חולין כד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

ומשנינן: אמר קרא בפרה אדומה "ושחט". וכמו כן נאמר בה "חוקה", שנאמר "זאת חוקת התורה". וכל מקום שנאמר "חוקה" אינו אלא לעכב, לומר לך, בשחיטה, אין. בעריפה, לא!

ומקשינן: וכי כל היכא דכתיב ביה "חוקה" לא דרשינן קל וחומר לרבות דינים נוספים על אלו הכתובים בענין, ולא אומרים שה"חוקה" נאמרה לגבי ענינים אחרים לומר שהם מעכבים, ולא לסתור את הקל וחומר?!

והא גבי יום הכפורים, דכתיב ביה "חוקה", ובכל זאת מצינו שהיה מקום לדרוש קל וחומר, לולי שהתורה מיעטה בפירוש שלא לדרוש את אותו הקל וחומר.

דתניא, כתיב [ויקרא ט] "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה'", ולאחר מכן כתיב "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה', ועשהו חטאת", ודרשינן מ"ועשהו חטאת", שדוקא הגורל הוא שעושה חטאת, ואין קריאת השם עושה חטאת! שאם לא הטיל עליהם גורלות אלא שקרא לשעירים שם, שאמר על האחד שהוא יהיה לה' ועל השני אמר שיהיה לעזאזל, אין השעירין נקבעים בכך אלא עושה עליהם גורל, ואם הגורל יהיה שונה מקריאת השם, הולכים אחר הגורל.

שיכול, אם לא היה כתוב "ועשאו חטאת", הייתי יכול לומר מקל וחומר שגם קריאת השם קובעת, שהלא דין הוא: ומה במקום שלא קדש הגורל, כגון בקרבנות הזבה והיולדת, שמביאים שני עופות, אחד לחטאת ואחד לעולה, ואם לקח שני גורלות שהיה כתוב על אחד מהן "חטאת" ועל השני "עולה" ושם אותם על העופות, לא נקבעו העופות בכך, אלא יכול לשנות אותם, בכל זאת, קדש השם, מאחר שקרא להם שם ואמר שזה יהיה חטאת וזה עולה אינו יכול לשנות את יעודם, מקום שקדש הגורל, בשעירי יום הכפורים, אינו דין שקדש השם!? תלמוד לומר "ועשהו חטאת", ללמדך שרק הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת!

ומסקינן לקושיא: טעמא דכתב רחמנא "ועשהו חטאת", שממנו אנו לומדים שהתורה מיעטה בפירוש שהשם אינו עושה חטאת. הא לאו הכי, הוה דרשינן קל וחומר לרבות שהשם עושה חטאת, הרי שאפילו במקום שכתוב "חוקה" דרשינן קל וחומר. ואם כן למה לא נדרוש מקל וחומר לרבות עריפה בפרה אדומה?

ומתרצינן: אלא, מכאן אנו לומדים שעריפה אינה כשרה בפרה אדומה, כי מיעט רחמנא גבי עגלה ערופה, שכתוב בה "העגלה הערופה", ומיתור האות ה"א ד"הערופה" דרשינן: רק עגלה זאת כשרה בעריפה, ואין אחרת כשרה בעריפה!

ודנה הגמרא: ותהא עגלה ערופה כשרה בשחיטה, מקל וחומר: ומה פרה אדומה, שלא הוכשרה בעריפה, כשרה בשחיטה. עגלה ערופה, שכשרה בעריפה אינו דין שהוכשרה בשחיטה?

ומשנינן: אמר קרא "וערפו העגלה". ומכך שחזר ושנה הכתוב, שהרי כבר כתוב "העגלה הערופה", למדנו שהעריפה היא לעיכובא. דהיינו, בעריפה, אין. בשחיטה לא!

מתניתין:

הכהנים כשרים לעבוד במקדש במשך כל ימי חייהם, ואינם נפסלים בגלל גילם.

כהנים בעלי מום פסולים לעבודה.

הלוים דינם הוא להיפך: המום אינו פוסל בהם לעבודה, ומאידך הם אינם כשרים לעבודה כל ימיהם [במשכן], אלא מגיל שלשים ועד גיל חמשים שנה בלבד.

נמצא, שהכשר בכהנים - פסול בלוים.

והכשר בלוים - פסול בכהנים.

גמרא:

תנו רבנן: כהנים - במומין פסולים. והיינו, שאם יש בהם מום הם נפסלין לעבודה, אבל בשנים - כשרים. שכל ימיהם כשרים הם לעבודה.

לוים - במומין כשרים. שהמום לא פוסל בהם, בשנים - פסולים! שאם הם פחות מבני שלשים או יותר מחמשים שנה הם פסולים לעבודה.

נמצא, שהכשר בכהנים פסול בלוים, והכשר בלוים פסול בכהנים

ודנה הגמרא: מנא הני מילי ששנים בכהנים ומומין בלוים אינם פוסלים?

דתנו רבנן: כתיב בפרשה שנאמר בה שהלוים נפסלין בשנים [במדבר ח] "זאת אשר ללוים" -

מה תלמוד לומר? כלומר, מה בא "זאת" למעט?

לפי שנאמר "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, ולא יעבוד עוד" ^[165] - למדנו מכאן ללוים שהשנים פוסלין בהם.

יכול יהיו גם מומין פוסלין בהם?

ודין הוא, מקל וחומר יש לנו ללמוד שהמומין יפסלו בהם: ומה כהנים, שאין השנים פוסלין בהם, מומין פוסלין בהם. לוים, החמורים מהכהנים, בכך שהשנים פוסלין בהם, אינו דין שיהו מומין פוסלין בהם?!

תלמוד לומר - "זאת אשר ללוים". ודרשינן מ"זאת", דמשמע שבא למעט - זאת ללוים, ואין אחרת ללוים. שמלבד הפסול של שנים האמור בפרשה, אין דבר אחר פוסל בהם.

יכול יהו הכהנים פסולין בשנים?

והלא דין הוא: ומה לוים, שאין מומין פוסלין בהם, שנים פוסלין בהם. כהנים, החמורים מהם, שהמומין פוסלין בהם, אינו דין שיהו שנים פוסלין בהם?!

תלמוד לומר - "אשר ללוים". דמשמע, ולא אשר לכהנים! שפסול השנים נאמר רק בלוים, ולא בכהנים.

יכול אף בשילה, ובית עולמים, במקדש שבירושלים, יהא כן, שהשנים יפסלו שם בלוים?

תלמוד לומר "מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה. כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא".

לא אמרתי שהשנים פוסלים בלוים אלא בזמן שהעבודה בכתף, דהיינו במשכן, שנשאו הלוים את המשכן והיה צריך כח לנשיאתו, ולפיכך לא היו כשרים אלא כשנתמלא כחם, דהיינו מבן שלשים ועד בן חמשים. אבל, בשילה ובמקדש, שעבודת הלוים היתה רק להיות שוערים ולשורר, ולא היתה בהם עבודת משא, לא היו פוסלין בהם השנים.

והשתא הוינן במקראות האמורים בפרשת גיל הלויים:

כתוב אחד אומר בעבודת הלוים "מבן חמש ועשרים שנה ומעלה". ואילו מאידך, כתוב אחד אומר "מבן שלשים שנה".

אי אפשר לומר שלשים, שכבר נאמר כ"ה, ואי אפשר לומר כ"ה, שכבר נאמר שלשים?!

הא כיצד יתישבו שני המקראות הללו?

תשובתך: מבן כ"ה שנה יבא הלוי ללמוד הלכות עבודה, ומבן שלשים יכנס לעבודה!

מכאן יש ללמוד, לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שלומד ושוכח, ששוב אינו רואה סימן ברכה. ^[166] שהרי הלוים לא עסקו בלימודם אלא חמש שנים.

רבי יוסי אומר: שלש שנים הוא פרק הזמן שאם לא ראה בו התלמיד סימן יפה ללימודיו שוב אינו רואה. שנאמר "ולגדלם - שנים שלש, וללמדם - ספר ולשון כש דים". ואידך, תנא קמא, אינו לומד מהפסוק הזה, משום דשאני לשון כשדים, דקליל, ולפיכך זמן לימודו אינו יותר משלש שנים, אך אין מכאן הוכחה לגבי לימוד התורה שהוא קשה, שגם אם לא הצליח בשלש שנים עדיין יתכן שיראה סימן יפה במשנתו לאחר מכן, עד שיעברו חמש שנים.

ואידך, רבי יוסי, שאינו לומד מהלוים, משום דשאני הלכות עבודה במשכן - דתקיפין. רבים הם ^[167] שיש להם ללמוד את סדר פירוק המשכן, והעמדת הקרשים והקרסים, והשירה על הקרבן בכלי ובפה, ולפיכך זמן הלימוד שלהם הוא חמש שנים. אבל בלימוד התורה אפשר להווכח בשלש שנים בלבד, שאם לא ראה בהם סימן יפה - שוב אינו רואה!

תנו רבנן: כהן - משיביא שתי שערות, שאז הוא נהיה ל"איש", ועד שיזקין ולא יהיה בו כח, הרי הוא כשר לעבודה, ומומין פוסלין בו.

ואילו בן לוי - מבן שלשים ועד בן חמשים הרי הוא כשר לעבודה, ושנים פוסלין בו.

במה דברים אמורים שהשנים פוסלין בלוים, באהל מועד שבמדבר. אבל בשילה ובבית עולמים אין הלויים נפסלין אלא בקול, משהתקלקל הקול שלהם ואינם שרים כראוי.

אמר רבי יוסי: מאי קרא שנפסלים בקול?

הערות

^[165] בחידושי מרן רי"ז הלוי על התורה כתב שנאמרו בכתוב הזה שני דברים: האחד, שמבן חמשים שנה והלאה נפסלים הלויים לעבודה למשא בכתף, וזהו "ולא יעבוד עוד", שהוא פסול מחמת הגיל. והשני, שגם לעבודת בני גרשון ומררי, שאינה עבודת משא, הם אינם ראויים כיון של"צבא העבודה" נמנו רק מבן שלשים ועד בן חמישים, שנתמנו אנשי "צבא העבודה" איש איש על עבודתו, ומגיל חמשים שנה חל הדין של "ישוב מצבא העבודה", והיינו, שעל אף שהוא כשר עדיין לעבודה, וכדברי הכתוב "ושרת עם אחיו", שהוא רשאי להמשיך ולשרת עם אחיו, אך הוא אינו נכלל בצבא העבודה, שאין לו מינוי קבוע לשרות, אלא רק רשאי הוא להצטרף ולעבוד עם צבא העבודה הקבוע.

^[166] שלומד ומשכח. והקשה בהערות הגרי"ש למאי נפקא מינה? וכי מה יכול לעשות שמשכח. ותירץ, דאמרינן בקידושין כט ב, מי שאין לו די סיפוקו שילך הוא ובנו ללמוד, אלא או הוא או בנו, הרי אם בנו מסוגל להצליח בלימודו יותר ממנו, בנו קודם. וקאמר הכא שזמן הנסיון שינסה האדם לראות אם בנו ראוי לכך, הוא חמש שנים, ולא יתייאש קודם לכן.

^[167] עיין רש"ש.

אמר קרא [הכתוב] בפרה אדומה "ושחט אותה" (במדבר יט, ג) ונאמרה שם לשון חוקה "זאת חוקת התורה" (שם ב), לומר שבשחיטה — אין [כן], בעריפה — לא, שכל מקום שנאמר "חוקה" הרי זה לעכב.

ושואלים: וכל היכא דכתיב ביה [וכל מקום שנאמר בו] חוקה לא דרשינן [אין דורשים אנו] באותו ענין קל וחומר, לרבות דברים נוספים? והא [והרי] לגבי יום הכפורים, דכתיב ביה [שנאמר בו] לשון חוקה ("והיתה זאת לכם לחוקת עולם", ויקרא טז, לד), ותניא [ושנויה ברייתא]: נאמר "והקריב וכו' את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת" (שם ט), ולא נאמר "את השעיר לה' " — ללמד: הגורל הוא העושה אותו חטאת, ואין השם שקורא לו "חטאת" עושה אותו חטאת. שאם לא כתוב זה

יכול היית לומר, והלא דין הוא: ומה במקום שלא קדש הגורל, בכל שאר הקרבנות, שלא מצאנו שמקדשים אותם על ידי גורל — קדש השם, שהקרבן נקרא לפי השם שקורא לו הבעלים, מקום שקדש הגורל, בשעירי יום הכפורים — אינו דין שקדש השם? תלמוד לומר: "ועשהו חטאת", ללמד: הגורל עושה אותו חטאת ואין השם עושה אותו חטאת.

ונלמד מכאן: טעמא דכתב רחמנא [הטעם שאין אומרים כן הוא מפני שכתבה התורה] "ועשהו חטאת", הא לאו הכי דרשינן [הרי ללא כן היינו דורשים] קל וחומר, למרות שנאמרה לשון חוקה באותו ענין!

ומשיבים: אכן, באופן עקרוני ניתן לדרוש קל וחומר במקום שנאמר חוקה, אלא שבמקרה זה מיעט רחמנא [מיעטה התורה] לגבי עגלה שנאמר בה "הערופה" (דברים כא, ו), בה' הידיעה, להדגיש: זאת בעריפה ואין אחרת (פרה אדומה) בעריפה.

ושואלים: ותהא עגלה כשרה בשחיטה מקל וחומר, ומה פרה אדומה שלא הוכשרה בעריפה — כשרה בשחיטה, עגלה שכשרה בעריפה — אינו דין שהוכשרה בשחיטה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "וערפו" (שם ד), ושוב "העגלה הערופה" (שם ד), לומר: בעריפה — אין [כן], בשחיטה — לא.

א משנה יש דבר שהוא כשר בכהנים ופסול בלוים, ויש דבר שהוא כשר בלוים ופסול בכהנים.

ב גמרא בפירושה של משנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: כהנים, במומין — פסולים, כלומר, אם יש בהם מום מהמומים המנויים בתורה (ויקרא כא, טז— כג) הרי הם פסולים לעבודת המקדש, אבל בשנים הם כשרים, שכל כהן שאינו קטן כשר לעבודה ללא הגבלה של גיל. ואילו לוים, במומין — כשרים, שאין המום פוסל אותם לעבודתם במקדש, אבל בשנים — פסולים, שהם כשרים לעבודה מגיל עשרים וחמש ועד גיל חמשים (במדבר ח, כד— כה). נמצא שמה שכשר בכהנים פסול בלוים, ומה שכשר בלוים פסול בכהנים.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: מה שנאמר "זאת אשר ללוים" (במדבר ח, כד) מה תלמוד לומר? מדוע הוצרך להדגשה זאת? לפי שממה שנאמר: "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד" (שם כה), למדנו ללוים שהשנים פוסלין בהם, ואולם יכול מומין פוסלין בהם גם כן? ולכאורה דין הוא שנאמר כן: ומה כהנים שאין השנים פוסלין בהן, שלא הזכיר זאת הכתוב — מומין פוסלין בהן, לוים שהשנים פוסלין בהם — אינו דין שיהו גם מומין פוסלין בהם? תלמוד לומר: "זאת אשר ללוים", "זאת" הרי היא לשון דיוק וצמצום — זאת, פסול שנים יש ללוים, ואין אחרת, פסול מום ללוים.

ומצד שני, יכול יהו הכהנים פסולין בשנים? ולכאורה, הלא דין הוא שנאמר כן: ומה לוים שאין מומין פוסלין בהם — בכל זאת שנים פוסלין בהם, כהנים שהמומין פוסלין בהם — אינו דין שיהו שנים פוסלין בהם? תלמוד לומר: "אשר ללוים" — ולא אשר לכהנים.

יכול אף במשכן שהיה בשילה ובבית עולמים (בית המקדש שבירושלים) הדין כן, שהלויים נפסלים בשנים? תלמוד לומר במקום אחר ביחס ללויים: "מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה (כגון שירה על הקרבן) ועבודת משא" (שם ד, מז), להקיש את שני סוגי עבודות הלויים זו לזו, כאומר: לא אמרתי שהם פסולים בשנים, אלא בזמן שהעבודה בכתף, כלומר, בזמן שהם צריכים לשאת את המשכן ממקום למקום. ובשילה, כמו בירושלים, היה משכן קבוע של אבנים.

אגב הזכרת כתוב זה בענין תחילת עבודת הלוים, מעירים: כתוב אחד אומר: "מבן חמש ועשרים שנה ומעלה" (שם ח, כד), וכתוב אחד אומר: "מבן שלשים" (שם ד, מז), אי אפשר לומר שלשים — שהרי כבר נאמר חמש ועשרים, ואי אפשר לומר עשרים וחמש — שהרי כבר נאמר שלשים, הא כיצד? חמש ועשרים הוא הזמן לתלמוד, ללמוד ולהתלמד בעבודת הלויים, ובשנת שלשים הוא הזמן לעבודה ממש.

מכאן רמז לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שלומד ואינו מבין וזוכר כראוי — שוב אינו רואה. ר' יוסי אומר: שלש שנים הן הזמן הנצרך לתלמיד, לראות אם הוא מצליח בלימודיו, מניין? שנאמר בדניאל וחבריו, שציוה מלך בבל: "ולגדלם שנים שלש" (דניאל א, ה), ומטרת אותו זמן היתה "וללמדם ספר ולשון כשדים" (שם ד).

ומעירים: ואידך [והאחר], שאומר שצריך חמש שנים, אינו למד מכאן, כי שאני [שונה] לשון כשדים, דקליל [שהיא קלה] ללימוד למי שמדבר בשפה העברית, שהיא דומה לה. ואילו אידך [האחר], ר' יוסי שלמד משם ולא מן הלויים, אומר: שאני [שונות] הלכות עבודה, דתקיפין [שהן קשות יותר], אבל בלימודים אחרים די בשלוש שנים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כהן משיביא שתי שערות במקום הערוה, משיגיע לבגרות, עד שיזקין — כשר לעבודה, ומומין פוסלין בו. ואילו בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה, ושנים פוסלין בו. במה דברים אמורים? באהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובבית עולמים אין הלויים נפסלין בשנים, אלא בקול, כאשר אינם יכולים לשיר כראוי עם אחיהם. אמר ר' יוסי: מאי קרא [מהו המקרא] המלמד על כך?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers that the verse states with regard to the red heifer: “And he shall slaughter it” (Numbers 19:3), and it mentions the term statute: “This is the statute of the Torah” (Numbers 19:2), indicating that with slaughter, yes, the red heifer is rendered fit; with breaking the neck, the red heifer is not rendered fit.

The Gemara asks: And is it so that anywhere that statute is written with regard to a certain matter, we do not learn an a fortiori inference? But what about Yom Kippur, with regard to which statute is written: “And this shall be an everlasting statute unto you” (Leviticus 16:34), and nevertheless it is taught in a baraita: “And Aaron shall bring forward the goat upon which the lot came up for the Lord, and he shall offer it for a sin offering” (Leviticus 16:9). The verse indicates that the lottery renders the goat a sin offering, but a verbal designation of the goat with the status of a sin offering does not render it a sin offering.

The baraita continues: A verse is necessary to teach this halakha, as one might have thought that the opposite conclusion is correct: Could this not be derived through an a fortiori inference: If in a case where the lottery does not sanctify the animal with a specific designation, such as in the case of two birds brought by a woman after childbirth, and nevertheless a verbal designation of that offering sanctifies it, in a case where the lottery sanctifies the animal on Yom Kippur, isn’t it logical that a verbal designation as a sin offering sanctifies it? Therefore, the verse states: “And render it a sin offering;” the lottery renders the goat a sin offering, but a verbal designation of a sin offering does not render the goat a sin offering.

The Gemara infers: The reason that the a fortiori inference is not learned is that the Merciful One writes: “And he shall offer it for a sin offering.” But otherwise we would learn an a fortiori inference, despite the fact that statute is written with regard to the Yom Kippur service.

The Gemara explains: Actually, one may learn an a fortiori inference even in a case where statute is written. Nevertheless, with regard to the heifer whose neck is broken, the Merciful One restricts the use of breaking the neck: “And all the Elders of that city…shall wash their hands over the heifer whose neck is broken” (Deuteronomy 21:6). From the relative pronoun “whose” it is derived: This heifer is killed by breaking the neck, but no other, i.e., the red heifer, is killed by breaking the neck.

The Gemara challenges: And let it be derived that the heifer whose neck is broken is rendered fit with slaughter by means of an a fortiori inference: If a red heifer, which is not rendered fit with breaking the neck, is rendered fit with slaughter, then with regard to a heifer whose neck is broken, which is rendered fit with breaking the neck, isn’t it logical that it is rendered fit with slaughter? The Gemara responds that the verse states: “And shall break the neck of the heifer there in the valley” (Deuteronomy 21:4). The doubled reference to breaking the neck in the two verses indicates that by breaking the neck, yes, the heifer may be killed; by slaughter, the heifer may not be killed.

MISHNA: There is an element with which priests remain fit and Levites are unfit, and there is also an element with which Levites remain fit and priests are unfit.

GEMARA: The Sages taught in a baraita in explanation of the mishna: Priests are rendered unfit for Temple service with the blemishes enumerated in the Torah (see Leviticus 21:16–23), but remain fit with the passage of years, as from the moment that they reach majority they are fit for service for the rest of their lives. Levites remain fit for Temple service with the blemishes enumerated in the Torah but are unfit with the passage of years, as they are fit for service only between the ages of thirty and fifty (see Numbers 4:47). It is found that there is an element with which priests remain fit and Levites are unfit, and there is an element with which Levites remain fit and priests are unfit.

The Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara answers: It is as the Sages taught in a baraita: “This is that which pertains to the Levites” (Numbers 8:24); why must the verse state this? Since it is stated: “And from the age of fifty years he shall return from the service” (Numbers 8:25), we learned with regard to the Levites that the passage of years disqualifies them. One might have thought that blemishes disqualify them too. And ostensibly, it could be learned through logical inference: If priests, with regard to whom the passage of years does not disqualify them, blemishes disqualify them, then in the case of Levites, with regard to whom the passage of years disqualifies them, isn’t it logical that blemishes disqualify them? Therefore, the verse states: “This is that which pertains to the Levites,” from which it is derived: “This,” the passage of years, is a disqualification that pertains to the Levites, and there is no other disqualification that pertains to the Levites.

One might have thought that priests would be disqualified with the passage of years. And ostensibly, could this not be derived through the following a fortiori inference: If Levites, with regard to whom blemishes do not disqualify them, the passage of years disqualifies them, then in the case of priests, with regard to whom blemishes disqualify them, isn’t it logical that the passage of years disqualifies them? Therefore, the verse states: “Which pertains to the Levites,” and not which pertains to the priests.

One might have thought that the Levites were disqualified with the passage of years even in Shiloh, the permanent place of the Tabernacle, and in the eternal Temple. Therefore, the verse states: “To perform the work of service, and the work of bearing burdens” (Numbers 4:47), juxtaposing the two forms of Levite service to teach: I stated the disqualification of the passage of years only at a time when there is Levite service involving carrying the Tabernacle on their shoulders.

The baraita notes that one verse states: “From twenty-five years old and upward” (Numbers 8:24), and one verse states: “From thirty years old and upward” (Numbers 4:47). It is impossible to say thirty, as twenty-five is already stated, and it is impossible to say twenty-five, as thirty is already stated. How can these verses be reconciled? Twenty-five years old is the time for apprenticeship and thirty for service.

From here it is derived that a student who did not see a positive indication in his studies after five years will no longer see a productive result from those studies. Rabbi Yosei says that the period is three years, as it is stated with regard to Daniel and his cohort who instructed the king of Babylonia: “And they should be raised three years” (Daniel 1:5), “and he should teach them the books and the language of the Chaldeans” (Daniel 1:4).

The Gemara asks: And how does the other tanna explain the verses in Daniel? The Gemara answers: He holds that the verses in Daniel cannot be cited as a source for this principle because the language of the Chaldeans is different, as it is easy and can be learned in a shorter period. The Gemara asks: And how does the other tanna, Rabbi Yosei, explain the verses with regard to the Levites? The Gemara answers: He holds that the halakhot of Temple service are different, as they are difficult and require a longer period of study.

The Sages taught in a baraita: A priest, from the time he reaches puberty and grows two pubic hairs until he ages, is fit for Temple service, and blemishes disqualify him. A Levite from the age of thirty until the age of fifty is fit for Temple service, and the passage of years disqualifies him. In what case is this statement said? It is said with regard to the Tent of Meeting of the Tabernacle in the wilderness. But with regard to Shiloh and in the eternal Temple, Levites are disqualified only due to a change in voice that renders them unable to recite the songs in the Temple with their brethren. Rabbi Yosei said: What is the verse from which this is derived?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

במקום שלא קדש הגורל קדש השם כו' כל השנה כולה באומר זו לחטאת וזו לעולה וזה לאשם סגיא ולא צריך גורל:

כהנים במומין פסולין כל איש אשר בו מום מזרע אהרן וגו' לוים פסולין בשנים. מבן שלשים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא וגו' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וכו':

יכול אף בשילה ובבית עולמים כן. כלומר שנים פוסלים בהו ת"ל לעבוד וגו' ועבודת משא וגו' לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף שנים פוסלות בהן שאין יכולין לישא:

ואידך שאני הלכות עבודה דתקיפן. כלומר התם צריכי חמש שנים ללמוד:

משיביא שתי שערות וכו'. שתי שערות שתים בגבו של יד או שתים בכריסו:

אמר ר' יוסי מאי קראה:

אמר קרא ושחט וחוקה. פי' וכל מקום שנאמר חוקה אינו אלא לעכב והכי איתא במסכת (יבמות) [מנחות יט,א].
ואי ק"ל הא דאמרינן בשחיטת קדשים שלא רחץ ידים ורגלים מנלן יליף חוקה חוקה ממחוסר בגדים והתם עיכוב' הוא אלמא כל חוקה אינו לעכב.
והיה ר"ת ז"ל אומר דכל היכא דאמרינן חוקה לעכב מג"ש דמחוסר בגדים נפקא לן כי התם ולא דאייק. חדא מדאיתמר התם (ביבמות) באמר רב כל מקום שנאמר תורה וחוקה אינו אלא לעכב וקס"ד תורה וחוקה תרווייהו ואסיקנא ו) אפי' תורה בלא חקה וחקה בלא תורה ה"נ הוא. ועוד דאי מג"ש היכי דרשינן ק"ו וכי אתי ק"ו ומבטל ג"ש.
ושמעתי שכך פירושה של אותה שמועה שבזבחים, מנין שמחלל עבודה נימא דכשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה דחוקה עיכוב' להכי מהניא לן ופריק ממחוסר בגדים והתם כתוב בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים ומחללי עבוד' זה תירוץ רבינו נ"ר.
וי"ל דהתם כתיב ירחצו מים ולא ימותו מצוה על הכהנים לקדש אבל עבודה אינה פסולה בכך שלא תלה הכתוב עבודה בקידוש כלל כמו שתלה הכשר דפרה בשחיטה ולפי' חוקה שכתוב בה אינה אלא לעכב אבל התם ליכא למימר הכי, זה נ"ל.

והא גבי יוה"כ דכתיב גורל וחוקה ודרשינן ק"ו דתניא וכו'. איכא למידק והא הך מתני' אוקי' במסכת יומא כר' יהודה דסתם ספרא מני ר"י ואלו ר"י סבר לא נאמרה חוקה אלא בבגדי לבן האמורי' בפנים אלא דלרווחא דמילתא אוקמה.

מקום שלא קדש הגורל קדש השם. פירש רש"י ז"ל: כגון קיני זבים ויולדות שאם הגריל עליהן לא מצינו שיהא הגורל קובען, ואם רצה לשונתן הרשות בידו. קדש השם מאחר שפי' זה לחטאת וזה לעולה אם שינה פסול דכתיב (דברים כג, כד) מוצא שפתיך תשמור, אלמא שם קובע. וקשיא לן דהא אמר רב חסדא בערובין (לז, א) אין פרידין נקבעין אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן, וקא מפרש ביומא (מא, א) בלקיחת בעלים דכתיב ביולדת (ויקרא יב, ח) ולקחה שני תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, ובעשיית כהן דכתיב (שם טו, ל) במצורע עני ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה, אלמא דוקא בלקיחה ובעשיה, הא אם לקחם סתומין ואחר כך פירש זו לעולה וזו לחטאת לא קבע השם, מדכתיב מוצא שפתיך. אלא נראה לי דמהתם נפקא לן דקדש השם לומר שאם בשעת לקיחה או בשעת עשית הכהן אמר זה לעולה וזה לחטאת הוקבע. ומשם ג"כ נפקא לן דאין הגורל קובען, דאי לא איכא למידק ומנא לן דלא קבע הגורל, לימא קל וחומר ומה מקום שלא קדש השם קדש הגורל מקום שקדש השם אינו דין שקדש הגורל, אלא דמהתם נפקא לן דלעולם אין נקבען אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן כנ"ל.

שני שעירי יום הכפורים שאחד מהם לי"י ואחד מהם לעזאזל אין מתקדשים זה לי"י וזה לעזאזל בקריאת השם מפי כהן אלא עפ"י גורל אבל קרבנות העוף שהם אחד לעולה ואחד לחטאת קריאת השם מפי הבעלים קובעתן כשאמרו יהא זה לעולה וזה לחטאת ואין גורל מועיל בהם ואם הגריל בהם ורצה לשנותם הרשות בידו:

לעולם יהא אדם חרוץ בלמודו בילדותו להשתדל בו כמה שאפשר לו כדי שתהא יגיעת ילדותו מועלת לו לעולם כבר אמרו כל תלמיד שלא ראה במשנתו סימן יפה עד חמש שנים שוב אינו רואה:

תד"ה טעמא דכתב כו' דריש רבי ינאי מאשר עלה כו' יליף מדכתיב בזאת דלא כתיב חוקה כו' אצטריך בזאת למעוטי דלא קיימי חוקה אדברים הנעשים כו' עכ"ל כצ"ל:

ושלשים לעבודה כו'. דבן שלשים לכח בעבודת משא כפרש"י בחומש וה' שנים מקודם ללמוד עבודת משא ועיין בזה ברא"ם פרשת בהעלותך על דברי הראב"ע:

ואידך שאני לשון כשדים דקליל כו'. ודכתיב ללמדם ספר היינו נמי בספריהם בלשון כשדים דבספר תורה כבר ידעו כדכתיב ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת וגו' וק"ק במאי פליגי הני תנאי הא מידי דקליל כלשון כשדים ת"ק נמי מודה דסגי בג' שנים ומידי דתקיפ' כהלכות עבודה ר"י נמי מודה דבעי ה' שנים ויש לישב ודו"ק:

ד"ה אמר קרא וכו' דמשמע בפ"ב דזבחים דחוקה לא הויא עיכובא ממשמעותו אלא מגזרה שוה וכו'. הלשון הוא מגומגם ור"ל דשם משמע דממשמעותא רחוקה לא ילפינן עיכובא מדהצריך שם למילף מג"ש דלא רחץ ידים חילל:

ד"ה ומה במקום שלא קידש הגורל וכו' וא"ת קינים גופייהו מנא לן וכו'. נ"ל דלאו אתחלת דברי התנא דקאמר והלא דין הוא ומה במקום שלא קידש הגורל וכו' מקשו התוס' משום דהא נמי איכא לתרץ כמו שתירצו התוס' לעיל ק"ו דהכא דהוה כמו במה מצינו או דיש שום סברא או קולא או חומרא לעשות ק"ו א' יותר מהאחר אלא אמסקנא דמלתא מקשו דמסיק ת"ל ועשהו הטאת הגורל עושהו חטאת וכו' א"כ נימא ק"ו איפכא ונילף דבקיני' גופייהו קידש הגורל ק"ו מחטאת דיום כפורים:

ד"ה טעמא דכתב רחמנא וכו' והשר מקוצי תירץ דהתם יליף מדכתיב בזאת דלא כתיב חוקה כו' והשתא פריך וכו' אמאי אצטריך בזאת דלא כתיב חוקה בדברים הנעשים בחוץ וכו' אלא ודאי אע"ג דכתיב חוקה דרשינן ק"ו ואפי' כתיב נמי חוקה בדברים הנעשים בחוץ הוה דרשינן ק"ו כצ"ל. ור"ל דשם בפ' טרף בקלפי יליף מקרא בזאת דלא קאי חוקה אלא אדברים הנעשים בפנים:

ד"ה זאת ללוים וכו' אבל התם אי למעוטי זב קא אתי ה"ל למכתב זאת היא טומאת הזב וכו' כצ"ל:

גמ' אמר קרא וערפו העגלה כצ"ל וכן ברש"י ונמחק הערופה. ונ"ב נראה בעיני טעות כי לא כתיב בתורה רק וערפו שם את העגלה והאמת שהעגלה השנית מיותר בתורה דלא הוי ליה למכתב רק וערפו שם בנחל דהא לעיל מיניה כתיב והורידו זקני העיר ההיא את העגלה וגו' אלא שינה הכתוב לעכב שלא תהא הכשר של עגלה אלא בעריפה נ"ל:

תד"ה טעמא. והשר מקוצי תי' כו' מדכתיב זאת כו'. כצ"ל וכן לקמן:

רש"י ד"ה לויים בשנים פסולים. כדכתיב. הס"ד ומה"ד

רש"י ד"ה דתקיפין. להוריד כו' ולנטותו להעמיד כו' והשיר כו'. משום דמצינו לשון זה בגמרא על הריבוי בכמות כמו דתקיף במצות (ר"ה יא) ופרש"י שופר יוה"כ כו'. אבל מ"מ יל"פ כאן ג"כ על האיכות דכאו"א:

תוס' ד"ה זאת וכו' ויש לומר דהכא נמי וכו'. עיין לקמן קל ע"א תוס' ד"ה זה:

כשר בכהנים פסול בלויים וכו' עיי' פי' המשנה להרמב"ם דמפרש למתני' בקול דפסול בלויי' וכשר בכהנים כי היכי דתיתי מתני' גם בשילה ובית עולמי', וזהו לשיטתו בס' המצות בשרש ג' דלאו דלא יעבוד עוד בטל לגמרי משעברו הירדן, אך הרמב"ן שם ס"ל דכיון דמשא הארון לא בטל לעולם לישא למלחמות דמשו"ה מינה הרמב"ם לאו דלא יסורו בדי הארון א"כ הוא מצוה הנוהגת לדורות עולם ולא מיבעי' לפי הפשט שהיה נוהגת בלוים, אלא אפי' להרמב"ם שם דמשעברו הירדן ניטל המצוה מהלוי' וניתן לכהנים שישאו הארון א"כ מזה הטעם יפסלו הכהנים בשנים לישא הארון, וכהנים ולוים דשמעתין ר"ל עבודת כהנים ועבודת לוים. ולעולם נפסלו בשנים אותם שנשאו הארון, אלא שבמדבר היה פסולים גם לשיר אותן שנפסלו למשא משום שהיה המשא תדירה, משא"כ בשילה וב"ע לא נפסלו לשיר ואהא קאי בשמעתין אלו תוכן דבריו שם. וא"כ לא צריכים לדחוקי דשפיר אמר פסול בלוי' דהיינו בעבודת הלוי' שהוא משא הארון כשר בכהני' בעבודת' ומיירי אפי' בבית עולמי' כנ"ל:

ומסתייעא הרמב"ן מקרא דד"ה גבי דהע"ה במנותו הלוים מבן שלשים ומעלה ושוב מצינו שנמנו מבן עשרי' ומעלה אע"כ אלו למשא אלו לשיר, ובס' מרגניתא טב.א כ' על דברי הרמב"ן דמ"ש דאפי' אי איתא כהרמב"ם דהמצוה לישא הארון ניתנה לכהנים. שיהיה מעתה הכהנים פסולים בשנים. דז"א דמקרא מלא דבר הכתוב זאת אשר ללוים ולא לכהנים, כי אין פסול השנים טעם משום אפיסת כח לשאת משא כ"א גז"ה הוא בלי טעם בלוים ולא בכהנים וכ' אלת"ה מאי שייך ללמוד ק"ו שיהיה כהנים פסולים בשנים. הואיל והטעם לא שייך גבי', דאין לה' משא וכן למאי אצטריך קרא למעוטי שילה וב"ע מה"ת לרבות כיון דלית בהו שום משא והנה בדברנו כבר נדחו רוב דבריו, ומ"ש מקראי דד"ה כ' מרגניתא טבא, דודאי משום משא הארון לא נפסלו בשנים כי לא היה צריך לזה כח כי נשא את נושאיו, ומשו"ה נמי לדורות שהכהנים נושאים הארון בשעת המלחמה לא נפסלו בשנים. אך הלוים שנשאו המזבחות ושולחן ומנורה לזה נפסלו בשנים ומשו"ה מנה אותם דהע"ה מבן שלשים קודם בנין המקדש שאז עדיין טלטלו הכלי' הנ"ל, ואח"כ מנה אותם מבן עשרים שישמשו במקדש שאין להם שוב משא בכתף אלו דבריו, וזה סותר למ"ש לעיל שפסול השנים לא היה מטעם אפיסת כח רק מגז"ה גם ע"כ צריך לדחוק כמו הרמב"ן בפי' יכול אף בשילה וב"ע כן שהרי לפי דבריו היה להם משא כל ימי שילה ונוב עד בואם לירושלים. וע"כ צריך להודות לרמב"ן דלענין שירה קאמר דבמדבר נפסלו בשנים משא"כ בשילה מפני שלא היה עבודת משא תדירה, גם מ"ש שהארון נשא נושאיו האמת כן הוא אך התורה לא סמכי דיני' על הנס, ועיין עוד בדברינו בסוגיא אי"ה.

ומה כהני' שאין השני' פוסלי' וכו' וי"ל מה לכהני' שכן רבה בהם הכתוב מצו' יתירו' דכה"ג פריך בכמה דוכתי וי"ל דנילף מזר בבמה שמומי' פוסלי' בו כמבואר שלהי זבחי' ע"ש:

ומה לוים שאין המומי' פוסלי' וכו', א"ל מה ללוים שכן נפסלי' בקול דזה אין מבואר בקרא להדי' וכיון שכן נוכל להכניס הפירכא בק"ו כמ"ש תו' פ"ק דקדושי' ע"ש:

והנה הרא"מ פ' בהעלותך ס"ל דבפחות מבן למ"ד אין כאן פסול רק שאינו מחויב לעבוד בפחות מבן שלשים ודלא כרמב"ן דס"ל דפסולים קודם שלשים כמו אחר חמשים ע"ש. וצל"ע להרמב"ן איך ס"ד שיהיה כהנים נפסלים בשנים, הא ודאי קודם שלשים לא נפסלו מדאצטריך לקמן איש מזרעך ולא קטן, דאין לומר דאצטריך למעוטי בן שלשים שלא הבי' ב' שערות ולא הבי' עדיין סימן סריס כמבואר ספ"ה דנדה מ"ז ע"ב, דז"א דא"כ פסול משום מום דסריס מום הוא דלא גרע מאיטר דכ' הר"ן רפג"ה דפסול משום מום דה"ל חולשה באבר ומכ"ש סריס מיהו הרמב"ן פליג שם עיי' חי' רשב"א שם וא"כ מדאצטריך איש ש"מ דלא נפסלו קודם שלשים וא"כ איך בעי למילף פסול שנים בכהנים בק"ו איכא למיפרך מה ללוים שכן נפסלו בפחות משלשים דין הוא שיפסלו ביותר מחמשי' משא"כ כהנים, ותו קשי' להס"ד דגם לוים נפסלו במומי' א"כ למה לי איש איש על עבודתו למעט קטן בלוי' כמ"ש הרמב"ם, תיפוק לי' דבפחות משלשי' בלאה"נ פסול, ובן שלשי' שלא הבי' שערות ה"ל מום. אע"כ כהרא"מ דפחות משלשי' אין כאן פסול אלא אם ירצה שלא לעבוד הרשות בידו משא"כ משלשי' ואילך:

ואין לומר דלמא לעולם כהרמב"ן והא דכתיב איש למעט קטן היינו בשילה וב"ע דאין פסול שני', ז"א דא"כ כי קאמר יכול אפי' בשילה וב"ע כן ה"ל למימר דא"כ איש למה לי כיון דגם בשילה וב"ע כן, ואין לומר נמי דנילף ק"ו שני' ממומי' ומה מומי' שאינם פוסלים בלוי' פוסלי' בכהני שני' שפוסלי' בלוי' למעלה מחמישי' מכש"כ שיפסלו בכהני' למעלה מחמישי' דהשתא ליכא למיפרך מה ללוים שכן פסולי' למטה משלשי' דלאו כהני' מלוים ילפי' אלא שנים ממומי' וכמ"ש כן תוס' לעיל גבי פרה ועגלה דז"א דמה למומי' שכן פסולי' בשילה וב"ע משא"כ שנים.

ובזה אמרתי ליישב המשך הש"ס דאח"כ אמר יכול בשילה וב"ע כן דבל"ז לא היה שום הו"א שיהיה בשילה וב"ע כן כמ"ש תו' ד"ה יכול וכו', אבל השתא דאצטריך קרא שלא יהיה כהנים נפסלים בשנים וקשה נימא מה ללוים שכן פסולי' קודם שלשי' משא"כ כהני' מדאצטריך איש למעוטי קטן, וא"כ למה לי אשר ללוים ולא אשר לכהנים. ומדוחק ק' זו ה"א דהק"ו הוא שנים ממומים ולא כהנים מלוים וא"כ מזה נולד הטעות לאמר גם בשילה וב"ע כן דאלת"ה הא איכא למיפרך מה למומי' שפסולי' גם בשילה, אע"כ ה"א גם שנים פסולי' לדורות קמ"ל קרא עבודת משא לא אמרתי אלא בשעה שהמשא בכתף ואינו נוהג בשילה וב"ע, והק"ו הוא כהנים מלוים ומוכח באמת כהרא"ם. ומעתה קשו קראי אהדדי, כתיב מבן כ"ה שני' וכתיב מבן שלשי' בשלמא בל"ז הייתי אומר מבן כ"ה רשאי לעבוד, ומבן שלשים מחוייב לעבוד ועד בן כ"ה פסול, אבל עכשיו שמוכח שאין כאן פסול כלל מדאצטריך איש א"כ קשו קראי אהדדי וק"ל:

והנה רש"י בחומש ס"ל דלוי אינו פסול בשני' אלא למשא אבל לשיר כשר והרמב"ן פליג ומייתי ספרי דס"ל כן דכל הפסול למשא פסול נמי לשיר, ונ"ל דספרי הוה ר"ש דדרש טעמא דקרא וא"כ אייתר עבודת משא לומר לא אמרתי אלא בזמן שהמשא בכתף דבלאה"נ ידעי' שהטעם משום אסיפת כח לשאת משא. וע"כ אייתר קרא למדרש דכל הראוי למשא ראוי לעבודת עבודה וכל הפסול למשא פסול לעבודת עבודה שהוא השיר וכמ"ש רמב"ן, אך אנן ס"ל כר' יהודה דלא דריש טעמא דקרא ואצטריך עבודת משא להשמיענו הטעם דפסול משום משא שלא יהיה נוהג כן בשילה וב"ע ולא דרשינן לפסלו לשיר, ועיין כה"ג ממש ב"מ קט"ו ע"א:

וי"ל כמו פירש"י פ' שמות והנה נער בוכה קולו כנער והקשה רמב"ן דבסוטה אמר כן ר' יהודה והקשה לו ר' נחמי' א"כ עשית למשה רבנו בעל מום ואיך כ' רש"י הדיעה הדחוי' בש"ס ולפי הנ"ל י"ל דס"ל לרש"י לפי מה שפי' ז"ל שם בסוטה עשיתו בעל מום דלוי נפסל בקול ע"ש והי' קשה לרש"י מה בכך שנפסל בקול עכ"פ יכשר לשארי עבודות, וע"כ ס"ל לר"נ כספרי דהפסול למשא פסול לשיר ומכ"ש בהיפוך דשיר עיקור טפי ממשא כמ"ש רמב"ן ומשו"ה הקשה לר' יהודה, אך אנן לא קיי"ל הכי אלא אעפ"י שנפסל לשיר מ"מ כשר למשא ומשו"ה לא חש לי' רש"י, אבל הא אין לומר דמרע"ה נפסל למשא בלא"ה משום שהיה בן פ' שנים דא"כ מכ"ש דתקשי לרמב"ן דלדידי' ממילא פסול לשיר ומאי קאמר ר"נ עשיתו בעל מום הא בלא"ה היה פסול משום שנים, ועוד היכי הוה ס"ד למיפסל כהנים בשנים הא הוה אהרן בן פ"ג שנים כשנעשה כהן הגדול, אע"כ הוראת שעה היתה בצדיקים הללו שלא להקפיד על שנתם כי קווי ה' יחליפו כח ומרע"ה לא כהתה עינו ולא נס ליחו, אבל על מומי הגוף הקפיד הש"ס א"כ עשיתו למרע"ה בעל מום. מיהו י"ל בפשיטות לשיטת רש"י י"ל דהיא גופי' קאי קשי' לר"נ כיון דהיה בן פ' ולא הי' ראוי למשא אם תאמר שהיה גם בעל מום בקול לא היה ראוי לשום עבודה, ולולי דמסתפינא היינו אומר דנהי דאין קול פוסל בכהנים מ"מ בסנהדרי' דכ' כלך יפה רעיתי ומום אין בך פוסל שום מום אפי' מומי לוים דהיינו עובי קלא והיינו דא"ל ר"ח לר"ש ברבי אילמלא לוי אתה פסול אתה מן הדוכן דעבי קלך איקפד וא"ל לאבו', ולכאורה מאי אכפת לי' בזה הרי לא היה לוי' אע"כ לפוסלו מנשיא' קאמר, והיינו נמי דאמר ר' נחמי' עשיתו למרע"ה בעל מום והוא הי' מופלא שבסנהדרין וזה דלא כפירש"י בסוטה הנ"ל דלענין דוכן קאמר לי':

והנה נחזור להנ"ל דלשיטת רש"י קשה איך בעי למילף כהנים מלוים שיפסלו בשנים נימא דיו לבא מן הדין מה לוים לא נפסלו אלא למשא אף כהנים לא יפסלו אלא לישא והרי לא הי' לכהנים שום משא ואפי' להרמב"ם דמשעברו הירדן היה המצוה לכהני' מ"מ הא אימעט שילה ובית עולמים. וי"ל זה, אבל לפי הנ"ל י"ל דלמ"ד היכי דמיפרך ק"ו ל"א דיו לק"מ ואידך מ"ד מצי סבר כספרי הנ"ל דדרש טעמא דקרא ונפסלו לעיקור עבודתם שהוא השיר כל שלא הי' ראוי למשא, והוה ילפי' כהני' מהם דכל שעברו עליו חמשי' שנה יפסול גם לעיקור עבודתו שהוא ההקרבה וק"ל:

בכ"ד מקומות נקראו כהני' לוי' פירש"י על שם וילוו עליך וישרתוך ודוחק כי זה בלווי' ממש שיהיה נלווי' וטפלים להכהנים. אבל כהנים למי יהיה נלווים, אמנם בב"ר פ' ויצא איתא ע"כ קרא שמו לוי עתיד זה ללות את ישראל לאביהם שבשמים. ופי' היפ"ת שעתידים כהני' לצאת מהם המדביקים את ישראל להי"ת כדכתיב יורו משפטיך ליעקב ישימו קטורה באפיך ע"ש. וא"כ אין מן התימה אם יקראו הכהני' לוי' כי עיקור זה השם לוי משום כהני' נקרא כן ועפירש"י בחומש שהקב"ה ליוו בכ"ד מתנות כהונה א"ש נמי:

ועפי"ז ישבתי סדור המדרש שאח"ז אמר כל מקום שנאמר, על כן היה מרובה באוכלסין טפי משאר שבטים חוץ משבט לוי שהארון הי' מכלה בהם. והקשה היפ"ת מ"ט היפך לפרש תחלה סיפי' דקרא טעם קריאת שם לוי ואח"כ רישי' דקרא, על כן, ע"ש, והנה הרמב"ן יהיב טעם פשוט יותר שלא נתרבו הלוי' כל כך משום שלא היה בגזירת כאשר יענו אותו שהרי לא נשתעבדו במצרים. משו"ה לא היה בברכת כן ירבה וכן יפרוץ שלא בטבע. אלא נתרבו בטבע, ונראה דמדרש מיאן בזה דהרי כל מקום דכתיב על כן היה מרובה באוכלסי' והשתא אי אמרת הטעם משום שהארון היה מכלה בהם א"כ מ"מ נתקיים ברכת על כן משילה ואילך שבטל מהם עבודה בכתף ונתרבו, משא"כ לטעמו של הרמב"ן לעולם לא נתרבו ומ"ט כתיב ע"כ. והרמב"ן לטעמי' אזל דס"ל מעולם לא בטלו מהם משא בכתף וא"כ אפי' להמדרש לא נתרבו אלא משפחת כהנים שלא נשאו הארון להרמב"ן כמבואר מדברינו לעיל וכי משום משפחת כהנים לחוד יאמר על כן קרא שמו לוי, וע"כ אין זה מוסכם להלכה הך דרשה דעל כן משו"ה פי' כפשוטו משום שלא היה בעבודת פרך לא נתרבו, והנה לפי הנ"ל דעיקור שם לוי הוא ע"ש הכהני' שעתידי' ללות את ישראל לאביהם שבשמים אין כאן תימא אם יאמר על כן משום הכהני' שנתרבו, וזה הוא המשך המדרש דס"ל נמי כהרמב"ן דלעולם הי' עליהם משא בכתף ולא נילף המצוה מהלוי' כלל, ולא הו"מ למימר כל מקום שנאמר ע"כ היה מרובה באוכלסי' שהרי שבט לוי לא היה מרובי' אבל אחר שאמר שנקרא לוי משום שעתיד ללות את ישראל לאביה' שבשמי' א"כ עיקור שמם ע"ש הכהנים יפה אמר כ"מ שנאמר ע"כ מרובה באוכלסין חוץ משבט לוי ולא מטעמו של רמב"ן אלא משום שהארון היה מכלה בהם וא"כ עדיין נתקיים הרבוי אצל הכהני' שעיקור שם לוי על שמם נקרא ושייך שפיר ע"כ קרא שמו לוי וק"ל:

בגמ' ודין הוא ומה כהנים שאין השנים פוסל בהם כו'. הנה בזבחים (דף טז ע"ב) בתוס' ד"ה מה ליושב הקשה הר"א כהן דגזלן יהיה פסול בעבודה ק"ו מבעל מום ומתרצים התוס' דהואיל ואינו מוזהר לא אתיא מני' ע"ש ועכ"פ קשה איך בעי תלמודא הכא למילף ק"ו שנים מבעל מום הא איכא למימר עדות יוכיח שאין מום פוסל לעדות ואפ"ה שנים פוסלין בו דהא קטן פסול לעדות ואף דלא יליף שנים מבעל מום אלא דיליף הק"ו כהנים מלוים דמה לוים שאין מום פוסל בהם שנים פוסל כהנים שהמום פוסל בהם אינו דין ששנים יפסול בהם אפ"ה שייך לומר עדות יוכיח ששנים פוסל בו אף שאין מום פוסל בו ואפשר יש לדחות דגבי עדות לא שייך לומר שנים פוסל בו הואיל ולאחר שהגיע לכלל גדול שוב אין נפסל מחמת שנים שאף זקן כשר לעדות והכא בעי למילף הק"ו שכהנים יהיו נפסלים בשנים היינו לאחר חמשים שנים כמו לוים שנפסלו לאחר נ' שנים:

ובגוף קושיא דהר"א כהן קשה לי איך אפשר לומר דמי שפסול לעדות פסול לעבודה הא דרשינן במס' יומא (דף פה ע"א) מעם מזבחי תקחנו למות מעם מזבחי ולא מעל מזבחי שאם התחיל בעבודה אין מפסיק לבוא לדין ע"ש ואי פסול לעדות פסול לעבודה הא זה שהרג את הנפש הוא פסול לעדות דהוא רשע למות ורשע פסול לעדות ואפי' לאביי במס' סנהדרין (סז ע"א) דבעי רשע דחמס מ"מ אין רשע דחמס יותר מרוצח שחומס נפש ואיך אפשר לזה לעבוד עבודה ואין לומר כיון שכבר התחיל בעבודה גומר עבודתו ז"א הא כל פסולין לעבודה אם עבד חילל את הקדשים ופוסלין א"כ הרי נפסל הקרבן ואיך ה"א בו שיגמור עבודתו אשר כבר חילל וכן מצאתי בתוס' יבמות (דף עא) ובסנהדרין (לה ע"ב) ד"ה שנאמר מעם מזבחי כו' שמוכיח מהאי קרא דכהן שהרג את הנפש שאינו מחלל עבודתו אף שפסול לדוכן משום ידיכם דמים מלאו דאי מחלל עבודתו איך נאמר ולא מעל מזבחי ע"ש ולפ"ז לדברי הר"א כהן דכל דפסול לעדות פסול לעבודה א"כ מחלל עבודתו ואיך אפשר עליו ולא מעל מזבחי ועיין במל"מ פ"ה מה' רוצח שמסופק אם נמצא מי שחולק על דרשה דר"ע מעם מזבחי כו' ע"ש שדבריו דחוקים] גם אין לומר שהקרא מיירי שעדיין לא נתברר הדבר אלא שמביאין לפני ב"ד לקבל עדות עד שגמר עבודתו ועדיין עבודתו כשרה שלא נפסל עדיין קודם קבלת עדות הנה מלבד שאין לשון הפסוק ודרש סובל פירוש זה דמשמעות הפסוק הוא מעם מזבחי תקחנו כו' היינו להמית אותו שכבר נגמר דינו ועוד אף לקבלת עדות עליו למה לא יקחנו מעל המזבח ואיך יגמור עבודתו דהא אם יתברר למפרע ע"י עדות שהוא חייב מיתה הרי עבודתו מחולל למפרע ובדרושים שלי הארכתי בזה:

מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה' שנים וכו'. אפשר רמז כי שנים ה' ס' חדשים הם במנין אדני והשכינה בעזרו שיראה סימן יפה במשנתו כי תורה שבע"פ היא נגד השכינה שהיא שם אדנ"י:

מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו וכו'. פירוש דתנא קמא סבר דהלכות עבודה לא תקיפי כל כך ונגמר מינה לשאר לימודים זולת אי קליל כלשון כשדים בתלתא סגי ורוב הלימודים חמירי מלשון כשדים וגמרינן מעבודה ורבי יוסי סבר דלשון כשדים לאו קליל כל כך הוא וילפינן מיניה שאר לימודים דבתלתא סגי ושאני עבודה דתקיפי דצריך חמשה ובהכי לא קשיא מה שהקשה הרב מהרש"א בחידושי אגדות עיין בדבריו ודוק:

(כד סע"א) א"ר יוסי מאי קרא וכו'.—[בדפו' שונצינו ובכתבי יד] ובילקוט דה"ב רמז אלף ופ"ג הנוסח: "א"ר אסי מאי קראה", וגירסא נכונה היא וכן עיקר.

ושחט וחוקה. ושחט אותה לפניו וכתיב זאת חוקת התורה: וכל היכא דכתיב חוקה. לעיכובא ואיכא לרבויי מלתא אחריתא בק''ו מי לא דרשינן ק''ו לרבויי ועיכובא דחוקה למילי אחרנייתא: הא גבי יום הכפורים. דכתיב גורל ונתן אהרן על שני וגו' וכתיב חוקה בסוף הפרשה ואי לאו דכתיב מיעוטא בהדיא דלא מקדיש בלא גורל הוה מרבינן בק''ו דקדיש על ידי קריאת שם בלא גורל: דתניא. הגורל לה' ועשהו חטאת דמשמע הגורל עושהו חטאת בנפילתו עליו ואין קריאת השם עושהו חטאת שאם אמר זה לשם וזה לעזאזל אין נקבעים בכך ומגריל עליהם אם הגורל משנה את קביעות קריאת שם הולכים אחר הגורל: שיכול והלא דין הוא. אי לא כתיב הגורל ועשהו אלא קרא קמא דונתן אהרן על שני וגו' הייתי יכול לומר והלא דין הוא דהואיל והגורל קובען יהא אף קריאת השם קובען: ומה במקום שלא קדש הגורל. כגון קיני זבים ויולדות דאחד לחטאת וא' לעולה שאם הגריל עליהם שכתבו על אבן אחת חטאת ועל אבן אחת עולה והטילו עליהם בגורל לא מצינו שיהא הגורל קובען ואם רצה לשנותן הרשות בידו: קידש השם. דמאחר שפירש זה לחטאת וזה לעולה אם שינה פסול דכתיב (דברים כג) מוצא שפתיך תשמור אלמא שם קבע ואם משנה נמצאת חטאת למעלה ועולה למטה מקום שקדש כו': טעמא דכתיב הגורל ועשהו. דאמעיט ליה להא מלתא בהדיא: הא לאו הכי הוה מרבינן מקל וחומר. ומוקמינן לחוקה למילי אחרנייתא: הערופה. משמע זו ערופה ואין אחרת ערופה: וערפו העגלה. שנה עליה הכתוב לעכב: לוים בשנים פסולים. פחות מבן שלשים ויותר מבן נ' כדכתיב זאת אשר ללוים וגו' זאת משמע מיעוטא: ומה כהנים שאין השנים פוסלין בהם. כדיליף לקמיה אשר ללוים ולא אשר לכהנים: זאת אשר ללוים. כוליה יתירא הוא דכולה פרשתא בלוים היא והוה ליה למכתב מבן חמש ועשרים כו': יכול אף בשילה ובית עולמים. שאין עבודת לוים אלא שוערים ומשוררים יהו נפסלין בשנים: ללמוד. ללמוד הלכות עבודה: שלא ראה סימן יפה. לומד ושוכחו: רבי יוסי אומר בשלשה שנים. צריך שיהא רואה סימן יפה במשנתו: דתקיפין. להוריד המשכן לפרקו ולנטותו להעמיד קרסיו וקרשיו והשיר לקרבן בפה ובכלי: משיביא שתי שערות. אבל מקמי הכי לא כדיליף לקמן איש איש מזרעך וגו': במה דברים אמורים. שהשנים פוסלות בהן: ירושלים נקראת בית עולמים דמשנחרבה לא היתה אחריה היתר לשאר מקומות אבל קדושת שילה היתה אחריה היתר לבמות כל ימי נוב וגבעון:

אמר קרא ושחט וחוקה. אומר רבינו תם דמשמע בפרק שני דזבחים (דף יח.) דחוקה לא הוי עיכוב ממשמעו אלא מגזרה שוה דילפינן התם מגזרה שוה דלא רחוץ ידים חילל מגזירה שוה חוקה חוקה משתויי יין: ומה במקום שלא קדש הגורל כו'. ואם תאמר קינים גופייהו מנא לן שלא קדש הגורל אימא ק''ו איפכא ויש לומר דאיכא שום מיעוט: טעמא דכתב רחמנא ועשהו הא לאו הכי דרשינן ק''ו. תימה דבפרק טרף בקלפי (יומא דף מא.) מוקי האי ברייתא כרבי יהודה משום דסתם ספרי רבי יהודה היא ורבי יהודה אית ליה בפרק הוציאו לו דלא כתיב חוקה אלא בדברים הנעשים בפנים בבגדי לבן והגרלה בחוץ הויא ואין לומר דשום תנא לא פליג אדרשא דועשהו ולא פליג עליה רבי נחמיה דאית ליה דכתיב חוקה אנעשה בחוץ דהא אשכחן רבי שמעון בפרק טרף בקלפי (שם דף מ. ושם) דסבר דהגרלה לא מיעכבא וי''ל דפריך משום דבפרק טרף בקלפי (שם דף לט:) דריש רבי ינאי מאשר עלה אשר עלה תרי זמני לעכב ופריך אלמא דרשינן ק''ו אע''ג דאיכא עיכובא אלא אמרת נוקמה אשר עלה לדרשא אחריתי משום ק''ו והשר מקוצי תירץ דהתם יליף מדכתיב זאת דלא כתיב חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים והשתא פריך הכא שפיר דאי לא דרשינן ק''ו אמאי אצטריך זאת למעוטי דלא קאי חוקה בדברים הנעשים בחוץ דהא על כרחך לא כתיב חוקה אלא בדברים הנעשים בפנים דאי כתיב נמי בדברים הנעשים בחוץ אמאי אצטריך ועשהו אלא ודאי אע''ג דכתיב חוקה דרשינן ק''ו ואפילו כתיב נמי בחוץ הוה דרשינן ק''ו אי לאו דכתיב ועשהו ולכך אצטריך בזאת אבל מכל מקום הקשה ה''ר מנוח דמאי פריך והא לא כתיב חוקה אלא אעבודה והגרלה לאו עבודה היא וצריך עיון שם: זאת ללוים ולא אחרת ללוים. תימה דבפרק כיצד הרגל (ב''ק דף כד.) דריש מוזאת תהיה טומאתו למעוטי זבה מראיות ופריך ואימא למעוטי זב מימים ומשני קאי בראיות ממעט ראיות קאי בראיות ממעט ימים ואמאי לא קאמר קאי בזב ממעט זב קאי בזב וממעט זבה דהכי מסתבר טפי כדמשמע פשטיה דקרא וזאת תהיה טומאתו ולא אחרת כדדרשינן הכא זאת ללוים ולא אחרת ללוים. ויש לומר דהכא נמי הוה דרשינן זאת אשר ללוים ולא לכהנים אי לאו דדריש ליה מאשר ללוים אי נמי הכא דרשינן הכי משום דמזכיר ללוים בקרא אבל התם אי למעוטי זב קא אתי הוה ליה למכתב זאת שהיא טומאת הזב להזכיר הזב בקרא ור''י תירץ דזב וזבה שם אחד הוא ולהכי לא שייך למימר קאי בזב ממעט זב כו' דכך יש לי למעט זבה כמו זב: יכול אף בשילה ובית עולמים כן. משמע דאי לאו מיעוט הוו גמרי מהדדי וכן בריש עירובין (ד' ב.) דפריך והא קרא במשכן כתיב ומשני אשכחן מקדש דאיקרי משכן ומשכן דאיקרי מקדש ותימה דבפ' ידיעות (שבועות דף טז: ושם) משמע דלא גמרינן מהדדי אי לאו דכתיב תרי קראי דקאמר התם לכתוב או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן וכן בסוטה בפרק היה מביא (ד' טז.) מצריך תרי קראי לאתויי שילה ובית עולמים ובפרק שני שעירי (יומא ד' סז:) גבי מדבר המדברה ובפרק טרף בקלפי (שם ד' מד.) גבי וכל אדם לא יהיה באהל מועד ובפרק הוציאו לו (שם נג.) גבי מעלה עשן ותירץ ה''ר נתנאל דבעירובין לא צריך קרא למקדש דעיקר דרשא באה על המקדש דבמשכן לא היו דלתות והא דהכא סברא היא אם לא היה הפסוק שיפסלו אף בשילה ובית עולמים הואיל ואינו תלוי בקדושת המשכן [וע''ע תוס' עירובין ב. ד''ה אשכחן ותוס' יומא דף מד. ד''ה בשילה ותוס' סוטה ד' טז. ד''ה ובית ותוס' שבועות טז: ד''ה או אידי]:

דף כד - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד