטה חד גברא בתרי סודרי שבאמצע שחיטה בא חברו ונטל סודרו מראשו ועטפו בסודר אחר ומדלא מפליג ש''מ תרווייהו מיטמו דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף: אלא. לא מתרץ כרב יוסף אלא הכי תריץ דתנא בפרה פסולה איצטריך ליה לפלוגי ולאשמועינן דאע''ג דנפסלה מיהו קודם פסולה תורת פרה עליה והעסוקין בה נטמאו ובהכשרה לא חש לאורויי אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אי אינה אלא לבסוף: ובמועד לשמו פטור. בשוחט הפסח על החמץ קאי בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג.) ומרבינן התם לשאר זבחים ששחטן בפסח על החמץ שלוקה עליהן משום לא תשחט על חמץ וקאמר ר' שמעון שהשוחט פסח בתוך המועד כגון שאבד בארבעה עשר והקריב אחר תחתיו ונמצא הראשון במועד ושחטו לשמו על החמץ פטור דהא זבח פסול הוא דלא חזי שלא בזמנו לשמו: שלא לשמו. דשחטו לשם שלמים: חייב. דפסח לאחר זמנו קרב שלמים וזה שנשחט לשלמים זבח כשר הוא ומדקתני שלא לשמו חייב מכלל דרישא דקתני לשמו פטור היינו דשחטיה סתמא וסתמא קרי לשמו דאי לשמו דוקא קאמר הא סתמא חייב קשיא סיפא דלא מחייב ליה אלא בשלא לשמו בהדיא וגרסינן והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור: והוינן בה. בסתמא אמאי פטור: הא סתמא שלמים הוא. דנפקא לן מוזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר דמותר פסח קרב שלמים בפסחים (דף ע:) ובמנחות (דף פג:) ובזבחים בפ''ק (דף ט.): ש''מ. מדקרי ליה פסול דפסח בשאר ימות השנה בעי למיעקר שם פסח מיניה וכל כמה דלא עקר פסח הוא וכי שחיט ליה שלא בזמנו הוי פסח פסול ומיפלג פליגי בה בפסחים (דף עג:): א''ר חייא בר גמדא נזרקה. תשובה זו שאני משיב מפי חבורה ואמרו לעולם לא בעי עקירה והאי דמשמע דבעי עקירה: כגון שהיו בעלים. בפסח ראשון טמאי מתים ופסח זה לא נדחה מחמת איבוד אלא מחמת בעלים שנדחו מחמת טומאה לפסח שני והאי פסח חזי ליקרב באייר הלכך בעי עקירה: אי אמרת בשלמא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. אפסיל ליה בתחלת שחיטה דסתמיה הוי לפסח דתחלת שחיטה נמי פסלה: אלא אי אמרת לא פסלה עד גמר שחיטה. הא גמר שחיטה לאו פסח הואי דכיון דשחט ביה פורתא ולא איחזי לשהוייה לפסח שני אידחי ליה מפסח וכיון דלא חזי לפסח הא אמרת דלשלמים קאי וגמר שחיטה דידיה לשלמים הוא ובפורתא קמא לא איפסל משום שחיטת פסח שלא בזמנו דהא אינה לשחיטה אלא לבסוף: לשם פסח קא שחיט לא גרסינן: מדמי פסח. ראוי הוא לימכר קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין שאין לך מום קבוע גדול מזה ודמיו לפסח וכיון דחזי לדמי פסח סתם שחיטה דידיה כולה לפסח: וכי תימא. אין קדשים נפדין בלא העמדה והערכה כדכתיב (ויקרא כז) והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה וזו אין יכולה לעמוד על רגליה: בשנים ושלשה מקומות. שחתך כאן וחזר והתחיל לשחוט למטה או למעלה: מפורעת. מגולה ונכרת דהיינו במקום אחד: חץ שחוט. שחיטה דומיא דחץ שאינו חותך בב' מקומות: ב' אוחזין בסכין. קס''ד בב' סכינין אחד למעלה לצד הראש ואחד למטה לצד החזה: בסכין אחד. ומאי אחד למעלה ואחד למטה דנקטי סכינא באלכסון: אי הכי. לשון קושיא הוא:

והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור. כך היא גירסת הקונטרס וקשה דאדדייק מסיפא נידוק מרישא איפכא טעמא דלשמו הא סתמא חייב אלמא דלא בעינן עקירה וברוב ספרים ישנים גרסינן והוינן בה לשמו אמאי פטור פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ש''מ בעי עקירה פי' דאי סתמא לא בעי עקירה א''כ סתם הוי שלמים וכשר כששחטו לשם פסח מידי דהוה אשלמים ודאי ששחטן לשם פסח דכשרין: מדמי פסח מי אידחי. ואם תאמר ממה נפשך אידחי גם מדמי פסח דמכי שחיט פורתא אינה ראויה לפדות אלא לכלבים ואין פודין קדשים להאכילן לכלבים ואם לאחר פדיון גומר שחיטתו אם כן הויא לה חולין בעזרה ואסורה באכילה וי''ל דמיד אחר פדיון יוציאנו חוץ ויגמור שם שחיטתו: והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה: אין המשנה כן בשום מקום אלא דדייק לה מתניתין דהעור והרוטב (לקמן קיז:) דתנן השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות: השוחט בשנים או בג' מקומות. פירש בקונטרס חתך כאן וחזר והתחיל לחתוך למעלה או למטה וקשה דאם אין רוב במקום אחד היאך שחיטתו כשרה ואם יש רוב במקום אחד א''כ שחיטה מפורעת היא וי''ל דאע''ג דיש רוב במקום אחד לא הוי שחיטה מפורעת דבשלא נחתך הסימן לא למעלה מבית השחיטה ולא למטה אז הויא שחיטה מפורעת דבית השחיטה מירווח רווח אבל כשנחתך למעלה או למטה לא מירווח ואינה מפורעת וכי פריך משנים אוחזין בסכין ושוחטין לא הוי מצי לשנויי דהתם כששחט כל אחד רוב והרי היא מפורעת דמ''מ כשקדם האחד ושחט רוב וחבירו לא שחט עדיין אלא מיעוט אינה מפורעת ונפסלה וכיון דכבר נפסלה תו לא הדרא ומתכשרא כשגם חבירו גמר הרוב ובשאלתות דרב אחאי מפרש ב' או ג' מקומות כגון שכל אותן מקומות בהיקף של סימן כגון שחתך סביב סביב כאן מעט וכאן מעט בטבעת אחת בקנה וכיוצא בו בוושט ובין הכל יש רוב ועוד פירש בשאלתות שאפילו חתך מיעוט הקנה למעלה לצד העור וחזר ושחט מיעוטו למטה לצד אחר זה שלא כנגד זה דכשרה כיון דבין הכל יש רוב ורבינו חננאל פירש ב' או ג' מקומות כגון רוב הקנה למעלה ורוב הוושט למטה ולפירושו לא משכחת שלשה מקומות: מתיב רבי אלעזר שנים אוחזין בסכין ושוחטין. לפירוש רבינו חננאל והשאלתות לא בעי לשנויי דהכא כששחט האחד הרוב דהא משמע שהשחיטה כשרה על ידי שניהם: דלמא סמכי אהדדי ולא עבדי רובא. לפירוש הקונטרס כל אחד לא ישחוט רוב ולפירוש השאלתות בין שניהם לא יעשו רוב:

דף ל - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד