דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 214ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - א

ומתרצינן: אין! דתנן: רבי יהודה אומר:  כל הנרות של מתכת מטלטלין בשבת אפילו אם הם ישנים, לפי שהנרות העשויין ממתכת אינם מאוסים. חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת, שהיה בתוכו פתילה דולקת בכניסת השבת, שאסור בטלטול כל השבת, אפילו לאחר שתכבה האש, משום מוקצה מחמת איסור. שכל עוד האש דולקת אסור לטלטל את הנר שמא יגרום בטלטולו לכבוי האש, ולכן מוקצה הוא לכל השבת.

הרי שרבי יהודה סובר: מוקצה מחמת איסור.

ודחינן: ודלמא שאני התם בנר דעל ידי שהדליק בו, הוא דחי ליה בידיים והקצה אותו מדעתו שלא ישתמש בו בשבת. אבל בהמה, אף על פי שהיא אסורה, הרי לא עשה בה מעשה להקצותה מדעתו ולכן יש לומר שאינה מוקצה.

ועדיין אנו שואלים מאיזה דין של רבי יהודה יש להוכיח לאסור בהמה שנשחטה בשבת?

ומתרצינן: אלא אמר רב אשי: רבי יהודה דמבשל היא.

דתנן, המבשל בשבת, אם היה בשוגג, יאכל. מותר לו [וכל שכן לאנשים אחרים] לאכול מהתבשיל אפילו היום בשבת.

ואם בישל במזיד, לא יאכל, לא הוא ולא אחרים, מהתבשיל עד שתצא השבת, ויעבור זמן מה שבו היה אפשר לתבשיל הזה להתבשל. והכל בכדי לא ליהנות ממלאכת שבת שנעשתה באיסור, שעל ידי שהוא ממתין עד לאחר זמן האמור אינו נהנה מהמלאכה, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אם בישל בשוגג, יאכל רק במוצאי שבת, בין הוא בין אחרים, לפי שגם כשנתבשל בשוגג נעשתה כאן עבירה ואין ליהנות מדבר שנעשה בעבירה.

במזיד, לא יאכל האדם הזה שבישל בשבת עולמית מן התבשיל, שקנסו אותו חכמים שלא יאכל ממנו לעולם הואיל וחילל שבת. אבל אנשים אחרים מותר להם לאכול מהתבשיל במוצאי שבת.

וזהו אותו רבי יהודה, שלדעת רב, הוא סובר במשנתנו, שבהמה שנשחטה בשבת אסורה לכל אדם בו ביום.

שכן משנתנו מדברת בשחט בשוגג, כמבואר להלן, ורבי יהודה הוא שסובר כן דהמבשל בשוגג אסור בין לו בין לאחרים עד מוצאי שבת, והוא הדין בשחיטה.

וממשיכה הברייתא: רבי יוחנן הסנדלר אומר: אם בישל בשוגג, יאכל למוצאי שבת לאחרים. ובזה מודה הוא לדעת רבי יהודה שאין ליהנות ממלאכת שבת. אלא שהוא מחמיר ממנו ואומר: ולא לו! מי שבישל, אפילו אם הוא שוגג, אסור לאכול מהתבשיל לעולם. לפי שקנסו חכמים את העובר בשוגג כאילו היה מזיד.

במזיד, לא יאכל עולמית, לא לו ולא לאחרים. שלדעת רבי יוחנן הסנדלר אסור מן התורה לכל אדם לאכול לעולם דבר שנעשה בו איסור בשבת במזיד.

ודנה הגמרא: למה העמדנו משנתנו, האוסרת לאכול בשבת את הבהמה שנשחטה בו ביום, כרבי יהודה? ונוקמה למשנה בכגון ששחט במזיד, ורבי מאיר היא, שבמזיד אף הוא מודה שאסור לאכול לכל אדם בו ביום?

ומתרצינן: לא סלקא דעתך שמשנתנו מדברת במזיד דוקא. דקתני במשנה "שבת ויום הכפורים".

ואמרינן: שבת דומיא דיום הכפורים, דומה היא לו: מה יום הכפורים, לא שנא שחט בשוגג ולא שנא שחט במזיד לא אכיל, אי אפשר לאכול מהבהמה באותו יום שהרי יום צום הוא, אף הכא בשבת נמי, לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד לא אכיל. ועל כרחך רבי יהודה היא, שאוסר אפילו בשוגג לאכול באותו יום.

ותמהינן: ומי מצית מוקמת לה למשנתנו בשוגג ואליבא דרבי יהודה, והא "אף על פי שמתחייב בנפשו" קתני במשנה ואי אפשר לומר בשוגג שהוא מתחייב בנפשו?

ומתרצינן: הכי קאמר: אף על פי שהשוחט במזיד מתחייב בנפשו הוא, הכא דבשוגג שחט, שחיטתו כשרה.

ואכתי מקשינן: ונוקמה משנתנו כרבי יוחנן הסנדלר דאמר: לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד לא אכיל בו ביום, לא הוא ולא אחרים?

ומתרצינן: רבי יוחנן הסנדלר קמפליג במוצאי שבת, שלענין היתר האכילה במוצאי שבת יש לדעתו חילוק בין המבשל לבין אנשים אחרים. שדוקא לאחרים מותר לאכול במוצאי שבת, ולא לו, שהוא אסור לעולם אפילו בשוגג. ואילו תנא דידן של המשנה "שחיטתו כשרה" קתני, דמשמע לא שנא לו ולא שנא לאחרים מותרת הבהמה לאכילה במוצאי שבת. ועל כרחך אין המשנה סוברת כרבי יוחנן הסנדלר.

תני תנא קמיה דרב, תלמיד אחד שנה בעמדו לפני רב; ברייתא זו: המבשל בשבת, בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל. והיינו כדעת רבי מאיר, ומשתיק ליה רב לאותו שאמר כן.

ודנה הגמרא: מאי טעמא משתיק ליה רב? אילימא משום דסבירא ליה לרב כרבי יהודה, והתנא תני ברייתא שסוברת כרבי מאיר.

וכי משום דסבירא ליה לרב כרבי יהודה, מאן דתני כרבי מאיר משתיק ליה?!

ועוד תיקשי: מי סבר לה רב כרבי יהודה?!

והאמר רב חנן בר אמי: כי מורי להו רב לתלמידיה, כשהוא פוסק לתלמידיו לכל אחד ביחידות בשאלה זו של המבשל בשבת, מורי להו כרבי מאיר המקל מכולם. וכי דריש בפירקא, כשהוא דורש בפני רבים, דריש כרבי יהודה, שמחמיר מרבי מאיר, משום עמי הארץ, שלא יבוא להקל באיסור שבת. הרי שרב סובר בעיקר הדין כרבי מאיר, ולמה השתיק את התנא?

וכי תימא לכן השתיקו משום דהאי תנא בפרקיה, ביום הדרשא לפני הרבים, הוי תנא קמיה דרב, וחשש רב שמא ישמעו עמי הארץ את קולו, והשתיקו.

אין לומר כן. דאטו כולי עלמא לתנא צייתי? וכי הנוכחים בדרשא מטים אזנם לשמוע מהתלמידים היושבים שם את משנתם שהם שונים כל אחד לעצמו? הרי לאמורא צייתי, לזה שהיה עומד לפני רב ומשמיע לרבים את מה שרב לחש לו, אליו היו שומעין.

ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק: לכן השתיקו, לפי שהתנא הזה לא שנה ברייתא ד"המבשל בשבת" אלא "שוחט" תנא קמיה דרב.

שכך היה שונה: השוחט בשבת, בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל!

וכך אמר ליה רב: מאי דעתיך, כדעת מי שנית כן? כרבי מאיר?! טעות בידך! דעד כאן לא קשרי רבי מאיר בשוגג לאכול בו ביום אלא במבשל בשבת, הואיל דראוי היה המאכל הזה גם קודם בשולו לכוס, היינו לאכול אותו חי, ולכן אין עליו איסור מוקצה, כיון שבין השמשות היה ראוי לאכילה. אבל השוחט בשבת דאין הבהמה ראוי לכוס, לאכלה קודם שחיטה, לא אמר רבי מאיר שהיא מותרת בו ביום. שאף על פי שאין לאסור אותה בגלל מלאכת שבת שנעשתה בה הרי יש על הבהמה איסור מוקצה, כיון שבין השמשות של ערב שבת היא היתה מוקצה מחמת שלא היתה ראויה לאכילה.

ומקשינן: והא מתניתין, ד"שוחט" הוא?! שבמשנתנו ה"שוחט בשבת" שנינו ולא "המבשל בשבת", ואמר רב הונא, דרש חייא בר רב משמיה דרב: אסורה באכילה ליומא, ביום השבת. ונסבין חבריא למימר שרב סובר שמתניתין רבי יהודה היא. שרק לדעתו של רבי יהודה נאסרה הבהמה שנשחטה בשבת מלאכלה בו ביום.

הא לדעת רבי מאיר, שרי לאכלה היום!? וקשה לרב נחמן בר יצחק, האומר שרב השתיק את התנא לפי שהוא סובר שבנשחטה בשבת מודה רבי מאיר שאסור לאכול הבהמה בו ביום, משום מוקצה!?

ומתרצינן: כי שרי רבי מאיר, והיינו - הא שאמר רב, שלפי רבי מאיר מותר לאכול הבהמה בו ביום,

כל נרות של מתכת מטלטלין בשבת, ואפילו ישנים, משום שהם אינם מאוסים כנרות של חרס, חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת, שהיה דולק כשנכנסה השבת, שהוא מוקצה מחמת איסור כיבוי.

ודוחים: ודלמא שאני התם [ושמא שונה שם], שהוא מוקצה מפני דהוא דחי ליה [שהוא עצמו דחה אותו] בידים, שהדליק את הנר ובכך הקצה אותו. אבל בהמה — לא הוא הקצה אותה, ושמא משנשחטה הותרה!

אלא אמר רב אשי: מה שאמר רב שבהמה שנשחטה בשבת אסורה בשבת עצמה, ולשיטת ר' יהודה, אין זה משום הכנה ולא משום מוקצה, אלא משום הנאה ממעשה איסור בשבת, וכשיטת רבי יהודה בעניין מבשל היא. דתנן [ששנינו בברייתא]: המבשל בשבת, אם עשה זאת בשוגג — יאכל בשבת ממה שבישל, במזיד — לא יאכל, אלו דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: בישל בשוגג — יאכל במוצאי שבת, במזיד — לא יאכל עולמית.

רבי יוחנן הסנדלר אומר: אם בשוגג — יאכל התבשיל למוצאי שבת, ואולם רק לאחרים ולא לו, במזיד — לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. ולפי רב יש לפרש את משנתנו לשיטת ר' יהודה כששחט בשוגג, ובאופן זה שחיטתו כשרה, ואולם הבהמה אסורה בשבת עצמה.

ושואלים: ונוקמה [ונעמיד אותה, את משנתנו] לדעת רב, בשוחט בשבת במזיד, וכשיטת רבי מאיר!

ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דקתני [שהרי הוא שונה] כאחת שוחט בשבת וביום הכיפורים, ומשם נלמד כי דין השבת הוא דומיא [בדומה] ליום הכפורים, מה יום הכפורים לא שנא [אינו שונה] אם היה זה בשוגג ולא שנא [ואינו שונה] במזיד — לא אכיל [אינו אוכל], שהרי כל אכילה נאסרה בו, אף הכא נמי [אף כאן, בשבת, גם כן], לא שנא [אינו שונה] בשוגג ולא שנא [ואינו שונה] במזיד — לא אכיל [אינו אוכל].

ושואלים: ומי מצית מוקמת לה [והאם יכול אתה להעמיד אותה, את משנתנו] בשוגג וכשיטת רבי יהודה? והא [והרי] "אף על פי שמתחייב בנפשו" קתני [הוא שונה], ואין אדם חייב מיתה אלא אם עשה במזיד! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: השוחט (בשוגג) בשבת וביום הכיפורים, אף על פי שבמזיד מתחייב בנפשו הוא, הכא [כאן] שעשה בשוגג — שחיטתו כשרה.

ושואלים: ונוקמה [ונעמיד אותה, את משנתנו] בין בשוגג ובין במזיד, וכדעת רבי יוחנן הסנדלר שאמר: לא שנא [אינו שונה] אם בישל בשוגג ולא שנא [ואינו שונה] אם עשה במזיד — לא אכיל [אינו אוכל] בשבת עצמה! ומשיבים: רבי יוחנן הסנדלר קמפליג [מחלק] במוצאי שבת, שהוא מתיר לאחרים ולא לו, ואילו התנא דידן [שלנו] "שחיטתו כשרה" קתני [הוא שונה], ומשמע — לא שנא [אינו שונה] לו ולא שנא [ואינו שונה] לאחרים.

א מסופר, תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב: המבשל בשבת, בשוגג — יאכל, במזיד — לא יאכל, ומשתיק ליה [והיה משתיק אותו] רב, משום שטעות היא.

ושואלים: מאי טעמא משתיק ליה [מה טעם היה משתיק אותו]? אילימא [אם תאמר] משום דסבירא ליה [שסבור הוא, רב] כרבי יהודה, ואילו התנא תני [שנה] כרבי מאיר, וכי משום דסבירא ליה [שסבור הוא] כרבי יהודה, מאן דתני [מי ששונה] כדעת רבי מאיר נחשב כטועה ומשתיק ליה [היה משתיק אותו]?!

ועוד יש לשאול לעצם הדבר, מי סבר לה [והאם סבור] רב כרבי יהודה? והאמר [והרי אמר] רב חנן בר אמי: כי מורי להו [כאשר היה מורה] רב לתלמידיה [לתלמידיו] הלכה למעשה — מורי להו [היה מורה להם] בענין מבשל בשבת כדעת ר' מאיר, וכי דריש בפירקא [וכאשר היה דורש לרבים] — דריש [היה דורש] כרבי יהודה, משום שחשש מעמי הארץ שיזלזלו במלאכת שבת!

וכי תימא [ואם תאמר]: התנא בפירקיה תנא קמיה [חוזר המשניות בזמן הדרשה בציבור שנה לפניו] כשיטת ר' מאיר, ולכן השתיק אותו, כדי שלא ילמדו מכך עמי הארץ — דבר זה קשה לומר, אטו כולי עלמא לתנא צייתי [וכי הכל לחוזר המשניות הם מקשיבים] לשמוע מה אמר? והלוא לאמורא צייתי [הם מקשיבים], לחכם הממונה להשמיע לרבים את דברי רב, והוא הרי שומע מפי רב כדברי ר' יהודה, וכך היה משמיע לרבים!

אמר רב נחמן בר יצחק: כך הוא טעמו של דבר, התנא [חוזר המשניות] שוחט תנא קמיה [שנה לפני] רב: השוחט בשבת, בשוגג — יאכל, במזיד — לא יאכל. אמר ליה [לו] רב: מאי דעתיך [מה דעתך]? כשיטת מי אתה שונה, כשיטת רבי מאיר? והרי עד כאן לא קשרי [לא שמענו שהתיר] רבי מאיר שיאכל בשבת אם עשה בשוגג, אלא במבשל, מפני שמאכל שלא נתבשל ראוי על כל פנים לכוס (לכסיסה, ללעיסה), ולא היה מוקצה כשנכנסה השבת, אבל שוחט, שאין הבשר ראוי לכוס לפני שחיטה — לא התיר, שהרי היה מוקצה כשנכנסה השבת!

ומקשים: והא מתניתין [והרי משנתנו] ששוחט הוא, ואמר רב הונא, דרש חייא בר רב משמיה [משמו] של רב: אסורה הבהמה באכילה ליומא [לאותו יום], ונסבין חבריא למימר [ונטו בני החבורה של החכמים לומר] ששיטת רבי יהודה היא, ומשמע: הא [אבל] רבי מאיר שרי [מתיר] בכגון זה, ואינו חושש למוקצה!

ומשיבים: כי שרי [כאשר מתיר] רבי מאיר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One may move all metal lamps on Shabbat, even old ones, because they do not become repugnant like earthenware lamps, except for a metal lamp that one kindled on that same Shabbat and that was burning when Shabbat began, which it is prohibited to move for the entire Shabbat due to the prohibition against extinguishing.

The Gemara rejects that analogy. And perhaps it is different there, in the case of the burning lamp, as he set it aside by direct action when he kindled the lamp. By contrast, in the case of an animal, he did not set it aside, and therefore, perhaps once it is slaughtered it is permitted.

Rather, Rav Ashi said: When Rav said that the halakha that consumption of the animal is prohibited for that day is the opinion of Rabbi Yehuda, the reference is to the opinion of Rabbi Yehuda with regard to one who cooks, as we learned in a baraita: With regard to one who cooks on Shabbat, if he did so unwittingly, he may eat what he cooked. If he acted intentionally, he may not eat what he cooked. This is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yehuda says: If he cooked the food unwittingly, he may eat it at the conclusion of Shabbat, as the Sages penalized even one who sinned unwittingly by prohibiting him from deriving immediate benefit from the dish that he cooked. If he cooked it intentionally, he may never eat from it.

Rabbi Yoḥanan HaSandlar says: If he acted unwittingly, the food may be eaten at the conclusion of Shabbat by others, but not by him. If he cooked the food intentionally, it may never be eaten, neither by him nor by others. According to Rav, the mishna is referring to a case where one slaughtered the animal unwittingly. According to Rabbi Yehuda, the slaughter is valid but it is prohibited to eat the animal on Shabbat.

The Gemara challenges this: And let us interpret the mishna as referring to a case where he slaughtered the animal intentionally, and explain that it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who rules that eating the animal in such a case is permitted only after the conclusion of Shabbat.

The Gemara responds: That possibility should not enter your mind, as the case of slaughter on Shabbat is juxtaposed to and taught in a manner similar to the case of slaughter on Yom Kippur. Just as with regard to slaughter on Yom Kippur, it is no different whether one slaughtered it unwittingly and it is no different whether he slaughtered it intentionally, he may not eat it that day due to the fast, so too here, with regard to slaughter on Shabbat, it is no different whether he slaughtered it unwittingly and it is no different whether he slaughtered it intentionally, he may not eat it that day. Rabbi Meir, though, deems it permitted for one who cooked unwittingly to eat the cooked food on Shabbat.

The Gemara asks: And can you interpret the mishna as referring to a case of unwitting slaughter and in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? But isn’t it taught in the mishna: Although he is liable to receive the death penalty? One is liable to be executed only if he intentionally performs labor on Shabbat. The Gemara answers that this is what the mishna is saying: Although if he slaughtered it intentionally he is liable to receive the death penalty, here, in a case where he slaughtered the animal unwittingly, his slaughter is valid.

The Gemara challenges: And let us interpret the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan HaSandlar, who says: It is no different whether he cooked unwittingly and it is no different whether he cooked intentionally; he may not eat it on Shabbat. The Gemara explains: Rabbi Yoḥanan HaSandlar draws a distinction with regard to the conclusion of Shabbat, in that he permits eating food cooked on Shabbat for others and not for him, while the tanna of our mishna teaches: His slaughter is valid, without qualification, indicating that with regard to his ruling it is no different for him and it is no different for others.

§ The tanna taught a baraita before Rav: One who cooks on Shabbat unwittingly may eat the food that he cooked; if he did so intentionally, he may not eat the food that he cooked, and Rav silenced him.

The Gemara asks: What is the reason that Rav silenced him? If we say it is because Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda and the tanna taught the baraita in accordance with the opinion of Rabbi Meir, can it be that merely because he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda he silences one who teaches a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Meir?

And furthermore, does Rav hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? But doesn’t Rav Ḥanan bar Ami say: When Rav issues a ruling to his students, he issues a ruling in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and when he teaches in his public lecture delivered on the Festival, he teaches in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, due to his concern that the ignoramuses would treat the prohibition of labor on Shabbat with disdain?

And if you would say that the tanna taught the baraita before Rav during the public lecture and Rav silenced him so that the ignoramuses would not learn from him, is that to say that everyone attending the public lecture listens to the tanna who is citing the baraita? There is no need to silence the tanna, because they listen to the disseminator [amora], the Sage who repeats what he hears from Rav loudly for the benefit of those attending the lecture, and the amora quoted Rav’s ruling in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The tanna taught the halakha of one who slaughters before Rav: One who slaughters an animal on Shabbat unwittingly may eat from the slaughtered animal; if he slaughtered it intentionally, he may not eat from the slaughtered animal. Rav said to the tanna: What do you think, that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir? Rabbi Meir deems eating permitted only in the case of one who cooks unwittingly on Shabbat, as even before he cooks the food it is fit to be chewed [lakhos], i.e., to be eaten uncooked, in a permitted manner, and therefore it was not set aside from use when Shabbat began. But in the case of one who slaughters an animal, where the meat was not fit to chew, Rabbi Meir does not permit eating it on Shabbat, because it was set aside from use on Shabbat.

The Gemara asks: But isn’t the mishna addressing the case of one who slaughters an animal, and Rav Huna says that Ḥiyya bar Rav taught in the name of Rav: Consumption of the animal is prohibited for that day, and the members of the company of Sages, i.e., those in the academy, tended to say that this halakha is the opinion of Rabbi Yehuda, from which it may be inferred: But Rabbi Meir permits consumption of the slaughtered animal even on Shabbat, and he is not concerned that the animal was set aside from use when Shabbat began?

The Gemara answers: When Rabbi Meir permits consumption of the slaughtered animal even on Shabbat,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שאני הכא דדחייה בידים כלומר דלא רצה לנגוע בו כלל אבל במקום אחר הוא אומר דמותר ולאו הלכה זה כמותוא)נראה דצ"ל אלא הא דאמרינן דאסורה באכילה ליומא ר"י הוא שמעינן לה מהלכה דמבשל כלומר וכו'. דאמרי' אסור באכילה ליומיה אלא מהלכה דמבשל כלומר דרבי יהודה סבר בשוגג יאכל במוצאי שבת אבל שבת עצמה אסור וכך הכא הוא אמר דאסור:

ונוקמה במזיד ורבי מאיר כלומר מתנית' דאומר דאסורה באכילה נוקמה ששחט במזיד ורבי מאיר דהוא א' במזיד לא יאכל. לא ס"ד דקתני במתנית' (דאמר) השוחט בשבת ויוה"כ ודומיא דיוה"כ מה יוה"כ לא שנא שוגג (לאיסור) [ל"ש מזיד לא אכיל] ה"נ לא אכיל:

ומי מצית מוקמת [לה] בשוגג ור' יהודה. והא מתנית' אע"פ שמתחייב בנפשו [קתני]ב)צ"ל הכי קאמר אע"פ דבמזיד מתחייב בנפשו הכא דבשוגג וכו'. במזיד הכא בשוגג שחיטתו כשרה ויכול לאוקומי כר' יהודה:

ר' יוחנן הסנדלר קא מפליג וכו' הכא שחיטתו כשרה לא שנא לו ולא שנא לאחרים כלומר שמותרת למוצאי שבת אפי' מזיד ולא יכול לאקומי כר' יוחנן הסנדלר:

משום דסבירא ליה כרבי יהודה ותנא הוא תני כר' מאיר לעיל המחלוקת ומשום דרב סבר ליה כרבי יהודה וכו':

ומי סבר לה רב כרבי יהודה והאמר רב חנן כי מורי וכו' כלומר וכך הלכה כרבי מאיר ומ"ט משתיק וכי תימא משום עמי הארץ טעמא דמשתיק אותו דתנא בפרקא תנא קמיה כלומר בבית המדרש קדם כולי עלמא כלומר בפני עמי הארץ משום קילותא דע"ה כו"ע לתנא בלשון הקודש צייתי לאמורא צייתי כלומר למתרגם ועדיין מ"ט משתיק אותו אמר רב נחמן שוחט תנא קמיה דמשום הכי משתיק אותו וכו' אלא במבשל ראוי לכוס כלומר בלשון לעז משייר אבל שוחט ואינו ראוי לכוס כלומר דבשחיטה קיימי ושחיטה אסורה ביום. לא כגון שהיה לו חולה מבעוד יום וכו' כלומר מע"ש היה חולה שיש לו סכנה דראוי לחלל עליו את השבת:

אלא אמר רב אשי רב יהודה דמבשל היא דתניא (ב"ק עא, ב)

המבשל בשבת בשוגג יאכל. פירוש בין הוא בין אחרים, דרבי מאיר לא קניס שוגג אטו מזיד כדאיתא בגיטין (נג, ב).

במזיד לא יאכל. בשבת עצמו בין הוא בין אחרים, כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים, ומנא תימרא דרבי מאיר אסר במזיד לאחרים ביומא, מדאמרינן בסמוך ונוקמא במזיד ורבי מאיר היא, אלמא רבי מאיר מודה דביומא מיהא אף לאחרים אסורה. ולא מצית למימר דהכי קאמר ונוקמה במזיד ורבי מאיר היא דאסר ליה לדידיה, דאסורה ביומא לכולי עלמא משמע דומיא דיום הכפורים.

רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. בין הוא בין אחרים. דאף על גב דקניס רבי יהודה שוגג אטו מזיד כדאיתא במסכת גיטין (נג, ב), הני מילי ביומיה, כי היכא דלא ליתי לאיערומי ולבישולי במזיד כדי לאכול ממנו ביומו ואומר שוגג הייתי, אבל לקונסו עולמית לא, דכיון דקנסיה ליה ליומיה תו לא אתי לבשולי, כיון דלא אהני ליה מעשיו, דליכא מאן דקניס שוגג בהא כמזיד לגמרי אלא רבי יוחנן הסנדלר בלבד, אבל רבי יהודה לא.

במזיד לא יאכל הוא עולמית. דקנסי ליה, אבל אחרים אוכלין למוצאי שבת, דליכא מאן דאסר מעשה שבת אלא רבי יוחנן הסנדלר בלבד, וכדמשמע בבבא קמא (שם) דאמרינן התם מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר אמר קרא (שמות לא, יד) קודש היא לכם מה קודש אסור אף מעשה שבת אסורים, מדקאמר מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר ולא קאמר מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר ורבי יהודה, שמע מינה דליכא מאן דאית ליה האי סברא אלא רבי יוחנן הסנדלר, אבל רבי יהודה לערב הוא נהי דאינו אוכל אבל אחרים אוכלין, ועוד שלא הוזכר איסור אחרים אלא בדרבי יוחנן לבד. וכן כתב הרב בה"ג ז"ל וכלל זה מסור בידינו דשוגג דרבי יהודה כמזיד דרבי מאיר שוגג דרבי יוחנן הסנדלר כמזיד דרבי יהודה.
וכל מאי דשרי לערב כתב רש"י ז"ל וכן בה"ג בכדי שיעשו, וטעמא דמסתבר הוא, דכיון דאסרינן לה ביומא כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים אם אתה מתירה לערב מיד הרי הועילו מעשיו. ויש מי שפירש לערב מותר מיד, וכן כתב רבינו הרב ז"ל דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי נכרי, כגון שהביא דורון לישראל (ביצה כד, ב) ויש מאותו המין במחובר, אי נמי (שבת קנא, ב) נכרי שביא חלילין, וטעמא דמילתא משום דאי שרית ליה לערב מיד אתו למימר ליה בשבת שיביא, לפי שאמירה לנכרי קל בעיניו, אי נמי בדבר שנעשה על ידי ישראל אלא שנעשה מאליו, כההיא דפרק יציאות השבת (שבת יח, ב) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו, אבל המבשל ליכא למגזר, שאין ישראל עשוי לבשל בשבת ואפילו בשוגג, [ו]במזיד נמי דאסר רבי יהודה ביומיה ושרי לה לערב לאחרים מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן בה.

ונוקמא כרבי יוחנן הסנדלר דאמר לא שנא שוגג ולא שנא מזיד לא יאכל. כך היא גירסת הספרים. וקשה לי למה ליה להזכיר כאן מה שאוסר רב יוחנן לדידיה בין בשוגג בין במזיד, ואין צריך לזה בענין שאלתו כלל, והכי הוה ליה למימר ונוקמא בשוגג ורבי יוחנן הסנדלר וכדאמרינן לעיל ונוקמה במזיד ורבי מאיר היא. ונראה דמכיון דאוקמוה חבריא כרבי יהודה הבין המקשה דמשום דרבי יוחנן הסנדלר אסר לה לדידיה לגמרי אפילו בשוגג לא אוקמה כותיה, אלא שאל הבין טעמו של דבר, ולפיכך שאל אף על גב דרבי יוחנן הסנדלר אסר לגבי דידיה שוגג כמזיד אמאי לא מוקמינן לה כותיה ובשוגג. ופרקינן משום דכשרה לגמרי, משמע בין לדידיה בין לאחריני, וכאן גילה לו טעמא של דבר. אי נמי יש לומר דמשום דנדינן מדרבי מאיר מדלא אסר בשוגג אלא במזיד, ואנן דומיא דיום הכיפורים תנינן, לפום כן אמר ליה ונוקמוהו כרבי יוחנן הסנדלר דאסר בין בשוגג בין במזיד, וזה נכון.

עד כאן לא שרי רבי מאיר אלא במבשל הואיל וראו לכוס. כלומר שאין שם איסור מוקצה, [ו]מחמת איסור בישול לא אסר ליה רבי מאיר בשוגג אפילו לדידיה, אבל בשוחט אף על גב דאינו נאסר עליו מחמת מעשה איסור שנעשה בו בשבת, מוקצה מיהא הוי. ואיכא מאן דאמר דאפילו רבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת אסור מודה הוא בשוחט שאסור, ואפילו מר בריה דרב יוסף דאית ליה (שבת מה, ב) דחלוק היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו, הכא מודה, דמודה בה רבי שמעון דשאני התם דאדם יושב ומצפה אימתי תמות בהמתו דמיתה שכיחא, אבל שוחט דבר רחוק הוא שיהא יושב ומצפה אימתי תשחט בהמתו בשבת, והיינו דמשתיק ליה רב לתנא. ותדע לך דאם איתא דחלוק היה רבי שמעון בשוחט, איכא למיפרך אטו דמאן דאית ליה כרבי שמעון משתיק לה רב, ורבינו נ"ר כתב דרבי שמעון ודאי כיון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים כגון כוס וקערה ועששית דאיכא תרתי לגריעותא, חדא דדחאו בידים ואינו יושב ומצפה לכבייתן מחמת גדלן, בשוחט בשבת ודאי שרי למיכל מינה ביומא, והא דמשתיק ליה רב לתנא, לא אקשינן עליה מאן דתני כרבי שמעון משתיק ליה כדאקשינן אטו מאן דתני כרבי מאיר משתיק ליה, היינו טעמא משום דלא הוזכר דעת רבי שמעון בשום משנה ובשום ברייתא, אבל רבי מאיר הרי נתברר דעתו בברייתא דהתיר במבשל בשוגג.

אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא. וסבירא ליה לרב דבין רבי מאיר ובין רבי יהודה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו אית להו, ודלא כי הא דאמרינן לעיל שאני התם דדחיא בידים. וא"ת א"כ היכי מקשינן בפרק קמא דביצה (ו, ב) השתא מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים דתנן רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסור, לפי שאינו מן המוכן, מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, והיכי פשטי מהא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, כלומר אפילו מתה ביום טוב אסורה, דילמא מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, וטעמא דנבלה משום חדאית ליה לר"י מוקצה מחמת איסור הבא מאליו, אבל בהמה שמתה ביום טוב דליכא איסור מוקצה שרי, דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. ותו היכי קרי לה מוכן לאדם, דכיון שבאת שבת ולא נשחטה הרי נדחית מאכילת אדם ומוכן לאדם נמי לא הוי.
ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (לעיל חולין יד, א) פירשו דלישנא יתירה דייק, דכיון דתנא ר"י אומר אסורה למה ליה לאורוכי לישני ולמיתני לפי שאינה מן המוכן, אלא משום דאשמעינן בה דטעמיה בהא משום דמוכן לאדם דאינה מוכן לכלבים ואפילו ביום טוב אסירא. ורבינו זצ"ל תירץ דסוגיין דהתם כסוגיין דהכא דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים, וכיון שכן ודאי טעמיה דרבי יהודה בנתנבלה בשבת שאינו מן המוכן לכלבים הוא. ואם תירוצו של רבינו ז"ל על פירוק למה שקראה שם מוכן לאדם.
והרמב"ן ז"ל תירץ דמוקצה מחמת איסור הבא מאליו הוי מוקצה כשהוכן על ידי איסור, כגון ששחט את הבהמה שלא נראה אלא על ידי איסור שנעשה בה, לפי שהוא ודאי כשבאה שבת ולא שחטה הקצה אותה מדעתו מחמת איסור שבת, אבל כל מה שיתכן שיכין ממנה בלא איסור, כגון שמתה מאליה, שהרי נתכנה מאליה לכלבים בלא שום איסור, ואם איתא דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים ודאי הוה שריא לכלבים אפילו נתנבלה בשבת, שהכנה זו לא הוקצת ממנה, ומן הטעם הזה ביצה שנולדה בשבת מדינא שריא, והיינו דמקשינן בפרק קמא דביצה (ב, ב) שבת בעלמא תשתרי, שאף על פי שהתרנגולת מוקצה מחמת איסור שחיטה ביצתה שאפשר להכנתה בלא איסור היה לן למשרי. ומיהו ר"ת ז"ל אוקמה לההיא כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. ורבינו ז"ל פירש דלר"ש קא מקשי. ומינה שמעינן דחלוק היה רבי שמעון בשוחט, והכי מקשינן אי הכי לדידן דקיימא לן כרבי שמעון בכל מוקצה בר ממוקצה מחמת איסור שדחאו בידים בשבת דעלמא תשתרי.

כי שרי רבי מאיר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. ואם תאמר ומאי דוחקין לאוקמוה למתניתין כשהיה לו חולה מבעוד יום ורבי יהודה היא, דילמא בשלא היה לו חולה מבעוד יום ורבי מאיר היא דאסר משום מוקצה, וניחא לאוקומי טפי כותיה משום דסתם מתניתין רבי מאיר. יש לומר מדקתני שבת דומיא דיום הכפורים, מה יום הכפורים אסורה באכילה ביומא בין שהיה לו חולה מבעוד יום בין שלא היה לו חולה מבעוד יום, שבת נמי אסורה בין שהיה לו חולה מבעוד יום בין שלא היה לו חולה, ואף על גב דאי אפשר לומר דשבת דומיא דיום הכפורם לגמרי, שהרי כשהיה לו חולה מבעוד יום ולא הבריא בשבת מותרת אפילו ביומא, מכל מקום מתניתין הא מפרשי בהדיא דלאו בשהיה לו חולה ולא הבריא מיירי, מדקתני אף על פי שמתחייב בנפשו, ואילו שוחט לחולה ולא הבריא מותר לשחוט לכתחלה.

כלי שהוקצה בין השמשות מחמת איסור כגון נר שהדליקו בה באותה שבת אע"פ שכבה הנר אסור לטלטלו כל אותה שבת לא הדליקו בה באותה שבת שאין כאן מוקצה מחמת איסור אלא שהוקצה מחמת מיאוס כגון נר ישן מותר לטלטלו ויש אומרים דוקא לצורך גופו ולצורך מקומו אבל לא מחמה לצל אבל נר חדש והוא שלא הדליק בו מעולם מותר אף מחמה לצל והוא ראוי להשתמש בו להיתר וכבר ביארנוה בשלישי של שבת במשנה חמישית שבו:

בפרש"י בד"ה רבי יהודה אומר בשוגג כו' דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא כו' והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו כו' משום דקנסו שוגג אטו מזיד כו' דא"כ דקנסא דרישא כו' עכ"ל וכמו שהוא בפרש"י שלפנינו כך ראיתי בפירוש ישן נושן ומהרש"ל כתב ותימה דהא בהדיא בפרק הניזקין מסיק לר' יהודה דקניס שוגג אטו מזיד ובע"כ כו' עכ"ל ע"ש וכדבריו נמי מצאתי בפירוש א' וז"ל דאע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא קנסו שוגג אטו מזיד ובעינן בכדי שיעשו דלא נמטיה הנאה מעבירה ולהכי מפרש במסכת גיטין דר"י קניס שוגג אטו מזיד ומיהו במזיד קניס ליה טפי לדידיה ולא יאכל עולמית ואיידי כו' והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו אבל אחריני שרו בו ביום ומתניתין דאסר ליה ליומא אפילו לאחריני לאו ר"י היא דכיון דטעמא דקנסו שוגג אטו מזיד הוא מזיד משוינן לי' לכ"ע בכדי שיעשו כדין מזיד משום דלא נתהני מעבירה ל"ש הוא ול"ש אחריני ע"כ העתקתי מפי' ישן גם מדברי התוס' לקמן בשמעתין נראה כן דלפי סוגיא דשמעתין נמי טעמא דר"י משום קניס שוגג אטו מזיד כדמוכח בהניזקין אבל לפירוש רש"י שלפנינו גם בפירוש הישנים נראה לפי דרכו דאי משום קנסא דשוגג אטו מזיד לאחריני ליכא למקנס כלל וכן מוכיח פרש"י בפרק הניזקין ובפרק אלו נערות שכתב שם דאיהו גופיה לר"י בו ביום אסור מטעמא דשוגג אטו מזיד ולא הזכיר שם לאסור גם לאחריני משום דלטעמא דשוגג אטו מזיד האמור בפרק הניזקין ליכא למקנס אחריני אבל לרב הכא דדייק לי' איסורא ליומא לו ולאחריני דומיא דיום הכיפורים ע"כ דלר"י נמי לא יאכל לו ולאחריני קאמר אית לן למימר ע"כ דטעמיה לאו משום דקניס שוגג אטו מזיד דלאחריני ליכא למקנס אלא דטעמיה משום דכיון דעבירה מיהא איכא אסור בו ביום לו ולאחריני דלא נמטיה הנאה מעבירה ואהא כתב רש"י דליכא להקשות מנליה לרב לאוקמיה מתני' דאסור ליומא לו ולאחריני דומיא דיום הכיפורים וכר"י דאימא דטעמיה דר"י משום שוגג אטו מזיד ולא אסור לאחרינא דהשתא מתני' דאסור לאחריני ע"כ לא אתיא כר"י וקאמר דרב אית ליה דאי טעמא דר"י משום דקניס שוגג אטו מזיד אמאי משתרי הוא לאורתא כו' אלא טעמיה משום דלא ליתהני מעבירה בו' וההיא סוגיא דפרק הניזקין דפריך התם דר"י אדר"י ודאי לא סבירי להו הך דרב דהכא דקאמר טעמא דר"י משום דלא ליתהני מעבירה דלהאי טעמא לא קשיא כלל דר"י אדר"י התם אלא משום קנסא דשוגג אטו מזיד הוא ולא חש תלמודא דהתם להך מילתא דמדקדק רב הכא דאי טעמא משום דקנסא אמאי משתרי הוא לאורתא כו' כפרש"י דאיכא למימר דלא רצה לקנוס בשוגג אטו מזיד כ"כ לאסור עולמית כמו במזיד וסגי למקנס שוגג אטו מזיד בו ביום וכדברינו אלו מוכיח פרש"י דפ' מרובה שפירש שם דמזיד דרבי מאיר שוגג דרבי יהודה לא יאכל בין לו בין לאחרים והכי איבעי לן לפרושי בהכל שוחטים עכ"ל דמשמע מפירושו מתוך סוגיא דשמעתין לרב אבעי לן לפרושי הכי דלא יאכלו לו ולאחריני אבל לפי הסוגיא דפ' הניזקין דטעמיה דר"י משום קנסא לית לן לפרושי לא יאכל אלא לו אבל לאחריני שרי דלכך לא הזכיר שם בפרק הניזקין ובפרק אלו נערות איסורא דלא יאכל אלא לו אבל לאחריני שרי כמ"ש לעיל והדברים ברורין ואין כאן מקום תימה לפרש"י שלפנינו כמו שכתב מהרש"ל ודו"ק:

בתוס' ד"ה המבשל בשבת בשוגג יאכל אפילו בו ביום רוצה לומר אפילו הוא עצמו דרבי מאיר לא קניס כלל שוגג אטו מזיד וכו'. התוס' אינם מפרשים כפרש"י דפירש דר"מ ור"י לא פליגי אלא בהא דר"מ לא מצריך בכדי שיעשו גבי שוגג ור"י ס"ל דצריך להמתין בכדי שיעשו אבל התוס' ס"ל דבהא פליגי דר"מ לא קניס שוגג אטו מזיד כלל ור"י קניס לענין זה שלא יאכל בו ביום אבל לא קנסינן ליה כולי האי כמו גבי מזיד דלא יאכל עולמית וכן מוכח שם בהניזקין דבהא פליגי והתימה על רש"י שפי' בע"א:

רש"י בד"ה רבי יהודה כו' אלא טעמא משום דלא לתהני מעבירה הוא כו'. נ"ב ותימה הא מסקינן להדיא בפ' הנזקין דר"מ לא קניס שוגג אטו מזיד ור' יהודה הוא דקניס שוגג אטו מזיד ובע"כ צריכין אנו לפרש דקנסו שוגג אטו מזיד לאסור באותו היום לכ"ע כאילו נעשה במזיד אבל שהחמירו עוד במזיד לאסור לו עולמית משום קנסא לא החמירו בשוגג ודו"ק:

בד"ה במזיד כו' מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסור נאכילה יכול כו' כצ"ל. ונ"ב כן איתא שם בהדיא נ"ל:

תוס' בד"ה מורי להו כו' כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב כו' וזה הטעם של ר"י שמא יאמר לעובד כוכבים לך ולקוט ע"ש בריש אין צדין:

רב אשי אמר ר' יהודה דמבשל היא, יל"ד מ"ט לכל הני אמוראי דלא נחתו לתי' של רב אשי ר"י דמבשל היא דנראה כפשוט. ונ"ל עפ"י מ"ש תוס' בשמעתין ד"ה מורי להו כר"מ ועיי' מ"ש הרא"ש בשמעתין ריש אין צדין דמייתי רש"י ראי' להך שיטה דלא יהנה מעובדא דההוא טבי דאיתציד בי ריש גלותא והתירו רב אשי במוצאי י"ט א' בכדי שיעשה ש"מ הטעם שלא יהנה ממלאכת שבת וי"ט דאלו לטעם שלא יאמר לגוי ויעשה אסור גם במוצאי י"ט ב' ע"ש בתוס', והשתא י"ל כל אמוראי דשמעתין לית להו טעם שלא יהנה והא דאסר רב פירות שהבי' הנכרי דורון ההוא משום שלא יאמר לנכרי ויעשה, וגבי מבשל בשבת דלא שייך האי טעמא שיאמר לישראל ויבשל דהרי ישראל לא ציית לי' לבשל בשבת כמ"ש הראשונים וע"כ הטעם משום קנסא ולדידי' קנסו ולא לאחריני, וא"כ האי אסורא באכילה ליומא לאו משום מבשל בשבת הוא אלא משום מוקצה, אמנם רב אשי לטעמי' דמרא דשמעתתא דהאי טביא דאיתצד בי ריש גלותא הוא רב אשי והתירו מי"ט ראשון ש"מ ס"ל טעמא משום לא יהנה, וה"ה הכא במבשל לאסור גם לאחריני וא"ש דר' יהודה דמבשל היא, ובזה ישבתי גם סתירת רש"י דפרק מרובא עם פ' אלו נערות ע"ש וק"ל:

מורי להו כר"מ עמ"ש תוס' ויש לעיין לפי דבריהם א"כ אמאי לא מוקי כר"מ ומודה ר"מ בשוחט דלא חזי לכוס והנאתו מרובה אסור אפי' בשוגג משום שלא יהנה, וכן יש להקשות בהיפוך מנ"ל דר' יהודה היא דלמא ע"כ לא פליג ר' יהודה אלא במבשל דשכיח אבל בשוחט דלא שכיח מודה לר"מ דמותר בשוגג דלא אסרי' משום שלא יהנה במידי דלא שכיח, וצ"ע קצת:

אבל שוחט דאין ראוי לכוס לא הקשה רשב"א דלמא כר"ש אתי' דלית ליה מוקצה כלל, דאדם יושב ומצפה מתי ישחטנו חשו"ק, ויש לומר אי יושב ומצפה להכי, א"כ יש לאסור גם בשוחט משום שלא יהנה דלא שייך לומר לא שכיח כיון שהוא יושב ומצפה על כך ואמאי בשוגג מותר:

חוץ ממגל קציר והשנים והציפורן פירש"י טעם הציפורן משום מחובר הנה לכאורה השוחט בלחי בהמה שבו ב' שניים ויותר, אסור לשחוט אפי' בשן א' ממנו גזירה שמא ישחוט עם שניהם והם חונקו', דהרי לא עדיף מסכין פגום שאסור לשחוט אפי' שלא במקום הפגימה, וא"כ ממילא הה"נ בשוחט בציפורנו ויש לו חמשה ציפורנים אסור נמי משום הך גזירה בעצמה שמא יתחברו ב' ציפרניו בשעת שחיטה וישחט עם שניהם ואסור משום גזירה, אלא אורחא דמילתא שהשוחט בציפורן היינו בציפורן של עצמו, וממילא מפסל מן התורה בלא"ה משום מחובר, והשוחט בשן היינו בשן שבלחי הבהמה התלוש וליכא אלא גזירה, ועמ"ש תוס' לקמן י"ח ע"א ד"ה הא וכו'. והא"ש ומיושב ק' תו' בשמעתין ד"ה תלוש וכו' שהקשו בסוף הדבור למאן דמוקי מתני' כר"ח א"כ מ"ט לפסול ציפורן ולפי הנ"ל א"ש אדרבא לר"ח ניחא טפי דפסול ציפורן משום גזירת חניקה כמו שניים וק"ל:

זריזותי דאברהם קמ"ל שלא סמך עצמו שימצא שם סכין ולקח מביתו וצ"ע הא כבר כתיב בקרא דלעיל ויקח בידו את האש ואת המאכלת וא"כ חזינן שלקח מאכלת מביתו, וי"ל לפמ"ש במדרש למה נקרא מאכלת שישראל אוכלים שכרה בעה"ז, וא"כ לאו דוקא הסכין נקרא כן אלא כל צרכי העקידה נקראי' כן נמצא מקרא ויקח את האש ואת המאכלת אין להוכיח שלקח סכין מביתו דאפשר שהאש בעצמו נקרא מאכלת ואע"ג דכתיב ואת המאכלת בוי"ו העודפת, מצינו' כמה ווי"ן מיותרי' בקרא ואיה וענה, ורכב וסוס, ומשו"ה אצטריך הך ויקח את המאכלת להשמענו זריזותי' דאברהם. ואולי מכח הך וי"ו ואת המאכלת הנ"ל מוכיח רבי דינו דבעי' תלוש וזה שאמר וי"ו דכתיב אאופתי', ועיין בחי' תורה שלנו פ' וירא ישוב נכון על דרך דרוש:

בעי רבא תלוש ולבסוף חברו גבי שחיטה מהו, ר"ל דגבי ע"ז בודאי כתלוש, ובהכשר פליגי, ומספקא ליה לרבא אי גם בשחיטה פליגא או לא ובעי למפשט מבריתא דסתר רישא לסיפא דברישא קתני מחובר לקרקע כשר ובסיפא קתני בצור פסול, וע"כ תברא מי ששנה זו לא שנה זו ואי פשיטא האיבעי' דפליגי בשחיטה נמי תנאי, ועיין רשב"א ות"ח וק"ל:

ר"פ אמר בעופא דקליל, יראה דיש חלוק בין רב זביד לר"פ דלר"ז בהמה למטה מותר אפי לכתחילה לר' חיי' ולר"פ לכתחלה מיהת אסור רק בעופא ובזה יובנו דברי מהרש"א על נכון. שדבריו צריכי' ביאור לכאורה דאמר מר המקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות פי' מג"א סי' ג' שהוא ע"י כישוף רצונו לומר שום מעשה שד שהזיקו מצוי שנושרי' שיניו, וגרע מהמקנח בחספא לקמן ק"ה ע"ב, ומשו"ה לענין שבת כשאין לו אלא דבר מוקצה יקנח בחספא, ולא במוקצה, וההפך בדבר שהאור שולט בו עיין בזה במג"א סי' שי"ב סעיף ה'. ומ"מ מה שהקשה ת"ח כאן על שיטה זו דמאי פריך הש"ס תלמוד לומר משום דאמר מר וכו' הא נפקא מני' בבית הכסא שבבית שאין השדים מצוים וצ"ע גדול:

הכל בשחיטה אפי' עוף לכאורה אתי' כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה והיינו ר"א הקפר דמייתי רש"י בשמעתין דמפיק שחיטה מצבי ואיל אבל עוף אין לו שחיטה וקמ"ל דמדרבנן מיהת יש לו שחיטה, וא"כ מדאו' ומהקישא זאת תורת הבהמה והעוף וקמ"ל דאיתקש. אבל למאי דקיי"ל כרבי וזבחת כאשר צוויתיך מלמד שנאמר למשה בסיני רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה, וא"כ אין בין בהמה לעוף ולא כלום. ומה צורך לרבות הכל בשחיטה ואפי' עוף ומאי אולמי' דבהמה מעוף, ומשו"ה למסקנא דאסיק רבא דהכל בשוחטי' ולא בנשחטי' לא אשכחן שום רבוי לרבויי עוף במתני', משום דלא צריך וכנ"ל:

ובזה נ"ל ליישב שיטת רש"י בפ' ראה דיליף מכי ירחיב למדתך תורה ד"א שלא יאכל בשר כ"א לתיאבון וכראב"ע בפ' כיסוי הדם. ואפ"ה כ' שם לאסור בשר תאוה ע"ש והקשה ברא"ם שהוא נגד ש"ס דשמעתין, וכן יש להקשות על הרמב"ם שכ' דבשר תאוה נאסר במדבר בשחיטה דוקא אבל בנחירה הי' מותר ומזכי שטרי לבי תרי ובש"ס משמע דפליגי, ועוד דבהלכות דעות מייתי הא דראב"ע שלא יאכל בשר אלא לתיאבון דמייתי לי' מכי ירחיב. ולפי הנ"ל יתישב דלכאורה גם בלא דרשא דכי ירחיב יש לנו רמז בקרא לבשר תאוה אך כאשר יאכל הצבי והאיל שרוצה לומר כמו שאכלתם צבי ואיל עד עכשיו במדבר כן תאכלו בשר בהמה מכאן ולהלן וכפירש"י לקמן בשמעתין וכדומה לי שכן ראיתי בשום מקום. ובפרט לשיטת רש"י עפ"י מ"ש בחי' ר"ן דמכח כי ירחיב אגלאי מילתא דקרא דאל פתח אוהל מועד דקאי אחולין שלא יאכלו בשר תאוה, והוא עיקור הקרא ורק כי ירחיב מרמז לנו על זה, א"כ אותו הרמז נוכל להוציא מייתורא דכצבי ואיל והש"ס דלא קאמר הכי אלא מכי ירחיב, היינו טעמא משום דלהס"ד אזיל הש"ס כמאן דמפיק שחיטה מצבי ואיל ומשו"ה מרבי' עוף מייתורא דהכל שוחטין, וא"כ אצטריך כי ירחיב לבשר תאוה, אבל למסקנא לא ילפינן שחיטה מצבי ואיל אלא מכאשר צויתיך, א"כ אייתר לבשר תאוה ומכי ירחיב נילף דרך ארץ כראב"ע וא"ש פסק הרמב"ם ושיטת רש"י דחומש הנ"ל:

וע"ד זה נ"ל הכרח לשיטת הרמב"ן רפ"ד ממלכים שכ' היתר כתלי דחזירו לצבא המלחמה, דוקא כשירעבו ויצמאו, ומקשי' עליו מנ"ל הא וי"ל דגבי שאול כתיב הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם ויאמר להם שאול גולו לי אבן וגו' ושחטתם בזה ואכלתם ובשלהי מס' זבחים איכא למ"ד שהקריב בבמה קדשים ביום וחולין בלילה ע"ש והדבר תמו' להבין כפשוטו שאכלו דם חלילה להם. וכבר עמד בכל זה בסוף ספר יערת דבש ח"ב אמנם לא דרכיו דרכינו והמעיין יבחר, והוא שנ"ל כי דאז הי' אחר חורבן שילה והותרו הבמות נאסר להם בשר תאוה לא בשחיטה ולא בנחירה דב.מדבר הא דהותר להם נחירה ולא משבאו לארץ. וכיון דאקריבהו להו טפי נאסר להם בשר תאוה, והם שחטו ואכלו בשר תאוה וזה נקרא על הדם כדכתיב באותה פרשה דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, וכן כתיב לא תאכלו על הדם ודרשי' מיני' אזהרה לאוכל בשר קדשים קודם זריקה, וה"נ מה שאכלו חולין לתאוה מבלי שזרקו הדם על המזבח שבבמה זה נקרא אכילה על הדם. והורה להם שאול המלך לעשות במה ולהקריב, אלא לפ"ז קשה איך אכלו חולין בלילה הא בשר תאוה נאסר להם. וע"כ צריך לומר דצבא המלחמה שאני הרי הותרו לאכול דברים האסורים ומכ"ש בשר תאוה והבהמות הללו היה מהשלל וה"ל שלל של גוים. ומ"מ ביום אסורים לאכול כיון שאפשר להקריב על המזבח לא שייך רעבון וצמאון, משא"כ בלילה שא"א להקריב קדשים בלילה הותרו משום רעבון וצמאון ומוכח שיטת הרמב"ם:

ואמנם בפרשת דרכים וכן בס' טורי אבן פ"ק דר"ה י"ג ע"א הקשו מאי מקשה הש"ס לקמן אר' ירמי' אלימא בז' שכבשו אפי' כתלי דחזירו אשתרו ואי ס"ד כהרמב"ם מאי קושיין, כתלי דחזירי לא אשתרו אלא לרעבון משא"כ איברי בשר נחירה. ולפי הנ"ל א"ש דכל הוכחה וראי' הוא מקראי דשאול הנ"ל והיינו לפמ"ש הרמב"ם דגם ר"ע ס"ל לאסור בשר תאוה בשעה דאקריבו טפי והיינו בשעת היתר במות, וכל זה לפמ"ש לעיל דאייתר לן צבי ואיל במסקנא אמנם לפי הה"א דהכל בשחיטה מרבה עוף והיינו משום דס"ל צבי ואיל כר"א הקפר א"כ ממילא לר"ע דהלכתא כוותי' לית לי' הך דבשר תאוה כלל וכדאמר הש"ס ר"ע סבר בשר תאוה לא אתסר כלל, וא"כ אין שום ראי' להרמב"ם מעובדא דשאול דבעי' רעבון וצמאון ויפה הקשה הש"ס אר' ירמי' אפי' כתלי דחזירי אשתרו וק"ל:

שבתחלה נאסרו בבשר תאוה מה שהקשו תו' אפירש"י נתיישב יפה עפ"י דברי חי' הר"ן שכתבתי לעיל דקרא דכי ירחיב אתי' לאגלויי אקרא דאל פתח אוהל מועד לא הביאו, והדמיון שכ' תוס' כמו לר"ע דאמרי' מדאצטריך כי ירחק ש"מ היתר בשר נחירה, אינו דומה דבשלמא כי ירחק וזבחת ש"מ קודם לכן לא נצטוו על הזביחה, וממילא אכלו בשר נחירה כי לא נתחדש להם דבר יותר ממה שהיה קודם מ"ת שנחרו ואכלו, אבל איך נוכיח מכי ירחיב שקודם לכן נאסרו בבשר תאוה ונצטרך לומר שהקב"ה אמר כן למרע"ה בעל פה שלא יאכלו בשר, ועתה חזר והתיר להם סמוך לכניסתן לא"י, והיכי רמיזא ציווי זו, וע"כ בפ' ואל פתח אוהל מועד לא הביאו:

אך אי קשי' אשיטה זו לשון הש"ס שוחטין ואוכלין מיבעי' לי' והלא לרש"י יש כרת בשחיטה כמו שחוטי חוץ ושפיר קמ"ל הכל שוחטין, וכן הקשה בראש יוסף ויש לדחוק כיון דהשתא קאי בנשחטין ה"ל לאשמועינן היתר האכילה שהוא בהנשחטין ולא היתר השחיטה שהוא בהנשחטין, א"כ י"ל דליכא איסור בשחיטת חולין בחוץ אלא ע"מ לאכול שאז היה לו להביאם אל פתח אוהל מועד להקריבם שלמים ואז חייב על השחיטה כרת, משא"כ בשוחט ע"מ שלא לאכול לא מיחייב והיינו שוחטין ואוכלין מיבעי' ליה:

וכ"ש השתא דארחיקו להו טפי הקשו תוס' אי קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל כ"ש דאקריבו להו טפי והיינו כס"ד דש"ס דפ"ק דמגלה דמקריבי' בבית חוניו בזה"ז והיה אסור בבשר תאוה וקמ"ל מתני' כמסקנא דהתם דאפי' למ"ד לא קדשה לע"ל מ"מ הבמות אסורות מטעם שכ' תו' שם בשם ר' חיי' ועיי' פ' בתרא דזבחים פלוגתא דר"י ור"ל במעלה בחוץ בזה"ז ע"ש כן צריכים לפרש כוונת ק' תוס':

במאי קמיפלגי ר"ע סבר בשר תאוה לא איתסר כלל עיי' פירש"י ומה שתמה עליו מהרש"א, ובאמת למעיין ברש"י לקמן כ"ח ע"א יראה דפלוגתא דתנאי היא איכא מאן דמוקי פסוק ראשון תזבח ולא גיזה אפסולי מוקדשין וכי ירחק וזבחת אחולין ואיכא מאן דמוקי כי ירחק וזבחת אפסולי מוקדשין, ופירש"י בשמעתין ליישב דברי ר"ע ור' ישמעאל אליבא דכל התנאים. ולק"מ ק' מהרש"א, אמנם הא קשי' דלמ"ד דכי ירחק אפסולי' מוקדשי' קאי, והיתר נחירה מצבי ואיל נפקא כפירש"י ולא מבקר וצאן דהאי אפסולין מוקדשים קאי, א"כ ק' ק' תוס' מנ"ל דפליגי דלמא מר אמר חדא ולא פליגי ולא שייך תי' תוספות דבקרא כתיב בקר וצאן והשתא זה ליתא דאדרבא צבי ואיל כתיב וצ"ע לכאורה:

בעי ר' ירמי' איברי בשר נחירא וכו' פירש"י דרוש וקבל שכר והרא"ש כ' שיש בו נפקותא לדינא עיי' זה היטב בי"ד סי' רי"ח ובש"ך שם סק"ג ובט"ז שם. וצ"ע דבתו' ר"ה י"ג ע"א מייתי ירושלמי דחלה דשם מבואר דלר' ירמי' בעצמו מפשט פשיטא לי' בשארי איסורי' כחדש וכדומה שנאסר מזמן ואילך אסור אפי' הנשאר בידו מקודם הזמן ההוא וא"כ עכצ"ל דבשארי איסורים לא מיבעי' ליה רק בבשר נחירה משום דחדוש הוא וה"א דלשתרי טפי כמו בפ"ק דבכורת גבי חלב בהמה טמאה ע"ש, וא"כ ע"כ משום דרוש וקבל שכר קא מיבעי' לי', ומ"ש הרא"ש דלא שייך למימר כן אלא למיסברא קראי אבל למיקבע איבעי' אמאי דהוה לא אמרי', הנה מצינו לר' ירמי' כיוצא בזה בזבחים קי"ח ע"ב בעי ר' ירמיה עומד בנחל ואינו רואה ע"ש לענין בשילה נאכל בכל הרואה והתם לא הוה למיסבר קראי ומאי דהוה הוה ע"ש:

והנה בטורי אבן הקשה על הפרשת חלה בביאתם לארץ וכן ערלה הא אפי' כתלי דחזירי אשתרי ולע"ד נראה דק' זו קשה ג"כ להך לישנא. דשלל דדהו לא אשתרי מ"מ מאי אצטריך מעוטא בערלה ונטעתם פרט לשמצאו נטוע מקודם לכן תיפוק לי' דה"ל שלל דגוים. בשלמא מאיסור חדש לק"מ משום דיש היתר אחר העומר לא התירו רחמנא בכלל ואכלת שלל אויביך כיון שאפשר למיכלי' בהיתירא, אבל מהנך קשי' והגאון הנ"ל תי' דעיקר קרא למאי שישאר בידם אחר הכבוש אז יחייב להפריש חלה מהעיסה שנעשה מקודם ולאסור הפירות משום ערלה, וצ"ע דלכאורה זה תלי' באיבעי' של ר' ירמי' אי אשתייר מאיברי בשר נחירא וה"ה מכתלי דחזירי דג"כ חדוש הוא, וא"כ לפ"ז הוה שפיר דרוש וקבל שכר למיסברי קרא דבבואיכם גבי חלה ונטעתם דגבי ערלה:

ובזה י"ל פסק הרמב"ם דלא הותרו כתלי דחזירי אלא מפני רעבון וצמאון וכבר כ' בזה לעיל בתחלת הסוגי', והנלע"ד מסדור לשון הרמב"ם רפ"ד מה' מלכים דכייל ב' דינים באחד שהותרו צבא המלחמה בכתלי דחזירי כשירעבו, והותרו לבעול יפת תואר כשיגבור עליו יצרו, ונראה מזה דס"ל מסברא דחד טעמא לתרווי' דלא דברה תורה אלא כנגד יצ"ה וממילא דלא הותר אלא לשבור רעבונו אבל כשיש לו התירא לא, והנה נראה דזה תלי' בפלוגתא דירושלמי דמייתי תוס' קידושין כ"ב ע"א ד"ה שלא ילחצנה במלחמה ע"ש דלמ"ד שלא הותרו ביאה ראשונה עד אחר כל המעשים שכבר נתגיירה ממש ולא הותרו לא אלא להיו' פת בסלו ע"ש וברא"ם פ' תצא, א"כ אינו דומה ליפ"ת דהתם א"ש דברה תורה נגד יצ"ה שיבעלנה בהיתר אחר הגירות שלא יבא לבעול באיסור בגיות, ואיך נלמוד מזה להתיר כתלי דחזירי משום שלא יבא לאכול כתלי דחזירי, ומה נרוויח בחליפין אלו. וע"כ טעם היתר איסורים בשעת מלחמה משום שהתורה חסה על בתים מלאים וכמ"ש ת"ח בשמעתין וכמשמע מרמב"ן על התורה סוף פ' ואתחנן, וכפשטי' דקרא באמת, וא"כ מותר אפי' בלא רעבון וצמאון, אמנם הרמב"ם פסק שם להדי' כאידך מ"ד דהותרה ביאה ראשונה מיד בגיותה נמצא שהותר לבעול גוי' כדי שלא יבעול גויה וה"נ נימא שהותר לאכול איסור שלא יבוא לאכול איסור, וממילא שלא הותר אלא לרעבון וצמאון:

והשתא הש"ס דהקשה ותיפוק ליה דאפי' כתלי דחזירי אשתרו הו"מ לשנויי ר' ירמיה ס"ל כהך מ"ד דהוא רב רבי' דיפ"ת הותרה מיד וממילא נימא נמי טעמא דבתים מלאים כל טוב משום שלא דברה תורה אלא נגד היצ"ה בשעת רעבון וצמאון ולק"מ ותיפוק ליה, אלא משום דא"כ קשה מאי נפקא מני' בהאיבעי' מאי דהוה הוה ואי למסברי' קרא דחלה וערלה, הא מהתם בלא"ה לק"מ דנפקא מניה בלא רעבון וצמאון ינהגו חלה וערלה ואין כאן מיסבר קרא כלל, וע"כ לית לי' לר' ירמיה כרב רבי' ולא ס"ל טעם היתר בתים מלאים משום רעבון וצמאון וא"כ הקשה שפיר ותיפוק ליה וק"ל:

ועיין מ"ש לעיל ביישוב רמב"ם מכח פסוקי שאול מש"ס שלהי זבחים והתם נמי רב ושמואל איירי אי חולין בלילה או קדשים בלילה א"כ י"ל רב לטעמי' דס"ל ביאה ראשונה הותרה מיד במלחמה והה"נ כתלי דחזירי לא הותר אלא משום רעבון:

סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה כ' הטור סי' י"ח בשם העיטור דהיינו דוקא באוגרת והקשה ב"י דא"כ אפי' פגימה א' נמי, ולפע"ד נהי דפגימה א' פסולה מ"מ מועיל להשחיזה ולהחליקה, משא"כ פגימות הרבה נידוני' כמגירה שאפי' השחזה אינו מועיל כדמוכח לקמן במתני' דוקא במגל קציר מועיל החלקת פני' ולא במגירה והטעם קל להבין. מיהו לא מצינו לאחד מן הפוסקים שסובר כן ומעשים בכל יום בסכין שמחליקי' אפי' בכמה פגימות ודלא כהעיטור:

אמר רבא ג' מדות בסכין, צ"ע להרי"ף עפ"י מ"ש הר"ן ומייתי ליה מהרש"א ה"ל למימר ד' מדות אוגרות הרי היא כמגירה ושחיטתה נבלה ומטמא מסוכסכות הרבה אסורה באכילה ואינה מטמאה כמו מגל קציר מסוכסכות א' לא ישחוט ואם שחט כשירה עולה ויורד שוחט לכתחלה, בשלמא הא לא קשי' לרש"י נמי לחשוב נמי מגל קציר די"ל ג' מדות בסכין קאמר ומגל קציר אינו סכין אבל להרי"ף קשה, ויש לדחוק ולומר כיון דלב"ש גם במגל קציר שחיטתו פסולה נקט ג' מדות שהם אליבא דכ"ע, אע"ג דב"ש במקום ב"ה אינו משנה מ"מ נקט כן לעשות הכלל שלו שרגיל לומר ג' מדות בקטן עיין גטין ס"ח וע"ש תוס' ד"ה וכנגדן בקטנה חולצת שכ' ג"כ דנקט מילתי' כר' יוסי כדי לעשות הכלל שלו ע"ש אע"ג שאינו דומה ממש לכאן עיין וק"ל:

בדקה אטופרא ואבשרא ואתלת רוחתא א"ל יישר, בכולי שמעתא נקט בשרא תחלה, והכא בהך עובדא נקט טופרא תחלה מהך משמע שצריך לבדוק בזא"ז ולא אבשרא וטופי בבת א' וכמ"ש הרא"ש ופעמים בודקים תחלה בבשר ולפעמים תחלה בציפורן ומשו"ה דקדק הש"ס בהאי עובדא לנקוט המעשה כשהי' שאירע שהוא בדק בטופרא תחלה אבל אי ס"ד דבבדיקה א' יבדוק שניהם לא ה"ל הש"ס לשנויי מלישנא דלעיל ולהקדים טופרא לבשרא וק"ל:

אמר רשב"ל ג' פגימות הן וכו' עמ"ש תוס' וכוונתם מבואר דפגימת קדשים הו"א דפגימה כל שהוא נפסלה מעל המזבח וממילא נאכלה להדיוט ע"י אותה פגימה משום שפודין אותו ונאכל על ידי פדיון, משא"כ בכור שנאכל במומו בלא פדיון משו"ה בעי' חגירת ציפורן, קמ"ל אפי' בקדשים נמי בעי חגירת ציפורן, כתבתי זה מפני התלמידים שמזדנזין בדבר:

ואידך בחולין לא קמיירי מכאן הקשו על הרי"ף והרמב"ם דבסכין פסול אפי' חגירת כל שהוא א"כ נימא ואידך משום דלא בעי חגירת ציפורן כמו אינך, ולפע"ד מכאן ראי' לשיטתם. דהריטב"א הקשא מאי תי' בחולין לא קמיירי אטו בשחיטת קדשים לא פסל פגימה בסכין, ולפע"ד לומר דודאי בסכין פוסל פגימה כל שהוא אך היינו משום ושט ואפי' בעוף מ"מ לכתחלה צריך לכוון לשחוט ב' הסימנים ואפי' בדיעבד ולא שחט אלא הקנה ומצא בסכינו פגימה כל שהוא מ"מ לא גרע ממסמס קועי' דמא דבעי' לבדוק הושט משו"ה סתמו הרי"ף והרמב"ם לפסול סכין בפגימה כל שהוא, ומ"מ הש"ס פריך שפיר ואידך נימא אף פגימות סכין דהיינו בעוף ותופס הקנה בידו דעכ"פ מעיקור הדין לא מיפסל אלא בחגירת ציפורן, ואהא משני בחולין לא מיירי דבקדשים לא שחיטה בעוף בסכין כ"א מליקה בציפורין וא"ש וק"ל:

המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וכו'. בכל המקומות דמייתי הגמרא ברייתא זו פירש רש"י כדפירש כאן זולת בכתובות פרק אלו נערות פרש"י כמה שכתב כאן בשם ואית דמפרשי ונ"ל דטעות סופר הוא בכתובות דאל"כ אי אפשר דהוו שתקי התוספות מלהשיג עליו כמנהגם ואיכא למידק על הא דפרש"י כאן דאילו רב יהודה שרי ליה לאורתא אפילו לדידיה דלא קניס שוגג אטו מזיד והא ליתא דהא בגיטין פרק הניזקין מייתי הגמרא ברייתא זו ומוכיח מינה דרבי יהודה קניס שוגג אטו מזיד וי"ל דלהכי קאמר רש"י דרבי יהודה לא קניס שוגג אטו מזיד בערך ר' יוחנן אבל בערך ר"מ ודאי קניס ועל מה שכתבו התוס' דאי במזיד לא יאכל דר"מ עולמית קאמר א"כ היינו מזיד דרבי יהודה קשה לי הלא יש לדחות ולומר שיש חילוק ביניהם באחרים כי לדעת רבי יהודה אסור לאחרים בו ביום מדקאמר עולמית אבל לדעת רבי מאיר שלא הזכיר עולמית נוכל לומר דמותר לאחרים אפילו בו ביום וצל"ע:

כל הנרות של מתכת מטלטלים. דשל מתכות לא מאיסי אפילו ישנים כגון של נחושת וכיוצא בהן: הדולק בשבת. שהיה נר דולק בו בין השמשות דמוקצה מחמת איסור שאסור לכבות הנר נאסר גם הוא לטלטל וכיון שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל היום: בידים. שהדליקו בו הנר אבל בהמה דממילא מידחיא אימר דהדר חזיא: יאכל. הוא עצמו ובו ביום ואין צריך להמתין עד הערב בכדי שיעשו דהא דאמרינן בעלמא לערב בכדי שיעשו לית ליה לר''מ אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא דלא נמטייה הנאה מאיסורא אבל בשוגג לא: במזיד. דאיכא איסורא: לא יאכל. בו ביום עד שתחשך ובכדי שיעשו והוא הדין לאחרים נמי דאסור למיכליה בו ביום דטעמא משום דלא נמטייה הנאה מאיסורא הוא וכי שהי לאורחא בכדי שיעשו לא מטי לו הנאה מיניה ואיידי דתנא רישא בדידיה דאשמעינן רבותא להתירא תנא נמי סיפא בדידיה: רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת. ולא בשבת וה''ה לאחריני דאע''ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא ובעינן בכדי שיעשו דלא נימטיה הנאה מעבירה ואיידי דבעי למתני סיפא לא יאכל עולמית בדידיה אבל לאחריני שרי דאיהו דעבד איסורא קנסוהו רבנן אבל אחריני לא תנא רישא נמי בדידיה ומתניתין נמי דקתני אסורה באכילה ליומיה לדידיה ולאחריני בשוגג מתוקמא ורבי יהודה היא ולקמן פריך והא מתחייב בנפשו קתני והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו אבל אחריני שרו בו ביום ואיהו אסור משום דקנסו שוגג אטו מזיד ומתניתין דאסר ליה ליומיה אפילו לאחריני לאו רבי יהודה היא דא''כ דקנסא דרישא אטו מזיד הוא אמאי מישתרי הוא לאורתא הא קתני גבי מזיד לא יאכל עולמית אלא טעמא משום דלא ליתהני מעבירה הוא ולא שנא הוא ולא שנא אחריני: ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. בכדי שיעשו כר' יהודה דמשוי ליה עבירה אף בשוגג ועדיפא מדרבי יהודה דאילו רבי יהודה שרי ליה לאורתא אפי' לדידיה דלא קניס שוגג אטו מזיד ורבי יוחנן קניס שוגג אטו מזיד הלכך איהו דעבד איסורא קנסו רבנן אחריני דלא עבדי איסורא לא קנסו אלא בכדי שיעשו ימתינו דלא ניתהני מעבירה: במזיד לא יאכל עולמית כו'. לאו משום קנסא הוא דהא אחריני לא עבוד איסורא אלא מקראי יליף לה רבי יוחנן בכתובות באלו נערות (דף לד:) ובב''ק בפרק מרובה (דף עא.) ושמרתם את השבת כי קדש וגו' מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורים באכילה יכול אפילו בשוגג ת''ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג: ונוקמה במזיד ור''מ היא. דאמר אסורה ליומא: מה יום הכפורים כו'. לא יאכל בו ביום דהא יום עינוי הוא: ונוקמה כר' יוחנן הסנדלר דאמר כו'. לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים. ואית דמפרשי דהאי במזיד לא יאכל דרבי מאיר ובשוגג לא יאכל דרבי יהודה לא יאכל הוא אבל לאחרים שרי והאי אסורה באכילה ליומיה דקאמר רב נמי לדידיה קאמר אבל לאחריני שרי ולאו מילתא דהא דומיא דיום הכפורים קתני דלא שנא לו ולא שנא לאחרים אסור ועוד אסורה באכילה ליומא לגמרי משמע: כי מורי להו רב לתלמידיה. במבשל בשבת הוראה ביחיד מורי להו כרבי מאיר דמיקל: בפירקא. ביום השבת ברבים: וכי תימא תנא בפירקיה תנא קמיה. ברבים היה שונה משנה זו ביום הדרשה וחייש רב לעמי הארץ שלא ישמעו קולו: אטו. בני הכנסת הבאים לשמוע מה שהיה רב דורש: לתנא צייתי. כלומר הם מטין אוזן לשמוע מן התלמידים היושבים שם ושונין איש משנתו לעצמו: לאמורא. שהיה עומד בפני רב ומשמיע לרבים מה שראש הדרשה לוחש לו אליו היו שומעין: עד כאן לא קשרי ר''מ. אלא במבשל בשוגג דכיון דאיסור שבת ליכא דשוגג הוא איסור מוקצה נמי ליכא דמעיקרא הוי חזי לכוס חיה: אבל שוחט בשוגג. נהי דאיסור שבת ליכא משום מוקצה מיהא אסורה דבין השמשות לא הויא חזיא לכוס. כל אכילה שלא כדרכה קרי כוסס כמו (ברכות דף לז.) הכוסס את החיטין הכוסס את האורז כס פילפלי ביומא דכפורי (שם דף לו:): הא ר''מ שרי. מדאיצטריך לאוקמה כרבי יהודה מכלל דקסבר רב דר''מ שרי:

המבשל בשבת בשוגג יאכל. אפילו בו ביום דר''מ לא קניס כלל שוגג אטו מזיד כדמוכח בהניזקין (גיטין נג:) ובפ' כירה (שבת דף לח.) נמי משמע דשרי בו ביום גבי הא דבעי מרבי חייא בר אבא שכח קדירה ע''ג כירה כו' במזיד לא יאכל לא הוא ולא אחרים בו ביום אבל במוצ''ש שרי אפי' לדידיה מדבעי לאוקמי מתניתין ר''מ ובמזיד ומתניתין דומיא דיוה''כ קתני דאסור בו ביום בין לו בין לאחרים ושחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ולא שנא לאחרים כדאמרינן בסמוך ועוד אי במזיד לא יאכל עולמית לר''מ א''כ היינו מזיד דרבי יהודה כמו שאפרש וכן שוגג דרבי יהודה דהא מוקי מתניתין בשוגג ורבי יהודה ובמזיד לא יאכל עולמית הוא אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת דאי לא יאכלו עולמית א''כ היינו מזיד דרבי יוחנן הסנדלר ועוד דבמרובה (ב''ק דף עא.) מוקי דרבנן דפטרו בטבח בשבת מתשלומי ד' וה' כרבי יוחנן הסנדלר ולא מוקי לה כר' יהודה ובעי נמי התם מאי טעמא דר' יוחנן הסנדלר ולא בעי מ''ט דר' יהודה כללא דמילתא מזיד דר''מ שוגג דר' יהודה מזיד דרבי יהודה שוגג דרבי יוחנן הסנדלר: מורי להו כר''מ. משמע שכן הלכה וכן דרש רבא בפ' כירה (שבת דף לח. ע''ש) כר''מ וקשה מכאן לפי' הקונטרס דבריש אין צדין (ביצה דף כד:) גבי עובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסורין ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו ופירש הקונט' דטעמא דאסורין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת י''ט והרי מבשל בשבת דבשוגג יאכל אע''ג דנהנה ממלאכת שבת ומיהו י''ל דאין נהנה כ''כ כיון דבלאו בישול ראוי לכוס אבל קשה משוחט בשבת בשוגג דיאכל לר''מ היכא דהיה לו חולה מבעוד יום והבריא כדאמרינן בסמוך משום דלא הוי מוקצה ולא אסר מטעם שנהנה ממלאכת שבת וי''ל דבמילתא דלא שכיח לא גזרו: כי שרי ר''מ כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. וא''ת ונוקי מתניתין בשוגג ור''מ ולא היה לו חולה כלל וי''ל דדומיא דיוה''כ קתני דאסור אף על גב דהיה לו חולה וא''ת והא על כרחיך לא הוה לגמרי דומיא דיוה''כ דבשבת אם לא הבריא מותר אפי' לרבי יהודה וי''ל דבמקום ששייך חיוב קא מדמה שבת ליוה''כ כדתני אע''פ שמתחייב בנפשו:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד