חולין כח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

שמא תאמר, נשחטיה, והדר נבדקיה, נבדוק אותו אחרי השחיטה למעלה ולמטה מבית השחיטה לראות אם נפסק הקנה או ניקב הוושט? אין זו בדיקה מועילה. כי דלמא היה שם נקב, ובמקום נקב קשחיט, ואחרי השחיטה לא רואים את הנקב.

שמא תאמר, נבדקיה כשהוא חי, על ידי שנחתוך את הבשר ונגלה את הסימנים ונראה שהם שלמים, והדר נשחטיה.

הרי זו עצה טובה רק לבדיקת הקנה שהוא לא נטרף רק כשנפגם ברוב רוחבו, וניתן לראות בדרך זו שאין פגימה. ^[60] אבל לגבי הוושט לא מועילה הבדיקה הזאת, כי:

האמר רבה: וושט, כיון שהקרום החיצוני שלו הוא אדום, אין לו בדיקה מבחוץ, כי בנקב משהו בוושט נטרפה הבהמה, ויכולה טיפת דם לסתום את הנקב, ולא מבחינים בנקב ובסתימה כי הצבע של הוושט מבחוץ אדום כמו הדם, ^[61] ולכן אין לושט בדיקה אלא מבפנים, שהקרום הפנימי הוא לבן, ואם יש שם נקב וטיפת דם נכנסה בו, יבחינו בה.

אמר ליה רב יוסף בריה, בנו של רבא, לאביו: עדיין יש עצה. כי נבדקיה כשהוא חי לקנה בלבד, שהוא אינו נפגם אלא אם נחתך רובו, ונשחטיה לקנה בלבד, ולכשריה בכך, שהרי בעוף אפשר לשחוט סימן אחד, והדר [ואחרי כן] יעקרו את הוושט מהלחי, ולכפוה לושט [יהפכו את הוושט] לצדו הפנימי הלבן, ולבדקיה. ^[62]

אמר רבא על דברי בנו, רב יוסף: חכים יוסף ברי בטרפות, כרבי יוחנן ^[63].

ושמעינן מהא: אלמא, קסבר רבא, שהכשיר בשחיטת הקנה בלבד, שאחד דקאמר תנא דמתניתין או האי, או האי [או קנה או וושט].

שנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין.

אמר רב חסדא: לא אמר רבי יהודה את דבריו שצריך לשחוט גם את הוורידין בבהמה, אלא בעוף, והטעם הוא משום איסור אכילת דם, ^[64] הואיל והדרך היא להיות צולהו ^[65] כולו כאחד, ואם לא יוציא את הדם על ידי שחיטת הוורידים, הוא ישאר בו כשיצלה. אבל בהמה, כיון דמנתחה שאין צןלין אותה כאחת, אלא מנתחים אותה אבר אבר לפני הצליה, אין לחוש לכך, ולא צריך לשחוט את הוורידים שלה, כי גם בלעדי זה ייצא ממנה הדם.

ומקשינן: למימרא, דטעמא דרבי יהודה, שצריך לשחוט את הורידין, משום הוצאת דם הוא?

והתנן: רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין. ואם טעמו הוא משום הוצאת דם, אין צורך לשחוט את הורידין אלא אפשר לנקב את הוורידין!

ומתרצינן: אימא: עד שינקב את הוורידין.

ומאי "עד שישחוט"? - עד שינקב בשעת שחיטה, ולא די בכך שינקב אותם אחרי השחיטה, כי רק בשעת שחיטה הדם חם ויוצא מהניקוב.

תא שמע קושיא על רב חסדא מברייתא, דתניא: וורידין - בשחיטה, דברי רבי יהודה. ומוכח כאן שדין הוורידין הוא דוקא בשחיטה ולא בניקוב!

ומתרצינן: גם כאן אימא: וורידין צריך לנקבן בשעת שחיטה, דברי רבי יהודה.

תא שמע קושיא על כך שאפשר לנקב, מברייתא.

דתניא: אמרו לו חכמים לרבי יהודה: מאחר שלא הוזכרו וורידין לענין שחיטה בדבריך אלא כדי להוציא מהן דם, מה לי בשחיטה, מה לי שלא בשחיטה אלא באופן אחר?

ומוכיחה הגמרא: מכך ששאלו אותו למה צריך לשחוט בדוקא, מכלל זה אתה למד, דרבי יהודה סבר שדין הוורידין בשחיטה דוקא הוא!

ומתרצינן: לעולם לא שמעו חכמים מרבי יהודה שצריך לשחוט את הוורידין, אלא שמעו ממנו שצריך לנקב את הוורידין בשעת השחיטה, והכי קאמרי ליה: מה לי לנקבן בשעת שחיטה, מה לי לנקבן שלא בשעת שחיטה אלא אחרי כן? והוא סבר, כי רק בשעת שחיטה אתי [בא] דם לנקב ויוצא החוצה, משום דחיים [שהוא חם] עדיין, אבל שלא בשעת שחיטה לא אתי דם, משום דקריר שהתקרר כבר, ושוב אינו יוצא על ידי מליחה, ויאסר כשיצלנו.

ומביאה הגמרא שרבי ירמיה, שלא ידע את דברי רב חסדא, הסתפק בטעמו של רבי יהודה, והאמוראים פשטו לו את ספקו כדעת רב חסדא.

בעי רבי ירמיה: וורידין, לרבי יהודה, ששהה בהן, או דרס בהן, מהו? האם רבי יהודה מצריך לשחוט את הוורידין מדין שחיטה, ולכן צריך לשחוט אותם כהלכות שחיטה, או שצריך לשחוט אותם משום הוצאת הדם, ולכן לא פוסלת בהם שהיה או דריסה?

אמר ליה ההוא סבא לרבי ירמיה: הכי אמר רבי אלעזר בענין זה, ואמרי לה [ויש אומרים] שלא אמר ההוא סבא את הדברים לרבי ירמיה, אלא אמר ליה ההוא סבא לרבי אלעזר: הכי אמר רבי יוחנן: מנקבן בקוץ והן כשרים, כי טעמו של רבי יהודה הוא משום הוצאת הדם ולא משום הלכות שחיטה.

תניא כוותיה דרב חסדא שדברי רבי יהודה נאמרו בעוף בלבד כדי שיוציא את הדם, דתניא: שחט שני חצאי סימנין בעוף - פסול, שאין כאן רוב, ואפילו לא של סימן אחד. ואין צריך לומר בבהמה. רבי יהודה אומר: בעוף אין השחיטה כהלכה עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין הסמוכים לוושט.

ומוכח שכל דינו של רבי יהודה נאמר רק בעוף, ומשום הוצאת הדם.

שנינו במשנתנו: השוחט חצי אחד בעוף - שחיטתו פסולה.

איתמר: רב אמר: מחצה סימן שחוט על מחצה סימן בלתי שחוט, הרי זה כרוב סימן שחוט.

והניחה הגמרא שרב אמר זאת לענין שחיטה, שאם שחט חצי סימן נחשב הדבר כאילו רוב הסימן נשחט, והרי זו שחיטה כהלכתה.

רב כהנא אמר: מחצה על מחצה - אינו כרוב.

ומבארת הגמרא את המחלוקת:

רב אמר מחצה על מחצה כרוב, שכן הכי אמר ליה רחמנא למשה כשמסר לו הלכות שחיטה ^[66] בעל פה: לא תשייר רובא של סימן בלתי שחוט.

רב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב, שכן הכי אמר ליה רחמנא למשה: שחוט רובא של סימן.

ומביאה הגמרא סימן לסדר הקושיות מכמה מקומות על דברי רב:

סימן: חצי, קטינא, גרגרת, פגימה.

תנן, שנינו במשנתנו, השוחט חצי סימן אחד בעוף, ואחד וחצי בבהמה - שחיטתו פסולה.

אי אמרת כרב ששחיטת מחצה על מחצה של סימן דינו כרוב, אמאי פסול? הא עבד ליה שחיטת מחצה, שדינה הוא כדין שוחט רוב, שהרי זו היא השחיטה הנצרכת לפי רב!?

ומתרצינן: מהתורה השחיטה כשרה במחצה על מחצה, והפסול במשנתנו הוא מדרבנן, שחששו דלמא לא אתי למעבד פלגא [שמא לא יעשה חצי] ולכן אסרו לאכול משחיטה זו. אבל אין הבשר מטמא טומאת נבלה ^[67].

אמר רבי קטינא: תא שמע ראיה שמחצה על מחצה אינו חשוב כרוב מהלכות טומאה וטהרה.

נאמר בתורה שתנור חרס שנטמא אין לו תקנה להטהר אלא בנתיצה, וכדברי הכתוב "תנור וכירים יתץ, טמאים הם" [ויקרא יא לה]. אך כאשר שוברים את התנור ונשאר חלק שהוא רובו של התנור כשהוא שלם, אין חלק זה נחשב למנותץ, והוא נשאר בטומאתו.

אומרת הברייתא: תנור טמא שחלקו לשנים, והן שני חלקים שוין בגודלם לפי ראות העין, הרי שניהם טמאין מספק, לפי שאי אפשר לצמצם ^[68] ולדעת בבירור שיהיו שני החלקים שוים, ועל כל חלק יש לנו ספק שמא הוא רוב התנור.

ומדייק רב קטינא מהברייתא: הא אילו היה אפשר לצמצם ולקבוע ששני החלקים שוים, אז היו שניהם טהורין.

ומכאן קשה לרב: אמאי טהורין הם? והרי כיון שמחצה חשוב כרוב, אם כן, זיל הכא איכא רובא, כאשר תלך לכאן, לחלק אחד של התנור, הרי יש לו דין של רוב תנור שנשאר שלם, והוא טמא, וכן זיל הכא, לחלקו השני של התנור, איכא רובא!

אמר רב פפא תירוץ: תרי רובי בחד מנא ליכא [אין מקום להגיד על שני חלקי כלי אחד, שכל אחד מהם הוא רוב הכלי], לפי שלכל רוב יש כנגדו מיעוט, וזה תרתי דסתרי לטמאות את שני חצאי הכלי [שעליהם אנו דנים], כדין רוב הכלי. ולכן שניהם נחשבים כחצי בלבד, ולא כמו רוב. אבל לענין שחיטה אפשר להחשיב את החצי השחוט לרוב, ואת השאר למיעוט, כי על החצי שלא נשחט אין אנו דנים, ואין בו נפקא מינה לדינא, ואין כאן סתירה למה שנחשב חציו כאילו נשחט רובו.

תא שמע קושיא על רב מברייתא: שחט חצי גרגרת ושהה בה שיעור שהייה הפוסלת שהוא

הערות

^[60] רש"י ד"ה נבדקיה לקנה. וכתב הראש יוסף, שאף אם נקב כל שהוא היה מטריף בקנה, היה אפשר לבודקו מפני שהוא לא אדום, ובוושט אי אפשר לבדוק נקב מפני שהוא אדום.

^[61] עיין בהערה 59 דעת ריב"א שהיה צריך לבדוק את העוף מספק דריסה. ולדעתו, בנקב אפשר להבחין אף מהצד החיצון של הוושט, אבל סימן הדרוסה הוא שיש אדמומית על הסימן, ובזה אי אפשר להבחין בצד החיצון של הוושט מפני שהוא אדום.

^[62] עיין ציור בספר שיחת חולין.

^[63] רש"י כתב שני פירושים, פירוש אחד, שרבי יוחנן היה בקי במיוחד בהלכות טרפות ורב יוסף היה בקי כמוהו, ופירוש אחר, שרב יוסף היה בקי בהלכות טרפות כמו רבי יוחנן בכל התורה.

^[64] לדעת התוספות, רבי יהודה אמר שלכתחילה צריך לשחוט את הוורידים, אבל אם לא עשה כן, אין העוף נאסר אף אם צלה את כולו כאחד. [תוס' כז א ד"ה השוחט]. עיין בהערה 75 שם נביא את ראיתם. ולדעת הרמב"ן, רבי יהודה פוסל בדיעבד משום איסור דם, אמנם אם לא שחט את הוורידים יכול לנתח את העוף ואז הוא לא נאסר, אבל אם לא עשה כן - אסור. ועיין בהערה 54 שם הבאנו את ראיתו. ודעת הרא"ש כדעת הרמב"ן, שאם לא שחט את הוורידים, העוף אסור, אמנם עיקר דברי רבי יהודה נאמרו לכתחילה, ורבי יהודה אומר שלכתחילה צריך לשחוט את הוורידים אף כשדעתו לנתח את העוף, כיון שהדרך לצלותו כולו כאחד וחוששים שיצלה אותו כאחד, אבל אם לא עשה כן אלא נתח אותו, העוף מותר. [רא"ש סימן א']. עוד כתב הרא"ש, שאם צלה את העוף כולו כאחד בלא שחיטת וורידים - לא נאסר כל העוף, אלא נאסר מהבשר כדי נטילה סמוך לוורידים שהדם מהלך בהם בגוף. [רא"ש סימן ג'].

^[65] לדעת הראב"ד, הגמרא נקטה לשון "צולהו" בדוקא, ואם מבשלים את העוף לא מועיל שחיטת וורידים ולא חלוקה לאיברים, אלא צריך לחתוך את כל חוטי הדם מהבשר ולמלוח אותם בנפרד. והרשב"א חלק על הראב"ד, וכתב שהגמרא נקטה לשון "צולהו" לחדש שאפילו בצליה לא יצא הדם ללא שחיטת וורידים, אבל שחיטת וורידים מועילה גם בבישול [תורת הבית בית ב שער ב, כז ב] ודעת הרא"ש והר"ן כהרשב"א.

^[66] לשון רש"י. ומשמע מלשונו, שהגמרא התייחסה כאן רק להלכה למשה מסיני שנאמרה לגבי שחיטה. אך הרשב"א כתב, שהגמרא התייחסה לדין "רובו ככולו" שבכל מקום, שלדעת רב אין צריך רוב אלא שלא יהיה רוב נגדו. והביא ראיה לדעתו מהסוגיא שלפנינו, שהביאה ראיה מתנור שחלקו לשנים. ועיין בהערה 73.

^[67] רש"י. ונראה שהיה קשה לו, מדוע לא אמר רב במפורש שמדאורייתא מחצה על מחצה כרוב? ולכן אמר רש"י שאף מדרבנן מחצה על מחצה הוא כרוב לענין טומאה.

^[68] במסכת בכורות [יז א] נחלקו תנאים בדין בהמה שמולידה בפעם הראשונה שני וולדות ויצאו ראשיהם בבת אחת. לדעת רבי יוסי הגלילי, שניהם קדושים בקדושת בכורה, ולרבנן רק אחד מהם קדוש מפני שאחד יצא לפני השני, אלא שאי אפשר לצמצם ולדעת מיהו. והגמרא שם הסתפקה לדעת רבנן על דברים שבני אדם מודדים אותם ורואים ששני החלקים שוים, האם גם שם אומרים שאין אפשרות למדוד במדויק ולברר ששני החלקים שוים? ומוכיחה הגמרא מברייתא זו, האומרת שאי אפשר לצמצם ולדעת ששני החלקים שוים, שאף בידי אדם אי אפשר לצמצם. ודוחה הגמרא ראיה זו, ואומרת, שכלי חרס שנשבר יש לו גומות וחתיכות שבולטות במקום השבירה, ואי אפשר לדעת ששני החלקים שוים, אבל במקומות אחרים אפשר לצמצם. ומסקנת הגמרא שם, שלרבנן אי אפשר לצמצם אף בידי אדם. והתוספות מוכיחים מסוגיתנו, שההלכה היא שאפשר לצמצם בידי אדם, שהרי למאן דאמר מחצה על מחצה כרוב מותר לאכול מהשחיטה, ואם אי אפשר לצמצם איך נתיר? הרי יש להסתפק שמא לא שחט רוב! ומביאים התוספות דעה הסוברת שההלכה היא שאי אפשר לצמצם אף בידי אדם, והמתיר בשוחט מחצה על מחצה מתיר משום ספק ספיקא, שמא שחט את הרוב ואם לאו שמא שחט מחצה ושחיטתו כשרה. לפי דעה זו הקשה רע"א, למה יהיו שני החלקים של התנור טמאים ולא נטהר אותם משום ספק ספיקא, אולי חלק זה הוא המיעוט, ואם לאו, אולי הוא רק חצי מהתנור והוא טהור! ותירץ, שמוכרחים לומר שמדובר בספק טומאה ברשות היחיד, וספקו טמא אפילו כשיש ספק ספיקא. [תוספות רע"א כלים פי"ב מ"ו].

אם נשחטיה והדר נבדקיה [נשחט אותו ואחר כך נבדוק אותו] אם היה בקנה או בוושט נקב שעושה אותו טריפה — דלמא [שמא] במקום שהיה הנקב קשחיט [הוא שוחט], ואם כן, אי אפשר לדעת! אם תאמר שנחתוך את עורו באותו מקום, ונבדקיה והדר נשחטיה [נבדוק אותו את הסימנים ואחר כך נשחט אותו] — האמר [הרי אמר] רבה: וושט אין לו בדיקה מבחוץ מצידו החיצוני, שהוא אדום, ונקב קטן אינו ניכר בו, אלא בדיקתו מבפנים בלבד, שצבעו שם לבן וטיפת דם ניכרת בו!

אמר ליה [לו] רב יוסף בריה [בנו] של רבא: נבדקיה [נבדוק אותו] את הקנה, שאפשר לבדוק מבחוץ האם ניקב ברובו, ונשחטיה [ונשחט אותו] את הקנה, ולכשריה [וכך נכשיר אותו] את העוף, שהרי די לו בשחיטת סימן אחד, והדר לפכוה [ואחר כך יהפכו] את הושט כדי לראות את צידו הפנימי, ולבדקיה [ויבדקו אותו] אם היה שם נקב. אמר רבא: חכים [חכם] יוסף ברי [בני] בטרפות כר' יוחנן. ולענייננו נלמד, אלמא [מכאן] שסימן אחד דקאמר [שהוא אומר] במשנה שכשר בעוף, הוא או האי [זה] או האי [זה], או הוושט או הקנה.

א שנינו במשנה: השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה וכו'. ר' יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין. אמר רב חסדא: לא אמר ר' יהודה אלא בעוף, הואיל וצולהו כולו כאחד, ולכן צריך לחתוך את הוורידין כדי שיצא דמו, אבל בהמה, כיון דמנתחה [שחותך אותה] אבר אבר, ומולח כדי להוציא את הדם — לא צריך.

ושואלים: למימרא [האם לומר] מכאן דטעמא [שהטעם] של רבי יהודה משום איסור דם הוא, שעושה כן רק כדי להוציא את הדם? והתנן [והרי שנינו במשנה], רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין, משמע שהוא חלק מדין השחיטה!

ודוחים, אימא [אמור] שכוונתו: עד שינקב את הוורידין, ומאי [ומהו] לשון "עד שישחוט" — עד שינקוב אותם בשעת שחיטה, שאז הדם זורם בוורידים ויוצא מהם.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: וורידין בשחיטה, דברי ר' יהודה! ודוחים: גם כאן אימא [אמור] שהכוונה היא: וורידין צריך לנקבן בשעת שחיטה, דברי רבי יהודה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא אחרת, אמרו לו לרבי יהודה: מאחר שלא הוזכרו הוורידין אלא משום שצריך להוציא מהן את הדם, מה לי בשחיטה מה לי שלא בשחיטה? מכלל הדברים אתה למד שרבי יהודה סבר [סבור]: בשחיטה דווקא!

ודוחים: הכי קאמרי לה [כך אומרים] חכמים לר' יהודה: מה לי לנקבן בשעת שחיטה, מה לי לנקבן שלא בשעת שחיטה? והרי יכול לנקבם מאוחר יותר! ומעירים: והוא, ר' יהודה, סבר [סבור]: בשעת שחיטה אתי [בא, יוצא] הדם כשמנקבם, משום דחיים [שהוא חם], שלא בשעת שחיטה לא אתי [לא בא, יוצא] דם, משום דקריר [שהוא כבר קר].

בעי [שאל] ר' ירמיה: וורידין לשיטת רבי יהודה, אם שהה בהן באמצע ששחטם, או דרס בהן, חתך אותם בלחיצה ולא בהולכה והבאה, מהו? האם שחיטה פסולה היא, שהרי עשה בה שהייה ודרסה?

אמר ליה ההוא סבא [לו זקן אחד]: הכי [כך] אמר רבי אלעזר, ואמרי לה [ויש אומרים]: כך אמר ליה ההוא סבא [לו זקן אחד] לרבי אלעזר, הכי [כך] אמר רבי יוחנן: מנקבן את הוורידין בקוץ והן כשרין, שאינם חלק מגוף השחיטה.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב חסדא, שלא אמר ר' יהודה לשחוט את הוורידים אלא בעוף, ולא בבהמה: שחט שני חצאי סימנין בעוף — פסול, ואין צריך לומר בבהמה. רבי יהודה אומר: בעוף עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין.

ב שנינו במשנה: שחט חצי סימן אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה — שחיטתו פסולה. אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה, רב אמר: מחצה על מחצה כלומר, סימן שנשחט חציו בדיוק — דינו כרוב, רב כהנא אמר: מחצה על מחצה — אינו כרוב.

ומסבירים את השיטות: רב אמר מחצה על מחצה דינו כרוב — הכי אמר ליה רחמנא [כך אמר לו הקדוש ברוך הוא] למשה: לא תשייר רובא [אל תשייר רוב] סימן שאינו שחוט, וכיון שחתך חצי הרי לא נשאר רוב. רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב — הכי אמר ליה רחמנא [כך אמר לו הקדוש ברוך הוא] למשה: שחוט רובא [את הרוב].

ומביאים ראיות (וסימן להן: חצי סימן אחד בעוף, דברי רב קטינא, שחט חצי גרגרת, פגימה בחצי קנה).

תנן [שנינו במשנה]: שחט חצי אחד בעוף, ואחד וחצי בבהמה — שחיטתו פסולה. ומעתה, אי אמרת [אם אומר אתה] כי מחצה על מחצה דינו כרוב, אמאי [מדוע] פסול? הא עבד ליה [הרי עשה] רוב! ומשיבים: דבר זה פסול מדרבנן [מדברי סופרים], דלמא לא אתי למעבד פלגא [שמא לא יבוא לעשות אפילו חצי], ולכן צריך לעשות יותר.

אמר רב קטינא, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא לענין כלי חרס שנטמא, שאין לו טהרה אלא בשבירה: חילקו לשנים — החלק הגדול, שהוא רובו, טמא והקטן טהור. חלקו לשנים והן שוין — שניהם טמאין מספק, לפי שאי אפשר לצמצם, לחתוך בדיוק, ובוודאי אחד מהם גדול יותר, אלא שאיננו יודעים איזה מהם; ונדייק מכאן:

הא [הרי] אם אפשר לצמצם — שני החלקים טהורין. אבל אם מחצה נחשב כרוב, וכדברי רב, אמאי [מדוע] טהורין? זיל הכא איכא רובא [לך לכאן — יש רוב], זיל הכא איכא רובא [לך לכאן — יש רוב]!

אמר רב פפא: תרי רובי בחד מנא ליכא [שני רובים בכלי אחד אין, לא ייתכנו], ולכן אין לדון על מחצה כעל רוב. אבל ביחס לחיתוך קנה או ושט, אם שחט מחצה ייחשב הדבר כאילו שחט רוב, מפני שאין "רוב" אחר שסותר אותו.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: שחט חצי גרגרת, ושהה בה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If one suggests: Let us slaughter it and then we will examine it to determine whether its windpipe was severed or its gullet was perforated, that is difficult, because perhaps the slaughterer will slaughter the duck precisely in the place of the perforation and it will be impossible to determine whether the gullet was perforated before the slaughter. If one suggests: Let us slice open the hide and examine the simanim and then we will slaughter it, that is difficult, because didn’t Rabba say: The gullet has no possible examination from without, as its outer side is red, and a small perforation would be indiscernible, but only from within, as its inner side is white, and blood at the site of the perforation would be discerned?

Rav Yosef, son of Rava, said to him: Let us examine the windpipe, as it is possible to discern from without whether the majority of the windpipe was severed, and then cut the duck’s windpipe and thereby render it permitted, as cutting either of the two simanim suffices in a bird. And then let us turn the gullet inside out and examine its inner side to determine whether it was perforated and the duck is a tereifa. Rava said: My son Yosef is as wise in the halakhot of tereifot as Rabbi Yoḥanan. Apparently, one siman, which is taught in the mishna as being sufficient in the slaughter of a bird, means either this siman, the gullet, or that siman, the windpipe.

§ The mishna states: Rabbi Yehuda says: The slaughter is not valid until he cuts the veins in the neck. Rav Ḥisda said: Rav Yehuda said that one must cut the veins only in the slaughter of a bird, as one typically roasts it in its entirety as one whole entity; therefore, one must cut the veins to ensure that the blood drains. But with regard to the slaughter of an animal, since it is typically quartered into limbs, resulting in the blood draining more readily, one need not cut the veins.

The Gemara asks: Is that to say that the reason that Rabbi Yehuda requires cutting of the veins is due to the need to drain the blood? But didn’t we learn in the mishna: Rabbi Yehuda says: The slaughter is not valid until he cuts [sheyishḥot] the veins, indicating that the cutting of the veins is a component of the slaughter [sheḥita]?

The Gemara answers: Say that Rabbi Yehuda’s statement is until he punctures the veins. And what is the meaning of: Until he cuts? Until he punctures the veins at the moment of slaughter, when the blood flows.

The Gemara suggests: Come and hear proof rejecting this interpretation of Rabbi Yehuda’s statement from a baraita: The veins through slaughter, this is the statement of Rabbi Yehuda, which indicates that the cutting of the veins is a component of slaughter. The Gemara rejects that proof: Say that the correct reading of the baraita is: He must puncture the veins at the moment of slaughter; this is the statement of Rabbi Yehuda.

The Gemara suggests: Come and hear another proof from a baraita: The Rabbis said to Rabbi Yehuda: Since veins were mentioned only to drain blood from them, what difference is there to me whether one cuts them as a component of slaughter, and what difference is there to me whether one cuts them not as a component of slaughter? One can learn by inference from this baraita that Rabbi Yehuda holds that one cuts the veins as a component of slaughter.

The Gemara rejects this proof. This is what the Rabbis are saying to Rabbi Yehuda: What difference is there to me whether one punctures them at the moment of slaughter, and what difference is there to me whether one punctures them not at the moment of slaughter? One can puncture the veins after the slaughter. And Rabbi Yehuda holds that at the time of slaughter the blood emerges from the body quickly because the blood is warm; when it is not at the time of slaughter, the blood does not emerge from the body quickly because it is cool.

Rabbi Yirmeya raises a dilemma: In cutting the veins according to Rabbi Yehuda, if one interrupted the act in the midst of cutting them, or if he pressed the knife and cut them instead of drawing the knife back and forth, what is the halakha? Do these actions, which invalidate slaughter when cutting the simanim, also invalidate slaughter when performed in the cutting of the veins?

A certain elder said to him: This is what Rabbi Elazar said; and some say that a certain elder said to Rabbi Elazar that this is what Rabbi Yoḥanan said: He punctures the veins with a thorn and their cutting is valid. Cutting the veins is not a component of the slaughter.

The Gemara notes that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Ḥisda that Rabbi Yehuda requires cutting of the veins only in the slaughter of birds, and not in the slaughter of animals. If one cut two halves, one half of each of the simanim, in a bird, the slaughter is not valid, and needless to say the slaughter performed in that manner is not valid in the case of an animal. Rabbi Yehuda says: In a bird the slaughter is not valid until he cuts the gullet and the veins.

§ The mishna teaches: If one cut half of one siman in a bird or one and a half simanim in an animal, his slaughter is not valid. It was stated that there is an amoraic dispute. Rav said: The halakhic status of a siman of which precisely half was cut and half remained uncut is like that of a siman of which the majority was cut. Rav Kahana said: The halakhic status of a siman of which precisely half was cut and half remained uncut is not like that of a siman of which the majority was cut.

The Gemara elaborates. Rav said: The halakhic status of a siman of which precisely half was cut and half remained uncut is like that of a siman of which the majority was cut, and this is what the Merciful One said to Moses: Do not leave the majority uncut. When cutting precisely half, the majority does not remain uncut. Rav Kahana said: The halakhic status of a siman of which precisely half was cut and half remained uncut is not like that of a siman of which the majority was cut, and this is what the Merciful One said to Moses: Cut the majority of the siman. Therefore, cutting precisely half is insufficient.

The Gemara provides a mnemonic for the proofs that it cites with regard to this dispute: Half, Ketina, windpipe, deficiency.

We learned in the mishna: If one cut half of one siman in a bird or one and a half simanim in an animal, his slaughter is not valid. The Gemara questions the opinion of Rav: If you say that the halakhic status of a siman of which precisely half was cut and half remained uncut is like that of a siman of which the majority was cut, why is his slaughter not valid? By cutting half, didn’t he perform the cutting of a majority of the siman? The Gemara rejects that proof: By rabbinic law, the slaughter is not valid, due to the concern that perhaps he will not come to perform cutting on even half of the siman.

Rav Ketina said: Come and hear proof contrary to Rav’s opinion from a baraita with regard to an impure earthenware vessel that is purified through being broken. If it is broken in two, the larger portion remains impure and the smaller portion is purified. If he divided it into two and they are seemingly equal halves, both are impure, because it is impossible to measure precisely in breaking an earthenware vessel and render both halves equal. Since it is impossible to determine which half is larger, both remain impure due to uncertainty.

The Gemara infers: But were it possible to measure precisely and divide it into equal halves, both would be pure. If, as Rav states, the halakhic status of half is like that of a majority, why are they pure? Go here, to one half of the vessel, and you will see that there is a majority and it should remain impure, and go there, to the other half, and you will see that there is a majority and it should remain impure.

Rav Pappa said in rejecting that proof: There are not two majorities in one vessel. Therefore, one cannot consider the halakhic status of half like that of a majority. By contrast, with regard to cutting the windpipe or gullet, the halakhic status of precisely half can be like that of a majority, as there is no other majority contradicting that status.

The Gemara suggests: Come and hear another proof contrary to Rav’s opinion from a baraita: If one cut half the windpipe and interrupted the slaughter

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים שבפנים לבן הוא:

חכים יוסף ברי בטרפות כר' יוחנן. בכל התורה אלמא או האי או האי:

הואיל וצוליהו כולו ביחד. למימרא טעמיה דר' יהודה משום דם הוא דאמר עד שישחוט את הורידין והתנן ר' יהודה אומר עד שישחוט מכלל דר' יהודה סבר משום שחיטה ולא משום דם:

לא אימא עד שינקוב ומאי עד שישחוט שינקוב בשעת שחיטה וכו':

לא אתי [דם] דקריר דר' יהודה משום דם ולא משום שחיטה. תניא כותיה דרב חסדא [ולעולם] בעוף ולא בבהמה ומשום דם:

רב אמר מחצה על מחצה. כלומר אם שחט מחצה מיחזי כמאן דשחט רובא דאמר רחמנא למשה דלא תשתייר רובא כלומר דאמרינן שנצטוה משה על הושט ועל הקנה דלא תשתייר רובא מכלל דאם תשתייר מחצה חשוב הוא כרוב וכו':

גזרה דלא אתי למעבד פלגא. חלקו לשנים והן שוין. כלומר תנור שחלקו לשנים שהיה טמא בתחלה והן שוין:

טמאין. כלומר^א)צ"ע דכיון שהיה טמא מתחילה עדיין לא יצא מידי טומאתו הראשונה כיון דנשתייר רובו ואולי דצ"ל ואפילו לא נגע בו שרץ כו'. שנגע בו שרץ דאמרינן^ב)נראה דצ"ל דאמרינן דבחד מינהון איכא רובא ולא ידעינן הי מינייהו והלכך טמאין אבל אם אפשר לצמצם טהורין ולא אמרינן מחצה כרוב. בכל אחד ואחד יש לו רוב כלומר דודאי יש לו רוב ומשום הכי טמאה ולא אמרינן מחצה כרוב:

אמר רב פפא תרי רובי בחד וכו' ומשום הכי טהורין ולא אמרינן הכא מחצה כרוב אבל במקום אחר אמרינן מחצה כרוב. אמר רב פפא תרי רובי בחד מנא ליכא^א)נראה דצ"ל והלכך דאי לאו דא"א לצמצם הוי מטהרינן החלקים. וטהורים החלקים אבל במקום אחר אמרינן מחצה על מחצה כרוב:

לא לכל א"ר יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כאחד. פירוש צולהו לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט. א"נ קמ"ל שאפי' לצלי בעי ר' יהודה שחיטת הוורידין.
וי"א דלקדרה לא סגי בחתיכת הוורידין אלא עד דחתיך חוטין ומלח להו כדאמרינן לקמן פ' (כל הבשר כמו זריקה) [גיד הנשה (צג,ב), וכן מזרקי].
וכן כתב הראב"ד ז"ל, דמדקאמר צולהו ממש לצלי היא דסגי ליה בחתיכת הוורידין אבל לקדרה צריך לחתוכי לחוטין שבתוך הבשר גופייהו ולימלחינהו ולא סגי בחתיכת הוורידין לפי שאין כח מלח גדול ככח האש ומסתברא כוותיה דאי ס"ד שחיטת הוורידין לקדרה נמי סגיא מהניא בבהמה נמי משכחת לה דהא איכא חוטין שבלחי וחוטין דידא ודלועא דמצרכינן להו לקמן חיתוך לקדרה ולימא דתעלה להן שחיט' וורידין במקום חתוכן אלמא ש"מ אע"פ ששחטן צריך חיתוך ואעפ"י שנחתכה אבר אבר בעוף נמי [לקדירה] אע"פ ששחט וורידין צריך לחתכן ולא אמרו אלא לצלי דעוף אם שחט וורידין אין צריך חיתוך ובבהמה [לצלי] אם חתכה אבר אבר לא צריך. הא לקדרה עוף ששחט וורידין ובהמה שחתכה שניהם צריכין חיתוך.
ויש להקל ולומר שלא הוזכרו חוטין אלא בבהמה אבל חוטי העוף כבשר ואין לו אלא אותן חוטין שמנו חכמים באותו ענין ולא הוזכרו וורידין אלא משום דם הנבלע באיברים ובבשר ולפי' אם שחט וורידין צולהו כולו כא' ולקדר' מולחו כולו כא' ואם לא שחטן צריך חיתוך אבר אבר למרק דם מן הבשר עצמו ולאחר חתיכתו איברים צולהו או מולח ומבשל אבל בבהמה למרק בשר אינו צריך שהרי מחתכה ולמרק חוטין וגידין אינו מועיל, וכזה נהגו.
ושוב ראיתי לר"ח ז"ל בלשון הזה, ודייקינן מדקאמר צולהו מכלל דכולהו בבשול לא ובצלייה נמי עוף אבל בהמה לא היה נר' שהוא מסכים ללשון הראשון להצריך חיתוך לגידי העוף ואינו מולחו כולו כאחד ובבהמה אפי' לצלי צריך חיתוך איברים ומיהו אם לא חתכה איברים חותך חוטין ודיו בכך שלא מצינו איסור בצליית בהמה שלימה כעין פסחים.
ואפשר ששחיטת וורידין עצמן מכשרת הבהמה שלימה לצלי ולא אמרו אלא שהואיל ומנתחה לא צריך אבל אם רצה בה בעוף הכשרה כעוף. ומה שאמרו לא א"ר יהודה אלא בעוף לאו דוקא אלא לא הצריך ר' יהודה אלא בעוף שדרכו לצלותו כא' וכך מצאתי בה"ג, ועיקר הוא.
וקי"ל בוורידין כר' יהודה דסוגיין כוותיה ואמרינן במסכת ברכות הזהרו בוורידין כר' יהודה ושמעתי שאם לא שחט את הוורידין לר' יהודה פסולה מדקתני מתני' השוחט דיעבד וא"ר יהודה עלה עד שישחוט את הוורידין ותניא נמי שחט ב' חצאי סימני' בעוף פסול, ואין צ"ל בבהמה ר' יהודה אומר בעוף עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין משמע דאשחיטתו פסולה קאמר עד שישחוט את הוורידין.
ותדע דהא שחי' וושט וורידין נמי דיעבד היא דאלו לכתחלה ושט וקנה וורידין בעי' אלמא וורידין נמי בדיעבד צריכי לישחט. ובתוספתא תניא בהדיא ר' יהודה פוסל לעולם עד שישחוט וכו' ומיהו פוסל גמור ליכא למימר דבחתוך אבר אבר [סגי] ולא מסיימי' בה פסול לעולם ומיהו עיכוכא הוא ואם צלהו כולו נאסר אא"כ חתכו אבר אבר.
ואי קשיא אי ר' יהודה דיעבד נמי אסר מאי האי דאמרינן לקמן אלא אי אמרת בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה משום דר' יהודה אסר דיעבד נמי ורבנן סברי מצוה למרק הכל ואם לא מרק כשר לאו קושיא היא דאי מתני' בקדשי' לא אפשר דר' יהודה פסל בדיעבד דהא אין אדם אוסר למזבח אלא לכתחלה קאמר משום דכתיב ואת כל דם הפר ולא אפשר לרבנן לאפלוגי עליה כלל ורב פפא לרווחא דמילתא אמר דבלאו הכי היה ליה למידק מדתניא בעוף עד שישחוט ואלו במוקדשין אף בבהמה אלא מגופא דמתני' בעי לאתויי שלא תאמר מחלוקת אחרת נחלקו בברייתא.

מחצה על מחצה כרוב. פי' קס"ד דמאי רובו של א' כמוהו דקתני בשייר כלומר אם שייר רוב סי' כאלו לא שחטו דהכי אגמריה רחמנא למשה ומשו"ה פריך מסיפא ופריק מדרבנן וכולה נמי מדרבנן.

נבדקיה לוושט ונשחטיה דהא אמר רבא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. איכא למידק ההיא בדרוסה היא, ומשום דזהירא אדום ולא מינכר בושט מבחוץ שהוא אדום, אבל נקב לא, והכא על כרחיה לדרוסה לא חיישינן, דהא אמרינן (נג, ב) ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא, ועל כרחיה הכא לא ידעינן במאי מדקאמר דנפק ואתא כי ממסמיס קועיה דמא. ואני שמעתי אפילו בנקב כל שאינו במקום ידוע אינו ניכר בושט מבחוץ שהוא אדום, ול"נ דלא אמר ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא אלא בשיש לפנינו כלבא ושונרא אי נמי קניא ושונרא, אבל מסתמא במצוי תולין אותו ומצוי יותר בשונרא מקניא וכלבא, וכן נראה לי מדברי הר"מ במז"ל (הל' שחיטה פ"ב הי"ב) ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בתשובה, ובאווזא דרב אשי דעל לגבי קני נכתוב בו יותר בס"ד במקומה לקמן (חולין נג, ב).

אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. והוא הדין לעוף אם לא שחט את הורידין מנתחו אבר אבר, ושפיר דמי. דלא עדיף מבהמה, אלא שבעוף אינו רשאי שלא לשחוט את הורידין אפילו בשדעתו לחתוך בו אבר אבר דכיון דדרכו לצלותו כולו כאחד חוששין שמא ימלך ויצלנו כולו כאחת, ובהמה נמי אסור לצלותה כולה כאחת אלא אם כן שחט הורידין בידוע. וקיימא לן כרבי יהודה מדאמרינן בברכות (ח, ב) הזהרו בורידין כרבי יהודה, והילכך צריך לשחטן או לנקבן בשעת שחיטה או סמוך לה קודם שיתקרר הדם, ואפילו שהה [יותר] מכדי שהיה אין בכך כלום, כל שהדם חם ושותת ויורד, לא חתך את הורידין אין צולין אותו כאחת, אלא מנתחו אבר אבר, לא חתכו אבר אבר וצלה אותו כולו כאחת הרי זה אסור באכילה, וכדתניא (ע"א) שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צריך לומר דבהמה (הזעצער: אולי בבהמה).

רבי יהודה אומר עד שישחוט וושט ושני ורידין. אלמא לרבי יהודה פסולה עד שישחוט ורידין, דרבי יהודה על כרחין אפסולה קאי, מדקאמר עד שישחוט וושט ושני ורידין, ובתוספתא תנא רבי יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הורידין, ומיהו לא פסולה ממש כשוחט שני חצאי סימנין קאמר, דהא מיתכשר בחתיכת איברים, אלא דכל שלא שחט ורידין ולא חתך איברים פסולה.
ויש מי שכתב דמדקאמר הכא הואיל וצולהו כולו כאחד דוקא בצלי הוא דסגי ליה בשחיטת ורידין, אבל לקדרה לא סגי בורידין אלא צריך לחתוך חוטין שבגוף, ותדע לך דהא חתיכת איברים בבהמה כשחיטת ורידין בעוף, ואפילו הכי לא סגי לה בלא חתיכת חטין שבגוף וכדאמרינן לקמן (חולין צג, א) חמשה חוטין הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דידה (ודרועא) [ודלועא] משום דמא. והני תרתי לאו דוקא, אלא אפילו הני קאמר, ולרבותא נקטינהו משום דהני מקרבי לורידין ואפילו הכי לא סגי להו בלא חתיכת חוטין עצמן. וכ"כ באיסור משהו.
ואינו מחוור בעיני, חדא דהתם בבהמה וסתמא לא נשחטו ורידין, ואם כן מאי ריבותייהו דהני תרתי, ועוד דהא התם מנינא קאמר אלמא לא צריך אלא הני, ואי אפשר דמנינא דהתם לאו דוקא וכדאמרינן בדוכתי טובא בגמרא בקידושין (טז, ב) גבי חמשה מעניקין להם ובסוטה (טז, א) גבי בשלשה מקומות מקרא עוקב את ההלכה, דהכא שאני דקאמר תלתא משום תרבא ותרי משום דמא, דאלמא תלתא ותרי דוקא. אלא ודאי התם טעמא איכא משום דהנהו תרי לא שפכי דרך ורידין כשאר חוטין שבגוף וכן אינן נשפכין דרך שאר חוטין שבגוף, והילכך לא סגי להו לא בשחיטת ורידין ולא בחתיכת אברים. והוא הדין בשל עוף, הא שאר חוטין לא צריך לא בבהמה ולא בעוף. ודקאמר הכא צולהו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין לקדרה, אי נמי קא משמע לן דאפילו לצלי בעי רבי יהודה חתיכת ורידין ולא אמרינן נורא שאיב ליה לדמא.

מחצה על מחצה רוב. פירש בכל רובי דעלמא נמי דקאמר הכי אגמריה רחמנא למשה בכל רובי לא תשייר רובא. ותדע לך מדאקשיה עליה מתנור שחלקו לשנים.

תנן חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה. איכא למידק אמאי לא אקשי ליה מרישא דקתני ורובו שלא אחד כמוהו. יש לומר אי מרישא הוה אמינא דהכי קאמר ורובו המשוייר ככולו עד שישחוט חציו.

תרי רובי בחד מנא קאמרת תרי רובי בחד מנא לא אמרינן. אבל שחיטה לאו תרי רובי בחד מנא הוא דאנן לא צריכינן אלא לרובא דשחיטה, אבל לשאינו שחוט לא משגחינן בין קרית ליה רוב או מיעוט.

תנור שנטמא והוא של חרס המיטלטל אין לו טהרה אלא בנתיצה ואם נשתייר רובו שלם אין זה נתיצה אפי' בתנור קטן אבל אם לא נשתייר אלא מיעוטו שלם טהור בתנור קטן שאין בשירים אלו ארבעה טפחים כמו שיתבאר במקומו ואם חלקו לתנור קטן זה לשנים טמא שאי אפשר לצמצם ושמא יש כאן רובו:

תוס' בד"ה אתא כי ממסמס כו' והר"ר אלחנן הקשה כו' ונראה לי שיש שום חולי שיאדים כו' עכ"ל לפום הך סברא דחיישינן למעוטא לר"מ איכא למיחש שיש שום חולי כו' אבל למסקנא דקאמרינן מודה רבי מאיר היכא דלא אפשר ודאי דליכא למיחש להאי מיעוטא והיינו דקאמרינן ניקב הפנימי ולא החיצון דכשר אבל לא ידענא למה לי' למימר הכי שיש שום חולי כו' הא למעוטי דרוסה גופה איכא למיחש דאין לו בדיקה מבחוץ גם לפריב"א וכל זה בקצת נוסחת התוס' אינו והוא גליון ונתוסף בתוס' וק"ל:

בד"ה לפי שא"א לצמצם אפילו לרבי יוסי הגלילי כו' מודה הוא בכלי חרס מדקאמר התם כו' עכ"ל ואין זה מוכרח דלרבנן הוא דקאמרי התם הכי דסברי דבידי שמים א"א לצמצם אבל לר"י הגלילי מצינן למימר שפיר כיון דבידי שמים אפשר לצמצם בכלי חרס נמי אפשר לצמצם וע"ש ודו"ק:

בא"ד דהיכי דייק כו' דנמצא מכוון בין ב' עיירות דבידי אדם אפשר לצמצם כו' עכ"ל היינו דמדייק מעיקרא מההיא דמצא מכוון בין ב' עיירות מביאין ב' עגלות דר"א כו' מאי טעמא לאו משום דקא סבר בידי אדם אפשר לצמצם ובדפוס חדש הגיהו דבידי אדם אי אפשר לצמצם כו' והיינו דמדייק במסקנא דקתני וחכ"א יביאו עגלה אחת כו' ש"מ קסברי רבנן א"א לצמצם כו' ואין צורך להגיה כי כל נוסחות הישנות שבתוס' ישרות כמ"ש וכ"ה בתוס' שם וק"ל:

בתוס' ד"ה לפי שא"א לצמצם וכו' ונ"ל דאיכא התם למיחש שמא ח' אמות אינם מצומצמות ואפילו פרוץ מרובה לא יהיה נידון משום לחי וכו'. ר"ל דבשלמא אי הוי ח' אמות מצומצמות ודומה לנו שהלחי הוא נמשך עד חצי המבוי אז ניתר ממה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה ואי פרוץ נפיש ממילא אין בלחי ד' אמות ואם כן ניתר משום לחי אבל כשהח' אמות של המבוי אינן מצומצמות ויש לחוש שהן יותר מח' א"כ אפי' נימא שהפרוץ מרובה אכתי יש לחוש שמא גם העומד הוא יותר מד' אמות ואינו נידון משום לחי וק"ל:

בא"ד אבל קשה לפירושו דהכי דייק בפ"ב דבכורות דבידי אדם א"א לצמצם התם נמי אע"ג דא"א לצמצם ולכוין מ"מ מודו רבנן דמביאות שתי עגלות כן נ"ל להגיה והכי פירושו דשם בבכורות פליגי ר"י הגלילי ורבנן לענין שני ראשין שיצאו כאחד ר"י הגלילי אומר שניהם לכהן דס"ל דאפילו בידי שמים אפשר לצמצם וחכמים ס"ל דא"א לצמצם ובעי התם לרבנן בידי אדם מאי ופשיט במסקנא דלרבנן אפילו בידי אדם א"א לצמצם מהא דתנן נמצא מכוון בין שתי עיירות רבי אליעזר אומר שתיהן מביאין וחכמים אומרים יבואו עגלה א' בשותפות ויתנו ודייק מאי קסברי רבנן אי קסברי אפשר לצמצם וקרובה אפי' קרובות ליתי תרתי אלא לאו ש"מ קסברי רבנן א"א לצמצם אפילו בידי אדם הכי איתא סוגיא דהתם והשתא מקשין התוס' דהכא לפי פירושו של הר"ר שמעון אפילו קסברי רבנן א"א לצמצם לא אתי שפיר רד"מ מודו רבנן לר"א דיביאו שתי עגלות משום דכל אחת תביא עגלה ממ"נ כו':

[בא"ד] ולפי' קמא א"ש וכו'. ר"ל דלפי' קמא של התוס' ס"ל דלמ"ד א"א לצמצם הוי פירושו דכל דבר שנחלק לעולם החלקים אינם שוים שא"א בעולם שיהיו שוין אלא שחלק אחד הוא גדול יותר ואין אנו יודעים איזה מהן הוא הגדול ואיזה מהן הקטן ולכך הקשו לעיל דאי ס"ל אמוראי דהכא דאי אפשר לצמצם היכי שרי הכא בשחט מחצה על מהצה ואפילו מאן דאסר לא אסר אלא משום דהכי אגמרי' למשה וכו' תיפוק ליה דאסור מספק שמא חלק דשחוט הוא המיעוט והנשאר הוא הרוב כיון דא"א לצמצם ונמצא שלא שחט אפילו חציו של סימן ולכך אתי נמי שפיר לרבנן גבי שתי עיירות דא"א לצמצם וא"א שיהיו שניהם שוות אלא האחת קרובה יותר ואין אנו יודעים איזה מהן ולכך ס"ל דמביאות עגלה אחת בשותפות ויתנו אבל לפי' הר"ר שמעון דמפרש דלמ"ד א"א לצמצם איכא ג' ספקות דשמא זה החלק הוא הקטן והנשאר הוא הגדול או אם הוא בהפך או שמא שניהם שוים ולכך פליגי כשדומה לנו שהוא מחצה על מחצה ומאן דשרא משום דאיכא תרתי להתירא חדא דאימא שחט רובא ואפי' הן שוין רחמנא אמר לא תשייר רובא ומאן דאסר משום דלדידיה איכא תרתי לאיסורא משום דאימא נשאר רובא קיים וכו' וא"כ גבי שתי עיירות נמי איכא תרתי שיביא כל אחת עגלה ממ"נ ותירצו התוס' וי"ל רלפי הר"ר שמעון נמי וכו' ר"ל דליכא התם תרתי לאיסורא וכו' כאשר מובן מעצמו כן נ"ל המשך דברי התוס' בדבור זה ודברי ספר ח"ש אינם מובנים לי ולא ברירן ולא נהירין ולפי הנראה מדבריו לא עמד או לא ראה על תוכן שיטת הסוגיא דבכורות:

רש"י בד"ה אין לו כו' וטיפת דם כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לפי שאי אפשר כו' דבידי אדם אפשר לצמצם כו'. נ"ב אפילו לרבנן דפליגי עלה דרבי יוסי הגלילי וס"ל דבידי שמים אי אפשר לצמצם מ"מ מודים דבידי אדם אפשר לצמצם וק"ל:

בא"ד אלא אחד מהן קרבה כו'. נ"ב פירוש בידי שמים אמרינן מכח סברא שלא בא בצמצום כלל ואם כן דייק דע"כ ס"ל דבידי אדם אפשר לצמצם וצמצמו ומצאו במדידה שכך הוא ודו"ק:

רש"י ד"ה וניבדקי' לקנה. לפי שאינו נטרף אלא ברוב. וא"כ בדרוסה דגם הוא במשהו כדלקמן (ר"ד נד) גם לו אין בדיקה. וק"ל דלקמן (מג ב) בד"ה ההיא ספק דרוסה כתב אם עוף הי' בודק הקנה תחלה כו' ושוחט כו'. וכצ"ל ע"כ לפי' ריב"א כאן וכ"כ הפוסקים. וצ"ל דלא כתב כן אלא לרווחא דמילתא:

תד"ה לפי. ובפ"ק דעירובין בפרוץ כעומד ואם אי אפשר לצמצם כו'. כצ"ל:

בא"ד התם נמי הוי כבד"ש דמסתמא לא כוונו כו'. ולעד"נ דלא מיקרי בידי אדם אלא כשנעשה הפעולה ע"י אדם אחד או אפי' ע"י אנשים הרבה אם עוסקין בדבר אחד. אבל כשכ"א עושה בפ"ע. שיתחילו בב"א זה הוי כבד"ש ודו"ק:

בא"ד ליכא חשש איסור אלא א"כ הוא שוה. כן צ"ל:

תוס׳ ד"ה לפי שא"א וכו׳ שמא ח׳ אמות אינן מצומצמות וכו׳ דאם קרובה היא יוצאין בה ואם רחוקה היא תביא בשביל כצ"ל:

גמ' הא אפשר לצמצם טהורין. עיין פי"ב מ"ו דכלים וצ"ע:

ושט אין לו בדיקה בחוץ אלא בפנים דעת רש"י דדרוסה ניכר אחר שחיטה ולא חיישי' שמא במקום דרוסה קשחיט, ומשו"ה קאמר לקמן נפקא מני' לספק דרוסה ולא לספק נקובה וכק' תוס', משום דא"כ לא הוה נפקא מני' אלא בעוף ולא בבהמה וכן מבואר לקמן פ"ג ברש"י להדי' וע"ש בתו', ומיושב קו' א' של תוס'. ועל קו' הב' דניקב זה בלא זה תי' ר' יונה ז"ל דניקב במקום ידוע יש לו בדיקה גם מבחוץ כיון דאין העינים משוטטי', וכוונתו היכי דמסמס קועי' דמא דצריך לבדוק לכל הפחות היקף הושט ברוחב חוט השערה כדי לשחוט ובזה אין לו בדיקה, אבל ישב לו קוץ שאין צריך אלא נגד תחיבת הקוץ שהוא כחודו של מחט לזה יש לו בדיקה. ויען ראיתי משתבשי' בדבריו ע"כ בארתיו. ומ"ש עוד תוס' מר"מ היכי אכיל בשרא, לא קשי' להו מעיקור דברי ר' אשי שם דאמר דאזלי' בתר רובא ילפי' משחיטה עצמה, דלמא במקום נקב שחיט ה"ל להקשות דלמא בדקי' לי' דז"א דעכ"פ איכא למיחש לדרוסה במקום שחיטה וכמ"ש מהרש"א דהרי להתוס' גם בדרוס' חיישי' שמא במקום טפה שחיט, ואין לומר דלמא דעביד שמירה לבהמה מיום שנתעברה אמה, שלא תתיחד עם הדורסי', זה א"א דהא קרא כתיב כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו, ומיירי בהווה שצד מינים אלו מהיער ומי שמר את אלו ועוד מצינו כמה פעמי' בקרא שאכלו בהמות ממה שלקחו במלחמה ושחטו מיד ואכלו ואי' שמירה לאלו. ומיהו לזה י"ל דמותר אפי' כתלי דחזירי אבל על ר"מ הקשו שפיר דהא כ' שם תו' דר"מ לאו מדאורייתא חייש למיעוטא, אלא מחומרא. וא"כ שפיר י"ל דהחמיר ולא אכל מבהמה כ"א אותה שנשתמרה מדרוסה, ולניקב ע"י קוץ וחולי ליכא למיחש דהא אפשר למבדקה וק"ל.

(כח ב רש"י) ד"ה מאחר שלא הוזכרו וורידין כלומר אין חיות תלויה בהן ואין צריך להזכירו וכו'.—עי' דורות הראשונים ח"א כרך ג' שכתב על פירש"י שאינו נכון, שמצינו הרבה כאלה כמו גיטין פ"א מ"ה: לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט, ובכלים פכ"ז מי"ב: לא הוזכרו אלא מפני השבת אבידה, וה"נ עניינו שבאמת הוזכרו וורידין בדין המשנה שם, אלא שחכמים ור' יהודה חולקים על איזה אופן הוזכרו, וכמבואר כאן. ודבריו נכונים.

והדר ניבדקיה. למעלה מבית השחיטה ולמטה: אין לו בדיקה מבחוץ. לפי שהוא טריפה בנקב משהו ואינו ניכר וטיפת דם נכנסת לו בפנים בנקב ואינו ניכר אבל קרום הפנימי לבן הוא וטיפת דם ניכרת בו אבל החיצון אדום: ונבדקיה לקנה. שהקנה נבדק מבחוץ לפי שאינו נטרף אלא ברוב והדר נשחטיה לקנה והשחיטה כשרה בסימן אחד ואח''כ יטלו הוושט כולו ויעקרוהו מן הלחי ויהפכוהו ויבדקוהו: חכים יוסף ברי בטרפות כרבי יוחנן. דאמרינן בפרק גיד הנשה (לקמן דף צה:) דשדר ליה שמואל תליסר גמלי ספיקי דטריפתא למיבדקיה בגווייהו לישנא אחרינא כרבי יוחנן בכל מילי: הואיל וצולהו כולו כאחד. לפיכך צריך להוציא את כל דמו: עד שישחוט. ואי ליתנהו בשחיטה אלא משום הוצאת הדם בנקיבה בעלמא סגי: בשעת שחיטה. שהדם חם ויוצא: מאחר שלא הוזכרו וורידין. כלומר אין חיות תלויה בהן ואין צריך להזכירו אלא משום דם למה אתה מצריכו שחיטה: דרס בהן מהו. שחיטה ממש בעי ר' יהודה או לא רבי ירמיה לא שמיע ליה הא דרב חסדא: מחצה על מחצה. קס''ד לענין שחיטה קאמר כלומר סימן שחציו שחוט וחציו אינו שחוט הוי כאילו רובו שחוט וכשר: רחמנא למשה. כשמסר למשה הלכות שחיטה על פה לא תשייר רובא והא דאמר שנצטוה משה לשחוט רוב היינו מחצה על מחצה דכיון דלא אישתייר רובא רוב שחוט קרי ליה: מדרבנן. אבל מדאורייתא כשר ונפקא מינה דלא מטמא בנבלה: חלקו לשנים. תנור שנטמא אין לו טהרה אלא נתיצה כדכתיב יותץ ואם נשתייר רובו שלם לאו נתיצה הוא: שאי אפשר לצמצם. שיהו מכוונים אלא ודאי בחד מינייהו איכא רובא ולא ידעינן בהי מינייהו הילכך לא סלקא טומאה מינייהו: תרי רובי ליכא למימר בחד מנא. דאי האי רובא האי מיעוטא אבל לענין שחיטה לא הוזכר רוב אלא בחתיכה וכי קרינא פלגא רוב חתוך ליכא דמכחיש ליה דהאי פלגא דקאי לא מיקרי רוב שלם:

משום ספק דרוסה ואתי שפיר דקאמר וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים והיינו משום דאין אדמומית הדרוסה ניכרת בעור הוושט החיצון האדום אבל בנקובה יש לוושט בדיקה אף מבחוץ וכן משמע באלו טרפות (לקמן דף מג.) דקאמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ולמאי נפקא מינה לספק דרוסה ולא קאמר לספק נקוב ועוד אמרינן (שם) שני עורות יש לו לוושט ניקב זה בלא זה כשר וכשניקב הפנימי היכי ידעינן אי ניקב חיצון אי לאו כיון דאין לו בדיקה מבחוץ אפילו לענין נקב ודוחק לומר כגון שניקב הפנימי מחמת חולי ובחיצון אין ניכר שום חולי והר''ר אלחנן הקשה אי וושט יש לו בדיקה מבחוץ אם כן מאי פריך ור''מ היכי אכל בשרא דלמא במקום נקב שחט ונימא דהוה אכיל ע''י בדיקה ונראה לי שיש שום חולי שיאדים כמו דרוסה ואין לו בדיקה מבחוץ אי נמי הכי פירושו וכי תימא דלא הוה אכל בלא בדיקה פסח וקדשים מאי איכא למימר דאי אפשר להפריד העור ולבדוק דאין מום גדול מזה: רב אמר מחצה על מחצה כרוב. ובפרק אלו טריפות (לקמן דף מד:) גבי (פסק את) הגרגרת דאתא לקמיה דרב ובדקה ברוב עוביה מחצה נמי קרי ליה רוב ובמסקנא דאמר דכ''ע מחצה על מחצה אינו כרוב ניחא טפי: לפי שאי אפשר לצמצם. אפילו לר' יוסי הגלילי דאמר בפרק שני דבכורות (דף יז.) אפשר לצמצם מודה הוא בכלי חרס כדקאמר התם הואיל ואית בו גומות ויש להוכיח מכאן דהלכה דבידי אדם אפשר לצמצם מדאפליגו אמוראי במחצה על מחצה ובפ''ק דעירובין (דף טו:) בפרוץ כעומד ואם אי אפשר לצמצם היכי שריא מספק ואפילו למאן דאסר לא אסר אלא משום דהכי אגמריה למשה שחוט רובא גדור רובא ומיהו בידי שמים נראה דהלכה דאי אפשר לצמצם דאמר בפ' ד' אחין (יבמות דף כח.) לר' יוחנן דאמר אחיות איני יודע מי שנאן ונימא [כו'] ר''י הגלילי היא לא סתם תנא כר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם ובפרק הזורק בגיטין (דף עח.) דפריך והא אי אפשר לצמצם גבי מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת דמפרש דאתו תרוייהו בהדי הדדי בארבע אמות התם נמי הוי כבידי שמים דמסתמא לא כוונו לבא בבת אחת וא''ת בריש עירובין (דף ה:) גבי לחי המושך מדפנו של מבוי דקאמר רב אשי אפילו תימא במבוי שמונה מה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה ואי פרוץ נפיש נידון משום לחי מאי אמרת דשוו תרוייהו כי הדדי הוה ליה ספק דבריהם וכל ספק דבריהם להקל משמע דאי אפשר לצמצם ולברר הדבר וי''ל דלעולם אפשר לברר ולמדוד בצמצום ע''י טורח אבל לא הטריחוהו חכמים למדוד שם מספק כיון דבין עומד נפיש ובין פרוץ נפיש ליכא חשש איסור אא''כ הוא שוה ומילתא דלא שכיחא הוא ואין להקשות על רב אשי דאפילו כי שוו כי הדדי לשתרי דקי''ל פרוץ כעומד מותר דרב אשי קאי ארב הונא בריה דרב יהושע דאמר התם לא אמרו אלא במבוי שמונה אבל במבוי ז' ניתר בעומד מרובה על הפרוץ כו' ואיהו סבר התם דפרוץ כעומד אסור וה''ר שמעון היה מפרש דאמוראי דהכא ודפרוץ כעומד מצו סברי כרבנן דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם ופליגי כשדומה לנו דהוי מחצה על מחצה ומאן דשרי משום דאימא דשחט רובא ואפילו הן שוין רחמנא אמר לא תשייר רובא ומאן דאסר משום דאימא נשאר רובא קיים ואפילו הן שוין רחמנא אמר שחוט רובא וכן גבי פרוץ כעומד והשתא ניחא טפי ההיא דספק דבריהם להקל דאי אפשר לכוין אבל קשה דמשמע דבספק דאורייתא הוי אסור משום חששא שמא הן שוין אע''ג דאי עומד נפיש או פרוץ נפיש הוה שרי והכא שריא אפילו באיסור דאורייתא כשההיתר מצוי יותר מן האיסור וכן גבי פרוץ כעומד ואם כן בההיא דלחי אפילו הוי ספיקא דאורייתא תשתרי ונראה לי דאיכא התם למיחש שמא ח' אמות אינם מצומצמות ואפילו פרוץ מרובה לא יהא נידון משום לחי ולהכי דווקא בספק דבריהם יש להקל אבל קשה לפירושו דהיכי דייקא בפ''ב דבכורות (דף יז:) מההוא דנמצא מכוון בין שתי עיירות דבידי אדם אפשר לצמצם התם נמי אע''ג דאי אפשר לצמצם ולכוין מכל מקום מודים רבנן דמביאין שתי עגלות משום דכל אחת מביא עגלה ממה נפשך שמא היא קרובה ואפילו הן מצומצמות הקרובה אמר רחמנא ואפילו קרובות ולפירוש קמא אתי שפיר דלעולם אי אפשר לצמצם ולהיות שיהיו שוין אלא אחת מהן קרובה יותר ויוצאין בשל תנאי ויש לומר דלפי' הר''ר שמעון נמי יוצאים בשל תנאי ממה נפשך דאם קרובה היא יוצאה בה ואם רחוקה היא תביא בשביל חבירתה מאי אמרת שמא מצומצמות הן זה אינו מצוי ואין להאריך כאן יותר ובעירובין (דף ה: ד''ה וספק) אפרש בע''ה יותר. [ויותר מבואר בסוכה טו: תד''ה פרוץ כו' ותוספות בכורות יז: ד''ה אפשר]:

דף כח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד