דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 213ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - ב

שנאמר [דברי הימים ב ה] "ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד", דמשמע שצריכים הלוים להנעים את קולם, שיהיו נשמעים כולם כקול אחד.

שנינו בברייתא: כהן עד שיזקין הרי הוא כשר לעבודה.

ודנה הגמרא: עד כמה, ממתי נחשב הכהן "לזקן" שיפסל לעבודה?

ומשנינן: אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא: עד שירתת. שיהיו ידיו ורגליו רועדים מאין כח.

תנן התם [מקואות ח ד]: בעל קרי שטבל, ולא הטיל מים [מי רגלים] קודם שטבל - לכשיטיל מי רגלים אחר טבילתו, יהיה טמא. כי שמא נשאר בפי האמה מעט מהקרי, ויצא עכשיו עם מי הרגלים, ועל ידי כן הוא נטמא.

רבי יוסי אומר: רק בחולה או בזקן הרי הוא טמא כשלא הטיל מי רגלים לפני שטבל, אבל בילד, בצעיר שהוא בריא, הרי הוא טהור אפילו לא הטיל מי רגלים לפני הטבילה. לפי שמתחילה יצא כל הזרע, ולא נשאר כלום בפי האמה.

ודנה הגמרא: "ילד" עד כמה, עד מתי הוא נחשב כילד?

ומשנינן: אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא: כל שעומד על רגלו אחת, וחולץ מנעלו, ונועל מנעלו ברגל השניה התלויה באויר - עדיין נחשב הוא לילד לגבי הדין הזה.

אמרו עליו על רבי חנינא שהיה בן שמונים שנה, והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו.

אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן שעמדו לי בעת זקנותי שיהיה לי כח כצעיר.

תנו רבנן: נתמלא זקנו [של כל אדם מישראל, ולאו דוקא כהן] - ראוי הוא ליעשות שליח ציבור, ולעשות עבור הצבור את כל צרכיהם. כגון: לתקוע עבורם בשופר, להלקות ולנדות את העבריינים, ולימנות פרנס עליהם, ולירד לפני התיבה בתפילה, וכמו כן, משנתמלא זקנו ראוי הוא לישא את כפיו אם הוא כהן.

מאימתי כשר הכהן לעבודה? משיביא שתי שערות.

רבי אומר: אומר אני שאינו כשר לעבודה עד שיהא בן עשרים.

אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי?

דכתיב "ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'".

ואידך, תנא קמא שאינו לומד מהפסוק הזה סבר דלנצח שאני. שמדובר שם בעבודות כבדות שצריכות ניצוח, ולפיכך לא העמידו עליהם אלא כהנים מבני עשרים ומעלה.

ומקשינן: והא האי קרא בלוים הוא דכתיב?! שהרי כתוב "ויעמידו את הלוים", והלוים הלא כשרים [בבית עולמים] גם כשהם פחות מבני עשרים, ולמה כתוב שהעמידו רק מבני עשרים?

ומתרצינן: הלויים האמורים בפסוק זה כהנים הם, וכדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים "לוים", שהרי גם הכהנים משבט לוי הם. ומקרא זה הוא אחד מהן שנאמר "והכהנים הלוים בני צדוק", הרי שאף על פי שצדוק כהן היה בכל זאת נקראו בניו "לוים".

תנו רבנן: כתיב בפרשת פסול מומי הכהנים "איש מזרעך לדורותם". מכאן אמר רבי אלעזר: דוקא כהן שהוא "איש", דהיינו שהוא גדול בשנים, אינו פסול אלא אם יש בו מום, אבל כהן קטן הרי הוא פסול לעבודה ואפילו הוא תם!

מאימתי מאיזה גיל כשר הכהן לעבודה? משיביא שתי שערות שאז הוא נחשב ל"איש". אבל עדיין אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד - עד שיהא בן עשרים!

ומסיפא דברייתא משמע שרק לכתחילה אין מניחין אותו לעבוד פחות מבן עשרים, אבל בדיעבד לא נפסלה העבודה, ואפילו לא מדרבנן.

ונחלקו הדיעות אליבא דמאן הוא, האי דינא:

איכא דאמרי: הא - רבי היא, דאמר שהכהנים כשרים לעבוד רק כשהם בני עשרים. ובאה הברייתא להשמיענו שאפילו רבי לא אמר כן אלא לכתחילה, אבל שהעבודה תיפסל בדיעבד בפחות מבני עשרים לא אמר, אלא אפילו פסול דרבנן לית ליה.

ואיכא דאמרי: רבי אית ליה שיש פסול מדרבנן בעבודה שנעשתה על ידי כהנים פחות מבני עשרים. והא, ברייתא זו שכתוב בה שרק לכתחילה לא יעבוד כהן שהוא פחות מבן עשרים, רבנן היא, החולקים על רבי, ואומרים שהכהן כשר לעבודה משיביא שתי שערות, ורק לכתחילה הוא דלא יעבוד עד שיהא בן עשרים, אבל דיעבד - עבודתו כשרה. ובאה הברייתא להשמיענו שאפילו רבנן מודים שלכתחילה לא מניחין אותו לעבוד כשהוא פחות מבן עשרים. ומה שאמרו רבנן שמשיביא שתי שערות הוא כשר לעבודה זה רק בדיעבד.

מתניתין:

כלי חרס שנגעה בו טומאה מבחוץ לא נטמא בכך, אלא אם כן נכנסה הטומאה לתוך החלל של הכלי. ואפילו אם לא נגעה בו כלל, אלא שהיתה תלויה באויר בתוך הכלי גם כן נטמא הכלי. ואילו שאר הכלים אינם נטמאים על ידי טומאה התלויה בחלל הכלי אלא אם כן נגעה בהם הטומאה, בין אם נגעה בפנים בין אם נגעה בחוץ.

נמצא שהטהור בכלי חרס - טמא בכל הכלים.

והטהור בכל הכלים - טמא בכלי חרס.

גמרא:

תנו רבנן: טומאה שהיתה תלויה באויר שבתוך כלי חרס, אפילו לא נגעה בו, הרי הוא טמא. ואם נגעה הטומאה רק בגבו - הרי הוא טהור.

אויר כל הכלים, שהיתה הטומאה תלויה בתוך האויר שבתוכם, ולא נגעה בהם, הרי הוא טהור ואם נגעה הטומאה בגבן הרי הכלי טמא.

נמצא, שהטהור בכלי חרס - טמא בכל הכלים. והטהור בכל הכלים - טמא בכלי חרס.

ודנה הגמרא: מנהני מילי שכלי חרס מקבל טומאה על ידי כניסת הטומאה לתוך חללו, ואפילו אם לא נגעה בו?

דתנו רבנן: כתיב [ויקרא יא] "וכל כלי חרס אשר יפול מהם [מהשרצים] אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא". ומשמע שאם נכנסה הטומאה אל תוכו, ואף על פי שלא נגע השרץ בכלי, הרי הכלי טמא.

אתה אומר: אף על פי שלא נגע, או אינו טמא אלא אם כן נגע השרץ בכלי?

רבי יונתן בן אבטולמוס אומר: נאמר "תוכו" לטמא, דהיינו שכלי החרס הטמא חוזר ומטמא את האוכל שנכנס לתוכו, כדכתיב - "כל אשר בתוכו יטמא". ונאמר "תוכו" ליטמא, שכלי החרס עצמו מקבל טומאה מהשרץ, כדכתיב "כל אשר יפול מהם אל תוכו". והשתא ילפינן ל"תוכו" מהדדי -

מה "תוכו" האמור לטמא, הרי אף על פי שלא נגע הכלי באוכל שנכנס לתוכו, בכל זאת נטמא האוכל, וכדמפרש ואזיל, אף "תוכו" האמור ליטמא, אף על פי שלא נגע השרץ בכלי החרס, בכל זאת נטמא כלי החרס.

והוינן בה: והתם, ב"לטמא", מנלן שאף על פי שלא נגע הוא מטמא? ומשנינן: אמר רבי יונתן: התורה העידה על כלי חרס שנפל לתוכו שרץ, שכל האוכל שבתוכו נטמא. שהרי כתוב "כל אשר בתוכו יטמא",

"ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד" (דברי הימים ב ה, ג), משמע שהלויים צריכים להיות כולם מסוגלים לשיר בקול אחד, ומי שאינו יכול לשיר עוד כאחד מהם הרי הוא פסול. שנינו שהכהן כשר לעבודה עד שיזקין. ושואלים: עד כמה?

מהי הגדרת זיקנה לענין זה? אמר רבי אלעא אמר ר' חנינא: עד שירתת, שידיו ורגליו רועדות.

ועוד בענין הגדרת זיקנה תנן התם [שנינו שם] במסכת מקואות: בעל קרי שטבל ולא הטיל מים קודם שטבל, לכשיטיל מים אחרי כן — טמא, משום שמקצת משכבת הזרע נשאר בגופו, ויצא עם מי הרגלים, ובכך חזר ונטמא. ר' יוסי אומר: דווקא בחולה ובזקן — הרי הוא טמא כשלא הטיל מים לפני הטבילה, אבל בילד (שאינו זקן) ובבריא — טהור, מפני שמתחילה יצאה ממנו כל שכבת הזרע בכח.

ושואלים: ילד עד כמה? עד מתי הוא נחשב ילד ולא זקן? אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא: כל זמן שעומד על רגלו אחת ובאותה שעה חולץ מנעלו או נועל מנעלו שברגלו האחרת. ומעירים: אמרו עליו על רבי חנינא עצמו, שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. אמר רבי חנינא: חמין שרחצה אותי אמי בהם ושמן שסכתני (שסכה אותי) אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי שאשאר בשלימות הבריאות.

ועוד בענין הגיל הראוי לעבודה תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שנתמלא זקנו, ראוי ליעשות שליח ציבור לעניינים שונים, ולירד לפני התיבה ולהתפלל, ואם היה כהן — לישא את כפיו ולברך את העם. מאימתי כשר הכהן לעבודה? משיביא שתי שערות במקום הערוה, שאז הוא נחשב גדול. רבי אומר, אומר אני: אינו כשר לעבודה עד שיהא בן עשרים.

אמר רב חסדא: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? דכתיב [שנאמר]: "ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה' "(עזרא ג, ח). ואידך [והאחר, התנא הראשון], מדוע אינו לומד מכאן? לדעתו לנצח על מלאכת בית ה', שאני [שונה], שצריך לזה איש בוגר, אבל לעבוד עבודה אחרת הוא יכול כבר מזמן שמגיע לבגרות גופנית.

ושואלים: וכיצד למדים מכאן לכהנים? והא האי קרא [והרי מקרא זה] בלוים כתיב [נאמר]! ומשיבים: צריכים לפרש אותו כדברי ר' יהושע בן לוי, שאמר רבי יהושע בן לוי לענין אחר: בעשרים וארבעה מקומות במקרא נקראו כהנים "לוים", וזה אחד מהן: "והכהנים הלוים בני צדוק" (יחזקאל מד, טו), וגם הפסוק שאנו עוסקים בו הוא בין אותם מקומות.

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפרשת הכהנים הפסולים לעבודה: "דבר אל אהרן וכו' איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם א-להיו" (ויקרא כא, יז), מכאן, ממה שהקדים הכתוב ואמר "איש", אמר רבי אלעזר: קטן פסול לעבודה, ואפילו היה תם שלם בלא מום. מאימתי הכהן כשר לעבודה? משיביא שתי שערות, אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים. ונחלקו בהבנה המדוייקת של ברייתא זו.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: הא [זו] כשיטת רבי היא, שאמר בברייתא לעיל כי הכהן כשר לעבודה משעה שיהא בן עשרים, ומכאן אנו למדים כי קודם לכן אפילו פסול דרבנן לית ליה [שמדברי חכמים אין בו] בדיעבד, אלא שלכתחילה כך צריכים הכהנים לנהוג. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: רבי אית ליה [יש לו] פסול מדרבנן [מדברי סופרים] עד שיהא בן עשרים, והא [וברייתא זו] כשיטת רבנן [חכמים] היא, החולקים על רבי בברייתא, ומכשירים כהן לעבודה משיביא שתי שערות. ולשיטתם לכתחלה הוא שלא יעבוד עד שיהא בן עשרים, כפי ששנינו בברייתא זו, אבל דיעבד — עבודתו כשרה, כפי ששנו לעיל.

א משנה ועוד בסגנון המשניות הקודמות: מה שטהור בכלי חרש — טמא בכל שאר הכלים, כגון כלי מתכת וכלי עץ. ומה שטהור בכל שאר הכלים — טמא בכלי חרש.

ב גמרא בפירוש משנתנו תנו רבנן [שנו חכמים]: אויר (חלל) כלי חרש טמא, שאם נפל דבר טמא, כגון שרץ מת לתוך חללו של כלי חרס — טימא אותו, גם אם לא נגע בו. ואילו גבו, אם נגע שרץ בצידו החיצוני של כלי חרס — הרי הוא טהור. ולהיפך, אויר כל שאר הכלים טהור, שאין הכלי עצמו נטמא כל זמן שלא נגעה בו הטומאה, ואילו גבן טמא, אם נגעה טומאה בגבם. נמצא, שהטהור בכלי חרש, שנגעה טומאה בגבו — טמא בכל הכלים, והטהור בכל הכלים, שהגיעה טומאה לאוירו — טמא בכלי חרש.

ואומרים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שכלי חרס נטמא באוירו ולא מגבו? דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר בפרשת השרצים הטמאים: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא, ואותו תשבורו" (ויקרא יא, לג), ונדייק: "אל תוכו" — ואף על פי שלא נגע בו נטמא הכלי.

ויש לשאול, אתה אומר שנטמא באוירו אף על פי שלא נגע? או אינו נטמא אלא אם כן נגע בו השרץ! בתשובה לכך רבי יונתן בן אבטולמוס אומר: נאמר בפסוק זה "תוכו" לענין לטמא, שהכלי מטמא את האוכלים שבתוכו, שנאמר: "כל אשר בתוכו יטמא", ונאמר "תוכו" לענין ליטמא, שהכלי עצמו נטמא על ידי השרץ שנמצא בתוכו, שנאמר שם: "אשר יפול מהם אל תוכו... ואותו תשבורו", ויש ללמוד בגזירה שווה: מה "תוכו" האמור לטמא מה שבתוכו, הוא אף על פי שלא נגע השרץ בכלי החרס עצמו, אלא נמצא באוירו, אף "תוכו" האמור ליטמא הכלי עצמו — אף על פי שלא נגע בו השרץ.

ושואלים: והתם [ושם], לטמא אחרים שבתוכו, מנלן [מנין לנו] שהוא מטמא אפילו לא נגע בו השרץ? אמר רבי יונתן: התורה העידה על כלי חרס שכל שבתוכו נטמא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“It came to pass, when the trumpeters and singers were as one, to make one sound to be heard” (II Chronicles 5:13). This indicates that the Levites must be capable of singing in one voice, and one who is unable to do so is unfit for service.

The baraita teaches that the priest is eligible for service until he ages. The Gemara asks: Until when, i.e., what is the definition of aging in this context? Rabbi Ela says that Rabbi Ḥanina says: Until his hands and feet begin to tremble.

We learned in a mishna there (Mikvaot 8:4): With regard to one who experienced a seminal emission who then immersed in a ritual bath and did not urinate before immersing, when he urinates he is ritually impure, because residue of the semen remain in his body and was discharged with the urine, rendering him impure. Rabbi Yosei says: In the case of an ill person and an elderly person, he is ritually impure; in the case of a young person and a healthy person, he is ritually pure, as the semen was presumably discharged in its entirety at the outset.

Until when is one considered a young person? Rabbi Ela says that Rabbi Ḥanina says: Anyone who is able to stand on one of his legs and remove his shoe or put on his shoe is considered young. They said about Rabbi Ḥanina that he was eighty years old and would stand on one of his legs and remove his shoe or put on his shoe. Rabbi Ḥanina says: The hot water and oil that my mother smeared on me in my youth benefited me in my old age.

The Sages taught: If one’s beard is fully grown, he is fit to be appointed an emissary of the community for various matters, and to descend before the ark as a prayer leader, and to lift his hands for the Priestly Benediction. From when is a priest fit for Temple service? It is from the time he reaches puberty and grows two pubic hairs. Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that he is not fit for Temple service until he is twenty years of age.

Rav Ḥisda said: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? The reason is as it is written: “And appointed the Levites, from twenty years old and upward, to oversee of the work of the House of the Lord” (Ezra 3:8). And what does the other tanna hold? He holds that to oversee is different and requires an older priest.

The Gemara asks: But what proof can be cited from this verse with regard to priests; isn’t that verse written with regard to Levites? The Gemara answers: It is understood in accordance with the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi says: In twenty-four places in the Bible the priests are called Levites. And this is one of those verses: “And the priests the Levites, the sons of Zadok” (Ezekiel 44:15). The verse in Ezra is another one of the verses.

The Sages taught in a baraita with regard to the verse: “Any man of your descendants throughout their generations that has a blemish shall not approach to offer the bread of his God” (Leviticus 21:17); from here Rabbi Elazar says: A minor priest is unfit for Temple service, even if he is unblemished, as he is not a man. From when is he fit for service? From the time he reaches puberty and grows two pubic hairs. But his brethren the priests do not allow him to perform the service until he is twenty years of age.

There are those who say: This is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and he is of the opinion that there is no disqualification for one between puberty and twenty years of age even by rabbinic law. The other priests simply do not allow priests of that age to perform the Temple service ab initio. And there are those who say: Rabbi Yehuda HaNasi is of the opinion that there is disqualification by rabbinic law in that case, and this statement in the baraita is the opinion of the Rabbis, and they hold that it is ab initio that one may not perform the service, but after the fact, his service is valid.

MISHNA: That which is ritually pure in an earthenware vessel is ritually impure in all the other types of vessels; that which is ritually pure in all the other types of vessels is ritually impure in an earthenware vessel.

GEMARA: The Sages taught in a baraita explaining the mishna: If a primary source of ritual impurity fell into the airspace of an earthenware vessel the vessel is ritually impure, and if it fell on its outer side, the vessel is ritually pure. If a primary source of ritual impurity fell into the airspace of all the other types of vessels, the vessels are ritually pure, and if it fell on their outer side, they are ritually impure. It is found that that which is ritually pure in an earthenware vessel is ritually impure in all the other vessels, and that which is ritually pure in all the other vessels is ritually impure in an earthenware vessel.

The Gemara asks: From where are these matters derived? It is as the Sages taught in a baraita based on the verse: “And every earthenware vessel into which [tokho] any of them falls, whatever is in it [tokho] shall be impure, and it you shall break” (Leviticus 11:33); if an impure item fell “in it [tokho],” and even in a case where the impure item did not come into contact with the vessel, the vessel becomes impure.

The baraita continues: Do you say that it is impure even if the impure item did not come into contact with the vessel, or perhaps it is impure only if it did come into contact with the vessel? Rabbi Yonatan ben Avtolemos says: Tokho is stated with regard to transmitting impurity to food in its airspace, as it is stated: “Whatever is in it [tokho] shall be impure,” and tokho is stated with regard to becoming impure, as it is stated: “Into which [tokho] any of them falls”; just as in the case of tokho that is stated with regard to transmitting impurity to food in its airspace, the food is impure even if the impure item did not come into contact with the vessel, so too, in the case of tokho that is stated with regard to the vessel becoming impure, the vessel is impure even if the impure item did not come into contact with it.

The Gemara asks: And there, with regard to rendering food impure in its airspace, from where do we derive that the food becomes impure even if it did not come into contact with the impure vessel? Rabbi Yonatan said: The Torah testified about an earthenware vessel

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ויהי כאחד למחצרים ולמשוררים כו'. כלומר מאי קראה דנפסלין בקול שנאמר ויהי כאחד למחצרי' כו':

עד שירתת. כלומר שמרתתין ידיו מחמת זקנה:

בעל קרי שטבל ולא הטיל מים. כלומר ולא הטיל מים קודם לכן לכשיטיל מים לאחר טבילה טמא דאמרינן עם מי רגלים יוצא קרי:

ר' יוסי אומר בחולה ובזקן טמא. כלומר שלא היה בו כח כשראה קרי שיצא קרי כולו בפעם אחד ועכשיו כשיטיל מים יצא עם מי רגלים:

בילד טהור. כלומר בילד אע"פ שלא הטיל מים קודם טבילה אע"פ כן טהור דאמרינן כי ראה קרי ראה כולו דיצא בכח:

שליח צבור. פרנס:

ואידך לנצח שאני. כלומר שהיו מחזיקים ברמחים. איכא דאמרי ר' היא. כלומר הא דאמרינן מאימתי כשר לעבודה משיביא ב' שערות אבל אין אחיו הכהנים מניחין אותו לעבוד הא ר' הוא דחזינן דר' אמר אומר אני עד שיהא בן עשרים והכי סברינן דלר' כשר משיביא ב' שערות והאי דאמר א' אני עד שיהא בן עשרים דאין אחיו הכהנים מניחין אותו:

ואיכא דאמר ר' אית ליה דפסול מדרבנן דת"ק אומר פחות מבן עשרים והוא אומר עד שיהא בן עשרים והא דאמרינן כשר משהביא ב' שערות רבנן היא דאמרי מאימתי כשר לעבודה משיביא ב' שערות:

לכתחלה הוא דלא. כלומר לרבנן אע"פ שאומרין כשר משיביא ב' שערות אעפ"כ לכתחלה אין אחיו הכהנים מניחין אותו וכו'. מנהני מילי דאויר כלי חרס טמא אע"פ שלא נגעו אוכלין בכלי חרש אלא באויר טמאין דת"ר תוכו אע"פ שלא נגע הטומאה אלא באויר (אוירו) טמא אתה אומר אע"פ שלא נגע או אין טמא אלא אם כן נגע בכלי חרש נאמר תוכו ליטמא כלומר כלי חרש עצמו ונאמר תוכו לטמא אוכלין שבתוכו מה לטמא אע"פ שלא נגע אמרי טמא כדחזינן בחרדל שאמצעי טמא מאויר כלי חרש מכלל דאוירו טמא ומטמא האוכלין מאויר:

נתמלא זקנו ראוי ליעשות ש"ץ ויורד לפני התיבה. פירש"י ז"ל ש"ץ לכל צרכיהם לתקוע שופר ולרדות ולמנות פרנס. ולא מחוור ששליח ב"ד הוא עושה כן. ועוד שהממונה לצרכי הצבור כגון אלו הוא הנקרא בתלמוד חזן הכנסת ולא מצינו שנקרא ש"ץ, אלא חדא קתני ראוי ליעשות ש"ץ לפני התיבה.
ואי קשיא הא דתנן במגילה קטן פורס על שמע אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו אלמא משיביא ב' שערות יורד לפני התיבה ונושא את כפיו. ל"ק דהתם יורד שצריכין לו ואין שם אחר אבל אינו כבוד לצבור ואינו ראוי להם למנותו ש"ץ קבוע לירד לפני התיבה ונושא את כפיו עד שתתמלא זקנו והיינו דקתני ראוי ליעשות ש"ץ ויורד לפני התיבה ולא קתני נתמלא זקנו יורד לפני התיבה, א"נ כשר כדקתני הכא כשר לעבודה.
והא דאמרינן בשלהי פ' לולב הגזול קטן היודע לנענע חייב בלולב וכו' היודע לפרוש את כפיו חולקים לו תרומה בבית הגרנות בשלמד קאמר לפי שבא לכלל כהן משרת אבל לא שיהא נושא כלל עד שיבא ב' שערו' ולא ראוי לישא עד שיתמלא זקנו.
ובתוספות מפרשים שהוא פורס עם הגדולים לבסומי קלא כמו שהיו עושים בשיר כדאמרינן בערכין בין רגלי הכהנים היו עומדים וצוערי הלוים היו נקראים, ורש"י פיר' כשהביאו ב' שערות ולא משמע הכי דרישא קתני קטן וסיפא נמי קתני קטן. היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו. והיינו ודאי בקטן ממש.
ובסדורא דרב עמרם גאון אשכחית שהשיב רב נטרונאי גאון ז"ל ראינו שזה שאמרו חכמים אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו כך מצו' מן המובחר וכמה דאפשר למהוי גברא מליא טפי עדי' מינוקא אבל במקום שמבטל מן הקדושה וברוך וימלוך ויש"ר אפי' בן י"ג שנה ויום א' בדלא אפשר נעשה ש"ץ דאמרי' זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח טעמא כשלא הגיע לכלל מצות אבל בן י"ג ויום א' דלא אפשר ש"ד חבל במ"ס משוי בין בעל שער בין שאינו בעל שער שלא עלה זקנו שנר' כסריס מ"מ לכתחלה הוא הא בדלא אפשר משיביא ב' שערות ועדיין אין זקנו (מוגבל) [מגודל].

התורה העידה על כלי חרס ואפי' מלא חרדל. פירש"י ז"ל אעפ"י שהכלי אינו נוגע בכולן אלא בסמוך לדפנות והאמצעיים טמאי' מן האויר ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שאין כביצה בא', ועוד שאין אוכל מטמא אוכל, ועוד א"כ זה ב' וזה ג' והג' לא יעשה ד' ואין צ"ל ה' וו' אפילו בקדש ולקמן בפ' השוחט אכתוב בזה בס"ד דעת ר"ת ז"ל שאומר שאין פחות מכביצה אוכלין מקבלין טומאה כלל.

נתמלא זקנו ראוי להיות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו. [הא] (מ)דקתני למנותו שליח צבור ופירש רש"י ז"ל דשליח היינו שממנין אותו שליח להלקות ולרדות ולהיות פרנס על הצבור, וכן ראוי לירד לפני התיבה להתפלל, ואינו מחוור, דההוא לאו ש"ץ הוא אלא שליח בית דין, ועוד דאפילו ש"ץ הממונה על הכנסת לאו ש"ץ מיקרי בשום מקום אלא חזן הכנסת. אלא הכא חדא קתני ראוי למנותו שליח צבור לירד לפני התיבה.
ואיכא למידק דהכא משמע דאינו ראוי לירד לפני התיבה ולישא את כפיו עד שתתמלא זקנו, ואילו במגילה (כד, א) תנן קטן פורס על שמע אבל אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שיביא שתי שערות, אלמא משהביא שתי שערות יורד לפני התיבה ונושא את כפיו אף על פי שלא נתמלא זקנו. ויש לומר דהכא אינו ראוי קאמר, כלומר אינו ראוי שימנו אותו הציבור עליהם בקבע ומשום כבוד הצבור, אבל לישא את כפיו או לירד לפני התיבה לעתים בשלא מינוהו עליהם בקבע נושא ויורד לפני התיבה, ודיקא נמי דהכי קתני ראוי להיותו שליח צבור ולא קתני כשר או יורד לפני התיבה, והתם לא קתני אינו ראוי אלא אינו נושא עד שיביא שתי שערות.
ובסדר רב עמרם ז"ל שהשיב רב נטרונאי גאון ז"ל כך ראינו שזה [ש]אמרו חכמים אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שתתמלא זקנו, כך מצוה מן המובחר, וכמה דאפשר למיהוי גברא מליא טפי עדיף מן ינוקא, אבל ודאי במקום [ד]מבטל קדושה וברוך וימלוך ויהא שמיה רבא וכו' אפילו בן י"ג ויום אחד בדלא אפשר נעשה שליח צבור, דקאמרינן (ר"ה כט, א) זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן טעמא דשלא הגיע לכלל המצות, אבל בן שלש עשרה ויום אחד כי לא אפשר שפיר דמי.
ואי קשיא לך הא דאמרינן במסכת סוכה (מב, א) קטן היודע לנענע חייב בלולב היודע לפרוש כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות, דאלמא אפילו קטן שלא הביא שתי שערות נושא את כפיו. כבר נשמר ממנה רש"י ז"ל ופירש שם קטן שהביא שתי שערות. ומיהו אינו מחוור דהא לא משמע הכי, דרישא קתני קטן, וסיפא נמי קתני קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו, וההיא ודאי בשלא הביא שתי שערות הוא, דאי לא אפילו בשאין גדול עומד על גביו אוכלין משחיטתו. אלא יש לומר דהתם לאו נושא את כפיו קאמר, אלא יודע לישא קאמר, כלומר שיודע הלכות נשיאות כפים לפי שבא לכלל כהן משרת מחלקין לו תרומה, אבל אינו נושא עד שיביא שתי שערות, ובתוס' מפרשינן שהוא פורס עם הגדולים לבסומי קלא כמו שהיו עושים בשיר, וכדתנן בערכין (יג, ב) ובין רגלי הכהנים היו עומדין וצעירי לוייה היו נקראין.

כלי חרס תוכו טמא גבו טהור. פירוש אם נגע בגבו טהור, אבל אם נטמא תוכו נטמא אפילו גבו, ובהדיא אמרינן בבכורות בפרק אלו מומין (לח, א) דאמרינן התם כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו, ובתוספתא תניא מרובה מדת לטמא מליטמא דכלי חרס אינו מיטמא מגבו ומטמא אחרים מגבו, ועוד הביא ראיה בתוספות מדאמרינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא יט, ב) גבי חבית מלאה גרוגרות איפומה לבר היא גופה תיחוץ, לא צריכא דפומא לגאו. ואם איתא דאפילו ניטמא תוכו אין גבו טמא אם כן אפילו פומא לגאו תיחוץ דהא גבו אינו טמא וחוצץ.

הקרי מטמא כשרץ ומי שראה קרי יש לו להטיל מים תחלה כדי שיצאו צחצוחי קרי הנשארים ואחר כך יטבול ומי שראה קרי וטבל קודם שיטיל מים אם היה זקן או חולה לכשיטיל מים טמא מפני שצחצוחי קרי נשארים לשם ואין יוצאין אלא בהטלת מים ואם היה ילד או בריא אינו טמא מפני שהוא יורה כחץ וכבר יצא כלו לשעתו עד כמה הוא נקרא לענין זה זקן או חולה לא בשנים הדבר תלוי אלא בכח וכל זמן שעומד על רגלו אחת ונועל או חולץ רגלו האחר אפי' היה בן שמונים הרי זה ילד ואם אינו יכול לעשות כן הרי זה נדון לענין זה כזקן וכחולה:

מי שנתמלא זקנו אם היו בו תנאים הצריכים לשליח צבור כמו שנתפרשו במקום אחר ראוי לעשותו שליח צבור לירד לפני התיבה ולישא את כפיו ואם לא נתמלא זקנו אפי' היה חכם גדול אין כבוד לצבור בכך וקצת גאונים כתבו שכל שהוא בן עשרים אע"פ שאין לו זקן הרי הוא כנתמלא זקנו ולא הוצרכנו לכך אלא למי שאינו בן עשרים וכבר ביארנו במסכת מגלה שמשלש עשרה שנה ואילך אם הביא שתי שערות פורס על שמע אלא שזו פירושה דרך אקראי ושלא בקביעות אבל כל שבקביעות אין כבוד לציבור בכך ויש גורסים ראוי לעשותו שליח צבור ולירד לפני התיבה ופירשו בו שליח צבור להחרים ולנדות ולמנותו פרנס ומ"מ זה אינו קרוי שליח צבור אלא חזן הכנסת או פרנס אלא ודאי חדא קתני כמו שביארנו:

אע"פ שביארנו על כהן שהוא כשר לעבודה משיביא שתי שערות אחיו הכהנים אין מניחים אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים מפני שגנאי הוא להם להיות קטן עובד עמהם ומ"מ אם התחיל אין נוטלין אותה מידו אלא גומר עבודתו ויורד שהרי אף פסול סופרים אין כאן וכסתם הבריתא ויש פוסקים כר' ופסול מדברי סופרים ואפי' התחיל נוטלין אותה מידו אלא שאם עבד עבודתו כשרה:

בד"ה וגבו טהור כו' נטמא נמי גבו ומטמא אחרים כו' עכ"ל וצ"ל דאיכא שום דרשא בכלי חרס בלטמא אחרים דאפילו מגבו דמק"ו מכל הכלים דמטמאו אחרים מגבן ליכא למילף דאיכא למימר טומאת עצמן תוכיח דהוה בכל הכלים במגבן ואינו בכלי חרס ועוד דאיכא למעוטי טומאת אחרים מגבן בכלי חרס מגזירה שוה לטמא מליטמא וק"ל:

בד"ה או אינו אא"כ נגע וא"ת והא כו' וי"ל דאפילו לא מקבל כו' וי"ל דה"א אם אינו ענין כו' עכ"ל משמע להו דודאי לפי האמת דרשינן תוכו ולא תוך תוכו אף בליטמא אלא לפום סברא דהשתא דבליטמא אינו מקבל טומאה מאוירו לא אצטריך תוכו ולא תוך תוכו אלא בלטמא אחרים והשתא דרשא דתוכו של זה ולא תוכו של אחר ע"כ מההיא תוכו דגבי דליטמא הוא דכתיב דרשינן ליה ולכך הוצרכו לומר לפום סברא דהשתא דאוקימנא ליה באא"ע ליטמא תנהו לטמא אך קשה למאי דבעי תלמודא התם בלטמא מנלן דמטמא אחרים מאוירו תקשי ליה הא מדכתיב תוכו של זה ולא תוכו של אחר ומדכתיב תוכו ולא תוך תוכו ש"מ דמיטמא מאוירו מיהת לטמא אחרים ויש ליישב דהא פשיטא להו אי לא הוה כתיב טומאת אויר כלל לא ליטמא ולא לטמא הוה ידעינן למדרש תוכו של זה ולא תוכו של אחר ותוכו ולא תוך תוכו אלא דקרא קמא ודאי מוקמינן מיהת לטמא אחרים ולא למדרש תוכו של זה ולא תוך תוכו וכמ"ש בגליון ולי נראה דקרא קמא כו' דאף ליטמא בעי למימר דמוקמינן ליה טפי ולא דרשינן תוכו של זה כו' ודו"ק:

בא"ד ולי נראה דקרא קמא מוקמינן כו' עכ"ל אין זה מלשון התוספות אבל הוא גליון וק"ל:

ד"ה נתמלא זקנו וכו' וי"ל דכשהביא ב' שערות וכו' אבל ליעשות שליח צבור קבוע וכו'. ויש לתמוה דאהא דקתני נושא את כפיו לא תירצו התוס' כלום וצ"ל דס"ל לתוס' דלענין נשיאות כפים נמי יש לחלק הכי דמשהביא ב' שערות יכול לישא את כפיו אפי' הוא לבדו בלא כהנים אחרים גדולים אבל לא בקביעות כ"א באקראי אבל אינו נושא כפיו בקביעות ובתעניות בלא כהנים אחרים עד שנתמלא זקנו וכן הוא בתוספות דמגילה דף כ"ד ד"ה ואין נושא כפיו ועוד שם בתוס' דהא דקתני הכא נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור וכו' היינו שליח צבור בקביעות ודלא כפי' רש"י הכא דפירש לתקוע שופר ולנדות וכו' ולירד לפני התיבה היינו שמורידין אותו לפני התיבה להתפלל בתענית צבור כדתנן אין מורידין לפני התיבה אלא זקן ורגיל כן מוכיח שם מתוס' בד"ה ואינו עובר לפני התיבה ומהדבור שאחריו המתחיל ואין נושא כפיו וכו' וא"כ היה נראה להגיה כאן בתוס' אבל ליעשות שליח צבור קבוע או להתפלל בתענית וכו' אינו נעשה עד שיתמלא זקנו וכו' וכן הגיה בספר ח"ש:

בא"ד כדאמרינן גבי שיר בין רגלי הכהנים היו עומדים וכו'. עיין בערכין דף י"ד דשם הגירסא במתני' בענין אחר ובלוים איירי:

ד"ה וגבו טהור וכו'. אפי' נגע שרץ ביד שבגבו וכו' כצ"ל ובהיסט ע"ג אבן מסמא כצ"ל:

ד"ה או אינו אלא א"כ נגע וא"ת והא מדכתב רחמנא תוכו ולא תוך תוכו ש"מ דמקבל טומאה מאוירו וכו'. דברי התוס' תמוהים דמה ענין זה לקבלת טומאה מאוירו וצ"ל דהתוס' הוה ס"ד בקושייתם דאי לא דמקבל טומאה מאוירו מה צריך קרא למעט תוך תוכו דמהיכי תיתי שיטמאו האוכלין המונחים בכלי הפנימי כיון שהכלי הפנימי עצמו אינו נטמא אלא ודאי ה"א דכיון דהטומאה באויר החיצון הוי כאילו הוא נמי באויר הפנימי שהפנימי נטמא מהאויר החיצון הנכנס לאויר הפנימי:

בא"ד ול"נ דקרא קמא הוה מוקמינן שמקבל טומאה מאוירו ולא דרשינן תוכו ולא תוכו של אחר אלא בתר דקי"ל מקרא אחרינא וכו' כצ"ל וגליון הוא ור"ל דאי לא כתיב ההוא ריבויא דילפינן מניה ג"ש דמקבל טומאה מאוירו הוה מוקמינן לההוא קרא דממעטינן מיניה השתא תוכו של אחר הוה מוקמינן ליה לקבל טומאה מאוירו ולא הוה דרשינן כלל תוכו של זה ולא תוכו של אחר אבל השתא דאיכא עוד ריבויא דילפינן מיניה שמקבל טומאה מאוירו אז מוקמינן ההוא תוכו השני לתוכו של זה ולא תוכו של אחר וק"ל:

ד"ה אלא א"כ נגע כו' ועוד הקשה הר"י כהן וכו' למה לי וכו'. והא דלא הקשה נמי אק"ו הראשון דל"ל קרא דוכל כלי פתוח וכו' למילף מיניה דלא יהא כלי חרס מיטמא מגבו מק"ו דהא כיון דכלי חרס אינו מיטמא מאוירו תו ליכא ק"ו משום דאיכא לתרץ דה"א דכלי חרס מיטמא מגבו משום דבסתם כלים כתיב וכל הכלי אשר יגע בו הזב וגו' וק"ו דנקיט לקמן לא נקטי' אלא לרווחא דמלתא כמו שכתבו התוס' לקמן בסמוך ד"ה ומה כלים וכו':

בא"ד אבל למה דפרישית דה"א תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר קשה. ר"ל דכיון דכבר הוי ילפינן מתוכו שאין שאר כלים מטמאין מתוכן במגע א"כ היאך אפשר למילף מק"ו דמה כלי חרס שמיטמא מתוכו במגע אינו מיטמא מגבו שאר כלים דאינן מיטמאין מתוכן במגע וכו' דגם מגבו לא יקבלו טומאה א"כ היכי מצינו טומאה לשאר כלים:

תוס' בד"ה נתמלא זקנו כו'. נ"ב איכא לאוקמי ביחיד אין נושא א"נ לישא את כפיו בקביעות ובשעה שמרבין ברחמים כגון ביום כפורים ובתענית וכו' פ' לולב הגזול:

בא"ד שליח ציבור קבוע או להתפלל בתענית כו' כצ"ל. ונ"ב נראה לי ועיין בתוס' דמגילה וכן ברא"ש:

בא"ד בין רגלי הכהנים היו עומדין (ושוערי) [וסועדי] הכהנים היו נקראין. נ"ב כך כתוב ברוב המקומות בתוס' בשאר המחברים והכל טעות אלא כך הוא בין רגלי הלוים היו עומדין (ושוערי) [וסועדי] הלוים היו נקראין וקאי על שיר של לוים ולדמיון בעלמא אייתי הכא וכן הוא בסמ"ג:

בד"ה וגבו טהור כו' נגע שרץ ביד שבו דלא אמרי' כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ויהי כאחד. אפ' זקנים במשמע. משמע דמפרש מאי קרא גם על הא דאינם נפסלים בשנים. והלא זה כבר יליף לה לעיל מן לעבוד כו' בזמן שהעבודה בכתף. אלא לא בעי הכא רק על הא דנפסלין בקול ויליף לה מן קול אחד:

רש"י ד"ה והא האי קרא בלוים כתיב. ואמרן בהו דא"נ אלא בקול. מוכח להדיא דמפרש דהא דמעטינן שילה וב"ע מפסול דשנים הוא אפי' מפסול דקודם שלשים. אולם מהרמב"ם פ"ג מהל' כה"מ הל' ז' וח' משמע דלא ממעטינן אלא מפסול דאחר חמשים וע"ש בכ"מ. וכ"מ מלשון הברייתא דלעיל דפסול שנים היינו מבן נ' ומעלה דקאמר לפי שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב כו'. ולא מייתי קרא דמבן חמש ועשרים כו' דריש הפרשה. וכ"ה במ"ר נשא אצל פקודי בני גרשון וז"ל "מבן שלשים שנה וגו' באהל מועד היו פסולים מנ' שנה ולהלן אבל משנכנסו לא הי' נפסלין אלא בקול". ועמש"כ בס"ד בסוטה (מו). אבל אנכי תמה על מאורי עינינו דבד"ה א' רפכ"ג כתיב ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה כו' ושם בפסוק כ"ד כתיב מבן עשרים שנה כו' כי בדברי דויד האחרונים כו' מבן עשרים כו' כי מעמדם כו' וע"ש ברד"ק. ושם מיירי בלוים ממש לא בכהנים ע"ש: ודע דהמציין הקרא דויעמדו כו'. לדה"י טעה כי הוא בעזרא ג' ח' וצריך להגיה ויעמידו את הלוים. ועי' בהשגות הרמב"ן לספר המצות בשורש ג':

תד"ה וגבו. והא דפריך כו' ומשני כו' ה"ק כו' ואייתר יד דזרעים להכניס כו'. והא דקאמר שם לא לכתוב רחמנא בתנור כו' ע"ש. התם באם אינו ענין קאמר וכדמסיק שם על יד דנבלה ע"ש:

בא"ד אין טומאה לכ"ח כו' ובהסיט הזב ע"ג אבן מסמא. בגליון נמחק תיבת הזב בשם מהר"ם. ולחנם. כי הוא נאמר עפ"י האמור בשבת (פג ב) כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהסיטו של זב כו' וכ"ה לשון הרמב"ם בחבורו ר"פ י"ג מהל' כלים שאין כ"ח מתטמא אלא מאוירו או בהסיט הזב:

תד"ה התורה. דלמא הוי מטעם שכ"ח מצרף כשכולן נוגעין זב"ז כו'. בקדש מסקינן במנחות (ר"ד כד) דהכלי מצרף מה שבתוכו אפי' באין נוגעין זב"ז. ואין לומר דהכא את"ל דאפי' באין נוגעין זב"ז א"כ אית ליה כח להכ"ח לקרב את הנפרדים. לכן ממילא יהי' מוכח דאף באויר מטמא דהכלי מקרבו אצלו והוי כאילו נוגע בו. דז"א מתרי טעמי חדא דגם בקדש אינו מקרב אלא אוכלין להדדי אבל לא ד"א כההיא דהושיט טבו"י את אצבעו ביניהן דמסיק שם דטהורין. שנית מאי קאמרי תו וכ"ת א"כ כו' ל"ל. הלא איצטריך להיכי דלא נגעי אהדדי. ואולי לא כתבו בשנוגעין אלא לבני ר"ח שם דאבע"ל אף בקדש אי בעינן נוגעין להדדי:

בא"ד וי"ל מדכתיב הכא כל משמע אפי' נתלה באויר. לכאורה הוא נגד הגמרא דלא הוכיחה אלא ממאי דמשמע דאפי' מלא חרדל:

תוס׳ ד"ה אני אינו וכו׳ אלא בתר דקי"ל כצ"ל:

ד"ה התורה העידה וכו׳ שכלי חרס מצרף כשכולן כצ"ל:

גמ' התורה העידה. עיין לקמן דף קיח ע"ב תוס' ד"ה אין יד:

קטן פסול לעבודה אפי' תם. אפי' להס"ד דכהנים שלוחא דידן נינהו איצטריך איש למעוטי קטן אע"ג דאין שליחות לקטן, כבר כתבתי לעיל ריש מכילתין דבקדשי' שכל מעשיהם ע"י שליח אפשר אפי' קטן נעשה שליח, ועוד משכחת לי' בקרבן עצמו שירש מאביו, א"נ במופלא סמוך לאיש שנדר בקרבן, מיהו בנדה משמע שצריכים להמתין עד שיגדיל ונדע שהיה למפרע מופלא סמוך לאיש. אמנם למסקנא דשלוחא דרחמנא נינהו נראה דלא צריכים לכל זה דגבי רחמנא לא שייך אין שליחות לקטן:

התורה העידה על כלי חרס אפי' מלא חרדל, ע' תו' ק' ר' אפרים. ויש לעיין א"כ למה לי תוכו של זה ולא של אחר תיפוק לי' מדאצטרי' כף אחת בקדשים ש"מ אין צירוף בכלי שטף ומדאצטריך תוכו למעוטי כלי שטף ש"מ לא אצירוף קאי אלא אאויר, וי"ל אכתי מנ"ל דלמא תוכו צריך לאויר דמכל ה"א צירוף קמ"ל תוכו לאויר ואיכא ב' חומרות בכלי חרס חדא שמטמא מאויר ועוד שאפי' שיעורי' קטנים מצטרפי' משא"כ כלי שטף דצירוף אין בהם מדכתיב כף אחת, אבל מאויר מנ"ל למעוטי כיון דלא מייתר תוכו למעוטי מני' תוכו של אחר כך היא ק' ר' אפרים. ולפ"ז נמשכה ק' זו דוקא לשיטת ר"ת ולא לפירש"י וק"ל:

ויהי כאחד. אפילו זקנים במשמע: קול אחד. שצריכין לבשם את קולם שיהא נראה כקול אחד: שירתת. ידיו ורגליו רותתין מאין כח: ולא הטיל מים. קודם טבילה: לכשיטיל מים טמא. שמא נשאר בפי האמה צחצוח קרי ויוצא עם מי רגלים ושכבת זרע מטמאה בכל שהוא אפילו בכעין חרדל כדתנן במסכת נדה (דף מ.): בילד ובבריא טהור. דמעיקרא נפיק כוליה: שליח ציבור. לכל צרכיהם לתקוע שופר ולנדות ולמנות פרנס: משיביא שתי שערות. אבל קטן לא דכתיב איש מזרעך כדלקמן: לנצח שאני. דמשמע לעבוד עבודות כבדות הצריכות ניצוח: והא האי קרא בלוים כתיב. ואמרן בהו דאין נפסלים אלא בקול: וזה אחד מהם והכהנים הלוים בני צדוק. דע''כ צדוק כהן הוה וקרי להו לבניו לוים על שם שמשבט לוי הם ואני שמעתי לשון לוים שמשים כמו (במדבר יח) וילוו עליך וגו': איש ולא קטן. דהכי משמע איש הוא דבעי מומא לאיפסולי ואשר יהיה בו מום לא יגש הא קטן אפילו תם לא יגש: אבל אין אחיו הכהנים. הוא דאין מניחין אותו אבל רבנן לא פסלוהו: איכא דאמרי הא רבי היא. דאמר לעיל אומר אני עד שיהיה בן כ' ואשמועינן הכא דרבי גופיה לא פסיל ליה בדיעבד ואפילו מדרבנן אלא שאין אחיו הכהנים מניחין אותו לכתחלה: ואיכא דאמרי לרבי פסול מדרבנן. אפילו בדיעבד עד שיהא בן כ': והא. מתניתין דמכשיר ליה אלא שאין אחיו הכהנים מניחין אותו רבנן היא ואשמעינן דאפילו רבנן מודו דלכתחלה לא והא דמכשרו לעיל בדיעבד: אויר. הגיע טומאה לאוירו ולא נגעה: וגבו טהור. אפילו נגעה טומאה בגבו אינו מקבל טומאה בכך: אויר כל הכלים טהור. כל זמן שלא נגעה בהן הטומאה אע''פ שנתלית באוירו: תוכו. וכל כלי חרס אשר יפול מהם וגו': נאמר תוכו לטמא. כשהכלי מטמא אוכלין שבתוכו דכתיב (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא: ונאמר תוכו ליטמא. כשהכלי מקבל טומאה מן השרץ דכתיב כל אשר יפול מהם אל תוכו: מה תוכו האמור לטמא אע''פ שלא נגע. הכלי למה שבתוכו הוא מטמא כל אוכלין ומשקין הנתונין באוירו כדמפרש לקמיה: אף תוכו האמור. לענין הורדת טומאה לכלי: אע''פ שלא נגעה. טומאה בו: העידה. דכתיב כל אשר בתוכו:

נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו. תימה דבפ' הקורא את המגילה (מגילה דף כד.) אמרינן קטן קורא בתורה ואינו פורס על שמע ולא יורד לפני התיבה ולא נושא את כפיו משמע הא הביא שתי שערות יורד לפני התיבה ונושא את כפיו ויש לומר דכשהביא ב' שערות יכול לירד לפני התיבה אבל ליעשות שליח ציבור קבוע או להתפלל בתעניות ובמעמדות אינו נעשה עד שיתמלא זקנו כדאמרי' במסכת תענית (דף טו.) אין מורידין לפני התיבה אלא זקן ורגיל וא''ת דבסוף לולב הגזול (סוכה דף מב.) משמע דאפילו קטן נושא את כפיו דאמרינן קטן שיודע לישא את כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות ובקונטרס פירש לאו דוקא קטן אלא מיירי כשהביא שתי שערות ולא משמע הכי אלא קטן ממש דומיא דקטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה והיודע לשחוט אוכלין משחיטתו דמוקי לה בגדול עומד על גביו וי''ל דהא דקטן נושא את כפיו היינו עם הגדולים כדאמרינן גבי שיר בין רגלי הלוים היו עומדין וצערי הלוים היו נקראים בפ' אין בערכין (ערכין יג:) אבל בפני עצמו אינו נושא את כפיו עד שיביא ב' שערות: וגבו טהור. היינו דלא מיטמא מגבו אבל אם נטמא מתוכו נטמא נמי גבו ומטמא אחרים כדאמרינן בת''כ מרובה מדת דלטמא מליטמא שכלי חרס מטמא אחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו ואמרינן נמי בפרק על אלו מומין (בכורות דף לח.) כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו ונראה דגבו טהור אפילו נגע שרץ ביד שבו דלא אמר יד להכניס בכלי חרס והא דפריך בריש העור והרוטב (לקמן דף קיח.) ואימא יד להוציא אבל להכניס לא ומשני יד יתירא כתיב תנור . וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם לרבות את הידות ה''ק לרבות את הידות להוציא ואייתר יד דזרעים להכניס אבל יד דתנור וכירים לא מכניס כדמשמע בתוספתא דכלים דאמר אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסט (הזב) ע''ג אבן מסמא ולא חשיב שיש לו טומאה מידו ועוד דקרא דמטהר כלי חרס המוקף צמיד פתיל משמע אפילו יש לו ידים: או אינו אלא אם כן נגע. וא''ת והא מדכתב רחמנא תוכו ולא תוך תוכו שמע מינה דמקבל טומאה מאוירו וי''ל דאפילו לא מקבל טומאה מאוירו כיון דמטמא אחרים מאוירו אצטריך שפיר לאוכלים הנתלים תוך תוכו דטהורין ומיהו קשה מדכתיב תוכו של זה ולא תוכו של אחר ש''מ דמטמאין מאוירן וי''ל דה''א אם אינו ענין ליטמא תנהו ענין לטמא תוכו של זה מטמא אחרים מאוירו ולא תוכו של אחר אי נמי ה''א תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר ולא יקבלו טומאה שאר כלים אפילו במגע אלא מגבן (ולי נראה דקרא קמא [הוי] מוקמינן שמקבל טומאה מאויר ולא דרשינן תוכו של זה ולא תוכו של אחר אלא [בתר] (בתרא) דקיימא לן מקרא אחרינא שמקבל טומאה מאוירו) (גליון): אלא א''כ נגע. ותוכו דכתב רחמנא ע''כ למעוטי גבו וא''ת והא מקרא דצמיד פתיל נפקא ועוד הקשה הר''י כהן אם כלי חרס אינו מקבל טומאה מאויר למה לי הוא דכתיב גבי צמיד פתיל למימר הא שאר כלים אפילו מוקפות צמיד פתיל טמאים הא כיון דכלי חרס אינו מטמא מאוירו תו ליכא למעבד ק''ו שלא יהו שאר כלים מיטמאין מגבן אלא מתוכן ובנגיעה ומיהו לשינויא קמא שפירשנו לעיל דה''א אם אינו ענין ליטמא תנהו ענין לטמא אתי שפיר דאכתי איכא ק''ו שלא יהו שאר כלים מיטמאין מגבן ומה כלי חרס שמטמא אחרים מאויר אינו מקבל טומאה מגבו שאר כלים לא כ''ש אבל למה דפריך דה''א תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר קשה וי''ל דכל כמה דלא ידעינן דכלי חרס מיטמא מאוירו לא מצינן למידרש מכל כלי פתוח הא דדרשינן בסמוך איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו והשתא ודאי לא היינו יודעים היאך לדרוש הפסוק: התורה העידה על כלי חרס ואפי' מלא חרדל. לפי מה שמפרש ר''ת דאין אוכל מקבל טומאה מדאורייתא פחות מכביצה לא נקט חרדל דוקא אלא כלומר ואפילו מלא ביצים ונקט חרדל משום דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא הקשה רבינו אפרים מנלן דהיינו מטעם אויר דלמא הוי מטעם שכלי חרס מצרף כשכולן נוגעין זה בזה ונוגעין בכלי אבל נתלים באויר לא וכ''ת אם כן צירוף דכתיב גבי קדשים למה לי דדרשינן (פסחים דף יט.) כף אחת הפסוק עשה לכל מה שבכף אחת איצטריך משום כלי שטף ויש לומר מדכתיב הכא כל משמע אפילו נתלה באויר ועוד התם דרשינן צירוף מדכתיב אחת משמע שהכף מצרף ועשה לכל אחת אבל הכא לא כתיב אחת:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד