חולין כ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - ב

אבל למאן דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה, שהעוף אף הוא חייב בשחיטה מן התורה, מודה רמי בר יחזקאל, שלשיטתו יש עיקור סימנים בעוף.

אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא: אדרבה, איפכא מסתברא!

למאן דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה, הרי כיון שכל השחיטה של עוף אינה מפורשת בתורה אלא שנאמרה בעל פה למשה בסיני, איכא למימר דהכי אגמריה, כך נמסר למשה, דאין עיקור, שבשחיטת עוף אין פסול של עיקור סימנים.

ואפילו למאן דאמר ששחיטת עוף למדנו מהיקש שכתוב בתורה "זאת תורת הבהמה והעוף", הוקש עוף לבהמה, לומר שהעוף חייב בשחיטה כבהמה. מכל מקום, כיון ששחיטת העוף נאמרה בסיני, שהרי כל ההיקשים נאמרו בסיני, יש לומר, שבסיני נאמר למשה בעל פה דלענין עיקור לא ליהוי עוף כבהמה.

אלא למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים, שתקנו מצות שחיטה בעוף, מהיכא גמירי לה, על מה הסמיכו חכמים תקנתם? מבהמה! לפי שהבהמה חייבת בשחיטה תקנו גם בעוף. ואם כן, כולה מילתא כבהמה, לכל דיני השחיטה דין העוף צריך להיות כבהמה ובכלל זה עיקור סימנים, שיפסול בשחיטת עוף כמו בבהמה.

אמר רבינא: אמר לי רבא בר קיסנא, הא דתני רמי בר יחזקאל שאין עיקור סימנין בעוף, לא אמרן אלא במליקה. שכיון שהמליקה שונה מהשחיטה לענין פסול "דרסה" ו"חלדה" שאינם פוסלין בה, כדלקמן, הוא הדין שלא יפסול בה עיקור סימנים. אבל בשחיטה מודה רמי בר יחזקאל שיש עיקור סימנים אפילו בעוף.

ומקשינן: והאמר רבי ירמיה אמר שמואל: כל הכשר בשחיטה - כנגדו בעורף כשר במליקה.

ודייקינן: הא מה שפסול בשחיטה פסול גם במליקה, וקשיא לרבא בר קיסנא. שלדבריו עיקור סימנים פוסל בשחיטה ואילו במליקה אינו פוסל?

ומתרצינן: ההוא דרבי ירמיה אמר שמואל, פליגא על רבא בר קיסנא. שלדברי רבי ירמיה אכן גם בשחיטה אין עיקור סימנים, ורבא בר קיסנא לא סובר את הכלל של רבי ירמיה ששחיטה ומליקה תלויים זה בזה.

אמר זעירי: נשברה מפרקת שמאחורי הצואר ורוב רוחב הבשר שעל המפרקת אף הוא נחתך עמה, הרי זו נבלה ולא טרפה. ואפילו לא מתה עדיין הרי היא כאילו מתה ומטמאת כבר מעכשיו כנבלה. ואף אם ישחטנה לא תועיל השחיטה כדי לטהר אותה מידי נבלה.

אמר רב חסדא: אף אנן נמי תנינא במשנה כדעת זעירי. דתנן: מלק עוף קדשים בסכין ולא בצפורן הרי העוף נבלה, ומטמא את הבגדים שלובש האדם בשעה שהעוף הזה נמצא בבית הבליעה שלו, כדין נבלת עוף שאינה מטמאה במגע אלא כשהאדם אוכל ממנה, וכשהיא מגיעה לבית הבליעה אז היא מטמאת אותו ואת בגדיו.

ואי אמרת נשברה מפרקת ורוב בשר טרפה הויא ולא נבלה, למה יהא עוף זה שנמלק בסכין נבלה? הרי יש לומר, מליקתה בסכין, אף על פי שאינה נחשבת למליקה, מכל מקום, זו היא שחיטתה. ותהני לה סכין לטהרה מידי נבלה, ככל שחיטה הנעשית בסכין. ^[145]

ודחינן: אמרי ליישב: התם, במולק בסכין, ולכן היא נבלה, משום דלאו שחיטה היא כלל.

מאי טעמא?

רב הונא אמר: מפני שהיא מחליד. שאם מולק בסכין, הרי הסכין כשהיא שוחטת את הסימנים, היא מכוסה מלמעלה על ידי שני חלקי העצם של המפרקת, כיון שנחתכה לפני כן, ולא נפרדו חלקיה זה מזה כבכל שחיטה במקום הצואר שמקום השחיטה מתרחב, אלא נשארו צמודים. והרי זו "חלדה", שפוסלת את השחיטה.

רבא אמר: מפני שהוא דורס את הסימנים, ואינו מוליך ומביא את הסכין עליהם אלא לוחץ בחזקה עם הסכין על הסימנים כדרך שעושים עם הציפורן במליקה. שהרי הוא עשה מליקה בסכין ולא שחיטה ובתור שחיטה. הרי שיש כאן פסול של "דרסה".

ודנה הגמרא: מאן דאמר: מפני שהוא מחליד, מאי טעמא לא אמר מפני שהוא דורס?

ומתרצינן: קסבר, המוליך ומביא במליקה, כשר. ואם כן, מה ששנינו במולק בסכין שמטמא בגדים נאמר גם באופן שהוליך והביא את הסכין, שהרי גם זה נחשב למליקה. וממילא אי אפשר לומר שבתור שחיטה הוא פסול משום דורס.

עוד דנה הגמרא: ומאן דאמר מפני שהוא דורס, מאי טעמא לא אמר מפני שהוא מחליד? אמר לך: חלדה שפוסלת בשחיטה, היכי דמי? כחולדה הדרה בעיקרי הבתים, דמכסיא. שמסתתרת בחורי הבתים ומכוסה לגמרי. הכא, במלק בסכין, אף על פי שחלקי העצם אינם פרודים זה מזה, מכל מקום, הא מיגלא הסכין, שהרי דרך החתך של העצם אפשר לראות את הסכין בשעת שחיטה.

אמר רבא: אי קשיא לי על זעירי, הא קשיא לי: כיצד הוא אומר שלאחר שנשברה המפרקת ורוב בשר היא מטמאה כנבלה משום שהיא כמתה? אם כן, איך אמרה תורה לעשות מליקה בעוף קדשים? והרי לפני המליקה של הסימנים הוא שובר את המפרקת ורוב בשר, וכי מאחר שהיא כבר מתה על ידי שבירת המפרקת ורוב בשר, כיצד הוא עומד ומולק?! אך אם היינו אומרים ששבירת המפרקת ורוב בשר אינה אלא טריפה, שייך להמשיך אחר כך ולמלוק, כיון שיש בעוף עדיין חיות. ^[146]

אמר ליה אביי לרבא: ותקשי לך: בכל עולת העוף דבעיא שני סימנין במליקתה, כיצד אמרה התורה שחייב למלוק גם את הסימן השני? וכי מאחר שהיא כבר מתה בסימן הראשון, שהרי העוף מת על ידי חיתוך סימן אחד [כפי שמוכח מתוך זה שעוף חולין שחיטתו בסימן אחד בלבד], כיצד הוא עומד ומולק את הסימן השני? ^[147]

אמר ליה רבא לאביי: התם, בעולת העוף, מליקת הסימן השני אין עליה שם "מליקה", לפי שאינה אלא כדי לקיים בה מצות הבדלה. שמצות עולת העוף היא השיבדיל בה את הראש מהגוף כדלקמן בסוגיא.

ודנה הגמרא: אי הכי, העור שבצואר עולת העוף נמי יהא חייב לחתוך אותו, כדי לקיים מצות הבדלה. והרי לא מצינו מי שסובר כן?

ומתרצינן: כל המעכב בשחיטה, דהיינו, הסימן השני, שאם הוא אינו קיים אין השחיטה כשרה אפילו בסימן הראשון, מעכב בהבדלה, הרי הוא בכלל מצות הבדלה וחייבין לחותכו. וכל שאינו מעכב בשחיטה העור, שאף אם אינו קיים בכלל אפשר לשחוט את הסימנים, אינו מעכב בהבדלה של עולת העוף.

ומקשינן: והא מיעוט האחרון של הסימנים בעולת העוף, לרבנן, דסבירא להו לקמן שצריך לחתוך במליקה את כל הסימנים בעולת העוף ולא מספיק שיחתוך רובם בלבד, דלא מעכבי בשחיטה, שהשחיטה כשרה בחיתוך רוב הסימנים בלבד והמיעוט אינו מעכב, ומעכבי בהבדלה, שצריך לחתוך גם המיעוט כדי לקיים מצות הבדלה?

ומתרצינן: אלא אימא: כל שישנו בשחיטה, ובכלל זה גם מיעוט הסימנים, שאף על פי שאינם מעכבים את השחיטה הרי לכתחילה מצוה לשחוט את כל הסימנים ולא רק את רובם, ישנו בהבדלה. ולכן סברי רבנן, שבעולת העוף צריך לחתוך את כל הסימנים במליקה. וכל שאינו בשחיטה [העור], שאף לכתחילה אין מצוה לשחוט אותו, אינו בהבדלה.

הערות

^[145] שהרי אין לומר מכיון שאין כאן מליקה כדין יש לפסול את השחיטה משום שנשברה המפרקת ורוב בשר קודם השחיטה [בשלמא במליקה כשרה, אין לפוסלה משום שבירת המפרקת שהרי זו צורת המליקה], כי היות ואנו אומרים שנשברה המפרקת ורוב בשר אינה אלא טרפה, הרי המולק בסכין כשוחט את הטרפה, שאף על פי שאסורה באכילה, מכל מקום מועילה השחיטה לגבי זה שלא תהא נבלה. אלא ודאי, מוכח כדעת זעירי, שבשבירת המפרקת ורוב בשר נעשית נבלה. ולכן, כשמולק בסכין, כבר נעשתה נבלה קודם שיגיע לסימנים, והשחיטה שוב אינה מועילה לטהרה מידי נבלה.

^[146] וגם אין לשאול שהרי בכל מליקה נעשה העוף טריפה? משום שכיון שכך היא מצות המליקה שיחתוך קודם את המפרקת ורוב בשר ואחר כך את הסימנים אינה נעשה טריפה בכך, שכל טריפה שאירע תוך כדי מהלך המליקה אין בזה חסרון. כמו בשחיטה שאין הבהמה נעשית טריפה על ידי נקיבת הוושט שנעשה על יד הסכין של השחיטה קודם גמר השחיטה, משום שהנקב אירע תוך כדי השחיטה.

^[147] פירש רש"י, דהא ודאי עוף בחד סימן מתה. והרשב"א והר"ן הקשו על פירש"י מהא דתניא לקמן [דף ל'] שחט בה שנים או רוב שנים אינה מטמאה עד שתמות או עד שיתיז ראשה, ולקמן [קכא ב] תנן השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות, ולכך ביארו שקושיית הגמרא כאן היא מצד שהיה צירוף חתיכת מפרקת ורוב בשר וגם סימן אחד, שבזה הכל מודו שמתה [גם בלא החידוש של זעירי], והמהרש"א כתב לפרש כן גם בכוונת רש"י, והוכיח שאין לפרש ברש"י כפשוטו שבסימן אחד לבד מתה, שהרי אמרו בברייתא בסמוך כיצד מולקין חטאת העוף, חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, ויקשה, וכי מאחר שמתה בסימן אחד מה ענין יש לחתוך אח"כ רוב בשר. ומזה מוכיח המהרש"א שבוודאי גם רש"י מודה דבסימן אחד בלא צירוף מפרקת ורוב בשר אינה מתה. ובאמת יש לתמוה לפי מה שלמדו הראשונים בשיטת רש"י כפשוטו, יוקשה קושיית המהרש"א, ממה שאמרו חותך סימן אחד ורוב בשר עמו. וכתב בספר הערות למסכת חולין מהגרי"ש אלישיב [כתב יד] שצריך לומר כפי שביארנו כבר לעיל, שבמליקה יש שני דינים, האחד חלק המתיר שבמליקה, וזה מקביל לשחיטה בחולין, וזה מתקיים ע"י סימן אחד או רובו. והדין השני מצד קיום מצוות מליקה [ובעולת העוף יש גם דין שלישי והוא קיום מצוות הבדלה]. ומה שאמרו "וכי מתה עומד ומולק" זה רק לענין הסימנין שהן ה"מתיר", שבזה פשוט לש"ס שאחרי שמתה אי אפשר לעשות בה את ה"מתיר" שיש במליקה. אבל לענין מה ששייך לקיום מצוות ה"מליקה", והיינו מפרקת ורוב בשר, זה שייך שפיר לקיים גם אחרי שמתה. [וכעין מה שתירץ הש"ס על סימן שני בעולת העוף, שכדי לקיים מצוות הבדלה]. ולפי זה, קושיית רבא וכי מתה וכו' קאי גם על עולת העוף, והגם שצריכה הבדלה, בכל זאת הוקשה לרבא היאך מליקת הסימנין יכולין להיות "מתיר" שלה אחרי שכבר מתה, דוודאי ה"מתיר" המליקה זהו הסימנין. וברש"ש כתב שקושית רבא היא רק על חטאת העוף, אך לדברינו הקושיא היא גם על עולת העוף.

אבל למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שיש שחיטה לעוף מן התורה, אם כן, יש גם פסול של עיקור סימנים.

אמר ליה [לו] רב אשי: אדרבה [גדולה מזו], איפכא מסתברא [ההיפך הוא המסתבר]! למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שיש שחיטה לעוף מן התורה, הרי פרטי דיניה של שחיטה אינם מפורשים, ונמסרו למשה על פה, ולכן איכא למימר דהכי אגמריה [יש לומר שכך לימד אותו] הקדוש ברוך הוא את משה, שבעוף אין פסול עיקור. ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שדינו כבהמה, שהלכות שחיטת העוף נלמדו מהלכות שחיטת בהמה, ובבהמה העיקור פוסל — לימד אותו הקדוש ברוך הוא שלענין עיקור לא ליהוי [שלא יהיה] כבהמה.

אלא למאן דאמר [לדעת האומר] שאין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים, מהיכא גמירי לה [מהיכן למדו אותה] חכמים את הלכות השחיטה בעוף? מבהמה, ואם כן כולה מילתא [כל הדבר], לכל ענין יהיה דין העוף כבהמה!

אמר רבינא, אמר לי רבין בר קיסי: הא דתני [זו ששנה] רמי בר יחזקאל: אין פסול עיקור סימנין בעוף — לא אמרן [לא אמרנו] דבר זה אלא במליקה, אבל בשחיטה יש פסול עיקור. ומקשים: והאמר [והרי אמר] ירמיה אמר שמואל: כל הכשר בשחיטה, כנגדו בעורף כשר במליקה, ומכאן מדייקים: הא [הרי] מה שפסול בשחיטה — פסול גם במליקה! ואומרים: אכן, ההוא פליגא [אותה הלכה חולקת] על דין זה.

א אמר זעירי: אם נשברה המפרקת של בהמה או עוף ורוב הבשר שעמה נחתך — הרי זו נבלה, שבכך היא נחשבת כמתה לגמרי, וגם אם שחטה — לא תועיל שחיטתה להוציאה מדין נבילה, שמטמאה במגע ובמשא.

אמר רב חסדא, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] לדבר זה במשנה במסכת זבחים: מלק עוף קדשים בסכין (ולא בציפורן) — הרי זה העוף מטמא בגדים של האוכל ממנו בשעה שהוא נמצא בבית הבליעה שלו, כדין נבלת עוף טהור. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שאם נשברה המפרקת ורוב הבשר שעמה אינה נחשבת כנבילה, אלא טרפה הויא [היא] נחשבת, כעומדת למות, ולא כמתה ממש. אם כן הואיל ומליקתה של קרבן מן העוף זו היא שחיטתה — תהני לה [תועיל לה] הסכין לטהרה מידי טומאת נבלה, כדין כל טריפה שנשחטה בסכין, שאף שאינה כשרה לאכילה אינה מטמאה! אלא מכאן שבשעה שנשברה המפרקת ורוב הבשר שעמה על ידי הסכין, נעשתה נבילה.

בתשובה לכך אמרי [אומרים]: התם [שם] הטעם שמליקה בסכין אינה מועילה לטהר, אינו משום שהיא עושה נבילה, אלא משום דלאו [שלא] שחיטה היא כלל, שאינה נחשבת שחיטה כשרה, המועילה לטהר טריפה מטומאת נבילה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? רב הונא אמר: מפני שהוא מחליד, מכניס את הסכין מתחת לסימנים, ורק אז שוחט, וחלדה היא אחד הדברים הפוסלים את השחיטה. רבא אמר: מפני שהוא דורס בסכין את הסימנים, ואינו מוליך ומביא.

ושואלים: מאן דאמר [מי שאומר] מפני שהוא מחליד, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר מפני שהוא דורס? ומשיבים: קסבר [סבור הוא]: מוליך ומביא במליקה — כשר, ואם כן יש אפשרות למלוק בסכין באופן שהוא כשר בשחיטה. ושואלים: ומאן דאמר [ומי שאומר] מפני שהוא דורס, מאי טעמא לא אמר [מה טעם אינו אומר] מפני שהוא מחליד? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: פסול חלדה היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? כחולדה הדרה בעיקרי בתים בחורים שבקרקע, דמכסיא [שהסכין מכוסה] בשעת השחיטה, שתוחב את הסכין בין השדרה והסימנים, ואז חותך. ואילו הכא הא מיגליא [כאן, כשמתחיל את החיתוך מן העורף, הסכין הרי היא גלויה], שעובייה של הסכין נראה מאחור.

אמר רבא: אי קשיא לי [אם קשה לי] במה שאמר זעירי, שאם נשברה המפרקת ורוב בשר עמה הרי זו נחשבת כמתה — הא קשיא לי [זה קשה לי]: והרי כל מליקת עוף קדשים נעשית בדרך זו, שחותך תחילה את המפרקת ורוב בשר עמה, ורק אחר כך חותך את הסימנים; וכי עוף מתה הוא עומד ומולק? שאם היא מתה מה תועיל המליקה?

אמר ליה [לו] אביי: גם בלא להקשות על דינו של זעירי, ותקשי [ותקשה] לך מדין עולת העוף, דבעיא [שצריכה] במליקתה חיתוך של שני הסימנין: והרי די לעוף בחיתוך סימן אחד כדי להכשירו (כפי שהוא בשחיטת עוף חולין (להלן כז,א) ובמליקה של חטאת העוף), ואם כן מאותה שעה כמתה היא נחשבת, וכי מתה הוא עומד ומולק? אמר ליה [לו] רבא: התם [שם] נעשה הדבר רק כדי לקיים בה מצות הבדלה, שצריך להבדיל בעולת העוף בין הראש לגוף.

ומקשים: אי הכי [אם כך], את העור נמי [גם כן] יצטרך לחתוך כדי לקיים מצות הבדלה, ואין מי שסבור כן! השיב לו אביי: כל המעכב בשחיטה מעכב בהבדלה, וכל שאינו מעכב בשחיטה אינו מעכב בהבדלה, וחיתוך העור אינו מעכב בשחיטה.

ומקשים: והא [והרי] יש מיעוט סימנין בעולת העוף לדעת רבנן [חכמים], דלא מעכבי [שאינם מעכבים] בשחיטה, שאם שחט את רוב הסימנים ומיעוטם מחובר עדיין — שחיטה כשרה היא, ומעכבי [והם מעכבים] לשיטתם בענין הבדלה! ומתרצים, אלא אימא [אמור] כך: כל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה, וכל שאינו בשחיטה אינו בהבדלה, ושני הסימנים, למרות שאינם מעכבים בשחיטה, מכל מקום הם חלק ממצות השחיטה, אבל העור אינו חלק ממצות השחיטה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But according to the one who says: There is a source for the slaughter of a bird in the Torah, there is disqualification for ripping simanim in a bird as well.

Rav Ashi said to him: On the contrary, the opposite is reasonable. According to the one who says: There is a source for the slaughter of a bird in the Torah, the halakhot of slaughter are not explicit and were transmitted to Moses orally, and it can be said that this is what God taught him, that there is no disqualification for ripping simanim. And even according to the one who says that the halakhic status of a bird is like that of an animal, as the halakhot of the slaughter of a bird are derived from the halakhot of the slaughter of an animal, perhaps God taught Moses that with regard to the matter of ripping simanim it will not be like an animal.

But according to the one who says: There is no source for the slaughter of a bird in the Torah, but rather it is by rabbinic law, from where are the halakhot of the slaughter of a bird learned? They are learned from the halakhot of the slaughter of an animal; consequently, the entire matter of the slaughter of a bird is like that of an animal.

Ravina said: Ravin bar Kisi said to me: With regard to that which Rami bar Yeḥezkel teaches, i.e., that there is no disqualification for ripping simanim in a bird, we say it only with regard to pinching, but with regard to slaughter, there is disqualification for ripping simanim. The Gemara objects: But doesn’t Rabbi Yirmeya say that Shmuel says: Any place that is valid for slaughter on the throat is correspondingly valid for pinching on the nape, but that which is not valid for slaughter is not valid for pinching. The Gemara explains: That halakha disagrees with this statement of Shmuel.

§ Ze’eiri says: If the neck bone of an animal or a bird was broken and most of the surrounding flesh was cut with it, the status of the animal or the bird is that of an unslaughtered carcass. It is dead and can no longer be rendered fit by slaughter.

Rav Ḥisda said that we learn this in a mishna (Zevaḥim 68a) as well: If one pinched a bird offering with a knife and not with his thumbnail, the bird renders the garments of one who swallows it impure when it is in the throat, which is the halakha in the case of an unslaughtered carcass of a kosher bird. And if you would say that if the neck bone of an animal or a bird was broken and most of the surrounding flesh was cut with it, the bird is not an unslaughtered carcass but it is a tereifa, then since with regard to a bird offering its pinching is its slaughter, let pinching with a knife be effective to purify the bird from the impurity of an unslaughtered carcass, as a tereifa does not transmit impurity when slaughtered properly. From the halakha that pinching with a knife does not render the bird pure it is evident that when its neck bone is broken the bird is rendered an unslaughtered carcass.

The Sages say in response: There, pinching with a knife is ineffective in rendering it pure not because the breaking of the neck bone renders the bird an unslaughtered carcass. Rather, it is because it is not slaughter at all. The Gemara asks: What is the reason? Rav Huna says: It is because he conceals the knife and performs an inverted slaughter, which invalidates the slaughter. Rava says: It is because he presses the knife.

The Gemara asks: With regard to the one who says: Because he conceals the knife and performs an inverted slaughter, what is the reason that he does not say: Because he presses the knife? The Gemara answers: It is because he holds that drawing back and forth in pinching is valid. The Gemara asks: And the one who says: Because he presses the knife, what is the reason that he does not say: Because he conceals [maḥlid] the knife? The Gemara answers that he could have said to you: What are the circumstances of concealing the knife? It is like a rat [ḥulda] that resides in the foundations of houses that are concealed. Here, when he begins cutting from the nape of the neck, that knife is exposed.

Rava said: If that which Ze’eiri said: If the neck bone of an animal or a bird was broken and most of the surrounding flesh was cut with it, the status of the animal or the bird is that of an unslaughtered carcass, is difficult for me, this is difficult for me: How does pinching a bird offering prepare it for sacrifice? Since pinching involves breaking the neck bone and cutting most of the surrounding flesh with it before cutting the simanim, what significance is there to pinching the simanim? And does he stand and pinch a dead bird? If it is dead, of what use is the pinching?

Abaye said to him: And even without the statement of Ze’eiri, let the case of a bird burnt offering be difficult for you, as it requires cutting of two simanim. Since slaughter of a non-sacred bird requires cutting of one siman, once one siman is cut the bird is considered dead for all intents and purposes, and does he stand and pinch a dead bird? Rava said to him: There, he continues pinching in order to fulfill through it the mitzva of separation between the head and the body in the bird burnt offering.

The Gemara asks: If so, there should be an obligation to cut the skin of the bird as well in order to fulfill the mitzva of separation. Abaye answers: Any element that invalidates slaughter invalidates separation, and any element that does not invalidate slaughter does not invalidate separation. Failure to cut the skin does not invalidate slaughter.

The Gemara objects: But isn’t there the minority of the simanim according to the Rabbis, which do not invalidate slaughter, as, if one slaughtered a majority of the simanim and a minority remained uncut, the slaughter is valid, and they hold that they invalidate separation? The Gemara clarifies: Rather, say: Any element that is in effect with regard to slaughter is in effect with regard to separation, and any element that is not in effect with regard to slaughter is not in effect with regard to separation. The two simanim, although they do not invalidate slaughter, are part of the mitzva of slaughter, while the skin is not part of the mitzva of slaughter.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה בפרק השוחט מחלוקת:

נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה. כלומר אע"ג דשחטה חשובה כמתה:

מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה דדינו למלוק בצפורן וכיון דמלק בסכין פסל את המליקה וחשוב כמת מאליו דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה:

ואי אמרת טרפה וכו' כלומר ואי אמרת נשברה מפרקת ורוב בשר עמה ושחטה טרפה תהני לה סכין במליקה דנשבר' מפרקת לטהרה מידי נבילה:

אמרי התם בשנשברה משום דלאו שחיטה היא כלל כו' כלומר אפי' תימא נשברה מפרקת ורוב בשר עמה ושחטה אינה אלא טרפה ואי אמרת במליקה נמי תיהני לה סכין לטהרה מידי נבילה משום דלאו שחיטה היא מפני שהוא מחליד שחותך הסימנים ממטה למעלה:

רבה אמר מפני שהוא דורס. כלומר שאינו מוליך ומביא דאין דינה של מליקה להיות מוליך ומביא:

מאן דאמר מפני שהוא מחליד מ"ט לא אמר מפני שהוא דורס קסבר מוליך ומביא במליקה כשר והוא היה מוליך ומביא:

לאפוקי הך דמגלי. כלומר שובר מפרקת ואח"כ מוליך [נ"א מולק] הסימנין:

וכי מתה עומד ומולק כלומר אנן אמרינן נשברה מפרקת ורוב בשר עמה [נבלה] והוא שובר מפרקת ורוב בשר עמה מתחילה קודם שימלוק:

אי הכי עור נמי. כלומר עור נמי יהא מבדיל:

כל המעכב בשחיטה וכו' ועור אינו מעכב בשחיטה דאי העור פגום במקום שחיטה אין שחיטתן פסולה אלא אימא כל שישנו בשחיטה וכו' ועור אינה בכלל שחיטה אבל מיעוט סימנין אע"ג דלא מעכבי בשחיטה ישנו בכלל שחיטה וישנו נמי בכלל הבדלה:

הא דאמר זעירי נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה נבלה. לומר שמטמאה במשא מעתה וכדשמואל דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמאה והיינו מחיים דאי לאחר מיתה פשיטא.
ואיכא למידק הא דתנן דנתזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאין ואפי' למ"ד כהבדל' עולת העוף [לר"א בר"ש] קשיא דדווקא נשברה מפרקת ברוב [בשר] ורוב ב' סי' אבל מפרקת ורוב בשר לא.
ושמא זה הזקיקו לרש"י ז"ל לפרשה בח' שרצים ושמא יש להם חיות יותר מאדם ובהמה וחיה ועוף אבל אינו מספיק דתנן לקמן השוחט לנכרי אסורה ואינה מטמא' טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה דאלמא בבהמה נמי בעי' התזת הראש לגמרי או כהבדלת העוף לר"א בר' שמעון. ועוד שמשנתנו מפורש' היא באדם ובבהמה ובחיה ובעוף, וכך היא שנויה במס' אהלות פ"א אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד וכו' וכן בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשה הותזו ראשיהן אעפ"י שמפרכסין טמאין.
ויש שמתרצין דמפרקת ורוב בשר נבלה ונחתכו רוב הסי' ומפרקת בלא רוב בשר נבלה והיינו הבדלת עולת העוף לראב"ש שאין חובה להבדיל בעולת העוף ברוב בשר ולא הוקשה לחטאת העוף בכך וזה רחוק שא"כ מצינו הבדלה בחטאת העוף שאינה בעולת העוף והתורה אמרה בחטאת העוף לא יבדיל ובעולת העוף בעי' הבדלה ואלו הוה הכי לא הוה תני בברייתא ובעולה ב' או רוב ב' דמשמע רוב מפרקת ורוב בשר כדין חטאת היתה נעשית.
וי"א דכי אמרינן נבלה ומטמאה במשא ואדם באהל ה"מ כשנשבר' ע"י מכה או בנפילה וכמעש' שהיה דריסוק מקרבת מיתתו אבל בהתזת סכין וחרב אינה מטמאה עד שתצא נפשה או עד שיתיז את ראשה לגמרי, וזו דרך פשרה משובשת. ומי מזקיקנו לכל זה וכי ר' מני דפריש בהבדלת עולת עוף תנא הוא שמואל וזעירי אמרי לך מאי עד שיתיז את ראשה שבירת מפרקת ורוב בשר אפי' בלא רוב סי' כלל דהא נמי התזה מקריא שהרי הראש תלוי הוא בסי'.

והאמר רב ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כשר במליקה הא פסול פסול אההיא פליגי. ואם תאמר ומאי קושיא, לימא דשמואל לאתויי ראשו וכדמפרש לה רב פפא לעיל. הא ליתיה, דהא שמואל כאיל ואמר כל הכשר כשר הא כל הפסול פסול, ואילו לרבא בר קיסי הא איכא עיקור סמנין דפסול בשחיטה וכשר במליקה. (ואם כן) [ואם תאמר] אכתי מאי קושיא, הא אמרינן בעירובין (כז, א) אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ. יש לומר דהתם במתניתין ומתניתא אבל במימרא דאמוראי לא, דאינהו בדוקא קאמרי.

אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה. נראה לי דהכי קאמר נבלה ומטמאה במשא אף על פי שמפרכס, וזעירי דשמואל היא דאמר לקמן (חולין כא, א) נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל, והיינו דאמר רבה אי קשיא לי הא קשיא לי וכי מתה עומד ומולקה ואי זעירי נבלה מעשה נבלה קאמר, אבל אינה מטמא עד שתמות מאי קושיא דהא כל (שחיטת) [שחיטה] נמי הכי היא, דנקובת הושט נבלה היא כרב ישבב, והודה לו רבי עקיבא כדאיתא בפרק השוחט (חולין לב, א), ואם כן תיקשי לן לדעת רבה וכי מתה עומד ושוחט. אלא דהתם מעשה נבלה הוא דקא עביד, ואי אפשר לשחיטה בלאו הכין, הא נבלה ממש לטמא אינה, אבל הכא דנבלה ומטמאה קאמר קשיא וכי לאחר שמתה ומטמאה עומד ומולק ונטהרת, ולשון שפירש רש"י ז"ל, צריך עיון.

הא דקאמר רבה אי קשיא לי הא קשיא לי. קשה דהא מעיקרא לא אקשו מידי עליה דרבי זירא, ומה שייך לומר אי קשיא לי שאין רגילות לומר כן בשום מקום בתלמוד אלא בזמן שהקשו. ותירצו ואחר כך אומר אי קשיא לי.

אמר ליה אביי ותיקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין. ופירש רש"י ז"ל וכי מתה עומד ומולק דהא ודאי עוף בחד סימן היא מת ואמאי מעכב שני. ואינו מחוור בעיני. דאף על גב דעוף סופו למות בסימן אחד, השתא מיהא לאו נבלה הוא לטמא. ובהמה נמי אפילו נשחטו בה שנים או רוב שנים אינה מטמאת עד שתמות, וכדתניא בפירקא דלקמן (חולין יח, א) שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה עד שתמות או עד שיתיז את ראשה, ותנן בהעור והרוטב (קיז, ב) השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות. אלא נראה לי דהכי פירושא, ותיקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין דאפילו תמצא לומר דליתא לזעירי דשבירת מפרקת ורוב בשר אין עושה אותה נבלה, מכל מקום כל שנשברה מפרקתו רוב בשר ורוב שני סימנין מטמאה כנבלה, וכדתנן (אהלות פ"א, מ"ו) הותזו ראשיהן אף על פי שמפרכסין טמאין כזנב הלטאה שמפרכסת, וסבירא ליה לאביי דרב אסי דאמר לקמן (חולין כא, א) מאי הותזו כהבדלת עולת העוף לרבי אליעזר ברבי שמעון, ואפילו הכי קאמרי רבנן דצריך לחלק כל שני סימנין להיות הראש בעצמו והגוף בעצמו, וכי מתה עומד ומולק לרבנן, וממליקת עולת העוף לרבנן קא פריך. ואמר ליה התם לקיים בה מצות הבדלה. אבל משחתך בה רוב שנים הויא לה מתה גמורה ומיתתה והכשרה באין לה כאחד.
אלא דאכתי קשיא לי דמדקאמר הכא סתם ותקשי לך עולת העוף, ולקמיה פריך והא מיעוט סימנין לרבנן דלא מעכבי בשחיטה ומעכבי בהבדלה, משמע לכאורה דקושיא קמייתא לכולי עלמא קאמר ולא לרבנן בלבד. על כן נראה דאביי לית ליה לא כרבי שמעון בן לקיש דאמר הותזו כהבדלת עולת העוף לרבנן, ולא כרב אסי דאמר כהבדלת עולת העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון, אלא הותזו ראשיהן בהכשר שחיטה, דהיינו אחד או רוב אחד, ואפילו הכי צריך להבדיל לרבנן כל שנים ולרבי אלעזר ברבי שמעון רוב שנים כנ"ל.

אמר ליה אדרבא וכו' עד כל מילתא כבהמה פי' דגזור רבנן כעין דאורייתא וש"מ דלמ"ד יש שחיט' לעוף מן התורה אי סביר' לי' אין עיקור סימנים לעוף אין עיקר לו כלל ואפילו מדרבנן וכן נר' מדברי רש"י זיל:

הא פסול פסול וא"ת והא אוקמינא לה לעיל למעוטי היכי דנקט מראשו וכו' וי"ל דההיא משום דהוה סבר לן דאין עיקור סימנים לא במליקה ולא בשחיט' אבל אי סבר לן דכשר בזה ופסול בזה על כרחן תקשה לשמואל דפסק וכייל דפסול בזה פסול בזה:

ההוא פליגי פרש"י לשמואל לית ליה הא דרבא בר קיסי אלא ס"ל דאין עיקור סימנים לעוף וא"ת ולרמי בר יחזקאל קשיא מתני' דקתני שחט את הוושט ונשמט' הגרגר' וכו' שחיטתו פסול' תירץ רש"י ז"ל דמוקי לה כמ"ד אין שחיט' לעוף מן התורה ושמואל ורמי בר יחזקאל סברי כמ"ד יש שחיטה פי' למ"ד דיש שחיט לעוף איכא לומר דאין עיקור סימנין כלל ואפילו מדרבנן ומיהו אין הילכתא כשמואל דהא קיי"ל כרבי דאמר יש שחיט' לעוף מן התורה וסוגיין נמי במכילתן דיש עיקור סימנין לעוף וא"כ על כרחין סבירא לן דיש לו עיקר מן התורה ודרמי בר יחזקאל אינו אלא במליקה לחוד כרבין בר קיסי וכן פסק רש"י ז"ל.

אמר זעירי נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבילה פי' נבילה גמור לטמא בחיים ולא לענין טריפה בלבד אלא כאילו נהרג דלא מהני לה שחיטה ואתי' כאידך דשמואל לקמן דאמר כיוצא בו באדם מטמא באהל והיינו דפרכי' לקמן וכי מתה עומד ומולק ואילו לא היה זה עושה אלא נבלה וטרפה מאי קושי' דהא שנעשה בשחיטה אינו עושה טריפה ונבלה שאילו כן אין לך שחיטה כשרה בוושט שכבר נעשה נקיב' הוושט אלא ודאי כדאמרן וא"כ ה"ה למליקה לכך הקשה וכי מתה ממש עומד ומולק וזה ברור וכן פי' רש"י ז"ל:

מפני שהוא דורס וא"ת ולימא מפני שנפגם הסכין במפרקת י"ל דהכא סתם קתני ואפילו בשלא נפגם.

קסבר מוליך ומביא במליקה כשר והכא סתמא קתני מלק אפילו דמוליך ומביא.

הכא הא מיגלאי ומיהו אידך סבר דכל שהשחיטה מלמטה למעלה חלדה היא ונקטו מתניתין בחלדה לפי שעל רוב כך הוא וכן פי' בתוספות.

אי קשיא לי הא קשיא לי פי' רש"י ז"ל אי ק"ל בהא מילתא דזעירי ואינו מחוור שהרי עדיין לא הקשה שום אדם כלום על זעירי אלא הכי פי אי ק"ל מידי בכולא תלמודא הא ק"ל ונ' זה הוא בכאן מר' הרשב"א ז"ל נר"ו.

תקשי לך מליקת עולת העוף דבעינן שני סימנין פי' רש"י ז"ל וחיותו של עוף יוצא בסימן א' ואינו מחוור גם אין הטבע מורה זה ולא הנראה אלא ה"פ דבעוף ודאי כל שנשברה מפרקת ורוב בשר ונשחט סימן אחד לדברי הכל היא כמתה ואפילו תימא דבנשברה מפרקת ורוב בשר בלחוד דלא חשיב כמתה וכן פי' בתוס'.

כדי לקיים בו מצות הבדלה פי' דבעינן הראש בעצמו והגוף בעצמו כדפרשי' לקמן מדכתיב ומלק והקטיר אימא כך עושה פי' אימור זה לשון:

נעקרו הסימנין ברובן ונתקיימה מ"מ מצות מליקה בהם אע"פ שבשחיטה פסול שמאחר ששחיטת עוף מן התורה יש בסימנין דין עקור ושלא כדברי האומר אין עקור סימנין לעוף מ"מ לענין מליקה אינו חושש שאין עקור סימנים בעוף לענין מליקה מאחר שהותרה בהם דרסה אין עקור פוסל בה והוא הדין לחלדה אבל שהייה ודאי פוסלת בה שמאחר שסלק ידיו ממנה נעשית כנקובה מתחלתה ולמדת שאין הלכה כדברי האומר כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר למליקה הא פסול פסול כלומר שכל שהצואר פסול לשחיטה אף כנגדו בעורף פסול למליקה דהא איכא סימנין שנעקרו ברובן כמו שביארנו:

בפרש"י בד"ה תהני לה סכין כו' ואי קשיא לותבי' ממתני' כו' עכ"ל מלשונו נראה דלישנא דאף אנן נמי תנינא לשון קושיא הוא דמאי אשמועינן כיון דמתני' היא ובהכי יתיישב לישנא דקאמר רבא דאי קשיא הא קשיא לי ובחידושי הרשב"א דחק עצמו בזה וק"ל:

בד"ה וכי מתה עומד ומולק דהא ודאי עוף בחד סימן כו' עכ"ל פירוש למאי דס"ד השתא דכבר קודם שחתך הסימנין חתך רוב בשר ה"ל מתה בחד סימן דאל"כ הא דקתני לקמן בחטאת עוף חותך סימן א' או רובו ואחר כך רוב בשר תקשי ליה וכי מתה עומד ומולק וכן הוא לקמן בתוספות דבחותך סימן א' בלא רוב בשר לא הוה כמתה ודו"ק:

ברש"י ד"ה אלא למ"ד וכו' כלו' אהיכי סמכי רבנן כצ"ל:

בתוס' ד"ה מפני שהוא מחליד וכו' ולפירושו לא איירי בסכין רחבה וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה נבלה ומטמאה כו' היא ושחיטה דלאחר מכאן כו' כצ"ל:

בד"ה הא קשיא כו' כדלקמן וכי כו' הד"א:

גמרא רבין בר קיסי. בגליון נ"א רבא. וכ"ה בתוס' לעיל (ע"א) בד"ה אילימא. ועמש"כ ביומא (מב) בס"ד:

שם אר"ח אף אנן נמי תנינא. עי' מהרש"א שכ' דמפרש"י משמע דלשון קושיא הוא. ועי' בבכורות (ר"ד יא) בתוס' דנראה שמאנו לפרש לשון זה בקושיא:

רש"י ד"ה ואפי' למ"ד. דהא הקישא בסיני נאמרה כו'. נראה דזהו לשיטתי' בסוכה (לא) דגם היקש לא ניתן לדרוש מעצמו אא"כ קבלה מרבו עד משה מסיני. אבל התוספות חלקו עליו שם:

רש"י ד"ה ההוא (בסופו). תריץ הא כמ"ד יש שחיטה בעוף מה"ת וכיון כו' קי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר. לכאורה מאי חשש איסור תורה איכא הכא דהא אי יש שחיטה לעוף מה"ת אין עיקור. ואי א"ש לעוף מה"ת הא משמע לעיל דאין איסור עיקור אלא מדרבנן דתקנו כעין בהמה. ואולי כוונתו משום דלא איפסקא הלכתא אי כר' ירמיה אי כרבין ב"ק ולרב"ק איכא למימר דאפי' יש שחיטה פוסל עיקור מה"ת:

רש"י ד"ה מלק. וכתיב בה כלומר בזו (דהיינו) בבליעה ולא באחרת (ר"ל ע"י דבר אחר כגון ע"י מגע או משא). ואין פירוש כמו ולא באחרת שבגמרא נדה (מב ב) דהתם הכוונה למעוטי בהמה מטומאת בה"ב כדמסיק רש"י. אבל תימה למידרש מבה תרי מיני מיעוטי. ולולי דבריו הנ"ל לפרש דדרשא ראשונה היא מן לא יאכל לטמאה גרידי דמשמע דאין לה טומאה אחרת אלא באכילתה. ומבה דרשינן למעוטי בהמה:

רש"י ד"ה ואי אמרת. אבל טומאת בה"ב דעוף דמדאורייתא היא כו'. ל"י מדוע לא נוכל לפרש מטמא בגדים אבה"ב דהכא דהוא מדרבנן ולענין קדשים ואולי ר"ל דלא החמירו אלא לענין טומאת אוכלין אבל לא לטמא אדם ובגדים. ועוד דטומאת בה"ב לא שכיחא ול"ג בה רבנן ומאי דמשמע מפרש"י כאן ויותר לקמן (קכג ב) דהחילוק הוא בין טרפה דחולין לטרפה דמוקדשין. מפי' הרמב"ם בפ"ד מ"ד ובחבורו פ"ב מהל' אה"ט הל' ח' וט' מוכח דאין חילוק בין טרפה לטרפה אלא דמטמאה קדש ולא חולין ותרומה. וכ"מ מפרש"י עצמו לקמן (סח ב). והא דלא תני לה גבי מעלות דחומר בקדש. י"ל כמו דמתרץ הגמרא בנדה (ו) ע"ש:

רש"י ד"ה וכי. וכן בכל השוחטין משנקב הושט יש כאן מעשה טרפה כו'. גם מזה קשה לפי מה שהבין הש"ך בסי' ל"ג סק"ד בדעת הרמב"ם דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוויין נבלה מחיים דא"כ תקשי משחיטות דעלמא לאחר שמתה עומד ושוחט. ובנקה"כ שם חזר בו ע"ש:

רש"י ד"ה כל המעכב בשחיטה. ולכתחלה כולהו בעי כו' עד סה"ד. נ"ל דכ"ז מקומן על התירוץ דמסיק כל שישנו בשחיטה כו': ודע דקושיית רבא וכי מתה כו' ע"כ לא קאי אלא על חטאת העוף דכתיב בה ולא יבדיל:

גמ׳ בר קיסי. נ״ב נזכר ביומא (מב א׳):

שם מטמא בגדים בבית הבליעה כצ"ל:

רש״י ד"ה ההוא וכו׳ דאף לשחיטה אין עיקור. נ"ב וכדרב פפא לעיל:

ד"ה ורוב בשר וכו' נפסק עמה כצ״ל:

א"ל אביי עולת העוף וכו' הרשב"א הבין בלשון רש"י דבסי' א' לחוד מתה אפי' בלא מפרקת ורוב בשר וא"כ דפשיטא ליה לאביי הכי משום דהכשר שחטתו בסי' א' אע"ג דלטמא טומאת נבלות לא הוה כמתה מ"מ כיון שהכשר שחטתו בכך לא יתכן לומר שאח"כ יעמוד וימלוק, אבל לפי הבנת המהרש"א שהקו' היא ממפרקת ורוב בשר וגם סי' א' שאז הסברא נותנת גם בלא זעירא שהיא כמתה צ"ע מנ"ל להקשות הא מי לא איכא ריש לקיש דבעי הותזו ראשיהן ופליג על זעירא ובעי מפרקת ורוב בשר ושני סי' ע' תוס' ד"ה הותזו, ואף שיש לומר דרש"י לטעמי' מוקי פלוגתי' בשרצים ואפשר דבעופת מודו לזעירא מ"מ מנ"ל לאביי להקשות ע"כ נראה כפי' רשב"א בכונת רש"י דבסי' א' נמי מתה חשיב לי', ומריש הוה קשי' לי גבי אלו טרפות בעוף אמאי לא חשיב הא דחזקי' כדפריך הש"ס לקמן ל"ב ע"ב ותי' הש"ס לא שייך נבלה ומטמא מחיים לא חשיב דז"א דבעוף הוה פסוקת הגרגרת נבלה ומטמאה מחיים דאי לאו דמטמא מחיים לא הוה פריך הכא ותקשי לך עולת עוף דמנבלה שאינה מטמא מחיים לק"מ מתה עומד ומולק כמ"ש בחי' רשב"א לקמן ר"פ אלו טריפות, וכיון שכן דמוכח דסי' א' בעוף נמי נבלה ומטמא מחיים. ואפ"ה קחשיב לי' באלו טרפות בעוף א"כ לחשב נמי דחזקי' ודוחק לומר דהא דפשיטא ליה לאביי דבסי' א' מתה היינו בסימן שלם ולרבנן ולקמן מיירי דפסוקת רוב הגרגרת זה דוחק דמדלא הזכיר עולת עוף לרבנן משמע לרשב"א נמי פשיטא ליה דמתה היא וא"כ קשי', ויש לישב בדוחק וק"ל.

אבל למ''ד יש שחיטה לעוף מן התורה. מתורה שנמסרה למשה על פה דהיינו הלכה למשה מסיני ורבי אמרה דפליג אדרבי אלעזר בפ' השוחט (לקמן דף כח.) דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטווה משה על הלכות שחיטה בעל פה ואע''פ שלא כתבו בתורה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה אלמא יש שחיטה לעוף: אדרבה אפכא מסתברא למ''ד שחיטת העוף מן התורה איכא למימר דהכי אגמריה דאין עיקור: ואפי' למ''ד. דיליף ליה התם בהיקישא מזאת תורת הבהמה והעוף וגמר לעוף מבהמה מצי' למימר דכיון דהוזכרה שחיטת העוף בסיני דהא היקישא בסיני נאמרה אגמריה רחמנא למשה על פה לענין עיקור לא ליהוי כבהמה: אלא למ''ד אין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים מהיכן גמר לה. כלומר אהיכא סמכי דאנן דתקון ליה שחיטה מבהמה גמרו הילכך כולה מלתא כבהמה תקון: רבין בר קיסי. שם חכם: לא אמרן אלא במליקה. דכיון דדרסה וחלדה לא פסלי בה עיקור סימנים נמי לא פסלי בה אבל בשחיטה כו': כל הכשר כו'. כל הצואר הכשר לשחיטה כשר למליקה מאחוריו: הא פסול פסול. ואי צואר שנעקרו סימנין פסול לשחיטה היכי מתכשר במליקה: ההוא. דרבי ירמיה פליגא אדרבין בר קיסי דרבי ירמיה סבר דאף לשחיטה אין עיקור ולית הילכתא כמתניתא דרמי בר יחזקאל דהא תניא בפירקין דלקמן (דף כח.) שחט את הוושט ואח''כ נשמטה הגרגרת כשרה נשמטה הגרגרת ואח''כ שחט את הוושט פסולה שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה אלמא יש עיקור בעוף דהא בעוף קמיירי מדקתני שחט את הוושט ואח''כ נשמטה הגרגרת כשרה דעוף הכשרו בסימן אחד ואי קשיא לך מתניתא אמתניתא דהא דרמי בר יחזקאל מתניתא היא תריץ הא כמאן דאמר יש שחיטה בעוף מן התורה וכיון דלא איפסיק הילכתא קיימא לן בשל תורה הלך אחר המחמיר: ורוב בשר. שעל המפרקת מאחורי הצואר נפסקה עמו: נבלה. ומטמאה מיד אע''פ שהיא מפרכסת דמתה ממש היא ושחיטה דלאחר מכאן לא מטהרה לה מידי נבלה: מלק. עוף קדשים בסכין נבלה היא והאוכל נבלת עוף טהור מטמא בגדים שהוא לבוש בשעה שבולעה ולא בגדים שקודם לכן ולא בגדים שלבש אחר שהיא במעיו ואין לה טומאת מגע לגמרי אלא טומאת בליעה זו לבדה וכולה ילפינן לה בתורת כהנים מנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (ויקרא כב) וכתיב נמי (שם יז) והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר ובעוף משתעי קרא דתניא (לקמן דף ק) יכול תהא נבלת בהמה מטמאה אבית הבליעה כגון תחב לו חבירו בבית בליעתו והוא לא נגע בה שלא נטמא במגעה וטומאת בית הסתרים לא מטמיא טומאת מגע ובטומאת משא נמי אינו טמא שלא זז עד שבלעה ת''ל לא יאכל לטמאה בה בה משמע מיעוטא מי שאין לה טומאה אלא אכילתה כדכתיב לא יאכל וכתיב בה כלומר בזו בבליעה ולא באחרת יצאת נבלת בהמה שמטמאה במגע כדכתיב (ויקרא יא) והנוגע בנבלתה וגו' הלכך על כרחך בעוף משתעי יכול נבלת העוף תטמא מן הכתוב מהאי קרא ונבלת בהמה מק''ו מה העוף שאינו מטמא במגע ובמשא מטמא בבית הבליעה בהמה שמטמאה כו' ת''ל בה בה אתה מיטמא בבית הבליעה ואי אתה מיטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה ואם כן למה נאמר בבהמה והאוכל מנבלתה (שם) ליתן שיעור לנוגע ולנושא כשיעור אכילה דהיינו כזית וכולה מילתא מפרש התם דאין לה טומאה לנבלת עוף טהור אלא זו בלבד: ואי אמרת. נשברה מפרקת ורוב בשר עמה טרפה בעלמא הוה ולא נבלה והא מליקת סכין כיון דלאו מליקה היא הוה כשובר מפרקתו כשמגיע לסימנין וחותכן בסכין הרי זו כשוחט את הטרפה וקיימא לן בהעור והרוטב (לקמן דף קכח:) טרפה ששחטה אינה מטמאה ואע''ג דבשל מוקדשים אמרינן התם (קכג:) דמטמאה והאי עוף נמי דקדשים היא ההיא מדרבנן היא ובהמה אבל טומאת בית הבליעה דעוף דמדאורייתא היא לית לה דהתם אמרינן דטומאה מדרבנן בעלמא הוא: מליקתה זו היא שחיטתה. דהא בסכין היה וכשר לשחיטה: תהני לה סכין. כשמולק הסימן בסכין לטהרה מידי נבלה ואי קשיא לותביה ממתני' דקתני במתני' השוחט מן העורף שחיטתו פסולה טעמא משום שבירת מפרקת היא ואיכא למימר דטרפה היא ולא נבלה: שהוא מחליד. לאחר שנתפרקו פרקי העצם ננעץ הסכין תחת העצם לפי שאין העצם מתפשט לכאן ולכאן כדרך שאר בית השחיטה כשחותכין אותו אלא עומד במקומו וכשחותך הסכין תחת העצם הויא לה חלדה: מפני שהוא דורס. ממש ולא מוליך ומביא כדאמרן לעיל (דף כ.) קוצץ ויורד וזו היא מצותה: מוליך ומביא במליקה כשר. וההיא דמלק בסכין סתמא קתני לא שנא קוצץ ויורד ולא שנא מוליך ומביא: בעיקרי בתים. קרו''ט בלעז: הא מיגליא. דאע''פ שאין העצם מתפשט כל כך לגלות בית השחיטה מיהו הסכין נראה ומגולה כל זמן חתיכתו: אי קשיא. בהא מילתא דזעירי: הא קשיא לי. כיון דאמרת נבלה אלמא מתה היא הא דאמר רחמנא מליקה כשרה בקדשים ובעינן חתיכת סימנין כדלקמן (דף כא.): וכי. לאחר שהיא כמתה בשבירת העצם ורוב בשר למה עומד ומולק שוב הסימנין אי אמרת בשלמא טרפה בעלמא הואי אי נשברה בלא מליקה אבל חיותא מיהא אית בה מש''ה הויא מליקת סימנין מליקה וטרפה ליכא למימר שזה דרך הכשרה דאם לא שהה והניחה לאחר שעשה בה מעשה אין כאן טרפות וכן בכל השוחטין משנקב הוושט יש כאן מעשה טרפה וכי גמר שחיטתו מיתכשרא אם לא שהה שיעור שהייה אלא לזעירי דחשיב לה מתה מה הוא עומד ומולק: ותקשי לך עולת העוף. דאמרינן לקמן בשמעתין דבעיא ב' סימנים: וכי מתה עומד ומולק. דהא ודאי עוף בחד סימן מתה ואמאי מעכב שני: התם. לאו משום מליקה הוא אלא לקיים מצות הבדלה כדילפינן לקמן בשמעתין מומלק והקטיר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו: אי הכי עור נמי. לבדיל ויחתוך כל הראש אלמה תניא לקמן (דף כא:) שנים לרבנן ורוב שנים לר' אלעזר בר ר''ש אבל עור ליכא למ''ד: כל המעכב בשחיטה. עור אינו מעכב בשחיטה שאילו קודם שחיטה ניטל כל העור כשרה אבל סימנין שחיטה תלה בהו רחמנא ולכתחלה כולהו בעי כדתנן לקמן בהשוחט (דף כז.) הלכך גבי הבדלה מעכבי: והא מיעוט סימנים. לרבנן דפליגי לקמן בשמעתין אדרבי אלעזר בר ר''ש ואמרי דלא תסגי ברוב שנים אלא א''כ גמר כולן ואף על גב דלא מעכבי בשחיטה:

מפני שהוא מחליד. פירש בקונטרס לאחר שנפרקו פרקי העצם כשנעץ הסכין תחת העצם לפי שאין העצם מתפשט לכאן ולכאן כדרך שאר בית השחיטה כשחותכין אותו אלא עומד במקומו וכשחותך הסכין תחת העצם הויא חלדה (ולפיכך) [ולפירושו] לא איירי בסכין רחבה ונראה דחשיב חלדה לפי ששוחט הסימנין ממטה למעלה ואפי' בסכין רחבה ובזבחים פרק חטאת העוף (דף סח:) פי' בקונטרס דמחליד לפי שנועץ ראשו של סכין משום שאינו רוצה לחתוך רוב בשר קודם הסימנים וכאן א''א לומר כן דקרי ליה מחליד אף על גב דס''ד שחותך רוב בשר: ותיקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין. בין לרבנן בין לר' אלעזר פריך כדפי' בקונט':

דף כ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד