חולין יח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - ב

השוחט בשאר הטבעות, אף על פי שאין הן מקיפות את כל הקנה, הואיל ומקיפות את רוב הקנה, שחיטתו כשרה.

ומוגרמת, היינו הנידון של המשנה, ששחט בטבעת הגדולה ולאחר ששחט רוב הקנה הטה את הסכין כלפי הראש ויצא מהטבעת, פסולה, כדעת רבנן במשנה [ולא רבי יוסי ברבי יהודה אמר זאת].

העיד רבי חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת, ששחט כל הקנה למעלה מהטבעת הגדולה, שהיא כשרה. לפי שהוא חולק על המשנה, ולדעתו מקום השחיטה נמשך גם למעלה מהטבעות, עד המקום שנקרא "שיפוי כובע", שהוא הבשר שעל הקנה שמאמצעיתו הוא הולך בשיפוע כלפי מעלה, ונראה ככובע.

וקשיא לרב ושמואל מברייתא זו, שאמר בה רבי יוסי ברבי יהודה להדיא שהשחיטה כשרה אפילו בשאר הטבעות?

ומתרצינן: אמר רב יוסף: אכן רבי יוסי ברבי יהודה תרתי קאמר, שהדין "רובו ככולו" אמור גם לענין עצם השחיטה, שאם שחט רוב קנה במקום הראוי לשחיטה די בכך, ולא איכפת לן שאחר כך יצא ממקום השחיטה, וגם לענין מקום השחיטה שיחשבו שאר הטבעות למקום שחיטה משום שמקיפות את רוב הקנה.

אך רב ושמואל סברי כוותיה בחדא, בענין עצם השחיטה, ופליגי עליה בחדא, בענין מקום השחיטה, שלא אמרינן בו "רובו ככולו", ולכן פסולה השחיטה בשאר הטבעות.

ומקשינן: והא רב ושמואל, "ואף רבי יוסי ברבי יהודה לא אמר אלא בטבעת הגדולה", קאמרי, משמע שלדעתם רבי יוסי ברבי יהודה עצמו לא הכשיר בשאר הטבעות. ואם כן, שוב יקשה עליהם מהברייתא?

ומתרצינן: הכי קאמר רב ושמואל: הלכה כמותו בטבעת הגדולה, שאם שחט בה רוב אף על פי שיצא ממנה אחר כך כשרה. ואין הלכה כמותו בשאר טבעות, שאין השחיטה כשרה בהן כלל, ומה שאמרו שרבי יוסי ברבי יהודה "לא אמר", היינו ש"לא אמר ולא כלום" לפי שאין הלכה כמותו בשאר טבעות.

כי סליק כאשר עלה רבי זירא לארץ ישראל מבבל, אכל מוגרמת דרב ושמואל, היינו מבשר שנשחט בשאר הטבעות שלדעת רב ושמואל אינה כשרה [הלשון "מוגרמת" כולל כל שחיטה שאינה במקום הראוי לשחיטה].

אמרי ליה: לאו מאתריה דרב ושמואל את!? ולמה אינך מחמיר כמותם?

אמר להו רבי זירא: מאן אמרה שרב ושמואל פוסלין השחיטה בשאר טבעות? הרי יוסף בר חייא, הוא זה שתירץ לעיל דברי רב ושמואל [שסתם רב יוסף הוא רב יוסף בר חייא]. יוסף בר חייא אין לסמוך על דבריו, כיון שהוא מכולי עלמא גמיר. רבים הם רבותיו שמפיהם הוא לומד, ושמא אחד מרבותיו לא דייק לומר בשם רב ושמואל את הדברים כפי שהם אמרו.

שמע רב יוסף, איקפד! אמר: וכי אנא, מכולי עלמא גמירנא?! אנא מרב יהודה גמירנא, שמדייק ביותר, דאפילו ספיקי דגברי גריס. כשאחד היה אומר לו דבר הלכה והאומר שכח ממי הוא שמע זאת, כשהיה רב יהודה חוזר על הדברים היה אומר: שמעתי מפלוני שספק בידו ממי הוא שמע זאת.

דאמר רבי יהודה, אמר לי רבי ירמיה בר אבא: ספק בידי אם משמיה דרב, ספק אם משמיה דשמואל שמעתי הדברים דלהלן: שלשה הדיוטות מתירין את הבכור הנמצא בו מום שהוא גלוי לכל, כדי לשחוט אותו מחוץ למקדש, במקום שאין מומחה חכם המוסמך לבדוק את המומין.

ומקשינן: ורבי זירא, כיצד אכל את המוגרמת דרב ושמואל? שאפילו לשיטתו שרב ושמואל לא אסרו אותה מעולם הרי בכל זאת היו נוהגים במקומותיהם שלא לאכול את המוגרמת, ולדעתו הרי שעשו זאת לא מצד הדין אלא מצד חומרא שהחמירו על עצמם. ואם כן גם הוא היה צריך לנהוג כן כיון שהוא הגיע מאותו מקום שנוהגים להחמיר. וכי לית ליה מה שנאמר במשנה במסכת פסחים במי שהלך ממקום למקום שנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם.

ומתרצינן: אמר אביי: הני מילי שצריך לנהוג בכל החומרות של המקום שיצא משם, מבבל לבבל, או מארץ ישראל לארץ ישראל. דהיינו, שהלך ממקום למקום באותה מדינה. אי נמי כשהלך מארץ ישראל לבבל.

אבל ההולך מבבל לארץ ישראל, כיון דאנן בבבל כייפינן להו, כפופים אנחנו לחכמי ארץ ישראל שהם מעברים את השנים ומקדשים את החדש ובכחם לדון דיני קנסות, עבדינן כוותייהו. כיון שכל הדין שיש לנהוג בחומרות המקום שיצא משם הוא משום כבודם של החכמים שבאותו מקום. אבל כשהולך מבבל לארץ ישראל אינו צריך לחלוק כבוד לחכמי בבל שכן חכמי ארץ ישראל חשובים מהם, וכיון שבארץ ישראל לא אסרו את המוגרמת היה מותר לרבי זירא לאכול אותה שם.

רב אשי אמר, אפילו תימא שגם ההולך מבבל לארץ ישראל צריך לנהוג את החומרות של בבל מכל, מקום, לא תיקשי לרבי זירא. כי הני מילי, היכא דדעתו לחזור למקום שיצא משם. אבל רבי זירא, אין דעתו לחזור לבבל הוה. ולכן לא היה צריך לנהוג החומרות של בבל.

ומקשינן: אמר ליה אביי לרב יוסף: והא רבנן דאתי ממחוזא, עיר בבבל, אמרי ^[134] משמיה דרב נחמן: מוגרמת דרב ושמואל, כשרה! והרי אנו בבבל נוהגין לאסרה? ומתרצינן: אמר ליה רב יוסף לאביי: נהרא נהרא ופשטיה. כל נהר זורם במקום שהוא רגיל שם. כלומר, כל מקום הולך אחר מנהגו שיש מקומות בבבל שנוהגין לאסור את המוגרמת ויש מקומות שנוהגין להתיר.

רבי שמעון בן לקיש אכשר לשחוט בחודא דכובעא, בקצה העליון של הבשר שעל הקנה שנראה ככובע [וזאת משום שמאמצעיתו של אותו הבשר הוא הולך ונעשה צר בשיפוע כלפי מעלה], והוא הכשיר לשחוט אפילו בחודו של הכובע.

קרי עליה רבי יוחנן: גיסא גיסא! כלומר הכשרת יותר מדאי, שאפילו לפי עדותו של רבי חנינא בן אנטיגנוס לעיל שמותר לשחוט באותו כובע אין להכשיר אלא עד המקום שממנו הוא הולך ונעשה צר.

אמר רב פפי משמיה דרבא: פגע בחיטי - טריפה. שיש למעלה בקנה אצל הכובע לפני שהוא מתחיל לשפע כלפי מעלה שתי חתיכות בשר קטנות שנראות כמו חטים, ואם פגע בהם כששחט הרי השחיטה פסולה.

איבעיא להו: מהי כונת רבא באומרו "פגע בחיטי טריפה"? האם כונתו לומר שפגע ונגע בהן, בחיטי, על ידי הסכין, דהיינו ששחט בתוכם, כדכתיב [מלכים א ב] "ויפגע בו וימת", שמשמעו לשון נגיעה. או דלמא פגע ולא נגע, אלא ששחט מתחתם סמוך להם מאוד, כדכתיב [בראשית לב] "ויפגעו בו מלאכי אלהים", שמשמעו לשון פגישה?

אתמר: אמר רב פפא משמיה דרבא: שייר בחיטי. כלומר ששחט בתוך החיטי ועל ידי כן נשאר מקצתם לצד שלמעלה כלפי הראש ומקצתם לצד שלמטה כלפי הקנה, כשרה. ולדעתו הרי שאפילו פגע ונגע גם כן כשרה.

אמר רב אמימר בר מר ינוקא: הוה קאימנא קמיה דרבי חייא בריה דרב אויא, ואמר לי: שייר בחיטי כשרה.

אמר ליה רבינא לרב אשי: אמר לי רב שמן מסוברא, איקלע מר זוטרא לאתרין, נקלע למקומינו, ודרש: שייר בחיטי כשרה.

מר בר רב אשי אמר: פגע בחיטי, כשרה. היינו פגע ולא נגע. שייר בחיטי, היינו פגע ונגע, טריפה. ^[135]

הערות

^[134] לפי הגהות הב"ח.

^[135] ובזה נפשטה הבעיא דלעיל, שמכאן מוכח שלשון פגע היינו פגע ולא נגע. מהרש"א בדברי התוס'.

השוחט בשאר טבעות, אף על פי שאין מקיפות את כל הקנה, הואיל ומקיפות את רוב הקנה — שחיטתו כשרה. והוסיפה הברייתא: ומוגרמת, ששחט למעלה מן הטבעת הגדולה שבראש הקנה, פסולה; העיד רבי חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה. הרי שר' יוסי בר' יהודה מכשיר שחיטה בשאר טבעות, שלא כפי שאמרו רב ושמואל משמו!

אמר רב יוסף: רבי יוסי בר יהודה תרתי קאמר [שני דברים אמר], ואילו רב ושמואל סברי כוותיה בחדא [סבורים כמותו בדבר אחד], שהשוחט רובו של קנה בטבעת הגדולה — הרי זה כשר, ופליגי עליה בחדא [וחולקים עליו באחד], שלדעתם שחיטה בשאר הטבעות אינה כשרה, הואיל ואין מקיפות את כל הקנה.

ומקשים: והא [והרי] בלשון "לא אמר" קאמרי [הם אומרים], משמע שלדעתם כך היא דעתו של ר' יוסי בר' יהודה! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר], לכך הכוונה: הלכה כמותו בטבעת הגדולה, ואין הלכה כמותו בשאר טבעות.

מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רבי זירא מבבל לארץ ישראל אכל בהמה שנחשבת למוגרמת לפי דעת רב ושמואל, ובארץ ישראל לא נהגו בה איסור. אמרי ליה [אמרו לו]: לאו מאתריה [והאם לא ממקומם] של רב ושמואל את [אתה], מבבל? ואם כן אתה צריך לנהוג כמנהגם! אמר להו [להם]: מאן אמרה [מי אמר את ההלכה הזו] בשם רב ושמואל? יוסף בר חייא (הוא רב יוסף), והרי יוסף בר חייא מכולי עלמא גמיר [מכל העולם הוא לומד], וגם מתלמידי רב ושמואל שלא דקדקו בשמועותיהם!

שמע רב יוסף את הערתו של ר' זירא ואיקפד [הקפיד] עליו, אמר: וכי אנא מכולי עלמא גמירנא [אני מכל העולם למדתי]? אנא [אני] מרב יהודה גמירנא [למדתי], שאפילו ספיקי דגברי גריס [ספיקות שיש ביחס לשמות אנשים הוא גורס]. ומביאים דוגמה לכך, שאמר רב יהודה: אמר ר' ירמיה בר אבא, ספק משמיה [משמו] של רב אמר ספק משמיה [משמו] של שמואל: שלשה אנשים מתירין את הבכור בשחיטה מחוץ למקדש כאשר היה בו מום במקום שאין חכם מומחה.

ועוד שואלים: וכי ר' זירא, שכשהגיע לארץ ישראל שוב לא נהג כמנהג בבל (שאסרו מוגרמת של רב ושמואל), לית ליה [האם אין לו, חלוק הוא], על מה ששנינו במשנה בענייני מנהגים, שההולך ממקום למקום נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם?

אמר אביי: הני מילי [דברים אלה אמורים] באדם שהולך ממקום אחד בבבל למקום אחר בבבל, וכן מארץ ישראל לארץ ישראל, אי נמי [או גם כן] במי שיורד מארץ ישראל לבבל. אבל העולה מבבל לארץ ישראל, כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו [שאנו בבבל כפופים להם לחכמי ארץ ישראל בענייני הלכה עושים אנו כמותם].

רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שנותנים עליו חומרי המקום שיצא משם גם בהולך מבבל לארץ ישראל — הני מילי היכא [דברים אלה אמורים במקום] שדעתו לחזור למקומו, שאז נותנים עליו שתי החומרות, ואילו ר' זירא כשעלה לארץ אין דעתו לחזור הוה [היה], ולכן נהג כמנהג ארץ ישראל.

בהמשך למסופר, שנהגו בבבל איסור במוגרמת לשיטת רב ושמואל, אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף שישב בפומבדיתא: והא רבנן דאתו [והרי חכמים שבאו] לכאן מהעיר מחוזא אמרי [אומרים], אמר רבי זירא משמיה [משמו] של רב נחמן: מוגרמת כשרה! אמר ליה [לו]: נהרא נהרא ופשטיה [נהר נהר והילוכו], כלומר, כל מקום הולך אחר מנהגו, ובמחוזא לא נהגו כרב ושמואל.

מסופר, רבי שמעון בן לקיש אכשר [הכשיר] בהמה שנשחטה בחודא דכובעא [בחוד, בקצה הכובע] שנמצא מעבר לטבעת הגדולה, והוא קצה הקנה, קרי עליה [קרא עליו] רבי יוחנן על ריש לקיש: גיסא גיסא [הרבה, הרבה], שהתיר יותר מדי — הגזים (גס = גדול). ועוד בענין מקום השחיטה אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא: שחט ופגע בחיטי [בחיטים] שתי בליטות כעין חיטים, היוצאות סמוך לטבעת העליונה לכיוון הלוע (ומכוסות בכובע) — הרי הוא טרפה.

וביחס לכך איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: האם הכוונה שפגע ונגע בהן, כלומר, שחתך מקצתן, וכמו דכתיב [שנאמר]: "ויפגע בו וימת" (מלכים א ב, כה), או דלמא [שמא] כוונתו פגע ולא נגע, אלא חתך ממש בסמוך להן בקצה הטבעת הגדולה, כדכתיב [כמו שנאמר]: "ויפגעו בו מלאכי אלהים" (בראשית לב, א), שפגשו בו?

ובניגוד לדברי רב פפי בשם רבא, מביאים מה שאיתמר [נאמר], אמר רב פפא משמיה [משמו] של רבא: אם שייר בחיטי [בחיטים] ששחט באמצעו — כשרה. אמר רב אמימר בר מר ינוקא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] ר' חייא בריה [בנו] של רב אויא, ואמר לי: שייר בחיטי [בחיטים] — כשרה. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אמר לי רב שמן מהמקום סוברא, איקלע [הזדמן] מר זוטרא לאתרין [למקומנו] ודרש: שייר בחיטי [בחיטים] — כשרה. מר בר רב אשי אמר: אם פגע בחיטי [בחיטים] — כשרה, אם שייר בחיטי [בחיטים] — טרפה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to one who slaughters from within the rest of the rings, even though they do not encircle the entire windpipe, since they encircle the majority of the windpipe his slaughter is valid. The baraita adds: And in a case where the knife is diverted from the place of slaughter above the ring, the slaughter is not valid. Rabbi Ḥanina ben Antigonus testified about a case where the knife is diverted from the area of slaughter above the ring that in such a case the slaughter is valid. Contrary to that which Rav and Shmuel said with regard to the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, he holds that slaughter from within the other rings is valid.

Rav Yosef said: Rabbi Yosei bar Yehuda is saying two statements; Rav and Shmuel hold in accordance with his opinion with regard to one matter, that if one cuts a majority of the windpipe within the large ring the slaughter is valid, and disagree with him with regard to one matter, as in their opinion if one cuts the windpipe within the other rings, the slaughter is not valid.

The Gemara objects: But didn’t Rav and Shmuel say: And even Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said his statement only with regard to the large upper ring and not with regard to the other rings, indicating that in their opinion, this is the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda? The Gemara explains that this is what Rav and Shmuel are saying: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, with regard to cutting the majority of the windpipe within the large ring, and the halakha is not in accordance with his opinion with regard to the other rings that since they encircle a majority of the windpipe, one may slaughter within them as well.

When Rabbi Zeira ascended from Babylonia to Eretz Yisrael, he ate meat from an animal during whose slaughter the knife was diverted from the place of slaughter, with regard to which Rav and Shmuel ruled that the slaughter is not valid, and in Eretz Yisrael the ruling was that the slaughter is valid. The Torah scholars in Eretz Yisrael said to Rabbi Zeira: Aren’t you from Babylonia, the place where Rav and Shmuel are the halakhic authorities? You should follow their ruling. Rabbi Zeira said to them: Who said this halakha citing Rav and Shmuel? It was Yosef bar Ḥiyya, referring to Rav Yosef. Yosef bar Ḥiyya learns from everyone, even from students of Rav and Shmuel who misquote their statements.

Rav Yosef heard the comment of Rabbi Zeira and was angry. He said: Do I learn from everyone? I learn from Rav Yehuda, who is so meticulous in citing the statements of Rav and Shmuel that he cites even uncertainties with regard to attribution of statements to the men who said them. As Rav Yehuda says that Rabbi Yirmeya bar Abba says, and it is uncertain whether it is in the name of Rav and uncertain whether it is in the name of Shmuel: A tribunal of three permits slaughter of a blemished firstborn animal outside of the Temple in a place where there is no expert Sage to consult.

The Gemara asks: And does Rabbi Zeira not accept the principle that when a person travels from place to place, the Sages impose upon him the stringencies of the place from which he emerged and the stringencies of the place to which he went?

Abaye said: That statement applies when one travels from one place in Babylonia to another place in Babylonia, or from one place in Eretz Yisrael to another place in Eretz Yisrael, or alternatively, when one descends from Eretz Yisrael to Babylonia. But when one ascends from Babylonia to Eretz Yisrael, this principle does not apply. Since we, the residents of Babylonia, are subordinate to them in terms of halakha, we act in accordance with their custom.

Rav Ashi said: Even if you say that when one travels from Babylonia to Eretz Yisrael, he is required to act stringently in accordance with the custom of the place from which he emerged, that statement applies only in a case where his intent is to return. Rabbi Zeira was not one whose intent was to return. Therefore, he was not obligated to observe the Babylonian stringencies.

Abaye said to Rav Yosef: But didn’t the Sages who came from Meḥoza say that Rabbi Zeira says in the name of Rav Naḥman: In a case where the knife is diverted from the place of slaughter above the ring, the slaughter is valid? Rav Yosef said to him: Each river and its unique course, i.e., each place follows its custom, and in Meḥoza the custom was not in accordance with the opinion of Rav and Shmuel.

The Gemara relates that Rabbi Shimon ben Lakish deemed the slaughter valid in a case where one cut the windpipe at the tip of the thyroid cartilage that is above the large ring. Rabbi Yoḥanan proclaimed about Rabbi Shimon ben Lakish: He greatly exaggerated the limits of valid slaughter. Rav Pappi said in the name of Rava: If one cut the windpipe and encountered the arytenoid cartilage that is adjacent to the upper ring in the direction of the jaw and covered by the tip of the thyroid cartilage, the animal is a tereifa, i.e., forbidden. Since the arytenoid cartilage is outside the area of slaughter, the slaughter is invalid.

A dilemma was raised before the Sages: Does encountered mean encountered and touched it, as it is written: “And he encountered him and he died” (I Kings 2:25); or perhaps it means encountered but did not touch, like that which is written: “And the angels of God encountered him” (Genesis 32:2)?

It was stated that Rav Pappa said in the name of Rava: If one left part of the arytenoid cartilage, i.e., if he cut it in the middle, the slaughter is valid. Rav Ameimar bar Mar Yenuka said: I was standing before Rabbi Ḥiyya, son of Rav Avya, and he said to me: If one left part of the arytenoid cartilage, the slaughter is valid. Ravina said to Rav Ashi: Rav Shemen of Suvara said to me that Mar Zutra happened to come to our place and taught: If one left part of the arytenoid cartilage, the slaughter is valid. Mar bar Rav Ashi said: If one encountered the arytenoid cartilage, the slaughter is valid. If one left part of the arytenoid cartilage, the animal is a tereifa.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ובשאר טבעת לא אמר והתניא א"ר יוסי בר' יהודה כו'. כלומר השוחט בשאר טבעות ושייר בה מלא החוט על פני רובו שחיטתו כשרה:

ומוגרמת פסולה. מטבעת גדולה ולמעלה לבד שיהא משפוי כובע ולמטה:

אמר רב יוסף ר' יוסי בר' יהודה תרתי קאמר. כלומר ר' יוסי בר' יהודה מכשיר בין בטבעת גדולה בין בשאר טבעות מלא החוט על פני רובה:

כי סליק ר' זירא אכל מגרומתא דרב ושמואל. כלומר דחזינן דרב ושמואל סברי ליה כוותיה [כר"י ב"ר יהודה] בטבעת גדולה מלא החוט על פני רובה אבל לא שייר על פני רובה מוגרמת היא וטרפה אע"ג דמשפוי כובע ולמטה היא ור' זירא אכל מאותה בהמה דלא נשתייר מלא החוט על פני רובה:

מאן אמרה לשמעתיה יוסף בר' חייא:

שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה. כלומר במום קבוע:

אנן כייפינן להו. בני בבל לארץ ישראל דנשיא היה בא"י:

א"ל אביי לרב יוסף והא רבנן דאתו ממחוזא אמרי אמר ר' זירא משמיה דרב נחמן מוגרמת כשרה. כלומר משפוי כובע ולמטה כשרה אע"ג שהוא למעלה מטבעת:

ברי נהרא נהרא ופשטיה. לשון גשר. כלומר כשם שכל נהר יש לו גשר שלו לבדו כך כל המקומות אין להן דעת אחת אלא אלו יש להם דעת אחת ובמקום אחר דעת שלהם:

קרי עליה ר' יוחנן גיסא גיסא. כלומר דמכשיר ביותר לשון גיסא:

שייר בחיטי כשרה. ואפי' שחט בחיטי ושייר מקצתן כלפי הראש כשרה:

פגע בחיטי (טרפה) [כשרה]. כלומר שלא שייר על הכל כלפי הראש:

ה"ג בנוסחי וכן בפר"ח: א"ר פפא משמיה דרבא פגע בחיטי טריפה. ופשטינן לה דאמוראי נינהו מדאיתמר א"ר פפא משמיה דרבא שייר בחיטי כשרה דהיינו שייר בכולהו חיטי והיינו פגע ולא נגע אלמא לא אמר רבא לעיל טריפה אלא בפגע ונגע.
רב אחא משמיה שייר בחיטי טרפה ולדידיה פגע ולא נגע נמי טריף ורש"י ז"ל פי' שייר בחיטי שהניח מקצתן לצד הראש ומקצתן לצד הקנה, ונראה שגירסתו מוחלפת היא.

ורבי זירא לית ליה נותנין חומרי מקום שיצא משם. איכא למידק והא רבי זירא כפר ביה ברב יוסף דלא שמעה מרב ושמואל מעולם, ואפילו תמצא לומר ששמעה מאחרינא, מיטעא הוה טעו באיסור, דסבורין דרב ושמואל אסרו, והן לא אסרו, ותניא (פסחים נא, א) דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור נשאל ומתירין לו.
ולפיכך יש לפרש דהא דקאמר רבי זירא רב יוסף ברבי חייא מכולי עלמא גמר, הכי קאמר לא מרב ושמואל גמר לה, אלא חומרא בעלמא הוא שנהגו במקומו, והוא סבר דרב ושמואל אמרוה, ואינה להם אלא חומרא בעלמא, ולפיכך הקשו אפילו לא אמרוה רב ושמואל מכל מקום מודה הוא דחומרא הוא שהחמירו על עצמן, והוה ליה כדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור דנשאל ואין מתירין להן.
ועדיין קשה לי ומאין להן דרבי זירא מודה דמשום חומרא נהגו בכך דלמא מטעא טעו. ולפיכך נראה לי שכל מה שנהגו באיסור ואין אדם יודע עיקרו של איסור מחמת טעות או מחמת חומר נשאל ואין מתירין לו, דדילמא משום חומר עד שנודע שעיקרו מחמת טעות היה אין מתירין לו. והילכך כיון שבמקומו של רבי זירא נהגו בו איסור ולא נודע אם מחמת טעות או מחמת חומרא יש לו לרבי זירא לנהוג בו איסור, דדילמא חומרא בעלמא היתה, שהרי אנו רואין אותם נוהגין בו איסור, ומי שבא להתיר ולומר טועין באיסור היו עליו הראיה.

הכי גרסינן אמר רב פי משמיה דרבא פגע בחוטי טרפה. ופירש רש"י ז"ל שהתחיל לחתוך במקום שחיטה והגביה למעלה עד דפגע בחיטי. ואיבעיא להו פגע ונגע בהו או פגע ולא נגע אלא ששייר כל החיטי, ואי הכי כיון דנטה כל כך כנגד הראש עד ששחט סמוך להן ממש טרפה, ולא איפשיטא. ואיכא למידק כיון דלא איפשיטא הוה ליה לגמרא למימר תיקו. ועוד דאי גרסינן בדרב פפי טריפה, תיקשי לן דהא רב פפא אמר משמיה דרבא כשרה ואפילו נגע כל ששייר מהן קצת כלפי הראש. ולפיכך נראה דהאי אתמר דקאמר הכא בתר ההיא בעיא תשובת השאילה היא. ולומר דמפלוגתא דרב פפא ורב אחא בריה דרבא שמעינן לה, דעל כרחין רב פפי ורב פפא דתרוייהו משמיה דרבא קא אמרי, בודאי פליגי, דהא רב פפא מכשר משמיה דרבא אפילו בפגע ונגע, אלא רב אחא סתמא לא פליג אאבוה, ואי לאו דשמעיה לאבוה דלא אמר כאסהדתיה דרב פפא לא הוה אמר ואיהו נמי בפגע ונגע הוא דטריף הא לא נגע מכשר, והילכך רב פפא נמי בפגע ונגע הוא דקאמר, ונלמוד דברי רב פפי הסתומין מדברים הללו המפורשים. כן נראה לי לפי גירסת רש"י ז"ל.
ויש מי שפירש דפלוגתא דרב פפא ורב אחא בריה דרבא בשייר כל החיטי היא, ומרב פפא דמכשר שמעיה דרבא כדטריף פגע ונגע סבירא ליה, והילכך הא דרב פפי משמיה דרבא פגע ונגע כאמר, דמסתמא כיון דתרוייהו משמיה רבא אמרי ליה לא פליגי. ורב אחא מטריף אפילו פגע ולא נגע. ואינו מחוור דשייר בחיטי בשוחט בתוכן משמע, וכלישנא דמתניתין השוחט מתוך הטבעת ושייר מלא החוט על פני כולו, והכא נמי בשוחט מתוכן ושייר בהן כלפי הראש, ותוספות דוחקין הרבה ומפרשים דהכא בשהתחיל כלפי הראש למעלה מן החיטי ומשפיל ידו כנגד הגוף, והכי קאמר שחט כלפי הראש ופגע בחיטי טרפה, ואיבעיא להו פגע ונגע קאמר דהיינו שייר בחיטי ואפילו הכי טרפה או דילמא או דילמא פגע ולא נגע דוקא הוא דטרפה הא פגע ונגע כשרה, ואהדר ליה דרב פפא משמיה דרבא אמר כשרה, והילכך רב פפי נמי פגע ולא נגע קאמר, הא נגע כשרה, ואינו מחוור דמסתמא אין דרך לשנות בענין שיתחיל למעלה ממקום שחיטה, והוה ליה לרב פפי לאשמועינן האי דינא במתחיל מקום שחיטה ולומר שייר בחיטי כשרה כלישנא דרב פפא משמיה דרבא. ויש מי שגורס מדחק קושיא זו כדרב פפי פגע בחיטי כשרה, והיינו ממש דרב פפא, ואינו צורך למחוק גירסת הספרים.

הכי קאמרי הלכה כמותו עד ואין הלכה כמותו בשאר טבעות פרש"י ז"ל דהא דאמר ואף לא אמר פירושו שלא אמר כהלכה.

ורבי זירא לית לי' חומרי' מקום שיצא משם פי' דאפי' תימא דרב ושמואל לא אמרי מ"מ כבר נהגו בה איסור במקומו ואין לנו לתלו' שום מנהג מן הסתם שהי' מנהג בטעו' ואדרבה יש לנו לומר שיודעין הוי ההלכה אלא שהחמירו על עצמן וכ"ש אם הוא מקום חכמים ואפי' במקו' עמי הארץ אם מנהג קדמון הוא יש לחוש דישראל אם אינן חכמים בני חכמים הם וכן דעת ר"י ז"ל:

אפילו תימא מבבל לא"י ה"מ היכי דדעתו לחזור יש שפי' דדוקא מבבל לא"י אמרי' הכי דלא חיישי בני א"י למנהג בבל אלא במי שדעתו לחזור למקומו אבל כשהוא מבבל לבבל או מא"י לא"י וכ"ש מא"י לבבל אפי' כשאין דעתו לחזור חוששין לו למנהג מקומו. ואחרי' פי' שאין לחלק בדבר והכא ה"ק אפי' תימא שיהא משנתינו מבבל לא"י כמו מבבל לבבל אין משנתינו אלא במי שדעתו לחזור וכן פי' הראשונ' ז"ל והוי יודע דלגבי חומרא המקו' שהלך לשם הדבר בהיפך דבעי' שלא יהיה דעתו לחזור והכי איתא בפרק מקום שנהגו גבי רבה בר בר חנה שאכל דאייתרא וא"ת א"כ משנתינו צדדין רישא בדעהו לחזור וסיפא בשאין דעתו לחזור וי"ל דלא חשיבה לצדדין דלעולם בעינן שיהא דעתו לקבוע במקום שנהגו אסור אנן כייפינן להו תימא דבפ"ק דסנהדרין אמרי פשיט' מהכא להתם מהני רשו' מהתם להכא מאי אלמי בני א"י כייפו טפי לבני בבל ותי' ר"ת ז"ל דלענין איסור היתר בני א"י עדיפא דחכימי טפי אבל לענין הפקעת ממון ריש גלות' דבבל חשיב טפי כדאמרי' התם דהכ' שבט והתם מחוקק וכדאמרי' לא יסור שבט וגו' ושם פיר' הלכך שבט ממשפח' אב הראוי' למלוכ' ונשיא א"י ממשפחות האם ואמרים בהוריו' שאין נשיא שבא"י מביא שעיר משום דאיכא ראש גולה בבבל חשוב ממנה.

גיסא גיסא פי' כי ר"ל בעל אחותו של רבי יוחנן כדאיתא בפרק השוכר לכך אמר גיסי זה מאד הגיס והעל מקום שחיטה למעלה ורש"י פי' בע"א.

ג"ה איתמר אמר רב פפי משמי' דרבא פגע בחוטי טרפה איבעי' לן פגע ונגע או דילמא פגע ולא נגע איתמר ר"פ משמי' דרבא אמר שייר בחוטי כשרה רב אחא ברי' דרבא אמר טריפה ופירש"י ז"ל דמלמטה ולמעלה קיימינן ופגע ונגע היינו שנגע בסוף החוטי' שכלפי הגוף ופגע ולא נגע שהניחם כולם למעלה והקשה בתוס' דא"כ ה"ל לתלמודא למימר תיקו דהא ממאן פשטי' בעיין אי מדר"פ משמי' דרבא מפלג פליג אדרב פפי בהדיא דהא איהו מכשיר בשייר בחוטי אע"פ שפגע ונגע ואי מדרב אחא ברי' דרבא אתיין למיפשטי' לבעיין ונימא דאיהו קים להו טפי בשיטתא דאבוה וכיון דמטריף בשייר בחוטי מכלל דאמר אבוה דוקא פגע ונגע בלחוד טריפה הוה לן לאתויי דרב אחא בלחוד או דנימא בהדיא דפשטי מדרב אחא דפגע ונגע הוא ש"מ ותו דדילמא רב אחא מטרף אף בפגע ולא נגע אלא דקאי על מה דאכשר ר"פ אפי' בפגע ונגע ועוד דמוקמי פלוגתא בין רב פפי ורב פפא אליבא דרבא ולא מפרש לה תלמוד' דאמוראי נינהו ועוד דהשתא פשטי' דפגע היינו דפגע ונגע כדרב אחא ואילו לקמן בדמר בר רב אשי גורס רש"י ז"ל פגע בחוטי כשרה שייר בחוטי טריפה ואי אפשר לו לגרוס בהיפך כגירסת הספרים דאי שייר בחוטי כשרה הא מכשירינן אפי' פגע ונגע והכא קאמר כשרה ופגע' טריפה וא"א לומר לכך גורס הוא ז"ל בהיפך גרסת הספרים. ולפי גרסתו ופרושו פגע בחוטי דאמר מר בר רב אשי היינו פגע ולא נגע: ולא נהירא למימר דפגע דאמר רבא הוי פגע ונגע ופגע דמר בר רב אשי להוי פגע ולא נגע לכך הנכון כפי' ר"י ז"ל דמצד החוטים שכלפי הראש למעלה קיימינן אם בפגע ולא נגע ושיירי' כולם כלפי הגוף הוא דטריפה או דילמא אפי' כשפגע ונגע בהם מטריף רבא ואתינן לומר דדוקא פגע ולא נגע מדר"פ משמי' דרבא דאמר שייר בחוטי כשרה דאלמא לא טריף רבא אלא כשפגע ולא נגע ועדיף לן למיפשט מדרב פפא דאמר לה משמי' דרבא מלמפשט מדרב אחא דלא אמר לה משמי' דאבוה וכ"ש לנוסחי' דגרסי' בתרווייהו רב פפא והשתא גרסי' לקמן שפיר כגירסת הספרים גבי מימרא דמר בר רב אשי פגע בחוטי טריפה שייר בחוטי כשרה ופגע היינו פגע ולא נגע.

ומידי דהוי אחצי קנה פגום שבמקום הגרמה מכשר דאי לא מה ראי' משם כדבריו הא ודאי שפיר אמרו רבנן דהתם מקום שחיט אלא ודאי כדאמרן ואעפ"כ למעשה ראוי להחמיר אע"ג דהילכתא כרבי יוסי בר' יהודה.

כבר ידעת שהבכור בזמן הזה מניחו עד שיומם ואחר שהומם אין שוחטין אותו אלא על פי מומחה שיראה את מומו אם קבוע אם עובר כמו שהתבאר ואפי' היה המום נכר לכל אין שוחטין אותו אלא על פי חכם ומ"מ אם לא היה שם מומחה אם היה המום מן המומין הגלויים והנכרין לכל שוחטין אותו על פי שלשה וכבר ביארנוה במסכת ביצה:

מי שיצא ממקומו והלך לו למקום אחר אם ירד להשתקע ואין דעתו לחזור לעולם אינו חייב לנהוג בעצמו חומרי מקום שיצא משם כלל אלא נוהג כבני עיר שהוא עומד בה מכל וכל ואם דעתו לחזור קודם זמן שיהא נקרא מיושבי העיר שזהו תוך שלשים חייב בחומרי מקום שיצא משם ואינו חייב בחומרי מקום זה שהלך לשם ומ"מ אם היה מקום זה שהוא בו מקום שאינן בני תורה אינו רשאי לנהוג היתר בפניהם אלא נוהג היתר לעצמו בייחוד ואם הוא מקום בני תורה נוהג היתר אף בפניהם הואיל ודעתו לחזור היה דעתו לחזור לאחר שלשים ומ"מ דעתו להתעכב שלשים יום צריך לנהוג בעצמו חומרי שני מקומות בכל צד כך הורו רבותי בפסק שמועה זו וכבר הרחבנו בדין זה במסכת פסח ראשון פרק מקום שנהגו:

בפרש"י בד"ה וללישנא אחרינא כו' ובהגרים היכי מצי לאכשורי הא ודאי לא שחט רובא כו' עכ"ל ויש לדקדק ומאי קישיא דאימא דלהכי מכשיר ר"י ב"י בברייתא משום דס"ל דרוב הטבעת הוי רוב הקנה ובהך חדא פליגי עליה רב ושמואל וכן צ"ל לפי' התוספות והרא"ש ובעל המאור דר' יוסי ב"י דברייתא סבר דרוב הטבעת הוי רוב הקנה וי"ל בדוחק דמשמע לי' דאי הוה סבר ר"י ב"י דברייתא רוב הטבעת הוה רוב הקנה הדרא קושיין לדוכתין מאי קמותיב מברייתא לרב ושמואל דאיירי בהגרים דאימא ברייתא בלא הגרים איירי ואצטריך ליה למתני שאם לא שחט אלא רוב הטבעת דשחיטתו כשרה דרוב הטבעת הוי רוב הקנה ודו"ק:

בא"ד וכ"ת משום דקמ"ל דיציאה דשאר טבעות לא חשיב הגרמה א"כ כו' עכ"ל פירוש השתא אית לן למימר הכי לרבי יוסי ב"י דברייתא דלית ליה הגרמה בשאר הטבעות ולעיל במתניתין דפירש רש"י דאית דמפרשי בכל הטבעות חשיב הגרמה לרבנן ולרבי יוסי ב"י כו' היינו לרב ושמואל וכדס"ד מעיקרא דאף ר"י ב"י לא אמר היינו לא אמר ממש ודו"ק:

תוס' בד"ה או דלמא פגע כו' הל"ל תיקו כו' ולא הל"ל אתמר אלא רב פפא אמר ועוד כו' וא"כ תפשוט כו' עכ"ל ומתוך קושייתם נראה ליישב בפרש"י דלהכי לא קאמר תיקו וקאמר אתמר כו' בלשון פשיטותא משום דקושטא הוא דתפשוט אבעיין ממר בר רב אשי ומשום שכך נשנית המימרא דמר בר רב אשי פליג אכל הני אמוראי דמכשרי שייר בחיטי הביא כל הני אמוראי קודם שהביא מר בר רב אשי שהוא עיקר הפשיטותא ותו לא מידי וק"ל:

ד"ה או דלמא פגע ולא נגע וכו' ונראה לי דפגע ולא נגע היינו ששחט למעלה מן החוטין. מקשין היאך יתיישב לפי זה לישנא דפגע ולא נגע בחוטין דהא כבר דלגן ושחט למעלה מהן ונ"ל דלאו מכנפי הריאה ולמעלה קא חשיב אלא מדראש ולמטה קא חשיב ור"ל ששחט למעלה לצד הראש במקום שיפוי הכובע עד שפגע בחיטין שהן למטה מהשיפוי כובע אבל לא נגע בהן אלא ששחט קודם להן וק"ל:

בא"ד ובדמר בר רב אשי גרסינן פגע בחיטי טריפה וכו'. והשתא לפי זה נמי היה יכול לפשיט האבעיא מלישנא דמר בר רב אשי דפגע היינו פגע ולא נגע אלא ששחט למעלה מן החיטין אלא דניחא טפי למפשט האבעיא מדברי רב פפא דלעיל דאמר משמיה דרבא עצמו דהאבעיא היא אליביה וק"ל:

גמרא אר"י ריב"י תרתי קאמר כו'. כה"ג גיטין (סז) וש"נ:

שם א"ל לאו מאתרי' דרב ושמואל את. ק"ל דהא מוכח דבמערבא הוו אכלי לה מדאמר לקמן עבדינן כוותייהו וכפרש"י שם. א"כ ע"כ ל"ל דרו"ש. וא"כ מאי קא"ל לאו מאתרי' כו' דילמא גם הוא סבר כבני מערבא דל"ל הא דרו"ש. ומשום חומרי המקום שיצא משם אין כאן כדמסיק. והי' משמע מזה דמנהג שעפ"י הוראת חכם שאסר להם לפי שנראה בעיניו שכן הוא מצד הדין. לא מהני אין דעתו לחזור וכן אפי' מבבל לא"י וצ"ע לענין הלכה:

שם קרי עליו ריו"ח גיסא גיסא. הנ"י בפ' ז"ב על מתניתין דאלו הן הקרובין. פי' דמפני שהי' ר"ל בעל אחותו כדאיתא בב"מ (פד) לכן קרי לי' גיסא. אבל לישנא דקרי עלי' ל"מ כן. ויל"פ גיסא הראשון כפי' הנ"י וגיסא הב' כפרש"י או איפכא ומשום לשון נופל על לשון קא"ל כן:

רש"י ד"ה ומוגרמת. אפי' רובא כו' ורבנן קא"ל. לשיטתו דמשמע דלרבנן ודאי אין מקום שחיטה בשאר הטבעות א"כ רישא דוקא ריב"י קא"ל לדעתו. טפי יל"פ דמוגרמת פסולה ג"כ הוא אמר ובדלא שייר רובא. או דסתמא היא וככ"ע לכל חד כדא"ל. אולם כפירושו מוכח לקמן (יט) דקאמר מ"ד רחב"א ארבנן קאי כו' א"כ העיד עליה מבע"ל וע"ש בפירושו וצ"ע:

תד"ה א"ד. פי' בקונטרס שחט למטה מן החיטי. לפנינו ברש"י אין הכרע רק מגירסתו במר בר"א:

בא"ד (בדף יט) וע"כ ההוא פגע היינו פגע ולא נגע כו'. לכאורה מסופי' דקאמר שייר בחיטי טרפה נידוק איפכא דדוקא שייר דהיינו שחתך סמוך מאד לקצה הכלה לצד הראש אבל באמצעם וכש"כ למטה סמוך לקצה הכלה לצד הצואר כשרה והיינו פגע ונגע. וי"ל כיון דהדיוקים סתרי אהדדי ע"כ צ"ל דפי' שייר בחיטי היינו לצד הצואר וזהו פגע ונגע:

גמ׳ אמר רב אמימר. נ"ב נ"ל שתיבת רב ט"ס

גמ' רב אשי אמר אפילו תימא מבבל לא"י. עיין לקמן דף צג ע"ב תוס' ד"ה משום:

ומוגרמת פסולה, העיד ר"ח בן אנטיגנוס על המוגרמת שהיא כשרה, אין הכוונה שיהי' מוגרמת כשר לגמרי ויכול לשחוט בכל מקום שירצה שהרי גם לר"ח ב"א יש מקום קבוע לשחיטה אך אטבעות שמוזכר בבריתא קאי דהבריתא מתחיל בטבעות, ואמר על זה ומוגרמת שנוטה חולין למקום הטבעות הנזכר ברישא פסולה, ור"ח ב"א העיד על אותה ההגרמה שהיא כשרה כי עדיין יש מקום שחיטה חוץ להטבעת, אבל לא נתן גבול אי דוקא כחוט השערה למעלה מהטבעת הגדולה ולא יותר או אפי' שייר בחיטי נמי זה לא הוזכר בעדותו, ומ"מ נ"ל קצת מלשון התוספתא דמייתי רש"י דקתני מקום השחיטה מהטבעת הגדולה וכו' ומוגרמת פסולה משם ולמעלה דהאי משום ולמעלה מיותר לאשמועי' כח דהתירא דר"ח ב"א מתיר עוד משם ולמעלה טפי דהיינו שייר בחיטי וכר"נ לקמן דכל משיפוי כובע ולמטה כשרה דהיינו שייר בחיטי, ובזה מיושב מאי דמסיק הש"ס לקמן הלכה כר"ח ב"א הואל וקאי ר"נ כוותי' והקשה מהרש"א דה"ל למימר כל עדות הלכתא היא, והא"ש דבעדותו לא הזכיר אלא מוגרמות חוץ לטבעת ואפשר כחוט השערה למעלה ומנ"ל להתיר שייר בחיטי' אע"ג דבתוספתא מוכח כן מ"מ הא התם לא תני העיד, וע"כ הוצרך לומר משום דקאי ר"נ כוותי'. והא לא אמר קאמרי הכי קאמרי הלכה כמותו בטבעת הגדולה ואין הלכה כמותו בשארי טבעות, ופירש"י לא אמר כלום קאמרי שאין הלכה כמותו, משמע מזה דברירא להו לרב ושמואל שאין הלכה כמותו שהרי לא אמר כלום אמרו, וקשה דבב"ק צ"ט ע"ב מבואר דספוקי מספקי להו דמשו"ה פטרו רב לטבחי, תו צ"ע דרש"י שם שינה טעמו ופי' כאית דמפרשי דדחי הכא בשתי ידים. והנלע"ד דודאי מה שהקשה רש"י מהתוספתא יש ליישב לשיטת ר"ה דמכשר בהגרים ושחט והגרים ופוסל בשחט והגרים ושחט וכ' הר"ן סברתו דס"ל דמקום הגרמה ה"ל כמקום שחיטה וכל שהוא מקום שחיטה טפי ראוי לפסול יותר בשחט והגרים אח"כ. והנה סתמא דתוספתא מיירי שהתחיל בשחיטה ואח"כ הגרי', וכיון שכן י"ל לעולם כאית דמפרשי ושייך הגרמה בין למעלה סמוך לראש בין למטה מהטבעת וכסברת אית דמפרשי, והא דנקט בתוספתא סמוך לראש לא מיבעי' קאמר לא מיבעי' למטה דהוה מקום שחיטה טפי מלמעלה דהגרמה פוסלת אעפ"י שהתחיל בשחיטה אלא אפי' למעלה דלא הוה מקום שחיטה כל כך ה"א בכה"ג כיון שכב.ר שחט רובו במקומו תו לא מיפסל בהגרמה כזו דה"ל כחתך ברגל קמ"ל דלר"ה גם זה מיחשב כבמקום שחיטה ולא קשה כלל ק' רש"י. וממילא דלא ק' נמי ק' הש"ס על רב ושמואל מבריתא דהשוחט בשאר הטבעות דהרי אפשר לפרש כפי' אית דמפרשי ולק"מ מהך בריתא כמ"ש רש"י דבריתא לא נזכר הגרמה וממילא דלא צריכין לתי' הש"ס דבתרתי פליג ר' יוסי ולא אמר כלום קאמרי אלא כפשוטו דר"י לא פליג על רבנן בהא קאמרי ולא שהי' ברור להם כך אלא מספקא להו אולי ר"י מודה בהו לרבנן ואולי פליג ומשו"ה פטרו לטבחא התם והוה א"ש הכל, והא דלא משני הש"ס כן היינו משום דרב יוסף איירי בשמעתין דמרב יהודה גמיר ורב יהודה פוסל לקמן הגרים ושחט והגרים ומכשיר בשחט והגרי' ושחט משום דאזל בתר מיפוק חיותא ולית ליה דמקום הגרמה הוה כמקום שחיטה עיי' בר"ן ורז"ה וא"כ ליכא לשנויי בתוספתא כמ"ש לעיל דרבותא קמ"ל אע"ג דלמעלה לא הוה מקום שחיטה כל כך וכנ"ל דז"א דלר' יהודה לא תלי' בהכי ואין בזה שום רבותא, וע"כ כפירש"י דלא כאית דמפרשי וקשה שפיר מהך בריתא דהשוחט בשאר הטבעות, והוצרך לשנויי' דלא אמר כלום קאמרי ושפיר דחי רש"י בשמעתין דברי היש מפרשי', אמנם התם דקאמר ספוקי מספקא ליה לרב ע"כ ליכא למימר דלא אמר כלום אמרי דא"כ לא היה מקום לספק וע"כ דס"ל כאית דמפרשי וכרב הונא דלדידי' לק"מ מתוספתא וממילא דלא ק' נמי ק' הש"ס דשמעתין ולא אתאינן נמי לתי' הש"ס. וא"ש וק"ל.

כי סליק ר"ז אכל מוגרמת וכו' הענין היה שהיה מנהג מקומות שלא לאוכלו וסבר ר' יוסף למימר כי אותן המקומות קבלו עליי' כרב ושמואל אמנם מודה ר' יוסף שיש מקומו' שלא קבלו עליה' אותה החומרא כדאמר לקמן בעצמו, נהרא ונהרא ופשטי', ואי הי' כן שקבלו עליי' כאותו דיעה אזי לא מהני אין דעתו לחזור ועמ"ש מג"א סי' תר"ץ סקכ"ב, ואמנם ר"ז ס"ל לא אמרה רב ושמואל מעולם. ורק מנהג המקומות להחמיר משום סייג וגדר נהגו כן, וכיון שאין דעתו לחזור פטור ממנהגם ועפר"ח בא"ח סי' תס"ח מ"ש בשם הרדב"ז בענין זה:

(יח רע"ב רש"י) ד"ה על וכו' והכי הלכתא דכל עדות הלכתא היא.—אינו מובן למה הוצרך רש"י לזה דהא מפורש לקמן (יט א): "והלכתא כר"ח בן אנטיגנוס דקאי רב נחמן כוותיה".

ודע דמ"ש רש"י כאן "דכל עדות הלכתא היא" חידוש הוא לנו ולא נדע שום מקור לזה. ובסדר תו"א (בשה"ג ח"ב אות סמ"ך) סי' יג יש: "כל עדות שהעידו בבחירתא דבר ברור הוא", ומקור זה הוא מברכות כז א: "הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה". וברור שכלל זה אינו אלא במה שנשנה במסכת עידיות, שהיא מכונה "בחירתא"; אבל עדיין לא מצאנו שכל עדות שבברייתות הלכות הן. והנה ביבמות (סז א) יש בברייתא עדות שהעיד ר' יוסי מפי שמעיה ואבטליון. והרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם (הל' תרומות פ"ח ה"ד) פסקו בזה דלא כר' יוסי.

השוחט בשאר הטבעות. כל הקנה או רוב חללו: הואיל ומקיפות את הרוב. להא מילתא נמי אמרינן רובא ככולה לשוויינהו קנה ומקום כשר לשחיטה: ומוגרמת. אפילו רובא בתוך הטבעת ומיעוטא למעלה מטבעת הגדולה ומילתא באנפי נפשה היא וסתמא היא ורבנן קאמרי לה: על מוגרמת שהיא כשרה. ואפי' כולה למעלה מן הטבעת הגדולה וכי אגמריה רחמנא הגרמה הלכה למשה מסיני משיפוע כובע ולמעלה אגמריה כדלקמן (דף יט.) והכי הלכתא דכל עדות הלכתא היא: תרתי אמר. לענין חתיכת הקנה אית ליה רובא ככולה דכיון דחותך הרוב בהכשר כשרה ולענין לשוויי לשאר הטבעות מקום שחיטה משום הקפת הרוב אמרינן נמי רובא ככולה: ורב ושמואל סברי לה כוותיה בחדא. דחתיכת רובא במקום שחיטה כחתיכת כולה: ופליגי עליה בחדא. דלשווייה שאר הטבעות מקום שחיטה משום טעמא דרובא ככולה לא משוינן: והא לא אמר קאמרי. והא הכי קאמרי רב ושמואל ואף ר' יוסי לא אמר אלמא טעמא דידיה קאמרי ולאו טעמא דידהו: הכי קאמרי הלכה כו'. והאי דקאמרי לא אמר הכי משמע לא אמר ולא כלום שאין הלכה כמותו אלא בטבעת גדולה וללישנא אחרינא דפרישנא לעיל דהיוצא מטבעת שהתחיל לשחוט בה חשיב הגרמה עד שיחתוך כולה לרבנן או רובא לר' יוסי מפרש לרב ושמואל הכי אבל בשאר טבעות לא אמר ר' יוסי שאם חתך רובו בתוך הטבעת והגרים ויצא מודה דפסול דרוב הטבעת לא הוי רוב הקנה דהא אין מקיפין את כולה וליכא למימר הכי דא''כ מאי קמותיב לה הא ודאי שפיר קאמרי וברייתא דקמותיב מינה לא קתני הגרים וכ''ת הגרים לא איצטריך ליה למיתני דאם לא הגרים מאי קא משמע לן ובהגרים היכי מצי לאכשורי הא ודאי לא שחיט רובא וכי תימא משום דקא משמע לן דיציאה דשאר טבעות לא חשיב הגרמה א''כ מאי קאמר הואיל ומקיפין את רוב הקנה האי טעמא לאו משום רובא ומיעוטא הוא אלא משום דאין כאן תורת הגרמה. לשון שלישי אבל בשאר טבעות לא קאמר שאם שחט בשאר טבעות רוב כל חלל הקנה והגרים מודה שהיא פסולה גזירה רוב הקנה אטו רוב הטבעות שאינו רוב הקנה ולא היא חדא דאם כן בהדיא הוו מפרשי לה ועוד מהך מאי קמותיב לה דהא לא קתני בה הגרמה כלל ואי בשהגרים מוקמת לה אמאי תלי טעמא בהואיל ומקיפין את רוב הקנה הקפה דידהו מאי אהניא הא בתר חתיכת רוב הקנה אזלינן ולשון ראשון נ''ל ואין כאן מכשול להחליף ההלכה דהא לית הלכתא ככולהו אלא כרבי חנינא בן אנטיגנוס: מוגרמת דרב ושמואל. שחוטה בתוך שאר הטבעות דחשבי ליה אינהו הגרמה דאמרי שאר הטבעות לאו מקום שחיטה נינהו וכל שלא במקום שחיטה קרי הגרמה כדאמרינן לקמן (דף יט.) הגרים שליש ושחט שליש אלמא תחלת שחיטה שהיא שלא במקומה קרי הגרמה ועדיין אין כאן הטיה: מאן אמרה. להא מילתא משמיה דרב ושמואל אמרו לו יוסף בר חייא אמרה דתריץ לעיל דרב ושמואל סברי להו כוותיה בחדא כו' דהיינו רב יוסף דכולה הש''ס: מכולי עלמא גמיר. ושמא שמע דבר מפי אחר שלא דקדק בדברים כמו שנאמרו: דאפילו ספיקי דגברי גריס. כשהיו אומרים לו שמועה והאומרה לו שכח ממי שמעה היה שונה רב יהודה בשמועתו קבלתיה מפי פלוני וספק היה בידו אי מפלוני קבלה או מפלוני קבלה דאמר רב יהודה אמר לי ר' ירמיה ספק משמיה דרב ספק כו': שלשה. הדיוטות: מתירין את הבכור. לישחט במדינה במום מבואר וגלוי לכל שהוא מום דקיי''ל בבכורות (דף כח.) דאפילו מום הגלוי צריך להראות לחכם כדתנן השוחט את הבכור ואח''כ הראה את מומו ר''מ אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור ואוקימנא במומין שבגוף ואע''פ שאין משתנין במסכת ביצה באין צדין (דף כז.): לית ליה כו'. בתמיה והא מתני' היא בפסחים במקום שנהגו (דף נ.): מבבל לבבל. שם המדינה בבל ובה מקומות הרבה: דכיון דאנן כייפינן להו. לבני ארץ ישראל לקידוש החדש ולעיבור שנה כדאמרינן בשמעתא בתרא דהוריות (דף יא:) ולדיני קנסות שאין סמיכה בבבל: עבדינן כוותייהו. כי אזלינן גבייהו ואין אנו צריכין לחלוק כבוד למקומינו ובא''י הוו אכלי ליה: הא רבנן דאתו ממחוזא אמרי אמר רבי זירא משמיה דרב נחמן מוגרמת. דרב ושמואל כשרה ואנו מבבל נהיגין ביה איסורא: נהרא נהרא ופשטיה. כל נהר מתפשט במקום שהוא רגיל שם כלומר כל מקום הולך אחר מנהגו אית דוכתא בבבל דנהיגו כרב ושמואל ואית דוכתא דלא נהיגו כוותייהו: בחודא דכובעא. כמין כובע יש למעלה מן הקנה ככובע על הראש ואין זה אותו בשר קטן שנופל ע''פ הקנה לעכב את הקול אלא כמין כובע ממש הוא עשוי ומאמצעיתו ולמעלה הולך וכלה ונעשה חדוד כמין קולמוס שקורין הל''ם ואותו שיפוי נקרא שיפוי כובע בחודא בעליונו של כובע בגגו: גיסא גיסא. הגס הגס כלומר יותר מדאי הכשרת דאין כשר אפי' לר' חנינא אלא ממקום שחידודו מתחיל לעלות: חיטי. גלאנ''ץ דומין לחיטין ומונחין על הקנה אצל הכובע: פגע ולא נגע. אבל סמוך להם מאד חתך: שייר בחיטי. הניח מקצת לצד הראש ומקצת לצד הקנה כגון שחתכו דהיינו פגע ונגע: ה''ג מר בר רב אשי אמר פגע בחיטי כשרה שייר בחיטי טרפה:

יוסף בר רבי חייא מכולי עלמא גמיר. כלומר לא שמעה מרב ושמואל ומה שאין אוכלין אותו במקומו חומרא בעלמא היא ולא על פי רב ושמואל ופריך ולית ליה לרבי זירא כו' דנהי דלא אמר רב ושמואל מ''מ היה אסור כיון שנהגו במקומו איסור: כיון דאנן כייפינן להו כו'. בפ''ק דסנהדרין (דף ה.) משמע איפכא לענין ליטול רשות לדון להיות פטור מלשלם דקאמר מהכא להתם מהני מהתם להכא מאי ואומר ר''ת דלענין איסור והיתר בני ארץ ישראל עדיפי דחכימי טפי אבל לענין הפקעת ממון ראש הגולה עדיף כדאמרינן התם דהכא שבט והתם מחוקק ואמרינן נמי לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם במקל ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים ואמרינן בפרק ב' דהוריות (דף יא:) נשיא שבא''י אין מביא שעיר משום דאיכא בבבל ראש גולה ועשיר ממנו: הני מילי היכא דדעתו לחזור. לפי האי שינויא משמע דחומרי מקום שהלך לשם נותנין עליו אע''ג דדעתו לחזור ואי אפשר לומר כן דרב אשי גופיה דמשני הכא מוקי לה בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נא.) באין דעתו לחזור גבי רבה בר בר חנה דאכל דאייתרא ואין לחוש במאי דקתני לצדדין דלעולם נותנין עליו חומרי מקום שדעתו להיות שם אי נמי מה שמחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו הני מילי מבבל לא''י ומארץ ישראל לבבל שהולכים אחר מקום שדעתו לישאר שם אבל מבבל לבבל ומא''י לא''י נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם בין דעתו לחזור בין אין דעתו לחזור: או דלמא פגע ולא נגע. פי' בקונטרס שחט למטה מן החיטי וקשה דא''כ הוה ליה למימר תיקו דהא רב פפא דאמר שייר בחיטי כשרה ממה נפשך פליג אדרב פפי דהא אפי' פגע ונגע מכשיר וכל שכן פגע ולא נגע ועוד כיון דאתא לפלוגי לא הוה ליה למימר איתמר אלא

דף יח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד