חולין כט ע"ב

דף כט - ב

ומקשינן: אם גמר השחיטה מעכב את העבודה, אם כן, הויא לה עבודה של יום כפור שנעשית באחר שאינו כהן גדול, ותניא: כל עבודת יום הכיפורים אינן כשרות אלא בו! ^[77]

ומתרצינן: הכי קאמר ריש לקיש: יכול אם לא מירק יהא פסול מדרבנן, דסלקא דעתך אמינא, איכא פסול מדרבנן בקדשים אם לא שחטו את כל הסימנים, אבל לא החמירו חכמים בדבר שתהיה זו עבודה פסולה בכהן הדיוט, לכך שנינו "רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה" למדנו שאין פסול מדרבנן כשלא מירק.

והוינן: ומאחר דאפילו פסולא דרבנן ליכא, למה לי למרק? הרי היה עדיף שלא לעשות עבודה באחר? ^[78]

ומתרצינן: בכל זאת מצוה למרק כדי להוציא את כל הדם, ועדיף לקיים מצוה זו אפילו באחר.

והגמרא מביאה מחלוקת אמוראים במהות השחיטה.

אמר רבי שמעון בן לקיש משום לוי סבא: ^[79] השחיטה אינה מקבלת לשם שחיטה אלא בסוף השחיטה, אבל תחילת מעשה השחיטה אינו נקרא בשם שחיטה לענין הלכות התלויות בשם שחיטה.

ורבי יוחנן אמר: ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הכל קרוי שחיטה.

הגמרא מבארת עתה למאי נפקא מינה לדינא במחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן ^[80].

אמר רבא: הכל מודים שאם תחילת השחיטה לא נעשתה כהלכתה, כגון היכא דשחט סימן אחד עובד כוכבים, ואחר כך שחט סימן אחד ישראל שהשחיטה היא פסולה ^[81], מפני שאף לריש לקיש אין אומרים נלך אחרי סוף השחיטה, שהרי נעשה בה מעשה טרפה ביד עובד כוכבים, שכל בהמה שסימן אחד שלה חתוך הרי היא טרפה ^[82] אלא אם כן נעשה החתוך לפי התנאים של הלכות שחיטה.

ורבא מביא מקרה אחר שהיה מקום לומר שהוא תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, ודוחה רבא ואומר שבאמת גם בו לא קיימת מחלוקת.

כשם שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בשחיטה כך נחלקו במליקה, לדעת ריש לקיש שם מליקה חל רק על סוף המליקה, ולרבי יוחנן כל המעשה נקרא בשם מליקה.

ישנם שני הבדלים בין חטאת העוף לעולת העוף בענין המליקה.

א. בחטאת צריך למלוק סימן אחד ובעולה צריך למלוק שני סימנים.

ב. מקום מליקת עולת העוף הוא למעלה מחוט הסיקרא ^[83]. הכהן היה עולה על הכבש ופונה לסובב של המזבח ושם היה מולק, ואם מלק למטה - פסולה, ובחטאת היה מולק למטה. [זבחים ס"ד ע"ב].

ואומר רבא: בעולת העוף נמי, אף שהיה אפשר לומר: היכא דמליק סימן אחד למטה שלא כדין מליקתה וסימן אחד למעלה כדינה, שהדבר תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, שאם נאמר ששם מליקה חל על סופה - המליקה נעשתה במקומה, ואם נאמר ששם מליקה חל מתחילתה - לא נעשתה המליקה במקומה.

האמת היא שהעולה פסולה אף לריש לקיש ואף שלגבי עולה - גמר המליקה הוא בסימן השני, שהרי כשמלק סימן אחד עשה בה דבר שהוא גמר מעשה חטאת העוף ועשהו בפסלות למטה, ויש כאן סוף מליקה פסולה.

רבא מפרש שיש נפקא מינה בין רבי יוחנן וריש לקיש לענין שחוטי חוץ.

השוחט מחוץ לעזרה - חייב כרת. השוחט עוף קדשים מחוץ לעזרה - חייב, ואף שדינו למולקו בעזרה, הוא חייב על שחיטתו בחוץ ולא על מליקתו ^[84].

אומר רבא: לא נחלקו אלא בכגון ששחט סימן אחד של עולת העוף ^[85] בחוץ וסימן אחד בפנים. למאן דאמר - ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף - מיחייב על תחילת השחיטה בחוץ, למאן דאמר - אינה לשחיטה אלא בסוף - לא מיחייב כיון שגמר השחיטה היה בפנים, ולפני כן לא נקראה השחיטה בשם שחיטה.

לדעת רבא - במקרה זה אין השוחט מתחייב על סימן אחד בגלל שבחטאת העוף מספיק למלוק סימן אחד, שהרי הוא לא מלק את העוף אלא שחטו, ואי אפשר לומר שהוא גמר את המעשה שיש לעשות בחטאת העוף בחוץ, ומכיון שהתורה מחייבת על שחיטה, יש לראות את סוף מעשה השחיטה לפי מה שצריך לעשות בעולת העוף כי הוא שחט עולת העוף בחוץ ^[86].

אמר ליה רבה בר שימי לרבא: מר לא אמר הכי, ומנו [ומיהו] מר זה? רב יוסף. לדעת רב יוסף: אפילו היכא דשחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים נמי פסול ^[87] וחייב כרת לכל הדעות ואף שהוא שחט עולה ובעולה צריך למלוק שני סימנים, בכל זאת נחשב סימן אחד לגמר השחיטה, שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ, ואף שהוא שחט ולא מלק.

ואומר רב יוסף: לא נחלקו אלא בכגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרו בפנים ^[88]. למאן דאמר: ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף - מיחייב, למאן דאמר: אינה לשחיטה אלא בסוף - לא מיחייב לפי שמיעוט סימנים אינו גמר בשום קרבן ^[89].

מתיב רבי זירא ממשנה במסכת פרה על רבי יוחנן: כל העסוקים בפרה אדומה מתחילה ועד סוף עבודותיה, מהשוחט עד האוסף את אפרה, הרי הם טמאים ומטמאים בגדים שעליהם בשעת העבודה.

והעסוקים בה פוסלין אותה אם נתעסקו במלאכה אחרת תוך כדי עשייתה, שכן דרשו מהפסוקים שפרה אדומה נפסלת על ידי עשיית מלאכה אחרת.

אירע בה פסול בשחיטתה כגון שנתנבלה - היא מטמאת כנבלה אבל אינה מטמאת את העוסקים בה מדין פרה אדומה כלל ^[90], ובין קודם פסולה בין לאחר פסולה - אינה מטמאה בגדים מאחר שלא היתה כשרה מעולם, וכל העוסקים אינם עוסקים בפרה אדומה.

ואם אירע פסול מסוים בהזאתה שמזים מדמה שבע פעמים כנגד ההיכל, אז העוסקים בה קודם פסולה - מטמאה בגדים שלהם, מפני שעסקו בה בשעה שהיתה כשרה, והעוסקים בה לאחר פסולה - אינה מטמאה בגדים שלהם, מפני שהם לא נתעסקו בפרה כשרה.

ומקשה רבי זירא: אי אמרת ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ותחילת השחיטה של הפרה ראויה לטמא את העוסק בה, אם כן לפלוג נמי [יכול התנא לחלק גם] בשחיטתה ויאמר: אירע בה פסול בשחיטה כגון ששהה באמצע השחיטה, אז השוחטה קודם פסולה - מטמאה בגדים שלו, והשוחטה לאחר פסולה אם היה אדם אחר - אינה מטמאה בגדים שלו!

אמר רבא: בנתקלקלה שחיטה קאמרת שיש מקום לחלק בין לפני הפסול לבין אחר הפסול?! אין הדבר כן, אלא אפילו לרבי יוחנן שסובר שתחילת השחיטה נקראת שחיטה, שאני התם בנתקלקלה השחיטה דאיגלאי מילתא למפרע [שנתברר הדבר למפרע] דלאו שחיטה היא כלל, ורק כשכל השחיטה היתה כשרה - נקראת ההתחלה בשם שחיטה ^[91].

אמר רבא: אי קשיא לי [אם קשה לי] ממשנה זו, לא קשה לי ממנה על רבי יוחנן אלא הא קשיא לי: למאן דאמר: אינה לשחיטה אלא בסוף, לפלוג [יחלק התנא] ברישא של המשנה העוסקת בהכשרא דפרה, ואומרת שכל העסוקים בפרה מטמאים בגדים, ויאמר: שהמתחיל בשחיטה לא מטמא בגדים, וכגון דשחטוה בתרי גברי [בשני אנשים], דגברא קמא לא מטמאה וגברא בתרא מטמאה!

אמר רב יוסף לרבא: תרי גברי בחד זיבחא קאמרת?! [אתה רוצה לומר שהמשנה תדבר בשני אנשים ששחטו זבח אחד?!] בר מיניה דההוא [הוצא מדעתך אפשרות זו] לפי שאין לעשות כך, ולא שכיח הדבר שיעשו שלא כדין ^[92].

דתנינא: "תזבח" מלמד שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד. "תזבחהו" מלמד שלא יהא אחד שוחט שני זבחים.

ואמר רב כהנא: תזבחהו כתיב ^[93].

מברייתא זו למד רב יוסף שאין לשחוט פרה אדומה על ידי שני אנשים שכן דין עשייתה של פרה הוא כדין קרבן, ורב יוסף הבין שאין הבדל בין שני אנשים ששוחטים ביחד לשני אנשים ששוחטים אחד אחרי השני.

אמר ליה אביי לרב יוסף: בכל זאת קושית רבא היא קושיא, שכן לאו איתמר עלה [האם לא אמרו על הברייתא הזו]: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו הברייתא היא דברי רבי אלעזר ברבי שמעון

למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מיחייב דחשוב ככולו בחוץ אבל למ"ד דאינה לשחיטה אלא לבסוף (עכשיו) לא מיחייב שסופה של שחיטה היתה בפנים וחשוב כאילו לא שחט בחוץ כלום:

כל העוסקים בפרה מטמא בגדים מתחלה ועד סוף כדכתיב בתורה ששבעה היו עסוקין בפרה כלומר אחד שחט ואחד שורף ואחד מזה וכל העסוקין עד ז' ופוסלין אותה במלאכה כלומר לפרה אדומה כיצד שאם חתך שום דבר או עץ או שחט בהמה בתוך כך שהיו עסוקים בפרה פסולה הפרה כיצד אירע בה פסול בשחיטה כלומר כששחט קצת וחתך חפץ אחר בתוך כך ועכשיו כיון שאירע בה פסול בשחיטה אמרינן אינה לשחיטה אלא לבסוף אפילו אירע בה פסול^א)לכאורה נראה דצ"ל אפי' אירע בה פסול בסוף שחיטה שעשה עמה וכו'. בתחלת שחיטה שעשה עמה מלאכה לא חשובה שחיטה ואינה מטמאה אבל בהזייתה אירע בה פסלות שזו לבסוף קודם פסלות מטמאה בגדים דאנן אמרינן דכל העוסקים בפרה מטמא ואחר פסולה היא חשובה כאין אלא אי אמרת ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לפלוג בשחיטתה וכו':

נתקלקל בשחיטה [קאמרת] כלומר דפסולה אירע בשחיטה ועכשיו איגלאי וכו' ומשום הכי פסולה (אלא) [אבל] במקום אחר עדיין אומר אני דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף:

אלא אי קשיא הא קשיא למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ליפלוג נמי בהכשרה וכו' כלומר אפי' דלא אירע בה פסול בשחיטה כגון דשחטוה בתרי גברי דגברא קמא לא מטמא כלומר דעדיין לא חשוב שחיטה וגברא בתרא מטמא משום דאינה לשחיטה אלא לבסוף:

בר מינה דההיא כלומר הא לא קשיא לא מצית למיפרך ודאי הכא אינה לשחיטה אלא לבסוף אבל במקום אחר עדיין א' אני אפי'^ב)אפי' שחט מקצת סימנים בחוץ וגמרה בפנים ג"כ חייב משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. פסול שאירע (בשחיטה) דאינה לשחיטה אלא לבסוף:

א"ל אביי ולאו איתמר עלה דתרצת דהתם דאינה לשחיטה אלא לבסוף:

^ג)דברי רבינו אלו הם משוללים הבנה דמאי ענין מחלוקת ראב"ש וחכמים לישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או לא דטעמא דראב"ש דיליף מקרא וגזה"כ הוא וצ"ע. דמחלוקת בין ר' אליעזר בר' שמעון ובין חכמים דחכ"א שנים שוחטין וכו' דישנה לשחיטה מתחלה וכו' ולר' שמעון בן אלעזר דאמר דאינה לשחיטה אלא לבסוף לפלוג בהכשירה דפרה כגון דשחטה חד גברא בשני סודרין כלומר כששחט סימן ראשון היה עטוף סודר אחד וכששחט סימן אחר נתעטף בסודר אחר דסודר קמא לא מטמא וסודר בתרא מטמא דאינה לשחיטה אלא לבסוף:

הויא ליה עבודה בזר ותנן כל עבודות יוה"כ אינן כשרות אלא בו. פי' לאו דוקא לפוסלו שהרי אפי' בפרו של כ"ג מסקי' בפ' טרף בקלפי שכשרה בזר אלא מ"מ אין מוסרין עבודה בו ביום אלא לכ"ג והיינו דקאמר לכתחלה היכי שביק ליה וכו'.
ובתוס' מפרשים לשון אחר דמירוק שחיטה צורך קבלה דלדם הוא צריך ומקבלה ואילך מצות כהונה וזה כבר התחילו בקבלה קודם מירוק והתחילה מצות כהונה.
וזה אינו נ"ל, דהא ס"ד השתא לא מירוק יהא פסול ועיקר שחי' היא. ועוד א"כ שחי' בזר שכשרה בלא מירוק הוא ואדרבה א"ת לא מירק כשרה שחיט' הו"ל מירוק צורך קבלה וטפי מיפסיל באחר. ויש להם לדחוק ולומר דכיון דבחולין לא צריך ודאי לאו שחיטה הוא ואם פוסל בדיעבד פוסל מדין קבלה הוא ואי כשר בדיעבד אף צורך קבלה לא הוי.

ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. איכא דק"ל דאמר רבא ביבמות פ' החולץ הלכה כריש לקיש בהני תלת ובשאר הלכה כר' יוחנן אלמא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ס"ל לרבא כרבי יוחנן ובמסכת זבחים (ל,א) א"ל רבא לאביי מי סברת ישנה לשחי' מתחלה ועד סוף אינה לשחיטה אלא בסוף אלמא בהא נמי כר"ל ס"ל וא"ל הכא משמיה דלוי אמרה ר"ל לשמעתי' ולאו שמעתא דידיה אלא דלוי היא וזה צ"ע ובדיקה.
ובה"ג כתב כאן והלכתא אינה לשחיטה אלא בסוף מן מה דאי' בתמיד נימא קסברי אחרים אינה לשחיט' אלא לבסוף וכדרבא דאמר עדיין היא מחלוקת והא דרבא איתא בכל הזבחים ותו טעמא אחרינא מהכא רבא אמר פרכוס שאמרו בסוף שחי' אלו דבריו ז"ל והא דפרכוס אינ' (סתם) [ראיה].

שהרי עשה בו מעשה חטאת העוף למטה. פירוש שאילו לא נעשה בו [אלא] מעשה חטאת העוף אמרינן נמשכת עולת העוף ונעשית חטאת העוף וכדאמרינן (בפ"ק) [בפ"ז] דשחיטת קדשים אבל מכיון שנעשה בה מעשה חטאת ומעשה עולה פסולה.

כיצד אירע בה פיסול בשחיטה אינה מטמאה בגדים. פירש"י ז"ל כגון שנתנבלה דאין כאן עבודה אם שרף אותה או אסף אפרה ולא נגע בה אפי' נגע בה בפשוטי כלי עץ שלא טמאתו משום נבלה אינו טמא משום מתעסק בפרה והיינו דאמרי' נפסלה בשחיטתו קאמרת שאני התם דאיגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה כלל.
ואינו נכון, שאם בשאר פסולין אינו כן ליפלוג וליתני בדידה בד"א כשנתנבלה אבל אירע בה פיסול אחר קודם פיסולה מטמאה בגדים [וכמו דאמר בגמ'] מדלא קתני הכי ש"מ דאינה לשחיטה אלא לבסוף.
אלא מאי אירע בה פיסול כגון שעשה בה מלאכה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף והיינו דקתני מטמאין בגדים ופוסלין אותה במלאכה ואינן מטמאין בגדים כיצד וכו' ואפי' בפיסול מלאכה אמר רבא דכיון שלא נגמרה כדין פרה איגלאי מילתא דלאו פרה הוא שאין דין פרה עליה עד שתשחט ולכשתשחט [בפסול] איגלאי מילתא שאינה מטמאה מתחילת שחיטתה לפי שישנה לשחי' מתחילה ועד סוף והא דקא פליג בהזאתה קודם פיסולה וכו' ה"ה בשרפתה אירע בה פיסול בשרפת' קודם פיסולה מטמא' בגדים ולאחר פיסולה אינה מטמאה בגדים אלא בהזאתה רבותא קמ"ל שמשעה שנשחטה מקריא פרה וכ"ש בשרפתה שכבר הוזה דמה. ומיהו לפי הספרים שכתוב בהם נתקלקלה שחיטה קאמרת משמע כלשון רש"י דקלקול שחיטה היינו פסולה.

הויא לה עבודה ותנן כל עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בו. איכא למידק והא שחיטה לאו עבודה היא, דמקבלה ואילך מצות כהונה, ולמד על השחיטה שהיא כשרה בזר. יש לומר דאתי כמאן דאמר פרו של כהן גדול ביום הכפורים בזר פסולה, ופלוגתא דרב ושמואל היא (יומא מב, א) חד אמר פרו פסולה פרה אדומה כשרה וחד אמר פרה פסולה פרו כשרה, ואתיא מתניתין דהכא לאשמועינן דאין לך קרבן דאינו כשר ברוב שנים ואפילו פרו ופרה. ואי נמי למאן דאמר פרו פסולה לא דוקא פרו אלא כל הקרבנות דגמרינן מיניה, ולא נקט התם פרו אלא משום דקרא כתיב ביה, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

שהרי עשה בה מעשה חטאת למטה. ולא שייך הכא למימר שהרי עשה מעשה טרפה למטה, שהרי המליקה על ידי הכשר למליקה נעשית, והילכך אם לא מלק למטה אלא מיעוטא של וושט, כולי עלמא אינה פסולה, שהרי אינו מעשה בעלמא.

לא נחלקו אלא כגון ששחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים. יש מי שפירשה בעולת העוף דסלקינן מינה, והא דקנט שחט ולא נקט מלק, לפי שאינו חייב מחמת שחוטי חוץ במליקה אלא בשחיטה דמרבינן ליה מאו אשר ישחט וכמו שכתב רש"י ז"ל. וקשיא לי דאם כן לכולא עלמא ליחייב, חדא, שהרי נעשה בה מעשה שחיטת חולין בחוץ, וכיון דהוה מעשה המכשיר בעלמא ליחייב, ואפילו תמצא לומר דמחולין לקדשים לא גמרינן, מכל מקום הרי נעשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ שאם שחט סימן אחד בחטאת העוף בחוץ חייב, ועוד אי בעולת העוף מאי טעמא פליג בהא רבא ארב יוסף דאמר בסמוך אפילו שחט סימן אחד בחוץ חייב, אלא נראה לפרש דהכא בבהמה קא מייר, דאי בעולת העוף כולי עלמא מודו בה כמו שאמרנו. אלא בשוחט סימן אחד בבהמה בחוץ בהא פליגי רבה ורב יוסף דרבה סבר לא ילפינן בהמה מעוף ורב יוסף סבר ילפינן בהמה מעוף.

לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימן בחוץ וגמרו בפנים. דלא בעי מעשה גמור. והוא הדין במולק בעולת העוף מיעוט סימנין למטה וגמרה למליקה למעלה.

כיצד אירע בה פסול בשחיטתה. פירש רש"י ז"ל כגון שנתנבלה בשחיטה ולישנא דרבה מסייע ליה דאמר רבה נתקלקלה בשחיטתה קאמרת, שאני התם דאיגלי מילתא למפרע דלא שחיטה ההיא כלל. והאי לישנא ודאי לכאורה בשאירע פסול בגופה של שחיטה ממש משמע. ומיהו אינו מחוור, חדא, דהא משמע לכאורה דאפוסלין במלאכה קאי, וכגון שחתך דלעת עם שחיטתה מדקתני ופוסלין אותה במלאכה כיצד, וסתמא היא כיצד אפוסלים אותה במלאכה דסמיך ליה קאי, ועוד דאם איתא דדוקא בשאירע פסול בשחיטתה ממש הא שנעשה מלאכה לא, למאן דאמר ישנה לשחיטתה מתחלתה ועד סוף ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בשנתנבלה אבל עשה מלאכה עמה לא, אלא מחוורתא דאפסול מלאכה קאי, ורבה הכי קאמר, אירע בה פסול בשעת שחיטה קאמרת שאני התם דאיגלי מילתא למפרע דלאו שחיטת פרה היא כלל.

אירע בה פסול בשחיטה בין קודם פסול בין פסול וכו'. גירסא (דוקא) [דווקני] לא גריס בין קודם בין אחר, דבשחיטה, מאי קודם שייך, דהא אינה [מטמאה] פרה אלא משחיטה ואילך, ומשנה היא במסכת פרה (פ"ד מ"ד) ובנוסחאות מדוקדקות אינו.

אינה מטמאה בגדים. פירש רש"י ז"ל אם נגע בפשוטי כלי עץ שלא טמאוהו משום נבלה אף משום פרה לא טמאוהו, ולא היה צריך רבינו ז"ל לומר בפשוטי כלי עץ, דנבלה אינה מטמאה בגדים במגע ואין טומאת בגדים בנבלה אלא במשא, וכדתנן בפרק קמא דמסכת כלים (מ"ב) למעלה מהם נבלה וכו' עד מטמאין את האדם במשא ולטמא בגדים וחסורי בגדים במגע, כלומר נחסרו בגדים מטומאת מגע אבל לא נחסרו ממשא.

גוי שהתחיל לשחוט ובא ישראל וגמר כל שנעשה בידי גוי מעשה שלו נעשה בו כן מאליו טרפה פסול כגון ששחט רוב קנה או משהו בושט (אבל כל שלא נעשה בו כן מאליו טרפה פסול כגון ששחט רוב קנה או משהו בושט) אבל כל שלא נעשה בו כן בידי גוי כגון חצי קנה מותר:

כבר ביארנו בפרק ראשון על עולת העוף שמליקתה למעלה מן הסיקרא בקרן דרומית מזרחית ושהוא צריך בה למליקת שני סימנין מעתה מלק בה סימן אחד למטה אע"פ שמלק בה סימן שני למעלה פסולה שהרי עשה בה שלא במקומה מעשה שכיוצא בו מכשיר בחטאת העוף וכן אם מלק בה סימן אחד בפנים וסימן אחד בחוץ ולא עוד אלא אף אם מלק מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים וכן אם שחט באיזה קרבן מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים או מיעוטן במקום שאינו ראוי ורובן נגמרו במקום הראוי פסולה שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אבל המולק בעוף כל הראוי למלוק בחוץ פטור כגון שנים בעולה ואחד בחטאת פטור אבל אם שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב על השחיטה ועל ההעלאה שהשחיטה בחוץ כשרה והרי היא כמליקה בפנים ודברים אלו יש חולקים בקצת דינין שבהם ומהם הוא שיש אומרים שאין שום מליקה פוסלת בחוץ וכמו שאמרו מלק סימן אחד למטה וכו' ועליה אמר מיד לא נחלקו אלא דשחט סימן אחד בחוץ והשוחטו בחוץ חייב מרבויא דאשר ישחט וכן לפי מה שהתבאר בזבחים וכן מה שפסקנו ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף יש חולקים לפסוק אינה לשחיטה אלא בסוף ואע"ג דריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא ריש לקיש משום לוי סבא אמרה ומחלקת אחרת היא וכן כתבוה בהלכות גדולות ואין נראה כן:

כל העסוקים בפרה באחת מכל עבודותיה הן בהשלכת עץ ארז ואזוב לתוך השריפה הן בשחיטה הן בשריפה הן בכל העבודות שבה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים שעליהן או בגדים אחרים או כלים שנגעו בהם בשעה שהם מתעסקים בה בשעת שחיטה או בשעת שריפה או בשעת איזו עבודה אבל אחר שפירש אע"פ שלא טבל אינו מטמא בגדים וכלים אם נוגעים בו שאינו אלא ולד טומאה ואין כלים מקבלים טומאה ממנו ופרה עצמה אינה מטמאה כל הנוגעים בה אלא המתעסק לבד אף המתעסק אינו טמא אלא בשנעשית פרה כהלכתה אבל אם נפסלה אין המתעסק טמא ולא כל הפיסולין שוין בדבר זה אלא אירע פסול בהזאתה ר"ל בהזאה שהיה מזה מדמה שבע פעמים כנגד פתחו של היכל ואירע בה פסול באותה שעה כגון שנטמא הדם או נשפך המתעסק בה קודם פיסולה מטמאה בגדים שמאחר שנשחטה בהכשר מתעסק בפרה הוא קרוי לאחר פיסולה אינה מטמאה בגדים אבל אם אירע פסול בשחיטתה כגון שנתנבלה אין המתעסק בה טמא אפי' התעסק ושחט סימן אחד קודם הפסול שהרי מ"מ הואיל ונתקלקלה בשחיטה הוברר הדבר שאינה שחיטה כלל ואין זה מעשה פרה ליטמא בה משום מתעסק בפרה כל זמן שיזהר הוא מטומאת נבלה כגון ששרפה או נתעסק באחת מעבודותיה בלא נגיעת יד אלא בפשוטי כלי עץ וכיוצא בהם הא אם לא נפסלה מטמאה בגדים אף אותם שהיו על המתעסק בתחלת שחיטה אע"פ שאינן עליו בסוף שחיטה כגון ששנה בבגדים בין תחלת שחיטה לסוף שחיטה מפני שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כל העוסקים בפרה שעשו מלאכה אחרת בעוד שהם מתעסקים בה משעת שחיטה עד שתעשה אפר פסולה שנאמר ושחט אותה לפניו כלומר שיהו עיניו נשואות בה מכל וכל ולא יתן עיניו כלל במלאכה אחרת וכשם שביארנו בשאר קדשים שאם שחטו שנים בזבח אחד נפסל אף בפרה הדין כן:

בד"ה כגון ששחט סימן וכו' והרי עשה הכשר שחיטה כו' ונראה לפרש דאיירי בבהמה כו' עכ"ל פי' כיון דמריבויא דאשר ישחט מרבינן עוף קדשים בחוץ בין חטאת עוף ובין עולת עוף מסתמא כהכשר שחיטת העוף בחולין מרבינן ליה דהיינו בסימן א' ולא ה"ל למינקט מעשה חטאת העוף אבל בדאיירי בבהמה ניחא דהכשר שחיטת בהמה בחולין בב' סימנין הוא ולא הוה מצי למימר נמי סתם דעשה בו מעשה שחיטת העוף בחוץ דאין זה מעשה הכשר אלא מעשה פסול אלא דקאמר התם דעשה בבהמה בחוץ מעשה הכשר מליקת חטאת בעוף בפנים שהוא סימן אחד מיהו בהך דס"פ בההיא דשלשה חטאות שכתבו דמשום הכי לא נקט זבח דלא מיחייב בבהמה אשחיטת חוץ בסימן אחד אלא כדגמר גם שחיטת השני אכתי תקשי לן אמאי לא נקט נמי עולת עוף דלפי סברת התוספות שכתבו דמשום דעשה בו הכשר שחיטה בחולין הוא חייב בשחיטת חוץ בסימן אחד אף אם לא גמר שחיטת השני ויש ליישב פירוש התוס' דהכא ללישנא קמא שפרש"י שם דלא קשיא לן למינקט עולה כמו שמפרש ודו"ק:

ד"ה כגון ששחט סימן אחד בחוץ וכו' ונראה לפרש דאיירי בבהמה ופסולה דנקיט וכו'. ר"ל אע"ג דהשתא א"ש דיוקא הא שניהם בפנים כשרה כיון דבבהמה איירי אפ"ה פסולה דנקיט רב יוסף לאו דוקא וכו' דאי חיובא ליכא וכו':

בא"ד [וא"ת] ובסוף פרקין [וכו'] והשתא אכתי כיון דבבהמה נמי מיחייב בסימן אחד וכו'. מקשין לרש"י נמי תקשה אמאי נקט חטאת העוף ולא נקט עולת העוף או קרבן העוף סתמא ובחצי קנה פגום כיון דאפי' עולת העוף מיחייב בשחוטי חוץ בסימן אחד ונ"ל דלפרש"י א"ש משום דלא מחייב בעולת העוף בסימן אחד אלא משום שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ לכך נקט חטאת העוף גופיה ואתא למעוטי קרבן בהמה דלא אשכחן בה קרבן שהכשירו בסימן אחד אבל השתא דאפילו בבהמה מחייב בסימן אחד משום שחוטי חוץ א"כ לינקוט זבח סתם וק"ל:

גמ' יכול יהא פסול מדרבנן לכך שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ומאחר דאפי' כו' כצ"ל:

גמרא א"ר הכל מודים היכא דשחט סי' אחד עובד כוכבים כו' פסולה כו' מעשה טרפה כו'. לפי טע"ז נראה דאפי' לא שחט העובד כוכבים אלא מיעוט הושט גם כן פסולה. ולא נקט סי' אחד אלא משום תרתי גווני בתרייתא דשם הוא דוקא בסי' שלם או רובו דס"ל דאף למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס אינה אלא משחיטת סימן אחד ואילך הואיל דשם שחיטה עלה בעוף דחולין או בחטאת העוף. ורב יוסף ס"ל דבזה לכ"ע שם שחיטה עלה מטעם הואיל הנ"ל ולא נחלקו אלא במיעוט סימנין. ומסתברא דלא אמר אלא במיעוט דושט אבל דקנה ליכא למ"ד דמחתך בבשר בעלמא הוא. ונ"ל דר' זירא נמי כרב יוסף ס"ל לכן נקיט באתקפתיה ואי אמרת ישנה כו' ולא נקיט לישנא דרבא בקושייתו למ"ד כו'. משום דהוא מקשה אליבא דכ"ע דליפלוג באירע בה פסול בין סימן לסימן:

רש"י ד"ה אינה מטמאה בגדים. ואם כו' ולא נגע בה כו'. משמע דבנגיעת נבלה מטמא בגדים. ותימה דהא איתא בפ"א דכלים מ"ב וחשוכי בגדים במגע ע"ש בפי' הרע"ב. ובנדה (נה ב) אמרי' ואימא במשא מטמא אדם ובגדים במגע אדם מטמא בגדים לא לטמא מידי דהוה אמגע נבלה ע"ש בפרש"י. ונ"ל דחיליה דרש"י מהא דדרשינן שם (מב ב) והאוכל מנבלתה ליתן שיעור לנוגע ולנושא כאוכל כו'. והתם כתיב כיבוס בגדים וע"ש בתוס'. ועמש"כ לקמן (עא ב). ומש"כ עוד או אפי' נגע בפשוטי כ"ע. ג"כ תמוה דאפי' בכלי המקבל טומאה נמי דהא הכלי נעשה ראשון ואין אדם וכלים מק"ט אלא מאה"ט. ועוד בשעה ששורפה א"א שלא יסיטנה וא"כ מאי אהני פשוטי כ"ע אם לא דאתיא כר"א בפ"ה דזבים מ"ג וכפי' הרמב"ם שם:

תד"ה א"כ. ה"מ נמי למיפרך א"כ ה"ל שחיטה בשנים כו'. תימה דבזה פליגי רבנן כדלקמן ומכשירין אפי' לכתחלה. וניחא יותר למפרך ממה דכ"ע מודו כדמסקי:

תד"ה למה. ואע"ג דבחולין נמי בעינן כל השנים לכתחלה כו'. לפמש"כ בעצמם ביומא (ר"ד לג) דטעמא דלמא לא אתי למיעבד רובא. הא אמרינן לקמן (קכ"ג ב) בכזה דכהנים זריזין הן. וכש"כ כה"ג. ולפמש"כ אני בר"פ דטעמא מפני הוצאת הדם יפה פשיטא דלא שייך בקדשים רק משום דלדם הוא צריך כדמשני:

תד"ה כגון. ונל"פ דאיירי בבהמה. והשתא לא תיקשי מדוע לא אמר רב יוסף משום דסי' אחד הוא הכשר שחיטה בעוף דחולין בחוץ. משום שחלוקין זו מזה הרבה. זו בהמת קדשים שלא כמצותה. וזה עוף חולין כמצותו. אבל חטאת העוף שותה לה מיהא בתרתי דתרווייהו קדשים שלא כמצותן דמחטאת העוף דשחטה בחוץ יליף. ודברי מהרש"א בזה מגומגמין:

שם ופסולה דנקט ר"י ל"ד כו'. אבל קשה מדוע בסי' אחד דמודים בו נקט לשון פסול. ובמיעוט סימנין דנחלקו נקט לשון חיוב:

בא"ד וא"ת ובס"פ כו' לישמעינן זבח ובח"ק פגום כו'. נשאלתי מתורני אחד הא הוי בע"מ ואינו ראוי לפנים ופטור משחוטי חוץ כדאיתא בפ' פרת חטאת מ"ב. בשלמא בחטאת העוף א"ש דאין תמות בעוף. והייתי ר"ל דזה לא הוי מום ליפסול דהא מום זה ע"כ יעשה קודם גמר שחיטה וגם בזבחים (כה ב) אר"ז דמום פוסל אף לאחר שחיטה קודם קבלה. והרי בית השחיטה מפורעת קודם קבלה. ודמיא להא דאמרי' ביבמות (ר"ד ס) סופה להיות בוגרת תחתיו. סופה להיות מוכת עץ תחתיו. אבל זה נסתר מהא דלקמן (ל) וברש"י שם ד"ה מדמי פסח. וכן מדבריהן עצמן לעיל (כח ב) בסד"ה אתא. ולא אשכחנא פתרי אלא אליבא דר"ע עיין בכורות (טז):

גמ' דגברא קמא לא מטמא כצ"ל:

אמר רבא הכל מודים היכי דשחיט נכרי סי' א' וכו' מדלא אמר רבא דשחיט נכרי מיעוט סי' וכדאמר הוא עצמו הך לישנא בב"ק ע"ב ע"א וע"ב ע"ש משמע קצת בהס"ד דלא שמע הך סברא דמיעוט סי' דאמר ר' יוסף לקמן. הוה ס"ד דרבא דוקא בסי' א' דהוה עכ"פ גמר מעשה חשוב בהא לא פליגי וכדכתבו תוס' סברא זו בזבחים דף למ"ד לענין מחשבת פגול ע"ש אבל במיעוט סי' הוה ס"ל לרבא בהס"ד דלכ"ע מתכשר בשחיטת ישראל אח"כ דאיהו עיקר והגומר וכמ"ש לח"מ ס' זו ושוב כדחדית ר' יוסף הך דמיעוט סי' בחוץ וכו' ס"ל דגם במיעוט סי' שחיט נכרי וגמר ישראל נמי פליגי וכמ"ש רמב"ם עפ"י פירושו של לח"מ ע"ש:

כגון ששחט סי' א' בחוץ וכו' כ' תוס' בעולת עוף בלא"ה חייב משום דה"ל הכשר שחיטה בעוף י"ל הכא לריש לקיש קיימינן דס"ל בנזיר כ"ט אין שחיטה לעוף מן התורה ואע"ג דנחירה בעינן ובעוף בסי' א' מ"מ בקדשים זביחה בחוץ בעי ולא ילפינן מנחירה. ובזה מיושב גם ק' מהרש"א אהתוס' דלוקמא ברייתא דהשוחט חטאת בחוץ בעולת עוף י"ל משום דאיכא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מיהו בלא"ה לא אתי' ככ"ע אפי' לק' תוס' בבהמה וחצי קנה פגום והיינו דוקא לר"ע זבחים פ"ד ע"א דבעל מום אם עלה לא ירד ומיחייב משום שחוטי חוץ כמ"ש תוס' לקמן מ' ע"א ד"ה חייב ע"ש:

דאיגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה הוא. למ"ד קילקול במיעוט בתרא נמי פוסל א"כ אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף נמי אצטריך להך שינויי דהרי בשחיטה הו"מ לאפלוגי מגמר רוב עד סוף שחיטת הסי' וצריך לומר אגלאי מילתא למפרע וכו'. והנה דעת רש"י דוקא בקלקול בשחיטה אמרינן הכי אבל נתקלקלה במלאכה או בפסול אחר איכא לאפלוגי גם בשחיטה והא דלא מפליג בשחיטה גופי' וכמו שהקשה ר"ת י"ל רבותא קמ"ל נתקלקלה במלאכה באמצע השחיטה דמטמא בגדים קודם פסול דפשיטא דנהי דשחיטת פרה לא הוה שם שחיטה מיהת הוה בעלמא. משא"כ הזאה אי נתקלקל במלאכה א"כ אין כאן הזאה כלל אלא מיא בעלמא והא אפי' קודם פסולה נמי אינו מטמא בגדים קמ"ל. אבל לעולם בשחיטה נמי כל שדבר אחר גרם לפסול לא מיקרי קלקול השחיטה וכן משמע בב"ק ע"ב ע"א ותוס' נדחק שם בד"ה כי קחייב ע"ש ולרש"י א"ש ומיהו מודה רש"י אם הקלקול הי' בענין תקרובת ע"ז דהוה כמו קלקול בשחיטה עצמה משום דהוה עומד לשרוף ועפרא בעלמא הוא וכמ"ש רש"י לקמן מ' ע"ב ד"ה מחתך וכו' ע"ש ולפ"ז מחתך בעפרא דוקא הוא ולא כמ"ש תוס' בב"ק ע"א ע"ב ד"ה א"י הנאה ע"ש וק"ל:

גמרא אמר רבא הכל מודים וכו'. הנה נקט סימן אחד נכרי וסימן אחד ישראל ולא נקט רק סימן א' נכרי משום דא"כ פשיטא במה ליתכשר וכן מה דנקט דעולת עוף סימן א' למטה וסימן א' למעלה משום דאי לאו סימן א' למעלה א"כ פשיטא דפסול שהרי לא עשה מעשה עולה כלל אלא במה דנקט סימן א' בחוץ וסימן א' בפנים קשה למה נקט סימן א' בפנים הוה ליה למימר לא נחלקו אלא ששחט סימן א' בחוץ לחוד למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה חיוב וצריך לומר משום דגם אי נתקלקלה שחיטה שאני דאיגלי מלתא למפרע וכו' ולפי זה לאו דוקא נתקלקלה אלא כל שלא נגמרה השחיטה כלל ג"כ לא מחשב שחיטה ההתחלה לחוד ולכן הוצרך לומר סימן א' בחוץ וסימן א' בפנים ולפי זה לשטת רש"י דקאי בעוף קשה למה לי כלל סימן א' בפנים והרי בעוף ודאי שסימן א' מחשב שחיטה אלא דבלא"ה צריך לומר לרש"י שכל זמן שלא נשחט השני כיון שהוא עולה דבעי ב' סימנין לא מקרי שחיטה דאל"כ קשה מ"ט דמאן דפטר כאשר הקשו באמת התוספות בד"ה כגון ועיין שם:

אמנם אי קשיא הא קשיא לי על שטת רש"י דהרי מרא דשמעתתא הוא רבא ולרבא סימן שני בעולת עוף לא שייך כלל לתורת שחיטה ומליקה רק למצות הבדלה אבל במליקה שהיא במקום שחיטה כבר נגמר בסימן א' דהרי רבא הוא דאמר בזבחים (דף סה ע"ב) דשהייה בסימן שני בעולת עוף לא פסלה לרבנן וכמו שהבאתי לעיל וא"כ איך קאמר רבא דלמ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף פטור בשלמא לשטת התוס' דמיירי בבהמה ניחא אבל לרש"י קשה וצ"ל דרבא מוקי פלוגתייהו דרשב"ל ור' יוחנן אליבא דר"א בר"ש דס"ל שהייה פסלה בסימן שני:

ועכ"פ מכולהו אמוראי דגם רב יוסף דמוקי פלוגתייהו במיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים ג"כ קשה למה נקט וגמרן בפנים וצריך ג"כ לומר דלכ"ע כל שלא נגמרה כל השחיטה לא מחשב תחלתה לחוד שחיטה וק"ו אם נתקלקלה וא"כ קשה מאי מקשה ר"ז דלפלוג נמי בשחיטתה והרי כבר ידע מהחילוק דמסיק רבא דהיכא דנתקלקלה שחיטה דלמפרע לאו שחיטה וצ"ל דר"ז לא שמע ליה כל הנך אוקימתא דאמוראי ושמע רק גוף הפלוגתא דרשב"ל ור' יוחנן ולקמן בדברי ר"ז יתבאר יותר הנלע"ד בזה:

שם לפלוג נמי בשחיטתה. תמיה לי מאד דבשלמא אם לא היה מבואר ההיפך ממש רק ששתק התנא משחיטה ומחלק בהזאה שייך להקשות ליפלוג נמי בשחיטה אבל כיון שמבואר ההיפך בפירוש דקתני אירע פסול בשחיטה בין קודם פסולה וכו' אינה מטמאה א"כ היה לו להקשות כפשוטו ואי אמרת ישנה לשחיטה מתחלה א"כ למה קודם פסולה אינה מטמאה:

ולכן נלע"ד דגם ר' זירא ידע שע"כ לא קאמר ר' יוחנן ישנה לשחיטה וכו' אלא היכא דנגמרה השחיטה בלי קלקול בשחיטה וכמו שהוכחתי מכל הני מימרא דאמוראי הנ"ל אלא שהיה ס"ד דהיינו דוקא פסול בשחיטה עצמה כגון נתנבלה אבל אם אירע פסול אחר בשחיטה שאינה מענין השחיטה כגון פסול מלאכה בזה הי' סבור דלא אמרינן איגלי מלתא למפרע ולכך מפשטא דברייתא דקתני בשחיטה דאף קודם פסולה אינה מטמאה לא היה קשה ליה דמוקי ליה בנתנבלה אבל הקשה אדמחלק בהזאה והרי כל פסול דהזאה אינו אלא פסול אחר כגון מלאכה וליפלוג בכיוצא בזה בשחיטה היכא דאי פסלה במלאכה חילוק בין קודם הפסול דמטמא בגדים לא דישנה לשחיטה ובין אחר הפסול דאינה מטמא ועל זה משני רבא נתקלקלה שחיטה קאמרת כל קלקול בשחיטה אפילו פסול מלאכה ג"כ קלקול בשחיטה הוא בפרה וכמו שכתבו התוס' ואיגלי גם בזה מלתא למפרע וכו':

ובזה נבין כוונת רש"י בד"ה בשחיטתה כגון שנתנבלה והנה אין כוונת רש"י דכך הוא הפירוש האמיתי בברייתא אלא דרכו של רש"י תמיד לפרש לפום ההוה אמינא שיוכל סוגיא דשמעתא להיות כסדר המקשן והתרצן ופירש גם כאן רש"י כפי מה דסליק אדעתא דר"ז בפירוש של הברייתא ולכן פירש רש"י כגון שנתנבלה ורבא הוא דחידש דכל קלקול בשחיטה אמרינן איגלי למפרע ובזה ניצל רש"י מקושיית התוס' בד"ה אית פסול עיין שם ואדרבא מוכח ברש"י מלשון של ר"ז שהקשה ליפלוג נמי וכו' וכנ"ל:

שם ברש"י ד"ה אינה מטמאה בגדים ולא נגע בה וכו' והרשב"א בחידושיו תמה על מה הוצרך רש"י לזה והרי נבילה אינה מטמא בגדים במגע ולענ"ד דברי רש"י נכונים כי זה פשוט אצלי שמה שכל העוסקים בפרה מטמאים בגדים היינו בכשרים שהם ראוים לזה אבל אם הוא פסול לעסק הזה אינו מטמא בגדים וכגון שלקח איש אחד עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך לתוך שרפת הפרה אף שהפרה לא נפסלה עבור זה ויבוא כדין וישליך מחדש ארז ואזוב ותולעת ומ"מ זה הזר שהשליך לא נטמא ואינו מטמא בגדים כיון שהוא אינו ראוי לזה ולא מקרי עוסק בפרה וכמו כן אם הוציא איש טמא את אפרה אינו מטמא בגדים כיון שהוא אינו כשר לעסק זה וק"ו אם הניחה טמא על אש מערכתה שאינו מטמא בגדים כיון שהוא פסול לשרפת הפרה שהרי כל מעשה הפרה עד שתעשה לאפר אינו אלא בזכרי כהונה וק"ו שאינו בטמא ואף שלא נפסלה הפרה עבור זה אם לא נגע בה רק ע"י פשוטי כלי עץ ונשארה טהורה ויחזור הטהור ויניחנה מחדש על האש מ"מ זה הטמא שהניח אותה אינו מטמא בגדים וא"כ גם כאן כיון שנתנבלה בשחיטה א"כ זה ששוב עוסק בשרפתה אם היה נוגע בה היה נטמא תיכף כשנגע בה שוב הוא פסול לשרפת פרה ואפילו היה שורף שוב פרה אדומה אחרת כשרה לא היה מטמא בגדים ואין הטעם משום שהפרה היא פסול ותיפוק ליה שהשורף הוא פסול לכן הוצרך רש"י לומר כגון שלא נגע בה אבל מה שקשה לי הוא למה הוצרך לומר בפשוטי כלי עץ והרי אפילו כלי מתכת כיון שעל ידי נבלה אין הכלי נעשה אב הטומאה ואין אדם מקבל טומאה רק מאב הטומאה:

בתוס' בד"ה כגון פירש בקונט' בעוף קדשים עיין בדבריהם והנה רש"י לא פירש באוקימתא דרבא בעוף רק בדברי רב יוסף והנלע"ד כוונת רש"י בזה לתרץ קושיות התוס' בד"ה אמר ר"ל וכו' דרבא ס"ל בזבחים אינה לשחיטה אלא לבסוף ואפ"ה אמר הלכה כר"ל בתלת והוה ליה למימר בארבע וס"ל לרש"י דזה היה כוונת רבא דמוקי פלוגתייהו בשוחט סי' א' וכו' וס"ל דר"י ורשב"ל שניהם בפה מלא דברו וקיימו בין בבהמה ובין בעוף דר"ל ס"ל דאפילו בעוף אינה לשחיטה אלא בסוף ולא איכפת ליה במה דעשה מעשה חטאת העוף בחוץ דדוקא בעשה מעשה חטאת בהכשרו כגון סימן א' למטה זה הוא שעשה חטאת בשלמות אבל סימן א' בחוץ כיון שהוא עולת עוף דבעי בפנים ב' סימנין תחלת שחיטה מקרי ולכן סתם ר"ל ואמר אינה לשחיטה אלא לבסוף בשום מקום בין בעוף ובין בבהמה ור' יוחנן ג"כ פליג בין בעוף ובבהמה וסובר בכל מקום ישנה לשחיטה אבל רבא לעצמו לא מצינו לו בזבחים שאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף בפירוש דנימא דכללא כייל דס"ל גם בעוף כן אלא מכללא דייקינן דס"ל לרבא אינה לשחיטה אלא לבסוף מדאמר שם (דף ל ע"א) הרי שחיטה דלחצות דמר מוכח דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף ושם בבהמה מיירי וא"כ איכא למימר שרבא לעצמו לא ס"ל לא כר"י ולא כרשב"ל אלא מחלק בין הפרקים דבבהמה אינה אלא לבסוף אבל בעולת העוף היכא דעשה מעשה חטאת בחוץ חייב ומטעם דרב יוסף שהרי עשה בה מעשה חטאת בעוף אבל רשב"ל ס"ל לרבא דודאי גם בעוף ס"ל כן מדסתם ואמר בפה מלא אינה לשחיטה אלא לבסוף. ובזה כבר תירץ רבא את עצמו על שלא אמר הלכה כרשב"ל בארבעה שהרי בזה אין הלכה כרשב"ל לגמרי ועל זה הקשה לו רבה בר שימי דמר דהיינו רב יוסף לא אמר הכי אלא דבעוף גם ריש לקיש מודה ואף שרשב"ל כללא כייל משום דמיירי במיעוט סימנין בחוץ ובזה בהמה ועוף שוים וא"כ אעפ"כ היה לך לכלול הך דרשב"ל בהדי הנך דהלכה כרשב"ל זה כוונת רבה בר שימי בקושייתו לרבא: