דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 214ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - ב

מיירי כגון שהשוחט היה לו חולה מסוכן מבעוד יום, והותר לשחוט עבורו בשבת. ועל כן אין איסור מוקצה על בהמה זו שנשחטה בשבת עבור החולה, לפי שהיא מזומנת מבעוד יום לכך שישחטוה בשבת.

אלא, שיש לאסור אותה מטעם אחר, כדי שלא ליהנות ממלאכת שבת. ואם כן, לא נוכל להעמיד את המשנה אלא אליבא דרבי יהודה, כאמור לעיל.

אבל אותו התנא ששנה לפני רב שהמבשל בשבת מותר, לא דיבר באופן שהיה כאן חולה מבעוד יום ולכן השתיקו רב, כיון שאז גם רבי מאיר מודה שאסור לאכול מהבהמה משום מוקצה.

ומקשינן: אי הכי, שמשנתנו מדברת באופן שיש כאן חולה, מאי טעמא דרבי יהודה דאסר לאכול מהבהמה בו ביום? שהרי כל הטעם של רבי יהודה הוא כדי שלא ליהנות מדבר שנעשה בעבירה של מלאכת שבת, וכאן הלא היה מותר לכתחילה לשחוט לחולה בשבת!?

ומתרצינן: משנתנו מדברת כגון שהיה לו חולה מערב שבת, והבריא בשבת! ולאחר שהבריא שחטו את הבהמה [בשוגג] ונעשה איסור בשחיטה זו. לכן אסורה באכילה לרבי יהודה.

ואילו לרבי מאיר היא מותרת באכילה, שלא אסר רבי מאיר מעשה שבת שנעשה בשוגג.

ומכל מקום, לפי רבי מאיר אין לאסור את הבהמה משום מוקצה, כיון שה"מוקצה" לכל השבת נקבע בבין השמשות של ערב שבת, וכל שלא חל עליו אז תורת מוקצה לא אמרינן בו "מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא". ובהמה זו לא היתה מוקצה בבין השמשות שהרי אז עדיין לא הבריא החולה, והיתה הבהמה מזומנת לשוחטה עבורו אלא רק בשעה שהבריא החולה נעשית הבהמה מוקצה, ומשעה שהיא נשחטה בשוגג והותרה לאכילה, יורד מעליה איסור מוקצה. [119]

ומה שאמרנו, שלכן השתיק רב את התנא ששנה לפניו, משום ששונה הדין בשוחט בשוגג בשבת ממבשל בשבת, שבשוחט יש מלבד האיסור של נהנה ממלאכת שבת עוד איסור של מוקצה, ענין זה הוא, כי הא דאמר רב אחא בר אדא אמר רב, ואמרי ליה, אמר רבי יצחק בר אדא אמר רב. שמתוך דבריהם למדנו שכך אמרו בשמו של רב:

השוחט לצורך חולה בשבת, והחולה הזה היה בריא אתמול והיום בשבת חלה, הרי אף על פי שלא נעשה כאן איסור של מלאכת שבת, מכל מקום אסור לבריא לאכול מהבהמה משום מוקצה. לפי שאתמול לא היתה הבהמה מזומנת ועומדת לישחט בשבת, שהרי עדיין לא היה חולה.

אבל, המבשל בשר [שנשחט לפני שבת] לחולה בשבת אפילו אם החולה נחלה רק בשבת, מותר לבריא לאכול מהתבשיל!

מאי טעמא?

האי, ראוי לכוס, הבשר השחוט היה ראוי לאכלו גם קודם בישולו, הלכך אינו מוקצה, שהרי גם אתמול בערב שבת היה ראוי לאכילה [ומלאכת שבת גם אין כאן, שהרי מותר היה לבשל לצורך החולה].

והאי, אינו ראוי לכוס. הבשר של בהמה שנשחטה בשבת אינו ראוי לאכילה קודם שחיטה, ולכן הוא מוקצה, שהרי אתמול הוא לא היה ראוי לאכילה.

אמר רב פפא: פעמים שהשוחט לחולה מותר לבריא לאכול מהבשר. כגון שהיה לו חולה מבעוד יום ולא הבריא בשבת, שאין כאן איסור מוקצה, שהרי הבהמה מזומנת מערב שבת לשחיטה עבור החולה. וגם לא איסור הנאה ממלאכת שבת, שהרי היה מותר לכתחילה לשחוט עבור החולה.

ופעמים שהמבשל לחולה בשבת אסור לבריא לאכול מהתבשיל, כגון שנחלה החולה בשבת וקצץ לו מהמחובר לקרקע דלעת ובישלה. שאף על פי שהיה מותר לו לתלוש עבור החולה, מכל מקום הדלעת מוקצה היא, לפי שבבין השמשות של ערב שבת לא היתה ראויה לאכילה שהיה אסור לתלוש אותה מהמחובר. ומכיון שהחולה עדיין לא נחלה בערב שבת אין לומר שהדלעת היתה מוכנה ועומדת מערב שבת לכך שתיתלש עבורו בשבת.

אמר רב דימי מנהרדעא: הלכתא - השוחט לחולה בשבת והחולה חלה אתמול ועדיין לא הבריא היום, מותר לבריא לאכול מהבשר באומצא, מבלי לבשלו בשבת, שאין כאן לא איסור מוקצה ולא הנאה ממלאכת שבת.

מאי טעמא לא נגזור שמא כשהוא שוחט עבור החולה ישחוט גם עבור הבריא?

כיון דאי אפשר לאכול כזית בשר מהבהמה בלא שחיטה של כל הבהמה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט! שלא שייך לחשוש שמא תוך כדי השחיטה עבור החולה יוסיף במלאכת השחיטה עבור הבריא שהרי בשביל אותו הכזית שהחולה יאכל צריך את כל מלאכת השחיטה של הבהמה הזאת.

אבל, המבשל לחולה בשבת, אסור לבריא לאכול מהתבשיל. ואפילו באופן שאין איסור מוקצה ולא הנאה ממלאכת שבת. גזירה שמא תוך כדי בישול לחולה ירבה בשבילו, יוסיף המבשל בכמות האוכל המתבשל כדי שהבריא גם הוא יאכל ממנו.

מתניתין:

א. השוחט במגל יד, שמשתמשים בו בשני הצדדים, בצידו האחד הוא חלק כמו סכין ובצידו השני יש בו פגימות, והוא שחט בצד החלק, או בצור, באבן חדה, או בקנה של עץ חד, שחיטתו כשרה.

ב. הכל שוחטין, ולעולם שוחטין, ובכל שוחטין [כל זה יבואר בגמרא] חוץ ממגל קציר שקוצרים בו התבואה, ומשתמשים בו רק בצד אחד, ובאותו צד יש בו פגימות, שכולן כפופות ונוטות לצד אחד בשיפוע. והמגירה, סכין מלא פגימות העומדות ישר, והשינים שתי שינים המחוברות ללחי הבהמה ואוחז בלחי [התלוש מהבהמה] ושוחט עם השינים. והריוח שבין השינים הרי הוא כסכין פגומה, והציפורן, שהיא מחוברת לגוף האדם. השוחט בכל אלו שחיטתו פסולה מפני שהם חונקין שמחמת הפגימות שבהן אינן חותכין את הסימנים שבצואר הבהמה אלא קורעין אותם.

וטעם זה אינו אמור לגבי צפורן, שהפסול בו מחמת שהוא מחובר לגוף.

גמרא:

מוכיחה הגמרא: מדקתני במשנתנו "השוחט במגל יד", ולא קתני "שוחטין במגל יד", משמע, דיעבד, אין, שרק בדיעבד כשרה השחיטה בהם, אבל לכתחילה לא ישחוט בהם.

והשתא תיקשי: בשלמא במגל יד ניחא שאין לשחוט בו לכתחילה, כיון שצדו האחד פגום. ואף שהוא שוחט בצד החלק יש לחשוש דלמא אתי למיעבד השחיטה באידך גיסא בצד הפגום.

אלא צור וקנה, דמשמע ממתניתין, דלכתחילה לא ישחוט בהם, ורמינהו סתירה לכך מהא דתניא: בכל שוחטין, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה, צלע של קנה החתוך לאורכו. ומדקתני "בכל שוחטין" משמע שאפילו לכתחילה מותר לשחוט בצור וקנה, וקשיא אמתניתין?

ומתרצינן: לא קשיא. כאן, ברייתא שמתירה לכתחילה, מיירי בתלוש שהצור והקנה לא היו מחוברים לקרקע. כאן, משנתנו שאוסרת לכתחילה, מיירי במחובר לקרקע.

דאמר רב כהנא: השוחט בדבר המחובר לקרקע - רבי פוסל את השחיטה, ורבי חייא מכשיר.

ומשנתנו סוברת כרבי חייא, המכשיר במחובר, ואף על פי כן לכתחילה לא ישחוט במחובר. משום דעד כאן לא קא מכשיר רבי חייא אלא בדיעבד, כדמשמע מהלשון "השוחט במחובר", אבל לכתחילה לא.

ודנה הגמרא: במאי אוקימתא? כשיטת מי העמדנו משנתנו? כרבי חייא, ואמרנו שדוקא בדיעבד הוא שמכשיר רבי חייא במחובר.

ומקשינן: אלא הא דתניא, בכל שוחטין, בין בתלוש בין במחובר, בין שהסכין נמצאת למעלה, על צואר הבהמה, וצואר הבהמה הוא למטה, מתחת לסכין, דהיינו ששחט כרגיל, בין שהסכין למטה, מתחת לצואר, וצואר הבהמה למעלה, על הסכין, שגם בצורה כזאת מותר לשחוט, ואין אנו חוששין שמא מכובד הצואר על הסכין ייחתך הצואר בבת אחת טרם שיעשה הולכה והבאה עם הסכין.

והשתא תיקשי: ברייתא זו, דקתני בה "בכל שוחטין", דמשמע שמותר אפילו לכתחילה לשחוט במחובר, מני היא? לא רבי ולא רבי חייא!

דאי רבי חייא, הרי אמרנו שהוא סובר שהמחובר כשר דיעבד אין, לכתחילה לא.

אי רבי, האמר: אפילו דיעבד נמי לא כשר אם שחט במחובר?

ומתרצינן: לעולם ברייתא רבי חייא היא. אלא שרבי חייא סובר שאפילו לכתחילה מותר לשחוט במחובר. והאי דקמיפלגי בדיעבד, ולכך נשנתה מחלוקת רבי חייא ורבי בלשון דיעבד, כדמשמע מדקתני "השוחט במחובר", [על אף שרב חייא מכשיר אפילו לכתחילה] הוא להודיעך כחו דרבי, שאפילו בדיעבד פוסל במחובר.

ואכתי מקשינן: אלא מתניתין, דקתני "השוחט ... בצור ובקנה", דמשמע דיעבד, אין, לכתחילה לא, והעמדנו לעיל משנתנו שלכן לא הכשירה בצור ובקנה אלא רק בדיעבד משום דמיירי במחובר, מני היא? לא רבי ולא רבי חייא!

דאי רבי חייא האמר: אפילו לכתחילה כשר במחובר ואי רבי האמר: אפילו דיעבד נמי לא כשר במחובר?

ומתרצינן: לעולם רבי חייא סבר שאפילו לכתחילה כשר במחובר כפי שאמרנו, ומתניתין דקתני "השוחט" דמשמע רק דיעבד - רבי היא. שרבי מודה דבדיעבד כשרה השחיטה במחובר.

ותמהינן: קשיא דרבי אדרבי. שהרי רב כהנא אמר לעיל שרבי פוסל במחובר, ומשמע שאפילו בדיעבד פסול!?

ומתרצינן: לא קשיא:

כאן, מה שרב כהנא אמר שרבי פוסל אפילו בדיעבד במחובר מעיקרו. כששחט בדבר שמעולם לא היה תלוש אלא מתחילת ברייתו הוא מחובר לקרקע.

כאן, משנתנו, שרבי מכשיר בדיעבד, מיירי ששחט בדבר שהיה קודם תלוש ולבסוף חיברו לקרקע.

ומנא תימרא דשני לן שיש להבדיל בין מחובר מעיקרו לבין תלוש ולבסוף חיברו?

מכאן יש ללמוד כן:

דתניא: השוחט במוכני, גלגל שחיבר לו סכין, והאדם מסובב את הגלגל ושוחט - שחיטתו כשרה.

ואם שחט במחובר לקרקע - שחיטתו כשרה.

ואם נעץ סכין בתוך הכותל ושחט בה על ידי שהוליך והביא את צואר הבהמה על הסכין - שחיטתו כשרה!

ואם היה צור יוצא מן הכותל, שהיתה אבן חדה בולטת מבין אבני הכותל, או שהיה קנה עולה מאליו, שלא נטע אותו אדם אלא צמח מאליו, ושחט בו - שחיטתו פסולה!

הערות

[119] [עיין תו' ד"ה כגון שהיה].

הרי זה כגון שהיה לו חולה שיש בו סכנה מבעוד יום, שמצוה לשחוט בשבילו אפילו בשבת, ולכן לא היה בבהמה איסור מוקצה, שהרי זה כאילו יועדה לכך.

ושואלים: אי הכי [אם כך], אם בזה מדובר, מאי טעמא [מה הטעם] של רבי יהודה דאסר [שאוסר]? ומשיבים: הכוונה היא כגון שהיה לו חולה בערב שבת והבריא בינתיים, שאף על פי שאיסור מוקצה לא היה כאן, מכל מקום איסור שחיטה בשבת יש כאן, ולדעת ר' יהודה גם אם עשה כן בשוגג הרי זה אסור בשבת עצמה.

ושבים לעיקר הענין, ואומרים: ומה שהסברנו שרב השתיק את התנא על שלא הבחין בין מבשל בשבת לשוחט בשבת, הריהו כי הא [כמו זו] שאמר רב אחא בר אדא אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רבי יצחק בר אדא אמר רב: השוחט בשבת לצורך חולה שחלה חולי שיש בו סכנה בשבת — אסור לבריא לאכול מן הבשר, המבשל לחולה שחלה בשבת בשר בהמה שנשחטה מערב שבת — מותר לבריא לאכול ממנו.

מאי טעמא [מה טעם] ההבדל? האי [זה] הבשר שאינו מבושל ראוי היה לכוס אותו גם לפני הבישול, ולא היה מוקצה בכניסת השבת, ואילו האי [זה] שלא נשחט קודם השבת אינו ראוי לכוס קודם השבת, שהרי הוא אבר מן החי והוא נעשה מוקצה בכניסת השבת.

אמר רב פפא: פעמים שגם השוחט בשבת מותר לבריא לאכול מן הבשר — כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, והבהמה עמדה לשחיטה בכניסת השבת, ולא היתה מוקצה. ומצד שני, פעמים שמבשל בשבת אסור לבריא לאכול מן המבושל — כגון שקצץ לו בשבת דלעת מן המחובר ובישל אותה, מפני שהיתה מוקצה מחמת האיסור לקוצצה.

אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא [הלכה היא]: השוחט לחולה בשבת — מותר לבריא לאכול מן הבשר באומצא, כלומר, בשר חי, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט — אדעתא דחולה קא שחיט [כאשר הוא שוחט — על דעת החולה הוא שוחט], שהרי גם אם החולה אוכל מעט צריך לשחוט עבורו בהמה שלימה, וכיון ששחט בהיתר — מותר גם לאחרים. אבל המבשל לחולה בשבת — אסור לבריא לאכול מן התבשיל, והטעם הוא: גזירה שמא ירבה יוסיף לתבשיל גם בשבילו.

א משנה השוחט בשפתו החלקה של מגל יד, ששפתו האחת חלקה והשניה משוננת, או בצור (אבן חדה), או בקנה שנחתך לאורכו ושפתו חדה — שחיטתו כשרה.

הכל שוחטין, ולעולם שוחטין, ובכל שוחטין (בכל דבר שחותך) חוץ ממגל קציר והמגירה (משור), והשינים כשהן קבועות בעצם הלחי של בהמה, והציפורן, שאין שוחטים בהם מפני שהם חונקין ולא חותכים, שיש להם פגימות הנאחזות בסימנים (הקנה והושט) וקורעות אותם.

ב גמרא שנינו במשנה "השוחט" במגל יד בצור ובקנה, ומשמע: בדיעבד — אין [כן], שחיטתו כשרה, אבל לכתחלה — לא ישחט באלה. ושואלים: בשלמא [נניח] במגל יד מובן הטעם — דלמא אתי למעבד באידך גיסא [שמא יבוא לשחוט בצד האחר] המשונן, אלא צור וקנה שהיו חדים האם לכתחלה לא שוחטים בהם? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו בברייתא: בכל שוחטין, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה!

ומשיבים, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שמשמע ששוחטים לכתחילה — מדובר בתלוש, כאן שמשמע שהדבר נאסר לכתחילה — מדובר במחובר, כששוחט על ידי צור או קנה המחובר לקרקע, וכשיטת ר' חייא. שאמר רב כהנא: השוחט באמצעות דבר המחובר לקרקע — רבי פוסל ור' חייא מכשיר; והרי עד כאן לא שמענו שקא מכשיר רבי חייא במחובר אלא בדיעבד, אבל לכתחלה לא.

ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת] לפי זה את המשנה? כדעת רבי חייא ודיעבד; אלא הא דתניא [זו ששנויה] בברייתא: בכל שוחטין לכתחילה, בין בתלוש, בין במחובר, בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה, בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה, מני [כשיטת מי היא]? לא כשיטת רבי ולא כשיטת ר' חייא, שכן אי [אם] לשיטת ר' חייא — הרי בדיעבד אין [כן] השחיטה כשרה, אבל לכתחלה — לא יעשה כן, אי [אם] לשיטת רבי — בדיעבד נמי [גם כן] לא כשרה השחיטה!

ומשיבים: לעולם תפרש שברייתא זו היא כשיטת רבי חייא, והוא מתיר לשחוט במחובר אפילו לכתחלה, והאי דקמיפלגי [וזה שנחלקו] בדיעבד, כפי שאמר רב כהנא — הרי זה כדי להודיעך כחו של רבי, שהוא אוסר אפילו בדיעבד.

ושואלים: אלא, לפי זה, מתניתין דקתני [משנתנו שהוא שונה בה]: "השוחט", ומשמע: בדיעבד — אין [כן], לכתחלה — לא, מני [כשיטת מי היא]? לא שיטת רבי ולא שיטת רבי חייא, שכן אי [אם] שיטת רבי חייא — הרי אמרת שלדעתו אפילו לכתחלה מותר לשחוט במחובר, אי [אם] שיטת רבי — הרי בדיעבד נמי [גם כן] לא מכשיר!

ומשיבים: לעולם יש לפרש שלשיטת רבי חייא שוחטים במחובר ואפילו לכתחלה, ומתניתין דקתני [ומשנתנו שהוא שונה בה] "השוחט", ומשמע ששחיטה במחובר כשרה רק בדיעבד — שיטת רבי היא.

ושואלים: אם כן, קשיא [קשה] מדברי רבי על דברי רבי, שהרי במחלוקתו עם ר' חייא מפורש שהוא פוסל אפילו בדיעבד! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן ששנינו שהוא פוסל בדיעבד — מדובר כששוחט בדבר שהוא מחובר מעיקרו, כאן ששנינו שהוא מכשיר בדיעבד — מדובר כששוחט בדבר שהיה תלוש ולבסוף חיברו.

ומוסיפים: ומנא תימרא דשני לן [ומנין תאמר ששונה לנו], שיש הבדל בהלכה בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חיברו? דתניא [ששנויה ברייתא]: השוחט באמצעות מוכני (סוג של מכונה שקבועה בה סכין) — שחיטתו כשרה, וכן השוחט במחובר לקרקע — שחיטתו כשרה, וכן אם נעץ סכין בכותל כשהלהב בולט החוצה ושחט בה, שהוליך והביא את צואר הבהמה עליה — שחיטתו כשרה. אבל אם היה צור יוצא (בולט) כמין זיז מן הכותל, או קנה עולה מאליו מן הקרקע, ושחט בו — שחיטתו פסולה;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it is in a case where one had a critically ill person in his household while it was still day, before Shabbat, as it is permitted to slaughter the animal for such a person even on Shabbat. Therefore, the unslaughtered animal was not set aside from use.

The Gemara asks: If so, what is the reason that Rabbi Yehuda prohibited consumption of the meat on Shabbat? The Gemara answers: He issued this ruling in a case where one had a critically ill person in his household before Shabbat and that person recovered. In that case, although the unslaughtered animal was not set aside from use when Shabbat began, it is prohibited to slaughter it on Shabbat. According to Rabbi Yehuda, if he slaughtered it unwittingly, its consumption is prohibited on Shabbat.

And that which Rav silenced the tanna for not stating that an unslaughtered animal is set aside from use, even when the prohibited labor of slaughter was performed unwittingly, is in accordance with that which Rav Aḥa bar Adda says that Rav says, and some say it is that which Rabbi Yitzḥak bar Adda says that Rav says: In the case of one who slaughters an animal to feed an ill person on Shabbat, it is prohibited for a healthy person to partake of the slaughtered animal on Shabbat. In a case of one who cooks food to feed an ill person on Shabbat, it is permitted for a healthy person to partake of that food.

What is the reason for this distinction? This food was fit to be chewed before it was cooked, and therefore it was not set aside from use when Shabbat began, and the meat of that animal was not fit to be chewed before the animal was slaughtered, and therefore it was set aside from use when Shabbat began.

Rav Pappa says: There are times when one slaughters for an ill person on Shabbat and it is permitted for a healthy person to eat the meat on Shabbat, such as where he had a critically ill person in his household before Shabbat and the animal was designated for slaughter while it was still day, before Shabbat; in that case, it was not set aside from use. And there are times when one cooks on Shabbat for an ill person and it is prohibited for a healthy person to eat the food on Shabbat, such as where one cut a gourd that was attached to the ground for the ill person on Shabbat. Because it is prohibited to detach the gourd on Shabbat, it is set aside from use and forbidden.

Rav Dimi of Neharde’a says that the halakha is: In the case of one who slaughters for an ill person on Shabbat, it is permitted for a healthy person to eat the raw meat [be’umtza]. What is the reason that it is permitted? Since it is impossible for an olive-bulk of meat to be permitted without slaughter of the entire animal, when he slaughters the animal, he slaughters it with the ill person in mind. Since slaughter of the animal was permitted, all its meat is permitted even for a healthy person. In the case of one who cooks for an ill person on Shabbat, it is prohibited for a healthy person to eat the food on Shabbat. What is the reason that it is prohibited? It is due to a rabbinic decree lest he increase the amount of food that he is cooking on behalf of the healthy person.

MISHNA: In the case of one who slaughters an animal with the smooth side of a hand sickle, which has both a smooth and a serrated side, or with a sharpened flint, or with a reed that was cut lengthwise and sharpened, his slaughter is valid.

All slaughter [hakkol shoḥatin], and one may always slaughter, and one may slaughter with any item that cuts, except for the serrated side of the harvest sickle, a saw, the teeth of an animal when attached to its jawbone, and a fingernail, because they are serrated and they consequently strangle the animal and do not cut its windpipe and gullet as required.

GEMARA: The Gemara notes that the language of the mishna, which states: One who slaughters an animal with a hand sickle, with a flint, or with a reed, rather than: One may slaughter, indicates that after the fact, yes, the slaughter is valid, but one may not slaughter with those blades ab initio. The Gemara asks: Granted, one may not slaughter it with a hand sickle, lest he come to perform the slaughter with the other, serrated, side; but as a flint and a reed have no serrated side, is it so that one may not slaughter with those ab initio? And the Gemara raises a contradiction from a baraita: One may slaughter with any item that cuts, whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed.

The Gemara answers: This is not difficult. There, where the baraita permits slaughter ab initio, it is referring to slaughter with a flint and a reed when they are detached. Here, where the mishna says that the slaughter is valid only after the fact, it is referring to slaughter with a flint and a reed when they are attached to the ground, as Rav Kahana says: In the case of one who slaughters with a blade that is attached to the ground, Rabbi Yehuda HaNasi deems the slaughter not valid and Rabbi Ḥiyya deems it valid. The Gemara infers: Even Rabbi Ḥiyya deems the slaughter valid only after the fact; but one may not do so ab initio.

In accordance with which opinion did you interpret the mishna? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, and the slaughter is valid after the fact? But if so, with regard to that which is taught in a baraita: One may slaughter with any item that cuts, whether with a blade that is detached from the ground or with a blade that is attached to the ground, whether the knife is above and the neck of the animal is below or the knife is below and the neck of the animal is above; in accordance with whose opinion is it? It is in accordance neither with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi nor with the opinion of Rabbi Ḥiyya. If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, he says: After the fact, yes, the slaughter is valid, but it is not permitted to slaughter in this manner ab initio. If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, he says: Even after the fact, the slaughter is not valid.

The Gemara answers: Actually, the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, and he permits slaughter with these blades even ab initio. And the fact that the opinions of Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Ḥiyya were formulated such that they disagree concerning the halakha after the fact is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi that the slaughter is not valid even after the fact.

But rather, the mishna here, which teaches: With regard to one who slaughters, after the fact, yes, it is valid, but it is not ab initio, in accordance with whose opinion is it? It is in accordance neither with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi nor with the opinion of Rabbi Ḥiyya. If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, he says: The slaughter is permitted even ab initio. If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, he says: Even after the fact, the slaughter is not valid.

The Gemara answers: Actually, Rabbi Ḥiyya holds that it is permitted to slaughter with these blades, and even ab initio; and the mishna here, which teaches: One who slaughters, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

The Gemara objects: This is difficult, as there is a contradiction between one statement of Rabbi Yehuda HaNasi and another statement of Rabbi Yehuda HaNasi, as in his dispute with Rabbi Ḥiyya he holds that the slaughter is not valid. The Gemara answers: This contradiction is not difficult. There, in his dispute with Rabbi Ḥiyya, Rabbi Yehuda HaNasi holds that slaughter is not valid in a case where the blade was attached from the outset; here, in the mishna, Rabbi Yehuda HaNasi deems the slaughter valid after the fact in a case where the blade was detached and ultimately he reattached it.

The Gemara asks: And from where do you say that there is a difference for us between a blade that was attached from the outset and a blade that was detached and ultimately he reattached it? As it is taught in a baraita: With regard to one who slaughters with a mechanism [bemukhni] of a wheel with a knife attached to it, his slaughter is valid; with an item that is attached to the ground, his slaughter is valid; if one embedded a knife in a wall and slaughtered with it, his slaughter is valid. If there was a flint emerging from a wall or a reed arising from the ground on its own and he slaughtered with it, his slaughter is not valid.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבא פעמים שהשוחט [בשבת] מותר לבריא כלומר מה שנותר לחולה מן הבשר כגון שהיה לו חולה מע"ש ומוכנת היה לשחוט מע"ש ולא הבריא החולה ומבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת במחובר דלא היה ראוי מע"ש וביום השבת קצץ ובישל ועכשיו עשה איסורא:

אמר רב דימי הילכך השוחט לחולה בשבת וכו' באומצא חי לכוס כלומר חתיכה קטנה של בשר:

במגל יד סכין של פועלים שחותכין הכרמים שמקופל ראשו לפניו לחתוך חפציו:

דילמא אתי למעבד באידך גיסא שהיא עשויה כמו ברזל ואתי לידי דרסה:

לא קשיא כאן בתלוש כשרה כאן במחובר [פסולה]:

להודיעך כחו דרבי דאפילו בדיעבד פוסל קשיא דרבי אדרבי דמתנית' א' השוחט במחובר דאיעבד כשרה (ור' פוסל) והכאא)נראה דצ"ל והכא בברייתא פוסל רבי במחובר לקרקע אפי' דיעבד. במחובר לקרקע ודאיעבד ופוסל וכו':

במוכני. כלומר גלגל שקשר הסכין במוכני וכדרך גלגולו שהיה מגלגלו שחט ועכשיו כיון דבא מכח אדם שחיטתו כשרה:

המבשל לחולה בשבת אסור לבריא. גזירה שמא ירבו בשבילו, פירש הרב ז"ל גזירה שמא אחר שיניח הקדרה על האש ירבה שם חתיכה בשבילו, ומשום הכי גזרינן שמא יעשה כך. לפי שיבא לידי איסור סקילה בכך. אבל אין לפרש שמא ירבה חתיכות בקדרה קודם שיתן אותה על האש, דאפילו עביד הכי לית כאן איסורא דאורייתא, אלא דרבנן לבד, שהרי ביום טוב מותר לכתחלה בכי האי גוונא, כדתניא במסכת ביצה (יז, א) ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חביות של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד, אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך, והתם נמי אמרינן אין מזמנין את הנכרי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו, ועל כרחך אית לן לפרושי כי האי גוונא שמא יתן בקדרה אחר שהיא על האש חתיכה נוספת על שאר חתיכה, דאילו ליתן שם חתיכות הרבה בבת אחת קודם הנחתה על האש שרי, כדתניא ממלאה אשה קדרה בשר, אלא ודאי בזו אחר זו קאמר, ובאפיית הפת גזרו אפילו בבת אחת, לפי שדרך האפיה ליתן זה אחר זה, ומיהו קיימא לן כרבי שמעון בן אלעזר דשריא אפילו בפת, מפני שהפת [נאפית] יפה בשעה שהתנור מלא.
ואם תאמר כיון דביום טוב נמי אסור להרבות בזה אחר זה, אמאי לא גזרינן ביום טוב כדרך שגזרו בשבת. יש לומר דכיון שלצורך היום מותר לו לבשל כל מה שצריך לו, ליכא למגזר שמא ירבה בזו אחר זו, אלא אם כן זימן את הנכרי, דהשתא איכא למיגזר דפעמים שיזמנו אחר נתינת קדרה על האש וירבה בשבילו. ומסתברא דביום טוב אפילו נתן בקדרה חתיכות נוספות זו אחר זו ואחר נתינת הקדרה על האש מותר, דלא גרע מפת דשרי ר"ש לפי שהפת יפה בשעה שהתנור מלא וכל שכן בשר, וההיא דאין מזמנין את הנכרי גזירה שמא ירבה בקדרה אחרת קאמר כן נראה לי.
ובשם רבינו יצחק ז"ל ובשם רבינו יצחק ז"ל אף על פי שהתירו ביום טוב למלאות חבית מים אף על פי שאין צריך אלא לקיתון אחד. בשבת לא התירו להרבות בשביל הבריא אף על פי שמבשל לחולה, משום חומרא דשבת, והיינו דאיבעיא להו במסכת מנחות (סד, א) פרק רבי ישמעאל אמדוהו לב' גרוגרת ויש גרוגרת בעוקץ זה וגרוגרת בעוקץ זה וג' גרוגרות בעוקץ אחר הי מינייהו מייתינן, מכלל דפשיטא לן שאם יש ב' בעוקץ וג' בעוקץ זה שאסור להביא את הג'. ואם תאמר והא אמרינן בערובין (סח, א) ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להו נשיילה לאימיה, ואי צריכה ניחמו ליה אגב (אותה) [אימיה], אלמא אפילו בשבת לרבות בשיעור שרי. יש לומר ניחמו ליה על ידי נכרי קאמר, וכן פירש שם רש"י ז"ל ור"ח ז"ל.

הא דאמר רבא פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. פירש רש"י ז"ל ועדיין לא הבריא, דאין כאן איסור מוקצה ולא איסור שבת, הלכך מותר לבריא לכוס. והמבשל לחולה שנחלה היום אסור לבריא, כגון שקצץ לו דלעת מן המחובר ובשלה לו, דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות. ואית דמפרשי בדלעת תלושה, ומוקצה דידה משום דקשה היא. ולא היא [חדא ד]דלעת רכה היא יותר מן הבשר, ועוד קצץ מן המחובר משמע, דאי בתלושה לא שייך קציצה אלא חתוך, כגון מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, עכ"ל. ור"ת ז"ל פירש בתלושה, דאי במחוברת מאי איריא משום בישול, כי לא נתבשלה נמי אסירא משום מחובר, ושפיר שייך קציצה בתלושה כדאמרינן בסנהדרין (לג, ב) אדמוקדך יקוד קוץ קראך וצלי, ובשבת (לד, א) אמרינן כאן קצץ בן זכאי תורמוסי תרומה, ותרומה לא שייכא אלא בתלוש, (קידושין סא, ב) והא דלא נקיט לשון חתיכה, לפי שדרך לקצצה בחתיכות קטנות כשרוצין לבשלה, ולאותו חתוך קרי קציצה. אבל כשמחתכה לפני בהמה מחתכה חתוך גדול, וההיא קרי חתיכה. וטעמא דמבשל דאסור משום דדלעת לכוס לא חזיא, כדאמרינן במסכת נדרים (מט, ב) כל מידי לא תפלוט קמיה רבך בר מקרא ודיסא. ואי קשה לך כיון דחזיא לכלבים מוכן לאדם קרי ליה כדאמרינן בסמכת ביצה (ו, ב) גבי אפרוח שנולד ביום טוב דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, יש לומר דשאני דלעת, דכיון שעומדת לאכילת אדם ואינה עכשיו ראויה לאדם, אף על גב דחזיא לבהמה, מוקצת היא, ומוקצת קריא לה. זו היא שיטתו של ר"ת ז"ל.
ולעיקר פירושו של רש"י ז"ל שפירשה מבשל אסור בחולה שנחלה בו ביום, ומשום הכי אסור בשקיצץ לו דלעת מן המחובר, דבין השמשות מוקצה היתה, אם כן לא הוה ליה לרבא למיסתם לישניה ולמימר מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת, אלא הוה ליה למימר מבשל אסור כגון שחלה בו ביום וקצץ לו דלעת, ועוד דלשון שקצץ לו דלעת משמע דקאי אאותו חולה דאיירי ביה שהיה חולה מבעוד יום, ואם בא רבא לקצר את לשונו, היה לו להפך דבריו ולומר פעמים שהמבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת שוחט מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, דאז ודאי היה במשמע שחלה בו ביום, כיון שחדש בשוחט שחלה מבעוד יום, ועוד שסמך דבריו לדברי רב דמיירי בחולה שחלה בו ביום, ועוד דאם כדברי רבינו ז"ל אין חלוק בין שוחט למבשל אלא בין חלה מבעוד יום לחלה היום, ולא הוה ליה לרבא למימר אלא פעמים ששוחט ומבשל מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום ושוחט ומבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל מפני מה לא העמידה כולה בחולה שחלה מבעוד יום, ואפילו הכי בשקצץ לו דלעת מן המחובר אסור, משום גזירת פירות הנושרין, דהא איכא התם מאן דאסר ביצת תרנגולת העומדת לאכילה משום גזירת פירות הנושרין, ואף על גב דתרנגולת עצמה מוכנת ועומדת לאכילה, והכא נמי לא שנא, דאף על גב דדלעת זו מוכנת לחולה, אפילו הכי אסירא לבריא משום פירות הנושרין. אלא שעדיין לא יתיישב הענין בכך אמאי נקט מבשל, שהרי אין איסורו מחמת בישולו אלא מחמת הקצאת חיבורו.
על כן נראה לי דרבא כולה בחולה שחלה מבעוד יום נקט לה, וקוצץ לו דלעת מערב שבת קאמר, והכא נמי משמע לישנא דנקיט שקוצץ לו, כלומר שקצץ לו כבר, ומאי דנקט דלעת ושבקיה לשוחט ולא אמר מבשל אסור כגון שבישל לו בשר, משום דבשר ראויה לכוס ודלעת אינה ראויה לכוס, כדאמרינן בשבת (קנה, ב) נבלה דומיא דדלועין מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשוני היכי משכחת לה בבשר פילא, אלמא סתם דלועין אינן ראוין לכוס כבשר.
ואם תאמר אי בשחלה מבעוד יום מאי שנא משוחט בהמה דבחייה אינה ראויה לכוס לבריא, ואפילו הכי אגב הכנתו של חולה נתכנה לו לבריא, דלעת נמי כיון דאיתכנה לחולה ולחולה אינה ראויה אלא על ידי בשול, כשנתבשלה מיהא לישתרי אף לבריא, דאיסור שבת ליכא ומשום מוקצה ליכא,דהא איתכנה בבשולה אף לבריא על ידי החולה, ולא היא דהתם על כרחך איתכנה כולה בהמה על ידי החולה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אבל דלעת אפשר להכין ממנה מה שצריך לחולה לבד והשאר אסור הקצאתו רביע עליה, וכיון שכן נמצאת שהיא מוקצה לבריא, כן נראה לי.

ולענין פסק הלכה במבשל בשבת. יש מי שפוסק כרבי מאיר דהא כי מורה רב לתלמידוי כרבי מאיר מורה להו. אבל הרב בעל ההלכות ורבי אחא משבחא ז"ל פסקו כרב יהודה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ו שם הכ"ג), חדא דהא רב הכי דרש בפירקא משום עמי הארץ, והשתא ליכא לאורויי כרבי מאיר דהא נפישי עם הארץ, ועוד דעל כרחך לא מורה רב כרבי מאיר אלא משום דסבירא ליה כרבי מאיר ורב יהודה לית הילכתא כרב יהודה במטין איתמר וכדאיתא התם בעירובין (מו, ב), אבל אנן כרבי יהודה סבירא לן, דאמר התם דכי אמרינן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרב יהודה הלכה אתמר, ועוד דסתם מתניתין דהכא על כרחך רבי יהודה, ועוד נראה לי ראיה מדאמר רב דימי מנהרדעי הילכתא המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, ומי עדיף מבשל באיסור שוגג ממבשל לחולה בהיתר דאפילו הכי אסרינן לבריא, אלא שיש לדחות דאין הכי נמי דטפי עדיף שוגג ממבשל לחולה, דהתם איכא למיגזר הכא ליכא למגזר דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. ולרבי יוחנן הסנדלר לא חיישינן דאפילו בפירקא לא דריש רב כותיה, והלכך ליתא כלל, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל.
ולענין מה שאמרו מותר למוצאי שבת, כבר כתבתי למעלה (טו, א) שיש מי שמפרש דלערב צריך להמתין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים ואפילו בעושה בשוגג, וכן דעת רש"י ז"ל. ויש אומרים שלא הוזכר בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי נכרי. אי נמי בדבר הנעשה ממילא על ידי מלאכת ישראל שמערב שבת, כאותה שאמרו בשבת (יח, ב) לא תמלא אשה קדרה עששית ותורמסין מערב שבת וכמו שכתבנו למעלה. ומיהו לכולי עלמא במבשל לחולה או שקצץ לו דלעת מותר לבריא למוצאי שבת מיד, דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במחלל את השבת או בשוגג או במזיד. אבל כאן שעשה ברשות ואין כאן אלא אי משום מוקצה אי משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו. והשוחט לחולה ואפילו חלה בו ביום, איכא מאן דאמר שמותר לבריא באומצא, לדידן דקיימא לן כרבי שמעון בשבת, דלית ליה לרבי שמעון מוקצה מחמת איסור אלא באיסור שדחאו בידים ואינו עומד ומצפה לו ככוס ועששית שהדליקו בו באותו שבת. ויש מי שאומר דאף רבי שמעון מודה בשוחט אף על פי שאיסור הבא מאליו הוא, כיון שאינו מצפה אימתי תשח(ו)ט בהמתו בשבת וכמו שכתבנו למעלה. ולפי הדעת הזו הא דאמר רב דימי בחולה שח(ו)לה מבעוד יום היא, ואההיא דרבא דלעיל מינה קא סמיך. והמבשל לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו.

ועד כאן לא קא שרי רבי חייא אלא דיעבד אבל לכתחלה לא. והאי מחובר דקאמרינן, לאו מחובר מעיקרו קאמר, אלא תלוש ולבסוף חברו, דאי במחובר מעיקרו מאי טעמא דרבי חייא, אי סבירא ליה דמחובר מעיקרו דאורייתא אפילו דיעבד נמי לא, ואי לאו דאורייתא אפילו לכתחלה אמאי לא, דהא ליכא מידי מדאורייתא דנגזור עליה.

לעולם רבי חייא אפילו לכתחלה. וברייתא דקתני רבי חייא מכשיר דיעבד, [לאו] דוקא קאמר, אלא משום דקתני רבי פוסל תנא רבי חייא מכשיר, אבל לדידיה אפילו לכתחלה נמי שרי.

לא קשיא כאן במחובר מעיקרו כאן בתלוש ולבסוף חברו. קשיא לי אמאי נדי מאוקימתא דאוקימנא כרבי חייא, לימא מתניתין נמי רבי חייא, ורבי חייא במחובר מעיקרו מיפסל פסיל, ומתניתין וברייתא דשרו בדיעבד בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, וברייתא דקתני הכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר בשלא בטלו, והיינו דנקט סכין, משום דלא מבטיל ליה. ויש לומר דלא בעי לאיפלוגי בלכתחלה בין ביטלו לשלא בטלו, דהא ברייתא דהשוחט במוכני בתרוייהו קא תני שחיטתו כשרה. והאי מתרץ על ההיא ברייתא קסמיך כדאמרינן ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו, דאלמא על ההיא ברייתא קא סמיך במאי דמתרץ. עוד יש לומר דכיון דאשכח אוקימתא למיתני כרבי, ניחא ליה לאוקמיה כותיה, דאיהו הוא דקא סתים להו. ועוד דלא ניחא ליה למימר דרבי חייא מודי ליה לרבי במחובר מעיקרו, דאיהו מסתמא עיקר דינה פליג עליה, וכדתני בברייתא דבסמוך (טז, א) ויו דקאי אאפותא קאמר. דקרא זריזותיה דאברהם קא משמע לן, דאלמא לרבי חייא לית ליה פוסל במחובר כלל, ולפי מה שכתבתי ניחא לי מאי דלא אוקי כולהו מתניתין ומתניתין כרבי ולימא מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, ומתניתא דרבי פוסל במחובר מעיקרו, ומתניתין דהכל שוחטין בשלא בטלו, דהא איהו אברייתא דהשוחט במוכני קא סמיך, וההיא לא חלק בין בטלו, הילכך לרבי דפוסל מחובר מעיקרו אפילו בדיעבד לא שנא תלוש ולבסוף חברו ובטלו ולא שנא לא בטלו לכתחלה לא ישחוט, כן נראה לי.

קשיא דרבי אדרבי לא קשיא כאן בתלוש ולבסוף חיברו כאן במחובר מעיקרא כתב בעל המאור ז"ל אבל לר' חייא א"א למוקמינהו דכיון דלית לי' לר"ח שחיטה בתלוש מן התורה כדאמר לי' לרב וי"ו דכתב אאופתא קאמר אלא ס"ל דהכל מותר וקי"ל כרבי הילכך מחובר מעיקרא אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה וכן תלוש ולבסוף חיברו בדבר שמבטל אותו ואין דעתו לעקרו משם שחיטתו פסולה והיינו בעי' דרבא וכיון דלא איפשיטא לחומרא נקטה ואם הוא תלוש ולבסוף חיברו בדבר שאין מבטל אותו כגון סכין שדעתו לעוקרו ממקום נעיצתה לכתחלה לא ישחוט גזירה משום שחיטה במחובר ואם שחט שחיטתו כשרה:

אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכבר נפשטה בעיא דרבא לקולא ממה ששנו בברייתא צור דומיא דקנה עולה מאיליו אלמא במחובר מעיקרא הוא ש"מ בתלוש ולבסוף חברו אפילו דומיא דמחובר מעיקרא דקא מבטל לי' שחיטתו כשרה והיינו מסקנא דבעיין ומה דאתמר ת"ש בתר כי פשטה בתר פשטה לומר מרישא נמי שמעת מיני' דתלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשרה וסיפא במחובר מעיקרא וכדשני' ודחי לה על דרך מההיא ליכא למשמע מיני' דדילמא שאני לן סכין דלא מבטל לי' ומיהו פשטן מצור דומיא דקנה איתא ולפום האי סברא הוא דאוקמינא לעיל במחובר מעיקרא בתלוש ולבסוף חברו תדע שהרי ע"כ רבא ל"ל הנהו אוקימתא דאוקמו' לעיל מתני' ומתניתא דהא קתני צור וצור בכותל דבר מבטל הוא ואין דומה לסכין ואעפ"כ שחיטתו כשרה וכבר ראיתי מי שפי' דרבא מוקי לה בשחיברו חיבור ארעי אבל חברו כדרך בנין היינו בעיין והיינו נעיצת סכין בכותל אינו כדרך וטעמא דלא מבטל לי' משום חשיבותא דסכין ושאין אדם מניחו שם הא בצור דומיא דסכין שחיטתו פסול' לדע' בעי' זו ועוד קתני סיפא והציפורן במחוב' ומדתני הכשר בצור בתלוש ולבסוף חברו ורהיט ותני פסולה בציפורן מחוב' מעיקר' ש"מ כל תלו' ולבסו' חברו שחיטתו כשר' והיינו אוקמת' דמתני' בתר פשטי דבעי כדפרישי' תדע דהא מעיקר' כל תלוש ולבסוף חברו קס"ד דמיבעיא לי לרבא מדקא איירי סכין אלמא צ"ל אוקמית' דלעיל שאם לא היתה בעיא אלא בדבר שהוא מבטל אותו דוקא וכי לא הנ' להם להביא ראי' ממשנתינו ולדחות אותה ולהעמידה בכגון סכין כמו שהביאו מברייתא והאיך אמרו ת"ש נעץ סכין בכותל הרי כל עיקרה של שאלה לא באה אלא על דבר שהוא מבטל אותו אם הוא כסכין דבר שאינו מבטל ששחיטה כשרה בו דהיינו תלוש ולבסוף חברו דמתני אלא רבא ל"ל אוקימתא דלעיל אבל הוא מסתפק במשנתינו שמא ר' חייא הוא ועד כאן לא מכשר ר' חייא אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא כדקס"ד מעיקרא ואפשר שהטעם גזירה שמא יאמרו שחיט' שאינ' באה מכח אדם כשירה או שגזרו בו לכתחלה משום צואר בהמה למעלה שמא ידרוס והך ברייתא דקתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר בתלוש ולבסוף חברו דתלוש הוא ולא גזרינן והוא הי' שואל לדברי רבי שפוסל במחובר מן התורה בתלוש ולבסוף חברו אם במחובר מעיקרא הוא או לא ואנן השתא אגמרא סמכינן ולסוגיא דשמעתין שמעינן ומסקנא דבתר רבא אסיקנא כאוקמתי' דלעיל דמכשר במתני' אפילו בצור תלוש ולבסוף חברו כשרה וצור יוצא מאיליו פסולה עוד יש מוסיפין סיוע לזה הסברא ואומרין שלא היתה בפי' אלא לפי שהי' סובר בתלוש ולבסוף חברו לענין הכשר זרעים כתלוש לענין ע"א כתלוש ואעפ שהוא להחמיר דברי תורה וכל לענין מעילה כתלוש הוא ולמדוה מע"א ובמס מעילה הרי כל הדברים שוין כתלוש הוה ומ"ש לענין שחיטה דלהוי כמחובר וכרב פפא קי"ל דמתרגם מתני' אליבא דחד תנא ומן הדרך הזה איני רואה בכאן פסק מחוור מפני שר' אליעזר ורבא רבי וסוגיין בעלמא כוותי' דגרסינן בפרק המוכר את הבית בעי ר"י מי גשמים שחשב עליהם להדיח בהן את האצטרוביל מהו וזו הבעיא לדברי האומר כותל כמחובר אלא שיש לומר דטעמא דרב פפא מכולה טבא חדא פלפלתא חריפא ממלי צנא דקרי דאיהו מתרגם מתני' אליבא דחד תנא ופשיטא ליה ואינהו משבשי לי' ותנו ומספקא להו ורב פפא בתרא הוא בתר דאיבעי' לקמן הדר פשטה וגם זה נכון ועכשיו לפי הדרך הזה יכולנו לפרש דרב' אית לי' אוקימתא במתני' דסוגיין דלעיל אלא שלא היה יכול לפשוט בעי' שלו להקל משנתינו לפי שיעמוד אותה לדברי תנא בתרא דזרעי' ומ"מ אפי' לדבריו הו"ל סתם מתני' ומחלוקת בברייתא והלכת' כוותי וכ"ש דלא פשיט' לי' לרב' גופי' מחלוקת בשחיטה כלל:

המשנה החמישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי מן הפרק בענין במה שוחטין ואמר על זה השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה אמר הר"מ פי' מגל יד צדו האחד מגל וצדו האחד סכין והצד שהוא הסכין הוא שאסור לשחוט בו לכתחלה גזרה שמא ישחוט בצד השני ואם שחט בו שחיטתו כשרה לפי שכשאמר השוחט מורה על מי שעבר אבל לא לכתחלה וזה היה צור וקנה שחברן בקרקע או מחוברין מתחלתן ואפי' דיעבד שחיטתו נבלה אבל תלושין מן הקרקע מותר לכתחלה:

אמר המאירי השוחט במגל יד וכו' פי' מגל יד הוא שיש לו שני פיות מצד אחד חלקה כסכין ומצד אחר יש בו פגימות הרבה ויש מפרשים בה שהוא כלי הנקרא פודאדוייראה בלע"ז ויוצא כמין שן מאחריה שהוא קצר ואין בו שיעור שחיטה וסוף הדברים כל שהוא כלי שמלאכה מצוייה בו משני צדדין וצד אחד ראוי לשחיטה וצד שני אינו ראוי לשחיטה הוא בכלל זה ולכתחלה לא ישחוט בה אף בצד שהוא סכין שמא יפשע וישחוט מן הצד האחר הא בדיעבד שחיטתו כשרה וצור וקנה שמשנה זו מוכחת שאף הם לא ישחוט בהם לכתחלה תנאים יש בה והוא שאם הם תלושים לגמרי שוחט בהם לכתחלה ואם הם מחוברים כגון קנה העומד מאליו וצור היוצא מן ההר אף מכותל מערה (אבל) [אף] בדיעבד שחיטתו פסולה לא נאמרו הדברים לאסור לכתחלה ולהכשיר בדיעבד אלא בתלוש ולבסוף חברו וכן הלכה:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

תלוש ולבסוף חברו עצמו שאנו מכשירין בדיעבד יש אומרים דוקא בשלא בטלו אלא שדעתו ליטול משם אבל אם בטלו הרי הוא כמחובר מעקרו וראיה לדבריהם שהרי רבא שאל למטה תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מה דינו בדיעבד וודאי צריך לעיין מה שאל והרי העמדנו משנתנו בכך ולדעת ר' אלא ודאי ר' לא דבר אלא בשלא בטלו ואיהו בעי לה בבטלו דומיא דמשתחוה לבית בענין ע"ז וכותל בנין בהכשר זרעים ולא הובררה שאלתו ודנין בה לחומרא וכן כתבוה גדולי הדורות ויש אומרים לענין פסק שבלא בטלו שוחטין לכתחלה ובבטלו כשר בדיעבד ומפני שלדעתם רבא שאלה במה שהיה ר' מתיר בדיעבד ומשום דלא סבירא ליה לתרוצי מתניתין ובריתא בפלוגתא דמחובר לתלוש כלל אלא דמתניתין בצור דק שהוא נפרך וקנה שיהא עדיין רך ביותר ובריתא בדאלימי ובריתא דבמחובר לקרקע ר' פוסל מפרש לה במחובר מעקרו אבל תלוש וחברו לדעת רבא לא איירי בה איהו כלל ומשום הכי בעי לה רבא ובלא בטלו מיהא לא בעי לה כלל ואנן קיימא לן בסוגיא דגמרא דהא דר' פוסל במחובר מעקרו ומשנתינו בתלוש וחברו ודאי בבטלו דאי לאו הכי הוה ליה לאוקומי תרוייהו בתלוש כאן בבטלו כאן בלא בטלו אלא לא בטלו לא איירי בה ואף לכתחלה כשרה ונעץ סכין אע"ג דסתמיה לא מבטלי ליה פירושו שבטלו בהדיא ועקר הדברים שבטלו ולא בטלו לדעת ר' שוים הם וכל שאינו מחובר מעקרו בטלו או לא בטלו בדיעבד כשר וכמו שכלל תלוש וחברו כנגד מחובר מעקרו ורבא הוא שנסתפק בכך ותלמוד ערוך אין מניחים משום ספק בעיא דידיה והילכך לכתחלה אוסרין אף בלא בטלו שהרי שחיטה בתלוש מויקח את המאכלת נפקא ואין קיחה אלא בתלוש ובדיעבד מכשירין אפי' בבטלו ואפי' בצור היוצא מכותל הבנין הואיל ומ"מ תלוש ולבסוף חברו הוא וכן נראה דעת גדולי המחברים תלוש ולבסוף חברו שהכשרנו שחיטתו בדיעבד אם בבטלו אם בלא בטלו דוקא בשהסכין למעלה וצואר בהמה למטה והוא מוליך ומביא צואר הבהמה בחדה של סכין אבל אם היה הסכין למטה וצואר בהמה למעלה פסולה שמא מתוך כובד הבהמה נדחק צואר שלה על הסכין ונחתך הסימן בדריסה ולא הרגיש ואפי' אמר בריא לי שלא דרסתי יראה שאינו נאמן שמא דרס ולא הרגיש וכן דעת גדולי הדור אלא שהם באים בפיסולה מטעם אחר שאינו נראה לי ולקצתם ראיתי בזו שהוא נאמן ומגדולי קדמונינו כתבוה כדעת ראשון ובעוף בין כך ובין כך כשרה וגדולי הדור פוסלין בעוף הגס כגון אוז וכיוצא בו ולא יראה לי כן ולא עוד אלא שמגדולי קדמונינו מתירין אף בגדיים וכיוצא בהם ולא יראה לי כן אלא בכל עוף מותר:

נעץ הסכין בדבר התלוש ושחט יש מי שאומר שכתלוש הוא נדון וכשרה ובלבד שלא יהא צואר בהמה למעלה וכן כתבוה גדולי המחברים בלחי שנתלש ושן קבועה בו ושחט באותו השן שכשרה:

ממה שאסרנו במשנה שחיטה במגל יד לכתחלה אף בצד הכשר מגזרת צדו האחר יש מי שאומר כל שכן שאם היתה לו סכין פגומה אע"פ שיש מפגימה ולהלן כשיעור הראוי אין שוחטין בו לכתחלה אף על דעת שיזהר שלא לשחוט אלא מפגימה מאילך שמא יפשע ולא יזהר ומ"מ אם שחט ואמר בריא לי שלא שחטתי אלא מפגימה ואילך כשרה והרבה מפרשים מתירין לכרוך חוט על הפגימה דרך סימן ולשחוט בשיעור הנשאר לכתחלה שמגל יד צורתו כך היא ושמא יבא לטעות אבל כאן שהוא עושה סימן ולפי שעה מותר ומ"מ בבריתא ראיתי במסכתא זו פרק ראשון שאף בלא סימן מותר והוא שאמרו שם סכין שיש בה פגימות הרבה אם יש בין פגם לפגם כמלא צואר חוץ לצואר מותר לשחוט בה אלא שלרוחא דמילתא כל שבלא סימן ראוי לחוש ובסימן מיהא אין פקפוק בהיתרו וכמו שאמרו במסכת יום טוב מתוך שלא התרת לו אלא על ידי דליו זכור הוא כך מכיון שלא התרת לו אלא על ידי סימן זכור הוא:

תוספות בד"ה כגון שקצץ לו דלעת כו' ואם תאמר והא חזיא לבהמה ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם בו' עכ"ל ומוקצה מחמת איסור בישול ליכא כאן כיון דבלא בישול ליכא איסור כלל לאוכלו אלא משום דלא חזיא ליה לכוס משא"כ גבי השוחט דבלא שחיטה מחמת איסור אבר מן החי אסור לאכלו כך פרש"י לעיל:

ודע שהרשב"א הקשה לפרש"י דגבי השוחט דמותר נקט חולי מבע"י [וגבי מבשל] דאסור קמיירי דוקא בנחלה היום הא בשוחט נמי אסור בנחלה היום וכן במבשל נמי מותר בחולה מבע"י [ועוד] דמשמע דמבשל נמי אחולה מבעוד יום דנקט קאי וכתב מתוך זה דקיים פיר"ת דבדלעת תלושה איירי ע"ש באורך ולולי פרש"י דבנחלה היום היה נ"ל לפרושי נמי דמבשל אחולה מבע"י קאי אלא דסתם חולה צריך לבשר ולא צריך לאכילת דלעת ולכך אין מקציץ ממנו בשר ומותר לבריא אבל הדלעת המחובר היה מקציץ ממנו בבין השמשות ודו"ק:

גמ' ורמינהו בכל שוחטין בין בצור כו' בריש מכילתין גבי הכל שוחטין מסיק דאיכא לכתחלה ואיכא דיעבד והכא בכל שוחטין משמע להו בפשיטות לכתחלה ואפשר דהיינו משום דלא תנא הכא בהדייהו נמי מגל יד כדקתני במתני' ועוד הכל שוחטין דבסיפא דמתניתי' נמי מסיק רבא לקמן לאתויי בין בצור בין בזכוכית בין בקנה והיינו ע"כ לכתחלה דמדקתני ברישא שחיטתו כשירה ע"כ הכל שוחטין לכתחלה כדדייק תלמודא נמי בריש מכילתין ודו"ק:

בפרש"י בד"ה נעץ סכין בכותל והוליך והביא צואר בהמה עליה עכ"ל ר"ל עליה על חודה מיהו צואר בהמה מלמטה והסכין מלמעלה דהכי אוקמינן לה לקמן וק"ל:

בגמרא לא קשיא כאן בתלוש כאן במחובר וכו'. לפי מאי דס"ד השתא דמתני' אתיא כרבי חייא דמכשיר מחובר בדיעבד קשיא סיפא דמתניתין דקתני והצפורן וטעמא דצפורן הוא מטעם מחובר א"כ ש"מ דמתני' ס"ל דמחובר פסול בדיעבד דומיא דמגל קציר ודאינך דקתני בהדיא והתוספות כתבו לקמן בדף שאחר זה ע"ב ד"ה תלוש ולבסוף חברו וכו' דלא קשיא משום דבמסקנא לא קאי הכי ודוחק הוא ול"נ דהשתא הוה ס"ד דצפורן לא איירי במחובר אלא בתלוש והא דקתני במתני' מפני שהן חונקין קאי אצפורן דהא הכי נמי לקמן בגמרא (חולין דף י"ח) הוה ס"ד דמקשה דמתני' איירי בצפורן תלושה ופריך מינה ארבה בר רב הונא דאמר שן תלושה וצפורן תלושה מותר לשחוט בה ע"ש:

בתוס' ד"ה להודיעך כח דרבי וכו' דכבר אשמועינן בברייתא וכו'. מקשין א"כ כח דרבנן דפסלי בדיעבד נמי כבר אשמעינן בברייתא דהשוחט במוכני דקתני בסיפא היה צור יוצא מן הכותל או קנה עולה מאליו ושחט בו שחיטתו פסולה וי"ל דכחן דרבנן לא אשמעינן כ"כ כבר משום דאי לאו ברייתא דלעיל דקתני פלוגתא דרבי ורבנן אדיעבד ואשמעינן דרבנן פסלי אפילו בדיעבד ה"א דמברייתא דמוכני ליכא למשמע מינה דהא קתני ברישא דההוא ברייתא במחובר לקרקע שחיטתו כשרה ומאי איריא דתידוק מסיפא דפסולה תידוק מרישא דבשרה ולא הוה מחלקינן בין מחובר מעיקר לתלוש ולבסוף חברו וק"ל:

ד"ה כאן במחובר מעיקרו לעיל גבי רבי חייא לא המ"ל הכי וכו'. דהוה ליה לאוקמא מתני' כר"ח דמכשר בדיעבד ולא לכתחלה איירי במחובר מעיקרו וברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר אפי' לכתחלה איירי בתלוש ולבסוף חברו ד"ה או שהיה קנה עומד מאליו וכו' דאפי' למ"ד המשתחוה לבית וכו' המשתחוה לאילן לא אסרו וכו'. היינו לרבנן דרבי יוסי דכותייהו קי"ל דאילו לר"י אפי' המשתחוה לאילן אסרו ועיין לקמן בדף שאחר זה בתוס' ד"ה לענין ע"ז הוי תלוש וכו':

תוס' בד"ה כגון כו' ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם. נ"ב פי' כך הוא לשם לפי המסקנא ע"ש:

רש"י ד"ה כגון שקצץ דלעת. ועוד קצץ מן המחובר משמע. בזה אשכחנא פתרי למה שפי' בשבת (לד) על הא דכאן קיצץ ב"ז כו'. שתלן כו' שהעירותי עליו שם. והתוס' כאן מיאנו בזה מטעם שכ' שם. אך מה שהביאו עוד מהא דקוץ קרך כו'. ל"י ההכרח דמיירי שם בתלוש:

גמרא עד כאן לא מכשיר ר"ח אלא בדיעבד כו'. ור"ל דמתניתין אתיא כר"ח. ועי' תוס' לקמן (טז ב) בסד"ה תלוש. ועי' מהר"ם. ול"נ משום דהמ"ל תברא מי ששנה זו לא שנה זו וכדאר"א לקמן על משנה דהכופה קערה ושא"ד ורישא ר"ח וסיפא רבי. אבל קשה מש"כ התוס' ד"ה להודיעך. ולא חייש כו' דכבר אשמעינן כו' וכצ"ל לפי המסקנא. אדרבה כח דרבי כבר שמעינן ממתניתין מהא דציפורן. ולדברי מהר"ם ניחא:

שם ל"ק כאן כו' כאן בתלוש ולבסוף חברו. וכ' התוי"ט ולא כן לענין עבודת כוכבים. תמוה דאדרבה גם בעבודת כוכבים אמרינן לקמן תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש ועיין שם בתוספות:

רש״י ד"ה והבריא וכו׳ דלאו משוי שוגג כמזיד באיסור שבת כצ"ל:

ד"ה מגל קציר כו' לצד אחד בשיפוע כצ"ל:

ד"ה דלמא וכו' וכ"ש היכא דבההיא גיסא כצ"ל:

תוס' ד"ה כגון כו' וי"ל כיון דדלעת עומדת לאדם. לפ"ז למאי נדחקו לעיל דף יד ע"א ד"ה מחתכין הא בפשיטות י"ל בתלישה ותליא שפיר בפלוגתא דר"י ור"ש דביה"ש היה עומד לאדם וכיון דא"י לבשל בשבת הוי מוקצה וכשבא בשבת לחתכו לכלבים נעשה עתה מוכן לבהמה והוי כמו נבילה דפליגי אי אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות וצ"ע:

אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא כו'. כתב הר"ן וז"ל ומהא שמעינן דבשר חי לאחר הדחה אפילו בלא מליחה שרי וכו'. והביאו בית יוסף בטור י"ד סימן ע"ו וכתב עליו וז"ל נראה דהדחה מיהא בעי משום דם שעל פניו ואפשר דהוא הדין לצלי ויש לדחות דצלי שאני דנורא מישב שייב ליה ע"כ. ואני תמיה טובא עליו היאך אשתמיטתיה מה שכתב הר"ן בפרק השוחט גבי השוחט בהמה ועוף ולא יצא מהן דם וכו' והילך לשונו ומקשו הכא נהי שלא הוכשרו בדם על כרחין קודם אכילה הוכשרו במים דאי לקדירה הרי הוכשרו במים שבה ואי לצלי הוכשרה נמי בהדחה דודאי אפי' לצלי הדחה בעי מפני הדם שעל פני הבשר דכי אמרינן דנורא משאב שאיב הני מילי דם הנבלע באברים אבל דם שהוא בעין אינו יוצא על ידי האש דאדרבה מתייבש הוא שם ולאומצא נמי ודאי בעי הדחה מפני הדם שעל פניו דלא מיקרי דם האברים שלא פירש אלא דם הבולע בבשר אבל מה שעל גביו ודאי אסור וצריך הדחה יש לומר אשכחת לה דאכיל ליה לצלי בלא הדחה ואם תאמר דדם שעל פניו אוסר ליתא דדם מישריק שריק ואינו אוסר אלא כדי קליפה הילכך קולף את החיצון והשאר מותר עכ"ל. הרי קמן מבואר שגילה דעתו מבוארת ומבוררת דאפילו צלי וכן באומצא צריך הדחה ראשונה מפני הדם בעין שעל פני הבשר ואוסר אפילו בדיעבד כדי קליפה והא דלא אסר יותר מכדי קליפה היינו משום דאזיל לטעמיה שפסק בפרק גיד הנשה ובפרק כל הבשר דאין רותח דצלייה אוסר יותר מכדי קליפה או כדי נטילה לכל היותר ואפילו אי הוה נפל דם בעין גמור וצלול מעלמא על גבי בשר רותח ונצלה כך לא הוה אסר יותר כדי קליפה וכמ"ש התוספות והרא"ש ז"ל בהדיא בפרק כל הבשר גבי אין מחזיקין דם בבני מעיים ע"ש ולא במקום הזה בלבד כתב כן הר"ן אלא גם בשני מקומות אחרים המקום אחד הוא בפ"ק דחולין גבי השוחט בסכין של ע"א וז"ל אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא דאפילו לצלי נמי אמרו דבעי הדחה לפי שדם שעל פני הבשר אינו הולך ע"י האש אדרבה נקרש הוא ומתייבש ונשאר על הכשר כו' מקום השני הוא בפרק גיד הנשה ושכתב שם בשם רבינו יונה ז"ל גבי רישא בכבשא המהבהב אווזים ותרנגולים באור לחרוך שיורי הנוצה שעליה אם הוציא בני מעים תחלה צריך שידיחנו מבפנים יפה יפה קודם שיהבהבנו לפי שהגוף מלא דם ואין כח באש להפליטו לחוץ שאין האש מוציא דם אלא הבלוע אבל הדם שהוא בעין אין האש מפליטו אדרבה מצמת צמית ליה ואסיר עכ"ל. ואם כתב כן בשיעור מועט כזה כמו הבהוב כ"ש בצלייה גמורה ולפי שרחוק הוא לי להאמין שבית יוסף שכח מ"ש הר"ן בכל אלה ג' מקומות שהבאתי לכן אומר אני שבית יוסף לאו לפרושי דברי הר"ן אתא ולאוקמי דעת הר"ן בהכי אלא סברא דנפשיה מוסיף ואמר ואפשר דה"ה לצלי ויש לדחות כו' אע"ג שפשט הלשון לא משמע הכי:

בגמ' ורמינהו בכל שוחטין, בין בצור כו'. הקשה המהרש"א לפי מה דמסיק בריש מכילתין דאיכא הכל שהוא גם לשון דיעבד א"כ לא פריך הגמרא מידי מהך ברייתא ומתרץ המהרש"א דלפי מה דמסיק רבא לקמן דבכל שוחטין בסיפא דמתני' אתי לאתויי בין בצור בין בזכוכית ובין בקנה והיינו ע"כ לכתחילה מרבינן דמדקתני רישא שחיטתן כשרה בדיעבד ע"כ הכל שוחטין לכתחלה עכ"ל. ולכאורה קשה אמאי לא פריך מסיפא דמתניתין דקא מרבינן דבצור וקנה שוחט אפילו לכתחלה ולמאי צריך להקשות מברייתא. ונ"ל דהנה התוספות כתבו בד"ה ורמינהו כו' דעיקר קושית הגמרא הוא צור אצור אבל על קנה יש לחלק בין קנה דאגמא לשאר קנים וא"כ ממתניתין לא קשה די"ל דסיפא דמתני' בכל שוחטין אתי לרבויי זכוכית וקנה דאגמא אבל צור ושאר קנים לא מרבינן מסיפא ואינו שוחט בהם לכתחלה ולכך פריך מברייתא דתני גם צור שוחט בו לכתחלה ובברייתא בודאי לכתחלה משמע הואיל ותני בה גם זכוכית וזכוכית בודאי מרבינן גם בסיפא דמתניתין דשוחטין בה לכתחלה הואיל ובזכוכית ליכא לחלק בין לכתחלה לדיעבד שם בגמרא ע"כ לא מכשיר ר"ח אלא בדיעבד כו'. הנה התוספות מקשים לקמן (דף טז ע"ב) בסוף ד"ה תלוש ולבסוף כו' היכי הוי בעי הכא לאוקמי מתניתין כר"ח הא צפורן פסול במתני' משום דהוי מחובר והא ר"ח מכשיר במחובר. ואני אומר דלא קשה קושית התוספות דהנה הרשב"א כתב לפי מה דבעי הגמרא לומר דפלוגתא דרבי ור"ח הוא רק לענין דיעבד ע"כ צ"ל דפליגי בתלוש ולבסוף חברו דקא מכשיר רק בדיעבד אבל לא לכתחלה ע"כ משום דגזרינן אטו מחובר מעיקרו אבל משום קרא דויקח המאכלת לשחוט ליכא לאסור לכתחלה ולהתיר בדיעבד דממנ"פ אי אסור מדאורייתא לשחוט במחובר גם בדיעבד אסור ואי לא דריש קרא דויקח את המאכלת גם לכתחלה מותר אלא ודאי דלאו מן התורה אוסר ר"ח לכתחלה אלא משום גזרה דמחובר מעיקרו. ולכאורה קשה על דברי הרשב"א דמנ"ל דטעמא דר"ח משום דגזר תלוש ולבסוף חברו משום חיבור מעיקרו דלמא גם במחובר מעיקרו מתיר ר"ח בדיעבד אמנם לכתחלה אסור לשחוט במחובר משום גזרה שמא ידרוס כמ"ש התוס' לקמן בד"ה כאן במחובר כו' ובד"ה תלוש ולבסוף חברו כו'. ונ"ל דהרשב"א מוכיח דע"כ הגמרא סובר דפלוגתא דר"ח ורבי הוא רק בתלוש ולבסוף חברו אבל במחובר מעיקרו גם ר"ח מודה דאפילו בדיעבד פסול דאל"כ קשה קושית התוספות הא במתניתין פוסל שחיטת ציפורן משום מחובר אע"כ צ"ל דמחובר מעיקרו גם ר"ח פוסל בדיעבד רק דפלוגתייהו הוא בתלוש ולבסוף חברו כמ"ש הרשב"א אבל מ"מ קשה למאי צריך הרשב"א לומר דטעמא דר"ח הוא דלא ישחוט לכתחלה בתול"ח משום גזרה דמחובר מעיקרו דלמא טעמא דר"ח הוא משום גזרה שמא ידרוס. וצ"ל דניחא ליה להרשב"א לפרש טעמא דר"ח דאוסר לכתחלה בתול"ח הוא משום גזרה דמחובר מעיקרו כדי לאסור גם בעוף לשחוט לכתחילה דאי משום גזרה דשמא ידרוס א"כ גבי עוף דלא שייך שמא ידרוס כמ"ש רב פפא לקמן א"כ מאי פריך הגמרא מברייתא דמתיר לכתחלה במחובר דלמא הך ברייתא מיירי בעוף דלא שייך שמא ידרוס אע"כ צ"ל דהגמרא היה סובר דר"ח גם בעוף מיירי ואוסר לכתחלה גם עוף וע"כ לאו משום גזרה דשמא ידרוס אוסר ר"ח לכתחלה אלא משום גזרה שמא ישחוט במחובר מעיקרו וצדקו דברי הרשב"א ודוק:

שם תוס' ד"ה אלא צור וכו' וא"ת ודלמא נקט לשון דיעבד משום מגל יד וכו'. נראה דלכאורה כל הרישא מיותר דמדקתני סיפא חוץ ממגל קציר וכו' ולא חשיב מגל יד וקנה וצור מכלל דהנך כשרים אלא דמדיוקא דסיפא אין הכרח למפסלינהו לכתחלה ונוכל לומר דאפילו לכתחלה כשרים ואיצטרך רישא למימר דדוקא שחיטתו כשרה דיעבד וא"כ כל הרישא בכללה לא איצטרך אלא לאסור לכתחלה:

אמנם המקשה מדויל ידיה משתלים דעל כרחך איהו גופיה ס"ל דכללא דסיפא לאו דוקא ואין למידין ממנו אפי' נאמר בו חוץ דהרי מדרמי קנה אקנה ולא ניחא ליה לפרש דברייתא מיירי בסימפונא דאגמא ומשנתינו בשאר קנים אלא על כרחך דאיהו ס"ל דשאר קנים אפילו דיעבד פסולי וכדעת בעל העי' וכדעת הט"ז בס"ק א' וא"כ על כרחך משנתינו בסימפונא דאגמא ומזה ניחא לי לפרש הבשלמא דהרי קשה איך אפשר להיות דעת המקשה דשאר קנים אפילו דיעבד פסולי הלא מברייתא עצמה דמכשיר קנה מוכח דשאר קנים כשרים בדיעבד דאל"כ הוה לן לגזור קנה אגם אטו שאר קנים וצ"ל דס"ל דלא גזרינן קנה אטו קנה וקשה הא גזרינן מגל יד אטו מגל קציר לכן הקדים בשלמא וכו' שמא ישחוט בצד האחר דלא גזרינן אלא בסכין זה גופיה אבל לגזור דבר זה אטו דבר אחר לא גזרינן אבל לעולם שאר קנים אפילו דיעבד אסירי ולכן הקדים הבשלמא שרצה להקשות גם קנה אקנה וא"כ כיון דהמקשה סובר דשאר קנים אסירי אפילו דיעבד א"כ איך תנן בסיפא בכל שוחטין חוץ וכו' למה לא קחשיב שאר קנים דאפי' נימא דלא פרט בסיפא רק מה שאסור אפילו דיעבד מ"מ הרי שאר קנים אסירי דיעבד אלא ודאי תנא ושייר א"כ גם צור ושאר פרטי דרישא לא ידעינן מסיפא כלל ואיצטריך רישא לגופיה להכשיר צור וקנה האגם ולעולם דמותרים לכתחלה ונקט לשון דיעבד משום מגל יד דצריך לאסרו לכתחלה וא"כ ממ"נ חד דיבור מכל דיבורי התוס' נסתר או מה שכתבו בד"ה אלא צור או מ"ש בד"ה ורמינהי:

ונראה דאף דלשיטת התוספות קנה דלאו אגם כשר בדיעבד כנראה מדבריהם בד"ה ורמינהי אעפ"כ שפיר הקשו בד"ה אלא צור דעל כרחך ליכא למימר דדייק דרישא רק למפסל לכתחלה אתי דאי להורות גוף הכשרייהו מוכח מדיוקא דסיפא דא"כ למסקנא דאוקי כרבי וא"כ אפי' סכין דלא מבטל אסור לכתתלה ואדנקט במשנתינו צור וקנה נימא סכין ואי להשמיענו דאפילו צור וקנה כשרים עכ"פ בדיעבד זה מוכח מסיפא מדנקט ציפורן שהוא מחובר מעיקרו מכלל דמידי דלאו מחובר מעיקרו אינו אסור עכ"פ בדיעבד אלא איצטריך רישא רק שלא להכשירם לכתחלה וא"כ נימא סכין ונימא מה סכין דלא מבטל אסור ק"ו לצור וקנה דאסור לכתחלה. וכל זה לא קשה לשיטת הרא"ש דאיהו סובר דגם צור וקנה מיירי בלא מבטל ליה דהרא"ש סובר דבעיא דרבא לא סתרה לאוקימתא דא ולהרא"ש לא קשה הא דנקט ציפורן דמשמע מחובר מעיקרו דוקא הוא דפסל בדיעבד ולא נקט רבותא דאפילו תלוש לבסוף חברו ובטלו אסור דאיכא למימר דהיא גופא קמ"ל דציפורן מחשב מחובר דלא נימא כיון דהבעל חי כלו מטלטל הרי הוא כלו כבית יד וכמו שהוא בלחי תלושה מבעח"י ושן מחובר בו לדעת הרמב"ם קמ"ל משנתינו דמחובר בבעל חי מחשב מחובר וק"ו מחובר לקרקע אם בטלו דהוה כמחובר מעיקרו אבל הרמב"ן במלחמות שהשיג על הרז"ה מהא דנקט ציפורן משמע דיקא מחובר מעיקרו ולדידיה צור וקנה היינו לא ביטלו דלדידיה דוקא סכין לא עביד דמבטל א"כ קשיא לפי אוקימתא דאוקים כרבי וממ"נ איך הוה יליף בברייתא דמוכני דנקט מחובר ונקט סכין אם פרושי קמפרש א"כ בעינן דוקא לא ביטלו ואיך תהא משנתינו כרבי דמשנתינו לא פסלה רק מחובר מעיקרו ואם לאו פרושי מפרש א"כ תרתי למה לי וצריך לומר דאיצטריך שאר מחובר להכשיר דיעבד ואיצטריך סכין דאפי' סכין אסור לכתחלה א"כ מכלל דגם לדידיה אסיק אדעתא שיש רבותא בסכין וא"כ קשה למה נקט במשנתינו צור ולא נקט סכין:

ונראה דסוגיא דגמרא כאן לא אסיק אדעתא כלל לחלק בין ביטלו ללא ביטלו וכל תלוש ולבסוף חברו שוים לדידיה והא דנקט תרתי במחובר לקרקע ונעץ סכין בכותל נראה משום דהש"ך בס"ק ח' פסק דאפילו נעץ סכין בדבר תלוש וצואר בהמה למטה אפ"ה דוקא דיעבד שחיטתו כשרה ולא לכתחלה וטעמו משום דגם בצואר בהמה למטה ג"כ שייך חשש דרסה לחוש עכ"פ לכתחלה והפר"ח השיג עליו מסוגיית הש"ס דמסיק לצדדין קתני ובצואר בהמה למטה מכשיר לכתחלה ואף דהיינו אליבא דר' חייא היינו משום דלרבי אסור משום מחובר אבל עכ"פ מדר' חייא נשמע לרבי דלא שייך חשש דרסה בצואר בהמה למעלה. ואומר אני הוכחה לדברי הפר"ח ע"פ מה שהקשיתי כיון שהסוגיא בתחלה דמוקי משנתינו כרבי אינו מחלק בין ביטלו וכו' א"כ ל"ל תרתי ונראה דרצה לחדש לאפוקי מדעת הש"ך וקאמר נעץ סכין בכותל דהיינו במחובר הוא דשחיטתו כשרה דוקא בדיעבד הא נעצו בתלוש כשר לכתחלה ולא חיישינן לדרסה אלא דאיכא למימר דגם בתלוש כשרה דוקא דיעבד והא דתני בכותל הוא כחא דהתירא דדיעבד אפילו נעצו במחובר להכי תני במחובר לקרקע שחיטתו כשרה וא"כ כבר ידעינן הכשר מחובר בדיעבד והדר תנא נעץ סכין בכותל לדיוקא דדוקא בכותל הא נעצו בדבר התלוש שחטינן לכתחלה בצואר בהמה למטה דליכא חשש דרסה אפילו לכתחלה ולאפוקי מדעת הש"ך אמנם אי מהא לא תהוי תיובתא לדעת הש"ך דהגאון תבואת שור הביא ראיה לדברי הש"ך דלבעיא דרבא צריך לאוקמי משנתינו כר' חייא וכמו שכתבו התוספות בד"ה תלוש ולבסוף חברו וברייתא דמכשיר לכתחלה מיירי בעופא דקליל אי נמי כרב זביד וכו' ע"ש בתוס' והקדימו התוספות אוקימתא דעופא אף דשינויא דרב זביד נאמר בגמרא תחלה והיינו משום דאי מוקמינן כר' חייא וכשינויא דרב זביד א"כ בצואר בהמה למטה היינו ברייתא דשריא לכתחלה ומשנתינו מיירי בצואר למעלה וחיישינן לכתחלה משום דרסה ובדיעבד שרינן א"כ סותר לדברי שמואל משא"כ לשינויא דעופא א"כ ברייתא מיירי בעופא ושרי לכתחלה ומשנתינו בבהמה וצואר בהמה למטה ואפ"ה חיישינן לכתחלה משום דרסה ודיעבד שריא אבל בצואר בהמה למעלה אפילו דיעבד אסור כשמואל ושפיר אתי' בעיא דרבא אפילו לשמואל ע"כ תורף דברי התבואות שור בקיצור. וא"כ דברי הש"ך אתיין לאוקימתא דרבא ולדידיה באמת אין הוכחא מדיוקא דנעץ סכין בכותל למעוטי תלוש דלגופיה איצטריך דאפי' נעצו במחובר שריא בדיעבד ואף דכבר תני במחובר לקרקע כשרה הרי לרבא פרושי מפרש ובבא אחד הוא ואין כאן ייתור למעוטי תלוש. ובזה מתורץ קושיית מהרש"א שהקשה מדוע לא אוקי לעיל ברייתא בעופא דקליל ומשנתינו בבהמה ואפילו לר' חייא דוקא דיעבד משום דרסה ודיעבד עכ"פ שרי כיון דצואר בהמה למטה זה תורף כוונת המהרש"א מדהקשה רק לאוקימתא דרב פפא וניחא ליה לאוקימתא דרב זביד דוק בדבריו היטב ולדידי ניחא דלאוקימתא דלעיל לא הוה ניחא ליה למימר פרושי קמפרש שהרי כל תלוש ולבסוף חברו התיר לרבי לעיל וא"כ מכלל דלאו פרושי קמפרש וא"כ מכלל דנעץ סכין בכותל היינו למעוטי בתלוש וא"כ מכלל דאפילו לכתחלה לא חיישינן לדרסה בצואר בהמה למטה ולענין חשש דרסה אין חילוק בין נעצו בתלוש למחובר ואין מקום לקושיית מהרש"א רק לשיטת הרא"ש דגם סוגיא דלעיל בלא ביטלו איירי וא"כ אפשר דהיינו טעמיה דרי"ף שדחה דברי רבא מכח סתם סוגיא דלעיל ולא ניחא ליה כדברי הרא"ש מחמת קושיית המהרש"א:

ואדאנן ביה בקושיית מהרש"א נימא ביה מלתא הנה סוף ותכלית קושיית המהרש"א דהדרא קושיית התוס' לדוכתא לאשמעינן כחא דהתירא דר' חייא אפי' לכתחלה מכשיר דמהך דבכל שוחטין לא שמעינן לה דאימא שאני עופא דקליל ואומר אני כאשר נעמיד לעיל בתוספות בד"ה להודיעך וכו' על כוונת דבריהם שכתבו דכחא דר' חייא כבר שמעינן מברייתא דבכל שוחטין וקשה הא כחא דרבי כבר שמעינן מברייתא דהשוחט במוכני וכן הקשו המפרשים. והנה לולא דברי התוס' יש לפרש דאדרבא הא דנקט כחא דרבי הוא כחא דהתירא עצמו דר' חייא דעכשיו דנקט פלוגתייהו בדיעבד א"כ מכלל דמיירי במחובר מעיקרו דאי בתלוש ולבסוף חברו לא הוה רבי אוסר בדיעבד כדמוכח מברייתא דמוכני וא"כ מכלל דר' חייא מתיר אפילו במחובר מעיקרו עכ"פ דיעבד ושוב ממילא ידעינן דמתיר גם לכתחלה כמו שכתבו התוספות בד"ה כאן במחובר וכו' אבל אי הוה נקט פלוגתייהו בלכתחלה דר' חייא מתיר לשחוט במחובר לקרקע ור' אוסר הוה מוקמינן לה בתלוש ולבסוף חברו ורבי רק לכתחלה אוסר אבל במחובר מעיקרו הוה אמינא דגם ר' חייא מודה דאסור אפילו דיעבד אלא דלא גזור ר' חייא תלוש ולבסוף חברו אטו מחובר מעיקרו נמצא שבמה דנקט פלוגתייהו בלשון דיעבד הוא עצמו כחא דהתירא דמתיר ר' חייא אפילו במחובר מעיקרו. ואמרתי שזה עצמו כיוונו התוס' והא דכתבו דכחא דר' חייא שמעינן מברייתא דבכל שוחטין משום דאי לאו דברייתא דבכל שוחטין גם עתה דנקט פלוגתייהו בדיעבד אכתי לא שמעינן דר' חייא מתיר במחובר מעיקרו ואכתי איכא למימר דתלוש ולבסוף חברו מיירי ורבי אפילו בזה אוסר דיעבד וברייתא דמוכני ר' חייא אבל השתא דשמעינן מברייתא דבכל שוחטין דר' חייא מתיר לכתחלה א"כ על כרחך ברייתא דמוכני לאו ר' חייא שהרי בברייתא דמוכני אוסר לכתחלה אפילו בתלוש ולסוף חברו וא"כ על כרחך רבי היא ורבי ג"כ מתיר תלוש וסוף חברו בדיעבד וא"כ על כרחך רב כהנא במחובר מעיקרו מיירי ואפילו הכי שרי ר' חייא ומתורץ קושיית המפרשים. ומעתה גם קושיית המהרש"א מתורץ דעכשיו דנקט פלוגתייהו דיעבד ידעינן דר' חייא מתיר עכ"פ דיעבד אפילו במחובר מעיקרו משא"כ אי הוה נקט פלוגתייהו בלכתחלה הוה אמינא דמחובר מעיקרו גם ר' חייא אוסר אפילו דיעבד. ויש לומר דכוונת מהרש"א דליכא למטעי בהכי דכיון דמתיר בברייתא דבכל שוחטין לכתחלה אפילו אי מוקמית ליה בעופא מ"מ אי הוה אוסר מחובר מעיקרו דיעבד הוה גזור בתלוש וסוף חברו משום מחובר מעיקרו וכמ"ש מהרש"א עצמו דלהכי לא מוקי ברייתא דבכל שוחטין כרבי ובעופא ע"ש במהרש"א וא"כ אפילו אי הוה נקט פלוגתייהו בלכתחלה מ"מ ליכא למטעי במחובר מעיקרו לאסור אפילו דיעבד לר' חייא וא"כ נימא כחא דר' חייא ואיצטמיד קושיית מהרש"א דרך ממ"נ דלמה לא מוקמית ברייתא דבכל שוחטין גם כרבי ובעופא וצריך לומר שזה פשוט אצלך דמאן דאוסר מחובר מעיקרו דיעבד ודאי דגזור תלוש ולסוף חיברו משום מחובר מעיקרו וא"כ ממילא שוב ידעינן מהך דבכל דר' חייא מתיר עכ"פ מחובר מעיקרו דיעבד וא"כ לתני פלוגתייהו בלכתחלה כי נסתר תירוצי הנ"ל. אמנם נלע"ד דסוגיא דלעיל לא ניחא ליה לאוקמי בעופא דקליל ולאוקמי גם לרבי משום דא"כ בעופא מתיר רבי לכתחלה בתלוש ולבסוף חברו ובבהמה אוסר לכתחלה ינוקי משנתינו בבהמה דוקא. ומשנתינו דומיא דמגל יד קתני דאסור אפילו בעוף ואף דמגל יד הוא תלוש וצור וקנה מחוברים בזה לא שייך דומיא דכל א' משום פסולו השייך בגופו מגל משום פגם וצור וקנה משום מחובר אבל בזה שייך דומיא כי היכי דמגל פסול אף בעוף לכתחלה ה"ה צור וקנה ובזה נלע"ד לתרץ הבשלמא מגל יד וכו' ומלבד שהוא למותר קשה ג"כ שאין ענין בשלמא לכאן. התינח אם היה מקשה צור וקנה מ"ט הוי שייך בשלמא מגל יד יש בו טעם אבל כיון שאינו מקשה הטעם רק מרמי אהדדי מתניתין וברייתא. וחוץ לדרכינו אמרתי לפרש לפי דברי מהרש"ל שבתלוש אין שום רבותא והמהרש"א השיגו שאם לא היה בזה שום רבותא לא איצטריך תנא דמתניתין לרבות בסיפא דמתניתין בכל שוחטין עיין בדברי מהרש"א מ"ש לקמן בתוספות ד"ה תלוש ולבסוף חברו. ואני אומר כדברי מהרש"ל וזה עצמו קושיית המקשה בשלמא מגל וכו' אלא צור וקנה לכתחלה לא בתמיה אי בתלוש איירי ואף אי איירי במחובר ורמינהי וכו' וליכא למימר דברייתא בתלוש איירי דא"כ פשיטא ולמימרא בעי ולהכי הקדים הבשלמא כדי שנדע ששואל על צור וקנה מ"ט לא דאל"כ לא הוה שום רומיא דהוה מוקמינן משנתינו במחובר וברייתא בתלוש להכי הקדים להקשות מ"ט שאין שום טעם לפסול בתלוש וא"כ על כרחך ברייתא במחובר דאי בתלוש פשיטא. ומשני כאן במחובר פירוש מחובר מעיקרו כשר רק דיעבד והיינו משנתינו כאן בתלוש פירוש שהיה פעם א' תלוש ועתה חברו והיינו ברייתא ומותר אף לכתחלה וסברא זו היא נגד דברי התוס' בד"ה כאן במחובר מעיקרו וכבר המציא הרמב"ן במלחמות טעם לפסול מחובר מעיקרו לכתחלה שמא יאמרו שחיטה שאינה באה מכח אדם כשרה ומקשה מברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש וכו' וקשה תלוש מאי למימרא אלא ודאי תלוש היינו לבסוף חברו וא"כ מחובר היינו מחובר מעיקרו ותני תלוש לגלויי דמחובר היינו מחובר מעיקרו ואעפ"כ כשר לכתחלה ואף דרבא לקמן מוקי משנתינו כר' חייא היינו דמוקי ברייתא בעופא ומותר גם מחובר מעיקרו לכתחלה א"כ לצדדין ותני תלוש לאכשורי אפילו צואר בהמה למעלה אבל כאן אכתי לא אסיק אדעתיה לכל החילוקים הללו מדלא מוקי כר' חייא. וא"כ הוכיח דתלוש דברייתא היינו לסוף חברו ומחובר היינו מחובר מעיקרו ומסיק דמשנתינו כרבי וברייתא דבכל שוחטין בין בצור במחובר מיירי וכר' חייא:

אלא דלפי זה א"כ אי אפשר לאוקמי משנתינו כר' חייא דכבר מוכח דר"ח מכשיר אפילו מחובר מעיקרו א"כ קשיא מה דאמר ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרו וכו' ולמה לו יותר הוכחה דאל"כ קשיא דרבי אדרבי. בלא זה אמרתי שקושיית המקשה היא עצמו קושיית התוס' דלמה מחלק כן אליבא דרבי ולא מחלק אליבא דר' חייא דמחובר מעיקרו כשר רק דיעבד ותלוש ולבסוף חברו מותר לכתחלה וצריך לומר דבלא"ה אשכחינן אליבא דרבי שיש חילוק בין מחובר מעיקרו ולכן מקשה ומנא תימרא. אבל לפי מה שכתבתי כבר מוכח דלר"ח הכל מותר לכתחלה וא"כ על כרחך משנתינו רבי:

ואומר אני כאשר נדקדק עוד בדברי רש"י בד"ה אלא לאו ש"מ וכו' והא מתניתין רבי היא דאי ר' חייא אפילו לכתחלה מכשיר ודבריו תמוהין דתיתי כמאן דהו עכ"פ מוכח שיש חילוק בין לבסוף חברו ובין מחובר מעיקרו ועוד למה לי להוכיח דאי ר' חייא אפילו לכתחלה מכשיר דזה לא שמענו אכתי שיכשיר ר' חייא אפילו לכתחלה במחובר מעיקרו ואולי גם לר"ח יש חילוק ועכ"פ היה לו מסיפא דאי ר' חייא ליכא פסול דיעבד. ונלע"ד דהרשב"א הקשה למה לא מוקי כר"ח ובמחובר מעיקרו פסול דיעבד ובביטלו פסול לכתחלה גזרה משום מחובר מעיקרו ובלא ביטלו כשר לכתחלה ומשני דניחא ליה יותר לאוקמי כרבי דאיהו סתם למשנה:

ואומר אני שזהו עצמו כוונת קושיית הגמרא ולכן מוכרח לומר משום דלרבי אשכחן חילוק זה ולר"ת לא אשכחן ואהא מקשה ומנא תימרא לרבי חילוק זה ומעתה הוכרח רש"י לפרש דמתני' רבי היא. ומעתה לא היה יכול להוכיח מסיפא דהרי לסברא זו במחובר מעיקרו גם ר' חייא פוסל דיעבד אלא עיקר הוכחתו מרישא דנעץ סכין והיינו לא ביטלו ובהא ר"ת אפילו לכתחלה מכשיר וברייתא זו דיעבד קתני ומכלל דרבי היא ומעתה אף דהוכחתי ממה דקתני בין בתלוש בין במחובר אכתי איכא למימר תלוש היינו לא ביטלו ומחובר היינו ביטלו ובאלי שתיהן מכשיר לכתחלה ומחובר מעיקרו מכשיר רק דיעבד ושפיר קאמר ומנא תימרא:

אלא דקשה איך אפשר דברייתא דבכל שוחטין בין בצור מיירי בתלוש ולבסוף חברו א"כ קשה מדוע לא תני מגל יד דגם מגל יד היה יכול להיות בזה האופן כשר לכתחלה דהרי ודאי מיירי בצואר בהמה למטה דאל"כ גם דיעבד פסול כדמסיק שמואל. וא"כ אם המגל מחובר וצדו החלק למטה היה להכשיר לכתחלה דהרי צדו הפנים למעלה ואם ישחוט בצד זה יביא צואר בהמה למעלה וזה לא חיישינן שישחוט באופן זה דאל"כ למה כשר צור לכתחלה ניחוש משום צואר למעלה אלא ודאי בזה לא יטעו וא"כ גם המגל כשר לכתחלה ודו"ק. וליכא למימר דמגל פסול לכתחלה גזרה שמא ישחוט עופא באידך גיסא דהרי המהרש"א כתב דמחוורתא דסוגיא דהכא כרב זביד עיין במהרש"א בסוף שמעתין:

ועל פי זה נלע"ד לתרץ הבשלמא ויתורץ ג"כ מה דלא מוקי כר' חייא וברייתא דמכשיר לכתחלה בעופא. דהנה ידע שיש לשנויי כאן בתלוש כאן במחובר אלא דידע במחובר מעיקרו וליכא למימר שהרי סיפא דמתניתין פסול ציפורן משום מחובר וצריך לומר אי רישא מיירי במחובר דמיירי בתלוש ולבסוף חברו. ומעתה הוכיח דאי אפשר לומר כן והקדים בשלמא מגל יד דלמא אתי למעבד באידך גיסא וא"כ לפי זה בחברו ליכא גזרה זו דהרי באידך גיסא יהיה צואר בהמה למעלה. ומעתה מוכח דתלוש ולבסוף חברו אינו כשר לכתחלה דאל"כ משכחת מגל יד דכשר לכתחלה. ושלא נימא דתלוש ולבסוף חברו פסול אף דיעבד ליכא למימר שהרי מדתנן דצפורן פסול בדיעבד והיינו מחובר מעיקרו א"כ מכלל דאינו מחובר מעיקרו כשר בדיעבד עכ"פ וא"כ כל בבא דצואר וקנה מיותר אלא ודאי בתלוש מיירי ואיצטריך למימר דדוקא דיעבד כשרים והקשה ורמינהי והתרצן אעפ"כ תירץ לו כאן בתלוש וכו' וא"כ מוכרח לומר דאיצטריך רישא דאפילו בבהמה כשרים עכ"פ בדיעבד וסיפא בציפורן דמחובר מעיקרו פסול אפי' בעופא אבל בבהמה הוה אמינא אפי' תלוש ולבסוף חברו יהיה פסול בדיעבד דאיכא תרתי גזרה משום מחובר מעיקרו וגזרה משום צואר למעלה קמ"ל דעכ"פ דיעבד כשר אי נמי רישא קמ"ל דאפילו בעופא אינו כשר לכתחלה דהוה אמינא דוקא בבהמה אינו כשר לכתחלה אבל בעופא אפילו צואר למטה כשר לכתחלה כיון דקליל ומשום מחובר מעיקרו לא גזרינן וא"כ שפיר לא משכחת מגל יד שיהיה כשר לכתחלה אפילו חיברו דאי בבהמה ממילא פסול לכתחלה אף בצואר למטה משום חשש דרסה ובעופא גזרינן דלמא אתי למעבד באידך גיסא ואף שבאידך גיסא יהיה צואר למעלה לא אכפת לן בעופא קמ"ל דאפ"ה אסור גזרה משום מחובר מעיקרו וא"כ מוכח על כרחך דגם בעופא אוסר ר"ח לכתחלה ולכך מקשה מברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש וכו' וליכא למימר בעופא דהרי מוכח דר' חייא אוסר גם בעופא:

אלא דלפי זה קשיא בעיא דרבא. והנה אדאנן ביה בבעיא דרבא נימא מלתא טעמו של הרי"ף שדחה בעיא דרבא מהלכותיו והנה התוס' כתבו דבעיא דרבא אליבא דרבי ומוקי משנתינו כר' חייא ולכאורה יפלא א"כ דמשנתינו כר' חייא א"כ למאי הלכתא בעי רבא אליבא דרבי שהרי הלכה כסתם משנה ואמרתי שזה עצמו בעיא דרבא אי לענין שחיטה תלוש ולבסוף חברו כמחובר וא"כ לרבי אפילו לסוף חברו ג"כ פסול ומשנתינו על כרחך ר' חייא ומכשיר דיעבד בכל מחובר אפילו מחובר מעיקרו א"כ הדין להכשיר בדיעבד אפילו מחובר מעיקרו או דילמא שגם לענין שחיטה יש חילוק וא"כ משנתינו רבי ודוקא לסוף חברו כשר אבל מחובר מעיקרו אפילו דיעבד פסול וא"כ הרי"ף אחז בעיא דרבא לחומרא ומשנתינו לחומרא דדוקא לבסוף חברו הא מחובר מעיקרו דיעבד נמי לא ככל בעיא דלא איפשטא דעבדינן בדאורייתא לחומרא. ובזה אמרתי טעמו של הרי"ף שהביא משנתינו כצורתה והציפורן מפני שהם חונקין והשמיט מימרא דרבה בר רב הונא לקמן (דף יח ע"א) דציפורן תלושה שוחטין בה משום דהוה קשה ליה קושיית התוספות איך מוקי רבא משנתינו כר' חייא הא פסול במתניתין ציפורן וכתבו התוס' ולעיל דמוקי כר' חייא לא קשיא דלא קיימא במסקנא הכי ולכאורה דבריהם תמוהין ודקארי לה מה קארי לאוקמי כר' חייא כיון דתנן בהדיא ציפורן דפסול. וחוץ לדרכנו רציתי לומר שמתחלה כשרצה לאוקמי כר' חייא ג"כ היה כוונתו דוקא תלוש לבסוף חברו מכשיר דיעבד אבל מחובר מעיקרו פסול כדמוכח מציפורן והקשה לו מברייתא דמכשיר לכתחלה ואפילו תוקמיה בתלוש ולבסוף חברו מ"מ שוב לא משכחת הכשר דיעבד לר' חייא דמחובר מעיקרו אפילו דיעבד פסול מסיפא דמשנה ותלוש ולבסוף חיברו אפילו לכתחלה כשר ובזה תוקמיה לרישא שמחלק בין תחלה לדיעבד והוכרח לומר רבי היא אמנם התוספות לא כיוונו לזה שהרי הקשו לעיל בד"ה כאן במחובר דנחלק לר"ח כך עיין בדבריהם:

וגם דבריהם לעיל צ"ע מה הקשו דנחלק לר"ח כן דא"כ קשה ציפורן. אמנם כוונתם מהמשנה אין שום הוכחה דאיכא למימר דטעמיה דציפורן מפני שחונק כפשטא דמשנה אלא מדברי רבה בר רב הונא דמכשיר ציפורן יחידי מוכח דפסיל ציפורן משום מחובר. וא"כ נוכל לומר דרבה בר רב הונא למסקנא קאי וכאן בדברי רבא הוקשה להתוספות שיהיה נגד רבה בר רב הונא וא"כ הרי"ף סובר באמת דבעיא דרבא סותרת לדברי רבה בר רב הונא ולכן השמיט דבריו. אלא דלפי זה א"כ בעיא דרבא עיקר כוונתו להקל להכשיר גם מחובר מעיקרו לסתם משנתינו א"כ אף שהוא בעיא דלא איפשטא מ"מ ספיקא הוא ונ"מ לענין אותו ואת בנו ולענין כיסוי הדם ולמה סתם הרי"ף דמחובר מעיקרו פסול. ואמרתי שהרי"ף מפרש דבעיא דרבא היא דוקא אליבא דרבי והיינו משום דרבי יליף מויקח ובעינן דבר הניקח ביד וא"כ הסברא לפסול גם תלוש ולבסוף חברו. אבל לר"ח נוכל לומר שפוסל מחובר מעיקרו אפילו דיעבד אבל לא מקרא דרבי וא"כ לדידיה יש להכשיר בתלוש ולבסוף חיברו ומשנתינו ר"ח ואעפ"כ מחובר מעיקרו פסול ונ"מ בבעיא דרבא היינו אי משנתינו כר' חייא וכיון דמצינו דר' חייא מכשיר לכתחלה א"כ מכלל דהיינו בעופא ומה שפוסל ר"ח תלוש ולבסוף חברו לכתחלה אין הטעם משום מחובר מעיקרו דא"כ גם בעוף נגזור אלא הטעם שמא ידרוס או גזרה משום צואר בהמה למעלה אבל בעופא מותר לכתחלה וא"כ בעופא מותר לכתחלה או דלמא משנתינו רבי והטעם דגזרינן תלוש וסוף חברו אטו מחובר מעיקרו ואפילו בעוף גזרינן וכיון דהוא בעיא דלא איפשטא עבדינן לחומרא לאסור אף בעוף ופסק הרי"ף על נכון רק נעלם מאתנו טעמיה מה שהשמיט מימרא דרבה בר רב הונא:

אבל לפי מה שכתבתי דאף אי משנתינו כר' חייא ג"כ מוכח לאסור בעופא לכתחלה א"כ אי אפשר לפרש בעיא דרבא כן דא"כ אין שום נפקותא בבעיא דיליה וקשה מה תבעי לרבא הוה ליה למפשט ממשנתינו:

ונחזור לראשונות ע"פ מה שכתבתי למעלה דמשנתינו דנקט צור וקנה דומיא דמגל היינו שאפילו בעוף דוקא דיעבד כמו מגל נלע"ד לתרץ הבשלמא דבל"ז לא היה יכול למרמי דידע חילוק בין מחובר לתלוש אלא דאיהו סובר שפלוגתא דרבי ור' חייא הוא מצד לצד רבי פוסל דיעבד כדמשמע מדבריו רבי פוסל ור' חייא מכשיר אפילו לכתחלה כדמוכח מברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש. וא"כ אי משנתינו במחובר אכתי מני אי רבי אפילו דיעבד נמי לא ואי ר' חייא א"כ מטעם מחובר כשר לכתחלה וא"כ על כרחך הפסול לכתחלה איכא משום מחובר רק משום ריעותא דצור וקנה מצד עצמם ורמי ליה מברייתא והיה מתיירא דאכתי איכא למימר הריעותא מצד מחובר והא דמכשיר ר' חייא לכתחלה היינו בעופא דקליל ומשנתינו בבהמה ולכן הקדים בשלמא מגל יד דלמא אתי למעבד באידך גיסא וא"כ חשש זה שוה גם בעוף ודומיא דהכי תנן צור וקנה דאפילו בעוף דוקא דיעבד ומשני ע"כ לא קאמר ר' חייא אלא דיעבד דמצד מחובר פוסל לכתחלה והקשה לו מברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש:

שהיה לו חולה. מע''ש דכיון דשוגג הוא כדאוקמינן וליכא איסור שבת איסור מוקצה נמי ליכא דעומדת לשחיטה היתה בין השמשות ואפילו בשבת משום דחולי דפיקוח נפש דוחה את השבת: מ''ט דרבי יהודה. הא אפי' במזיד איסור שבת ליכא וכ''ש בשוגג: והבריא. היום בשבת איסור מוקצה ליכא דהא בין השמשות חולה היה הלכך לר''מ דלאו משוי שוגג דאיסור שבת שרי ולרבי יהודה אסור דאיסור שבת דשוגג איכא דהא הבריא: וכי הא. כלומר הא דאוקימנא דמשום איסור מוקצה שתקיה רב לתנא ואע''ג דבאיסור שבת שוגג הוה היינו כי הא דאמר רב: השוחט לחולה. שנחלה ביום השבת: אסור. לאכול בריא מאותה בהמה בו ביום דאע''ג דאיסור שבת ליכא דפיקוח נפש דוחה את השבת איסור מוקצה מיהא איכא דבין השמשות מוקצה הואי ולא היתה ראויה לישחט בשבת דהא עדיין לא היה חולה: המבשל. בשר שהיתה שחוטה מאתמול ובשלה היום לחולה שנחלה היום מותר לבריא: מ''ט האי. בשר הוה חזי להאי בריא בין השמשות לכוס חי הילכך אין כאן איסור מוקצה ואיסור שבת נמי אין כאן דהא לחולה בשלה: והאי. שוחט לא היה בין השמשות ראוי לכוס ואיכא איסור מוקצה אע''ג דאיסור שבת ליכא: פעמים שהשוחט. לחולה מותר לבריא לכוס כגון שהיה לו חולה מבעוד יום דאין כאן לא איסור מוקצה ולא איסור שבת: והמבשל. לחולה שנחלה היום אסור לבריא: כגון שקצץ דלעת. מן המחובר ובשלה לו דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות ואית דמפרשי בדלעת תלושה ומוקצה דידה משום דקשה היא ולא היא חדא דדלעת רכה היא יותר מן הבשר ועוד קצץ מן המחובר משמע דאי בתלושה לא שייך קציצה אלא חיתוך כגון (שבת דף קנו:) מחתכין את הדילועין לפני הבהמה: הלכתא השוחט לחולה בשבת. לחולה מבעוד יום: באומצא. לכוס: אדעתא דחולה קא שחיט. וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה: מתני' במגל יד. רפש''א בלע''ז ויש לה שתי פיות האחת חלקה כסכין והאחת יש בה פגימות: הכל שוחטין ובכל שוחטין. כולה מפרש בגמרא: מגל קציר. שקוצרין בה התבואה פלציל''א בלע''ז שפגימותיה נוטות כולן לצד אחד בשיפוע: מגירה. סכין מלא פגימות ואין משופעות כשל מגל קציר אלא מכוונות שיש לפגימה מורשא מכאן ומכאן כסתם פגימות אוגרת ומגירה בלעז סייג''א: שינים. התחובים בלחי של בהמה: והצפורן. מחוברת: שהם חונקין. שאין חותכין אלא קורעין מחמת הפגימות והאי חונקין אשארא קאי ולאו אצפורן דטעמא דצפורן מפרש בגמרא משום מחובר: גמ' דלמא אתי למעבד באידך גיסא. במקום הפגימות ושמעינן מהא דסכין פגומה ויש בה כדי לשחוט מן הפגם ולהלן אסור לשחוט בה לכתחלה דהא הכא גזרינן משום אידך גיסא וכל שכן הכא דבההיא גיסא גופה פגומה: קרומית. צלע של קנה: רבי פוסל. לקמן נפקא לן מויקח את המאכלת: ורבי חייא מכשיר. ומתניתין דקתני שחיטתו כשרה לא מתוקמא כרבי אלא כרבי חייא ולכתחלה מיהת לא שחטינן ואשמועינן מתני' דעד כאן כו': בין שהסכין למעלה. כעין כל השחיטות: ובין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה. ולא חיישינן שמא יכבד הצואר על הסכין ויתיז בבת אחת קודם שיוליך ויביא: לעולם רבי חייא ואפי' לכתחלה. נמי מכשר: קשיא דרבי אדרבי. דהא קתני בברייתא רבי פוסל דמשמע דיעבד: מחובר מעיקרו. פוסל ואפילו בדיעבד: במוכני. גלגל שקורין טו''ר והשכיב בו הסכין חודו למעלה וגלגל ושחט: נעץ סכין בכותל. והוליך והביא צואר בהמה עליה:

כגון שהיה לו חולה והבריא. וא''ת אם יש מוקצה לחצי שבת אמאי שרי לר''מ בשוחט לחולה והבריא ור' יהודה נמי אמאי לא אסר משום מוקצה דלא אסר אלא משום דקניס שוגג אטו מזיד כדאמרינן בהניזקין (גיטין נג:) דבעיא היא בשילהי אין צדין (ביצה דף כו:) אם יש מוקצה לחצי שבת אם לאו וי''ל כיון שרגילות הוא שחוזר לחוליו לא הוי מוקצה כמו גמרו בידי אדם דשרי התם אי נמי רב גופיה מספקא ליה דשמא אין מוקצה לחצי שבת ולהכי לא אוקמיה כר''מ אלא כר' יהודה דאסר משום דקניס שוגג אטו מזיד: כגון שקצץ לו דלעת. פירש בקונטרס מדנקט קצץ משמע דאיירי מן המחובר וקשה דא''כ מאי איריא מבשל אפילו כי לא נתבשל נמי אסור ואומר ר''ת דבתלושה איירי ושייך נמי בתלושה לשון קציצה כמו כאן קיצץ בן עזאי תורמוסי תרומה בפ' במה מדליקין (שבת דף לד.) ובריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג:) אדמוקדך יקוד קוץ קרך וצלי דבתלושה איירי והא דלא נקט לשון חתיכה כדתנן (שבת דף קנו:) מחתכין את הדילועין לפי שדרך לקוצצן בחתיכות גדולות כשבאין לבשל שייך בו לשון קציצה ומבשל אסור משום דדלעת לא חזיא לכוס כדאמרינן במס' תמיד (דף כז:) כל מידי לא תפלט קמי רבך בר מקרא חייא דכפתילה של אבר דמיא וא''ת והא חזיא לבהמה ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם כדמסיק בפ''ק דביצה (דף ו:) גבי אפרוח שנולדה בי''ט. וי''ל כיון דדלעת עומדת לאדם ואינה ראויה לאדם הוי מוקצה אע''ג דחזיא לבהמה: אלא צור וקנה לכתחלה לא. וא''ת ודלמא נקט לשון דיעבד משום מגל יד כדאשכחן בריש כל הפסולין (זבחים דף לב.) דנקט ששחט משום טמא אע''ג דזרים ונשים ועבדים שוחטין לכתחלה וי''ל דהתם ניחא ליה למינקט כל הפסולין בעבודה יחד דשחיטה כשרה אבל כאן מה לו לשנות יחד כשרים לכתחלה עם כשרים בדיעבד וא''ת דבפ' חבית (שבת קמז.) קתני הרוחץ דיעבד משום מי מערה אע''ג דחמי טבריא אפי' לכתחלה וי''ל דמש''ה קתני חמי טבריא בהדי מי מערה למידק נמי דמי מערה חמין דומיא דמי טבריא כדאמר התם: ורמינהי בכל שוחטין בין בצור. הוה מצי למימר בשלמא קנה אקנה לא קשיא הא בסימוניא דאגמא הא בשאר קנה כמו שמחלק לקמן (דף טז:) אלא צור אצור קשיא: להודיעך כחו דרבי. ולא חייש לאשמועי' כח דהיתרא דרבי חייא דכבר אשמועינן בברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר.: כאן במחובר מעיקרו. לעיל גבי רבי חייא לא הוה מצי לשנויי הכי דכיון דמחובר מעיקרו כשר בדיעבד למה יאסור לכתחלה דאי משום שמא ידרוס א''כ תלוש ולבסוף חיברו נמי: או שהיה קנה עומד מאליו. לאו למעוטי נטעו אדם קאתי דההוא נמי חשיב מחובר מעיקרו דאפי' למאן דאמר המשתחוה לבית אסרו המשתחוה לאילן לא אסרו אלא תוספת דוקא ולא נקט הכא עולה מאליו אלא לגלות על צור היוצא מן הכותל דאיירי בכותל מערה דומיא דקנה העומד מאליו:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד