חולין יג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

אבל, אין להם לקטנים מחשבה היכא דליכא מעשה המוכיח עליה.

וכגון, אם מצא קטן קליפת אגוז, וחשב עליה לעשותה כלי למוד בו עפר, או אפילו אם כבר מדד בה, כיון שלא עשה בה מעשה, אין קליפת האגוז נחשבת כלי. ואף שגדול בר דעת עושה "כלי" במחשבה גרידא, וכדתנן "כל הכלים יורדין לידי טומאה - במחשבה", מחשבת קטן אינה מחשבה, כל היכא דליכא עמה מעשה. עד כאן לשון המשנה.

ואם כן, הרי תנן להדיא, דבמחשבה גרידא אין כוונת קטן נחשבת לכוונה, ומאי מספקא ליה לרבי יוחנן? אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אמי: מחשבה גרידתא, אכן לא קא מיבעיא ליה לרבי יוחנן - דודאי ליתא לקטן, וכדמוכח מההיא מתניתין.

וכן היכא דאיכא מעשה המוכיח על הכוונה של הקטן, והוא גם מפרש ואומר מהי כוונתו - ודאי מהני מחשבתו.

כי קא מיבעיא ליה האם יש מחשבה לקטן - היכא שמחשבתו ניכרת רק מתוך מעשיו לפי ראות עינינו אך אינו אומר את כוונתו, שאז אין אנו יודעים בבירור אם עשה את המעשה הזה לשם המחשבה הזו, כיון שאינו אומר בפיו שמתכוון לכך.

וכגון, דהוה קיימא עולה בדרום העזרה, ואתיוה הקטן והעמידה בצפון המזבח, ששם הוא מקום שחיטתה, ושחטה. וקמיבעיא ליה רבי יוחנן - דינא מאי? מי אמרינן מדאתייא בצפון ושחט, והקפיד שלא לשחוט בדרום, מוכח דאיכוין לה לשם עולה, או דלמא, מקום הוא דלא איתרמי ליה בדרום לשוחטה, שלא נראה בעיניו המקום שם פנוי ומשום כן הביאה לצפון, ולא משום דלעולה איכווין. שהרי לא פירש להדיא דעביד כן משום שהיא עולה.

ומקשינן: הא מילתא, ד"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו", נמי אמרה רבי יוחנן חדא זימנא - דמהני בקטן. ומאי מספקא ליה שוב?

אין אוכלין מקבלים טומאה עד שינתנו עליהם משקים להכשירם ליטמא.

כדכתיב "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא לכם". כתיב "כי יתן", דמשמע שהאדם נותן, וקרינן "כי יותן", דמשמע אפילו ניתנו מאליהם. ודרשינן מינה, "כי יותן" המים מאליהם הרי הם מכשירים את האוכלין לקבל טומאה דוקא אם ניתנו דומיא דכי יתן האדם בעצמו. מה "כי יתן", לדעת האדם הוא ניתן, אף "כי יותן" מאליו, אינו מכשיר אלא אם ניתן לדעת האדם.

והיינו דתנן [מכשירין ו א]: המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה שבהם, ושוטחם לייבשם שלא ירקיבו, וירד עליהם טל - אינן ב"כי יותן", ולא הוכשרו עדיין לקבל טומאה. דכיון שהעלם לגג לא בשביל שינתן עליהם הטל, אלא מפני הכנימה, הכשר הטל לאו מדעתו הוא, ולא ניחא ליה בהכי, ולכך אין הפירות בדין "כי יותן", ואינם מוכשרים לטומאה.

אבל אם נתכוין לכך שירד עליהם הטל, וניחא ליה בכך קודם שינגב הטל, בין היתה הניחותא בשעת העלאה ובין לאחר מכן - הרי הן ב"כי יותן", והוכשרו לקבל טומאה. דהא מדעתו הוי, דומיא ד"כי יתן".

ואם העלום חרש שוטה וקטן לגג, וירד עליהם הטל - אף על פי שנתכוונו לכך שירד הטל על הפירות, אינן ב"כי יותן". מפני שיש להן לחרש שוטה וקטן רק מעשה.

ודוקא על ידי מעשה חשיבא כוונתם כוונה. אבל אין להן דין כוונה במחשבה בלבד, והכא מחשבה בלבד איכא. ^[103]

ואמר עלה רבי יוחנן: לא שנו הא דלא מהני כוונתם - אלא היכא שלא היפך בהן הקטן בפירות, בכדי שיפול עליהם הטל מכל הצדדים, אלא במחשבה גרידא כיוון לשם הטל. אבל היפך בהן בשביל הטל, לאחר שהעלם - הרי זה ב"כי יותן", ואפילו אם לא פירש כוונתו. ^[104]

הרי דאית ליה לרבי יוחנן דהיכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אית ליה כוונה.

ואם כן קשיא, מאי איבעי ליה הכא לרבי יוחנן?

ומשנינן: אלא, הכי קא מיבעיא ליה לרבי יוחנן: הא דמהני כוונה בקטן היכא דמחשבתו נכרת מתוך מעשיו האם מדאורייתא הוי, ואמרינן כן אף לקולא, וכגון בשחיטת עולה, או דלמא רק דין דרבנן הוא, ודוקא להחמיר ולהכשיר הפירות לקבלת טומאה מהני כוונתו. אבל להקל, ולהכשיר שחיטתן בקדשים, לא מהני, מאחר דמאורייתא לא חשיב כוונה.

רב נחמן בר יצחק מתני הכי להך שמעתא: אמר רבי חייא בר אבא, בעי רבי יוחנן:

קטן יש לו מעשה, או אין לו מעשה? כלומר, היכא שעשה מעשה שמוכיח על מחשבתו וגם פירש כוונתו להדיא, מי מהני כוונתו או לא.

אמר ליה רבי אמי לרבי חייא: ותיבעי ליה לרבי יוחנן נמי, אי מחשבה גרידא בלא מעשה מהני בקטן.

מאי שנא מחשבה גרידא דלא קא מיבעיא ליה, ופשיטא ליה דלית ליה לקטן, משום דתנן "אין להן מחשבה". אם כן, מעשה נמי לא תיבעי ליה דאית ליה, דהא תנן באותה משנה "יש להן מעשה".

ומשנינן: הכי קא מיבעיא ליה לרבי יוחנן: הא דמהני "מחשבתו נכרת מתוך מעשיו" כדתנן "יש להם מעשה", מדאורייתא הוא דמהני ואף לקולא, או רק מדרבנן הוא, ולחומרא.

ופשיט רבי יוחנן לספיקו: יש להן מעשה ואפילו מדאורייתא, ומהני מחשבתו הניכרת מתוך מעשיו בצירוף מה שמפרש את כוונתו, אף להקל ולהכשירו בשחיטת קדשים. ואין להם מחשבה, ואפילו מדרבנן אין מחמירים להחשיבה ככוונה, ולהכשיר על ידה את הפירות לטומאה.

והיכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אבל לא פירש בפיו את כוונתו, הרי מדאורייתא אין לו כוונה ולא מהני לשחיטת קדשים, אבל מדרבנן יש לו כוונה לחומרא. וכגון להכשיר הפירות בדין "כי יותן", אם היפך בהם בכדי שיבוא עליהם הטל מכל צידיהם. ^[105]

בעא מיניה שמואל מרב הונא: מנין למתעסק בקדשים - כגון מתעסק בסכין להגביהו או לזורקו, ותוך כדי כך שחט קדשים שלא בכוונה ^[106] - מנלן שהוא פסול? ^[107]

והשיב רב הונא: ילפינן לה ממה שנאמר "ושחט את בן הבקר". ודרשינן: שתהא שחיטה לשם בן בקר, ולא לזריקה או לחיתוך בעלמא. ^[108] אמר לו שמואל: דרשה זו, בידינו היא מכבר, ולמדנו ממנה שמצוה לכוון לשם שחיטה. ולא דבר זה בעי ממך, אלא הא בעי

- הא דדין מתעסק הוא אפילו לעכב, ולפסול הקרבן אפילו בדיעבד, מנין? דהא כל פסולי קדשים אינם מעכבים בדיעבד, עד שלא שנה עליהם הכתוב.

אמר ליה: דרשינן לה מהא דכתיב "לרצונכם - תזבחוהו". דמשמע: לדעתכם זבוחו!

ו"מתעסק" לאו מדעתכם הוא. ובהאי קרא שנה הכתוב דין זה, לעכב.

מתניתין:

שחיטת עובד כוכבים, אפילו אם אחרים עמדו על גביו וראו ששחט כהלכה, הרי היא נבלה. לפי שהנכרי אינו כשר לשחוט והבהמה שנשחטה על ידו נחשבת כאילו מתה מאליה, ומטמאה במשא כדין כל נבלה, שהנושא אותה, אפילו אם לא נגע בה, הרי הוא טמא.

גמרא:

ודנה הגמרא: מדקתני מתניתין ששחיטת עובד כוכבים נבלה, משמע: נבלה - אין! שרק דין נבלה יש לה, אבל איסור הנאה לא חל על הבהמה כדין תקרובת עבודה זרה.

מאן הוא תנא דמתניתין שסובר שאינה נאסרת בהנאה?

אמר רבי חייא ברבי אבא אמר רבי יוחנן: האי תנא סובר דלא כרבי אליעזר. דאי רבי אליעזר, האמר רבי אליעזר: אפילו אם שחט ישראל בהמה של הנכרי היא אסורה בהנאה, כיון שסתם מחשבת עובד כוכבים היא לעבודת כוכבים. ובודאי נתכוין הנכרי שהשחיטה ששוחט הישראל עבורו תהא לשם עבודה זרה, ונעשית בהמה זו מכח מחשבתו תקרובת לעבודה זרה, ולכן היא אסורה בהנאה. וכל שכן אם הנכרי בעצמו שחט בהמה שתיאסר בהנאה לדעת רבי אליעזר.

רב אמי אמר: הכי קתני מתניתין: כך נדייק במשנתנו: דוקא שחיטת עובד כוכבים היא רק נבלה ואינה אסורה בהנאה [וכדיוקו של רבי יוחנן, שרב אמי לא פליג על רבי יוחנן אלא שהוא סובר שאין צורך להזכיר את הדיוק של רבי יוחנן לרוב פשיטותו] כיון שסתם נכרי אין מחשבתו לעבודת כוכבים הא שחיטתו דמין, אם היה השוחט אדוק בעבודה זרה [בין אם הוא נכרי בין אם הוא ישראל] הרי הבהמה אסורה אף בהנאה, כיון שהמין האדוק לעבודה זרה כל מחשבותיו הם לעבודה זרה ובודאי גם השחיטה היתה לשם עבודת כוכבים.

תנינא להא, הדיוק שדייקנו ממשנה זו שמחשבת מין היא תמיד לעבודת כוכבים, שנינו זאת בברייתא.

דתנו רבנן: שחיטת מין, היא לעבודת כוכבים. פיתו, דינה כפת כותי שאסורה בהנאה. יינו, יין נסך. ספריו, ספרי תורה ונביאים וכתובים שכתב המין, הם "ספרי קוסמין", שדינם כדין ספרים שנכתבו על ידי נביאי הבעל, וישרפו, כיון שהמין כתבן לשם עבודה זרה. פירותיו, טבלין, ואסורים באכילה, לפי שאינו מפריש תרומות ומעשרות [ובמין ישראל איירי הברייתא].

הערות

^[103] והא דלא חשיבא ההעלאה לגג כמעשה, הוא משום דמיירי שבשעת העלאה כוונו מפני הכנימה, ורק אחר כך היתה דעתם לטל. רש"י.

^[104] דאי מיירי רבי יוחנן בפירש, הא שמעינן לה ממתניתין ד"יש להם מעשה", ולא איצטריך רבי יוחנן לאומרה.

^[105] כן פירש רש"י בכל הסוגיה. ד"מעשה יש להם" היינו מעשה בצירוף מה דמפרש כוונתו בפה. אבל התוס' הרבו לתמוה עליו, ופירשו ד"מעשה" היינו מעשה המוכיח לגמרי על הכוונה, וכגון ההיא ד"חקקום תינוקות". ואף בלא שמפרש. והא דקמיבעיא ליה לרבי יוחנן ב"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו", היינו במעשה המוכיח קצת על הכוונה, וכגון בעולה דקיימא בדרום ואתיוה לצפון. ולעולם ליכא נפקא מינה אי פירש הקטן בפיו או לא. ובספר הערות לגרי"ש אלישיב [כתב יד] דן בכשרות קטן לסיכוך הסוכה, לפי שבסיכוך סוכה בעינן שיכוין שמסכך לשם צל, ואם מכוין מפני זרם ומטר או לשם צניעות, פסול. והביא שכתב הגרש"ז בשו"ע שלו, שאם מכוין לשם צל וגם מפני זרם ומטר או גם לשם צניעות פסול. ואם כן לא יכול קטן לסכך, שהרי אין לנו ודאות שאין כוונתו לעוד דבר חוץ מלשם צל, אלא אם כן כשסיכך באופן שיהא רק צלתה מרובה מחמתה, שיש שם חללים פחות מג' טפחים, שאין כאן מחסה מזרם ומטר, ומוכח שעשאו לשם סוכה, [ובקטן בעינן שיהו מעשיו מוכיחים בהחלט במציאות, ולא די במוכיחים מצד ההלכה]. אכן, אין לנו משנה מפורשת שקטן יכול לסכך, ואפשר שבאמת אינו יכול לסכך. אמנם עיקר דברי הגרש"ז שכוונה לשני דברים פוסלת בסכך, הוא דבר חידוש, וברא"ש מוכח שכשר. עוד הביא, שהאבני נזר כתב לחדש שקטן יכול לסכך את הסוכה, וזאת, אף על גב שבסוכה בעינן כונה לשם צל, ואין כוונת הקטן כלום [ולא הזכיר התוס' כאן, שבמעשיו מוכיחים בהחלט, מהני], שהיות והבעלים מתכוין לשם צל, מצטרפת כוונתם עם מעשה הקטן. ומביא ראיה מהחוטט בגדיש, שכל פסולו הוא רק משום תעשה ולא מן העשוי, ואינו פסול משום שלא נתן את הסכך לשם צל אלא לשם גדיש, ובהכרח, שאם בשעה שנעשת הסוכה יש כונה שהיא תעשה לשם צל, מצטרפת כוונה זאת לעשיה שאין בה כונה, וכשר. ועוד הביא האבני נזר שיש ראשונים הסוברים שגוי יכול לעשות עיסה של מצת מצוה אע"ג דבעינן שימור, לפי שמועילה שמירת הישראל העומד על גביו, וחזינן שמצטרפת כוונת הגדול עם מעשה הגוי והקטן.

^[106] כאן מבאר רש"י שחוסר הכונה הוא ביחס לשחיטה, שהחזיק בידו סכין ולא התכוון לשחוט, ובכל זאת עלתה שחיטה בידו. ואילו במסכת זבחים מז א משמע מרש"י שחוסר הכוונה הוא חוסר כונה לשחיטת קדשים.

^[107] עיין בשו"ת אחיעזר ח"ב סימן ד.

^[108] הקשה האחיעזר [ג נב], הרי בכל המצוות לא יוצא ה"מתעסק" ידי חובה, ואפילו לדברי האומר מצוות אינן צריכות כונה, כי בכך שהוא עושה את המצוה בגדר "מתעסק" בדבר אחר גרע מאינו מתכוין. ותירץ, שכאן הלימוד הוא לגבי פסול הקרבן. והקשה רע"א [שו"ת תנינא סד] על המבואר במסכת בכורות [מה ב] שהשוטה פסול לעבודה בקדשים, אך בכל זאת, אם עבד, לא חילל. ולמה לא נפסול את עבודתו מדין מתעסק. וחידשו המנחת ברוך [או"ח ג] והאחיעזר שכל פסול מתעסק בקדשים נאמר לגבי שחיטה, שבה עוסק הכתוב, ולא לגבי שאר העבודות. אך החזון איש [מובא באחיעזר שם תחת השם "מפי השמועה"] מבאר, שאם רואים בוודאות גמורה שהשוטה אכן התכוון לעבודה, שלבש בגדי כהונה ורחץ את ידיו ורגליו לפני העבודה, אין לפסול את עבודתו, וכמו שאמרו כאן לענין קטן, שמעשה יש להם. ועיין עוד בליקוטים של החזון איש למסכת זבחים מז א.

ואין להן מחשבה, שבמקום בו יש צורך במחשבה — אין מחשבתם מועילה!

אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא לר' אמי: מחשבה של קטן גרידתא [בלבד] לא קא מיבעיא ליה [לא נשאלה לו] לר' יוחנן אם מועילה; כי קא מיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] האם מועילה מחשבה של קטן, הרי זה במקרה שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אף שהמעשה בלבד אינו מוכיח.

כגון לענין שחיטת קרבן לשמו, וכגון דהוה קיימא [שהיתה עומדת] עולה בדרום העזרה ואתיוה [והביא אותה] בצפון העזרה, ששם מקום שחיטתה, ושחטה, מאי [מה] הדין? האם מדאתייא [האם מכיון שהביאה] בצפון ושם שחט אותה, מורה הדבר שאיכוין לה [התכוון לה] לשם עולה. או דילמא [שמא] מקום הוא דלא איתרמי ליה [שלא הזדמן לו] בדרום, ולכן הביא אותה לצפון?

הקשה לו ר' אמי: הא נמי [זו גם כן] כבר אמרה, התייחס אליה רבי יוחנן חדא זימנא [פעם אחת]! דתנן [ששנינו במשנה]: המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה (חרקים), וירד עליהם טל — אינן ב"כי יותן", כלומר, אינם מוכשרים בכך לקבל טומאה, מפני שצריך שיבואו עליהם המים לרצונו. ואם לאחר שהעלם נתכוין לכך שיירטבו בטל — הרי הן ב"כי יותן".

ואם העלום חרש שוטה וקטן מפני הכנימה, אף על פי שלאחר מכן נתכוונו לכך שיירטבו — אינן ב"כי יותן", מפני שיש להן מעשה ואין להן מחשבה;

ואמר ר' יוחנן על כך: לא שנו שאין מחשבתם מועילה אלא שלא היפך בהן הקטן בפירות, אבל היפך בהן, מתוך שניכר ממעשיו שהוא רוצה שיירטבו — הרי זה ב"כי יותן". ואם כן, כבר אמר ר' יוחנן שיש לקטן מחשבה הניכרת מתוך מעשיו!

השיב לו ר' חייא בר אבא, הכי קא מיבעיא ליה [כך נשאלה לו] לר' יוחנן: האם דין זה, שכשמחשבתו של קטן ניכרת מתוך מעשיו מחשבתו מועילה, הוא דאורייתא [מן התורה] או דרבנן [מדברי חכמים]. זה היה נוסח אחד של הדיון שבין ר' חייא בר אבא ור' אמי.

רב נחמן בר יצחק מתני הכי [היה שונה כך]: אמר ר' חייא בר אבא, בעי [שאל] רבי יוחנן: קטן יש לו מעשה או אין לו מעשה?

אמר ליה [לו] רבי אמי: ותיבעי ליה [ותישאל לו] בענין מחשבה! מאי שנא [במה שונה] מחשבה דלא קא מיבעיא ליה [שלא נשאלה לו]? דתנן [ששנינו במשנה] בענין האלון והרימון והאגוז שאין להן מחשבה, שאם מצאו קליפה וחשבו להשתמש בה ככלי — אין מחשבה זו מועילה להחשיבה ככלי ולקבל טומאה. מעשה נמי לא תיבעי ליה [גם כן לא תישאל לו], דתנן [ששנינו באותה משנה] שאם חקקו באגוז על מנת למדוד בו הריהו מקבל טומאה, מפני שיש להן מעשה!

והשיבו על כך: הכי קא מיבעיא ליה [כך נשאלה לו] לר' יוחנן: האם מה ששנינו שיש להם מעשה ואין להם מחשבה, דאורייתא [מן התורה] הוא, או דרבנן [מדברי סופרים]? ופשיט [ופתר]: יש להן מעשה ואפילו מדאורייתא [מן התורה], אין להן מחשבה ואפילו מדרבנן [מדברי חכמים], וכאשר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו — מדאורייתא [מן התורה] אין לו, אין זה מועיל, מדרבנן [מדברי סופרים] יש לו.

א בעא מיניה [שאל אותו] שמואל מרב הונא: מנין למתעסק בקדשים, ששחט קדשים בלא להתכוון לכך, שהוא פסול? אמר לו, שנאמר: "ושחט את בן הבקר לפני ה' " (ויקרא א, ה) — שתהא שחיטה לשם בן בקר. אמר לו: זו בידינו היא שצריך לעשות כן לכתחילה, אבל לעכב, שאף בדיעבד לא תועיל שחיטתו, מנין? אמר ליה [לו]: נאמר "לרצונכם תזבחוהו" (שם יט, ה), וכוונתו לדעתכם זבוחו, במתכוון, ומה ששנה עליו הכתוב הריהו לעכב.

ב משנה שחיטת נכרי עושה את הדבר הנשחט לנבלה, ומטמאה במשא.

ג גמרא מדייקים מלשון המשנה: איסור אכילה בנבלה — אין [כן], יש בה, אבל איסור הנאה — לא. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר ר' חייא ברבי אבא אמר ר' יוחנן: שלא כשיטת רבי אליעזר היא, דאי [שאם] כשיטת ר' אליעזר — האמר [הרי אמר]: סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, ותקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה.

ר' אמי אמר, הכי קתני [כך הוא שונה], כך יש לדייק מן המשנה: שחיטת סתם נכרי — נבלה, הא [הרי] שחיטת מין, האדוק בעבודה זרה, ואפילו הוא ישראל — הריהי ודאי לעבודה זרה ואוסרת בהנאה. ומעירים: לפי דרך זו, נמצא כי תנינא להא [שנינו במשנתנו את זו] דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא: שחיטת מין מישראל נחשבת כשחיטה לעבודה זרה, שאסורה בהנאה. פיתו אסורה כפת כותי. יינו נחשב יין נסך. ספריו, תורה נביאים וכתובים שכתב, נחשבים כספרי קוסמין, שמצוה לשרוף אותם. פירותיו נחשבים לטבלין, למרות שהפריש מהם תרומות ומעשרות. ויש אומרים: אף

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but they do not have the capacity to effect a halakhic status by means of thought.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said to Rabbi Ami: With regard to a case of effecting a halakhic status by means of thought alone, Rabbi Yoḥanan does not raise a dilemma. When he raises a dilemma, it is with regard to a case where his thought is discernible from his actions.

For example, in a case where an animal that is brought as a burnt offering was standing in the south of the Temple courtyard and a minor took it to the north of the courtyard, the designated place for its slaughter, and slaughtered it there, what is the halakha? Can one conclude from the fact that he took it to the north and slaughtered it there that he had the intent to slaughter the animal for the sake of a burnt offering; or perhaps he moved the animal to the north because a place did not happen to be available for him in the south?

Rabbi Ami asked: But with regard to this matter, too, Rabbi Yoḥanan already said a conclusive resolution one time, as we learned in a mishna (Makhshirin 6:1): In the case of one who takes his produce up to the roof to protect it from insects, and dew fell upon it, the produce is not in the category of the verse: “But when water is placed upon the seed” (Leviticus 11:38), from which it is derived that produce becomes susceptible to ritual impurity only if it is dampened by one of seven liquids and its owner was agreeable to its dampening. And if after taking the produce up to the roof he intended that the produce would be dampened by dew, the produce is in the category of the verse “But when water is placed upon the seed.”

That mishna continues: In a case where a deaf-mute, an imbecile, or a minor took the produce up to the roof, even if they intended that the produce would be dampened by dew, the produce is not in the category of the verse “But when water is placed upon the seed” due to the fact that they have the capacity to perform an action but they do not have the capacity for halakhically effective thought.

And Rabbi Yoḥanan says: The tanna taught this halakha only in a case where the minor did not turn them over. But if he turned them over, indicating that he wants them to be dampened by the dew, the produce is in the category of the verse “But when water is placed upon the seed.” Evidently, Rabbi Yoḥanan rules that when the intention of a minor is apparent from his actions, it is halakhically effective.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said to Rabbi Ami that this is the dilemma that Rabbi Yoḥanan raises: In a case where the intent of a minor is clear from his actions, is the fact that his thought is effective by Torah law or by rabbinic law? That is one version of the exchange between Rabbi Ḥiyya bar Abba and Rabbi Ami.

Rav Naḥman bar Yitzḥak teaches their exchange in this manner. Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: With regard to a minor, does he have the capacity to perform an action that is halakhically effective or does he not have the capacity to perform such an action?

Rabbi Ami said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: And let Rabbi Yoḥanan raise this dilemma with regard to the thought of a minor. What is different about the thought of a minor that Rabbi Yoḥanan does not raise a dilemma? Is it due to the fact that we learned in a mishna (Kelim 17:15): A deaf-mute, an imbecile, and a minor do not have the capacity for effective thought? With regard to action as well let him not raise this dilemma, as we learned in the same mishna: They have the capacity to perform an action.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said to Rabbi Ami that this is the dilemma that Rabbi Yoḥanan raises: Is the fact that their actions are effective and their thought is ineffective by Torah law, and a minor’s action would consequently be effective even with regard to the sacrifice of a burnt offering, or is this fact by rabbinic law and it is merely a stringency? And Rabbi Yoḥanan resolves the dilemma: They have the capacity to perform an action and it is effective, even by Torah law. But they do not have the capacity for effective thought, even by rabbinic law. Nevertheless, in a case where his thought is apparent from his actions, by Torah law he does not have effective thought, and by rabbinic law he has effective thought.

§ Shmuel asked Rav Huna: From where is it derived with regard to one who acts unawares in the slaughter of sacrificial animals, i.e., he slaughtered without intending to perform the act of slaughter at all, that the offering is disqualified? Rav Huna said to him that it is derived from a verse, as it is stated: “And he shall slaughter the young bull” (Leviticus 1:5), indicating that the slaughter must be for the sake of a young bull, i.e., knowing that he is performing an act of slaughter. Shmuel said to him: we received this as an established halakha already that one must have intent to slaughter the animal ab initio. But from where is it derived that intent to slaughter is indispensable even after the fact? It is derived from a verse, as the verse states: “You shall slaughter it to your will” (Leviticus 19:5), indicating: Slaughter the animal with your intent, i.e., in the form of a purposeful action.

MISHNA: Slaughter performed by a gentile renders the animal an unslaughtered carcass, and the carcass imparts ritual impurity through carrying.

GEMARA: The slaughter renders the animal an unslaughtered carcass, yes; an item from which deriving benefit is prohibited, no. Who is the tanna who taught the mishna? Rabbi Ḥiyya, son of Rabbi Abba, said that Rabbi Yoḥanan said: It is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as, if it were in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, doesn’t he say: The unspecified thought of a gentile is for idol worship.

Rabbi Ami said that this is what the mishna is teaching: Slaughter performed by a gentile renders the animal an unslaughtered carcass, but slaughter performed by a heretic is for the sake of idol worship. The Gemara notes: We learn from an inference in the mishna that which the Sages taught explictly in a baraita: Slaughter performed by a heretic is for the sake of idol worship and deriving benefit from it is prohibited, the halakhic status of his bread is that of the bread of a Samaritan, the status of his wine is that of wine used for a libation in idol worship, his sacred scrolls that he writes are the scrolls of sorcerers and it is a mitzva to burn them, his produce is untithed produce even if he separated teruma and tithes, and some say: Even

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואתייה לצפון ושחטה כלומ' ששחיטתן בצפון עכשיו מדאתייה לצפון איכווני איכוון ליה כלומר לשום עולה שדינה לישחוט בצפון:

או דילמא מקום דלא איתרמי ליה בדרום ומשום הכי אתייה לצפון ולא חשובה עולה:

הא נמי אמרה חדא זימנא למה למימר פעם אחרת. מפני הכנימה כלומר שרוצה לשוטחן שהיו מרקיבין ושוטחן לייבשן שישלוט בהן הרוח וירד עליהן טל אינו בכי יותן כלומר דלא נתכוון לטל ואנן בעינן לדעת. ואם נתכוון לכך הרי זה בכי יותן. כלומר אם נתכוון לטל (ומוכשר) [הוכשר]. ואם נגע בהן שרץ טמאין דדמו כמו שנותן עליהן ממש. העלום לאלו חש"ו וכו':

לא שנו דאינו בכי יותן אלא שלא היפך בהן בשעת הטל דלא גלו דעתיהו דניחא להו בטל שעליהם שלא היתה מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אבל היפך עליהן דעשו מעשה עכשיו יש מחשבתו נכרת מתוך מעשיו דגלו דעתיהו דניחא להו בטל שעליהן:

זו לא צריך ליבעי לך. ודאי זו^א)נראה דגי' רבינו היה בגמרא זו לא קמבעי ליה כי קמבעי ליה דאורייתא וכו'. לא קא מבעיא ליה (הא) כי קא מבעיא ליה דאורייתא או דרבנן כלומר [הא] דיש להן מעשה דאורייתא או דרבנן. מחשבתו נכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין לו כלומר כגון שהעלה פירותיו לגג מפני הכנימה והיפך בהן:

מניין למתעסק בקדשים שפסול. כלומר שנתכוון לחתוך שום דבר ושחט בקדשים חטאת או עולה אינו כשר עד שיתכוין לשחיטה שנא' ושחט את בן הבקר וגו'. אמר לו זו בידינו ששחיטת קדשים צריכי כונה אלא לעכב שפסולין הם כיון דלא מכוין לשום שחיטה מנלן:

ת"ל לרצונכם [תזבחוהו] לדעתכם זבוחו שאם חייב חטאת או אשם או עולה אין מקריבין אותו בע"כ אלא מכין אותו עד שיאמר רוצה אני:

דלא כר' אליעזר דאי כר' אליעזר האמר סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים כלומר דאסור אפי' בהנאה הכי קתני מתניתין שחיטת נכרי וכו' הא דמין לעבודת כוכבים כלומר ישראל משום שזו אסור בהנאה ולא קשיא לר' אליעזר. ותנא קמא אשתו לא מפקרה כלומר תנא קמא אמאי לא אמר בניו ממזרים דאשתו לא מפקרה לבני אדם. וניחוש שמא כופר בעיקר הוא כלומר כומר לעבודת כוכבים הוא ולעבודת כוכבים בעי לה ויהא (מטמא) אסור בהנאה (במשא) אין מינין באומות כלומר אין חשובין עע"ז באומות. והא קא חזינן דאיכא כלומר דעע"ז הם:

מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול. פירש רש"י ז"ל כגון שהגביה ידו להגביה כליו ושחט דרך הגבהות ידו שלא בכונה כלל. ולפי פירושו לא בעיא לה אלא אליבא דרבי נתן, דאילו לרבנן אפילו בחולין כי האי גוונא לא מהניא, ויש לפרש כגון שנתכון לחתיכת סימנין ולא לשחיטה, דאילו לרבנן בחולין כשרה ובקדשים פסולה עד שיתכוין לשחיטה מעליא שיודע שנצטוו ישראל על השחיטה, ולפיכך הוא שוחט. ורבינו יצחק ז"ל פירש כגון ששחט עולה וכסבור שהיא חולין, דמתעסק הוא אצל קדשים, וכדגרסינן בזבחים (מו, ב) חטאת ששחטה לשם חולין כשרה משם חולין פסולה. פירש לשם חולין שיודע שהיא עולה ושחטה לשם חולין, וכדתנן (שם ב, א) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה משם חולין כגון שהוא סבור שהוא של חולין ושחטה.

המעלה פירותיו לגג לשטחן מפני הכנימא שבהם וירד עליהם טל לא הוכשרו לקבל טומאה בכך שהרי לא נתכון לכך ולא ירדו עליהם ברצונו ואם נתכון לכך הוכשרו העלום חרש שוטה וקטן אפי' נתכונו להיות הטל יורד עליהם הואיל ולא אמרו כן בשעת מעשה לא הוכשרו שאין להם כונה ואין ההעלאה מעשה מוכיח שהוא מתכוין לכך עלו לגג והפכו בהם הרי זה המעשה מברר שלכך הם מתכונים כדי שירד הטל על הצד האחר והרי זה מעשה גמור והוכשרו:

המשנה השניה והכונה להשלים בה ענין מה שהתחיל לבאר בשלפניה בפסול השוחטים והוא שאמר שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא אמר הר"מ פי' דע שסבת היות שחיטת נכרי נבלה ואפי' היה חכם ואפי' ישראל עומד על גביו מפני שסתם מחשבת נכרי לע"ז ואשר הביאנו שלא נאמר עליה אסורה בהנאה כמו תקרובת כפי מה שבארנו במסכת ע"ז וחלקום לשני חלקים האחד מהם היודעים לעשות אותם ר"ל להביט אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם ולהוריד הרוחניות בהם ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא והחלק השני הם העובדים לאותם הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד והם רוב עובדי עבודה זרה והחלק הזה האחרון אמרו חכמים ענין בלשון הזה גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ועל אלו אמרו ששחיטתן מטמאה במשא ואינו אסור בהנאה ומה שאמר ומטמא במשא ואע"פ שהוא ידוע שכל נבלה מטמאה במשא לפי שאפי' לר' יהודה בן בתירא שאומר תקרובת ע"ז מטמאה באהל אומר בשחיטת נכרי שהיא מטמאה במשא בלבד:

אמר המאירי שחיטת נכרי נבלה אפי' אחרים עומדין על גבם שלדעת עצמם הם מכונים ומטמאה במשא כשאר נבלות ופרשו בגמרא שמ"מ מותרת היא בהנאה ואין אנו אומרין שסתם מחשבתו לעבודה זרה אלא אם כן שחטה לשם עבודה זרה להדיא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ואף גר תושב וכותי בזמן [הזה] בדין זה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא שחיטת מין ישראל והוא כל מי שהוא משומד לע"ז ונאבק בה עם שכל מעשיו לשמה וכגון שנעשה לה כומר חמורה משחיטת הנכרי לאסרה בהנאה וממה שאמר הא דמין לע"ז ופירושה דמין ישראל וכל שכן מין גוי והוא שראינוהו עובד את האלילים ואדוק בהן לעשות כל מעשיו לשמן וכמו שאמר בסמוך השתא מין ישראל אסור מין גוי מבעיא וכן שהקשו וליחוש שמא מין הוא ויש חולקין במין ישראל שאינה אסורה בהנאה ושלא כסוגיא זו שמאחר שבמשומד לע"ז דרך כלל פסקנו למעלה שדינו כדין הנכרי וכלם על שיעור אחד הם ואין נראה כן לדחות שטת הסוגיא בלא ראיה אלא אסורה בהנאה ולא עוד אלא שפתו פת כותי שאמרו עליו בסדר זרעים שהוא כבשר חזיר ויינו יין נסך וספריו חולין כספרי קוסמים אפי' תורה ונביאים ופירותיו טבלים והוא בכלל מורידין כמו שיתבאר במס' ע"ז וי"א כן אף במשומד לעבירה אחרת להכעיס ומ"מ שחיטת נכרי הואיל ואין רוב האומות מינין אלא שמנהג אבותיהם בידיהם מותרת בהנאה אלא שמטמאה במשא אף באחרים עומדין על גביו ואפי' נודע לנו שאינו עובד ע"ז כגון גר תושב שאין הענין אלא מדכתיב וזבחת ולא מי שאינו ישראל ואפי' בגוי קטן שאינו יודע בטיב עבדה זרה:

בא"ד ולתרומה נמי יועיל בגדול עומד ע"ג עכ"ל מהרש"ל מחקו ונראה שיש לקיימו וה"ק לפום הך סברא דלא ידעינן טעמא דבעי עומד ע"ג בגיטין טפי מהך דשמעתין ויש לנו לומר דהוה כתרומה מאיזה טעם שיהיה דלא מסתברא שיוכיח המעשה על מחשבתו וא"כ הוא לתרומה אמאי לא יועיל נמי בעומד ע"ג וק"ל:

סוף ד"ה ותבעי ליה מעשה וכו' עד ובלא ירושלמי יש לנו לדקדק בדברים הללו וכו' ולתרומה נמי יועיל בגדול עומד ע"ג. בספר ח"ש מוחק כל זה ובודאי שטעמו הוא משום דהא כתבו התוס' לעיל מזה בשם הירושלמי דכיון שעיקר התרומה במחשבה וקטן אין לו מחשבה לא מסתברא שיוכיח המעשה על מחשבתו אבל ל"נ דא"צ למחוק בשביל זה דאע"ג דמחשבה ניכרת מתוך מעשיו אין מועיל לענין תרומה מכל מקום באחרים עומדים על גביו דעדיף טפי יועיל ואף על גב שהוא כתב שבספרים אחרים אינו אמת הוא שראיתי בתוס' כתיבת יד שאינו אבל ראיתי עוד תוס' אחרים כתובים על קלף שישנו שם ומאריך שם ע"ז:

ד"ה בעי מיניה כו' והיה קורא רב ירמיה לרב הונא דרדקי. הכי איתא שם בגיטין דף י"א:

בא"ד וי"ל דתרי רב הונא הוו. פי' אחד שהיה קדמון שהיה חשוב משמואל ואחד אחרון שהיה קטן מרבי ירמיה:

בא"ד ומיהו ההיא דערכין ע"כ תלמידו של רב הוה כו'. ר"ל א"כ נצטרך לומר דתלתא רב הונא הוו א' שהיה חשוב משמואל ואחד סתם רב הונא שהיה תלמידו של רב ואחד אחרון שהיה קטן מרבי ירמיה אבל בתוס' בגיטין משמע שסתם רב הונא שהיה תלמידו של רב הוא רב הונא דהכא ודריש גיטין דף ה' דבעא מיניה שמואל ע"ש ולפי זה נצטרך לומר דלא הוו כי אם תרי אחד שהיה קטן מר' ירמיה וסתם רב הונא שהיה תלמידו של רב דבעיא מיניה שמואל כדאיתא הכא אלא דההיא דערכין לא יתיישב:

ברש"י במתניתין ד"ה ומטמא במשא בגמ' פריך פשיטא היא ס"ה ?וסוף פי' דמתני' ואח"כ מתחיל פירוש הגמרא האמר סתם מהשבת עובד כוכבים וכו':

תוס' בסוף ד"ה ותבעי לי כו' ולתרומה נמי יועיל בגדול עומד על גביו נמחק. נ"ב ס"א אינו:

בד"ה בעי מיניה כו' ומיהו ההוא דערכין ע"כ כו'. נ"ב פי' ואינו זה שהיה יושב לפני ר' ירמיה והיה קורא אותו דרדקי וא"כ בע"כ צ"ל שהוא הקדמון וא"כ הדרן קושיא לדוכתה:

תד"ה בעא. משמע שהיה שמואל קטן מר"ה כו' ובפרק יש בערכין כו'. לפי הירושלמי שהביאו התוספות במו"ק (כה) דהיה ר"ה קדמון שמת בחיי רבי ור"ח. פשוט שהוא הוא דבעא שמואל מיניה:

גמ׳ בעא מניה שמואל מרב הונא. נ"ב עי׳ הוריות (יא ב׳):

רש״י ד"ה ואין להם וכו׳ כמו שהיא וחשב עלי׳ למוד כצ"ל:

תוס׳ ד"ה בעא מני׳ וכו' דתרי׳ רב הונא הוו. נ"ב בוודאי כמה ר״ה היו. אנל לחנה נדחקו כאן כי אף אם הי׳ ר"ה תלמידו של שמואל ג"כ אין דבר חדוש שישאל ממנו שאלה ואולי לתהות על קנקנו ולחדודו לי׳ קבעי. דכותי' אשכחן בשמואל גופי׳ דבעי מניה אבוה דשמואל בפ"ב דזבחים (דף כו א׳):

שחיט' נכרי נבלה ומטמא במשא, שיט' הרמב"ם פ"ד מה' שחיטה ובהלכות אבו' הטומאה, דמדכתיב פן תכרו' ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהן וזבחו לאלהיהן וקרא לך ואכלת מזבחו, מיתורא דמזבחו משמע אפי' לא זבח כלל לע"ז רק כיון שהוא עע"ז בעלמא נאסר זבחו. אפי' בודק סכין ונותן לו ויודע הלכות שחיטה, ע' תי"ט דיוק זה ואמנם גוי שאינו עע"ז אין שחיטתו אסור מן התורה דקרא לא מיירי אלא במי שדרכו לעע"ז, ואפי' במי שעע"ז נמי מסופק הרמב"ם אי מטמא במשא מן התורה שכיון שיודע הלכות שחיטה שפיר וגם לא שחט עתה לע"ז ולא נאסר רק מגזירת הכתוב א"כ אפשר ששחיטתו מטהרתו מידי נבלה כמו השוחט את הטרפה, ואי משום דנאסרה שחיטתו משום לתא דע"ז תהי' מטמא כמו תקרובות ע"ז, לזה כ' הרמב"ם טומאת תקרובת ע"ז בעצמה אינה מן התורה זה כונת הרמב"ם בהלכות אלו, ופשוט הוא. אבל מאומות כלל כלל לא, עמ"ש מהרמ"ל ודבריו נדחו ממ"ש תו' בפ"ק דע"ז ג' ע"א ד"ה כהנים וכו' דהרי ה"נ כתיב אדם כי יקריב ולא האדם גם מ"ש והאריך להקשות על תי' תו' ע"ש לפע"ד פשוט דגבי או"ה איכא ג' גווני, צדיקים כאדם והבל ונח וכדומה דמסברא חצונה נקבל, וסתם גוים, ומינים האדוקים. וה"א מדכתיב בכם חלקתי ולא באומות לומר דממתן תורה ואילך לא נקבל אפי' מצדיקים שבהם קמ"ל איש איש שנודרי' נדרי' ונדבות, וא"כ ממילא ע"כ אפי' מרשעים נקבל, דהרי לא חלקתי באומות וק"ל.

ואין להן מחשבה. כגון מצא לקליפת אגוז כמו שהיה וחשיב עליה למוד או אפילו מדד בה אלא שלא עשה בה מעשה לשם כלי ואם בן דעת חשב עליהן טמאין במחשבה דתנן (כלים פכ''ה מ''ט) כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה: מחשבה גרידא לא קא מבעיא ליה. דשמיע ליה הא: מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. לפי ראות עינינו אבל אין אנו יודעין אם עשה מעשה זה לשם מחשבה זו: ואתיוה לצפון. ולא אמר על שם כך אני מוליכה לשם לפי שאינה כשרה בדרום: או דלמא מקום הוא דלא איתרמי ליה. לא נראה בעיניו מקום הראשון: מפני הכנימה. כיצונ''ש שבפולים ועדשים כמו ותהי הכנם (שמות ח): אינן בכי יותן. דלא ניחא ליה בהאי טל ולא הוה הכשר להורידן לידי טומאתן אם יגע בהם שרץ לאחר זמן דבעינן כי יותן דומיא דכי יתן דניחא ליה: ואם נתכוין לכך. בין בשעת העלאה ובין לאחר מכאן קודם שינגב הטל מעליהם: הרי הן בכי יותן. דהכי אמרינן בדוכתא אחריתי עודהו הטל עליהן ושמח הרי הן בכי יותן ואע''פ שלא נתכוין קודם לכן אלא כשראה שמח: העלום חש''ו. מפני הכנימה: אע''פ שנתכוין לכך. לאחר שירד הטל עליהם: אינן בכי יותן. שאין מחשבתם מחשבה והכשר במחשבה תלוי והאי מעשה דעלייה לאו מעשה הוא דמפני הכנימה העלום: לא שנו. דאפילו נתכוונו לא הויא כוונה: אלא שלא היפך בהן. לאחר שירד הטל עליהם מצד זה כדי שיפול עליהם מצד אחר: אבל היפך בהן. דמעשיו מוכיחין אע''פ שלא פירש מחשבתו הואיל וניכר שדעתו לכך הרי הן בכי יותן דאי בשפירש מחשבתו בשעת מעשה לא איצטריך רבי יוחנן לאשמועינן דהא בהדיא תנן דיש להן מעשה: הכי קא מיבעיא דאורייתא או דרבנן. הא דאמרינן ושמעתי מרבותי דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הויא מחשבה כאילו פירשה בשעת מעשה: דאורייתא היא. וסמכינן עלה אפילו לקולא כגון בעיין דלעיל בהביא עולה מדרום לצפון ומכשרי: או דרבנן. היא וחומרא בעלמא הוא דאמור רבנן ניהוי מעשה וכי היפך בהן ניהוי הכשר אבל מדאורייתא לא הוי מעשה וגבי עולה דקולא הוא לא אמרו כן שלא אמרו חכמים דבריהם להקל מדברי תורה דנמצאו עוקרין אלא להחמיר ולעשות סייג: יש להן מעשה. אם עשו מעשה מוכיח על מחשבתן ופירשו שעל דעת כן עושים וכדפרשינן לעיל שהביא עולה לצפון ופירש שמפני שדרום פסול לה הוא מביאה לצפון: ותיבעי ליה מחשבה. שחיטה גרידתא ופירש לשם עולה ושחיטה לאו מעשה מוכיח על המחשבה הוא שכל השחיטות שוות: הכי קא מיבעיא ליה. הא דתנן (כלים פי''ז מט''ו) גבי חקיקת אלון ורמון יש להם מעשה: דאורייתא היא. וסמכינן עלה גבי שחיטת עולה ומכשרינן: או דלמא דרבנן הוא. וחומרא הוא דאחמור רבנן לשוויה כלי ליטמא אבל גבי עולה דקולא הוא לא: מדרבנן יש לו. ולחומרא גבי היפך בהם דהכשירן: מדאורייתא אין לו. וגבי בעיין קמייתא דעולה לא סמכינן עלה: מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול. כלומר מנין למתעסק שפסול בקדשים כגון מתעסק בסכין להגביהו או לזורקו ושחט בקדשים שלא נתכוין לשום שחיטה אבל נתכוין לשום שחיטה בעלמא כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה: זו בידינו היא. מקרא זה הייתי יודע ומכאן אנו למדים שמצוה להתכוין ואני שאלתי לעכב מנין שאם לא נתכוין יהא פסול: לרצונכם תזבחוהו. שנה עליו הכתוב לעכב: מתני' שחיטת עובד כוכבים. אפילו כהלכתה ואחרים רואין אותו: ומטמאה במשא. בגמרא פריך פשיטא: גמ' הא אמר. לקמן בהשוחט (דף לח:) דאפי' שחטה ישראל לצורך עובד כוכבים אסורה בהנאה שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים: ר' אמי מתני הכי שחיטת עובד כוכבים נבלה הא דמין לעבודת כוכבים. במין ישראל קא מיירי והך דוקיא דמתניתין הכי דייק מינה ולסיועי לתנא דברייתא ורבי אמי לא פליג אדרבי חייא דודאי מתניתין דלא כרבי אליעזר אלא לא אצטריך ליה למידק דממילא שמעינן לה דמדקרי ליה נבלה ש''מ מותרת בהנאה: תנינא להא דת''ר. וש''מ דהלכתא כברייתא מדמסייע ליה דוקיא דמתניתין: שחיטת מין. דישראל וכ''ש דעובד כוכבים והא מתניתין מיהא בישראל קיימא מדקאמר פירותיו טבלים ובניו ממזרים: בסדר זרעים שנינו אומר היה רבי אליעזר פת כותי כבשר חזיר במסכת שביעית (פ''ח מ''י): ספריו. תורה נביאים וכתובים שכתבן מין: כספרי קוסמין. נביאי הבעל דלשם עבודת כוכבים כתבו והכי נמי אמרינן במסכת גיטין (דף מה:) ספר תורה שכתבו מין ישרף:

חרש שוטה וקטן כו' פריך ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן תמן העלום חרש שוטה וקטן כו' וקצת תימה מה מקשה דבתחלת סוגיא דריש מקראי דאין תרומתן תרומה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה פרט לעובד כוכבים מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו פרט לחרש שוטה (וקטן) ושמא אסמכתא בעלמא היא ומתרץ שם ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ושאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו פירוש כיון שעיקר תרומה במחשבה וקטן אין לו מחשבה לא מסתברא שיוכיח המעשה על מחשבתו והדר פריך רבי יוסי קומי דשמואל והרי גיטין שאין כתוב בו מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דתנינא הכל כשרין לכתוב את הגט ואפי' חש''ו ואמר רב הונא והוא שיש פקח עומד על גביו כו' מתרץ תמן זה כותב וזה מגרש הכא הוא החושב והוא התורם ותימה לר''י שבא לתרץ מגט אתרומה ומזה לא הקשה אלא הקשה מגט אההיא דקטן יש לו מעשה ובלא ירושלמי יש לנו לדקדק בדברים הללו דכיון דקטן יש לו מעשה להוכיח על מחשבתו לענין גט נמי יועיל בלא גדול עומד על גביו (ולתרומה נמי . יועיל בגדול עומד על גביו): בעא מיניה שמואל מרב הונא. משמע שהיה שמואל קטן מרב הונא וכן בריש גיטין (דף ה.) ובפ' יש בערכין (ערכין טז:) הוו יתבי רב הונא וחייא בר רב קמי שמואל משמע כתלמיד היושב לפני רבו ובפרק קמא דגיטין (דף יא:) יתיב רב הונא קמי רבי ירמיה ורבי ירמיה חבירו של רבי זירא הוה כדמוכח בנדה (דף כג.) בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא כו' עד כאן הביאו רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך ולא גחך ורבי זירא תלמידו של רב יהודה דהוה משתמיט מיניה למיסק לארעא דישראל ורב יהודה תלמידו של רב ושמואל והיה קורא רבי ירמיה לרב הונא דרדקי (גיטין דף יא:) ויש לומר דתרי רב הונא הוו ומיהו ההוא דערכין (דף טז:) על כרחך תלמידו של רב הוה כדמוכח התם: מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול. פירש בקונטרס מתעסק בסכין להגביהו ולזרוק אותו וקשה דבכה''ג אפילו בחולין פסול לרבנן אפילו מתכוין לחתיכה כגון לנעצה בכותל כדמוכח בפרק ב' (לקמן לא.) עד שיתכוין לחתיכת סימנין ונראה דהאי מתעסק בקדשים היינו דמתכוין לחתיכת סימנים ולא לשם זביחה דבחולין כשר ובקדשים פסול ועוד יש מתעסק אחר כגון של קדשים שסבור שהוא חולין ושחטו דפסול מטעם מתעסק כדאמרינן בזבחים בסוף פרק ב''ש (דף מו:) דמשום חולין פסולה ותרוייהו מושחט את בן הבקר נפקא.: פיתו פת כותי. בפירקי דרבי אליעזר (פ' לח) יש דעזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק נידו אותן בשלש מאות כהנים ובשלש מאות תינוקות ובשלש מאות ספרי תורה והיו תוקעין והלוים משוררים ומסיימים בה מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר:

דף יג - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד