חולין כז ע"א

דף כז - א

המשנה מלמדת את שיעור השחיטה, ואת ההבדל בין בהמה לעוף בדין הזה.

מתניתין:

השוחט סימן אחד בעוף, והשוחט שנים בבהמה - שחיטתו כשרה.

ורובו של כל אחד ואחד מהסימנים הללו, כמוהו, שהשוחט את רובו הרי הוא כמי ששוחט את כולו, וזאת, לפי הכלל ש"רובו ככולו" ^[1].

רבי יהודה אומר: אף שעצם השחיטה היא כשרה כששוחט את הסימנים, אין השוחט שוחט כדין עד שישחוט גם את הוורידין שהדם זורם בהם, כדי להוציא את הדם. ^[2]

השוחט חצי מסימן אחד בעוף, ^[3] וכן השוחט אחד וחצי בבהמה, דהיינו, ששחט סימן אחד כולו, ועוד חצי מהסימן השני - שחיטתו פסולה, ואין אומרים כיון שבסך הכל הוא שחט את הרוב של שני הסימנים הרי הוא כמי ששחט את כולם, ^[4] אלא צריך הוא לשחוט את הרוב של כל סימן וסימן.

השוחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה - שחיטתו כשרה. הגמרא מבארת מה המשנה מוסיפה כאן.

גמרא:

שנינו במשנתנו: השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה, שחיטתו כשרה.

ודייקינן: מלשון "השוחט", משמע דיעבד, אין, אבל לכתחילה לא ישחוט באופן זה.

ומקשינן: שנים בבהמה לכתחילה לא? עד כמה לשחוט וליזיל?! [כמה צריך להמשיך ולשחוט?!] הרי דין השחיטה הוא בסימנים, ואותם הוא שחט בשלימות, ובודאי שאין צריך לחתוך את כל הראש אפילו לכתחילה.

ומתרצינן: איבעית אימא, לשון דיעבד הולך אאחד בעוף, שבו הצריכו חכמים לשחוט את שני הסימנים לכתחילה, שמא לא ישחוט רובו של הראשון ^[5].

ואיבעית אימא, לעולם אין צריך לשחוט שני סימנים בעוף אפילו לכתחילה ^[6], ולשון דיעבד מתייחס להמשך המשנה, א"רובו של אחד כמוהו", שלכתחילה צריך לשחוט את כל הסימן בעוף, ואת כל שני הסימנים בבהמה ^[7].

עתה, הגמרא מביאה דברי תנאים ואמוראים שדרשו את דיני השחיטה מהתורה, ובתוך הדברים יבואר המקור לדין המשנה שצריך לשחוט שני סימנים בבהמה וסימן אחד בעוף.

יש אמוראים שלמדו דיני שחיטה משחיטה האמורה בקדשים, כי שחיטת הבהמה ביסודה שוה בחולין ובקדשים ^[8].

ונותנת הגמרא סימן של ראשי תיבות לדבריהם: סימן כמ"ש.

אמר רב כהנא: מנין לשחיטה שהיא מן הצואר ולא ממקום אחר בגוף הבהמה? שנאמר בהקרבת קרבן "ושחט את בן הבקר" [ויקרא א ה], ולשון "שחט" [שח - חט] מורה על מקום השחיטה, שכן משמע: ממקום שבן הבקר שח, מתכופף, שם חטהו, נקהו, טהרהו. דהיינו, הכשירהו לאכילה על ידי שתוציא את דמו משם.

ומבארת הגמרא: ממאי דהאי "חטהו" - לישנא דדכוויי ^[9] הוא? [מאיפה נדע ש"חטהו" הוא לשון נקיון?]

דכתיב לגבי נגעי בתים "וחטא את הבית" [ויקרא יד נב]. והיינו שינקה ויכשיר את הבית מטומאתו.

ואיבעית אימא, יש ללמוד שחיטוי הוא לשון הכשר וטהרה, מהכא, דכתיב "תחטאני באזוב, ואטהר" [תהילים נא ט].

ודנה הגמרא מנין לרב כהנא ש"ממקום ששח שם חטהו" הוא הצואר?

ואימא, שמא נאמר, שמקום השחיטה הוא מזנבו, שהוא כפוף תמיד!

ומתרצינן: "שח", משמעותו היא שהוא מכופף עצמו, ולכן מכלל זה אתה למד שזקוף בדרך כלל בעינן. וזהו הצואר, שהוא זקוף כשהשור הולך, והשור מכופף אותו כשעומד ואוכל, ואילו הא, הזנב, שח ועומד הוא כל הזמן.

אך עדיין דנה הגמרא: ואימא שחיטה היא מאזנו, שיכול השור לכפוף אותה כשהוא רוצה?!

ומבארת: כיון ש"ושחט" נאמר בשחיטת קדשים ["ושחט את בן הבקר"], ובקדשים בעינן דם הנפש לזריקה על המזבח, כדכתיב "כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם" [ויקרא יז יא], הרי שהדם שהנפש יוצאת בו הוא המכפר וליכא בשחיטה באזנו דם הנפש.

אך עדיין דנה הגמרא: ואימא, שמא נאמר שאכן השחיטה היא באזנו, אלא שהיא באופן דקרע את אזנו, ואזיל עד דמטי [וילך עד שיגיע] לדם הנפש! ^[10]

ותו ^[11] מקשינן על רב כהנא: הרי הלכות שחיטה, שחמשה דברים פוסלים את השחיטה: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור, מנלן? אלא, הרי בהכרח, גמרא [קבלה] הן, ש"הלכה למשה מסיני" הן. ואם כן, שחיטה מן הצואר נמי, גמרא היא! שהרי כל מהות ה"הגרמה" היא בכך שאין השחיטה נעשית בצואר, לפי שכך נאמר למשה מסיני. ^[12] ומוכח דלא כרב הונא, הלומד זאת מ"ושחט את בן הבקר".

וקרא "ושחט את בן הבקר" למאי אתא? לומר דלא לשוייה "גיסטרא", שלא יחתוך גם את המפרקת ^[13] ובכך יפריד את הראש מהגוף לגמרי, ^[14] שכן כך משמע מלשון "חטהו", שיוציא את דמו, ולא יותר. ^[15]

רב יימר אמר: מנין לשחיטה שהיא מן הצואר? אמר קרא בענין שחיטת חולין "וזבחת מבקרך ומצאנך, ואכלת" [דברים יב כא], לשון זבח מורה שממקום שדמו זב - חתהו! וכשחותך בצואר זב הרבה דם יותר מבמקומות אחרים בגוף.

ודנה הגמרא: מאי משמע דהאי "חתהו" - לישנא דמתבר הוא? [מאיפה נדע ש"חתהו" הוא לשון שבירה]?

דכתיב "אל תירא ואל תחת" [דברים א כא] ומשמעות "אל תחת" הוא אל תשבר.

ומקשינן: ואימא, שמא תאמר, תהא השחיטה מחוטמו, שהוא זב ליחה תמיד, שהרי לא רמוז במילה "זבח" זיבת דם דוקא!

ומתרצינן: יש משמעות שהדבר הזב, זב על ידי חתוי בעינן, דהיינו על ידי שחיטה, וזה דם, והאי ליחה זב מאליו הוא.

ומקשינן: ואימא תהיה השחיטה מלבו, שאם יחתוך שם יזוב דם רב?

ותו מקשינן: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור, מנלן שהם פוסלים את השחיטה? אלא, בהכרח, גמרא, הלכה למשה מסיני היא, אם כן, שחיטה מן הצואר נמי, גמרא, הלכה למשה מסיני היא!

ושמא תאמר, אם הלכה למשה מסיני היא, אם כן, קרא ד"וזבחת" למאי אתא? לומר דלא לשוייה גיסטרא. שכן משמע מלשון "זב חתהו", שיחתוך רק עד המפרקת כדי שיזוב הדם, ואין צריך יותר.

דבי רבי ישמעאל תנא: מנין לשחיטה שהיא מן הצואר? שנאמר "ושחט את בן הבקר" [ויקרא א ה]. אל תקרי "ושחט" אלא "וסחט", ודרוש בו, ממקום שסח, שמוציא קול, דהיינו הגרון, משם חטהו, נקהו על ידי שתוציא את הדם ובכך תכשירהו לאכילה, וזהו הצואר.

ואימא, שמא תאמר, מלשונו צריך לשחוט, שאף הלשון מסייעת בהוצאת הקול!?

תשובתך, בעינן בשחיטה של קדשים, שבה מדבר הכתוב, הוצאת דם הנפש, כדי לזורקו על גבי המזבח, וליכא. שדם הלשון אינו דם שהנפש יוצאת בו.

אך עדיין קשה: ואימא תהיה השחיטה בלשון, באופן דקרע ואזיל, שיתחיל בחיתוך הלשון וימשיך ויקרע עד שיגיע למקום דם הנפש?!

ותו, עוד יש להקשות: הרי שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור, מנלן שהן פוסלות בשחיטה? אלא בהכרח, גמרא היא, הן נלמדות מהלכה למשה מסיני, ואם כן, שחיטה מן הצואר נמי, גמרא הלכה למשה מסיני היא, ואם כן, קרא למאי אתא?

דלא לשוייה גיסטרא! שלא יחתוך את המפרקת, אלא יחתוך רק במקום שסח, שכך היא משמעות הכתוב: חטהו - הכשר אכילתו בלבד, ותו לא.

ותנא דתורת כהנים, מייתי לה, לומד ומביא את דין שחיטה מהצואר מדיני הקרבת הקרבן, מהכא: ^[16]

דתניא, רבי חייא אמר: מנין לשחיטה שהיא מן הצואר?

שנאמר בהקרבת בן בקר לעולה, "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים, את הראש ואת הפדר ^[17] על העצים אשר על האש אשר על המזבח" [ויקרא א ח].

שאין תלמוד לומר [שאין צריך לכתוב] בפסוק "את הראש ואת הפדר", לפי שאין סיבה שלא יקטירו את הראש והחלבים ככל האברים של העולה, ואם כן. מה תלמוד לומר [מה בא ללמדנו] "את הראש ואת הפדר"? והלוא ראש ופדר בכלל כל הנתחים המוזכרים בפסוק היו, ואם כן, למה יצאו ונכתבו במיוחד בפני עצמם?

לפי שנאמר קודם לכן בפרשה "והפשיט את העולה, ונתח אותה לנתחיה" [ויקרא א ז], ולאחר מכן נאמר לגבי ההקטרה "וערכו בני אהרן את הנתחים", והיה משמע שהנתחים האמורים לגבי הקטרה הם אותם הנתחים שנאמר בהם "והפשיט ונתח".

ואם כן, אין לי בכלל הקטרה אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה.

מנין לרבות להקטרה גם את הראש, שכבר הותז ^[18] בשחיטה. והיינו שכבר ניטלה ממנו חיותו בשעה שנחתכו סימניו, והרי הוא כאילו נפרד מהגוף ^[19] [ואין מפשיטים אותו, אלא הוא קרב כמות שהוא]?

תלמוד לומר בעולת הצאן, "ונתח אותו לנתחיו, ואת ראשו, ואת פדרו. וערך הכהן אותם על העצים אשר על האש" [ויקרא א יב]. הרי שפירטה התורה את הראש לומר שהוא בכלל ההקטרה כמו הנתחים הנערכים על העצים.

ומכאן ראיה שהשחיטה היא מהצואר, כי מדקאמר התנא שריבתה התורה שמקטירים את הראש "שכבר הותז", מכלל זה אתה למד דשחיטה מן הצואר, וכאילו הראש נפרד מהגוף.

ודנה הגמרא בדברי הברייתא: ותנא, פתח בראש ופדר האמורים בפרשה הראשונה בהקרבת בן בקר, ששם לשון התורה הוא "את הראש ואת הפדר", ומסיים ב"ראשו" ו"פדרו" האמורים בפרשה השניה בהקרבת צאן, ששם לשון התורה "ואת ראשו ואת פדרו"!

ומתרצינן: יש לתקן את לשון הברייתא ולהוסיף בה דברים והכי קאמר התנא בתחילת דבריו: מנין לרבות את הראש שכבר הותז? תלמוד לומר בבן הבקר "את הראש ואת הפדר", בפרשה הראשונה.

ודנה הגמרא: ו"ראשו" ו"פדרו" האמורים בפרשה השניה בעולת הצאן, למה לי?

מיבעי ליה לכדתניא בברייתא אחרת, דתניא: מנין לראש ופדר שקודמין להעלותם על הכבש לכל הנתחים?

תלמוד לומר "את ראשו ואת פדרו, וערך". למדה התורה כאן שמעלים את הראש ואת הפדר אל הכבש לפני שאר הנתחים.

ושנים בבהמה לכתחלה לא. כלומר בתמיהה עד כמה לשחוט וליזיל. איבעי תימא אאחד בעוף. כלומר [קאי] השוחט:

ממקום ששח חטהו. כלומר לשון וישח אדם וגו':

וקרא למאי אתא. כלומר ושחט את בן הבקר וכו':

אימא מלבו שנועץ סכין (לו דמו) [בלב ותזוב דם] הרבה:

מקום שסח חטייהו. כלומר שגועה זהו גרונו:

ואימא מלשונו. כלומר שגועה מלשונו:

ותנא דמתניתין מייתי לה מהכא וכו' מנין לרבות את הראש שכבר הותז כלומר (מתי) [כבר] הותז בשעת שחיטה קודם דהפשיט העולה. ראשו ופדרו מה ת"ל הא נפקא ליה מאת הראש ואת הפדר מיבעי ליה וכו':

מתני': השוחט ב' בבהמה לכתחלה אלא עד כמה לישחוט וליזול. פי' דאי משום הוורידין מדר' יהודה כיון דא' בעוף וב' בבהמה (הוורידין כמנקב) [צריך שחיטה והוורידין סגי במנקב] לא מיבעיא ליה למתני' השוחט ושחיטה כשרה דמשמע לכתחלה לא א"נ משום דלרבנן ודאי אפי' לכתחלה לא בעי למשחט הוורידין כלל כדתניא לקמן מאחר שלא הוזכרו וורידין אלא משום דם מ"ל בשעת שחיטה מ"ל שלא בשעת שחיטה, ועוד דוורידין דר' יהודה גופיה בעוף נשנו אבל בבהמה כיון דמנתחה אבר אבר לא כדאמרינן לקמן.
ומפרקי' אבע"א אאחד בעוף אבע"א ארובו של אחד כמוהו ותרווייהו איתנהו דלכתחלה לא סגי ליה באחד בעוף ולא ברוב ב' בין בעוף בין בבהמה אלא עד דשחיט כולהו סימנים בין בעוף בין בבהמה ולא משום דם אלא משום שמצות שחיטה על ב' שלמים בין בעוף בין בבהמה דהכי אגמרי' רחמנא למשה למשחט ב' ורובו של אחד בעוף ושל ב' בבהמה ככולן.
ואפשר דכי בעי' יותר מרוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה מדרבנן הוא דבדאוריי' לא מפליג רחמ' בכל מקום בין לכתחלה לדיעבד והרי הטילן הכתוב לעוף בין בהמה לדגים שלא לחייבו כלל אלא בסי' א' אלא מדרבנן כדאמרינן לקמן מדרבנן דילמא לא אתי למיעבד פלגא והכי נמי משום גזירה.

וליטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי. פי' רב כהנא קא' וליטעמיך דסלקא אדעתין מן הצואר דקאמרינן מקראי נפקא ולא גמרא שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנא לן אלא גמרא והואיל והני בגמ' תלנהו רחמ' כולהו הלכו' שחיטה נמי גמ' ומגמ' קי"ל דממקום ששחטהו צואר הוא ואתא למימר בפי' דלא לשווייה לכוליה צואר גיסטרא ויש בזה בתלמוד הרבה מתפרש על זה הדרך ורש"י ז"ל מחק רובן.

והא דאמרינן דרסה גמ'. משום דהא דדרשינן לקמן משום דכתיב חץ שחוט לשונם אסמכת' דרבנן הוא ומדברי קבלה נמי הוא ולשון אחר שפירש"י ז"ל דלא לישוייה גיסטרא דהיינו משום דרסה הא דנקט דרסה שטפא הוא. ואין פי' זה נכון אעפ"י שנמצאו בתלמו' שטפי טובא כגון ההיא ואיתמר בב"ק עבדים ושטרות נמי מיקנו ומס' תענית הואיל והעם מתפללין בתעניו' ובמעמדות.

אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט. פירש"י ז"ל אין לי שקרויי' נתחים אלא שישנן בכלל הפשט' דכתיב והפשיט ונתח וגבי עריכה נמי דכתיב בנתחי' הנפשטים קאמר מנין לרבות להערכה את הראש שכבר הותז ואינו בכלל הפשטה אלא קרב כמות שהוא כדאמרינן בזבחים [פ"ה ע"ב] צמר שבזקן תיישים והקרנים והטלפים ג) ת"ל את ראשו.
וק"ל אם אינו בכלל הפשטה מריבויי דאת אעפ"י שלא הותז צריך הכתוב לרבותו לכלל הערכה מאחר שהוציאו מכלל הפשט ואין נתחים אלא שישנן בהפשט ומנין לשחיטה מן הצואר מכאן.
אלא י"ל מדכתיב והפשיט את העולה ונתח אותה מכולה עולה משמע דאיתא בכלל דמפשט והדר מנת' והראש ודאי בכלל נתוח וע"כ ישנו בכלל הפשט ואי משום דכתיב את ראשו הו"א לרבות קרנים הוא דאתא והשתא קאמר תנא אין לי בכלל הערכה אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה שאח"כ מנתח ועורך אותם מנין לרבות הראש שאינו בכלל הפשטה משום שכבר מנותח הוא שכבר הותז ת"ל את הראש לכך אנו למדין שכבר הותז (ומנין) [וכיון] שכבר הותז לא קרינן ביה והפשיט ונתח שהרי מנותח מעיקרא הוא וריבה אותו הכתוב לעריכה אלמא שחיטה מן הצואר היא והותז בשחיטה הוא ומהשתא ידעינן דכי רבי רחמנא את ראשו דמשמע לרבות הטפל לראשו אין צ"ל עור שהרי אינו בכלל הפשט אלא אפי' צמר שבזקן תיישים וקרנים, כן נ"ל.
וללשון רש"י ז"ל יש לתקן שאם לא הותז אעפ"י שאינו בכלל הפשט ע"כ בכלל ונתח הוא ואכולהו נתחים כתיב וערכו השתא שכבר הותז ואינו בכלל זה הכתוב כלל לא בהפשט ולא בניתוח אינו נמי בכלל וערכו דאנתחים דהפשיט ונתח הסמוך לא קאי לכך הוצרך לרבותו וממילא למדנו שהותז כשחי' ושחי' במוקדשין מן הצוואר.

השוחט ר' יהודה אומר עד שישחוט את הורידין. אאחד בעוף קאי, כלומר אינה כשרה עד שישחוט את הורידין, לאו דוקא אינה כשרה אלא כלפי שאמר תנא קמא כשרה דמשמע דשוב אינו צריך כלום ואוכל בין שלם בין מחותך, אמר רבי יהודה אינה כשרה בכך אלא עד שישחוט את הורידין, ומיהו לא שחט ורידין כשרה ובלבד שיחתוך אבר אבר. אי נמי אינה כשרה ממש קאמר (וכיון) [וכגון] שצלהו או בשלו כולו כאחד בלא חתיכה אבר אבר דלרבי יהודה ודאי אסור אפילו דיעבד כמו שאני עתיד לכתוב בגמרא בס"ד כנ"ל.

גמרא: השוחט דיעבד אין לכתחלה לא שנים בבהמה עד כמה לשחוט וליזיל. פירוש דאי משום ורידין ולאפוקי מדרבי יהודה, הא לא אפשר דלרבנן אפילו לכתחילה אינו צריך חתיכת ורידין בשעת שחיטה כדאמרינן לקמן (חולין כח, ב) בברייתא מאחר שלא הוזכר ורידין לשחיטה מה לי בשעת שחיטה מה לי שלא בשעת שחיטה. אי נמי דאפילו ר' יהודה לא קאמר אלא בעוף הא בבהמה לא.

איבעית אימא אאחד בעוף ואיבעית אימא ארוב שנים בבהמה. ותרווייהו איתנהו, דלכתחלה ודאי צריך שנים בין בעוף בין בבהמה ומדרבנן, אבל מדאורייתא בסימן אחד סגי בעוף, כדאמר לקמן (חולין כז ע"ב) שהטילו הכתוב לעוף בין דגים לבהמה, ובהמה נמי ברוב שנים וכדאמרינן לקמן (חולין כט, ב) דאפילו בקדשים אין ממרקין אלא משום דמצוה למרק.

הכי גרסינן וישנה בכל הספרים: ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי. ורב כהנא גופיה הוא דקאמר לה, והכי קאמר ולטעמיך דסלקא דעתך דעיקר שחיטה מן הצואר קאמינא דנפקא לן מקראי, אם כן לותבן משהייא דרסה וחלדה הגרמה ועיקור מקראי, אלא מאי טעמא לא מותב ליה הכי, משום דהנהו הילכתא גמירי להו, והכי נמי עיקר שחיטה מן הצואר הלכתא גמירי לה, וקרא דקאמינא לא לעיקר שחיטה מן הצואר אלא לומר דאין שחיטה אלא מן הצואר, והיינו הסימנין שהוא מקום השחיטה שבבהמה, ולאשמועינן דלא לישוויה גיסטרא.
ורש"י ז"ל מחק גירסא זו ואמר דהכי גרסינן ותו שהייה חלדה וכו',ודברי המקשה הם, ואינו מתחוור, ועוד שאין צורך למחוק הספרים. ופירוש דלא לשויי גיסטרא שלא יחתוך המפרקת ואפילו דרך הולכה והובאה, משום דלדם הוא צריך, דהאי קרא בקדשים כתיב, ואילו שובר מפרקת מבליע דם באיברים כדאמרינן לקמן (חולין קיג, א). ולספרים דגרסי בדרב יימר נמי וקרא למא אתי דלא לישוויה גיסטרא, אף על גב דההיא בחולין קא משתעי, התם נמי הכי קאמר דלא לישוויה גיסטרא כדי שלא יבליע דם באיברים והוה ליה דם האיברים שפירש ממקומו ונבלע במקום אחר, וכדאיתא נמי לקמן (חולין קיא, א וע"ש בתוס' ד"ה וחתוכיה). ויש ספרים דלא גרסי ליה כלל בדרב יימר. ורש"י ז"ל פירש בלשון שני דלא לישוויה גיסטרא שלא ידרוס, והא דקאמר דרסה, הילכתא גמירי לה לאו דוקא אלא בגררא דשהייה חלדה והגרמה נקט לה, ואינו מחוור, חדא דסתמא הא דאמרינן שהייה דרסה הלכתא וקרא לדרסה דעל כרחך כיון דהוה ליה לאסוקי, אלא קרא לדרסה לא הוה ליה לאדכורי אפילו בגררא דהנהו דרסה אלא לשון ראשון עיקר, והא דמפקינה לקמן מושחט, אסמכתא בעלמא היא.

אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה. פירש רש"י אין לי שקרויין נתחים אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה, ואם כן לגבי הערכה נמי דכתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים אינן בכלל הערכה, אלא נתחים שישנן בכלל הפשט, מנין לרבות להערכה הראש שכבר הותז שהוא אינו בכלל הפשט כדאמרינן בזבחים (פה, ב) את הראש לרבות צמר שבזקן תישים תלמוד לומר את הראש, זהו תורף פירוש רש"י ז"ל. ואינו מחוור חדא דלמה ליה למימר שכבר הותז, דלאו משום דהותז איצטריך לרבוייה, דהא לאו משום דהותז נפקא לן דאינו בכלל הפשט, אלא מרבויא דאת, ולא הוה ליה למימר אלא מנין לרבות את הראש שאינו בהפשטה, כלומר ומשום דכתיב את, ועוד דאי משום את דמיניה מרבה צמר שבזקן והקרנים איצטריך קרא למכתב הראש לריבויה הראש (ו)[ל]הערכה וכאלו נאמר משום דכתיב את איצטריך למיכתב הראש, וזה קשה דאי לאו ראש לא הוי כתיב את, ועוד דלא היתה סברא לומר שיהא שער שבזקן בהקרבה ולא הראש. אלא הכי פירושא והפשיט ונתח אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט קודם ניתוח, דקרא הכי קאמר והפשיט ואחר כך וניתח, אלמא אין בכלל הפשט אלא אותו שאפשר להפשיט ואחר כך מנתח ואם כן הראש אינו בכלל הפשט, שאי אפשר להיות הפשטו קודם לנתיחתו, שהרי כבר הותז, אלמא אינו בכלל הפשט.
ואם תאמר גם הוא אפשר להיות בכלל הפשט קודם ניתוח, שהרי יכול להפשיטו ולנתח הראש בעצמו לשנים, הא לא אפשר דכתיב (ויקרא א, ו) ונתח אותה לנתחיה דדרשינן אותה לנתחים ולא נתחים לנתחים וכדאמרינן בפרקין דלעיל (חולין יא, ב) אלא אינו בכלל הפשט, וכיון שכן אף הוא אינו בכלל נתחים, אם כן מנין שיהא קרב תלמוד לומר את הראש. ואם תאמר מכיון דנפקא ליה מהכא דלא הוה בכלל הפשט, למה לי דאיצטריך את לרבות צמר שבזקן תישים. יש לומר אי לאו כתיב את הוה אמינא שיתלשנו. אם תאמר ואכתי מנא לן מהכא דראש כבר הותז. יש לומר מדאיצטריך קרא לרבותו. ואם תאמר אי משום דאיצטריך קרא דלמא לאו משום דהותז הוא דאיצטריך, אלא משום דאינו בכלל הפשט, דמדאיצטריך שמעינן דלאו בר הפשטה הוא, ומשום הכי איצטריך קרא לרבותו להקרבה. יש לומר דהכי קאמר מדאיצטריך קרא שמע מינה הלכתא גמירי לה דכבר הותז דשחיטה מן הצואר. ואם תאמר (אמאי) [אכתי] נימא מדאיצטריך קרא שמע מינה הילכתא גמירי לה דאינו בכלל הפשט ולעולם אין שחיטה מן הצואר. יש לומר דהלכות שחיטה אשכחן דגמירי להו הלכות הפשטה לא אשכחן דגמירי. כך תירצו בתוס'.

פרק שני בעזר הצור:

השוחט אחד בעוף וכו' אחר שביאר בפרק הקודם קצת עניני הלכות שחיטה ובפרט מי שוחט ובאיזה זמן ובאיזה מקום ובאיזה דבר שוחט היתה כונת זה הפרק להשלים הענין בביאור הלכות שחיטה ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון כמה מן הסימנים צריך לשחוט וכמה מכל אחד ואחד ואם יוכל לשחוט שתי בהמות כאחת והשני תכונת השחיטה ר"ל איך הוא שוחט והוא ענין שהייה דרסה חלדה ועקור אבל הגרמה כבר ביארנו דינה למעלה השלישי מה שאנו צריכים בהכשר הבהמה הנשחטת אם להיכר יציאת היותה מצד השחיטה לא מצד חליה והוא ענין שחיטת המסוכנת אם להוצאת הדם בבהמת קדשים ושאין אנו צריכים לכך בבהמת חולין הרביעי איזו כונה הוא צריך לשחיטה ולשם מה צריך שיזהר שלא לשחוט זהו יסוד הפרק ויתגלגלו בו דברים אחרים מעניני טומאה וטהרה על ידי גלגול הכשר הדם היוצא בשעת שחיטה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר כמה מן הסימנין הוא שוחט ואם אחד יכול לשחוט שני ראשים כאחד והוא שאמר השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה אמר הר"מ פי' מה שאמר השוחט שהוא מורה על דיעבד אינו מורה על מה שאמר אחד בעוף לפי שלכתחלה חייב שיתכוין לשחוט השני סימנין לגמרי ואפי' בעוף ורידין הם שני עורקים דופקים נמשכים בצואר על שני צדי קנה הריאה ומה ששנה לומר רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אע"פ שכבר אמר רובו של דבר לפי שדבריו בשחיטה ומה שאמר שנית הוא בשחיטת קדשים ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה פירשו בגמרא שזה שהוא תופש בענין זה לשון דיעבד הוא מצד סימן אחד של עוף או מצד מה שאמר אחר כן ורובו של אחד כמוהו וזה שמן התורה דיו ברוב אם באחד ובעוף אם בשנים ובבהמה אפי' בקדשים ומדברי סופרים שלא לסמוך על רוב שמא יצמצם יותר מדאי אלא לכתחילה צריך לשחוט כל שני הסימנין אף בחלין ואף בעוף ושלא יסמוך על רוב אלא שישחוט את הכל שחיטה גמורה שמא לא ישחוט את הרוב אבל בדיעבד אף מדברי סופרים ואף בקדשים בעוף כשר באחד וברובו ובבהמה ברוב שנים אבל חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה ולא עוד אלא אפי' שחט שני חצאי סימנין בעוף פסולה וכן הלכה:

ר' יהודה אומר עד שישחוט את הורידין והם חוטי הצואר שהם מלאים דם ופרשו בגמרא לא שהורידין בתורת שחיטה עד שאם ישהא או ידרוס בהן שתפסל אלא די להם נקיבה בעלמא שלא מתורת יציאת חיות (אין) מכונים בזה אלא מתורת סעודת דם וזה שהוא תופש בו לשון שחיטה ר"ל שינקבם בשעת שחיטה שהדם חם ונגר ויוצא והל' כר' יהודה אלא שלא נאמר כן אלא בעוף הואיל ודרכן של בני אדם לצלותו כאחד אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר אינו צריך הא כל שדעתו לכך אף בבהמה כדרך שאדם רגיל לעשות בגדיים צריך וכל שכן הוא ובדיעבד מיהא הן בעוף הן בגדי ר"ל שלא נקב את הורידין ולא נתחם אבר אבר אלא שצלאם כאחד או בשלם כאחד יתבאר הענין בגמרא בין בצלייה בין בבשול:

השוחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה ובגמרא יתבאר שאף לכתחילה מותר ולא תפש לשון דיעבד אלא בשל קדשים כמו שיתבאר וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ואע"פ שכלה על הצד שביארנוה הלכה היא יש בגמרא דברים שאנו צריכים בהם להשלמת ביאור ענין זה ודברים אלו עם שאר דברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

למטה יתבאר שאם התיז את הראש כלו כל שהוליך והביא בו אין כאן דרסה ושחיטתו כשרה ומ"מ יש אומרים שאין ראוי לעשות כן לכתחלה וזהו שאמרו כאן דלא לישוייה גיסטרא וזהו לשון חטהו כלומר עשה לו כהכשרו ותקונו ודיו ולא שתחתוך כל המפרקת ולא בא למעט התזה דרך דרסה ר"ל בלא הולכה או הובאה שהרי אמר שהיה דרסה וכו' מי כתיבן ומ"מ יש לפרש כאן דלא לישווייה גיסטרא שלא יצטרך לעשות כן אלא שהם מפרשים הטעם בקדשים מפני שאם יחתוך המפרקת יבלע הדם באיברים והוא צריך לה להזיות וזריקות ובחולין מפני שהשובר את המפרקת קודם שתצא נפשה מבליע את הדם באיברים ומכביד את הבשר וגוזל את הבריות:

זה שהתבאר בסוגיא זו ששחיטה מן הצואר לא סוף דבר בשחיטה ולענין פסק אלא אף לדעת האומר אין שחיטה לעוף מן התורה ונחירתו זו היא שחיטתו אע"פ שאין הלכה כן צריך שתדע לענין ביאור שמ"מ צריך שתהא הנחירה או העקור מן הצואר הא הכהו בראש והמיתו או באיזה מקום שלא מן הסימנים אף הוא מודה שהיא נבלה כאלו מתה מאליה ומ"מ לענין פסק אינך צריך לה שהלכה רווחת שחיטת העוף מן התורה כמו שביארנו וי"מ שלא אמרו אין שחיטה לעוף מן התורה אלא שלא להיותו שהיה וחברותיה פוסלות בו ומ"מ חתיכת סימן בעי ואינו כלום שהרי הביאוהו בסוגיא זו על נוחר ומעקר:

רוב זה שביארנו גם כן שהשחיטה כשרה בו אם באחד ובעוף אם בשנים ובבהמה יש מי שאומר שאין מכשירין בו אלא ברוב הניכר לעין ר"ל שתכף שיהא אדם רואהו יהא מכיר בו שנשחט הרוב ולא יהא צריך בו לשיעור ומדידה אבל כל שאין ניכר כן לעין בלא מדידה אע"פ שהמדידה בחוט וכיוצא בו מבררת שיש שם רוב אינה כשרה בכך וזהו לדעתם מה שאמרו כאן רוב הנראה לעינים ולא יראה כן לרבותי נוחי נפש ממה שאמרו בתורת כהנים ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור אין צריך לומר בין פרה לחמור אלא בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכמה בין חציו לרובו כמלא שערה הא למדת שכל שאפשר לברר אף על ידי מדידה שיש בו רוב אע"פ שאינו נכר בלא מדידה כשר שלא אמרו רוב הניכר או רובא דמינכר אלא רוב הנראה לעינים ופירושו אף על ידי מדידה הא אין המדידה יכולה לבררו אע"פ שמחשבתו מציירת כן לא יסמוך עליה שאע"פ שאין אנו צריכין לרוב הניכר צריכים אנו מ"מ לרוב שהעין יכולה לראות על ידי מדידה וזהו רוב הנראה לעין האמור כאן ורוב זה מ"מ שיש עובי הטבעות מצד אחד כדרך שביארנו במשנת השוחט מתוך הטבעת כל ששחט באמצע הטבעת אתה צריך לרוב חללה שהרי אף לענין טרפויות אינה טרפה בפסוקת הגרגרת אלא ברוב חללה כמו שיתבאר בפרק שלישי:

סימן אחד זה שביארנו במשנה שהוא מכשיר בעוף לא סוף דבר בושט שרוב חיות תלוי בו אלא אף בקנה ירדה תורה לסוף חיותו של עוף שאף שחיטת הקנה מספיקתהו למות בלא צער וחיה דין שלה בענין זה כבהמה והכשרה בשני סימנין וכן יתבאר למטה ברוב זה שאפי' היה בשנים ושלשה מקומות כל שנשחט רוב הקפו כשר:

ורידין אלו שהוזכרו במשנה שצריך לנקבן בשעת שחיטה מפני הוצאת דם נתבלבל הדבר בקצת ענינים ביד מפרשים ומה שיראה לברור מתוך דברי כלם בקצרה כך הוא:

עוף הואיל ודרכו לצלותו כאחד צריך שישחוט את הורידים או שינקבם בשעת שחיטה בעוד שהעוף מפרכס שהדם חם ונגר כמו שביארנו ולא ימתין לו עד שיתקרר אפי' היה בדעתו שלא לצלות אותו העוף כלו כאחד צריך לשחוט או לנקוב את הורידין מתוך שדרכו בכך שמא ימלך ויצלהו כאחד:

בהמה הואיל ואין דרכה לצלותה כאחד אלא שמנתחין אותה אבר אבר אין צריך לשחוט את הורידין שהרי אע"פ שהדם מתקרר ונקרש ועומד בעצמו בורידין ושאר חוטין אף הוא חותכו בחתוכה ומולח ואם שחטה על דעת שיצלה אותה כלה כאחד כגון גדיים וכיוצא בהם צריך לשחוט את הורידין או לנקרם בשעת שחיטה ואין צריך לחתיכת שאר החוטים שהכל נגר דרך הורידין אחר שנקבם בעוד שהם חמות אלא מנקר חוטי החלב עם שאר החלבים ודיו ויראה שאין הפרש בכל אלו בין יצא דם בשעת שחיטה ללא יצא:

שחט עוף או בהמה דקה על דעת לצלות כלה כאחד ולא נקב את הורידין בשעת חמום אסור לצלות כאחד אלא מחתכן אבר אבר ומחתך החוטים בכל מקום שהם ואין צריך לומר הורידין ולא דיו בנטילת ורידין אע"פ שאלו נקבם בשעת שחיטה דיו בהם אין הטעם אלא מפני שכשהיה הדם חם היה דם כל החוטים נגר אחר דם הורידין אבל משנתקרר הדם עומד בעצמו בכלם ומתוך כך אף בעוף לא יצלה כלו כאחד אפי' מלחו שהדם הכנוס בתוך הורידין והחוטין אינו יוצא על ידי מליחה יפה וכן אינו יוצא יפה בנקיבה אחר שנתקרר:

שחט ולא נקב את הורידין ולא חתכו אבר אבר אלא שצלאו שלם אסור לאכול מהם בלא חטוט ורידין וחוטין והשלכתם שהרי הלכה כר' יהודה בורידין וכמו שאמרו בברכות הזהרו בורידין כר' יהודה ור' יהודה אף בדיעבד פוסלם וכדקאמר עד שישחוט את הורידין כלומר אינה כשרה עד שישחוט וכן בגמרא אמרו שני חצאין בעוף פסולה ור' יהודה אמר עד שישחוט וכו' ומ"מ כל שחטט אחר צלייתם אחר הורידין וחוטי הדם והשליכם יש מי שמתיר בדיעבד אפי' לא היה בעוף ששים בורידין ושמא תאמר והלא דם הוריד אינו נפלט לגמרי ע"י האור שאע"פ שאמרו בפרק כל הבשר האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפי' לקדרה שארי תלייה בשפודא מידב דייב ושארי אנחיה אגומרי רב אחא ורבינא חד אמר מישאב שאיב ושארי וחד אמר מצמת צמתי ואסיר והלכתא מישאב שאיבי וכשר ואמרו אחריה וכן במוזריקי ר"ל ורידין וחוטין המלאים דם בזו הוא שהוריד עצמו על האש אבל אבר המובלע בתוך הבשר אין כח האור שולט בו כל כך שיפליט את דמו לגמרי והרי נבלע ממנו בבשר שלא נפלט ואין לומר שדם הנבלע בבשר דם האיברים הוא שאפי' מצות פרוש אין בו שלא נאמר דם האיברים אלא דם שבו מצד עצמו שאינו בעין אבל דם שהוא כנוס במקומו והבשר בולעו אין זה דם האיברים והרי דם האיברים עצמו כל שפרש וחזר ונבלע בבשר אסור וזהו צרך המליחה כמו שיתבאר ואחר שכן היאך אתה מתירו תדע שאף הם אומרים שכל מה שבלע הבשר כבר פלטו על ידי האור ולא יראה לי כן מפני שפליטת הורידין קשה אחר שהוריד חוצץ בין דם לבשר ושאין הוריד בעצמו עומד על האור אלא מובלע בפנימיות הבשר ואינו פולט אלא אחר מתון גדול ושמא בשעה שהוא רוצה להסירו הבשר בולע ואין לו שיעור בכדי לפלוט ואם יש להתירה בשום צד צריך בהיתרה נטילת מקומו ר"ל נטילת הבשר בהעמקת סביבות הוריד שאם פלטה הרי יצאה ואם פולטת עכשיו הרי נוטל את מקומו ולקצת גדולי הדור ראיתי אוסרים אותה על כל פני פנים והנאני:

בשלו בקדרה בלא נקיבת ורידין ובלא חתיכת אבר אבר אין כאן תקון אא"כ חטט אחריהן ואחר חוטי הדם שבו ושער הנשאר בששים כנגד כל הורידין והחוטין במלואן לפי דרכנו למדנו שאם שחט ונקב את הורידין מותר לצלותו כלו כאחד אע"פ שלא חתך חוטין אחרים שבגוף מפני שכלם נגרים דרך ורידין ואע"פ שיש חוטין שאינן נגרין דרך ורידין כמו שיתבאר בסמוך מ"מ יש לומר ששאר חוטין פולטין מיד על ידי האור והרי הוא יוצא מיד כדם הנבלע בבשר עצמו וכן הדין בבהמה ואע"פ שגאוני הראשונים אסרו לצלות בהמה כלה כאחד אף בחתיכת ורידין בשעת שחיטה אף הם לא אמרוה אלא ממה שאמרו כאן לא אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו וכו' אבל בהמה הואיל ומנתחה וכו' אף לצלי דאלמא שהבהמה צריכה חתוך אף לצלי וזו אינה ראיה שחכמים דברו בהווה ודרך עוף לצלות כאחד ואין דרך בהמה בכך אבל לענין בשול בקדירה שלם בנקיבת ורידין שבשעת שחיטה יש מי שאוסר אף בעוף עד שינתחהו ושיחתוך כל חוטים שבגוף והם אותם שאין נגרין עם הורידין כמו שיתבאר בסמוך ומליחה אין כאן שדם החוטין אינו יוצא יפה במליחה כשהוא שלם וחוזר ופולטו בקדרה ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו כאן הואיל וצולהו כלו כאחד ולא אמרו הואיל ומבשלו וכן שחתיכת איברים בבהמה כנקיבת ורידין בעוף והרי בבהמה אע"פ שחתכה אבר אבר לענין בישול צריכה הוצאת חוטים כמו שיתבאר בפרק גיד הנשה ויש מתירין אף בבהמה מפני שהכל יוצא בנקיבת הורידין וזה שאמרו כאן לשון צלייה בהווה דברו שדרך עוף שלם בצלייה יותר מבישול ומ"מ אף הם מודים שהוא צריך חתיכת קצת חוטין ומליחתם והם אותם שנאמר עליהם בפרק גיד הנשה חמשא חוטי הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא ופירש עליהם דידא ודלועא משום דמא ר"ל של זרוע ושל לחי ואותם שבכתף הרי הם בכלל היד ואותם שתחת הלשון הרי הם בכלל הלחי ובעוף הגף כזרוע של בהמה והדבר ידוע שהרבה חוטי דם מלבד אלו יש בבהמה ואע"פ שגדולי המפרשים כתבו באיסור והיתר שלהם שכלם בדין זה ולא הוזכרו אלו אלא דרך ריבותא כלומר שאע"פ שהם קרובים לורידין והרי חתכם צריכים חתיכה בעצמם לבשול וכל שכן האחרים אין הדברים נראין שלא בא המנין לחנם אלא בדיוק גמור אלא שפי' הדברים ששני אלו צריכים חתיכה לעצמם ולא די להם בשל ורידין שכך נודע להם שאינם נשפכים דרך ורידין כשאר חוטין אבל שאר חוטין כל שנקב את הורידין מבשלו בלא חתוך ודים במליחה אף לקדרה ונמצא ששני אלו בבהמה אסור אף בחתיכה אבר אבר עד שיחתכם או ישליכם שאין אלו נגרין דרך ורידין ואם חתכם ומלחם יפה מותר אף לקדרה ולצלי אינו צריך בהם לכלום ויש אומרים שצריך בהם לחתיכה וכן בקרומות האסורות משום דם כגון קרום שעל המוח ושעל הביצים אם חתכן ומלחן מותר ואם בשלם בלא חתיכה ומליחה שיעורן בששים וחוטין שתחת הלשון הרי הם בכלל הלחי אבל שאר חוטין הן של עוף הן של בהמה כגון שבצלעות ושבירך ושבשאר מקומות הואיל ונשחטו הורידין או ניקבו אין בהם שום פקפוק לדעת זה ויש מתירין בעוף ואוסרים בבהמה ונראין הדברים מפני שחוטיהם גסים והם מלאים דם הרבה ואין פולטין כל צרכן ומ"מ כל שהוא בקי לחתכם אף כשהוא שלם רשאי:

כל מה שאמרו בשחיטת הורידין או נקיבתן יש מי שאומר שהושט בכלל זה ר"ל שאם שחט בעוף את הקנה צריך שישחוט את הושט או שינקבנו בשעת שחיטה מתורת הוצאת דם ואם לא עשה כן הרי הדין בו כדין שביארנו בורידין ויש חולקין בדבר ומ"מ הסכימו רוב גאונים שכל עוף שהכבד בתוכו אסור לצלותו שדמו גם כן מכונס ואי אפשר להיות כלו יוצא לחוץ ונשאר ממנו נבלע בבשר העוף על הדרך שביארנו ויש אומרים כן אף בטחול וריד עצמו הדבק בבשר שחתכו ומלחו אף מאחר שנתקרר מותר אף לקדירה ואם הניח חתיכה של בשר שוריד דבק עמה על האש בלא חתיכה אם היה עצמו של וריד על האש ואין בשר מפסיק מותר אף בלא מליחה שכח האש שואב את הדם ומפליטו מכל וכל הואיל והוא עומד עליו ממש יש מן הגאונים שכתב בעוף מכיון שפתחו מלמטה והוציא הכבד ובני מעים ובא לו לצואר וחתך את הורידין יפה ומלחו כלו אין בו משום חתוך חוטין שמתוך שהם רכים דמם יוצא ע"י מליחה או ע"י האור:

גדולי המפרשים כתבו שכל שלא שחט אלא רוב הסימנים וכל שכן שלא שחט אלא רוב אחד בעוף צריך נתוח כמניח את הורידין ובאמת בשלא שחט אלא אחד הדין עמהם אבל כששחט רוב שנים למה והלא אף ורידין דיים בנקיבה ומ"מ הם מביאים ראיה ממה שאמרו בסוגיא אבל קדשים דלדם הוא צריך אימא לא תיסגי ליה ברובא אלמא שהדם אינו יוצא כלו בשחיטת הרוב ובמחילה מהם אין לומר כן שהדם בודאי יוצא הוא כלו אלא שמשתהא מעט לצאת והוא צריך לו בקדשים לשעתו ומ"מ מי שחותכן יפה הוא עושה:

כל מה שביארנו בענין ורידין הוא לדעתנו שפסקנו כר' יהודה אבל רבנן אין קפדין בכך אלא שסוברים שהדם מאליו הוא יוצא בין המליחה והשחיטה וגדולי הפוסקים הביאו זו של ר' יהודה אלמא שהם נסכמים לפסוק כמותו וכן ראיה ממה שאמרו בראשון של ברכות שר' יהושע אמר לבניו הזהרו בורידין כר' יהודה ומ"מ הרבה גאונים פסקו כרבנן וקצת תלמידיהם של גדולי הפוסקים כתבו בנסח זה מכיון שאמר הואיל וצולהו ולא אמר הואיל ומבשלו למדנו שאסור לבשל עוף שלם לא התירו אלא בצלי דנורא משאב שאיב אבל בקדרה כל היוצא מתערב בתבשיל ועכשיו נהגו לבשלו שלם מפני שמולחין אותו יפה מבפנים ומבחוץ והדם יוצא יפה ומפרשים שמה שאמרו כאן הואיל וצולהו פירושו שצולהו ואינו מולחו כלל או שאינו מולחו אלא מעט ובלא שהייה למליחתו אבל כל שמולחין אותו יפה וכשיעור הצריך לשהייתו במלחו אף לקדרה מותר ואף גדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה אחר שאנו רואין שפשט המנהג לצלותו שלם בלא נקיבת ורידין נתברר שלא הסכימה דעת קדמונינו עם הגאון לפסוק כר' יהודה אלא כרבנן שאין חוששין לורידין בשעת שחיטה אלא שמ"מ נראה שצריך לנקבן שלא בשעת שחיטה בין בעוף בין בבהמה הן בצלי הן בבשול ולא דיו במליחה בלא חתיכה וכמו שאמרו בפרק גיד הנשה אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה שפיר דמי ואפי' לקדרה וכן בימי רב מוזירקי והני ודאי מוזירקי נינהו וכל שהוא רוצה לבשלם צריך הוא לחתיכה:

אחר שביארנו דברים שבאו בסוגיא זו הצריכים להשלמת ביאור ענין המשנה נשוב לבאר דברים שבאו בה על ידי גלגול בע"ה ואלו הן:

כבר ידעת על קרבן עולה שכלה כליל ואחר שנשחטה ונזרק דמה מפשיטין אותה והראש אינו בכלל הפשטה אלא קרב עם צמרו בכבש ועם שערו בתיש ואחר שהפשיט גוף הבהמה מנתחה לנתחים ידועים ומקטירים על המזבח והראש קודם לכל האיברים ומוליכו בדרך שבית השחיטה עומד למעלה ומניח החלבים על בית השחיטה כדי שלא יהא בית השחיטה נראה ממוסמס בדם וזהו דרך כבוד של מעלה:

בפרש"י בד"ה מנין לרבות בכלל עריכה כו' שאינו בכלל הפשטה שהרי הותז כו' עכ"ל אין זה טעם שאינו בכלל הפשטה משום שהרי הותז דאם כן בלא דרשא דהכא הוה ליה לאוכחי שכבר הותז דהא הראש שאינו בכלל הפשטה מוהקטירו הכהן הכל גומר כדילפינן ליה במסכת זבחים אבל שהרי הותז הוא טעם דלהכי אצטריך ליה לרבות דהראש בכלל עריכה הוא משום שהרי הותז כבר בשחיטה קודם הפשטה ואינו מחובר לנתחים הנפשטים שהוזכר לגבייהו עריכה ומיהו משום שאין הראש בכלל הפשטה לחוד לא אצטריך ליה לרבות הראש לעריכה כיון שהוא מחובר לגוף עדיין ודו"ק:

בב' סימנים כו'. יראה לפי דעת החוקרים שכל יסוד היותר רחוק מן הגלגל הוא יותר גשמי וחומרי והארץ יסוד התחתון הוא יותר גשמי מיסוד המים שעליו ולכן הבהמה אשר נפשה מהאדמה מחומר הגס יצטרך לזכך להעלות חומרה לאכילת נפש אדם שהוא נברא ג"כ מחומר הגס מהאדמה ובב' סימנים שנשחטו יזדכך חומר הבהמה שהוא יותר גם כי הדם הוא הנפש ועיקר מצות שחיטה להוציא דם הנפש אבל הדגים אשר בריאתן מהמים מחומר היותר דק מתעלה נפש האדם מאכילתן כמו שהן באסיפה בעלמא ולזה עופות שנבראו מרקק צריך זיכוך בסימן א' קצת וק"ל.

דכתיב על וייצר כו'. עיין פרש"י לפי' בתרא דקרא דעוף יעופף נמי משמע דמארעא אברי יש ליישב מה שהקשו התוס' אתדע שהרי עופות יש להן קשקשין מה צריך ראייה לזה שהרי בהדיא כתיב ישרצו המים שרץ וגו' ועוף יעופף דסד"א דקאי על ויצר לחוד ומארעא לחוד איבריאו ומכח ראיה דתדע ע"כ נימא דמרקק נבראו וקאי נמי אישרצו המים וגו' וק"ל:

ברש"י ד"ה ששח משמע כופף ולא כפוף וכו' כן נ"ל להגיה דהא כפוף משמע שהוא כפוף תמיד וכופף משמע שהוא כופף כשרוצה וק"ל:

ד"ה מנין לרבות בכלל עריכה וכו' דכיון דנחתכו סימנים קרי ליה הותז וכו'. הוכרח רש"י לכתוב זה כדי שלא תקשי ומה בכך אם השחיטה מן הצואר אף עפ"כ שייך בזה הפשט שהרי לא הותז בשחיטה לגמרי אלא שנחתכו הסימנים כמאן דמנח בדיקולא דמי אע"פ שעדיין תלוי בגוף הבהמה אם היה נפשט לא היה הפשט גמורה:

בא"ד ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא כדאמרינן בזבחים צמר שבראשי הכבשים ושיער שבזקן התישים והעצמות והגידין והקרנים והטלפים שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה כן צריך להגיה ומתני' היא בזבחים דף פ"ה ומקרא דוהקטיר לא ילפינן כ"א עצמות וגידין וכו' כדמשמע התם בגמרא אבל צמר שבראשי הכבשים לא ילפינן אלא מקרא דהכא דמדהוצרך הכתוב למכתב את הראש ואת הפדר משום דכבר הותז בשחיטה ואינו בכלל הפשטה א"כ ש"מ דהראש אינו נפשט אלא קרב כמות שהוא ואין להקשות מנא ליה לתנא דהכא למילף מקרא דאת הראש ואת הפדר דצריך הכתוב לרבות את הראש שאינו בכלל הפשט משום שכבר הותז הראש בשחיטה נימא דמשום הכי צריך לרבות את הראש שאינו בכלל הפשט משום דילפינן מקרא דוהקריב הכהן את הכל דגם צמר שבראשי הכבשים קרב על גבי מזבח די"ל דס"ל לתנא דהכא דלא מסתבר למילף מקרא דוהקריב הכהן את הכל כ"א עצמות וגידין וכדומה אבל לא צמר שבראשי הכבשים אי לאו קרא דהכא הלכך ע"כ צ"ל דהא דהוצרך הכתוב למכתב את הראש ואת הפדר היינו משום דכבר הותז בשחיטה וק"ל:

בתוס' ד"ה חצי אחד בעוף וכו' ומרישא נמי שמעינן וכו'. ר"ל חצי אחד לבד בעוף דפסול ולא נקטיה אלא איידי וכו' וחצי כל אחד בעוף ע"כ צ"ל דלא נשמע מרישא דאל"כ גם אחד וחצי בבהמה נשמע מרישא אלא ע"כ הוצרך למתני אחד וחצי בבהמה משום דלא נימא דהוי כשר מכח כ"ש דהא הוי טפי מרוב שנים א"כ ה"ה בעוף נוכל לומר הכי וצ"ל דחצי כל אחד בעוף מבהמה שמעינן ליה דמדקתני דאחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה אע"ג דהוי טפי מרוב שנים ה"ה חצי כל אחד בעוף וק"ל:

ד"ה ותו שהייה דרסה וחלדה וכו' ל"ל תרי קראי להכי. דלא שייך לומר מר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא כמו שפרש"י אלא כשהמאן דאומרי' בעצמם קאמרי הכי אבל לפרש"י רב כהנא ורב יימר מר יליף שחיטה מן הצואר מקרא דושחט את בן הבקר ומר יליף שחיטה מקרא דוזבחת וסתמא דגמרא מסיק אתרוייהו דשחיטה מן הצואר גמרא וליתנהו למלתייהו דלאו מקרא ילפינן שחיטה מן הצואר והני תרי קראי תרוייהו לא אתו אלא דלא לישוייה גיסטרא וא"כ תרי קראי למה לי להכי וק"ל:

בא"ד ועוד אמאי ס"ד שיחתוך המפרקת אחר שחיטת הסימנים. דברי התוס' תמוהים דהא ללישנא אחרינא דפרש"י דגיסטרא היינו דרסה לא שייך לאקשויי כלל ואפי' לפי' קמא דמפרש דגיסטרא היינו שלא יחתוך כל המפרקת לשנים אע"ג דלא אצטריך וחתוך דכבר נגמר השחיטה בשחיטת הסימנים מ"מ אצטריך קרא לאשמועינן דאי עבד הכי וחתך המפרקת לשנים דשחיטתו פסולה וצ"ל דנראה להו לתוס' דוחק דישמיענו קרא מידי דלא שכיחא דאטו בשופטני עסקינן שיחתוך המפרקת לשנים אחר שחיטת הסימנים ללא צורך ובתרומת הרשן סי' קפ"ז כתב דהתוס' מפרשים דברי רש"י כמו שפירשם מהר"ם במרדכי דר"ל שלא יצטרך לחתוך המפרקת לשנים ולכך מקשי התוס' שפיר דאמאי ס"ד שיצטרך לחתוך כל המפרקת ע"ש. וטעמם שמפרשים דברי רש"י כך משום דלא מסתבר להו לומר שתפסל השחיטה בשביל שחותך ג"כ המפרקת לשנים דמה בכך ועיין במרדכי:

בא"ד ונראה כגירסת הספרים וכו' אבל אכתי לא ידעינן מהיכן מתחיל וכו'. פי' והיינו פי' דלא לישויה גיסטרא ר"ל שלא יתחיל מן העורף ורב יימר יליף דלא יתחיל מן העורף אלא מן הגרון מקרא דוזבחת ממקום שזב והשתא לא תקשי תרי קראי ל"ל להכי דכיון דהאמוראי קאמרי לה מר יליף לה מהאי קרא ומר יליף לה מהאי קרא:

ד"ה מנין לרבות את הראש וכו' וי"ל דהדר ערבי וערכו בני אהרן וכו'. ר"ל דהא דקאמר בפ"ק דהראש הוא בכלל הנתחים היינו בתר דילפינן לה מקרא וערכו בני אהרן וכו' את הראש ואת הפדר אבל אי לא הוה כתיב את הראש ואת הפדר ה"א דהראש אינו בכלל ונתח אותה לנתחיה וק"ל:

רש"י בד"ה דלא לשוייה גיסטרא שלא ידרוס כו' כצ"ל:

במשנה רי"א עד שישחוט את הוורידין. לשון הרע"ב הואיל וצוליהו כולו כאחד כו' ושחיטה כו' ל"ד אלא כו' קודם שיקרוש הדם דתו לא נפיק ע"י מליחה. מליחה מאן דכר שמה. ונראה להגיה ע"י צלייה:

רש"י ד"ה אאחד בעוף. דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד. עי' לעיל (כא ב) בתד"ה ואינו מבדיל שכתבו בההיא דהעור והרוטב שהביאו דלא שייך למיגזר דלמא לא אתי למיעבד רובא היכי דליכא משום חייסא. וכש"כ לגזור כולי האי שנים אטו חד. ויותר הנל"פ דגזרו שנים אטו בהמה. וטעם דכולי סימנים ה"נ כדי שיצא הדם יפה עי' לקמן (כט) דאטו רובא ליכא למגזר לדעת התוס' שכתבתי ועמש"כ שם (בע"ב) בתד"ה למה:

רש"י ד"ה דלא לישוויה גיסטרא. ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנים ותו לא. וצ"ל ע"כ דאגמרי' רחמנא למשה דהותר בחתיכת הסימנין לבדן וא"כ אתי ושחט לפ"ז לאסור חתיכת המפרקת. אבל ללשון ראשון איכא למימר דלא אגמריה אלא מקום שחיטה מן הצואר. ואתי ושחט להורות דל"צ אלא חתיכת סימנים. וחתיכת המפרקת לא איכפת לן אם עביד אם לא ועי' במרדכי:

רש"י ד"ה מנין לרבות. כדאמרינן בזבחים צמר כו' והטלפים בזמן שהן מחוברין יעלו שנאמר והקטיר כו'. כצ"ל:

תד"ה ותו. אבל אכתי ל"י כו' אי מן העורף כו' ולהכי אתא כו' ממקום ששח. לכאורה הא גם מול העורף נכפף כששוחה צוארו וא"כ אכתי ל"י אי מן העורף כו':

תד"ה מדקאמר כו'. לא אתא כו' אלא כו' אבל אכתי ל"י כו'. לפמש"כ לעיל דהנך דלעיל עיקר לימודם אתא למעוטי מן העורף לא א"ש לישנא דותנא מייתי לה מהכא:

רש״י ד"ה לשון וכו׳ רוב המדבר שבלשונו כצ"ל:

גמ' אאחד בעוף. עיין לעיל דף כא ע"ב תוס' ד"ה ואינו מבדיל:

שם ששח חטהו. עיין בתורת חיים סנהדרין דף קיב ע"א ד"א מאי דתהני:

אשר בחר בנו מכל עם ולשון, ועזרנו בחי' פ' ראשון, הוא יעמוד לימיני, בחי' פרק שני.

השוחט, וקרא למאי אתא דלא לשווי' גיסטרא, עיין ש"ע י"ד סי' כ"ד סעיף ה' וט"ז וש"ך שם ועמ"ש ת"ח בשמעתין לסלק ק' תוס' מפיר"שי, ודפח"ח, אך מה שהקשה על שיטת תו' דהך ילפותא אינו אלא לאפוקי מן העורף דלא, א"כ ע"כ לית להו דרשא דראשו של זה ממול ערפו ולא ראשו של אחר, וא"כ לפ"ז תקשי ק' תוס' לעיל כ"ג ע"ב ד"ה פרה וכו' שתהא כשרה במליקה ע"ש, פי' כוונתו צ"ל דמשחט לא ידעי' אלא ששחיטה תהיה מצוואר, אבל אפשר שגם מליקה כשרה בו, ולפע"ד דלק"מ דכ"ע מקרא נדרש לפניו ומלק ראשו של זה במליקה ולא ראשו של אחר ובזה לק"מ ק' תו' הנ"ל, אך תנא דלקמן דרש גם לאחריו ראשו מול ערפו ראשו של זה מול ערפו ולא של אחר שתהי' גם השחיטה מן הצוואר דווקא, ואמוראי דהכא לא דרשי לאחרי' וא"כ מדומלק ידעי' דראשו של אחר אינו במליקה מ"מ הי' אפשר דהשחיטה תהי' מן העורף משו"ה בעי ושחט או וזבחת:

ומ"ש עוד דלכ"ע בעי' תרי קרא דאי לאו משני קרא בלישני' פעם ושחט ופעם וזבחת לא הוה דריש כל מ"ד כדאי' לי', מקום ששח או מקום שזב. א"כ לדבריו גם לתנא דבי רבי ישמעאל דדרש מקום שסח צריך נמי קרא דוזבחת, ולא משמע קצת כן לעיל י"ז ע"א דמשמע דלר"י אייתר לי' וזבחת ע"ש:

מנין לרבות את הראש שכבר הותז, ע' פירש"י. והנה לרוב המפורשים לעיל כ"א ע"א גבי הותזו ראשיהן דהיינו הותזו ממש ולא סגי בסימני' א"כ הכא לא הותז לגמרי בשחיטה, ואפי' לשיטת רש"י דגם שם הותזו הסימני' ודינו כהותז לגמרי, מ"מ הכא קשה מה בכך שנשחטו הסי' כיון שעדיין מחובר במפרקת, א"כ יקרב אגב הנתח שמחובר בו כמ"ש מהרש"א. גם מ"ש תוס' דהאי תנא לא אתא אלא למעוטי זנבו הוא הוא דוחק דמסתמא עיקור ילפותא דלא לשחוט מהע.ורף ולא לשווי' גיסטרא כהנך ילפותא דלעיל וכן הקשה בת"ח. ולולי דברי רש"י ותוס' ורשב"א הייתי מפרש. דהכי קאמר דודאי מסברא חצ.ונה תהי' שחיטה אעורף כמו מליקה וא"כ יהי' הראש כבר הותז לגמרי שהרי נשחט המפרקת וגם הסי' וממילא לא יהי' בכלל והפשט ונתח שהרי הי' נתוחו קודם ההפשט כמ"ש רשב"א סי' זו, משו"ה כתיב ראשו, והשתא דכתיב ראשו הדר ערבי' בכלל שאר נתחים כמ"ש תו' ד"ה מנין וכו' לומר שגם הוא בכלל והפשט שניתוחו הוא אחר הפשט הבהמה, והא כיצד הרי צריך לשחוט, אע"כ השחיטה היא מן הצוואר ולא מן העורף, נמצא דאחר שחיטת הסי' עודנו מחובר במפרקת, ומנתחים גם אותו אחר ההפשט כמו שארי נתחים וא"ש וק"לךּ

תוס' ד"ה השוחט וכו' אבל אם צלאו דיעבד שרי כדמוכח בגמרא וכו' ואי ר"י דיעבד נמי אסור ודלמא לכתחלה מודו רבנן וכו' וקצת צ"ע דלמא באמת דרישא בחולין ומיירי ר"י בעוף כדמוקי רב חסדא בגמרא וא"כ אפילו בדיעבד אם צולהו כולו אסור ובגמרא לקמן שפיר מוכח דרישא בחולין דאי ס"ד רישא בקדשים א"כ לא קאי ר"י בעוף מדקאמר עד שישחוט ואי בעוף עד שימלוק מבעיא ליה ואף דבאמת בורידין גם בנקיבה סגי ועד שישחוט היינו בשעת שחיטה כדלקמן (דף כח ע"ב) מ"מ בקדשים לא שייך שעת שחיטה כי אם שעת מליקה וא"כ אי ס"ד רישא בקדשים ר"י אבהמה קאי דהא בשחיטה ובבהמה באמת אין טעם לאסור כלל ודי להחמיר לכתחלה בבהמת קדשים משום דלדם הוא צריך וא"כ איך פליגי רבנן עלה ונראה משום דלקמן קאמר רב כהנא חדא בחולין מדקתני השוחט ואי ס"ד רישא בקדשים המולק מבעיא ליה ואח"כ אמר בגמרא רב פפא אמר רישא בחולין מהכא דקתני ר"י אומר עד שישחוט הורידין ופליגי רבנן וכו' וא"כ רב פפא בא לחדש שאינו צריך ללמוד רישא בקדשים מדרב כהנא וא"כ דברי רב פפא הם לומר שאפילו לא תדקדק בין לשון שחיטה למליקה והאמר שהתנא קורא בם למליקה שחיטה אפ"ה מוכח דרישא בחולין מדפליגי רבנן על ורידין וא"כ שפיר הוכיחו התוספות דלר"י רק לכתחלה בעי ורידין דאי ס"ד גם דיעבד וגם בעוף קדשים ובחטאת שהוא נאכל בעי ורידין אפילו בדיעבד ודלמא פליגי רבנן רק על דיעבד. בד"ה חצי וכו' ומרישא נמי שמיע ליה וכו'. קצת קשה דלקמן (דף כח ע"ב) דקאמר רב מחצה כרוב ומתחלה ס"ד דגם אשחיטה קאי והקשה מדתנן חצי אחד בעוף שחיטתו פסולה ומשני מדרבנן ומרישא דתנן רובו של אחד כמוהו לא הקשה מכלל דמרישא לא מוכח מידי דרובו פירושו מחצה שהוא כרוב וא"כ איך כתבו התוס' כאן דמרישא נמי שמיע ליה וצריך לומר שבאמת היה יכול להקשות מרישא מדיוקא דרובו של אחד כמוהו הא מחצה אינו כמוהו אלא דניחא ליה להקשות מסיפא שמפורש בהדיא שמחצה פסול ממה שיקשה מרישא ומדיוקא:

ובגוף הדבר נלע"ד דלא מוכח מידי מרישא דהרי קאמר בגמרא ואבע"א ארובו של אחד כמוהו נקט לשון דיעבד וא"כ איכא למימר דבאמת גם בפלגא כשר אלא דקמ"ל רובו לרבותא דאפילו רובו דוקא דיעבד כשר ולא לכתחלה ולכך צריך לומר בפירוש חצי אחד וכו' פסולה ומטעם זה לא הקשה על רב לקמן מרישא:

אלא דלפי זה קשה מנ"ל באמת בחולין דחציו לא מהני בדיעבד והרי סיפא דחצי אחד בעוף וכו' איכא לאוקמי בקדשים וכמ"ש מהרש"א דהקושיא משום דרובו דרישא ודאי שהוא דומיא דרובו דסיפא דהיינו רובו ממש לדידי לא קשיא דלפי מ"ש רובו דרישא ודאי דמשמע רוב ממש אלא דלרבותא הוא דאפילו רוב ממש הוא דוקא דיעבד וצריך לומר דרובו דרישא הוא גם באופן זה דומיא דרובו דסיפא שמעכב אף בדיעבד בפחות מרובו. וכמ"ש התוספות לקמן (דף כט ע"א) בד"ה אבל בחולין ומשם מוכח דגם לענין פסול דיעבד שייך לחלק בין חולין לקדשים וא"כ קשה מנ"ל לפסול בחולין וגם מה קושיא לקמן מסיפא על רב ודלמא היינו בקדשים דדם הוא צריך:

בד"ה ותו שהייה וכו' למה לי תרי קראי להכי ולענ"ד לפי מ"ש הרשב"א דבקדשים איסור גיסטרא משום דלדם הוא צריך ועל ידי גיסטרא מבליע דם א"כ כבר יש מקום לומר דדוקא בקדשים קפיד אגיסטרא. ויש לדעתי מקום לומר דבחולין קפיד משום דמבליע דם ואתי למיכל מיניה באומצא אבל בקדשים גלי קרא דלשויה דוקא גיסטרא דמדאיצטריך ראשונה דר' לקמן משום דהראש הותז בשחיטה ורש"י נדחק לקמן דע"י חתיכת סימפונות לחוד קרי הותז והיה מקום לומר דדוקא בהותז לגמרי שחתך גם מפרקת מקרי הותז וא"כ גלי קרא דצריך להתיז גם המפרקת ולהכי איצטריך קרא בחולין וקרא בקדשים והני תרי קראי ושחט וזבחת באמת כתיבי חד בחולין וחד בקדשים וא"כ נסתר קושיית התוס' אלא דלפי זה על כרחך ידע מדרשא דראש ופדר וא"כ איך קאמר שחיטה מן הצואר נמי גמרא אמנם אף בלי סברא דראש ופדר יש מקום לחלק בין חולין לקדשים של עולה שהוא כליל ואינו נאכל וליכא למימר בו איסור דם באברים ולכך איצטריך ושחט גבי עולה דאפ"ה אסור לשויה גיסטרא ומטעמו של הרשב"א לפי שלדם הוא צריך:

שם בתוספות ועוד אמאי ס"ד שיחתוך המפרקת וכו'. והקשה מהר"ם מלובלין דמפירוש רש"י משמע דאסור לשויה גיסטרא וא"כ לזה שפיר איצטריך קרא שיהיה אסור. ונלע"ד דקושיא זו היא לחזק קושיא הראשונה שהקשו תרי קראי ל"ל ועל זה יש ליישב דאיצטריך תרי קראי דמחד קרא לא הוה ילפינן איסור אלא שאינו צריך לשויה גיסטרא ואתי אידך קרא לומר שאפילו אסור לשויה גיסטרא ולזה באו בקושיא זו להקשות דאמאי ס"ד שיחתוך וכו' וא"כ שפיר קשה ל"ל תרי קראי דגם חד קרא ע"כ לאסור אתי דאי שלא יצטרך קרא ל"ל דאמאי ס"ד שיצטרך לחתוך המפרקת וכו' שם בגמרא ותנא מייתי לה מהכא. הנה כבר נזכר תנא דבי ר"י שהוא ג"כ תנא וא"כ איך שייך למימר ותנא מייתי לה מהכא וצריך לומר שזה קאי על סתם גמרא שדחה כל הלימודים לעיל ומסיק בשחיטה מן הצואר גמרא ועל זה קאמר ותנא מייתי לה מהכא ולפירוש התוס' על כרחך צ"ל כן דלפירוש התוס' הנ"ל עיקר הלימודים של רב כהנא ורב יימר הוא שאין השחיטה מן העורף ודבר זה לא שמענו מדברי ר' חייא וכמ"ש התוס' בסמוך בד"ה מדקאמר וא"כ איך שייך ותנא מייתי לה מהכא אלא על כרחך דקאי על מה דאמר שחיטה מן הצואר גמרא על זה קאמר ותנא מייתי וכו':

מתני' השוחט שחיטתו כשרה. בגמרא פריך שנים בבהמה מאי לשון . דיעבד שייך ביה אלא כמה ישחוט וילך: אחד בעוף. בגמרא תני טעמא: ורובו של אחד. של כל אחד ואחד: וורידין. חוטי הצואר שמקלחין את הדם ובגמרא (לקמן דף כח:) מפרש דאעוף קאי ומשום להוציא את הדם: רוב אחד בעוף כו'. בגמרא (שם דף כט.) פריך הא תנא ליה רישא: גמ' השוחט. על כרחך דיעבד משמע הלכך קשיא לן ב' בבהמה לכתחלה לא סגי בהכי בתמיה: אאחד בעוף. קאי השוחט דלכתחלה אצרכוה רבנן תרוייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד: מן הצואר. מן הגרון: ששח. שכופף: חטהו. הכשירהו לאכילה וטהרהו לישנא אחרינא חטהו הוציא את דמו ונקהו ולהאי לישנא גרסינן חטהו לישנא דדכויי הוא וללישנא קמא גרסינן דאכשורי הוא: ואימא מזנבו. שכפוף תמיד: ששח. משמע כופף ולא כפוף מכלל שבדרך הליכתו הוא זוקף: מאזנו. שהוא כופפה כשהוא רוצה: דם הנפש. דהא בקדשים כתיב ודם הנפש בעינן לזריקה דכתיב דמו בנפשו הוא ואני נתתיו לכם על המזבח וגו' דם שהנפש יוצאה בו מכפר: ה''ג ותו שהייה דרסה חלדה כו'. ולא גרסינן וליטעמיך: וקרא למאי אתא. כיון דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הן: דלא לשוייה גיסטרא. שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו הוצא את דמו ותו לא ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנין ותו לא לישנא אחרינא דלא לשוויה גיסטרא שלא ידרוס אע''ג דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הם יש מהם שנכתבו כגון דרסה דמפקינן לקמן מושחט אין ושחט אלא לשון ומשך וכי גמירי הלכתא אשארא ודרסה קרי גיסטרא כדתנן במתניתין היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אלמא דרסה לשון התזת ראש בבת אחת קרי לה דהיינו גיסטרא מפני שהמוליך ומביא אינו חותך אלא לפי דעתו וכשהוא רוצה מושך את ידיו אבל הדורס זה החותך כמו שחותכין מקל דק או דלעת או קפלוט שחותך בכח ומתיז להלן: שזב. שדמו זב: חתהו. שברהו כלומר חתכהו: מחוטמו. שהוא זב ליחה תמיד דהא דם בקרא לא כתיב: לבו. אם תתקע בו סכין הוא זב דם הרבה: דלא לשוייה גיסטרא. ולא ידרוס דהכי משמע חתהו עד שיזוב ותו לא אבל דורס אין בידו למנוע ולמשוך ידו ובלישנא אחרינא כדפרישית חתהו עד מקום שהוא זב ותו לא מר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא: שסח. שמוציא קול: לשון. מסייע להוציא קול ובבכורות (דף מ.) נמי לענין מומין בבהמה תנן ושניטל רוב המדבר בלשונו: ותנא מייתי לה מהכא. אמוראי מייתי לה מקראי דלעיל או מגמרא כדאמרן אבל תנא דתורת כהנים מייתי לה מהכא: אין לי. שקרויין נתחים: אלא אותן שישנם בכלל הפשטה. כדכתיב והפשיט ונתח וגבי עריכה דכתיב נתחים בנתחים הנפשטים משמע: מנין לרבות. בכלל עריכה גם את הראש שאינו בכלל הפשטה שהרי הותז בשחיטה קודם הפשטה דכיון דנחתכו סימנין קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמנח בדיקולא דמיא ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא כדאמרינן בזבחים (דף פה:) צמר [שבראשי הכבשים ושער] שבזקן התיישים [והעצמות והגידין] והקרנים והטלפים [שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה]: תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וגו'. ולקמיה פריך תלמוד לומר את הראש ואת הפדר מיבעי ליה למיתני דהא ביה קיימינן: מכלל דשחיטה מן הצואר. דאי לאו הכי במאי הותז: ופרכינן תנא פתח בראש ופדר. למה נאמר את הראש ואת הפדר וסיים בראשו ופדרו דקאמר תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וערך: הכי גרסינן וראשו ופדרו מיבעי ליה לכדתניא כו'. והכי מסיים תנא למתניתין:

מתני' השוחט. ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. דוקא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד מוקי לה בגמרא וכרבי יהודה קיימא לן כדאמר בפ''ק דברכות (דף ח:) הזהרו בוורידין כר' יהודה ונראה דדוקא לכתחלה קא''ר יהודה אבל אם צלאו דיעבד ולא נחתכו הוורידין שרי כדמוכח בגמרא דקאמר רב פפא רישא בחולין מהכא דקאמר ר' יהודה עד שישחוט את הוורידין ופליגי רבנן עליה ואי אמרת בקדשים אמאי פליגי עליה הוא עצמו לדם הוא צריך ואי ר' יהודה בדיעבד נמי אסר דלמא לכתחלה מודו רבנן אבל בדיעבד פליגי עליה לכך נראה דפשיטא ליה דרבי יהודה לא קאמר אלא לכתחלה והא דקאמר בתוספתא דרבי יהודה פוסל בעוף עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין לאו דוקא פוסל בדיעבד אלא כלומר אסור: חצי אחד בעוף. ה''ה חצי כל אחד ואגב רוב אחד נקט חצי אחד ומרישא נמי שמיע ליה דדוקא רוב בעינן ולא נקטיה אלא אגב דבעי למתני אחד וחצי בבהמה אע''ג דהוי טפי מרוב השנים בין הכל שחיטה פסולה: שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל. ואי משום וורידין אפילו ר' יהודה מודה בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר כדלקמן (דף כח:): ותו שהייה דרסה וחלדה כו'. בכל הספרים גרסינן וליטעמיך ובקונטרס הגיה ותו וקשה לפירושו דאי הש''ס קאמר לה ומסיק דקרא אתא דלא לשוייה גיסטרא וכן בסמוך גבי קרא דוזבחת מוקי לקרא דלא לשוייה גיסטרא למה לי תרי קראי להכי ועוד דמפרש דלא לשוייה גיסטרא שלא יחתוך הצואר עם הסימנין היכי משמע מושחט . ועוד אמאי ס''ד שיחתוך המפרקת אחר שחיטת הסימנין ונראה כגירסת הספרים דגרסי וליטעמיך ורב כהנא קאמר לה שחיטה מן הצואר נמי גמרא ולא מאזנו ולא מחוטמו אבל אכתי לא ידעינן מהיכן מתחיל אי מן העורף כמליקה או מצד הגרון בסימנים ולהכי אתא ושחט לומר ממקום ששח וקיימא מילתא דרב כהנא דקאמר מנין לשחיטה מן הצואר דהיינו גרון כדתנן לעיל (דף יט:) שכל הצואר כשר לשחיטה וכל העורף כשר למליקה: מנין לרבות את הראש שכבר הותז כו'. משמע דלא הוי בכלל ונתח אותה לנתחיה ותימה דבפ''ק (לעיל דף יא.) אמר אתיא מראשה של. עולה דרחמנא אמר לנתחיה ולא נתחיה לנתחים ויש לומר דהדר ערביה וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים ואת הראש: מדקאמר את הראש שכבר הותז מכלל דשחיטה מן הצואר. לא אתא האי תנא אלא למעוטי זנבו אבל אכתי לא ידעינן אי מן הצואר אי מן העורף: