חולין כא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - א

מכל מקום, קשיא קושית רבא על זעירי ד"כי מתה עומד ומולק!?"

ומתרצינן: אמר רבא: אימא: וכן הוא עושה בכל מליקת עוף קדשים: חותך שדרה ומפרקת בלא רוב הבשר שעליה, שעל ידי כן עדיין לא נחשבת כמתה [שהרי זעירי אמר דוקא עם רוב הבשר], ואחר כך מולק את הסימנים, כך שהמליקה לא נעשית בעוף שהוא כבר מת [ולאחר מליקת הסימנים חותך את רוב הבשר כדלקמן].

כי סליק כאשר עלה רבי זירא לארץ ישראל, אשכחיה לרבי אמי דיתיב וקאמר לה להא שמעתתא דזעירי, שאם נשברה מפרקת ורוב בשר עמה הרי היא נבלה.

אמר ליה רבי זירא לרבי אמי: וכי מתה עומד ומולק? כקושית רבא.

אשתומם רבי אמי כשעה חדא, הרהר מה להשיב לו, אמר ליה רבי אמי לרבי זירא: אימא: כך הוא עושה: חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר. כתירוצו של רבא.

תניא נמי הכי שחותך בלא רוב בשר, דתניא: כיצד מולקין חטאת העוף? חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה. הגיע לוושט או לקנה, חותך סימן אחד או רובו. שכן דין חטאת העוף שמליקתה בסימן אחד בלבד, לפי שנאמר בה "ולא יבדיל". ^[148]

ורוב רוחב הבשר שעל המפרקת, חותך עמו, עם הסימן, היינו לאחר מליקת הסימן.

ובעולה חותך שנים שני הסימנים או רוב שנים.

הרי להדיא, שרוב הבשר אינו חותך עם השדרה ומפרקת אלא לאחר מליקת הסימנים.

ודנה הגמרא: ברייתא זו דקתני בעולת העוף "שנים או רוב שנים" מני היא?

אי כרבנן, האמרי: שנים דוקא צריך למלוק בעולת העוף ולא מספיק רוב מהשנים.

אי כרבי אלעזר ברבי שמעון היא, האמר: רוב שנים דוקא הוא מולק בעולת העוף ולא את כל השנים? [פלוגתא דרבנן ורבי אלעזר ברבי שמעון מובאת לקמן בסוגיא].

ומתרצינן: אימא כך ביאור הברייתא: שנים לרבנן. רוב שנים לרבי אלעזר ברבי שמעון.

ואיבעית אימא: הא והא, בין מה שנאמר בברייתא "שנים" בין מה שנאמר "רוב שנים", רבי אלעזר ברבי שמעון היא הסובר שמספיק רוב שנים, ומאי "שניים"? רוב שניים, שדומין לשניים. שלכתחילה צריך למלוק רוב בריווח שעל יד כן נראה כאילו כל השנים חתוכים, ומה שנאמר "או רוב שנים", היינו, שאם חתך רוב מצוצמם, גם כן כשר.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אדם שנשברה מפרקת שלו ורוב בשר עמה הרי הוא נחשב כמת, ומטמא באהל.

ואם תאמר, אותו מעשה דעלי שכתוב בו שנשברה מפרקתו ועל ידי כן הוא מת, הרי מפרקת בלא רוב בשר הואי שם, וכיצד הוא מת?

ומשנינן: זקנה שאני. עלי זקן היה, ולכן הוא מת על ידי שבירת המפרקת בלבד, דכתיב [שמואל א ד] "ויהי כהזכירו את ארון האלהים, ויפול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער, ותשבר מפרקתו, וימת, כי זקן האיש וכבד וגו'."

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: אדם שקרעו אותו כדג, אפילו אם הוא עדיין מפרכס, הרי הוא נחשב כבר כמת, ומטמא באהל. ^[149] אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו, דוקא כשקרעו מצד הגב הוא נעשה כמת.

אמר שמואל: בהמה שעשאה גיסטרא שחתך אותה לרחבה, או בצואר שחתך את כל הצואר או בשדרה שחתכה לרוחב והגיע עד חלל הגוף [כל דבר החתוך לשנים נקרא "גיסטרא"] הרי בהמה זו נבלה.

אמר רבי אלעזר: בהמה אשר ניטל הירך שלה מהמקום שהוא מחובר לגוף, וחלל שלה, כלומר, שלא רק העצם אלא גם כל הבשר והעור שעליו ניטל, ונתהוה שם חלל, הרי זו נבלה.

ומבארינן: היכי דמי "חלל שלה"?

אמר רבא: כל שרבוצה הבהמה ונראית הירך שהיא חסרה. שאפילו בעת רביצתה, שבדרך כלל מתכסה הירך, בכל זאת ניכר החיסרון של הירך.

תנן התם במסכת אהלות [א ו]: שמונה שרצים האמורים בתורה, ^[150] שדינם שהם מטמאים אחר מותם, אם הותזו ראשיהן, הרי אף על פי שעדיין מפרכסין, טמאים הם. כי הפרכוס אינו מעיד שעדיין יש בהם חיות, אלא הרי זה כזנב הלטאה שנחתך מהלטאה, שמפרכסת, שעדיין הזנב מפרכס אפילו אחר חיתוכו.

ודנה הגמרא: מאי הותזו? ומשנינן: ריש לקיש אמר: הותזו ממש שנחתך מהם כל הראש.

רב אסי אמר רבי מני: כהבדלת עולת העוף.

אמר ליה, שאל רבי ירמיה לרבי אסי: מה שאמרת "כהבדלת עולת העוף", האם כונתך כהבדלת עולת העוף לרבנן, הסוברים שצריך לחתוך את כל שני הסימנים בעולת העוף, כך הוא ביאור "הותזו" דמתניתין, ולא פלגיתו אתה וריש לקיש, שגם לדעתך רק בהותזו ממש, דהיינו כשנחתכו שני הסימנים, נחשב למת.

או דלמא כונתך, כהבדלת עולת העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון, הסובר שמספיק רוב שנים בעולת העוף. ופלגיתו אתה וריש לקיש. שלדעתך אפילו לא הותזו ממש אלא שנחתכו רק רוב הסימנים כבר נחשב למת?

אמר ליה רבי אסי לרבי ירמיה: כהבדלת עולת העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון.

ואני וריש לקיש נחלקים.

איכא דאמרי: רבי שמעון בן לקיש אמר: הותזו ממש,

רבי אסי אמר רבי מני: כהבדלת עולת העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון דהיינו ברוב שניים. ולפי דיעה זו, לא שאל רבי ירמיה מרבי אסי כלום, שהרי פירש לו בהדיא דעתו.

ודנה הגמרא: מאי רבנן, ומאי רבי אלעזר ברבי שמעון? היכן מצינו שנחלקו בשיעור מליקת עולת העוף?

ומשנינן: דתניא, נאמר בתורה [ויקרא ה] בפרשת קרבן "עולה ויורד", ^[151] שעני מביא על חטאו שני עופות, אחד לחטאת ואחד לעולה. ואחר שנכתב סדר הקרבת החטאת, כתיב "ואת השני יעשה עולה כמשפט". ומשמע, כמשפט קרבן אחר. והיינו, כמשפט חטאת בהמה האמור בפרשה לפני דין קרבן העני, שהעשיר מביא חטאת בהמה. ומכיון שקרבן העני הוא במקום חטאת הבהמה של העשיר, לפיכך דין עולת העוף שבקרבנו כדין חטאת בהמה. ולקמן יתבאר לאיזה דינים שוו.

אתה אומר: כמשפט חטאת בהמה, או אינו אלא כמשפט חטאת העוף, הכתוב לפני עולת העוף כך יעשה את עולת העוף. דהיינו, שיעשה המליקה רק בסימן אחד, כמו בחטאת העוף שכתוב בה "ולא יבדיל"?

כשהוא אומר בעולת העוף של נדבה, "והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו", הרי יש לנו ללמוד מכך שלא נאמר "והקריב" אלא "והקריבו", שהקרבתו שונה מהקרבת קרבן אחר, למדנו שחלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף, שלא יהא אופן מליקתם שוה, אלא שעולת העוף צריכה מליקה בשני סימנים.

ואם כן, אי אפשר לומר ש"כמשפט" היינו כמשפט חטאת העוף. אלא מה אני מקיים "כמשפט"? על כרחך כמשפט חטאת בהמה:

הערות

^[148] וכיון שהעוף דינו להישחט בסימן אחד בלבד, הרי כל מה שעושה במליקה מעבר לזה הוא בכלל האיסור של "הבדלה".

^[149] בפשטות יש לומר שמדובר באופן שעדיין הוא נושם [או שעדיין פועם לבו], ובכל זאת, כיון שהותז ראשו, או נקרע כדג הרי הוא מטמא באהל, כי אם אין בו נשימה, הרי פשיטא, שהרי בזה תלוי חיות האדם. ובשו"ת אגרות משה [חלק יו"ד ב סימן קעד], למד מכאן לענין מי שהותז ראשו, שאף אם מפרכס הראש והגוף, הוא בדין מת ממש, ואף אם תיתכן אפשרות לחבר הראש לגוף, ויחיה, אין בזה חיוב, שאין חיוב להחיות מתים.

^[150] רש"י. ואילו התוס' כתבו, "גבי בהמה חיה ועוף מיתניא במסכת אהלות, ולא גבי שרצים". ועיין בחידושי הרמב"ן והרשב"א מה שכתבו בדעת רש"י, ובחברותא למסכת אהלות שם.

^[151] על שלשה חטאים הללו: על שבועת העדות, על שבועת שקר, ועל טומאת מקדש וקדשיו.

ואומרים: מכל מקום קשיא [קשה] על דברי זעירי: אם כשנשברה המפרקת ורוב בשר עמה הריהי נחשבת כמתה, וכי עוף מת הוא מולק? אמר רבא, אימא [אמור] כך: וכן הוא עושה במליקה, חותך חוט השדרה ומפרקת (עמוד השדרה שבצואר) בלא רוב בשר ואז מולק את הסימנים.

וכן מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רבי זירא מבבל לארץ ישראל, אשכחיה [מצא אותו] את ר' אמי דיתיב וקאמר לה להא שמעתא [שיושב ואומר את ההלכה הזו] שאמר זעירי, אמר ליה [לו]: וכי מתה עומד ומולק? אשתומם כשעה חדא [תהה כשעה אחת] וחשב בדבר, אמר ליה [לו]: אימא [אמור], כך הוא עושה, חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כיצד מולקין חטאת העוף? חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה; הגיע לוושט או לקנה, חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, ובעולה מן העוף חותך שנים, שני סימנים, הקנה והוושט, או רוב שנים.

ומבררים: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו שבעולה חותך שנים או רוב שנים? אי רבנן [אם כדעת חכמים] — הא אמרי [הרי אומרים הם]: שנים דוקא! אי [אם] כדעת ר' אלעזר בר' שמעון — האמר [הרי אמר]: רוב שנים!

ומשיבים: אימא [אמור] כך: שנים לדעת רבנן [חכמים], רוב שנים לרבי אלעזר בר' שמעון. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא [זו וזו] כדעת ר' אלעזר בר' שמעון, שאמר: רוב שנים, ומאי [ומה פירוש] שנים? אין כוונתו לשנים שלמים, אלא שדומין לשנים.

א אמר רב יהודה אמר שמואל: נשברה מפרקת של אדם ונחתך רוב בשר עמה — אותו אדם מטמא באהל, כלומר, נחשב כמת, למרות שהוא עדיין מפרכס.

ואם תאמר: אותו מעשה של עלי הכהן שנאמר בו: "ותשבר מפרקתו וימת" (שמואל א ד, יח), והרי שם מפרקת בלא רוב בשר הואי [היתה], שלא נחתך הבשר, ובכל זאת מת מיד! על כך יש לה להשיב: זקנה שאני [שונה], שהיה עלי איש זקן והוא שגרם למותו מיד, דכתיב [שנאמר]: "ויהי כהזכירו את ארון האלהים ויפול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותשבר מפרקתו וימת כי זקן האיש וכבד" וגו' (שמואל א ד, יח).

באותם עניינים אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: אם קרעו (חתכו) אדם כדרך שחותכים דג לאורכו — מטמא באהל, משום שהוא נחשב כמת, למרות שהוא עדיין מפרכס. אמר רב שמואל בר יצחק: והכוונה היא שקרעו מגבו. ושבים לדון בדיני בהמה.

אמר שמואל: עשאה גיסטרא, שחצה אותה לרוחבה לשתים — נבלה, למרות שהיא עדיין מפרכסת. אמר ר' אלעזר: אם ניטל הירך (הרגל האחורית של הבהמה), וחלל שלה ניכר — הרי זו נבלה, ומטמאה אפילו בעודה חיה. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] שחלל שלה ניכר? אמר רבא: כל שהבהמה רבוצה ונראית חסרה באותו מקום.

ועוד בעניינים אלו תנן התם [שנינו שם]: הותזו ראשיהן של בעלי חיים, אף על פי שמפרכסין עדיין — טמאים, והם נחשבים כזנב הלטאה שמפרכסת, שבאמת אין בו חיים.

ושואלים: מאי [מה פירוש] הותזו ראשיהן? ריש לקיש אמר: הותזו ממש, שנחתכו. ר' אסי אמר רבי מני: כהבדלת עולת העוף.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לרבי אסי: האם כוונתך כהבדלת עולת העוף לדעת רבנן [חכמים], שמלבד המפרקת ורוב בשר גם חותך את הסימנים לגמרי, ולא פלגיתו [ואם כן אין אתם, אתה וריש לקיש, חלוקים], שהרי זה ממש כהתזת הראש כולו, שלא נותר אלא העור. או דלמא [שמא] כוונתך כהבדלת עולת העוף לר' אלעזר בר' שמעון, שאומר שהיא רוב שני סימנים, ופלגיתו [ואם כן חלוקים אתם], ולדעת ריש לקיש מדובר בהתזה ממש?

אמר ליה [לו] ר' אסי: כהבדלת עולת העוף לר' אלעזר בר' שמעון, ופליגינן [וחלוקים אנו].

ומעירים: איכא דאמרי [יש שאומרים] שבלשון זו עצמה נאמרה המחלוקת: מאי "הותזו"? ר' שמעון בן לקיש אמר: הותזו ממש, ר' אסי אמר ר' מני: כהבדלת עולת העוף לרבי אלעזר בר' שמעון ברוב שנים.

ב ואומרים: מאי רבנן ומאי [מהי דעת חכמים ומהי דעת] רבי אלעזר בר' שמעון שהזכרנו בסוגיה זו? דתניא [ששנויה ברייתא] בענין קרבן "עולה ויורד" (שהעני שאין ביכולתו להביא חטאת בהמה מביא שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה): "ואת השני יעשה עולה כמשפט" (ויקרא ה, י), כוונתו — כמשפט חטאת בהמה, שתחתיה הוא מביא קרבן זה.

ויש לשאול: אתה אומר כמשפט חטאת בהמה, או אינו אלא כמשפט חטאת העוף, שהוזכרה עשייתה קודם לכן? על כך יש להשיב: כשהוא אומר בפרשת עולת עוף של נדבה "והקריבו" (שם א, טו), ומשמעו, והקריב אותו באופן המיוחד לו — בכך חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף, ואם כן מה אני מקיים "כמשפט" — כמשפט חטאת בהמה. ומהי משפטה? לאיזה ענין נאמר (שהרי הקרבת קרבן מן העוף בוודאי שונה משל בהמה)? מה חטאת בהמה אינה באה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In any case, the statement of Ze’eiri remains difficult. What is the significance of pinching a dead bird? Rava said: Say in explanation: And likewise he does when he pinches, he cuts the spinal column and the neck bone without a majority of the surrounding flesh and then he pinches the simanim.

The Gemara relates: When Rabbi Zeira ascended from Babylonia to Eretz Yisrael, he found Rabbi Ami sitting and saying this halakha that Ze’eiri said, and Rabbi Zeira said to him: And does one stand and pinch a dead bird? Rabbi Ami was astonished [eshtomam] for a moment (see Daniel 4:16), and thought about it and said to Rabbi Ami: Say that this is what he does: He cuts the spinal column and the neck bone without a majority of the surrounding flesh.

That is also taught in a baraita: How does one pinch the nape of a bird sin offering? He cuts the spinal column and the neck bone without a majority of the surrounding flesh until he reaches the gullet or the windpipe. Once he has reached the gullet or the windpipe, he cuts one siman or its majority and a majority of the surrounding flesh with it; and in a burnt offering he cuts two simanim or the majority of two simanim.

The Gemara asks: Who is the tanna whose opinion is cited in the baraita? If you say it is the Rabbis, don’t they say that one must cut specifically two simanim and not their majority? If it is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, doesn’t he say that one must cut only a majority of the two simanim and no more, in which case why does the baraita specify two simanim or the majority of two simanim?

The Gemara answers: Say that when the baraita says two, it is according to the Rabbis; when it says a majority of two, it is according to Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. And if you wish, say instead: Both this, two, and that, a majority of two, are in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, and what is the meaning of two? It does not mean two simanim in their entirety; rather, it means that one must cut a significant majority of the simanim that is similar to two entire simanim.

§ Rav Yehuda says that Shmuel says: If the neck bone of a person was broken and a majority of the surrounding flesh with it was cut, that person imparts impurity in a tent, i.e., if one is beneath the same roof with him he becomes impure, as his halakhic status is that of a corpse even though he is still twitching.

And if you say that the incident of the death of Eli, the High Priest, whose death is described: “And his neck bone broke, and he died” (I Samuel 4:18), was one where the neck bone broke without the majority of the surrounding flesh being cut, and nevertheless he died immediately, the Gemara responds: Old age is different, as it is written: “And it came to pass, when he made mention of the Ark of God, that he fell from off his seat backward by the side of the gate, and his neck broke, and he died; for he was an old man, and heavy; and he had judged Israel forty years” (I Samuel 4:18).

Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yoḥanan says: If one ripped a person like one cuts a fish, lengthwise, the halakhic status of the ripped person is that of a corpse even though he is still convulsing, and he imparts impurity in a tent. Rabbi Shmuel bar Yitzḥak says: And that is specifically if he was ripped from his back.

§ The Gemara resumes discussions of the halakhot of an animal. Shmuel says: If one rendered the animal like a shard [gistera] by cutting it in two widthwise, its halakhic status is that of an unslaughtered carcass even though it is still convulsing. Rabbi Elazar says: If the thigh, the hind leg of the animal, was removed and its recess is obvious, it is an unslaughtered carcass and it imparts impurity even if it remains alive. The Gemara asks: What are the circumstances of its recess being obvious? Rava said: It is any situation where the animal is collapsed and even so its hind leg is visibly lacking.

We learned in a mishna there (Oholot 1:6) with regard to creeping animals whose carcasses are ritually impure: If their heads were removed, even if they are convulsing, they are impure like the tail of a lizard that was severed that convulses even though it is not alive.

The Gemara asks: What is the meaning of the term: Were removed? Reish Lakish said: They were actually removed. Rabbi Asi said that Rabbi Mani said: It is like the separation of the head of the bird burnt offering.

Rabbi Yirmeya said to Rabbi Asi: Do you mean like the separation of the head of the bird burnt offering according to the Rabbis, who hold that in addition to the neck bone and the surrounding flesh, one also completely severs the simanim, and then you and Reish Lakish do not disagree, as it is just like breaking the neck of the animal, since nothing remains other than the skin? Or perhaps you mean like the separation of the head of the bird burnt offering according to Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who says that one cuts the majority of two simanim, and you and Reish Lakish disagree, as Reish Lakish holds that the animal imparts impurity only when it is completely beheaded.

Rabbi Asi said to Rabbi Yirmeya: I mean like the separation of the head of the bird burnt offering according to Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who says that one cuts the majority of two simanim, and we disagree.

There are those who say that Rabbi Shimon ben Lakish said: They were actually removed. Rabbi Asi said that Rabbi Mani said: It is like the separation of the head of the bird burnt offering according to Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who holds that one suffices with cutting a majority of two simanim.

§ The Gemara asks: What is the opinion of the Rabbis, and what is the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon? The dispute is as it is taught in a baraita: With regard to a sliding-scale offering, in which a poor person who cannot afford an animal sin offering brings two doves or two pigeons, one as a sin offering and one as a burnt offering, it is written: “And he shall prepare the second as a burnt offering, according to the ordinance” (Leviticus 5:10), which means according to the ordinance of an animal sin offering in whose stead the offering was brought.

Do you say that it is according to the ordinance of an animal sin offering, or perhaps it is only according to the ordinance of a bird sin offering? The Gemara answers: When it says with regard to the bird burnt offering brought as a gift offering: “And the priest shall bring it to the altar” (Leviticus 1:15), meaning that it shall be sacrificed in a unique manner, the verse distinguished between a bird sin offering and a bird burnt offering. And if so, how do I realize the meaning of the term “according to the ordinance”? It means according to the ordinance of an animal sin offering; just as an animal sin offering comes only

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מ"מ קשיא. וכי מתה עומד ומולק. עשאה גסטרא שהכה בסייף אפסקיה מגבה (מעיה) [נבלה] וחתכה בין צלעותיה דחשובה כמתה דלא תחיה:

תנן התם הותזו ראשיהם של שרצים טמאים דחשובין כמתים:

כהבדלת העוף לרבנן ולא פליגיתו. כלומר שנים ממש:

או דלמא כהבדלת עולת העוף לר' אלעזר ב"ר שמעון ופליגיתו דהוא אמר דרוב שנים:

חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף וכו' כלומר וכשהוא א' והקריבו בעולת העוף חלק הכתוב וכו':

מה חטאת בהמה אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית. דקדק רש"י ז"ל ל"ל למיתני כמשפט חטאת בהמה לוקמה אחטאת העוף דסליק מניה ולהנך מילי בלחוד דהא חטאת העוף נמי אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית ולוקים מיעוט' דוהקריבו לחלק בענין הבדלה וניחא ליה משום דבחטאת העוף גופיה לא כתיב הכי אלא בחטאת בהמה כתיב כדלקמן ומהתם ילפינן להו בהיקשא וקי"ל בכל התורה למדין למד מן הלמד חוץ מן המוקדשין.
ויש דן אחר טעמו דכיון דכתיב כמשפט כמאן דכתו' בגופיה דמי דהכי אמרינן בפ' איזהו מקומן כיון דכתי' כאשר יורם כמאן דכתיב בגופיה דמי וחוזר ומלמד בהקש ביותרת הכבד לשעירי ע"ג ולאו מילתא היא דכיון דחטאת העוף מהקישא אתי לא אמר רחמנא בעולת העוף שתהא כמשפטה שא"כ הרי למדה תורה למד מן הלמד אבל התם כתיב כאשר יורם וכמאן דכתיב ביה דמי ולמדין ממנו לאחרים שלא מדבר הנלמד אנו למדין אלא מדבר המפורש.
ואיכא למידק ל"ל למיגמר מחטאת בהמה לחולין תיפוק ליה כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כדאמרינן במס' חגיגה מדכתיב מסת ידך וא"ל שאני עולת ראיה שהיא חובה ממש עליו אבל הדבר הבא על החטא אימא ליתי דלאו חובה מעיקרא היא, צריכה.

אמר ליה כהבדלת עולת העוף לרבי אליעזר ברבי משעון ופליגית. איכא למידק אמאי לא אקשו לזעירי ולשמואל מיהא מתנית' דאינהו מטמו אפילו במפרקת ורוב בשר, והכא קתני הותזו ראשיהן. ואפשר שעל כן פרשה רש"י ז"ל בשרצים ולומר שחיותן גדול מחיות אדם ובהמה, אלא שבתוס' אמרו שבמסכת אהלות פרק קמא (משנה ז) נשנית גבי בהמה חיה ועוף דתנן התם וכן בהמה וחיה אינן מטמאים עד שתצא נפשם, הותזו ראשיהן טמאין אף על פי שמפרכסין, אלא יש לומר דזעירי ושמואל מפרשי דהותזו ראשיהן היינו שנשברה מפרקת ורוב בשר, ואף על פי שלא הותזו בסמנין כלל. ומיהו לריש לקיש ולרבי אסי תיקשי ברייתא דלעיל דקתני כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה. אלמא דוקא מפרקת בלא רוב בשר, הא ברוב בשר נבלה ולאחר שמתה אינו עומד ומולק, ואין לומר דאינהו נמי בלא רוב בשר קאמרי, דהא (ב)[כ]הבדלת עולת העוף קאמרי, ולכולי עלמא צריך הוא לחתוך שדרה ומפרקת ורוב בשר לאחר חתיכת סימנים, וי"ל דהאי (ב)[כ]הבדלת עולת העוף דקאמרי לא מדמו לה לגמרי אלא לחתיכת מפרקת וסימנין אבל לא ברוב בשר, ואינו מחוור דכיון דקאמרי כהבדלת עולת העוף, והבדלה בלא בשר ליתא לכולי עלמא, אם כן על כרחין אינהו נמי הותזו ראשיהן מפרקת ורוב בשר וסימנן קאמרי. אלא יש לומר דאינהו ברייתא דכיצד מולקין חטאת העוף לא שמיעא להו, והלכך דריש לקיש ורבי אסי ליתנהו מקימני ברייתא אלא כזעירי ושמואל.

מה חטאת בהמה אינה באת אלא מן החולין ביום ובידו הימנית. איכא למידק למה ליה למגמר מחטאת בהמה מן החולין, תיפוק [ליה] מדאמרינן בחגיגה (ז, א) וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ויליף לה מדכתיב (דברים טז, י) מסת ידך. ויש מתרצים דהתם בעולת ראיה ודכותה שהיא חובה ממש עליו, אבל דבר הבא על חטא שהוא הביא עצמו לידי חובה זו ולא חובא מעיקרא הא צריכה.

כשהוא אומר והקריבו חלק. איכא למידק האי והקריבו הא אפקיניה במסכת זבחים (סה, א) לדרשה אחרינא, דתניא התם והקריב מה תלמוד לומר לפי שנאמר (ויקרא א, יד) והקריב מן התורה יכול המתנדב עוף לא יפחות משני פרידין תלמוד לומר והקריבו. ויש לומר דכוליה והקריבו יתיר' הוא, דהא והקריב אחרינא כתיב ודרש והקריב ודריש והקריבו דאפילו לא כתב רחמנא אלא והקריב בלא וא"ו הואיל ומיותר הוא הוה משמע מיעוטא דחלוקה הקרבה זו מהקרבה אחרת, דהיינו חטאת העוף ומו' דוהקריבו דריש אפילו פרידה אחת. ואכתי איכא למידק והיאך יליף עולת חובה מעולת נדבה דילמא כמשפט כמשפט חטאת העוף והקריבו דבעולת נדבה לחלק בין נדבה לחובה, ותדע לך דהא במסכת ביצה (כ, א) משמע דלא ילפינן חובה מנדבה, דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי ויקרב את העולה ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה, ומוקי לה בין לבית שמאי בין לבית הלל, אלמא לכולי עלמא אי לאו היקישא לא גמרינן עולת חובה מעולת נדבה, וטעמא משום דאיכא למיפרך מה לנדבה שכן מצוי, ותירצו בתוס' דהתם הוא גבי סמיכה דהיא חומרא בעלמא, ולפיכך אין ללמוד זה מזה אלא בהיקישא, אבל לענין דין עיקר הקרבה גלויי מילתא בעלמא הוא מה עולת נדבה כן אף עולת חובה כן.

בהמה שנשברה מפרקת שלה ורוב בשר שעליה מאחורי הצואר עמה נבלה ומטמאה במשא אע"פ שמפרכסת ואם חתך סימניה אחר כן אינו מועיל לטהרה מידי נבלה וכן קרעה מגבה בארך כדרך שקורעין הדג מכריסו וכן אם עשאה גסטרא ר"ל שחלקה לשנים לרחבה וכן אם הותז ראשה מכל וכל ובאדם מטמאים כל אלו באהל שמא תאמר מה הוצרכת ללמד על הותז ראשה מכל וכל אחר שבנשברה מפרקת ורוב בשר אתה אומר כן כתבו גדולי המפרשים שלא נכללה שבירת מפרקת ורוב בשר לטומאת נבלה ואהל אלא על ידי מכה או נפילה אבל בחתיכה על ידי חרב שאין שם שום ריסוק אינה מטמאה עד שתמות לגמרי אא"כ הותז הראש מכל וכל ר"ל מפרקת ובשרה וכל הסימנים ואף בשמנה שרצים אם הותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין מטמאין טומאה הידועה להם כדין אדם ובהמה וחיה אבל נשברה מפרקת בלא רוב בשר טרפה היא ואינה מטמאה במשא כל זמן שמפרכסת ואם שחט סימניה נטהרה לגמרי מתורת נבלה:

ניטל עצם הירך ממקום חבורו בבוקא דאטמא מכל וכל וכן בשר שעליו והוא הקרוי חללה אע"פ שנשאר העור הואיל וניטל רוב הבשר עם העצם עד שחסרון הבשר נכר בה כשהיא רבוצה נבלה היא אע"פ שמפרכסת ומטמאה במשא ובאדם נחלקו המפרשים אם מטמא באהל אם לאו ואין בידינו להכריע אבל אם ניטלה העצם עם קצת הבשר הואיל ונשאר הבשר העליון החופה את המכה טרפה היא אבל אינה נבלה:

התבאר במקום אחר שבהמה טמאה או חיה טמאה שנשחטה אינה נבלה עד שתמות לגמרי או שיותז ראשה מכל וכל אע"פ שהיא מפרכסת וכן טהורה שנתנבלה בשחיטה נשחטה הטהורה שחיטה ונמצאת טרפה אין לה דין נבלה כלל חבת שחיטה מגינה עליה מלק בחטאת העוף או עולת העוף מליקה שאינה ראויה כגון בסכין ושאר דברים שפסלנו בה הרי היא נבלה ונבלת עוף טהור אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא בתוך הפה אלא שמטמאה בגדים שעליו כשהיא בבית הבליעה לא בגדים שהיה לובש קודם לכן ולא בגדים שלבש אחר שהיא במעיו כמו שיתבאר במקומות אחרים:

תוספות בד"ה כמשפט חטאת כו' דאי במה מצינו איכא למפרך כו' עכ"ל יראה שדקדקו לפרש במה מצינו דהיינו בנין אב חטאת בהמה מחטאת בהמה פרו של אהרן משום דבהכי ניחא נמי דאפשר דשפיר יליף עולת עוף מכמשפט חטאת בהמה דאיבעיא לן בזבחים דבר הלמד בבנין אב אם חוזר ומלמד בהיקש ובאת"ל חוזר ומלמד קאמר הכא וכה"ג כתבו התוס' במס' ביצה פ' י"ט ע"ש אבל חטאת עוף לא הוה אלא דבר הלמד בהיקש מדאקרי חטאת דבנין אב לא הוה כיון דזה חטאת עוף ופר של אהרן הוה חטאת בהמה ודו"ק:

בא"ד וי"ל דס"ד דאתא והקריבו לחלק אף לענין חולין כו' עכ"ל ובהכי יתיישב קושית רש"י לשיטתו שכתבו לקמן דמומלק והקטיר ליכא לאוכחי דלא נימא איפכא דאצטריך לראשו של מזבח והשתא לא ה"מ למילף מכמשפט חטאת עוף מן החולין כו' דאימא איפכא והקריבו חלקן מן החולין וכמשפט אקשינהו להבדלה דליכא הכא סברא בהא טפי מבהא משא"כ לרבי ישמעאל דאקשינהו למול עורף מסברא כמ"ש התוספות ואף לפי מה שכתבו התוספות לעיל דהכא מדסמך והקריבו לומלק דדרשינן דחלוקה כו' מ"מ סד"א דאתא והקריבו לחלק אף מן החולין ובהכי ניחא מה שהצריכו התוס' לפרש לר' ישמעאל דגמרי' חולין בעולת עוף מהיקשא דזאת התורה וגו' לא ניחא להו דיליף ליה נמי מכמשפט דחטאת עוף לפי שיטתן דאפילו חטאת עוף לא אתיא מהיקשא לענין חולין אלא ע"כ דאית לן למימר דליכא למילף הא מכמשפט דחטאת עוף דאימא והקריבו חלקן נמי לענין חולין ודו"ק:

בא"ד אבל הכא שניהן צריכין מליקה כו' עכ"ל דכיון דלא מפורש בעולת עוף ושחט כדכתיב בכל שאר קרבנות בהמה מסתמא אית לן למימר דבעי מליקה דילמד סתום מן המפורש בכל שאר קרבנות מעופות ודו"ק:

ד"ה כי סליק ר' זירא וכו' ולא גרסי' רב אסי דרב אסי הוא דאמר לקמן וכו'. ר"ל ופליג. אזעירי דסגי ליה במפרקת ורוב בשר עמה ויש לדקדק דאימא לך דלא פליג אזעירי דזעירי איירי בנשבר מפרקת ורוב בשר עמה ורב אסי לא איירי ברוב בשר ולכך צריך נמי התזת הסימנים וי"ל דהתוס' דייקי דפליגי ר"ל ורב אסי אזעירי משום דאי ל"פ וס"ל כזעירי דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה סגי הוי להו נמי לאוקמי מתני' דתנן הותזו ראשיהן וכו' דהיינו שנשברה מפרקתן ורוב בשר עמה אלא ודאי לא ס"ל הכי ופליגי אזעירי:

ד"ה כמשפט חטאת בהמה וכו' עד ונראה לפרש דמיתורא דרשינן וכו'. דיש לתמוה על דברי התוס' דא"כ דמיתורא דרשינן דכל חטאת אפי' חטאת העוף שיהא משלו ולא משל מעשר א"כ הדרא קושית רש"י לדוכתה דלמה ליה להאי תנא למימר כמשפט חטאת בהמה לוקמא בחטאת העוף דהא חטאת העוף נמי דרשינן מהאי יתורא דרשינן חטאת בהמה דאי לא דרשינן מהאי יתורא נמי חטאת העוף כ"א חטאת בהמה א"כ תקשה לך חטאת מהיכי קא יליף לה דהא מהיקשא מדאיקרי חטאת ליכא למילף לה כמו שהקשו התוס' על פרש"י ומצאתי בתוס' כתובים על קלף וז"ל ונראה לפרש דלהכי מוקי הכא כמשפט לחטאת בהמה ולא לחטאת העוף דסליק מיניה משום דלא הוה ידעינן לענין מה הקיש לחטאת מדכתיב כמשפט ולענין מה חילק מדכתיב והקריבו דהא מצינן למדרש כמשפט לענין שלא יבדיל וקרא דומלק והקטיר הוה מוקמי' מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה בראשו של מזבח כדלקמן וקרא דוהקריבו הוה מוקמינן חילוק לענין הבאה מן החולין עכ"ל וצ"ל ע"כ דגם בתוס' שלנו צריך לגרוס כן ודו"ק:

גמ' וחלל שלה ניכר נבלה היכי דמי חלל שלה ניכר אמר רבא כו' כן הוא בספרים אחרים:

רש"י בד"ה וחלל שלה כו' בלע"ז נבלה כו' הד"א:

תוס' בד"ה כמשפט כו' הקיש ולא כתיב בהדיא כו' כצ"ל:

גמרא (ברה"ע) א"ר אימא כן הוא עושה. כצ"ל בל"ו וכדלקמן בדר' אמי:

שם רב אסי אר"מ כהבדלת עולת העוף. צ"ל רבי אסי כדלקמן. וכן מוכח מתד"ה כי. דהא כתבו לעיל (יט) דרבי אסי לאו היינו רב אסי:

שם כהבדלת עה"ע לראב"ש ברוב שנים. נראה דר"ל דוקא דומיא דידה דהיינו עם חתיכת המפרקת. דברוב שנים לחוד ודאי עדיין אינם מטמאים וראיה לדבר מר"פ העור והרוטב השוחט בהמה טמאה כו' (וזה אינו בפחות מרוב שנים) אבל לא טומאת נבלות כו' עד שיתיז את ראשה ע"ש ובגמרא (קכא ב). ועי' בבעל המאור. אבל התיז את הראש דלקמן (ל ב) במשנה ר"ל רוב הסימנים לחוד וכדפי' שם הרע"ב:

רש"י (בסה"ע). מדלא כתיב והקריב כו'. כצ"ל:

תד"ה הותזו ראשיהן. גבי בו"ח ועוף כו'. עמש"כ שם בס"ד. ועתה ראיתי לבעל המאור שכ' ג"כ כמש"כ שם:

תד"ה כמשפט. דאי במה מצינו איכא למיפרך כו'. עיין מהרש"א בכוונתם. וק"ל דלפ"ז תיקשי מדוע נשאר בזבחים (נא) בבעיא דלא איפשטא הלא חזינן הכא דחטאת בהמה דנלמד בב"מ חוזר ומלמד בהיקש על עולת העוף. דבשלמא בביצה (כ) משיב שפיר דלמא מעולת חובה גמיר ותפשוט לך נמי דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בב"מ. ובזבחים לא יוכל לפשוט מזה דאיכא למידחי דב"ש היא. או דאתיא מבינייא כדמסיק דחד מהם דהיינו שלמי נדבה כתיב סמיכה בגופייהו ע"ש ותבין:

. וסמיכה ליכא בבכור ומעשר ופסח כו'. כ"נ דצ"ל וכן בסמוך צ"ל ג"כ קרבנו ולא הפסח:

רש״י ד"ה כשהוא אומר וכו׳ חלוקה הקרבתו של זה כצ"ל:

גמ' או רוב שנים. עיין לקמן דף קכג ע"ב ובתוס' שם ד"ה עולת:

ניטל הירך וחלל שלה וכו' ביש"ש תמה על הרמב"ם שלא הזכיר דין זה גבי טומאת מת אדם שמטמא באהל ולפע"ד דס"ל להרמב"ם דבאדם אינו מטמא הואיל ואינו נשען על ירכו כל כך כמו בהמה כי האדם ישכב על מטתו וכעין זה כ' הראשונים לקמן גבי שמוטת ירך בעוף, וראי' ברורה לזה ש"ס דנדה צ"ד ע"א דמשמע דטרפה הוה וטרפה חי', וע"ש בחי' רשב"א דהפלוגתא התם קאי לרבי וקשה הא רבי ס"ל להדי' לקמן נ"ז ע"ב דטרפה אינה חי' למ"ד יום וצ"ע לכאורה אע"כ טרפה דירך דאדם קאמר דחיה ע"ש היטב כי הקצרתי וסמכתי על המעיין:

הותזו ראשיהן, הרמב"ם ס"ל דלא פליג אזעירי ושאני ליה בין חתך במקום מפרקת דאז הוה נבלה ברוב בשר בלא סימנים. ודריש לקיש מיירי בהותז הראש למעלה ממקום מול עורף אלא לאחריו בשיפוי ראש ומגיע לפניו עד הסימנים דאז בעי' הותז כהבדלת עולת העוף, ולהתוס' דס"ל דפליג צ"ל הא דתנן במתני' שחט מן העורף שחיטתו פסולה משום שהחליד בין פרקי העצם ומיירי בסכין שאינו רחב וכמ"ש תו' ד"ה מפני שהוא מחליד וק"ל, דדוחק לומר משום שנעשה טרפה ע"י פסיקת החוט דא"כ לא ה"ל למימר פסול דהשחיטה כשרה ומטהרהו נמי מידי נבלה אע"כ כנ"ל וק"ל.

מ''מ קשיא. וכי מתה עומד ומולק: בלא רוב. רוחב הבשר של מפרקת דאכתי לאו מתה היא דהא זעירי מפרקת ורוב בשר קאמר: להא שמעתא. דזעירי: א''ל. הואיל ומתה חשוב כל מליקות דאמר רחמנא דבעי לחתוך סימנים וכי מתה עומד ומולק: אשתומם. שתק והיה מחשב מה יענה: בחטאת העוף. כתיב ולא יבדיל גבי שמיעת הקול בויקרא הילכך בחד סימן סגי דעוף הכשרו בסימן אחד: ורוב בשר עמו. לאחר מליקת הסימן: ובעולה. דבעי הבדלה כדלקמן שנים או רוב שנים: פלוגתא. דר' אלעזר בר ר''ש ורבנן לקמן בשמעתין: האמר רוב שנים. דוקא ולא יותר כדקתני לקמן (דף כב.) דבעינן שיהא אוחז בראש ובגוף כשהוא מזה: שדומים לשנים. דלכתחלה בעינן שיחתוך רוב להדיא שיהא נראה לעינים שהוא רוב או רוב שנים ואפי' רוב מצומצם: נשברה מפרקת. באדם: וא''ת. הא עלי מפרקת בלא רוב בשר הוה וקרי ליה מת ותשבר מפרקתו וימת: מטמא באהל. ואפי' מפרכס: עשאה גיסטרא. שחתכה לרחבה או בצוארה כולו או בשדרה עד החלל כל דבר החלוק לשנים קרי גיסטרא: ניטל הירך. ממקום חיבורו בבוקא דאטמא: וחלל שלה. כלומר לא שניטל העצם עם קצת הבשר הפנימי ונשאר בשר העליון והעור עד חצי הירך או שלישיתו וחופה את המכה דהתם טרפה הוא דהויא כדתנן (לקמן דף עו.) בהמה שנחתכו רגליה דהיינו אחרונים מן הארכובה ולמעלה טרפה אבל כשנטל כל הבשר עד שנראית גופה של מקום החתך כעין חלל קיבדור''א בלע''ז: נבלה. ואפי' בחייה מטמאה: כל שרבוצה ונראית חסרה. דרך הבהמה לרבוץ על יריכה ומתכסת יריכה ברביצתה ואם נראית חסרונה כשהיא רבוצה: הותזו ראשיהן. בשמנה שרצים קמיירי בסדר טהרות: טמאים. דכיון דעשויין גיסטרא אע''פ שלא הובדלו לגמרי כדמפרש ואזיל הרי הם כמתים: כזנב הלטאה שמפרכסת. כלומר דאע''פ שמפרכסת אין זה חיות שהרי זנב הלטאה חותך אותה לגמרי והיא מפרכסת חיתוך הזנב מפרכס: כהבדלת עולת העוף לרבנן. דבעו כל הסימנין: ולא פליגיתו. את ור''ל דהיינו נמי הותזו ממש: איכא דאמרי. דבהדיא אמר רב אסי למילתיה כהבדלת רבי אלעזר בר''ש ולא בעי רבי ירמיה מיניה: ואת השני וגו'. בעולת העוף של חובה כתיב גבי שמיעת הקול כשהוא מביא בדלות בפרשה עליונה כשהוא מביא בעשירות דיבר בחטאת בהמה: כמשפט. משמע שקצוב המשפט במקום אחר ואהיכא קאי אחטאת בהמה דלעיל קאי שהרי עולה זו באה חליפין לה הלכך לה אקשה ויליף מיניה כדמפרש לקמיה דאינה באה אלא מן החולין כו': או אינו אלא כמשפט חטאת העוף. שלא תיטען הבדלה במליקתה כדכתיב (ויקרא ה) בחטאת העוף ממול ערפו ולא יבדיל: כשהוא אומר והקריבו. בעולת העוף של נדבה בויקרא והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו וגומר מדלא כתיב הקריב אלא והקריבו משמע חלוקה הקרבתו של זה מהקרבת אחרים גילה לך הכתוב שלא תלמד מליקת עולה ממליקת חטאת:

כי סליק ר' זירא אשכחיה לרבי אמי דקאמר להא שמעתא. פירוש דזעירי. ורבי אמי גרסי' ולא גרסי' אסי דרבי אתי הוא דאמר לקמן גבי הותזו ראשיהן דהיינו כהבדלת עולת העוף: הותזו ראשיהן. גבי בהמה חיה ועוף מיתניא במסכת אהלות ולא גבי שרצים כדפירש בקונטרס: הותזו ממש. נראה דפליגי אזעירי דלעיל דסגי ליה במפרקת ורוב בשר לחוד: כשהוא אומר והקריבו חילק הכתוב כו'. פירוש להצריך הבדלה בעולת העוף וא''ת דבפרק קדשי קדשים (זבחים דף סה.) דריש ליה למילתא אחריתי דקאמר לפי שנאמר מן התורים או מן בני היונה יכול לא יפחות מב' פרידים ת''ל והקריבו וי''ל דהכא מדסמך והקריבו לומלק דרשינן דחלוקה מליקת עולת העוף ממליקת חטאת עוף לענין הבדלה: כמשפט חטאת בהמה. הקשה בקונטרס למה ליה להאי תנא למימר כמשפט חטאת בהמה לוקמיה בחטאת העוף דסליק מיניה דבאה מן החולין וכולהו איתנהו בה וחילוק דוהקריבו למילתיה אתא כדקאמר חלוקה עולה מחטאת לענין הבדלה כדקאמר רבי ישמעאל ור''א בר''ש ותירץ דבחטאת העוף לא כתיב בה חולין בהדיא אלא בבהמה כתיב כדלקמן ובהיקשא יליף מדאיקרי חטאת ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש גבי קדשים והדין עמו דחשיב כמשפט היקש ולא כתוב בהדיא דהא כאשר יורם וכן יעשה לפר כאשר עשה לפר החטאת חשיב ליה היקש פרק איזהו מקומן (זבחים דף מט:) וקשיא לפירושו דא''כ מחטאת בהמה גופיה היכי יליף הא כמשפט חטאת בהמה דקאמר ע''כ לאו אפרו של אהרן קאי דמה ענינו לכאן אלא אחטאת בהמה דלעיל קאי כדפירש בקונטרס שהרי עולה זו באה חליפים לה וחטאת בהמה מפרו של אהרן יליף מדאיקרי חטאת והיינו נמי למד מן הלמד ואמאי חשיב חטאת העוף למד בהיקש יותר מן בהמה ועוד דבפ''ב דביצה (דף כ.) דריש ויקרב את העולה ויעשה כמשפט לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה כעולת נדבה והשתא ל''ל כמשפט תיפוק ליה מדאיקרי עולה ועוד דבפ''ק דזבחים (דף ח.) לא ילפינן חטאת נזיר מחטאת חלב ולא גמרי מהדדי מדאיקרי חטאת כיון דאיכא למיפרך וה''נ חטאת העוף היכי יליף מפרו של אהרן דאיכא למיפרך שכן טעונה כלי בשחיטה וד' מתנות על ד' קרנות ושכן כפרתו מרובה ונכנס דמה לפני ולפנים דהכי פריך פרק קמא דשבועות (דף ט.) וע''ק דחטאת בהמה גופיה היכי ילפינן מפרו של אהרן דאי במה מצינו איכא למיפרך שכן כפרתו מרובה ונכנס דמה לפני ולפנים כדפרישית ואי מהיקשא דזאת התורה מהתם נמי תיפוק ליה עולת העוף ול''ל כמשפט ונראה לפרש דמיתורא דרשינן דגבי פרו של אהרן לא הוה צריך למכתב את פר החטאת אשר לו אלא את פר החטאת ותו לא דפרו של אהרן ידעינן שפיר דאינו בא אלא מן החולין כיון דנשרף מידי דהוה אעולות דאין באין אלא מן החולין כדאמרינן בסיפרי בפרשת ראה משום דמעשר טעון אכילה ועולה אינה נאכלת אלא כתיב (ויקרא ט) החטאת אשר לו ללמד על כל חטאת אפילו על חטאת העוף שיהא משלו ולא משל מעשר ומיהו קשה ל''ל כמשפט לענין חולין בעולת העוף תיפוק לי מדרשא דסיפרי דהא אינה נאכלת וי''ל דס''ד דאתא והקריבו לחלק אף לענין חולין וא''ת א''כ מאי פריך לקמן (דף כב.) מביום צותו נפקא דלמא הייתי מחלק מוהקריבו וי''ל דביום צותו כתיב על זאת התורה לעולה ומשמע כל עולה אפילו עולת העוף וא''ת כי היכי דילפי' הכא הבדלה בעולת העוף חובה מוהקריבו אע''ג. דכתיב בעולת עוף נדבה אמאי לא ילפינן נמי בפ''ב דביצה (דף כ.) עולת חובה

דף כא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד