חולין כט ע"א

דף כט - א

כדי שחיטה אחרת וגמרה - שחיטתו כשרה, ואין השהייה פוסלת מפני שמתייחסים לחלק הראשון של השחיטה כאל מעשה חיתוך שאינו מטריף את הבהמה כי לא נחתכה רוב הגרגרת.

ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב, אי אפשר להתייחס לשחיטת חצי קנה כאל חיתוך, שהרי החצי הוא כמו רוב, ואיטרפא לה!

ומתרצינן: מי סברת שברייתא זו עוסקת בבהמה שבה ודאי שהשחיטה לא נגמרה כששחט חצי גרגרת? לא, אלא מדובר בעוף, שבו ממה נפשך השחיטה כשרה. כי אי מחצה על מחצה כרוב, כפי שבאמת הדין מדאורייתא, הא עביד ליה רובא כבר לפני השהייה, ^[69] והעוף כשר בשחיטת סימן אחד. ואי מחצה על מחצה אינו כרוב, כפי תקנת חכמים שהחמירו והצריכו לשחוט רוב, אזי לפי זה גם לענין טריפה לא עבד ולא כלום כששחט חצי קנה, והשחיטה היא אחרי השהייה ^[70].

תא שמע ראיה מברייתא, האומרת דין דומה לדין של הברייתא הקודמת, ואין ליישב אותה כמו הברייתא הקודמת.

דתניא, הרי שהיה חצי קנה פגום לפני השחיטה, והוסיף עליו השוחט כל שהוא וגמרו - שחיטתו כשרה.

ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב, הרי לפני ששחט כבר, טרפה הויא!

אמר רבא תירוץ: אכן בכל מקום בתורה מחצה על מחצה נחשב כרוב, אך שאני לענין טרפה, דבעינן במקומות שנזכר בהם רוב כגון בקנה רוב הנראה לעינים, ואין הבהמה והעוף נטרפים על ידי רוב שלפי הדין אלא על ידי רוב שבמציאות. ^[71]

אמר ליה אביי: ולא כל דכן הוא שבשחיטה צריך שהרוב יהיה במציאות!

ומה טרפה, שלא נאמר בה דין רוב בדרך כלל, דבמקומות הרבה במשהו היא מיטרפא, כגון בוושט, ובכל זאת, היכא דבעינן רובא [במקום שצריך רוב] בעינן רוב הנראה לעינים.

שחיטה, שיש בה כלל גדול, דעד דאיכא רובא לא מיתכשרא, לא כל שכן דבעינן שיהיה רוב הנראה לעינים! ^[72] ולכן חוזרת בה הגמרא, ואומרת: אלא, דכולי עלמא סברי שבכל התורה מחצה על מחצה אינו כרוב. ^[73] וכי איתמר מחלוקת דרב ורב כהנא, לענין קרבן פסח בלבד איתמר.

אם היו רוב ישראל טמאי מתים, מקריבים קרבן פסח בטומאה, מפני שטומאה הותרה בצבור. ואז גם הטהור מקריב יחד עם הטמאים. ואם רק מיעוט מישראל היו טמאי מתים, נדחים הטמאים המועטים לפסח שני.

ונחלקו רב ורב כהנא: הרי שהיו ישראל מחצה מהם טהורים ומחצה מהם טמאים.

רב אמר: מחצה על מחצה כרוב. והטהורים עושים את הפסח בפני עצמם ולא מצרפים טמא אליהם, מפני שלגבי הטהורים לא הותרה הטומאה, שהרי מצד המחצה שלהם הרי הם כרוב טהורים. והטמאים, שאינם רוב טמאים ואינם מיעוט טמאים, דינם כרוב טמאים שעושים פסח בטומאה, אך עושים אותו בפני עצמם, ואינם נדחים לפסח שני, מפני שלגביהם הטומאה הותרה, כדין רוב טמאים.

ורב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב. והטמאים, שאינם רוב אלא מיעוט, נדחים לפסח שני ^[74].

ומקשינן: והתם בפסח, מאי טעמא דרב? והרי בכל התורה מחצה אינו נחשב כרוב, וכיון שרוב הצבור לא טמא, אין הטומאה מותרת!

ומתרצינן: בקרבן פסח יש לימוד שהיתר הטומאה לא תלוי ברוב הצבור, אלא שהוא לא נאמר לגבי יחידים, והם נדחים לפסח שני דכתיב "איש איש כי יהיה טמא לנפש" [במדבר ט' י'].

ודרשינן: "איש" נדחה ואין צבור נדחין, ומחצה מישראל יצאו מכלל יחידים.

שנינו במשנתנו: רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה - שחיטתו כשרה.

והוינן: תנינא חדא זימנא בתחילת המשנה: רובו של אחד - כמוהו, ולשם מה חזרה המשנה על דין זה פעמים? הכש פשח סימן.

אמר רב הושעיה: חדא בבא מדברת בחולין, וחדא בבא מדברת בקדשים.

ומפרשינן: וצריכא משנתנו להשמיע דין זה גם בחולין וגם בקדשים. דאי אשמועינן מתניתין בחולין, היה אפשר לומר: התם הוא דסגי ליה ברובא [שם דוקא די ברוב] משום דלאו לדם הוא צריך אלא להוצאת הנשמה, אבל בקדשים דלדם הוא צריך לעשות בו את העבודה, אימא לא תיסגי ליה ברובא [אולי לא די ברוב] הסימנים עד דאיכא כוליה ויצא כל הדם הראוי לזורקו על גבי המזבח, ובלאו הכי אין השחיטה כשרה.

ואי אשמועינן מתניתין בקדשים, היה אפשר לומר: בקדשים דוקא צריך לשחוט רוב ולא פחות, משום דלדם הוא צריך, אבל בחולין דלדם לא צריך, אימא בפלגא סגי ליה [אולי בחצי מסימן מספיק לו], קא משמע לן שבחולין אין השחיטה כשרה בפחות מרוב סימן, ובקדשים השחיטה כשרה ברוב סימן.

ומבררינן: הי בחולין והי בקדשים? [איזה חלק מהמשנה מדבר בחולין ואיזה מדבר בקדשים?]

אמר רב כהנא: מיסתברא שהרישא מדברת בחולין וסיפא בקדשים. ממאי? מדקתני ברישא "השוחט אחד בעוף", ואי סלקא דעתך שהרישא מדברת בקדשים, אזי המולק מיבעי ליה למיתני, שהרי עוף קדשים דינו במליקה ולא בשחיטה.

ומקשינן: אלא מאי [אלא מה] אתה אומר, שהסיפא מדברת בקדשים? והרי אז תקשה אותה קושיא בסיפא שכתוב בה "שחיטתו כשרה", ובאמת מליקתו כשרה מיבעי ליה!

ואמרינן: הא לא קשיא על הסיפא, שכן בסיפא כתוב: רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה - שחיטתו כשרה, ואיידי דסליק מבהמה [ומתוך שהתנא גמר דבריו בבהמה] תנא נמי לשון השייך לדבר הכתוב בסמוך - שחיטתו כשרה, אלא רישא בודאי שיש להקשות עליה, מכדי [הרי] לשון "השוחט" על עוף קאי, שהרי מיד אחרי לשון "השוחט" כתוב "אחד בעוף" ואחר כך כתוב "ושנים בבהמה", אי סלקא דעתך שהתנא עוסק בקדשים, המולק מיבעי ליה!

רב שימי בר אשי אמר: יש להוכיח שהרישא מדברת בחולין מהכא, דקתני ברישא: "השוחט אחד בעוף - שחיטתו כשרה". ואי סלקא דעתך שהרישא מדברת בקדשים, הרי שהדבר נכון שצריך למלוק סימן אחד רק בחטאת העוף, אבל הא איכא עולת העוף דבעי שני סימנים!

ומקשינן: אלא מאי לפי דבריך, הסיפא מדברת בקדשים? הרי גם אז יקשה מה שכתוב בסיפא "רוב אחד בעוף", הא איכא עולת העוף דבעי שני סימנין!

ומתרצינן: בסיפא ניתן לפרש מאי "רוב אחד" - רוב כל אחד ואחד משני הסימנים, ואף שבאמת אם צריך למלוק שני סימנים בדין הוא דליתני רוב שנים בעוף, אבל כיון דאיכא בקדשים גם חטאת העוף דסגי ליה בחד סימן, משום הכי לא פסיקא ליה [לא מוחלט אצלו] לומר "רוב שנים", והתנא נקט לשון שאפשר לפרשו בחטאת כפי האמת ובעולה כפי האמת, אבל ברישא לא ניתן לפרש את המשנה בעולת העוף כלל.

רב פפא אמר: יש להוכיח שהרישא מדברת בחולין מהכא: דקתני ברישא: רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין כדי להוציא את הדם, ופליגי רבנן עליה והם סוברים שלא צריך להוציא את הדם, אי אמרת בשלמא שמדובר בחולין, שפיר [מובן הדבר] שלרבנן אין צריך להוציא את הדם, אלא אי אמרת שמדובר בקדשים, אמאי פליגי רבנן עליה, והרי הוא [הזבח] כל עצמו ועיקרו לדם הוא צריך לזורקו על המזבח שבכך תלויה הכפרה, ובודאי שצריך לשחוט את הוורידין לכתחילה כדי שיצא יותר דם ^[75].

רב אשי אמר: יש ללמוד שהסיפא מדברת בקדשים מהכא, דקתני בסיפא במשנה הבאה: השוחט שני ראשון של בהמות כאחד - שחיטתו כשרה. ודייק רב אשי: מלשון "השוחט" משמע דיעבד אין, לכתחילה לא ישחוט שנים ביחד. אי אמרת בשלמא שמדובר בקדשים, היינו טעמא דלכתחילה לא משום שיש ברייתא שלומדת מהמקרא שאין לשחוט שני קרבנות בבת אחת.

דתני רב יוסף: כתוב בתורה "וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחהו" [ויקרא י"ט ה'] ודורשים מחלק המילה "תזבח" שהוא לשון יחיד, שלא יהא שנים שוחטים זבח אחד ^[76], ומסוף המילה שכתוב תזבחהו דורשים שיזבח אותו בלבד, ושלא יהא אחד שוחט שני זבחים.

ונשאלת השאלה: איך דורשים מהמילה "תזבחהו" שיהא יחיד שוחט ולא שנים? אדרבה, נאמר כאן לשון רבים!

ואמר רב כהנא: אף על פי שהקרי הוא תזבחוהו, תזבחהו כתיב בלשון יחיד, ויש אם למסורת.

והדרינן למילתא דילן ואמרינן: אלא אי אמרת שהסיפא מדברת בחולין, אז אפילו לכתחילה נמי יכול השוחט לשחוט שתי בהמות בבת אחת.

ואף רבי שמעון בן לקיש סבר: רישא בחולין וסיפא בקדשים כדעת כל האמוראים האלה.

דאמר רבי שמעון בן לקיש: מאחר ששנינו ברישא של המשנה "רובו של אחד כמוהו", למה שנינו פעם נוספת בסיפא, "רוב אחד בעוף, ורוב שנים בבהמה"?

כי הסיפא מחדשת את הדין בקדשים, היות ויש מקום לטעות בהבנת משנה אחרת, ולשמוע ממנה שהקרבן לא כשר עד שישחוט את כל הסימנים.

לפי ששנינו במסכת יומא: הביאו לו לכהן גדול את התמיד של שחר של יום כיפור. יש לו לעשות את כל עבודות הקרבן בעצמו, מפני שעבודת יום כפור כשרה בכהן גדול בלבד. לכן קרצו, חתך מהר את רוב שני סימני קרבן התמיד, ומיד מקבל את הדם במזרק, ומירק, וגמר כהן אחר שחיטתו על ידו [בשבילו].

יכול לא מירק, יהא פסול, כי בקדשים לא די בשחיטת רוב שנים אלא צריך לחותכם לגמרי?

לכך שנינו "רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה", לומר שבדיעבד מספיק חיתוך של רוב הסימנים גם בקדשים.

אמר מר: יכול [אפשר היה לומר] שאם לא מירק, יהא פסול.

אי אמרת מחצה על מחצה כרוב אי טרפה ליה הבהמה ששהה ברוב הסימן דאי אמרינן דאינו חשוב כרוב לא איטרפא באותה שהייה ששהה בחצי סימן דאמרינן שעדיין לא חשובה התחלת שחיטה אבל אי אמרינן מחצה כרוב התחלת שחיטה היא:

מי סברת בבהמה וחצי גרגרת כרוב לא בעוף ממה נפשך כלומר שכולה חדא טענה היא ובניחותא אמרינן כלומר באיזה ענין שאתה אומר היא (יש) כשרה כלומר אי מחצה על מחצה כרוב הא עבד ליה רובא וכשרה אי מחצה על מחצה אינו כרוב לא עבד לא כלום וכשרה דחשבינן כאין. אמר רבה שאני לענין טריפה הכא בחצי קנה פגום דבעינן רוב הנראה לעינים:

ומה טרפה שבמשהו וכו' לענין שחיטה דאינה כשרה עד דאיכא רובה לא כ"ש דאינה כשרה אלא ברוב ולא אמרינן מחצה על מחצה אינו כרוב. דאיתמר הרי שהיו כו' ורב אמר מחצה על מחצה כרוב הללו עושין לעצמן (אפי' פסח ראשון) [בטומאה] והללו עושין לעצמן (כלומר טהורים) [בטהרה] ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב כלומר שטהורין עושין פסח ראשון וטמאין עושין את שני ועכשיו מאי טעמא דרב דכתיב איש נדחה כלומר טמא ואין צבור נדחים (וזו) ופירוש אחר [יש] דרב אמר מחצה על מחצה כרוב וכו' כלומר וטמאין אין עושין לא את הראשון ולא את השני. ראשון לא דהוו להו טהורי' רוב ורובו לא עבדי בטומאה אלא בטהרה שני לא עבדי דמחצה טמא חשוב כרוב ורובא לא מידחי לפסח שני:

הא לא קשיא איידי דמתניתין סליק מבהמה דקתני רוב אחד ורוב שנים בבהמה כלומר דבהמה יש סמוך לשחיטתו כשרה ועכשיו ושחיטתו כשרה דמתניתין תני על בהמה ולא על עוף. אלא מכדי רישא דקאי אעוף דקתני השוחט אחד בעוף אי ס"ד בקדשים וכו':

אלא מאי אחד רוב כל אחד ואחד ובדין הוא דעולת העוף בעי למיתנא רוב שנים כיון דאיכא כו' משום הכי לא פסיק ליה דתני רוב אחד ומאי רוב אחד רוב כל אחד ואחד:

ופליגי רבנן דלא צריך לשחוט ורידין. אי אמרת בשלמא בחולין (דחללי) שפיר דפליגי וכו' אלא תדע כיון דפליגי ברישא דבחולין [מיירי]. וקרצו כלומר ששחטו ומאחר ששחט בא אחר ומירק על ידו כלומר (שטיהר) [שגמר] אותה כלומר שקרץ היה בתמיד של יוה"כ ולא היה מופנה הכהן שקרץ לגמור השחיטה שהיה ממהר עצמו (להקטיר קטרת) [לקבל הדם]. יכול אם לא מירק אחר שיהא פסול התמיד א"כ הויא ליה עבודה באחר ותנן כל עבודה כו' הכי קאמר יכול יהא פסול מדרבנן אם אחר מירק כלומר דגמר השחיטה לכך שנינו רוב אחד ורוב שנים דיכול אפי' אחד ועכשיו סיפא זו היא בקדשים. שהרי עשה בה מעשה טרפה ביד עובד כוכבים כלומר שפסולה היה בראשון היכא דשחט עובד כוכבים. עולת העוף נמי היכא דמלקה סימן אחד למטה מן הסקרא וסימן אחד למעלה מן הסיקרא וזו לא דינו הוא ודינו שכלו למעלה מן הסיקרא של עולת העוף. ושל חטאת העוף למטה מן הסיקרא וסיקרא חוגרת סביבו של מזבח באמצע. ומאי סיקרא אדמומית שמהן עושין מגינים. שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף:

והא דאסיקנא בשחיטה דבעינן רוב הנראה לעינים. פירש"י ז"ל שיהא רוב גמור וניכר פי' לפירושו לאפוקי מחצה על מחצה שאינו כרוב שכל שהוא יותר ממחצה נראה לעינים הוא.
ואין פי' כענין שאמרו בברכות (דף מ"ח ע"א) רובא דמינכר בעי' שהוא רוב גדול שניכר מרחוק. תדע דהא גבי טרפה נמי אמרינן דבעינן רוב הנראה לעינים ואין ספק שכל שהוא יותר ממחצה בין בחוט השדרה בין בקנה פגום טרפה וכדפירש"י ז"ל. ותניא בת"כ ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור וכו' צריך לומר בין חמור לפרה והלא כבר מפורשין הן א"כ מה ת"ל ולהבדיל בין הטמא בין בהמה טמאה לך בין טהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לשלא נשחט אלא חציו וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שערה ולא היה צריך רבינו הגדול ז"ל לכתוב בהלבו' ודוקא רוב הנראה לעינים דהא תנן חצי א' בעוף וא' וחצי בבהמה אבל נראה שאין זה מסכים עם מה שכתבנו ואין בו בית מיחוש.

הי בחולין והי בקדשים. פירוש נ"מ לוורידין כר' יהודה דאי רישא במוקדשין בחולין לא צריך ועוד לכדרב אשי בששחט ב' ראשין דאי במוקדשין בחולין לכתחלה נמי ועוד ברוב של א' כמוהו דלא קתני רישא עליה שחיטתו כשרה בדיעבד אבל לכתחלה לא והשוחט אפשר לפ' דאאחד בעוף קאי אבל סיפא קתני או רוב ב' בבהמה שחיטתו כשרה דמשמע דיעבד אבל לכתחלה לא ואי במוקדשין בחולין י"ל אפי' לכתחלה נמי וזה אינו מחוור דמסקנא דסיפא במוקדשין ומסתמא לכתחלה בעי' ב' בין בעוף בין בבהמה ולישנא דלעיל לא פליג, ותרוייהו איתנהו.

ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב. פירש"י ז"ל ויש אם למסורת. ותמהני א"כ היכי א"ר יוחנן זו דברי ראב"ש סתימאה הא כמה אשלי רברבי איפליגו ביש אם למקרא ולמסו'. ויש לפרש דהכא משום הכי דרשי מסורת משום דמסורת גופיה לא מכחיש להו למקרא דתזבחהו לכל חד וחד אמר רחמנ' וכמה מצות בתורה בלשון רבים נאמרו כדכתיב וכי תזבחו זבח תודה לפי' דריש ר"ש האי מסורת ורבנן לא דרשי לי' אי משום דלית להו יש אם למסו' כלל אי משום דתזבחוהו תזבח לא משמע להו ולגופיה אצטריך שאין אחד שוחט ב' זבחים או שמא ממקום אחר נתרבה להם או מדכתיב תזבחוהו תזבחו.
והא דתנן ומרק אחר שחיטה על ידו. אפי' לראב"ש אתיא שכיון שאינו דבר המעכב בשחיט' אינו בכלל ב' שוחטים זבח א' שהרי כהן הדיוט אינו שוחט בו ביום וממרק על ידו משום דלא מקריא שחי' כדמפ' בגמ'.

מחצה על מחצה אינו כרוב. הא לא שהה ברובה דגרגרת. קשיא לי מאי אמר הא לא שהה ברובא דגרגרת, דכיון דאוקמה בעוף כי שהה ברובא דגרגרת כשרה. יש לומר דהכי קאמר אי מחצה שאינו כרוב לגבי שחיטה הוא הדין לשהייה, דלא תימא לגבי שחיטה לא מתכשרא במחצה על מחצה הא לגבי שהייה חשבינן ליה כרוב וכאילו שהה ברובא דגרגרת דעלמא, קא משמע לן דכל שאינה רוב לגבי שחיטה הוא הדין לגבי שהייה כנ"ל.

אלא דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרוב. ואף על גב דאמר בעירובין (טז, ב) גבי מחיצה דשבת פרוץ כעומד מותר, ותנן בסוכה (טז, א) המקרה סוכתו בשפדוין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהם כמותם כשרה, ואליבא דמאן דאמר פרוץ כעומד דוקא כמותן דלמא גבי סוכה ומחיצות הילכתא גמירי לה, אי נמי נפקא להו מרישא ולא ידעינן לה ואסקינן הכא דלגבי שחיטה מחצה על מחצה אינו כרוב אלא בעינן רוב הנראה לעינים, פירוש רוב ממש שהוא משוער ונראה לעינים לא שיהא המחצה המצומצם נדון כרוב. וכן פירש רש"י ז"ל, ועיקר. תדע דהא עד השתא הוה סלקא דעתא דמחצה על מחצה כרוב, ואקשינן עליה ואידחי, אלמא לא דחינא ליה אלא ממחצה על מחצה ומוקמינן ברוב ממש. ועוד תדע דהא אמר רבא לענין טרפה בעינן רוב הנראה לעינים, ואם [הוא] (ה)ניכר ממש כלומר רוב גדול שהוא ניכר ממש לענין טרפה בלא רובא, וכאותה שאמרו בברכות (מח, א) רובא דמינכר בעינן שהוא רוב גדול הניכר מרחוק, מי איכא למאן דאמר דלענין טרפה לא תאסר עד שיהא שם רוב גדול הניכר לעינים, אלא רוב גמור המשוער קאמר ועיקר. ותניא בתורת כהנים (סו"פ שמיני) להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור אין צריך לומר בין פרה לחמור והלא מפורשין הן, אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו, וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שערה.

חדא בחולין וחדא בקדשים. ואם תאמר אכתי איכא למיפרך תנינא מדקתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה, הוה שמעינן שפיר רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה. יש לומר כיון דלא מישתמע אלא מדיוקא, אורחא דתלמודא הוא דתני ליה בהדיא ואינו נמנע משום ההיא דאשתמע מינה מדיוקא.

הי בחולין והי בקדשים. ואם תאמר ומאי נפקא מינה, איכא למימר דנפקא מינה לשחיטת ורידין בחולין, דאי רישא בקדשים איכא למימר בקדשים הוא דמצריך רבי יהודה שחיטת ורידין משום דלדם הוא צריך אבל בחולין לא. ואי נמי (לכדרבא שבשוחט) [לכדרב אשי בששחט] שני ראשין דאי בקדשים הא בחולין אפילו לכתחילה.

ורבי אלעזר ברבי שמעון היא דאמר לכתחלה ברוב שנים. קשה לי דהא מדקתני רוב אחד בעוף שחיטתו כשרה, משמע דיעבד אין לכתחלה לא. ואילו בחטאת העוף הא כתיב (ויקרא ה, ח) לא יבדיל, ועוד דרבי אלעזר ברבי שמעון בעולת העוף דוקא רוב שנים וכדאמרינן בפרקין קמא (כא, א) בשמעתא דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה. ויש לומר דהא דהכא אתיא כמאן דאמר מאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, וההיא דלעיל אתיא כמאן דאמר דלא יבדיל דיקא, ופלוגתא דאמוראי היא בזבחים פרק קדשי הקדשים (סו, א), והא דקתני הכא שחיטתו כשרה דמשמע הא לכתחלה צריך שנים, דילמא מדרבנן.
ואינו מחוור דבמליחת עולת העוף הא משמע דלכתחלה ברוב שנים ואפילו מדרבנן קאמר יש לומר דשחיטתו כשרה דגבי עוף לאו דוקא, אלא משום דלגבי שחיטת בהמה דוקא דיעבד הא לכתחלה בעיא שנים תניא נמי אחד בעוף כשרה, והוא הדין לכתחלה, והיינו דאיצטריך למימר הכא רוב כל אחד ואחד, ורבי אלעזר ברבי שמעון היא דאמר לכתחלה ברוב שנים, ואי לאו משום הא דאמרן לא הוה ליה למימר אלא רבי אלעזר ב"ר שמעון היא דאמר ברוב שנים ותו לא.

אי אמרת בשלמא קדשים היינו טעמא דלכתחלה לא דתני רב יוסף תזבח וכו'. קשיא דהכא משמע דקרא לכתחלה ולמצוה מן המובחר, הא בדיעבד שרינן, ואילו לקמן (חולין כט ע"ב) אמרינן אי קשיא לי הא קשיא לי למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף ליפלוג בהכשרה דפרה, והיכי דמי כגון דשחטוה תרי גברי, והשיב רב יוסף תרי גברי בחד זבחא ליתא כלל דתניא תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד, אלמא אפילו בדיעבד נמי פסול מדקאמר ליתא כלל. ועוד דאי בדיעבד כשר, אכתי ליפלוג בהכשרה דפרה. ויש לומר דליתא כלל לכתחלה קאמר ולמצוה, והכי קאמר כיון דליתא למצוה לאו בהכשירא קרינן לה.

ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב. ופירש רש"י ז"ל דקסבר יש אם למסורת. ואיכא למידק אם כן מאי קאמר רבי יוחנן עלה בסמוך זו דברי רבי אלעזר ברבי שמעון סתימאי, דאי בטעמא דיש אם למסורת תליא, הא תליא בכמה אשלי רברבי דאית להו בסוכה (ו, ב) ובסנהדרין (ד, א) ובקידושין (יח, ב) ובכמה מקומות בתלמוד יש אם למסורת. ובתוספות פירשו דאפילו כמאן דאמר יש אם למקרא אתיא ומדשני קרא בדיבוריה קא מייתי לה מדכתב לרצונכם הוה ליה למיכתב תזבחוהו, אלא לאשמועינן דלא יהא אחד שוחט שני זבחים.
והרמב"ן ז"ל פירש דמשום הכי דריש הכא יש אם למסורת משום דמקרא גופיה לא מכחיש ליה למסורת דתזבחוהו לכל חד וחד אמר רחמנא, וכמה מצות בתורה נאמרו בלשון רבים, כדכתיב נמי (ויקרא כב, ח) וכי תזבחו זבח תודה, לפיכך דרש ר' שמעון מסורת ורבן לא דרשי אי משום דלית להו יש אם למסורת כלל אי משום דתזבח תזבחוהו לא משמע להו. ולגופיה איצטריך אחד שוחט ב' זבחים.

יכול לא מרק יהא פסול לכך שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. קשיא לי אם כן עוף למה לי, על כרחין אי בחטאת העוף לא יבדיל כתיב, ואי רוב כל אחד ואחד קאמר ולהביא עולת העוף אי לרבנן דוקא ב' ואי לר' אלעזר בר' שמעון אדרבה אינו מבדיל או שאינו צריך להבדיל, ובהדיא תני לה ר' אלעזר בר' שמעון, ויש לומר דאגב רוב שנים בבהמה תנא רוב אחד בעוף, וצריכותא משום בהמה. אי נמי יש לומר משום חטאת העוף דאפילו לא מירק סימן אחד כשר וכדתניא בזבחים (סה, ב) הגיע לוושט ולקנה חותך סימן אחד או רובו.

אע"פ שהיחיד כשהוא טמא בפסח ראשון נדחה לפסח שני בצבור אינו כן אלא מקריבין בטומאה בפסח ראשון אם היתה טומאתם טומאת מת שכל טומאת מת דחויה היא בקרבן צבור במה דברים אמורים בשכל הצבור כך ואפי' נשאר מיעוט הצבור טהור עושין כלן בטומאה ר"ל שאין טהורין נזהרים מן הטמאים שלא להקריב כאחד אפילו לא עדיפי טמאים על טהורים אלא באחד אבל אם היה מיעוט צבור טמא ורובו טהור הרי מיעוט זה נדון כיחידים ונדחין היו צבור מחצה טהורים ומחצה טמאים הרי מחצה של טמאים נדון כרוב לעשות בראשון ומ"מ טמאים עושים לעצמם וטהורים עושים לעצמם וכבר התבאר ענין זה כלו על השלמות במסכת פסח שני:

כשם שביארנו בשחיטת חולין שהשחיטה כשרה ברוב הסימן כך הדין בקדשים הן בעוף באחד הן בבהמה בשנים וצריך להתכוין בקדשים לקבל את כל הדמים ולפיכך כששוחט בהמת קדשים מוציא הסימנים והורידין לתוך המזרק ושוחט שנים או רובם עם הורידין ועל זו אמרו אי אמרת בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה דר' יהודה הוא עצמו לדם הוא צריך:

מותר לשחוט לכתחלה שני ראשים כאחד בחולין אבל בקדשים לא ישחוט ואם שחט בדיעבד כשרים ולעולם לא יהו שנים שוחטין בקדשים בהמה אחת כאחד ואם עשו כן נפסלה:

עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול כמו שהתבאר במקומו ומפני שהשחיטה וקבלת הדם קשה לעשותן כאחד כשמגיע לתמיד של שחר קירצו ר"ל שהוא שוחט רוב שנים לבד ומניח ואחר מזומן לשם למרק את השחיטה ר"ל לגמור את הסימנין והוא ממהר לקבל את הדם ואם לא גמר האחר את הסימנין כשר אע"פ שמצוה בכך אין כאן עכוב ולא סוף דבר שאין כאן פסול מן התורה שאלו כן הרי לא היה אחר יכול למרק על ידו שאם כן עבודה היא ועבודת יום הכפרים אינה כשרה אלא בו ואף השחיטה בכלל זה לכתחלה ואע"פ שמ"מ אינה נפסלת בזה אף ביום הכפרים לכתחלה מיהא צריכה כהן כמו שיתבאר במקומו בפרק הממונה אלא אין כאן עכוב אפי' מדברי סופרים כמו שביארנו במשנה:

גמרא לא בעוף ממ"נ אי מחצה על מחצה כו' והא דבעי וגמרה שחיטתו כשרה למ"ד מע"מ כרוב היינו מדרבנן דלמא לא אתי למיעבד פלגא כדאמר לעיל וכדגמר שחיטתו אח"כ כשר ממ"נ אי מחצה כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה אבל בחולין דלאו וכו' והא דקתני חצי אחד בעוף כו' היינו סיפא דאיירי בקדשים עכ"ל ולעיל דפרכינן מההיא דחצי אחד בעוף פסולה למאן דאמר דמחצה על מחצה כרוב ולא משנינן ליה נמי הכי דהיינו סיפא דאיירי בקדשים ומשום דלדם הוא צריך דאם כן לא הוה רובא דסיפא משמע כרובו דרישא דרובא דרישא היינו מחצה על מחצה כרוב ורובו דסיפא בקדשים רוב ממש דחצי אחד בעוף פסול ודו"ק:

בגמ' הי בהולין והי בקדשים וכו'. מקשין מאי פריך דלמא אימא לך שאין לנו שום דקדוק הי מהן איירי בחולין והי בקדשים אלא אי לא תנא מתני' כ"א חדא רישא או סיפא הוה מוקמינן לה דוקא בחולין אבל בקדשים לא סגי ברובא או לאידך גיסא דהוה מוקמינן לה בקדשים אבל בחולין בפלגא סגי ונראה דגמרא דייק ממלתיה דרב הושעיא דע"כ יש לו איזה דקדוק ודיוק ברישא ובסיפא דמינה מוכיח שבבא זו איירי בחולין ובבא זו בקדשים דאל"כ למה לו לרב הושעיא תרי חילוקי סברא דצריכותא דקאמר אי אשמועינן בחולין התם הוא דסגי ברובא וכו' והדר קאמר ואי אשמועי' בקדשים וכו' אבל בחולין בפלגא סגי לא ה"ל למימר כ"א חדא סברא ונימא אי לא תנא אלא חדא בבא רישא או סיפא הוה מוקמינן לה בחולין דלאו לדם הוא צריך אבל בקדשים לא סגי ברובא או לאידך גיסא דהוה מוקמינן לה בקדשים אבל בחולין בפלגא סגי כיון דלא צריך לדם ומדקאמר אי אשמעינן חולין וכו' ואי אשמעינן קדשים כו' דמוכח שפיר בכל בבא דזו איירי בחולין וזו בקדשים ולכך פריך שפיר הי בחולין והי בקדשים כלומר איזה דיוק יש לו והאמוראי לא פליגי אלא מר אמר הדיוק של הרישא ומר אמר הדיוק של הסיפ' ותרוייהו דיוקי צריכי לכל חד וק"ל:

בתוס' ד"ה אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך וכו' היינו סיפא דאיירי בקדשים. ר"ל דהוה מוקמינן לה אקדשי' וק"ל ולפי מה שכתבתי בגמרא אתי שפיר בפשיטות וק"ל:

גמ' וחדא בקדשים וצריכא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה איש נדחה כו' לענין עיר הנדחת כו'. נ"ב פי' כגון ענין עיר הנדחת מחלקה הכתוב מיחיד:

גמרא חדא בחולין וחדא בקדשים כו' עד סוף הסוגיא. לכאורה כרבנן דכמשפט לעיל (כא) לא איתא דלידיהו נראה דאפי' דיעבד פסול בעולת העוף אם לא מלק כולן. מדקאמר שם אי רבנן הא אמרי שנים דוקא וע"כ ר"ל דאפילו לענין דיעבד דלא"כ ה"מ לפרושי שנים לכתחלה או רוב שנים בדיעבד דומיא דחטאת העוף דקתני ברישא סי' אחד או רובו. ולפמש"כ שם (בע"ב) דבקדשים מדאורייתא בבהמה לכתחלה בעינן כולן א"כ מאי דקאמר שם אי מה להלן ברוב שנים כו' ת"ל ומלק והקטיר כו' ע"כ לענין דיעבד קאמר. וכאב"ש ג"כ לא אתיא דלדידיה לכתחלה ודאי רוב שנים דוקא וצ"ע:

רש"י ד"ה חצי קנה פגום. בעוף. ל"י למה לא נוכל לפרש כאן בבהמה וכמו דשני לעיל (כח) אליבא דראב"א:

רש"י ד"ה הא דר"ל כו'. גבי הביאו לו לכ"ג כו'. כצ"ל:

תד"ה דכ"ע. וה"נ לחלק בין שאר איסורין לדבר כו'. כצ"ל:

גמ׳ שלא יהיו שנים שוחטים כצ"ל. ונ"ב הייני נמי לכתחלה דהא תנן מרק אחר שחיטה על ידו כיון דלא סגי בלא"ה התם אתעבידא לי׳ טובא אלא דיל"ד בחולין אפי' לכתחילה כדתנן לעיל שנים אוחזין בסכין ושוחטין (אך בלת"ש דחיתי זו) וכ"ש היכא דעביד לי׳ חד רובא דמצי אידך למרק שחיטתו:

שאני לענין טרפה דבעי' רוב הנראה לעינים. לפ"ז הכשר שחיטה בפלגא, ולא מיטרפה עדיין עד רובא. משכחת לי' בנזיר כ"ט דמ"ד כדי לחנכו במצות מצי סבר יש שחיטה לעוף מן התורה. והכהן ימלוק חצי סי' אחד וישחוט חצי האחר והרי הוא שחוט ומלוק ואין כאן טרפות. ומיושב ק' תוס' לעיל כ"ח ע"א ד"ה ר' היא. ואולי אסור לעשות כן דא"כ ה"ל הבדלת בשני סי' ולא יבדיל כתי' ועוד אם ימלוק תחלה ע"כ ישבור גם המפרקת מיד אחר שמלק הסי' שאחורי עורף, וא"כ כבר נטרף ע"י מפרקת טרם שישחוט חצי סי' השני' ואם ישחוט תחלה חצי הסי' ה"ל מום ואסור למולקו אח"כ אע"ג דבעופות אין מום פוסל מ"מ הא ה"ל כמחוסר אבר כיון שנעשה בו הכשר כן י"ל אבל באמת תמוה לומר כן דיהי' מותר באכילה ע"י חצי סי' ועדיין לא עשה בו שיעור טרפה וא"כ הרי יכול לחיות ולהרבות כחול ימים ואיך יהיה על זה שם שחיטה דאע"ג דאפי' בשחט רוב שנים נמי דינו כחי לכל דבריו מ"מ נהי דעדיין חי הוא מ"מ סופו למות ממנו אבל שיהי' חי ממש ויהי' ניתר ע"י אותו השחיטה זה הוא דבר תימה, ושוב ראיתי שהרגיש בזה גם בתבואת שור, והנלע"ד דרבא לא אמרה אלא לרב דהוה ס"ל בפ' אלו טרפות דשיעור טריפה משערי' בעובי' של קנה וכדמייתי תו' בשמעתין וכ' שם בס' ת"ח דלשחיטה מודה רב דמשערי' בחללה וא"כ א"ש דרוב הנראה לעינים של עוביו שהוא שיעור טריפות אינו מגיע ליותר מחצי חללה וחצי קנה פגום דעובי' קאמר ומוסיף עליו כל שהוא היינו עד שיהיה כשיעור חצי חללו וק"ל:

בגמ' הי בחולין והי בקדשים כו' להך לישנא דריש מכילתין (דף ב ע"ב) דהתם עיקר א"כ פשיטא דרישא בחולין וסיפא בקדשים איידי חולין אבל רישא לא שייך למימר איידי סיפא וא"כ כיון דאמר בריש מכילתין כלהו כרבה ב"ע לא אמרו להך לישנא כו' אדרבא התם עיקר וכו' והרי רב אשי גם הוא שם בכלל וסובר התם עיקר ומה צריך רב אשי ראיה כאן דרישא בחולין וסיפא בקדשים מדתני השוחט שני ראשון. ואמנם לפי מ"ש התוס' בדף ג ע"ב) בד"ה חולין שנעשו וכו' ניחא. עוד נלענ"ד דע"כ לא מספקא ליה בריש מכילתין אי הכא או התם עיקר אלא במה שאין דין קדשים שוה לגמרי כחולין אבל במה ששוה לגמרי בדין שחיטה כחולין ודאי הכא עיקר. שם גמרא ואי אשמעינן קדשים משום דלדם הוא צריך וכו' נלע"ד דהוה מצי למימר לאידך גיסא קדשים סגי ברובו משום דאיכא שדרה ומפרקת כדמחלק לעיל (דף כח ע"א) לענין וושט וקנה אבל בחולין דליכא שדרה ומפרקת עד דאיכא כוליה אלא דניחא ליה למימר צריכותא דאפילו בבהמה לא הוה ילפינן חולין מקדשים. שם רוב כל אחד ואחד וקשיא לי אכתי קשה וכי בעולת העוף סגי ברוב שנים הא לרבנן דלעיל (דף כא ע"א) בעינן שנים דוקא ולומר דסוגיא זו אליבא דראב"ש דסובר רוב שנים הוא דוחק דנוקי סתם משנה כראב"ש. שוב פקחתי עיני וראיתי בחידושי רשב"א. והנה הגירסא שלו כאן מפורש וראב"ש היא דאמר לכתחלה ברוב שנים אלא שדברי הרשב"א מגומגמים קצת ולדעתי יש בהם איזה טעות וחסרון ואמנם לפי גרסא על כרחך שחיטתו כשרה לשון דיעבד לא קאי ארוב שנים בעולת עוף רק ארוב שנים בבהמה וכן כתב הרשב"א שם אלא שמה שכתב ברשב"א והיינו דאיצטריך למימר הכא רוב כל אחד ואחד וראב"ש הוא דאמר לכתחלה ברוב שנים ואי לאו משום הא דאמרן לא הוה ליה למימר אלא ר"א בר"ש הוא דאמר ברוב שנים ותו לא עכ"ל הרשב"א. ואני תמה דכ"ש אי הוה סבר ר"א בר"ש דדוקא בדיעבד כשר בעולת עוף רוב שנים דהוה ניחא הכי טפי דאז הוה ניחא לשון שחיטתו כשרה גם על רוב כל אחד ואחד בעוף אלא דלפי שבאמת סובר ראב"ש אפילו לכתחלה אנו צריכין לדחוקי דלשון דיעבד קאי רק על בהמה וא"כ עכ"פ לתרוצי סוגיין לא הוה צריך לומר דאמר לכתחלה ברוב שנים ודי היה באמרו דאמר ברוב שנים. ולכן נלע"ד דלכאורה קשה כיון דרוב אחד היינו כל אחד ואחד וכולל בזה גם עולת העוף דבעי שני סימנין א"כ למה הוצרך לומר רוב שנים בבהמה והוה ליה למכללינהו הכל בחדא ולא הוה ליה למימר רק רוב כל אחד ואחד שחיטתו כשרה והיה כולל בזה גם חטאת העוף ברוב אחד מדלא אמר רוב שנים והיה כולל בזה עולת העוף וזבחי בהמה מדנקט רוב כל אחד ואחד ולכן הקדים דראב"ש מכשיר אפילו לכתחלה וא"כ אין רוב שנים בעולת העוף ורוב שנים בבהמה שוים דזה אפילו לכתחלה ובהמה דוקא דיעבד ולכך פלגינהו. זהו הנלע"ד ואולי לזה כיון הרשב"א ויש איזה חסרון והשמטת סופר בדבריו:

ואמנם לפי זה א"כ כיון דעכ"פ בזה אין שום חולק דסיפא בקדשים וא"כ על כרחך רוב אחד היינו רוב כל אחד ועל כרחך סתם תנא כראב"ש וכיון דלא מצינו שום סתם הסותר לזה אף שמצינו בזבחים בס"פ ק"ק ובריש פרק חטאת העוף דלא כראב"ש במה דאמר שמעתי שמבדילין בחטאת העוף אבל בזה דס"ל בעולה ברוב שנים לא מצינו וא"כ הלכה בזה כראב"ש וקשה לי על הרמב"ם בפ"ו ממעשה קרבנות הלכה כ"ג שפסק וצריך לחתוך שני הסימנין בעולה כשהוא יורד וכו' ומדסתם וכתב שני הסימנין משמע כל הסימנין וכן כתב הכסף משנה שם בפירוש שפסק כת"ק והיא גופה קשיא כיון דסתם לן תנא כראב"ש למה פסק דלא כוותיה:

ולכן נלע"ד דמה שהוכיח רב שימי דרישא בחולין מדאמר אחד בעוף ואי ס"ד בקדשים הא איכא עולת עוף יש לומר דלאו הוכחה דתנא דידן בדין שחיטה עסיק ומצד דין שחיטה גם בעולת העוף כבר מליקתו כשרה בסימן אחד וסימן השני לא מתורת שחיטה הוא אלא מתורת הבדלה וכמו שאמר רבא לעיל (דף כ ע"ב) התם כדי לקיים מצות הבדלה ונפקא מינה שאין שהייה פוסל בין סימן לסימן וכדאמר רבא בפירוש בזבחים (דף סה ע"ב) דשהייה בעולת עוף בסימן שני לת"ק לא מעכב ופירש"י שם דלא דמי לבהמה דלא נפקא חיותא בסימן א' הלכך שם שחיטה על שניהם אבל עולת העוף שם מליקה אינו חל אלא על הראשון ושני מצות הבדלה בעולה הוא עיין שם ברש"י וא"כ שפיר קאמר אחד בעוף שחיטתו כשרה אף לענין עולת העוף דמצד מליקה שהוא במקום שחיטה כבר כשרה בסימן אחד וסימן שני יכול לחתוך אחר כן ואפילו אחר מיתת העוף וכדלעיל שהשיב רבא על דברי אביי שהקשה וכי מתה עומד ומולק והשיב רבא התם כדי לקיים מצות הבדלה ולפי זה אפילו להוכחת שאר אמוראים דסיפא בקדשים מ"מ שוב אין חיוב עלינו לומר דרוב אחד דסיפא היינו כל אחד אלא אחד ממש ואפילו בעולת העוף סבר עכ"פ מליקתו כשרה ורב שימי שהוכיח מזה ס"ל כאביי דאיהו אמר שם בזבחים אוקימתא אחריתי וס"ל כ"ע סברי שהייה פסלי בסימן שני בעולת העוף וכתבו התוס' לעיל במכילתין (דף כא ע"ב) בד"ה ואינו מבדיל וכו' דאביי לשיטתו דאיהו הקשה וכי מתה עומד ומולק ולית ליה טעמא כדי לקיים מצות הבדלה ולשטת אביי שפיר הוכיח רב שימי דרישא בחולין ולשטה זו הוא דצריך לפרש בסיפא רוב כל אחד ואחד וכראב"ש אבל לדידן דקיי"ל כרבא אתיא אפילו כרבנן וברוב אחד סבר מליקתו כשרה אפילו בעולה ומיעוטה הנשאר וכן הסימן השני כולו הוא רק לקיים מצות הבדלה ולא שם מליקה ושחיטה עליו ולכך פסק הרמב"ם כרבנן: