חולין כג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - א

ודחינן: לעולם תחילת הציהוב הוי ספק, ובאמת הפסוק אינו בא למעט תחילת הציהוב כיון שעל ספיקות לא צריך מיעוט. אלא שתחילת הציהוב פסול משום שאי אפשר להקריב דבר שכשרותו בספק, והקרא אינו אלא אסמכתא וכי איצטריך קרא:

למעוטי את הנרבע ואת הנעבד כעבודה זרה, כגון שהשתחוה לעוף - שפסולין בקרבן עופות.

סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב לגבי קרבנות "כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם" הרי למדנו ששני דברים פוסלים בקרבנות, השחתה ומום, ומה היא השחתה?

ותנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר "השחתה" אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים.

דבר ערוה, דכתיב בדור המבול "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". ודור המבול חטאו בעריות.

עבודת כוכבים, דכתיב "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל".

ולכן השחתה דקרבנות אף היא בדבר ערוה, דהיינו רובע ונרבע. ועבודת כוכבים, דהיינו נעבד.

וכיון שהמום והשחתה שניהם פוסלים בקרבן, הוה אמינא, כל שהמום פוסל בו אף דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בו, וכל שאין המום פוסל בו אין דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בו, והני עופות, הואיל ולא פסיל בהו מומא, דאמר מר: תמות וזכרות נאמרו בקרבן בהמה, שיהיה הקרבן תם וזכר, ואין תמות וזכרות אמורות בעופות, שגם בעל מום ונקבה כשר בהם, אימא דבר ערוה ועבודת כוכבים נמי לא לפסול בהו, קא משמע לן קרא ד"מן התורים" ו"מן בני היונה" לפסול גם בעופות דבר ערוה ועבודת כוכבים, דהיינו נרבע ונעבד.

בעי רבי זירא: האומר: הרי עלי להביא עולת בהמה מן האיל או מן הכבש מאיזה מהן שארצה, והביא פלגס, מהו שיצא ידי חובתו?

הכבש בתוך שנתו הראשונה נקרא "כבש". כעבור השנה הראשונה, בחדש הראשון בתוך שנתו השניה, הוא נקרא "פלגס". ולאחר מכן הוא נקרא "איל" עד עולם.

אליבא דרבי יוחנן לא תיבעי לך, כיון דאמר רבי יוחנן שהפלגס בריה בפני עצמו הוי, ואינו כבש ולא איל, הרי שאינו יכול לצאת בו ידי נדרו.

ומנין לנו שרבי יוחנן סובר שפלגס הוא בריה?

דתנן במסכת פרה [א ג]: הקריבו את הפלגס, מביא עליו נסכי איל. כשיעור הנסכים שמביאים עם קרבן שהוא איל, שהוא יותר מהנסכים שמביאים עם כבש, יביא עם הפלגס. ^[160] ואין עולה לו מזבחו, ^[161] שאם נדר להביא איל בלבד, או שנדר כבש בלבד, אינו יוצא בפלגס, אלא צריך להביא איל או כבש כפי מה שנדר. ^[162]

ואמר רבי יוחנן: מנלן שמביא בפלגס נסכי איל? דכתיב בפרשת נסכים "או לאיל" ודרשינן מיתורא ד"או" לרבות את הפלגס שדינו כאיל לגבי נסכים, ומכאן למדנו שדעת רבי יוחנן שהפלגס הוא בריה. שאם היה סובר שהפלגס הוא ספק איל או כבש לא היה צריך פסוק לרבות את הפלגס שיביא עמו נסכים כמו איל, שהרי גם בלי הפסוק הייתי אומר שמכיון שיש להסתפק שמא הפלגס הוא איל או כבש הרי שיש להביא עמו שעור הנסכים הגדול מבין שניהם, דהיינו נסכי איל. ^[163] אלא ודאי סבר רבי יוחנן שהפלגס הוא בריה בפני עצמה, ולכן צריך פסוק לרבות שנסכיו יהיו כאיל.

הערות

^[160] המקריב עולה או שלמים, חייב להביא נוסף על הקרבן "נסכים". הנסכים הם מנחה העשויה סולת בלולה בשמן, וכן יין, שאותו מנסכים על המזבח. קרבן שהוא כבש, מביא עמו עשרון אחד סולת ושלשה לוגין יין. קרבן שהוא איל מביא עמו שני עשרונים סולת וארבעה לוגין יין.

^[161] רש"י מבאר "אם היה מחוייב איל לבדו או כבש לבדו", ומדייק הקרן אורה מלשונו שהיה חייב קרבן חובה, כי אם היה החיוב מחמת נדרו, הרי אם נדר כבש קטן, הוא יוצא ידי חובתו כשמביא פלגס לפי שהוא גדול ממנו.

^[162] הקשה הקרן אורה במסכת מנחות [צא ב] כיצד ראוי הפלגס להקרבה, והרי אינו לא כבש ולא איל האמורים בתורה. וצידד לומר, שהוא נלמד מהלימוד של רבי יוחנן, "או לאיל", שמנסכי הפלגס יש ללמוד על האפשרות להקריבו.

^[163] ויעשה תנאי, שאם הפלגס הוא כבש, הרי שהעודף יהיה בתורת נדבה, כדלקמן.

ודוחים: לדעה זו, כי איצטריך קרא [כאשר הוצרך הפסוק] "מן התורים או מן בני היונה" (ויקרא א, יד) לא הוצרך למעט מהקרבה תחילת הציהוב שבזה ובזה, אלא למעוטי [למעט] עוף שנרבע על ידי אדם, ועוף שנעבד כעבודה זרה.

שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] בדיני קרבנות פסולים: "כי משחתם בהם מום בם" (ויקרא כב, כה), שגם השחתה וגם מום פוסלים בהם; ופסול השחתה כולל נרבע ונעבד, כפי שתנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר לשון השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה; דבר ערוה מנין? דכתיב [שנאמר]: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב),

עבודה זרה — דכתיב [שנאמר]: "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל" (דברים ד, טז). וממה שהקיש הכתוב מום להשחתה יש ללמוד כי כל שהמום פוסל בו — אף דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו, וכל שאין המום פוסל בו אף אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. ולפיכך הני [אלה] העופות, הואיל ולא פסיל בהו מומא [ואין פוסל בהם מום], דאמר מר [שאמר החכם]: דין תמות, שהקרבן צריך להיות תם ולא בעל מום, וזכרות, שיהיה זכר ולא נקבה, הוא דווקא בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות, אימא [אמור]: דבר ערוה ועבודה זרה נמי לא לפסול בהו [גם כן לא יפסלו בהם], וגם נרבע ונעבד בעוף יהיו כשרים להקרבה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] המיעוט "מן התורים או מן בני היונה" (ויקרא א, יד), שיש תורים ובני יונה שאינם קרבים, והם הנרבע והנעבד.

א בדומה לדיון במעמד שלב תחילת הציהוב בתורים ובבני יונה, מביאים ענין דומה שדנו בו חכמים האם מדובר בספק או בבריה לעצמה. בעי [שאל] רבי זירא: האומר "הרי עלי עולת בהמה מן האיל (כבש בוגר, משעברו עליו שלושה עשר חדשים) או מן הכבש (בתוך שנתו הראשונה)", שנדר להביא איזה מהם שירצה, והביא פלגס, שהוא כבש בן יותר משנה, אלא שעדיין לא מלאו לו שלושה עשר חודש, מהו דינו? האם יצא ידי חובת נדרו?

ומפרטים: אליבא [על פי שיטתו] של רבי יוחנן לא תבעי [לא תישאל] לך, שבוודאי אינו יוצא ידי חובתו, דאמר [מפני שהוא אומר]: פלגס בריה בפני עצמה הוי [הוא] נחשב, ואינו לא כבש ולא איל. דתנן [שכן שנינו במשנה]: היה מחוייב איל או כבש והביא פלגס והקריבו — מביא עליו מנחה ונסכי קרבן איל, שני עשרונים סולת בלולים בשלישית ההין (ארבעה לוגים) שמן, ושלישית ההין יין, ואולם אין עולה לו מזבחו, אינו יוצא ידי חובתו.

ואמר ר' יוחנן: טעם הדבר שמביא נסכי איל — מפני שנאמר בפרשת הנסכים "או לאיל תעשה מנחה" וכו' (במדבר טו, יא), והמלה "או" באה לרבות את הפלגס, שיביא גם לו נסכי איל. וכיון שלדעתו הוצרך הכתוב לרבותו, נמצא שהוא סבור שהוא בריה בפני עצמה, ואין זה מחמת הספק.

כי תבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של בר פדא, הסבור שיש בו ספק,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara rejects that proof: When the phrase in the verse “of doves or of young pigeons” was necessary, it was to exclude a bird that was the object of bestiality or a bird that was worshipped as a deity.

As it could enter your mind to say: Since it is written with regard to the halakhot of disqualified offerings: “Because their corruption [moshḥatam] is in them, there is a blemish in them” (Leviticus 22:25), referring to two types of disqualifications: Corruption and blemish, and the school of Rabbi Yishmael taught: Anywhere that the term corruption [hashḥata] is stated, it is referring to nothing other than a matter of licentiousness and idol worship. The Gemara cites proofs for this claim: Corruption is referring to matters of licentiousness, as it is written: “For all flesh had corrupted [hishḥit] their way upon the earth” (Genesis 6:12); the word “way” alludes to sexual intercourse.

Corruption is also referring to idol worship, as it is written: “Lest you deal corruptly [tashḥitun], and make you a graven image” (Deuteronomy 4:16); one might have thought: Any type of offering that a blemish disqualifies, matters of licentiousness and idol worship disqualify it, and any type of offering that a blemish does not disqualify, matters of licentiousness and idol worship do not disqualify it. And with regard to these birds, since blemishes do not disqualify them, as the Master says: There is a requirement of an unblemished state and male gender in a sacrificial animal and there is no requirement of an unblemished state and male gender in sacrificial birds, say that matters of licentiousness and idol worship should also not disqualify the birds. Therefore, the tanna teaches us from the phrase in the verse “of doves or of young pigeons” that a bird that was the object of bestiality and a bird that was worshipped as a deity are disqualified.

§ Apropos the discussion of the beginning of the yellowing of the neck plumage, the Gemara cites another matter where there is uncertainty as to whether an animal of a particular age is of uncertain status or an entity in and of itself. Rabbi Zeira raises a dilemma: With regard to one who says: It is incumbent upon me to bring an animal burnt offering of a ram, which is a sheep that is at least thirteen months old, or of a lamb, which is up to one year old, and he brought a palges, which is between one year and thirteen months old, what is the halakha?

The Gemara elaborates: According to the opinion of Rabbi Yoḥanan, do not raise a dilemma, as he says that a palges is an entity in and of itself, as we learned in a mishna (Para 1:3): If one was obligated to bring a ram or lamb as an offering, and he sacrificed a palges, he brings with it the meal offering and the libations of a ram offering, namely, a meal offering of two-tenths of an ephah of fine flour mingled with four log of oil, and a libation of four log of wine, but it does not fulfill his obligation to bring his offering.

And Rabbi Yoḥanan says that the requirement to bring the meal offering and libations of a ram offering is derived from the verse in the portion of the libations: “Or for a ram, you shall prepare for a meal offering two-tenths of an ephah of fine flour mixed with one-third of a hin of oil” (Numbers 15:6); that serves to include the palges, whose meal offering and libations are like that of a ram. Based on that derivation, there is no uncertainty with regard to the status of the palges.

When you raise a dilemma, it is according to the opinion of bar Padda, who holds that it is a case of uncertainty,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

למעוטי נרבע (ונעבד) כלומר לאדם ונעבד כלומר שהיא ע"ז^א)נראה דצ"ל כלומר שדינו שוה לרובע אדם את הבהמה שהיא פסולה לגבי קודש: תמות וזכרות וכו'. אדם את הבהמה שהיא פסולה לגבי קדש. (נרבע לאדם ונעבד כלומר שהיא ע"ז):

תמות וזכרות בבהמה דכתיב שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם:

והביא פלגס מהו. כלומר כבש דינו בן שנה איל בן ב' שנים והביא בן שנה וחצי מהו:

דתנן הקריבו מביא עליו כו'. כלומר אמר הרי עלי עולת בהמה מן האיל או מן הכבש והביא פלגס והקריבו אותו פלגס מביא עליו נסכי איל ואין עולה לו מזבחו. וא"ת כיון דאין עולה לו מזבחו למה מביא נסכים. דאמר ר' יוחנן או לאיל תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלול בשמן שלישית ההין לרבות את הפלגס שמביא עליו נסכי איל. הרי עלי לחמי תודה מן החמץ כו':

והא [דאמר] למעוט' נרבע בעופות. וס"ל יש נרבע בעופות (או) [ואי] אין נרבע קרא כי איצטריך למעוטי נעבד דאיבעיא לן בזבחים [פה,ב] יש נרבע בעופות או אין נרבע בעופות.

למעוטי נרבע ונעבד. למאן דאמר יש נרבע בעופות למעוטי נרבע ונעבד, ולמאן דאמר אין נרבע ונעבד בעופות למעוטי נעבד, ובעיא היא בזבחים (פה, ב) אי [יש] נרבע בעופות או אין נרבע בעופות.

הרובע או הנרבע או המוקצה לע"ז או הנעבד פסול למזבח בעוף כמו שהוא פסול בבהמה אבל המום אינו פסול בעוף אלא אם כן היה מחוסר אבר ויבש גפו מפורש במקום אחר שהוא כמחוסר אבר וכן נתפרש במקום אחר שכל שנולד בו טרפות האוסרו באכילה פסול לקרבן וכן אין מקפידין בעוף בין זכר לנקבה לא נאמר תמים זכר אלא בבהמה בלבד ובספרים מדוייקים אין גורסין בשמועה זו רובע אלא למעוטי נרבע ונעבד מפני שאין דין רובע בעוף שאין שום עוף הראוי לקרבן רובע וגדולי המחברים הביאו את שתיהן ומ"מ במסכת זבחים שאלו בזו אם יש נרבע בעופות אם לאו:

כבר ביארנו במשנה שתחלת הצהוב פסול בתורים מפני שלא בא לכלל גדלות ופסול בבני יונה מפני שיצא מכלל קטנות ופרשו בגמרא שנתמעט תחלת הצהוב מן התורה כמו שאמר מן התורים ולא כל התורים מן בני היונה ולא כל בני היונה פרט לתחלת הצהוב שבזה ושבזה אם כן מתורת ודאי אנו פוסלין אותו שבתור ודאי אין זה גדול ובבן יונה ודאי אין זה קטן ואין זה כאלו נאמר בספק שמא גדול הוא ופוסלין אותו בבן יונה מספק או שמא קטן הוא ופוסלין אותו בתור מספק שהרי התורה מיעטתהו ולא הוזקקה למעט ספקות ואע"פ שאפשר לומר שהתורה לא באה למעט תחלת הציהוב אלא למעט נרבע ונעבד ותחלת הציהוב לא נתמעט מן המקרא אלא שאנו ממעטין אותו מן הספק מ"מ סתם בריתא למעוטי תחלת הציהוב אוקמיה מעתה מי שאמר הרי עלי עולת העוף מן התורים או מן בני היונה ר"ל איזה מהן שארצה והביא תחלת הציהוב שבשניהם והתנה אם תחלת הציהוב קוטן אפטר בבן יונה ואם תחילת הציהוב גודל אפטר בתור לא יצא כלל שאין [לו] לא גודל ולא קוטן ומגדולי המחברים כתבו שהדבר בספק אצלם אם יצא אם לאו ולדעתנו לא יצא כלל אם מצד שכתבנו אם מצד שהוא דומה לדעתי למביא טומטום שנתפרש במקום אחר שכל שהוא ספק זכר ספק נקבה הרי הוא כמין אחר ואינו יוצא בו כלל לא מזכר ולא מנקבה שאין כאן זכר ודאי ולא נקבה ודאי ואף בקרבן העוף שאין אנו קפדים בו לא לזכר ולא לנקבה טומטום פסול בו אף בזו אני אומר או קטן ודאי או גדול כל שכן במה שאפשר לומר שאינו לא גדול ולא קטן ומה שיש לפקפק בענין אצטריך קרא למעוטי ספקא כבר ביארנוהו בראשון של חגיגה:

כבש הוא בן שנה ואיל כל שנכנס לשנה שניה אחד ושלשים יום ואחד ושלשים יום אלו הוא נקרא פלגס ואינו לא איל ולא כבש על הדרך האמור בתחלת הציהוב ומי שאמר הרי עלי עולת בהמה מן האיל או מן הכבש והביא פלגס לא יצא כלל שאין אנו אומרין על הפלגס שהוא ספק איל ספק כבש עד שנאמר הרי מ"מ יצא בו או משום איל או משום כבש אלא שהוא בריה בפני עצמה ולא יצא בה לא משום איל ולא משום כבש ואם הקריבו אינו עולה לו מזבחו הנדור כלל ומ"מ המקריבו מביא עליו נסכי איל שהם בכפל נסכי כבש שנסכי כבש עשרון ורביעית הין ונסכי איל שני עשרונין ושלישית הין ואין בזה משום בל תוסיף אע"פ שדרך כלל אמרו בנסכים שאם הוסיף או גרע פסול שהרי ראוי הוא לנסכי איל כך דרשו חכמים או לאיל לרבות את הפלגס ואף בזו כתבו גדולי המחברים שהדבר אצלם בספק ולא יראה לי כן ומ"מ יש מפרשים לשטה זו שצריך להתנות בנסכים שאם יש שם יותר מן הראוי יהו נדבה שהרי מתנדבין נסכים בלא קרבן:

בד"ה כי איצטריך קרא כו' או משום זכר משונה או משום דאשמועינן שהיא נקבה ואנן הוא דלא כו' עכ"ל כצ"ל וע"כ הך סברא דמשונה מוכרחת גם לפירוש ר"א מרעגנשפורג מכח הך דפרק המפלת גבי ביאת מקדש דאיכא תרי קראי לרב כמו שכתבו התוספות לעיל דליכא למימר ביה נמי כה"ג דלא ידעינן אי מזכר ממעטינהו והוי נקבה אי מנקבה ממעטינהו והוי זכר בין כך ובין כך חייב על ביאת מקדש דהא בהנך תרי מיעוטי דמן התורים ומן בני היונה נמי ליכא למעוטי תחלת הציהוב משום משונה דלא שייך למימר בהו למעוטי שהוא משונה ודו"ק:

בד"ה כי משחתם כו' ורבי שמעון נפקא מינה גם לפרה עכ"ל כצ"ל וכ"ה בפרק אין מעמידין ע"ש:

בד"ה תמות וזכרות בבהמה כו' ומן העוף אתא לאסור אפילו הנך מומין דשרו בבהמה כו' עכ"ל אבל דליהוי מום פוסל בעוף לא הוי אצטריך דמהיכי תיתי להתיר דאין לומר דמדאצטריך מן התורים לנרבע ונעבד ס"ד אמינא להתיר מום אם כן לישתוק קרא גם מיניה דמהיכי תיתי להתיר נרבע אלא ע"כ דאצטריך מן התורים לנרבע משום דליתנהו ברובע כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:

ד"ה כי אצטריך קרא למעוטי נרבע ובו' אבל קשה על פירושו וכו' א"כ מאי פריך בסוף על אלו מומין וכו' נימא דקרא מיעט לאנדרוגינוס או משום שהוא זכר משונה או משום שהוא נקבה כצ"ל. פי' ונקבה פסולה לעולה:

בא"ד ואנן הוא דלא ידעינן ולכך הוי ספק וכו' כצ"ל:

בא"ד אלא משמע אם קמי שמיא גליא שהיא נקבה לא היה לו להשמיענו. ר"ל דהא פשיטא דנקבה היא פסולה לעולה אפילו היא נקבה גמורה בלי שום שינוי ולא דמי להא דכתבו התוס' לעיל גבי שילוח טמאים דלא ידעינן אי מזכר ממעט לה אי מנקבה ממעט לה דשאני התם דאם היא נקבה גמורה חייבת בשילוח וממעט לה קרא מטעם שהיא נקבה משונה אבל הכא דנקבה ודאית נמי פסולה אם קמי שמיא גליא דנקבה היא לא היה לו להשמיענו וא"כ ה"ה גבי תורים ובני יונים כיון דקמי שמיא גליא אי קטנים או נדולים הם לא היה לנו להשמיענו ולכך נדחה פירושו של הר"ר אהרן וכ"ת א"כ לפי מה שפירשנו יקשה עלינו למה לי תרי מיעוטים מן התורים או מן בני יונים זה אין קושיא כלל דהא דאיכא תרי מיעוטי איכא למימר וכו' כך הוא המשך וקישור דבריהם של התוספות בדבור זה:

ד"ה כי משחתם בהם מום בם וכו' אלא ודאי כולהו דרשי להו ואפי' הכי אצטריך וכו'. ר"ל ואי תימא כיון דכולהו דרשי דרשא דמשחתם ממילא נשמע נמי מינה דכל שהמום פוסל בו דבר ערוה וע"ז נמי פוסלים בו וגבי בהמה כתיב תמים דפסול ביה מום א"כ ל"ל קרא דמן הבהמה וגו' להוציא את הנרבע ואת הנעבד וכו' ותירץ ואפ"ה אצטריך מן הבהמה וכו' דאי לאו דכבר שמעינן גבי קדשים דבהמה דאסר בה מום ודבר ערוה וע"ז לא הוי דרשינן מקרא דמשחתם דמום ודבר ערוה וע"ז הא בהא תליא אלא השתא דכבר אשכחן גבי קדשי בהמה ששוים מום ודבר ערוה וע"ז דרשינן נמי הכי מקרא דמשחתם והא בהא תליא:

תוס' בד"ה כי אצטריך כו' ר"ע מכשיר בעלי מומין כו'. נ"ב פירוש גבי בהמה שעלו למזבח דסבר ר"ע עלו לא ירדו הואיל שכשרים גבי עופות אפילו לכתחלה ע"ש:

בא"ד זכר משמע כו' שהוא נקבה. משונה נמחק משונה ונ"ב נראה לי שהוא טעות וכן מצאתי:

בד"ה כי משחתם כו' ולר"ש נפקא מינה כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש דסבר פרה קדשי בדק הבית היא נ"ל:

רש"י ד"ה ואריו"ח. או לאיל האחד. עי' מנחות (צא ב) דמוכח להדיא דמן או לאיל תעשה וגו' הכתוב קודם דרשינן ליה. ונ"ל למחוק תיבת האחד:

בא"ד ש"מ קסבר ריו"ח דתנא דאמר כו'. כצ"ל ומלת קמא למחוק:

תד"ה כי איצטריך (בסופו). אלא איצטריך חד מיעוטא לתורים או לבני יונה. כצ"ל:

תד"ה כי משחתם. ואפ"ה איצטרך מן הבהמה ומן הבקר להוציא רובע ונרבע ונעבד ולא הוה כו'. כצ"ל עי' תמורה (כח ב):

רש״י ד"ה למעוטי נרבע וכו׳ דאין לך עוף רובעי. נ"ב בדיוק נקט רובע דנרבע אשכחן בעוף כדאמרי׳ פא"מ (ע"ז דף כב ע"ב) אר"ח אני ראיתי עובד כוכבים שלקח אווז מן השוק רבעה כו׳ אלא מיהת ריבע ליתי׳. וכיון דליתי' ברובע נרבע נמי לא הוי ועתוס׳ ד"ה אצטריך ובד"ה כי משחתם דבסמוך:

תוס׳ ד"ה כי אצטריך וכו׳ א"כ מאי פריך בסוף על אלו מומין כצ"ל:

גמ' דתנן הקריבו. עיין תוספות ר"ה דף י ע"א ד"ה בן כ"ד חודש:

בעי ר' זירא הרי עלי עולת בהמה וכו' אליבא דבר פדא וכו'. ופירש"י כיון דודאי לאו בריה הוא יצא ידי נדרו ממ"נ דהא כבש או איל הוא וכו'. מכאן הבאתי ראיה למה שנסתפק הרב משנה למלך הלכות נזירות פ"א דין י"ז באומר הריני נזיר כשיהיה לי בן או בת וילדה טומטום מהו. וכפי סוגיין ופירש"י יש ראיה מכאן כמו שכתבתי בעניותי בקונטריסי באורך:

(כג א תוספות) ד"ה כי איצטריך וכו' ומורי ה"ר אהרן מריגנשפורק.—ר' אהרן זה היה בנו של ר' שמואל ב"ר קלונימוס ב"ר יצחק הזקן וגם אחיו של ר' יהודה החסיד, כמו שתראה בשו"ת רש"ל סי' כט: "ור' יהודה החסיד בן ר' מטול (צ"ל: שמואל) אשר ילד ר' אהרן מרגנשבורג והרב ר' יהודה"^*ועי' לקמן מו ב, שהוכחתי דמחבר תוס' חולין היה בראשית האלף הששי, וכבר ראה את ס' אור זרוע..

למעוטי נרבע ונעבד. ואף על גב דתנא קתני פרט לתחלת הציהוב אסמכתא בעלמא הוא ולעולם פסולייהו משום ספיקא רובע ליכא למימר בעופות דאין לך עוף רובע: הואיל וכתיב. גבי קרבנות: כי משחתם בהם מום בם. לא ירצו לכם דבין השחתה בין מום פוסלים בהם ותנא דבי רבי ישמעאל וכו': דבר ערוה. רובע ונרבע: עבודת כוכבים. נעבד שהשתחוה לבהמתו: כי השחית כל בשר. בדור המבול כתיב ודור המבול בערוה קלקלו כדכתיב (בראשית ו) ויקחו להם נשים וגו' שהיו נזקקין לנשי ריעיהן ולכל בהמה וחיה: בבהמה. כתיב תמים זכר אבל עוף לא כתיב ביה לא תמים ולא זכר הלכך לא פסלי בהו מומין קטנים כגון דוקין שבעין אלא מומין גדולים כגון מחוסר אבר משום הקריבהו נא לפחתך: מן האיל או מן הכבש. מאיזה שארצה: פלגס. כבש בן שנה בתוך שנתו קרוי כבש ואיל משעברו י''ג חדשים שנכנס חדש שלם בתוך שנה שניה קרוי איל עד עולם פלגס בתוך חדש ראשון של שנה שניה: הקריבו. משנה היא במסכת פרה (פ''א מ''ג) ובפלגס קא מיירי: ואין עולה לו מזבחו. אם היה מחוייב איל לבדו או כבש לבדו וטעמא לא מפרש תנא אי משום ספיקא אי משום בריה: וא''ר יוחנן. מנא לן דמביא עליו נסכי איל של שני עשרונים ושלישית ההין יין דכתיב בפרשת נסכים בשלח לך אנשים או לאיל האחד וגו' או לרבות את הפלגס בנסכים הללו ומדאיצטריך קרא לרבויי ש''מ קסבר רבי יוחנן דת''ק דאמר אין עולה לו מזבחו משום דבריה הוא ולענין נסכים רחמנא רבייה דאי ספיקא הוא לא מרבייה קרא דכיון דשמא איל הוא פשיטא דבעי אתויי נסכי איל ואתנויי דאי איל הוא ליהוי דידיה ואי כבש הוא יהא היתר נדבה שהרי מתנדבין נסכים בלא קרבן כדאמרינן במנחות בפרק בתרא (דף קז.) ואע''ג דתני אין מתנדבין לוג אחד ולא ב' וה' אלא שלשה כדי שיהו קרויין נסכי כבש או ארבעה שיהו קרויין נסכי איל או ששה הראוין לפר הכא כי האי גוונא בהדי אחריני קרבי:

נוקי הזכר אלא למעט אנדרוגינוס ולא טומטום אלמה תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס ומשני סמי מכאן טומטום אע''ג דבערכין איכא תרין מיעוטי הזכר ואם נקבה צריכין תרווייהו לאנדרוגינוס דאי כתיב הזכר למעוטי ה''א דלא גרע מנקבה ויהיה בערך אשה וא''ת מאי פריך לרב חסדא מאם זכר ואם נקבה דכתיב גבי שלמים דאיכא תרי מיעוטי דאם מיעוט הוא כדאמרינן בפרק המפלת (נדה כח:) אם נקבה על כרחך למעוטי טומטום ויש לפרש דהתם גרסינן זכר או נקבה דכתיב בויקרא גבי שלמי צאן דהכי דרשינן להו בת''כ הנהו מיעוטי דכתיב בשלמים ובפ''ב דבכורות (ד' טו:) ובתמורה (ד' יז:) אבל אם זכר אם נקבה דכתיב גבי שלמי בקר דריש ליה בת''כ ובפרק ב' דבכורות (ד' טו:) ובתמורה פרק אלו קדשים (דף יז:) לרבות ולד בעלי מומין ותמורת בעלי מומין והשתא פריך שפיר לרב חסדא דבההוא קרא לא כתיב אלא חד מיעוטא דהוי או למעט כמו או כשב פרט לכלאים וא''ת דלעיל אמרינן היכא דספק מחמת שאינו שוה איצטריך קרא למעוטי ובפ''ק דחגיגה (דף ד.) קאמר זכורך להוציא טומטום ופריך איצטריך קרא למעוטי ספיקא אע''ג דאין כולם שוין התם פריך משום דבלאו האי קרא הייתי פוטרו מן הראייה משום דאינו יכול לסמוך . אע''ג דסמיכה לא מיעכבא מכל מקום לכתחלה צריך כדאשכחן בפסחים בפרק האשה (דף פח:) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורין מלעשות פסח שני משום סמיכה ואע''ג דגבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר אמרינן זכרים עולות נקבות זבחי שלמים ומקריב אותן בלא סמיכה לפי שאין מכירין מי הם בעלים שאני התם דקדושות כבר ואין להם תקנה בענין אחר וספק מצורע דמייתי אשמו ולוגו התם תיקון גברא שאני וא''ת דאשכחן קרא בשביל שלא נטעה אע''ג (דגבי) דקמי שמיא גליא בסוף אלו טרפות (לקמן סו:) דפריך מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא ל''ל ומשני אי כתב רחמנא קשקשת ולא סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפילו דג טמא נמי השתא דכתב רחמנא סנפיר עד דאיכא סנפיר וקשקשת ויש לומר דלשון קשקשת משמע דבר שאינו שוה וחלק דבר שהיד מסכסכת בו וסנפיר כך הוא ונופל בו לשון קשקשת: כי איצטריך קרא למעוטי נרבע ונעבד. תימה דסותר סתמא דש''ס דרשא דברייתא כדי לדחות ראייתו ומוקי ליה קרא לדרשא אחרת ויש לומר דקים ליה דאצטריך קרא להאי דרשא דהא רבי עקיבא אית ליה דרשא דמשחתם בפרק בתרא דבכורות (דף נז.) דקסבר מעשר בהמה חל על רובע ונרבע כמו שחל על בעלי מומין ומשמע בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פה:) דאית ליה נרבע בעופות דקאמר רבי עקיבא מכשיר בעלי מומין ולא קאמר ובנרבע הואיל וכשר בעופות ומנא ליה אלא ע''כ מהאי קרא וא''ת א''כ תפשוט דספיקא הוי דאי בריה הוי אצטריך קרא למעוטי וא''כ מנלן דיש נרבע בעופות ונ''ל דמעיקרא ס''ד ודאי דאיצטריך קרא למעוטי אי הוה בריה אבל השתא דמסיק דאצטריך קרא לנרבע ונעבד ס''ל דלבריה לא אצטריך קרא למעוטי דממילא אימעיט מבתורים דומיא דבני יונה מה בני יונה דוקא קטנים אף תורים דוקא גדולים למעוטי תחלת הציהוב שבזה ושבזה דלא הוי לא קטנים ולא גדולים ודרשא דברייתא אסמכתא בעלמא היא ומורי ה''ר אהרן מריגנשפור''ק תירץ דאינו סותר השתא דרשא דברייתא דתרי מיעוטי כתיבי מן התורים או מן בני היונה חד למעוטי נרבע ונעבד ולאפוקי מדרשא דמשחתם ואידך למעוטי תחלת הציהוב וקמי שמיא ודאי גליא אי קטנים הוו אי גדולים הוו ואי קטנים הוו ממעטינהו מן התורים ואי גדולים הוו ממעטינהו מבני היונה ואנן הוא דלא ידעינן מהי ממעטינהו והשתא אי בריה הוו אתי נמי שפיר כמו שפירש לפי המסקנא דחד למעוטי בריה וחד למעוטי נרבע ונעבד ומעיקרא ס''ד דאצטריך תרוייהו לבריה דאי לא הוה כתיב אלא חד מיעוטא לא הוה ממעטי להו אלא או מגדולים או מקטנים ואם הביא משניהם הוה נפיק ממה נפשך אבל ק''ק על פירושו דאי אתא קרא לאשמועינן שהם או גדולים או קטנים אף ע''ג דקמי שמיא גליא א''כ מאי פריך בסוף על אלו מומין שהבאתי לעיל מני אילימא ת''ק ספק הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא נימא דקרא מיעט לאנדרוגינוס או משום שהוא זכר משונה או משום דאשמעינן שהוא נקבה ואנן הוא דלא ידעינן הוי ספק אלא משמע אם קמי שמיא גליא שהוא נקבה לא היה לו להשמיענו והא דאיכא תרי מיעוטי איכא למימר דאתא חד לנרבע וחד לנעבד ויותר נראה דנרבע ונעבד נפקי מחד מיעוטא אלא אצטריך חד מיעוטא לתורים וחד לבני יונה ולמאי דס''ד נמי מעיקרא דאתא למעוטי בריה אצטריך תרי מיעוטי חד למעוטי תורים וחד לבני יונה: כי משחתם בהם מום בם. כאן משמע דלכ''ע אית להו הך דרשא דמשחתם דאי פליג אדרשא זו ההוא תנא דדריש מן הבהמה להוציא את הרובע אם כן לידוק דבריה הוי למאן דלא דריש דרשא דמשחתם אלא ודאי כולהו דרשי להו ואפילו הכי איצטריך מן הבהמה ומן הבקר להוציא רובע ונרבע ולא הוי דרשינן ממשחתם דהא בהא תליא אלא משום דאשכחן כבר בקדשים ששוים בהן דבר ערוה ועבודת כוכבים ומום ונ''מ דרשא דמשחתם למעשר בהמה דחל על רובע ונרבע כמו שחל על בעל מום (ולרבי ישמעאל) [ולר''ש] נ''מ גם לפרה וא''ת בריש כל האסורין (תמורה דף כח:) אמרינן דתנא דמשחתם מוקי קרא דמן הבהמה פרט לזקן וחולה ומזוהם ויש לומר דתנא דמשחתם ודאי משמע ליה לש''ס דמפיק רובע ונרבע ממשחתם לחודיה אבל שאר תנאי דנפקי ממן הבהמה אית להו דרשא דמשחתם כדפרישית וכן משמע בפרק בתרא דבכורות (דף נז.) דפליגי התם כמה תנאי גבי מעשר בהמה גבי טומטום ואנדרוגינוס ובמחוסר זמן ויוצא דופן אבל בנרבע ורובע ומוקצה ונעבד לא אשכחן שום פלוגתא ומשמע דכולהו מודו דמתעשרין כדדרשינן התם ממשחתם ומיהו מהכא איכא למדחי דאפילו מאן דלית ליה דרשא דמשחתם איצטריך מן התורים למעוטי נרבע דסלקא דעתך כיון דעופות ליתנהו ברובע ליתנהו נמי בנרבע דכה''ג אמר בפרק המזבח מקדש (זבחים פה:): תמות וזכרות בבהמה. בת''כ דריש לה מדכתיב תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות ומחוסר אבר דפסול בעוף נפקא ליה מדכתיב מן העוף ולא כל העוף בפ''ק דקדושין (דף כד:) ולא כמו שפירש כאן בקונטרס משום הקריבהו נא לפחתך וא''ת ל''ל קרא לפסול מחוסר אבר והא אפילו לבני נח נמי אסור דליכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסור וי''ל משום דאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נט.) דכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ולכך הוצרך לשנותה כדי לאסור לזה ולזה וא''ת ל''ל קרא דאין תמות וזכרות בעופות מדאצטריך מן העוף לאסור מחוסר אבר ידעינן דאין מום פוסל בעוף דאי פוסל למה לי מן העוף ויש לומר דאי לאו קרא דאין תמות וזכרות בעופות ה''א דמום פוסל בעוף ומן העוף אתא לאסור אפילו הנך מומין דשרו בבהמה דקרא דמן העוף לאסור אתא ולא להתיר ואין להקשות נמי מדאיצטריך מן התורים לנרבע ונעבד שמעינן שפיר דאין מום פוסל בעופות דאיכא למימר דאיצטריך מן התורים משום דסלקא דעתין כיון דעופות ליתנהו ברובע ליתנהו נמי בנרבע כדפרישית לעיל: כי תבעי לך אליבא דבר פדא. בפ' שתי מדות (מנחות דף צא:) איתותב בר פדא מהאי קרא דאו לאיל דמדרבה פלגס דלא אתא קרא לרבויי ספיקא:

דף כג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד