חולין יא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - ב

וליחוש דלמא חד מינייהו השעיר לעזאזל, טרפה הוא ולא מצי לכפר.

אלא לאו לא חיישינן לטריפה משום דאמרינן "זיל בתר רובא".

וכי תימא לדחות, דכיון דאינו עולה למזבח מאי נפקא לן מינה אי טרפה הוא, והא לא אכפת לן בהכי - ליכא למימר הכי.

דהא תניא: אין גורל קובע את השעיר להשתלח לעזאזל אלא בדבר [בשעיר] הראוי לשם. שהרי בשעת הגורל אין ידוע איזה יעלה לשם ואיזה לעזאזל, ולכך בעינן שיהיו שניהם ראויים לשם. ואם אחד מהם הוא טריפה הרי כשם שאינו ראוי לשם, כן אינו ראוי לעזאזל. אלא ודאי, משום דסמכינן על רוב בהמות כשירות לא חיישינן לטרפה.

וכי תימא לדחות, דבדקינן ליה לשעיר לאחר דחייתו לצוק, וחזינן דלאו טריפה הוא - ליכא למימר הכי.

דהתנן: לא היה מגיע השעיר למחצית ההר, עד שנעשה אברים אברים. ואז כבר אי אפשר לבודקו אי טריפה הוי. דהא לא ידעינן אלו איברים נשברו בו מחיים, ואלו לאחר מיתה.

רב מרי אמר: אתיא דין רוב ממכה אביו ואמו, דאמר בו רחמנא: קטליה!

וליחוש דלמא המוכה לאו אביו הוא, כי שמא נתעברה אמו מאדם אחר. ואיך קטלינן ליה למכה אביו מספק?

אלא לאו, תלינן שאביו הוא משום דאמרינן "זיל בתר רובא", ורוב בעילות הן אחר הבעל. ואף שאומדן זה "רובא דליתא קמן" הוא, סמכינן עליו לומר שודאי נתעברה אמו מבעלה, שהוא אביו. ומכאן למדנו דין רוב לכל התורה.

ודחינן: ממאי דטעמא משום רוב הוא? דלמא זה שחייבה תורה מיתה במכה אביו, הוא דוקא כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים, ושם עברתו אמו. ובאופן שכזה אין לחשוש שמא בא עליה אדם אחר, שהרי לבדם היו עד שהוכר העובר.

ודחינן: אפילו הכי יש לחשוש שמא הזדמן שם אדם אחר וזינתה עמו, משום שיש כל כי "אין אפוטרופוס לעריות", והיינו, שאי אפשר להבטיח שאשה לא תזנה. ובהכרח זה שהורגים את מכה אביו הוא רק משום שהולכים אחר הרוב.

רב כהנא אמר: אתיא דין רוב מהורג את הנפש. דאמר רחמנא: קטליה לרוצח.

וליחוש דלמא "טרפה" הוה הנרצח, ואין מתחייבים מיתה על רציחתו של אדם שהוא בגדר "טריפה", כי היות שאין בו חיות של אדם בריא, הרי "גברא קטילא" קטל הרוצח. ואיך קטלינן לרוצח מספק?

אלא לאו, לא חיישינן שמא הנרצח הוא טריפה, משום דאמרינן זיל בתר רובא, ורובא דאינשי לאו טריפה הוו.

וכי תימא לדחות, שלעולם לא סמכינן ארובא, אלא בדקינן ליה לנרצח שהוא אינו טריפה.

אי אפשר לומר כך, שהרי כדי לבודקו צריך לחותכו ונתחו, והא קא מינוול בחיתוכו. ואסור לעשות כן משום שאסור לבזות את גופת המת. ומוכח שפיר דקטלינן לרוצח מכח רוב, בלא בדיקה.

וכי תימא לדחות, שאף על פי שניוול הוא לנרצח לבודקו, מכל מקום, משום חשש איבוד נשמה דהאי רוצח בחינם [אם אכן הנרצח הוא טרפה] נינווליה לנרצח, ונחתוך את גופתו כדי לבודקו.

אפילו הכי מידי ספק לא יצאנו. כי, וניחוש שמא במקום שחתך הסייף של הרוצח את הנרצח נקב הוה בו כבר מקודם, ומכח אותו הנקב היה כבר הנרצח טריפה, ולעולם לא נוכל לברר זאת. אלא, בהכרח, דסמכינן ארובא. ^[92]

רבינא אמר: אתיא דין רוב מעדים זוממין שהעידו על פלוני שחייב מיתה והוזמו, דאמר רחמנא [דברים יט] "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" וקטלינן להו. וליחוש, דלמא הך גברא דאסהידו ביה שנתחייב מיתה, טרפה הוה. ואם כן אינן חייבים מיתה, שהרי לא קרינן בהו "כאשר זמם", שהרי לא זממו להרוג אדם שלם אלא "גברא קטילא" בלבד.

אלא לאו, לא חיישינן לזה, משום דאמרינן "זיל בתר רובא".

וכי תימא לדחות, דהכא נמי בדקינן ליה לזה שהעידו בו שאינו טרפה - ליכא למימר הכי.

דהא תניא: ברבי אומר: עדים זוממין שהעידו על אדם שהוא חייב מיתה, והוזמו, הרי כל עוד לא הרגו בית דין את הנידון על פי עדותם, נהרגין הזוממין. אבל אם כבר הרגו לנידון, אין העדים זוממין נהרגין. דדרשינן "כאשר זמם" ולא "כאשר עשה". נמצא, שכל עיקר דין עדים זוממין הוא דוקא כאשר הנידון חי, ואם כן, כיצד ניתן לבודקו כשהוא חי אם הוא טרפה או לא? ובהכרח, דסמכינן ארובא. ^[93]

רב אשי אמר: אתיא דין רוב משחיטה עצמה. דאמר רחמנא: שחוט ואכול! וליחוש, שמא במקום נקב שהיה במקום שחיטה עוד מחיים קא שחיט. ונקובת הושט, ואפילו במשהו הרי היא טריפה. ואם כן לא מצינו לאכול בשר.

אלא לאו, לא חיישינן להכי, משום דאמרינן "זיל בתר רובא", ורוב בהמות אין בהן נקב, וכשירות הן.

אמר רב אשי: אמריתא להא שמעתא קמיה דרב כהנא. ואמרי לה יש אומרים כי רב כהנא אמר זאת קמי דרב שימי. ואמר ליה: ודלמא היכא דאפשר לברר הספק, אפשר, דהיינו, יש לבררו, ואין לסמוך על הרוב. ולפיכך צריך לבדוק כל בהמה ולברר שאינה טרפה מכל י"ח סוגי הטרפות.

וכן לגבי יבום קטן וקטנה, אין לסמוך על הרוב. אלא יש להמתין לכשיגדלו ויתברר שאינם סריס או איילונית.

אבל היכא דלא אפשר לעולם לברר הספק, לא אפשר! ולכן, רק בכגון אלו דלעיל, שאין אפשרות לברר רק אז סמכינן ארובא.

דאי לא תימא הכי, לרבי מאיר דחייש למיעוטא, ואית ליה דקטן וקטנה אין מייבמין, משום דחייש בקטן שמא ימצא סריס, ובקטנה שמא תמצא איילונית, האם הכי נמי דלא אכיל בישרא, משום דחייש שמא במקום נקב קא שחיט, ולא סמכינן ארובא?

הערות

^[92] ואין לומר דמחויב רק בגוונא שהטביעו בנהר וכדו' שלא נקבו כלל, דהא כתיב "בכלי עץ ובכלי ברזל ואבן". תוס'

^[93] בהערות הגרי"ש אלישיב [כתב יד] דן בשאלה אם מת הנידון מאליו, דמשמע שאין נהרגין עליו, שהרי יכולים לבדקו. ונראה שדבר זה שנוי במחלוקת, ותלוי בטעם שאם הרגו אין נהרגין. רש"י במכות כתב, משום דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות ל"אחיו", ומשמע שעדיין אחיו קיים. ומקשה עליו הריטב"א מהא דכתיב ביבם "להקים שם לאחיו", ומשמע שקרוי אחיו אף שכבר אינו קיים. ולכן מפרש הריטב"א [וכן מפרש רש"י בשאר מקומות], שהלימוד הוא מדכתיב "ועשיתם לו כאשר זמם", ולא "כאשר עשה". ולפי זה, כשמת מאליו, עדיין הוא בכלל "כאשר זמם ולא כאשר עשה" אבל אם בעינן "ועדיין אחיו קיים", אזי אף כשמת מאליו הרי אין אחיו קיים.

דילמא חד מינייהו [שמא אחר מהם] השעיר המשתלח לעזאזל טריפה הוא, ואינם שווים! אלא לאו [האם אין זה] משום דאמרינן זיל בתר רובא [שאומרים אנו לך אחר הרוב], ורוב השעירים אינם טריפה?

וכי תימא [ואם תאמר], מאי נפקא לן מינה [מה יוצא לנו מזה] אם הוא טריפה או לא? הרי השעיר לעזאזל אינו קרבן כלל! על כך יש להשיב כי הא [הרי] אין הגורל שעושה הכהן הגדול ביום הכיפורים קובע את השעיר לעזאזל אלא בדבר (בשעיר) הראוי לשם, לקרבן, ואם לא — אינו ראוי לשילוח. וכי תימא [ואם תאמר] שאין מכאן ראיה שהולכים אחר הרוב, מפני דבדקינן ליה [שאנו בודקים אותו] לאחר ששלחוהו לעזאזל, אם הוא טריפה — אינך יכול לומר כן, והתנן [והרי שנינו במשנה] שהיה המשלח דוחף את השעיר מראש ההר, ולא היה השעיר מגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים אברים, ולכן אי אפשר לבדוק אותו.

רב מרי אמר: אתיא [באה, נלמדת] ההלכה שהולכים אחר הרוב] ממכה אביו ואמו, דאמר רחמנא [שאמרה התורה] קטליה [הרוג אותו] (שמות כא, טו); וליחוש דלמא לאו [ונחשוש שמא אין] אביו הוא ונולד לאמו מאיש אחר! אלא לאו [האם אין זה] משום דאמרינן זיל בתר רובא [שאומרים אנו לך אחר הרוב], ורוב בעילות באשה נשואה אנו מייחסים אותן אחר הבעל, ולכן אנו מניחים שהוא אביו?

ודוחים: ממאי [ממה] אתה מוכיח זאת? דלמא [שמא] עוסק הכתוב במקרים שאין בהם ספק, כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורין לבדם בשעה שנתעברה אמו, ולא יכול להיות שאדם אחר יהיה אביו! ודוחים: אפילו הכי [כך], אין אפוטרופוס לעריות, כלומר, לעולם אין ודאות בענייני עריות.

רב כהנא אמר: אתיא [באה, נלמדת] ההלכה שהולכים אחר הרוב מהורג את הנפש, דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: קטליה [הרוג אותו] (שם יב); וליחוש דלמא [ונחשוש שמא] ההרוג טרפה הוה [היה], וההורג את הטריפה פטור (מפני שהוא נחשב כמת)! אלא לאו [האם אין זה] משום דאמרינן זיל בתר רובא [שאומרים אנו לך אחר הרוב], ורוב האנשים אינם טריפה?

וכי תימא דבדקינן ליה [ואם תאמר] שאין הולכים אחר הרוב, אלא את ההרוג, האם היה טריפה — הא קא מינוול [הרי הוא מתנוול] על ידי בדיקה זו! וכי תימא [ואם תאמר] שאכן משום חשש איבוד נשמה דהאי [של זה] הרוצח, אכן נבדוק את הנרצח ונינווליה [ננוול אותו] — לא היה הדבר מועיל, ועדיין ניחוש [נחשוש] שמא במקום שפגע בו בסייף נקב הוה [היה] קודם לכן, וטריפה היה, ודבר זה אי אפשר לבדוק.

רבינא אמר: אתיא [באה, נלמדת] ההלכה שהולכים אחר הרוב מעדים זוממין, דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט), וכגון שאם העידו באיש שהרג את חבירו — דינם במיתה; וליחוש דלמא הך דאסהידו ביה [ונחשוש שמא זה שהעידו עליו] טרפה הוה [היה], ונמצא שזממו להרוג את הטריפה, ואין דינם במיתה! אלא לאו [האם אין זה] משום דאמרינן זיל בתר רובא [שאומרים אנו לך אחר הרוב], ורוב האנשים אינם טריפה?

וכי תימא דבדקינן ליה [ואם תאמר שבודקים אנו אותו] את זה שהעידו עליו האם הוא טריפה, ורק באופן זה הורגים אותם — והתניא [והרי שנויה ברייתא], החכם ברבי אומר: עדים שזממו להרוג אדם בעדותם, אם עדיין לא הרגו על פיהם — נהרגין, אבל אם כבר הרגו על פיהם — אין נהרגין, ואת האיש החי אי אפשר לבדוק אם הוא טריפה. ואם כן, בהכרח אנו מסתמכים על הרוב.

רב אשי אמר: אתיא [באה, נלמדת] ההלכה שהולכים אחר הרוב משחיטה עצמה, דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: שחוט ואכול; וליחוש [ונחשוש] שמא במקום נקב שכבר היה בבהמה או בעוף קא שחיט [הוא שוחט], וטריפה היתה! אלא לאו [האם אין זה] משום דאמרינן זיל בתר רובא [שאומרים אנו לך אחר הרוב] ולרוב הבהמות והעופות אין נקב במקום השחיטה?

אמר רב אשי: אמריתא לשמעתא קמיה [אמרתי את השמועה הזו, לפני] רב כהנא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר אותה רב כהנא קמיה [לפני] רב שימי, ואמר ליה [לו] החכם השומע: עדיין אין מכאן (ומשאר כל הראיות שהובאו לעיל) הוכחה שמסתמכים מן התורה על הרוב, ודלמא היכא [ושמא במקום] שאפשר לבדוק אפשר, וצריך לבדוק, ואין סומכים על הרוב, ורק היכא [במקום] שלא אפשר לבדוק לא אפשר, וסומכים על הרוב.

דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], לדעת ר' מאיר דחייש למיעוטא [שחושש למיעוט], ואינו הולך אחר הרוב, הכי נמי דלא אכיל בישרא [כך גם כן תאמר שאינו אוכל בשר] משום שאי אפשר להוכיח שלא שחט במקום נקב? וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן], שלדעת ר' מאיר אי אפשר לאכול בשר —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that perhaps one of the animals, the scapegoat, is a tereifa. Since it is not slaughtered, but is rather cast from a cliff while alive, there is no way to ascertain that it is not a tereifa. Rather, is the reason we are not concerned for this not due to the fact that we say: Follow the majority of animals, which are not tereifot?

And if you would seek to reject that proof and say that there is no need for an examination, as what practical difference is there to us whether it is a tereifa, since it is neither eaten nor sacrificed, and the two goats are fit after the fact even if they are not equal (see Yoma 62a); doesn’t the lot determine the goat for Azazel only with regard to an item, a goat, that is fit for sacrifice to the Lord? And if you would say that we examine the goat after it is cast from the cliff and do not rely on a majority, but didn’t we learn in a mishna (Yoma 67a): The goat did not reach halfway down the mountain until it was torn limb from limb.

Rav Mari said: The fact that one follows a non-quantifiable majority is derived from the halakha of one who strikes his father or his mother, with regard to whom the Merciful One states: Kill him (see Exodus 21:15). Rav Mari clarifies: But let us be concerned that perhaps the man that he struck is not actually his father. Rather, is the reason we are not concerned for this not due to the fact that we say: Follow the majority, and the majority of acts of intercourse performed by a married woman are attributable to the husband.

The Gemara asks: From where is that conclusion drawn? Perhaps the reference is to a case where at the time he was conceived his mother and father were incarcerated together in prison. Therefore, the fact that it was his father that he struck is based on certainty, not a majority. The Gemara answers: Even so, there is no steward [apotropos] for restraining sexual immorality, and the identity of his father is not based on certainty.

Rav Kahana said: It is derived from the halakha of one who kills another person, with regard to whom the Merciful One states: Kill him (see Exodus 21:12). Rav Kahana clarifies: And let us be concerned that perhaps the person that he killed was a tereifa, one who has a wound or condition that will lead to his death within twelve months. One who kills a tereifa is exempt from capital punishment because in that sense, the halakhic status of a tereifa is that of a dead person. Rather, is the reason we are not concerned for this not due to the fact that we say: Follow the majority of people, who are not tereifot?

And if you would seek to reject that proof and say that we examine the corpse to determine whether he was a tereifa, wouldn’t the corpse be mutilated through that examination? And if you would say that due to concern for the possibility of an unjustified loss of life of that murderer, we will mutilate the corpse to determine whether the victim was a tereifa, it would remain necessary to rely on the majority, as let us be concerned that perhaps there was a perforation in the place that he stabbed the victim with the sword.

Ravina said: It is derived from the halakha of conspiring witnesses, with regard to whom the Merciful One states: “And you shall do unto him as he had conspired to do unto his brother” (Deuteronomy 19:19). If the witnesses testified falsely that a person is guilty of a capital offense, they are liable to receive the death penalty. And let us be concerned that perhaps that person against whom they testified was a tereifa, and they should not be executed for conspiring to have a tereifa executed. Rather, is the reason we are not concerned for this not due to the fact that we say: Follow the majority of people, who are not tereifot?

And if you would say in rejection of that proof that we examine the corpse of the executed defendant to determine whether he was a tereifa, but isn’t it taught in a baraita that a distinguished Sage [beribbi] says with regard to witnesses who conspired to have a person killed based on their testimony: If the conspiring witnesses have not yet killed the accused with their testimony, they are executed; but if they killed the accused with their testimony, they are not executed.

Rav Ashi said: The principle of following a non-quantifiable majority is derived from the halakha of slaughter itself, with regard to which the Merciful One states: Slaughter the animal and eat it. And let us be concerned that perhaps he is slaughtering the animal in the place of a preexisting perforation. Rather, is the reason we are not concerned for this not due to the fact that we say: Follow the majority of animals that are not tereifot?

Rav Ashi said: I stated this halakha before Rav Kahana, and some say that Rav Kahana stated this halakha before Rav Shimi, and the Sage before whom the halakha was stated said to the one who stated it: And perhaps where it is possible to examine the situation it is possible, and the majority is not followed; but where it is not possible to examine the situation it is not possible, and the majority is followed.

As if you do not say so, then according to Rabbi Meir, who despite the existence of a majority takes the minority into consideration and does not follow the majority, is it indeed true that one does not eat meat due to the concern that there was a perforation in the place that he slaughtered the animal? And if you would say, indeed, according to Rabbi Meir it is prohibited to eat meat,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והתנן לא היה מגיע למחצית ההר כלומר השעיר וכו' ועכשיו לא מצית למיבדק אותו אלא זיל בתר רובה שאינן טרפות:

ורוב בעילות אחר הבעל. כלומר שמבעלה עצמה הוא:

וממאי דלמא כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורין. כלומר דקים לן דלא בא עליה אלא בעלה דודאי לנו דאביו של זה הוא ומשום הכי אמרינן הכא דחייב לקטול את זה אבל במקום אחר לא אמרינן זיל בתר רובה:

וניחוש שמא טרפה היה. כלומר הנרצח ולא קטלינן את הרוצח:

וכי תימא דבדקינן ליה הא קא מנוול (מדמו של רוצח) וכי תימא משום איבוד נשמה כו' כלומר משום דקטלינן הרוצח בדקינן ליה ואי טריפה הוא לא קטלינן הרוצח ואי לא קטלינן. דלמא במקום הסייף הוא נקב אלא תדע דזיל בתר רובה שאינן טרפות וקטלינן הרוצח:

וכי תימא דבדקינן ליה אי טרפה הוא על מי שהעדים זממו:

והתניא ברבי אומר לא הרגו נהרגין העדים דבעינן לקיומי ועשיתם לו כו' ואם העידו עדות שקר דאמרי פלוני הרג את פלוני והוזמו ועדיין לא נהרג הרוצח על מי שהוזמו על פיהם הם עצמם נהרגין דאיכא כאשר זמם ולא כאשר עשה ועכשיו לא מצית אמרת דמשום איבוד נשמה דעדים זוממין נינווליה לנהרג על פיהן^א)אולי צ"ל לנהרג על פיהן כמו דאמרינן לעיל דבשביל איבוד נשמה דרוצח נינווליה לנרצח דאין הורגין לעדים זוממין אלא בחייו של מי וכו'. דרוצח נינוליה לנרצח דאין הורגין הרוצח העדים זוממין אלא בחייו (של נרצח) של מי שהעידו עליו שהרג ואם נינווליה לא מהני ליה אעפ"כ (לא) קטלינן (את זה) לעדים זוממין אלא זיל בתר רובה:

דלמא במקום נקב קא שחיט. כלומר שמא תחת העור ניקב הושט או [נפסק] הגרגרת במקום שחיטה:

דלמא היכא דאפשר אפשר. כלומר לעולם לא אזלינן בתר רובה והיכא דאפשר למיבדקא בדקינן ליה והיכא דלא אפשר למבדקיה אזלינן בתר רובה:

לר' מאיר דחייש למיעוטי כדאמרינן לעיל דחייש למיעוט. לענין עיסה כלומר משום שהוא גזר רובה אטו מיעוטא כולן פסולות שמיעוט נקבות אמרינן הכי מכולם (אלא תדע) [ודילמא] היכא דאפשר למבדקיה אפשר [והיכא דלא אפשר לא אפשר] ולא אמרינן במקום נקב קא שחיט:

וכי תימא^א)נראה דצ"ל וכי תימא אה"נ דלא אכיל בשרא בפסח וקדשים מאי וכו'. בפסח וקדשים רובא אזלינן מאי וכו' אלא היכא דאפשר וכו' הכא נמי (בשחיטה) [לדידן] היכא דאפשר אפשר ולעולם לא אזלינן בתר רובא היכא דיכילינן (למיבדקא) למיבדקיה:

וכי תימא משום איבוד נשמה דהא מנוולה ליחוש שמא במקום סייף נקב הוי. קשיא לי דבמכות (ז, ) משמע דודאי חיישינן לה, ואי לא ידעי עדים אי במקום סייף נקב הוי או לא עדותן בטלה ולא קטלינן ליה, דאמרינן התם רבי עקיבא ורבי טרפון אומרים אילו היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם, ומפרש התם טעמייהו משום דהוו אמרי להו לעדים ראיתם טרפה הרג או שלם הרג, ואם תמצי לומר שלם הרג דלמא במקום סייף הוי נקב. ויש לומר דהתם היינו בנקבים שתחת בגדיו ונראין בגופו, ומשום דאפשר לעדים לעמוד עליהן כגון שראוהו ערום ולא היה בו נקב, משום הכי בודקין אותו כך, ולא תהא עדותן קיימת עד שיעידו עליו כך, ואף על גב דאמרי ליה לא היה אדם נהרג מעולם, הכי קאמרי' לא היה אדם נהרג אלא לעיתים רחוקות מאד, לפי שאין ענין זה מצוי שיראוהו ערום ויבדקוהו קודם לכן, דומיא דאידך דאמרי מנאפי' ראית' (או) כמכחול בשפופרת ראית', ואף על גב שאפשר שראו כמכחול בשפופרת, אלא שהוא ענין רחוק ואינו מצוי. והא דמשמע בשמעתין דלא חיישינן ליה כלל, היינו בנקב שתחת העור שאי אפשר לעמוד עליו לעולם, וכיו שכן אף על פי שלא היו העדים יודעין אם היה גופו מנוקב תחת לעורו או הדקין מבפנים לא היתה עדותן בטלה על ידי כך, והיינו דאפשיטא לן לקמן הכא דלא חיישינן לה כלל וקטלינן ליה.

רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה. ואם תאמר דלמא קרע ליה לעורו ובדיק לסימנין, דושט יש לו בדיקה מבחוץ בנקב. יש לומר דאין לו מבחוץ בדיקה אפילו מחמת נקב אלא כשאתה מסתפק בנקב במקום ידוע ממנו, אבל שלא במקום ידוע אלא שאתה צריך לבדקו כולו אין לו בדיקה מבחוץ וכן מוכח לקמן (חולין כח, א) באווזא דבי רבא דהוי (מבצבץ) [ממסמס] קועי' דמא.

וכי תימא רבי מאיר לא אכיל בשרא. ואם תאמר והיאך אפשר לומר כן, והא כתיב (דברים יב, ב) בכל אות נפשך תאכל בשר. ויש לומר דדלמא לא התירה תורה אלא בשר תאוה, ולא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ולא שיאכלו בשר תמותות נבלות כמו שהתירה תורה יפת תואר כנגד יצר הרע מן הטעם הזה כמו שכתוב בקידושין (כא, ב).

שעיר המשתלח נפסל במום אפי' מום עובר וכן במחוסר זמן וכן אם היה טרפה כללו של דבר אין הגורל קובע לעזאזל אלא במה שהוא ראוי לשם לקרבן:

אמרה תורה בעדים זוממין ועשיתם לו כאשר זמם וגו' ויש לדרוש מכאן כאשר זמם ולא כאשר עשה מכאן אמרו לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין ודברים אלו כלם יתבארו במקומות אחרים איש על מקומו:

גמ' וכ"ת מאי נפקא לן מינה הא אין גורל כו' ומהא דשיהו שניהם שוין דקאמר ליכא למילף דאיכא למימר דאתא למילתא אחריתא שיהו שניהם שוין במראה וקומה כו' כדאיתא בריש פרק ב' שעירים וק"ל:

תוס' בד"ה חטאת קרייה כו' כיון דנפקותא ליתא בגוף הפרה כו' עכ"ל ר"ל דאפילו רבנן דר"ש מודו בהא דלא שייך דרשא דחטאת דליכא נפקותא בגוף הפרה דבין עושה תמורה ובין אין עושה הך פרה מיהת קדוש משא"כ לענין יוצא דופן אע"ג דהפסול אינו תלוי בגופה מ"מ איכא נפקותא בגופה אם היא קדושה אם לאו ושייך למדרש בה דרשא דחטאת וק"ל:

בד"ה כגון שהיו אביו כו' דהעמיד אם בחזקת צדקת עכ"ל לפום מאי דס"ד השתא ה"ה דה"מ לדחויי הכי אבל למאי דמסיק אין אפוטרופס לעריות צ"ל דליכא חזקה להעמיד האם בחזקת צדקת דאימא נמי דנאנסה האם אי לאו משום דאזלינן בתר רובא ומש"ה לעיל קשיא להו מעדים זוממין ולא קשיא להו מהך חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת וק"ל:

בד"ה ליחוש דלמא במקום סייף כו' ה"פ לכל הפחות לא גרע משום דהוה רובא דנסקלין עכ"ל הא ודאי כיון דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אצטריך ליה למתני שלא ידונו בשריפה משום דסקילה קלה אלא דהכי פריך דלא ה"ל למתני נשרפין בנסקלין אלא דהוה ליה למתני רבותא דאפי' נסקלין בנשרפין נמי כיון דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ידונו בסקילה הקלה ומשום דהכא רובא דנסקלין ודאי דלא הוה גרע וק"ל:

גמ' וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא כו' עכ"ל יש מקשים רב אשי דהוא מרא דשמעתין בהך דאבעיא לן לעיל בא זאב ונטל בני מעיים כו' מי חיישינן שמא במקום נקב נקב ופשיט ליה רב אשי מהך דצלוחית אמאי לא פשיט ליה בפשיטות מהכא דכמו דלא ניחוש הכא שמא במקום נקב קא שחיט דאזלינן בתר רובא ה"נ לא ניחוש דלמא במקום נקב נקב וי"ל דלר"מ קמבעיא לן לעיל דחייש למיעוטא במלתא דאפשר כדמסיק והך מלתא דבא זאב מלתא דאפשר מקרי ועי"ל דעיקר איבעיא דלעיל בנקבים הרבה שלא במקום שיניו כמ"ש התוספות לעיל ודו"ק:

ד"ה חטאת קרייה רחמנא וכו' ומסיק אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה וכו' ולכך פסולה ברביעה וכו'. ר"ל אלא טעמם דר"א ור' יהושע אינו מטעם דחטאת קרייה רחמנא וגם לא תפשוט מינה דפרה קדשי מזבח דשפיר מצו סברי דקדשי בדק הבית ופסולה ברביעה מטעם הואיל ומום פוסל בה וכו' וביוצא דופן יכול להיות דסברי דכשרה כסברא דר"ש אבל רבנן דר"ש דפסלי ביוצא דופן ע"כ צ"ל דס"ל דטעם דר"א ורבי יהושע משום דקדשי מזבח היא:

בא"ד וא"ת בכל דוכתין וכו' וי"ל דבכל דוכתין מסלק לה בקושיא אחריתא וכו'. ר"ל דבכל מקום דמשני דפרה קדושת בדק הבית היא לענין ההוא דינא הוה מצי למפרך דלהוי כקדושת מזבח מטעם דחטאת קרייה רחמנא אלא דבלאו הכי סותר ומסלק ההוא שינויא בפירכא אחריתא:

בא"ד ובפ' אלו קדשים כו' כיון דנפקותא ליתא בגוף הפרה וכו'. ר"ל ולכך לא פריך עלה מידי ואע"ג דקרייה רחמנא חטאת אפי' הכי אין עושה תמורה מטעם דהויא קדושת בדק הבית וכן בבכורות לענין גיזה ועבודה ובפ' אין מעמידין שהביאו התוס' לעיל ריש דבור זה דפריך ש"מ דפרה קדשי מזבח היא ומשני שאני פרה דקרייה רחמנא חטאת אין להקשות דמאי משני דהא מטעם דקרייה רחמנא חטאת נמי תחשב להיות קדשי מזבח כמו שמקשין התוס' כאן דשם ה"פ ש"מ דפרה קדשי מזבח היא אף לענין פדיון והעמדה והערכה וגיזה ועבודה ומשני דלעולם לענין דינין אלו לא הוי אלא כקדושת בדק הבית דלא שייך גבייהו דרוש דחטאת קרייה רחמנא אלא דלענין דליפסל ברביעה פסולה מטעם דקרייה רחמנא חטאת וק"ל:

ד"ה כגון שהיו אביו ואמו חבושין וכו' ועוד הוי מצי למידק וכו'. וצ"ל דבמאי דמשני אפי' הכי אין אפטרופוס לעריות אידחי נמי האי דיוקא דמטעם דאין אפוטרופוס וכו' לא נוכל לומר ג"כ דהעמד האם בחזקת צדקת ולכך הוכיח גמרא שפיר מיניה דאזלינן בתר רובא דאל"כ כי נמי משני ודחי דליכא לאוקמי קרא כגון שהיו אביו ואמו חבושין וכו' מיהא הא אפ"ל עדיין דדלמא הוי טעמא משום דאזלינן בתר חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת:

ד"ה ליחוש דלמא במקום סייף וכו' עד ואחד אומר כליו שחורים וא' אומר כליו לבנים וכו'. הביאו זה להוכיח דבלאו הכי צריכין אנו לחלק בין ענין השייך לגוף העדות ולא שייך כדאשכחן דגבי סייף וארירן פטור במכחשי אהדדי ובכליו שחורים ולבנים חייב אפילו במכחשי אלא ע"כ צריך לחלק כמו שאמרנו וה"ה לענין חששא דשמא במקים סייף נקב הוה:

גמרא וכ"ת משום אבוד נשמה דהאי ננוולי'. עפירש"י. וצ"ל דה"ק וכ"ת דאפילו אם נזיל בתר רובא ע"כ צריך לנוולו ולבדקו טרם שנהרוג את הרוצח משום ושפטו העדה וגו'. וא"כ כיון דע"כ בדקינן ליה לעולם י"ל דלא אזלינן בתר רובא. וניחוש כו'. אלא דלפ"ז משמע דבאמת צריך למיבדקי' משום ושפטו כו' וזה לא שמענו. ואולי י"ל כיון דחדש שמא במקום סייף נקב הוה וע"כ צריך לילך בתר רובא. לכן לא בדקינן ליה כלל ודוחק. וכמדומה שזה ראיתי בנו"ב ושכחתי מקומו איהו:

תד"ה ליחוש. הקשה ריב"מ דהכא כו' ותירץ ר"ת כו'. וע"ש בתוס' (פ ב) ובזבחים (עא) שהביאו בשמו עוד תירוץ אחר יפה:

תד"ה לר"מ (בדף יב). גבי ב' דברים אב"ד לישאל ועשאום חכמים כו'. כצ"ל:

גמ׳ והתניא בריבי אומר כצ"ל:

רש״י ד"ה והתניא בריבי אומר וכו׳ ר׳ אושעיא בריבי ר' אלעור הקפר בריבי כצ"ל:

רַב מָרִי אָמַר אַתְיָא מִ'מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ' דְּאָמַר רַחֲמָנָא קָטְלֵיה וְלֵיחוּשּׁ דִּילְמָא לָאו אָבִיו הוּא? אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן זִיל בָּתַר רוּבׇּא וְרֹב בְּעִלּוֹת אַחַר הַבַּעַל (שמות כא, טו). אמר לי הרב מהר"ר יהודא אשכנזי ז"ל תושב דמשק יע"א שהיה עובר אורח פה מח"ק בג'דאד יע"א זה שנים רבות שבאשכנז מקשים כאן קושיא אחת ומתרצים אותה על פי ארבע הקדמות ובשביל לחדד את התלמידים אין אומרים להם אלא רק הארבע הקדמות וצריך התלמיד לעיין לומר מעצמו התירוץ וירכיב אותו על הארבע הקדמות ההם ולא יחסר מהם כלום.
וזו היא הקושיא על הכלל שכתב רבינו תם ז"ל דסבר מר דלא אזלינן בתר רובא אלא בענין שאם לא תלך אחר הרוב אז לא היה חייב מיתה כלל והשתא דאזלת בתר רובא תחייבהו מיתה אבל בענין שאם לא אזלת בתר הרוב חייב מיתה קלה ואי אזלת בתר הרוב יתחייב מיתה חמורה בכהאי גונא לא אזלינן בתר רובא לחייבו מיתה חמורה וכמו שכתבו התוספות בשמו בסוף ד"ה ליחוש עיין שם.
והא איכא קושיא על כלל זה דהא הבא על אשת אביו דחייבתו התורה מיתה חמורה והיינו משום דאזלינן בתר רובא שזה אביו ואי לא אזלת בתר רובא ותאמר שאין זה אביו הוה מתחייב מיתה קלה בשביל אשת איש! והגם דיש לתרץ דקרא איירי בבא על אשת אביו גרושה מאביו דליכא איסור אשת איש מכל מקום בשביל החדוד עושין תירוץ לזו הקושיא שהוא מורכב על פי ארבע הקדמות אלו וזה תוארן.
הַקְדָּמָה א' דקיימא לן אין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת שאם באו עליה כמה בני אדם לא אמרינן שנתעברה מכולם אלא מאחד מהם דוקא.
הַקְדָּמָה ב' המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אלו קדושי טעות ואינה מקודשת.
הַקְדָּמָה ג' אם אחד נדר ושמע חבירו ואמר ואני חל הנדר גם על השני שאמר ואני.
הַקְדָּמָה ד' מפר לנדרי בתו ועוקר הנדר מעיקרו כאלו לא היה נדר כלל.
ועל פי ארבע הקדמות אלו צריך לומר תירוץ מורכב בארבע הקדמות אלו כן אמר לי הרב מהר"ר יאודה אשכנזי ז"ל הנזכר ושלי"ת [ושבח לא־ל יתברך] כי אנכי הצעיר אמרתי לו התירוץ המורכב על פי הקדמות הנזכר לעיל והענין הוא כך: דאיירי כגון שיעקב הולידה לו לאה את ראובן ואת דינה תאומים ודינה זו נדרה נדרים ושמעה רחל ואמרה 'ואני' ואחר כך יעקב הפר לדינה בתו ועקר הנדר מעיקרו על פי סברה הנזכר לעיל ואחר כך קידש יעקב את רחל הנזכר על מנת שאין עליה נדרים ונשאה ואחר כך זה ראובן אחיה של דינה הנזכר בא על רחל אשת אביו.
ולפי זה אתי שפיר התירוץ מוכרח לומר מי שהוליד את ראובן הוא הוליד את דינה יען כי הם נולדו תאומים ואין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ומוכרח לומר שראובן ודינה הם מאדם אחד, ואי אזלת בתר רובא ותאמר שיעקב הוא אביו של ראובן מוכרח אתה לומר שהוא אביה של דינה גם כן כיון שאתה אומר שדינה היא בת יעקב מכח דאזלת בתר רובא אם כן קדושי רחל קדושין גמורים יען כי יעקב הפר לדינה בתו ועקר הנדר מעיקרו ונמצא דרחל שאמרה 'ואני' לא חל עליה נדר ולכן יעקב שקדשה על מנת שאין עליה נדרים הרי אלו קדושין גמורים דבאמת אין עליה נדרים דמה שאמרה 'ואני' הרי זה בטל כיון דיעקב עקר הנדר מן דינה בתו וכאלו לא היה וכיון דקדושי יעקב את רחל הוו קדושין גמורים נמצא ראובן אשר בא על רחל יתחייב מיתה חמורה משום אשת אביו.
וכל זה הוא אי אזלינן בתר רובא לומר שדינה הוא בת יעקב וראובן הוא בן יעקב אבל אי לא אזלת בתר רובא ותאמר שזה ראובן אינו בן יעקב ודינה אינה בת יעקב נמצא הפרת יעקב לדינה אינה הפרה דלא אביה הוא ואם כן הנדרים חלו על רחל שאמרה 'ואני' ונמצא יעקב שקדש את רחל על מנת שאין עליה נדרים הרי הם בטלים ונשארה רחל פנויה וממילא שבא ראובן על רחל אינו מתחייב מיתה כלל כי בא על פנויה דאין זו אשת איש ואין זו אשת אביו ואין ראובן חייב מיתה אלא רק אי אזלת בתר רובא ועל כן צדק הכלל דסבר רבינו תם דאזלינן בתר רובא לחייבו מיתה חמורה משום אשת אביו מפני דאם לא אזלת בתר רובא לא היה מתחייב מיתה כלל.
וכתבתי דבר זה פה כדי שיראו הרבנים ראשי ישיבות בכל אתר ואתר ויחרדו לחדד התלמידים באופנים הדומין לזה כי באמת דברים כאלה הם מחדדים השכל ועיקר לימוד הרב לתלמידים צריך להיות על דרך זה לחדד שכלו וכמו שאמרו בגמרא (חולין מג:) ורבה לחדודי אביי הוא בעי.

גמ' וליחוש דילמא לאו אביו הוא. עיין ברמב"ם פ"א הלכה ב מהלכות איסורי ביאה ובחידושי בכור שור קדושין דף פ ע"א:

שם ה"נ דלא אכיל בשרא. עיין לקמן דף כח ע"א תוס' ד"ה אתא:

דלמא טרפה הוא, עיין מהרי"ט סי' א' ביישוב הרמב"ם דס' דאוריי' לקולא נדחק מאוד ליישב הך דשעיר המשתלח דמנ"ל משום רובא דלמא משום ספיקא לקולא ע"ש ולפע"ד אין צורך דהרי מי שאכל ס' חלב קודם יה"כ פטור מאשם תלוי אחר יה"כ ששעיר המשתלח כיפר לו עליו כמבואר בשבועות וכריתות ויליף מקרא, ואי ס"ד דאינו אלא מספק לקולא א"כ זה שאכל ספק חלב עדיין בספיקו קאי וה"ל לאתויי אשם תלוי אחר יה"כ אע"כ שעיר המשתלח מכפר בודאי משום רובא:

כגון שהיה אביו ואמו חבושי' וכו' מקשי' נימא שמא השקה אמו מים המאררים נראה דרצונם שונקתה ונזרעה זרע דליכא למימר השתא, דלמא זכות תלה לה או שמא לא היה הבעל מנוקה מעון או שמא הכהן איננו כשר, דהרי חזינן שפעלו המים לטובה, וא"כ לא זנתה האם. ותי' בראש יוסף דהרי עפ"י מ"ש מהרש"א עיקר החשש משום שמא נאנסה ואין המים בודקים על זה אפי' באשת כהן. ובת"ח הקשה א"כ לא שבקת בן לאהרן הכהן משמש ע"ג מזבח, והגאון מהו' חיים לבוב זצ"ל תי' דאוקמא אמותיהן של כהנים בחזקת צדקת דאלו נאנסה היה אסורה לבעלה ולא היה שותקת תו הקשה בת"ח א"כ איך ישאו ישראל נשים דלמא ממזרות היא, והא לא קשי' דגם הוא ספק וה"ל ספקן בספקן דשרי' מן התורה ואפי' למאן דאוסר ספק ממזר בודאי, דהכא הוה ס"ס ואינו אלא מדרבנן, אך אי קשי' קרא דכתיב ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר וכו' ושבה אל בית אביה כנעוריה, וקשה הא בת איש כהן ודאי כשרה דאוקים האם בחזקת צדקת כנ"ל והאיש זר ספק וה"ל ודאי בספיקן ועוד אפי' למ"ד ספק ממזר יבוא בקהל ה' והכי קיי"ל עיין ב"ש סימן ד' סעיף כ"ד, מ"מ איך תחזור ללחם אבי' דהיינו תרומה דבי נשי הא נתחללם בביאת איש זר ופסולה לתרומה, מיהו למ"ש שער המלך דלא חיישינן לממזר כלל דממזר לא חי ולא חיישינן אלא לביאת נכרי ועבד דהולד כשר אפי' בנשואה לחד מ"ד פ' החולץ מ"ה ע"ב והכי קיי"ל. וא"כ א"ש, אך לחד תי' שם כ' דהא דממזר לא חי היינו מנביאים ואילך שהתפללו על זה ולא בזמן התורה וא"כ הדר' ק' לדוכתא. תו יש להקשות סנהדרי' דנו דיני נפשות היכי משכחת לי' דלמא אחד מהם ממזר ופסול מדכתיב כלך יפה רעיתי עיין סנהדרין ל"ו ונדה מ"ט ע"ב, ומכ"ש דקשי' מלך היכי משכחת הא בעי' ממובחר שבאחיך, עוד קשה איך יטמא כהן לאחיו ואחותו דלמא לאו אחי' מיהו כבר כתבתי דאוקים האם בחזקת צדקת גבי כהן אך אי קשי' בנזיר למה לי קרא דלאבי' לא יטמא פשיטא דלמא לאו אביו היא והש"ס בעצמו הזכיר ס' זו בנזיר מ"ט ע"א וי"ל בכהן הדיוט שהוא נזיר:

וכי תימא דבדקי' ליה הקשו תו' אי לא אזלינן בתר רובא ה"ל התראת ספק משמע אי אזלינן בתר רובא תו לא הוה התראת ספק אע"ג שאין סופו להתגלות אי טרפה היה או לא דהרי לא בדקי' ליה כלל ויש מקום עיון בזה בתוס' יבמות פ' ע"א ד"ה נעשה וכו' דהשתא מיהא איגלאי למפרע ע"ש, ואעתיק מ"ש שם על הגליון וזה לשוני שם דליכא למימר משום רוב המתאחרים מלהביא י"ב שערות אחר י"ג שנים, אותם יולדו להם סי' סריס בסוף, וכמ"ש תוס' נדה מ"ו ע"ב דע"י רוב הוה התראת ודאי דזה אינו מספיק, דא"כ בהכה זא"ז והכה השני תחלה ואח"כ הראשון ה"ל התראת ודאי דרוב נשי' לט' יולדת כביבמות ל"ט ע"א אע"כ האי טעמא דרובא אינו מספיק בלא צירוף טעמא שסופו לאיגלאי. ומיהו בהך דסופו לאיגלאי לחוד נמי לא סגי כדמוכח ר"פ בן סורר ומורה דיליף דאזלינן בתר רוב בד"נ מקטנה שמא תמצא אילונית ומאי קושי' דלמא חובשי' אותו וע"כ משום דעכ"פ ה"ל התראת ס' וכ"כ מהרש"א בקידושין יו"ד ע"א ע"ש ואע"ג שאם תהיה אילונית סופה לאיגלאי מ"מ אי לאו דאזלינן בתר רובא בד"נ לא הוה התראת ודאי ש"מ דתרוי' בעי', ובעל משנה למלך לא עמד במה שכתבתי ועוד נ"ל דבעי' רובא שלא ע"י מעשה אבל רוב ע"י מעשה לא מהני לשווי' התראת ודאי דכן מוכח מחולין פ"א גבי אותו ואת בנו והתם סופו לגלאי ע"י זריקה וגם רוב דמים נזרקים ומ"מ מיחשב ספק הואיל והוא ע"י מעשה של כהן ע"כ לשוני שם על הגליון ועיין ודו"ק:

דלמא במקום סייף נקב הוה. הקשו תו' מנסקלי' בנשרפים ור"פ התערובות תי' בזה דהתם איכא חד דבודאי אינו חייב שריפה ובהא לא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות דבשאר אי' אזלינן בתר רובא אפי' בכה"ג דאיקבע אי' כגון חתיכת חלב בשתי חתיכות שומן רק בד"נ ל"א הכי ובסנהדרין שם תי' דשאני הכא דעכ"פ הרג אלא דאפשר שהוא טרפה אבל זה ודאי לנו שהרג אדם משו"ה אזלינן בתר רובא ע"ש ותמוה הא במכה אביו ואמו לא שייך זה ואפ"ה אזלינן בתר רוב, ובשמעתין תי' דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב, והנה י"לד אמאי הקשו מהורג וזוממי', ולא ממכה אביו ואמו, וי"ל דשאני מכה אביו שהוחזק כבר מיו' לידתו להיות בנו וחייב בכל מצות האב על הבן וכל מצות בן על האב משום דאזלינן בתר רובא, וא"כ גם עכשיו שהכה אותו לאו משום רוב דדיני נפשות אתאינן עלה אלא שכבר הוחזק לנו למילי אחריני וכן כתבתי כבר לעיל לענין אין הולכין בממון אחר הרוב, וכיוצא בזה פסק הרמב"ם מהירושלמי דאעפ"י דאין לוקי' עפ"י ע"א מ"מ אם הוחזק אי' עפ"י ע"א כגון שאמר כלאים פירות אלו זונה אשה זו ואח"כ אכל הפירות או בעל האשה עפ"י ב' עדים לוקין עליו כיון שהוחזק האי' מתחלה קודם מעשה עפ"י ע"א, וה"נ דכוותי' וא"כ לא הו"מ להקשות ממכה אביו דהתם בדין הוא דאזלינן בתר רוב אפי' בד"נ כיון שכבר הוחזק למילי אחריני טובא משא"כ נסקלין בנשרפים דבאנו לדין על דיני נפשות תחלת הדין לא אזלי' בתר רוב ולא הוה ק"מ משו"ה הקשו מהורג וזוממין דהוה נמי דכוותי' ובזה מיושב מה שתמהתי על תו' דסנהדרין הנ"ל דממכה אביו לק"מ בלא"ה, ובזה מיושב מה שהקשה הגאון מה' הרש אב"ד דק"ק הלברשטאט זצ"ל, לתי' תו' דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא, א"כ בת כהן דבשרפה היכי משכחת לי' דלמא הכהן לאו אבי' הוא ואינה אלא בחנק וליכא למימר ניזל בתר רובא דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב ולפי הנ"ל לק"מ דהא דכ' תו' דלא אזלי' בתר רוב היינו אם באנו לדין עכשיו על הדבר כמו נסקלי' בנשרפים אבל בת כהן שכבר היא מוחזקת אצלינו שהיא בתו של כהן פלוני בזה אזלינן בתר רוב וכנ"ל:

ואמנם לפמ"ש דגבי כהן אוקמא האם בחזקת צדקת בלא"ה לק"מ. אלא עדיין היה מקום לקושי' לר"מ דס"ל בסנהדרין נ"א ע"א דבת כהן שניסת לא' מן הפסולין מיתתה בחנק וא"כ תקשי נהי דלר"מ היכי דלא אפשר לא חייש למיעוט מ"מ הכא ניחוש שמא בעלה ממזר הוא ומיתתה רק בחנק וממיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב, ולמ"ש לעיל דממזר אינו חי וליכא למיחש אלא לעבד ונכרי שאנס אמו של זה ואז הולד כשר לכהונה א"כ לק"מ אבל למאי דאמרינן דבימי התורה היה ממזר חי קשי', וע"כ מחוורתא כמ"ש לעיל ובפלפול הארכתי עוד. וכ"ת משום איבוד נשמה דהאי נינול, ופירש"י והצילו העדה נינולי' להא נהרג ואי לא משתכח טרפה יהרג הרוצח עכ"ל והלשון קצת מגומגם. דהא אדרבא אי לא נינוולי' לבודקו לא יהרג הרוצח, אבל האמת דלק"מ דעכ"פ אמר רחמנא שיהרג הרוצח עכ"פ ורק אנחנו לא נדע אי אמר הקב"ה דניזיל בתר רובא, או כוונתו דניבדקי' להנהרג תחלה, ועל זה קאמר הא מינוויל רוצה לומר בודאי מדסתם רחמנא סמך עצמו שלא ניניוול לבר ישראל ונסמוך ארובא וחזר ואמר אדרבא הקב"ה סמך עצמו שלא ניזיל בתר רובא ונדע בעצמנו שמשום הצלת נפשות טוב לנוול מלמיזל בתר רובא ושייך שפיר הצלת נפשות כיון דעכ"פ יומת עפ"י התורה וק"ל. ודלמא הך דאסהידו בי' טרפה הוא, הקשו תו' דלמא חובשי' אותו הקשני א' עכ"פ בן סורר ומורה היכי משכחת דעדותו אין יכול להזימן דלמא טרפה הוא הבן סורר וא"ל חובשי' אותו הא כל ימיו אינו אלא ג' חדשים כדאמר ר' כרוספדאי ר"פ בן סורר, ואי' שם במתני' אפי' ברח ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור וא"כ איך חובשי' אותו, והבל הוא דלכשיוזמו הרי הוא פטור ממיתה ושפיר חובשי' אותו:

ר' אשי אמר אתי' משחיטה עצמה וכו' הקשה מהרש"א בבכורו' כ' ע"ב עכ"פ נוקי מיעוטא לחזקת איסור דבהמה בחי' ותי' דעכ"פ אזדא לי' חזקת שאינה זבוח שהרי השחיטה מטהרת מידי נבלה ודבריו תמוהי' דהא ניקב הושט נבלה ומצאתי בס' תפארת שמואל בחי' לטי"ד סי' ל"ג דס"ל לתו' ורא"ש וטור דוקא ברובו הוא נבלה ולא במשהו וא"כ דברי מהרש"א נכוני' ואולי י"ל עוד דכוונתו למ"ד לעיל ט' ע"א בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרי', נמצא ה"נ אע"ג דהמיעוט הוא ניקב הושט מ"מ לא ישאר בתוקפו דא"נ נסמכינהי אחזקה לא יהיה אלא טרפה ולא נבלה וכל כי האי גוני לא סמכי' מיעוטא לחזקה כלל ודוחק, ולולי דבריו י"ל דהקו' בלא"ה לק"מ דאין לבהמה חזקת ניקב הושט רק חזקת אינה זבוח שלא נעשה בה מעשה הזביחה, וכל ספק שיולד במעשה הזביחה ניזיל להחמיר, אבל לענין ניקב הושט אדרבא הוחזקה לא ניקב הושט שלה כרוב בהמות וכבר הארכתי בזה לעיל בשיטת רבנו חיים שבתוס' ע"ש:

ודלמא היכי דאפשר אפשר וכו' כבר כתבתי לעיל להר"ן ולרבנו חיים שבתוס' וכ"כ מהרי"ט ח"ב סי' א' להרמב"ם דכל הנך דשמעתין אפשר מקרי ומיישב בזה שיטת רמב"ם דספיקא דאורי' לקולא מן התורה ע"ש, ובשער המלך הקשה א"כ מאי מקשה ר"מ היכי אכל בשרא דלמא משום ספיקא לקולא ולא משום דאזלינן בתר רוב אפי' היכי דלא אפשר ותי' משום דה"ל למיסמך מיעוטא לחזקת שאינו זבוח ולפי מ"ש לעיל דלא שייך אינו זבוח לניקב הושט צריך לחלק דוקא למאי דאזלינן בתר רובא א"כ רוב הבהמות לא ניקב הושט ואין לה אלא חזקת שאינה נעשה מעשה השחיטה אבל הושט ידעי' בודאי שלא ניקב משום שהיא מרוב בהמו', אבל אי לאו ניזיל בתר רובא א"כ הכל בכלל חזקת שאינה זבוחה, ודוחק אבל לא היה צריך לכל זה דע"כ לא אמר הרמב"ם ס' דאורי' לקולא אלא למאן דס"ל לא מייתי אשם תלוי אלא בחתיכה א' משתי חתיכו' כמבואר כל זה במהרי"ט שם אבל ר"מ ס"ל בכריתו' י"ח ע"א כר"א דאחתיכה אחת נמי מייתי אשם תלוי ולדידי' ס' דאורי' לחומרא לכ"ע ושפיר קאמר לר"מ היכי אכיל בשרא ומיושב נמי דלא אמר היכי אכלינן או לר"ט ור"ע היכי אכלי בישרא ומ"ש ר"מ דנקיט ולפי הנ"ל א"ש. ועיין במשנה ז' פרק ב' דמכשירין מצא בה תינוק מושלך דלת"ק אזל בתר רוב אנשי העיר דהוה רובא דאיתא קמן ולר' יהודה אזל בתר רוב משליכי' אפילו גוי אחת בעיר אזלינן בתרה מפני שרוב משליכי תינוקות גוים נינהו ע"ש והיינו רובא דליתא קמן, ויראה דבהא פליגי לת"ק ס"ל כשיטת הפוסקים הנ"ל דלמסקנא נמי איתא קמן עדיף מליתא קמן ולא אתי' רובא דליתא קמן מאחרי רבים להטות, אלא מפרה אדומה וכדומה, וא"כ מסברא חצונה ניזל בתר רוב ישראל הדרי' בעיר דאיתנהו קמן ולא בתר רוב משליכי' דליתי' קמן. ור' יהודת ס"ל כשיטת רש"י דלמסקנא אין ס' לחלק ותרווי' מאחרי רבים נפקא, וא"כ מסברא ניזיל הכא בתר רוב משליכי' עיין וק"ל.

דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא וכו' עמ"ש תוס' בסוף דבריהם דלר"ג לא חייש למיעוטא ורק משום חומרא בעלמא וקרא דמייתי התם אינו אלא אסמכתא וצע"ג א"כ מאי פריך התם מימהל היכי מהלינן הא מדאורייתא אזלינן בתר רובא בני קיומא יולדת, ואין לי מקום לתרץ אלא לומר דחומרת ר"ג הוא משום דעכ"פ איכא גוני דמן התורה יש לחוש להך מיעוטא והיינו היכי שהאשה בחזקת אי' לשוק כשמת בעלת ועדין לא הוכר עוברה וכן בבהמה איכא חזקת שאינו זבוח משו"ה החמיר ר"ג כ"כ ותינח לר' יוחנן דאית ליה סמוך מיעוטא לחזקה אמנם לריש לקיש דפליג עליו פ' עשרה יוחסין פ' ע"א ומיעוטא כמאן דליתא כלל ע"כ טעמא דר"ג דחייש למיעוטא הוא ולדידי' שפיר הקשה מימהל היכי מהלינן ובזה מיושב הרי"ף דמייתי ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללי' עליו השבת והקשה שם הרשב"א הא מהלינן ממ"נ והא"ש דס"ל דשינויי' דחיקא הוא למימר מחתך בבשר בעלמא הוא אלא אפי' מחתך בבן ח' נמי חייב, והש"ס נדחק בכך מפני הק' מימהל היכי מהלינן, ובאמת להלכתא לק"מ ק' הש"ס וכנ"ל וק"ל, וי"ל נמי לשון רש"י שם בשבת קל"ו סוף ע"א מת הולד תוך שלשי' וכו' ונולד לאחר מיתת האב ע"ש וקשה מה רצה בזה אי נולד אחר מיתת האב או קודם ולפי הנ"ל א"ש דס"ל אי הוה נולד קודם והי' לה חזקת היתר לשוק תו לא הוה ס"ל דאשת כהן חולצת דכולי האי אין להחמיר בדרבנן ואין להאריך בכאן יותר בזה.

בתוס' ד"ה כגון שהיו אביו ואמו כו' דהעמיד האם בחזקת צדקת עכ"ל. כתב המהרש"א לפי מה דס"ד השתא ה"ה דהוי מצי לשנויי הכי אבל למאי דמסיק אין אפוטרופס לעריות צ"ל דליכא חזקה להעמיד האם בחזקת צדקת דאימא נמי דנאנסה האם עכ"ל. והנה דברי המהרש"א סתומים ונ"ל דכונת המהרש"א דקודם שמתרץ ליה אין אפוטרופס לעריות שפיר י"ל העמיד האם כו' ולא תלינן שמא נאנסה דאונס לא שכיחא כלל ולא חיישינן ליה אבל לבתר דמתרץ ליה דגם אם בעלה חבוש עמה בבית אסורין נמי חיישינן הואיל ואין אפוטרופס כו' ע"כ צ"ל דחיישינן שמא נאנסה בבית האסורין בפני בעלה דלשמא זינתה ברצון ליכא למיחוש כלל כשבעלה עמה דודאי אין אשה מזנה בפני בעלה וא"כ הפירוש של אין אפוטרופס דיכול להיות שנאנסה בפני בעלה ולפ"ז שפיר כתב המהרש"א דלפי מה דמסיק אין אפוטרופס דיכול להיות דנאנסה בפני בעלה לא שייך לומר העמיד האם כו' כיון דחיישינן לנאנסה אבל קודם שמתרץ לו אין אפוטרופס כו' שפיר הוי מצי לדחויי ליה דהעמיד האם כו' דלאונס לא חיישינן הואיל והוא לא שכיח כן נראה לי בכונת המהרש"א ועיין מה שאכתוב לקמן בתוספות ד"ה ליחוש ודוק:

שם בתוספות ד"ה וכ"ת דבדקינן ליה כו' דלמא הרוצח גופא הוא טרפה וטרפה שהרג את הנפש פטור עכ"ל לכאורה יש לדחות זה דמצינו רוצח שחייב מיתה כגון שהרג בפני ב"ד וטרפה שהרג בפני ב"ד חייב ועיין במס' סנהדרין (דף עח ע"א) וצ"ע:

שם בתוספות ד"ה ליחוש דלמא כו' ותירץ ר"ת דכיון דממ"נ הוא נהרג לענין באיזה מיתה הוא נהרג לא אזלינן בתר רובא עכ"ל. שמעתי להקשות בשם הגאון אב"ד דק"ק ה"ש דלפי סברת התוס' דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא א"כ בת כהן בשרפה היכי משכחת לה וליחוש ודלמא לאו אביה הוא ולאו בת כהן היא וא"ל דאזלינן בתר רובא הא ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא ותידון בסקילה כדין בת ישראל שזינתה. ונראה לי לתרץ דכיון דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה וא"כ לא חיישינן כלל לשמא לאו אביה הוא כיון שיש להאם חזקת כשרות כמ"ש תוס' לעיל ד"ה כגון שהיו כו'. ואין לתרץ כמו שתירץ מהרש"א דחיישינן שמא נאנסה דודאי אי נאנסה לא היתה דרה עם בעלה כהן כיון שאסורה עליו ובודאי מוקמינן לה בחזקת כשרות גם לענין דלא נאנסה הואיל ובעלה דר עמה אבל לעיל שפיר מתרץ מהרש"א דחיישינן לנאנסה הואיל ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה. ואין להקשות לפ"ז מאי ראיה מייתי הגמרא ממכה אביו ואמו דלמא באמת לא אמר רחמנא דקטלינן ליה אלא בכהן דאיכא למימר העמיד האם כו' אבל ישראל שהכה אביו ואמו באמת לא קטלינן ליה דדלמא לאו אביו הוא ואמו נאנסה דדוחק להעמיד קרא דוקא בכהן ודוק:

שם בגמרא שהלכה ובאה כדרכה. הקשה רש"י ז"ל דהוי מצי לתרוצי שיש בסכין חוץ לצואר כמלא צואר דסגי בהליכתו לחוד. ונ"ל דהגמ' מתרץ אליבא דאמת דר"נ מכשיר אף שאינו מכוין לשום חתיכה ואתי הגמרא לאשמעינן אפילו אם שחט באיזמל וצריך גם הובאה ובהך הובאה לא היה כונה לשום חתיכה דהא כשחזר מהכותל ליכא כונה לחתיכה אפ"ה מכשיר ר"נ:

ודילמא חד מינייהו. האי דעזאזל טרפה הוא דבשלמא הך דלשם בדיק ליה לאחר שחיטה אלא חבירו משתלח לצוק ואין נשחט: אין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם. שהרי בשעת הגורל אין ידוע איזה יעלה לשם הילכך שמעינן ממילא דטרפה לא מייתינן: בדקינן ליה. לאחר דחייתו לצוק: אברים אברים. ותו לא מצי בדק ליה דאין יכול לידע איזו שבירה מחיים: קטליה. הורגהו: בבית האסורין. שם עברתו אמו ואין לחוש שמא בא עליה אחר ששניהן לבדם היו עד הוכר העובר: טרפה הוה. ההרוג ואין זה ראוי ליהרג דגברא קטילא קטיל: וכי תימא משום איבוד נשמה. דהאי רוצח דלא לימות משום דבעינן ושפטו העדה והצילו העדה (במדבר לה): נינווליה. להאי נהרג ואי לאו משתכח טרפה יהרג רוצח זה: ואמאי. ליחוש במקום סייף שהרגו בה נקב היה תחלה וטרפה הוא וגברא קטילא קטיל: וכי תימא דבדקינן ליה. כלומר דכשנהרג על ידי עדותן ואח''כ הוזמו מישתעי קרא ונבדקיה קודם שנהרגם: והתניא ברבי אומר. לא ידעינן מנו אלא אחד גדול בדורו היה ועל שם כך נקרא ברבי כדאשכחן בכיצד מעברין בעירובין (דף נג.) אמר רבי אושעיא ברבי ובפ''ב (לקמן כח.) רבי אלעזר הקפר ברבי: הרגו. קודם שהוזמו: אין נהרגים. דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה: אתיא משחיטה עצמה. דאיירי בה עד השתא: דלמא במקום נקב קא שחיט. נקובת הושט במשהו אבל גרגרת ברובא ואם חסרה בכאיסר טרפה באלו טרפות (לקמן דף מה.): היכא דאפשר. לעמוד על בירור בודקין ולא סמכינן ארובא וצריכין לבדוק בהמה מכל י''ח טרפות אי נמי כגון קטן וקטנה דאפשר לנו להמתין עד שיגדלו ונדע שאינו סריס נמתין והנך כולהו משום דלא אפשר הוא: לרבי מאיר. דלא אזיל בתר רובא הכי נמי דלא אכל בשרא משום דשמא במקום נקב קא שחיט:

דלית ליה דחטאת קרייה רחמנא מנא ליה דטרפות פוסל בה וי''ל דנפקא ליה מדכתיב תמימה כדדרשינן בפ''ק דמסכת ע''ז (דף ו.) דנח גופיה לאו טרפה הוה מדכתיב תמים ורבנן אצטריך תמימה לכדדרשינן בספרי תמימה דאף שתי שערות שחורות פוסלות בה ולרבי שמעון תרתי ש''מ מדכתיב תמימה בין אדומה לאשר אין בה מום ועוד יש לומר דבפסול התלוי בגופה מודו כולי עלמא כדתנן (פרה פ''ד מ''א) שחטה שלא לשמה פסולה והיינו מחטאת היא ובספרי נמי דרשינן חטאת היא דמועלין בה וכמה דרשות ואם תאמר בכל דוכתין דמשני קדשי בדק הבית אמאי לא חשיב ליה כקדשי מזבח משום דחטאת קרייה רחמנא ויש לומר דבכל דוכתין מסלק לה בקושיא אחריתי ובפרק אלו קדשים (תמורה כ.) דקאמר דאין פרה עושה תמורה משום דקדשי בדק הבית היא כיון דנפקותא ליתא בגוף הפרה לא שייך דרשה דחטאת קרייה רחמנא ובבכורות (דף כה.) נמי דקאמר דאין בה איסור גיזה ועבודה לאחר שנפדית משום דקדשי בדק הבית היא ולא הויא כפסולי המוקדשים שנפדו משום דלאחר פדיון שאין תורת פרה עליה לא קרייה רחמנא חטאת אי נמי מה שנפדית היינו משום דלב בית דין מתנה עליה דאי לא הוצרכוה תהא לדמיה כדאמרינן בפרק קמא דשבועות (דף יא.): ושחט ושרף. אע''פ שיש פסוק אחד בינתים מכל מקום משמע ושרף את הפרה כמו שהיתה בשעת שחיטה מדלא כתיב ושרף אותה: כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורין. ועוד הוה מצי למידק ודילמא משום דאזלינן בתר חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת: וכי תימא דבדקינן ליה. מקשינן דנילף מרוצח גופיה דאזלינן בתר רובא דדילמא הרוצח הוא טרפה וטרפה שהרג את הנפש פטור ושמא דאזלינן בתר רובא מדלא חיישינן להרוג את הטרפה לא נילף בעלמא ועוד נראה לי דטעמא דטרפה שהרג פטור דהיינו משום דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה ואי קטלינן עדים כשהוזמו לא שפיר קטלינן ואם כן אין להוכיח אלא במאי דקטלינן לעדים ולא חיישינן דלמא הך דאסהידו ביה טרפה הוה כדקאמר בסמוך וכן מצינו בשם רבינו מנחם הקדוש אך קשה לי מאי קאמר וכי תימא דבדקינן ליה הא מכל מקום הויא ליה התראת ספק אי לא אזלינן בתר רובא ושמא קסבר דשמה התראה: ליחוש דלמא במקום סייף נקב הוה. אין להקשות משכחת לה כגון שהטביעו בנהר דאפשר בתר הכי למיבדקיה דהא קרא בכלי עץ ובכלי ברזל ואבן כתיב אבל קשה דמשכחת לה כגון שהיה קרום של מוח מגולה וראו שהיה שלם ובא זה ונקבו והרגו ויש לומר דדוחק הוא להעמיד הפסוק בכך ואם תאמר ובספ''ק דמכות (דף ז.) דאמרי רבי טרפון ורבי עקיבא אילו היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג ומפרש דהוו בדקו להו ואמרי ראיתם שטריפה הרג או שלם הרג ואם תמצא לומר שלם הרג שמא במקום סייף נקב הוה והכא משמע דלא חיישינן דאזלינן בתר רובא ויש לומר דרבי עקיבא לטעמיה דאמר דחיישינן למיעוטא בפרק הלוקח בהמה (בכורות כ:) דקסבר חלב אינו פוטר בבהמה בבכורה אע''ג דרוב בהמות אינן חולבות אא''כ יולדות ואע''ג דאפילו רבי מאיר דחייש למיעוטא מודה היכא דלא אפשר רבי עקיבא חשיב ליה אפשר דאיכא לאוקמי קרא שהיה קרום מוחו מגולה ונקבו כדפירשנו ורשב''ג דפליג עלייהו ואמר אף הם מרבים שופכי דמים בישראל אפילו חייש למיעוטא מ''מ חשיב ליה לא אפשר דדוחק הוא להעמיד הפסוק בכך ועוד אור''ת דאף על גב דאי לא שיילינן לעדים קטלינן ליה דסמכינן ארובא היכא דלא אפשר היכא דשיילינן להו ואמרי דלא ידעי פטור מידי דהוה אסייף וארירן דאי לא שיילינן להו חייב ואי שיילינן להו ואמר אחד בסייף ואחד בארירן פטור אע''ג דבסייף וארירן כשאומרים אין אנו יודעין חייב עד דמכחשי אהדדי היינו משום דסייף וארירן לא שייך כל כך בגוף העדות דמה לי הרגו בסייף ומה לי בארירן אבל במקום סייף נקב הוה דשייך לגוף העדות טפי אי בדקינן להו ואמרו אין אנו יודעין פטור ואחד אומר כליו שחורים ואחד אומר כליו לבנים דלא שייך לגוף העדות אע''פ דמכחשי אהדדי חייב הקשה רבינו יצחק ברבי מרדכי דהכא ילפינן מרוצח ועדים זוממים דאזלינן בתר רובא אף בדיני נפשות וכן מוכח בריש פ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף סט.) ובאלו הן הנשרפין (שם דף עט:) אמרינן נסקלין בנשרפין ידונו בסקילה הקלה אע''ג דרוב נשרפים נינהו ותירץ ר''ת דכיון דממה נפשך הוא נהרג לענין באיזו מיתה הוא נהרג לא אזלינן בתר רובא ועוד יש לומר דהוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי והא דפריך התם מעיקרא כי הוה תני הנשרפין בנסקלין תיפוק ליה דרובא נסקלין נינהו הכי פירושו לכל הפחות לא גרע משום דהוו רובא דנסקלין: ודילמא הך דאסהידו ביה טרפה הוה. ואם תאמר דחובשים אותו י''ב חדש ואם יחיה לאו טרפה הוא ויש לומר דשמא קסבר טרפה חיה ועוד נראה לי דאי אין הורגין העדים כשהוזמו אלא אחר י''ב חדש דדילמא הך דאסהידו ביה טרפה א''כ גם אותו שמעידין עליו אין להורגו עד לאחר י''ב חדש וכיון דלא באו להורגו אלא אחר י''ב חדש א''כ לא יהרגו הם אף לאחר י''ב חדש דדילמא נעשה טרפה הך דאסהידו ביה בסוף י''ב חדשים והרי לא באו אלא להרוג את הטריפה: לרבי מאיר דחייש למיעוטא כו'. מדקאמר לרבי מאיר ולא קאמר היכי אכלינן משמע דלא קיימא לן כר' מאיר דחייש למיעוטא וקשה דבפרק הלוקח בהמה (בכורות כד.) פסיק רבי יוחנן כרשב''ג דאמר הלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבים דפטורה מן הבכורה כשבנה כרוך אחריה משום דלא מרחמא ליה אא''כ ילדה אבל מטעם חלב לא מיפטר אע''ג דרוב בהמות אינן חולבות אא''כ יולדות אלמא חיישינן למיעוטא אע''ג דליכא חזקה בהדי מיעוטא דאי אמרינן אוקי בהמה בחזקת שלא ילדה אדרבה העמד וולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהיה חולין במעי אמו ויש לומר דרבי יוחנן לא פסיק כוותיה אלא בהא דלא מרחמא אלא אם כן ילדה:

דף יא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד