חולין יא ע"א

דף יא - א

ורב אחא בר יעקב יתרץ לך: הא דמסגירו הכהן מתוך ביתו, מיירי  כגון דקיימי דרא [שורה] דגברי מהבית המנוגע עד לבית הכהן. וזה שעומד במפתן הבית המנוגע אומר לזה שאחריו, וכן הלאה, אמרי זה לזה "לא בצר" הנגע, "לא בצר", "כדקאי - קאי", עד שמגיעה השמועה לכהן בביתו, ועל פי זה מסגירו.

ודנה הגמרא: מנא הא מילתא דאמור רבנן "זיל בתר רובא"!? ותמהינן: מנלן?! מאי קא מיבעיא לך? והא מקרא מפורש הוא, דכתיב "אחרי רבים להטות"!?

ומפרשינן: רובא דאיתא קמן, כגון ט' חנויות המוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבילה, ונמצא בשר בעיר, ואין ידוע מאיזו חנות הוא פרש.

וכן סנהדרין, שי"ב דיינים מזכים את הנידון, וי"א דיינים מחייבים אותו. ^[88]

כל כהאי גוונא לא קמיבעיא לן מנא לן דאזלינן בתר רובא. שהרי הכתוב "אחרי רבים להטות", מדבר בדיינים, שניכר ועומד לפנינו רוב הדעות המזכות כנגד מיעוט הדיעות המחייבות, ואמרה תורה להכריע אמיתות הדין על פי הרוב. ומכאן ילפינן נמי לתשע חנויות המוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבילה, שיש בהן רוב הניכר לפנינו לעומת החנות האחת המוכרת בשר נבילה.

כי קמיבעיא לן: רובא דליתא קמן, כגון יבם קטן ויבמה קטנה, שאמרו חכמים "יגדלו זה עם זו", ולא חיישינן שמא ימצא הקטן סריס לכשיגדל, והקטנה איילונית [שאז אין בהם מצות יבום, דרחמנא אמר "להקים שם לאחיו" והני לאו בני הקמת שם נינהו, ונמצא דפוגע בערות אשת אחיו שלא במקום מצוה], אלא אזלינן בתר רוב שאינן סריסין ורוב שאינן איילוניות. והרוב הזה הרי אינו רוב הקיים ועומד לפנינו, אלא הוא מאומד הדעת על פי טבעו של עולם, ועל רוב שכזה מיבעיא לן - מנלן דאזלינן בתריה?

אמר רבי אלעזר:

[סימן זמן שבח מכנש].

אתיא מרישא [מהראש] של עולה, שקרב למזבח כמו שהוא מבלי שבודקים אותו להווכח שאין בו סימני טריפה, אלא סמכינן על הרוב הטבעי של בהמות כשרות.

דאמר קרא בעולה "ונתח אותה לנתחיה". ודרשינן: "אותה לנתחיה", ולא ינתח את נתחיה לנתחים נוספים. לפיכך, אינו יכול לחצות את הראש ולבדוק את קרום המוח.

ואם כן, ניחוש שמא ניקב קרום של מוח, ומי"ח טריפות הוא. ואין טריפה ראויה למזבח, כדממעטינן מקרא ד"מן הבקר", להוציא את הטריפה.

אלא לאו, על כרחך, הא דלא חיישינן לזה, הוא משום דאמרינן: "זיל בתר רובא".

ורוב בהמות אינן טריפות, ואף שאין הרוב עומד לפנינו, אלא הוא רוב שבטבע.

ומכאן למדנו לכל התורה כולה דאזלינן בתר רובא, אף ברובא דליתא קמן.

ודחינן: וממאי דסמכינן ארובא?דלמא אכן אין מקטירין את העולה עד דפלי [שמבקע] ליה לראש העולה באופן שאינו מחלקו לשני חלקים, ובדק ליה לקרום המוח.

ואי קשיא לך, והא אין לעשות כן משום דרשה ד"אותה לנתחיה, ולא נתחיה לנתחים" - לא קשיא, דהני מילי דאסור - היכא דחתיך ליה לגמרי לשני נתחים. אבל היכא שחותכו ואינו מבדילו לשניים, דאכתי לייף [מחובר], לית לן בה להך איסורא, ומותר לעשות כן. ואם כן, ליכא ראיה דסמכינן על הרוב.

מר בריה דרבינא אמר: אתיא דין רוב משבירת עצם בפסח. דאמר רחמנא בקרבן פסח "ועצם לא תשברו בו"! ואסור לשבור את עצם הגלגלת. ואם כן ניחוש שמא ניקב קרום של מוח, והיאך מותר לאוכלו, והא ספק טריפה הוא?

אלא לאו, משום דאמרינן "זיל בתר רובא" דבהמות שאינן טריפה. ומכאן למדנו דין רוב לכל התורה.

ודחינן: ממאי דלא בדקינן ליה? דלמא דמנח גומרתא [גחלת] עליה, וקלי ליה לעצם הגולגולת, ואחר שנשרפת, מצי בדיק ליה לקרום, ולעולם לא סמכינן ארובא. ומותר לעשות כן, שהרי שנינו שלא חשיב שבירת עצם בקרבן פסח בהכי.

כדתניא: המחתך בגידים של קרבן פסח, אף על פי שקשין כעצמות, והשורף בעצמות - אין בו משום שבירת עצם.

רב נחמן בר יצחק אמר: אתיא דין רוב מאליה של שלמי כבש, שקריבה האליה בשלימות על המזבח עם האימורים בלא שינתחו אותה, על אף שעובר דרכה חוט השדרה שמתחיל מהמוח ומסתיים באליה. ואסור לנתחה, אלא הרי היא קריבה למזבח בשלמות, משום דאמר רחמנא [ויקרא ג] "חלבו - האליה תמימה. לעמת העצה - יסירנה. וכיון שאי אפשר לחותכה, ליחוש שמא נפסקה חוט השדרה העובר בה, ונעשית טריפה בהכי. שהרי לא מצינו לבודקה.

אלא לאו, לא חיישינן להכי, משום דאמרינן "זיל בתר רובא".

וכי תימא לדחות, דמתתאי פסק לה לאליה [שחותכה לא בתחלתה ממש, אלא מחוץ למקום הקרוי "בין הפרשות", שהוא כנגד הירכיים, ששם מסתיים חוט השדרה]. ומשם ועד קצה הזנב היא ה"אליה", ותו לא, ולכן אינה טעונה בדיקה לפי שהחוט העובר בה אין לו כבר דין שדרה. ואפילו אם נפסק שם אין הבהמה נטרפת בכך. ורק ממנה ולמעלה עד המח בעינן שלא יפסק, והתם שפיר מצינו למיבדקיה - הא ליכא למימר הכי.

שהרי "לעומת העצה יסירנה" אמר רחמנא. ו"עצה" לשון כליות הוא. [כדאמרינן "הלב מבין והכליות יועצות"]. ומשמע, שתחלת האליה היא ממקום שהכליות יועצות. והתם עדיין מ"בין הפרשות" ולפנים הוא, ודין שדרה לו. ואם נפסק שם החוט, נטרפת הבהמה בכך.

ומאחר שאי אפשר לקורעה, כדי לבדוק אם לא נפסק בה חוט השדרה, דהא "תמימה" בעינן, שפיר מוכח דסמכינן על רוב בהמות כשירות.

ושוב דחינן: ואכתי ממאי דלא בדקינן לה? דלמא דפתח לה לאליה ובדיק לה. ואי משום "תמימה" אי אפשר לפותחה, הרי הני מילי דאסור, דוקא היכא דחתכה לגמרי ומפרידה לשני חלקים. אבל היכא שפותחה באופן שאינה נבדלת לשניים לגמרי, דאכתי לייף, לית לן בה להאי איסורא! משום דאכתי "תמימה" מיקרי. ובכהאי גוונא מצי למיבדקה שלא נטרפה.

רב ששת בריה דרב אידי אמר: אתיא דין רוב מעגלה ערופה. דאמר בה רחמנא [דברים כא] "וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל", ודרשינן: "הערופה" - כשהיא שלמה, שכך תיהוי לעולם, כמו שהיתה בשעת עריפה. ^[89]

וכיון שאי אפשר לחותכה ולבודקה, ליחוש דלמא טריפה היא.

אלא לאו, אינה צריכה בדיקה, משום דאמרינן "זיל בתר רובא".

וכי תימא דלאו משום דסמכינן ארובא הוא, אלא בין כך אין צריכה בדיקה, משום דמאי נפקא מינה אי טריפה היא או לא, דהא לאו קרבן היא - ליכא למימר הכי.

דהא אמרי דבי רבי ינאי: עגלה ערופה אסורה בהנאה, משום ד"כפרה" כתיב בה בעגלה ערופה, כמו בקדשים. שנאמר בה "כפר לעמך ישראל וגו' ונכפר להם הדם". ^[90] והוא הדין דאית לן למילף לענין טריפה. דכשם שטריפה פסולה למזבח, כן פסולה ב"עגלה ערופה". ^[91]

ובהכרח, משום דסמכינן ארובא לא חיישינן להכי. ושפיר מוכח מהכא דין רוב.

רבה בר רב שילא אמר: אתיא דין רוב מפרה אדומה. דאמר בה רחמנא "ושחט אותה לפניו", ובפסוק שלאחריו נאמר "ושרף את הפרה לעיניו. ודרשינן, מה שחיטתה כשהיא שלמה, אף שריפתה כשהיא שלמה. וכיון שאי אפשר לחותכה ולבודקה קודם שריפתה, ליחוש דלמא טרפה היא.

אלא לאו, זה שאין צריכה בדיקה, הוא משום דאמרינן "זיל בתר רובא". ורוב בהמות כשירות הן.

וכי תימא לדחות, דהא דלא בעינן בדיקה הוא משום דלאו קרבן היא, ולכן מאי נפקא מינה אי טריפה היא או לא -? ליכא למימר הכי.

דהא "חטאת" קרייה רחמנא. כדכתיב בה "למי נדה, חטאת היא". וילפינן מינה שדין פרה אדומה הוא כדין קדשי מזבח, על אף שהיא קדושה בקדושת בדק הבית. וגם לענין שטריפה פוסלת בה הרי היא כקדשי מזבח. ושפיר מוכח מינה דין רוב.

רב אחא בר יעקב אמר: אתיא דין רוב משעיר המשתלח של יום הכיפורים. דרחמנא אמר "ולקח את שני השעירים". ודרשינן, שיהיו שניהם שני השעירים [השעיר לה' והשעיר לעזאזל] שוים.

כגון תשע חנויות וסנהדרין לא קא מיבעיא לי. תשע חנויות כיצד כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ומצא אדם חתיכה של בשר בארץ אמרינן דכל דפריש מרובה פריש וכשרה. סנהדרין כיצד אי שלשים וששה לזכות שלשים וה' לחובה אחרי רבים להטות. אלא כי קא מיבעיא כגון קטן וקטנה כלומר דאמרינן קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין קטן שמא ימצא סריס חמה ומאי סריס חמה שאירע לו מחמת חולי כלומר שנפלו לו בני מעים שלו בביצים וזו גרב' ומאי קטנה שמא תמצא אילונית שאין לה דדין ואינה ראויה לילד ואינה ראויה ליבום ומדליבום אינה ראויה לחליצה נמי אינה ראויה והשתא קא מיבעיא ליה חולצין או מיבמין אי לא מי אזלינן בתר רובה ורובה אין נמצאין לא סריס חמה ולא אילונית אי לא אזלינן בתר רובה ויכולין לחלוץ וליבם:

ונתח אותה לנתחיה אותה לנתחים. כלומר הראש יפריש מן גופה ולא הראש עצמה לנתחים וליחוש שמא וכו' (וגרוע) [ופסול] הוא לעולה אלא תדע דאזלינן בתר רובה דאינו ניקב קרום של מוח:

ממאי דלמא דפלי ליה ובדיק ליה. כלומר בקעו לצד אחד אבל היכא דלייף שמחובר היה עדיין מתחת דלא ניתח אותה כולה לנתחים לית לן בה ולא מצית מהכא למילף דזיל בתר רובה:

דמנח גומרתא עליה וקלי ליה. כלומר על העצם של ראש מניח גחלת ושורף העצם כנגד קרום של מוח ורואה אם ניקב קרום של מוח ואם לאו ועכשיו אין בו משום שבירת עצם. ועדיין לא מצית למילף מהכא דזיל בתר רובה:

וכי תימא דמתתי ופסיק ליה כלומר דפסיק ליה במקום חוט השדרה למטה מן העצה כלפי הראש. לעומת העצה אמר רחמנא וכו':

אבל היכא דלייף כלומר שמחוברת^א)נראה דצ"ל שמחוברת מצד אחד דעדיין היא תמימה לית לן בה. שצריכה תמימה מצד אחד לית לן בה:

אתיא מעגלה ערופה וכו'. וליחוש שמא טרפה אלא תדע דזיל בתר וכו'. וכי תימא מאי נפקא לה מינה דלא איכפת לן בין טרפה ובין כשרה הא אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים דכתיב כפר לעמך ישראל וגו' וצריך שלא יהא בו מום בקדשים והכא זיל בתר רובה:

אתיא מפרה. ואם תאמר דילמא לאו משום דאזלינן בתר רובה הוא, אלא טעמא דפרה משום דאזלינן בתר חזקה דפרה בת שתים, וקיימא לן (לקמן חולין נז, ב) דטרפה אינה חיה י"ב חדש, והילכך אגליא מילתא דבשעה שנולדה כשרה הוה, ואוקי פרה אחזקתה. יש לומר אם אתה אומר דטעמא דפרה משום חזקה, כל שכן שהוכחת דהולכין אחר הרוב, דכל דכן הוא, דעד כאן לא איבעיא לן אי אזלינן בתר רובה אי לא אלא משום דלא איפשיטא בעיין דהולכין אחר חזקה. אבל אי איפשיטא לן דהולכין אחר חזקה, כל שכן דקים לן דהולכין בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיפא.
ויש אומרים דהא ליתא דבעיין קמייתא דמנא לן דאזלינן בתר חזקה ודאי איפשיטא, מדתניא (לעיל חולין ו, ב) מנין שאם הלך לביתו והסגיר שהסגרו מוסגר, ואף על גב דאמרינן ורב אחא בר יעקב אמר לך כגון דקיימי דרא דגברי ואמרי לא בציר, דיחויא בעלמא היא, ואפילו הכי אבעיא לן אי אזלינן בתר רובא או לא, דהא דקיימא לן רובא וחזקה רובא עדיפא, הני מילי בתר דאיפשיטא לן דאזלינן בתר רובא, אבל עד דלא קיימא לן אי אזלינן בתר רובא או לא לא מוכחינן לה מחזקה, דאימר בתר חזקה אזלינן ולא בתר רובא כלל, והדרא קושיא לדוכתיה דילמא טעמא דפרה משום חזקה היא.
ורבותינו בעלי התוספות ז"ל מתרצים דלא אזלינן בתר חזקה אלא בחזקה אלימתא שהיה לה זמן מבורר, כגון חזקת פנויה או חזקת נשואה, דבשעה שנולדה בודאי פנויה היתה, אי נמי כשנשאת בודאי בחזקת נשואה ודאית, אבל חזקת פרה אינו כן, שלא היתה לה חזקת כשרה מבוררת מעולם, דבשעה שנולדה לא נודע אם היא כשרה או טרפה, אלא שלאחר שראינוה שחיתה י"ב חודש נודע לנו מתוך כך שבשעה שנולדה היתה כשרה, וכן בכל עת ועת נודע שלמפרע זה י"ב חדש היתה כשרה וזה לא חזקה גמורה, ואין אומרין בכי הא אזלינן בתר חזקה. ויש מביאין ראיה מכאן לאסור גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טרפה בשעת שחיטה, לפי שלא היתה לבהמה זו חזקת כשרות ודאית מעולם, ואף על פי שבהמה זו בת י"ב חדש והיה לנו לומר הרי הוחזקה בהמה זו שבשעה שנולדה כשרה היתה, והעמידנה על חזקתה ועכשו הוא שנולד בה טרפות, אפילו הכי לא אזלינן בתר חזקה זו.
ובשם רבינו שמשון בן רבי שמשון ז"ל שאין לאסור הגבינות מטעם זה. דאפילו תאמר שאין הולכין אחר חזקה, יש לנו להתיר מכח הרוב, דרוב בהמות כשרות הן, וזו עכשו היא שנטרפה, וכענין שאמרו בענין חזקה בכתובות (יב, ב) גבי הכונס את הבתולה ולא מצא לה בתולים, וגבי (נדרים) [מומין] (עה, ב) (גבי מומין), ולדעתו הסכים רבינו הרב ז"ל, מדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ואמרינן עלה (לקמן) [לעיל] (ט, א) דאף על גב דאיתיליד ביה ריעותא, ואף על גב דאיכא למימר דהתם שאני דריעותא בעלמא היא שנולד בה, וגופא דבהמה לא איתרעי בודאי, אבל כאן דודאי איתרעי ליה בהמה, דהשתא מיהא טרפה ודאית היא, אפילו הכי איכא למשמע מינה דאזלינן בתר חזקה הבאה מכח הרוב, דהתם משום דאזלינן בתר חזקה דאתיא מכח הרוב שאין רוב בהמות טרפות הוא דאזלינן בה לקולא, ותלינן בזאב, ומיהו הני מילי בטרפות, שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה, אבל ודאי בטרפות סירכא או טרפיות אחרים שאי אפשר לתלותם בשעת שחיטה בהא ודאי אסורין, דהא אי אפשר לך לומר בה העמידנה על חזקתה, דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאה מחזקתה, וכיון דודאי יצתה מחזקתה ואי אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע, אוסרין אותה למפרע, וכענין שאמרו בנדה (נו, ב) גבי כתמים שהאשה טמאה משעת כבוס כיון דכתם זה יבש, ועל כרחך לא ראתה עכשיו אלא מכבר, ולא אמרינן בה העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמאה למפרע, אלא בכדי שיוכל הכתם להתייבש, אלא אמרינן בשעת כיבוס ראתה. ואף על גב דגבי מומין אמרו (כתובות עו, ב) העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו, ואף על פי שהמומין הללו שנולדו בה מומים שאי אפשר שנולדו בה עכשו ממש, התם הוא דמכל מקום ברשות הבעל נמצאו ואין לנו להחזיקם מרשות לרשות, אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו, כלומר ברשות זה נמצאות וברשות זה אנו מחזיקים שהיו כן כתב רבינו ז"ל. וכן נמצאת בה"ג שבהמה שנמצאת טרפה אוסרין גבינות שנעשו ממנה למפרע, וכן הוא בספר התרומה (הל' איסור והיתר אות עג).

כבר ידעת שכלל גדול העידה לנו תורה בדין לילך אחר רוב סנהדרין וכן ידעת מה שאמרו בתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ומצא אחד חתיכה אחת שפרשה מן האחרות שהולכין בה אחר הרוב ולא סוף דבר באלו שהרוב שאנו הולכין אחריו לפנינו ר"ל רוב סנהדרין ורוב חנויות של בשר שחוטה אלא אף ברוב שאין אנו רואין אותו עכשו באותו ענין שאנו הולכין אחריו כגון מה שאמרו בקטן וקטנה שאין חולצין שהרי לענין חליצה איש כתוב בפרשה כדכתיב ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה וגו' ולמדין אשה מאיש אבל מ"מ מיבמין אותם ויגדלו זה עם זה אע"פ שאפשר לקטן שימצא סריס ולקטנה שתמצא אילונית ואין כאן להקים שם בישראל ונמצאו פוגעין בערוה מפני שרוב הדברים אחר הרוב אנו דנין אותם ומאחר שכן אין אנו צריכין לבדוק בטרפויות לא בחלין ולא בקדשים אע"פ שאפשר שיש שם טרפות ואפי' בדברים שאפשר לבדוק אין נזקקין כלל אפילו להצלת נפש שאם כן אף אנו נאמר במכה אביו שאינו אביו ובהורג את הנפש שמא טרפה הרג אלא כל דבר נדון אחרי רובו ברוב המצוי וכל שכן ברוב שחזקה עמו וקצת דברים שאין הולכין בהן אחר הרוב מתפרשות במקומות אחרים שמא תאמר היאך אמר ר' עקיבא בראשון של מכות אלו הייתי בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ופרשו שם בגמרא שהיה שואל אם טרפה הרג אם שלם הרג תדע שזו אינה כלום ואפי' אמר איני יודע אין בכך כלום ואין הכונה אלא להרבות בחקירות כדי להבהילם עד שמרוב בהלתם תזדמן הכחשה בתוך העדות כמו שביארנו שם:

כבר ידעת בקרבן עולה שכולה כליל ומנתחים את הבהמה לאיברים ידועים והראש אחד מהם כמו שיתבאר במקומו ואותם הנתחים אינו רשאי לנתחם עוד לנתחים מועטים אלא מעלה אותם בשלמותם על המזבח והוא שאמרו ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים:

קרבן הפסח אע"פ שנאמר בו ועצם לא תשברו בו שרף בו עצם או שחתך בגידים אין בו משום שבירת עצם:

כבר ידעת ששלשה מינין נאמרו בקרבנות עולה כלה כליל חטאות ואשמות ודומיהן נאכל הבשר לכהנים ואימורין לגבוה קדשים קלים נאכלין לבעלים מלבד האימורין שקרבין לגבוה וחזה ושוק לכהנים ואימורין אלו העולין לגבוה הם בשור ועז חלב שעל הקרב ושעל הקיבה נכלל עמו ושתי הכליות בחלב שעליהן עם החלב שעל הכסלים ויותרת הכבד ומעט מן הכבד עמה ואם היה הקרבן ממין הכבשים נתוספה על אלו האליה כלה תמימה וקצת חליות שבשדרה והוא ממקום הכליות ולמטה שנאמר לעמת העצה יסירנה מקום שכליות יועצות:

עגלה ערופה כשהיא שלמה עורפין אותה שנאמר הערופה כשהיא שלימה וכן פרה אדומה אחר שנשחטה שורפין אותה כשהיא שלמה שנ' ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה ושתיהן טרפה נפסלת בהן שהרי עגלה ערופה כפרה נאמר בה כקדשים ופרה אדומה חטאת קרייה רחמנא:

שני שעירי יום הכפרי' צריך שיהו שוים במראה ובקומה ובדמים ולקיחתם כאחד ומ"מ דוקא לכתחלה הא בדיעבד אף אם לא היו שוים כשרים כמו שיתבאר במקומו:

תוס' בד"ה מנא הא מלתא כו' דלא קיים ליה חזקה מקרא כו' עכ"ל אלא דקים ליה חזקה מהלכה למשה מסיני דהשתא אין למילף רובא מכ"ש דרובא וחזקה רובא עדיף דאין למדין ק"ו מהלכה ודו"ק:

בא"ד אלא ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה כנגד כו' עכ"ל וליכא חזקה שאינה טרפה כנגד חזקת טמא דכל חזקה שלא נתבררה לא אזלינן בתרה כמ"ש התוס' לקמן אך יש לדקדק דהא היכא דאיכא מיעוטא בהדי חזקה חיישינן למיעוטא ולא אזלינן בתר רובא כנראה מדברי התוס' לקמן והכא בפרה נמי איכא מיעוטא בהדי חזקה וי"ל דלא חיישינן למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדה אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אזלינן בתר רובא אפילו בדאיכא חזקה בהדי מיעוטא ועוד י"ל דלמיעוטא דלא שכיח לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה כמ"ש הרא"ש והאי מיעוטא דפרה נמי לא שכיח הוא וק"ל:

בד"ה אתיא מעגלה כו' דבשעת שריפה ולאחר עריפה תהיה שלימה כמו בשעת שחיטה ועריפה עכ"ל כצ"ל:

בד"ה העריפה כשהיא כו' וי"ל דמהערופה משמע שפיר ההוא מיעוטא דזאת בעריפה כו' עכ"ל כצ"ל וק"ל:

ד"ה אבל היכי דלייף לית לן בה מקשי' אמאי לא יליף מכל הקרבנות דדחו שבת וכו'. ר"ל אמאי יליף מרישא דעולה דלית לה בדיקה נילף מכל הקרבנות אפי' אותן דשייך בהו בדיקה משאר אברים דעולת שבת דשייך בהו בדיקה מ"מ היאך שוחטין אותן בשבת ויתר העבודות שעושין קודם שנוכל לבודקן דדוחין השבת ולא חיישינן שמא כשיבדוק אותן אחר כך ימצא טריפה ונמצא שחלל את השבת:

ד"ה אתיא מעגלה ערופה וכו' וי"ל דמשמע וכו'. נ"ל להגיה דמשמע דבשעת שריפה ועריפה תהיה שלמה כמו בשעת שחיטה ועריפה ור"ל דמשמע דבשעת שריפת הפרה ובשעה שכבר נעשית עריפה בעגלה תהיה שלימה כמו שהיתה הפרה בשעת שחיטה וכמו שהיתה העגלה בשעת עריפה דהא העריפה בעגלה במקום שחיטה דפרה:

ד"ה הערופה כשהיא שלימה וכו' וי"ל דמהערופה משמע שפיר ההוא מיעוטא דזאת בעריפה וכו'. מקשין והא תלתא לימודים ילפינן מהעריפה והתוס' לא נקטי בתירוצם כ"א תרי ונ"ל להגיה ההיא מיעוטא דוזאת בעריפה וכו' ר"ל דתרי לימודים ילפינן ממלת הערופה ההוא מיעוטא דכל הבשר וגם ההיא מיעוטא דוזאת בעריפה דהנהי תרי מילי ממועטין ממשמעותא חדא דלקמן דרשינן זאת בעריפה ולא אחרת וכן ההיא מלתא דבפ' כל הבשר דרשינן נמי הערופה דוקא אף לאחרי שנעשית מצותה אסורה ולא אחרת ומדסמך העגלה הערופה דרשינן העגלה שלימה וא"כ נלמדו שלשתן נ"ל וק"ל:

רש"י ד"ה מאליה. המקריב שלמים או חטאת מכבש ואיל כו'. חטאת לא מצינו איל. וכן כבש אין בה. אלא כבשה. אולם כבש הוא גם כן שם המין וכולל גם נקבה כדכתיב אם כשב הוא מקריב (ויקרא ג ז) ובקרא דלעיל כתיב זכר או נקבה. וכן (שם ד לב) ואם כבש יביא קרבנו לחטאת נקבה וגו'. ואיל שכתב ע"כ לא קאי אלא על שלמים שזכר. אמנם באשם יש כבש ואיל:

תד"ה הערופה. וי"ל דמהערופה משמע שפיר ההיא מיעוטא (ר"ל דבפ' כל הבשר) ודזאת בעריפה. כצ"ל. ובמהרש"א ומהר"ם ט"ס:

רש"י ד"ה אתיא וכו׳ וקרבן טרפה פסול כצ"ל:

ד"ה דמתתאי וכו׳ הבהמה נסמכת על ירכה כצ"ל:

גמ' ולא נתחיה לנתחים. ע"ל דף כז ע"א תוס' ד"ה מנין:

מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא, הנה מצינו קבוע ורובא חזקה, וקורבא. ותרי מיני קבוע הם היכי שהאיסור ניכר במקומו והוא דאורי' לכ"ע מוארב לו וקם עליו, והיכי שאין האיסור ניכר במקומו אלא מעורב וזה מבואר לקמן צ"ה ע"א תו' ד"ה ה"נ וכו'. ואיכא נמי ב' מיני רובא דאית' קמן ודליתי' קמן, ומבואר בשמעתין, וב' מיני' חזקה אוקמא מילתא אחזקי' ואזלי' בתר חזקה, ושניהם נתבארו לעיל בסמוך בדברינו. וב' מיני קורבא א' מוכח וא' קורבא שאינו מוכח, ונתבארו בדברי תו' פ' לא יחפור סוגי' דניפול, והנה קבוע מבטל רובא ורובא עדיף מחזקה ומקורבא כי קא מיבעי' לי' חזקה וקורבא הי מניהו עדיף והנה לכאורה לר' חיים דמסברא לא עדיף רובא מחזקה אי לאו דגלי קרא, ואלו רובא לגבי קורבא פשיטא לי' לר' חנינא דעדיף בלי שום ראי' רק מסברא שמע מינה דקורבא גרוע מחזקה. וי"ל לעולם קורבא עדיף, והתם רובא דאיתא קמן הא דעדיף מקורבא אבל ליתא קמן לא אשכחן, ועדיין י"ל קורבא עדיף מחזקה וצ"ע. ומזה הטעם נמי לא יליף הש"ס דאזלי' בתר רובא מק"ו דקורבא השתא בתר קורבא אזלי' בתר רובא מיבעי' די"ל תינח איתא קמן, אבל רובא דליתא קמן מנ"ל:

רובא דאית' קמן כגון ט' חניות וסנהדרי' לא תיבעי לך עיי' מרדכי שהקשה הא סנהדרי' ה"ל קבוע כל א' במקומו ועיי' מה שת' ומ"ש ר' שמשון בס' כריתות וע' מה"ריק ומ"ש בשיע"בץ סי' קנ"ז והעולה לי מדבריהם דבודאי הם במקומם לא מקבלי' בטול כלל, אך הדבור היוצא מפיהם ומתקבץ בלב השומע דבריהם וחותך הדין על פיהם כגון המופלא שבב"ד לגבי דידי' ה"ל הדבור שלהם נייד ופרוש ואזלי' בתר רובא, ומדברי ט"ז א"ח סי' תרל"ב יש ללמוד תי' אחר, דשאני סנהדרי' שאין המועט מתבטל להיות כהרוב כמו בטול האיסור שהמתבטל חוזר לגמרי להיות כהמבטל משא"כ סנהדרי' שהמעוט נשאר במקומו אלא שאין אנו חוששי' לו משו"ה אזלי' בתר רובא אפי' בקבוע ומדבריו יש ללמוד שהדיין היחיד אין צריך לחתום עצמו על הפסק הנכתב מהרוב, נגד דעתו וכדעת המ"ביט ותשו' ח"י ודלא כהב"י וע"מש והאריך בזה בתומי' סי' י"ט ס"קד ע"ש, דאי ס"ד שצריך לחתום א"כ הרי קמן שדעת היחיד מתבטלת בהרוב ותיהדר ק' לדוכתא. ואין כאן מקומו.

כגון ט' חניות וסנהדרי' פירש"י י"ב מזכין וי"א מחייבין לכאורה ה"ל לאתויי רבותא טפי מרוב מחייבי' דאלים טובא נגד חזקת צדקת דגברא וממיתן אותו, אלא משום דהתם בעי' הטיי' ע"פי שנים לחובה, ואנן אזלי' בתר רובא אפי' ע"י כל שהוא שההיתר רוב על האיסור כמבואר בש"ך י"ד סי' ק"ט ועיי' מנחת יעקב שם. משו"ה מייתי מהמזכין ואין לומר שאני מזכין שחזקת גברא מסייעתן ז"א דמ"מנ אם מזכי' אותו לגמרי לומר שלא הרג כלל, א"כ שקר ענו בו ומוציאי' העדי' מחזקת כשרותן, ואם אמת העידו אלא שלא נתכוונו בעדותן קצת או בהתראה וכדומה א"כ מ"מ גברא מוצא מחזקתו שאינינו כשר אלא שפטור ואין דמו מסור ביד הסנהדרי' ואין כאן חזקה ומ"מ אזלי' בתר הרוב. אבל טפי ה"ל לאתויי' מדיני ממונות בשלשה שנים מזכין וא' מחייב ומוציאי' ממון מיד המוחזק, ואע"ג דבעלמא אין הולכי' בממון אחר הרוב כבר עמדו בזה בתוס' סנהדרי' ג' ע"ב ע"ש וכ' דרוב מעלי' כי האי הולכי' אחריו אפי' בממון והיינו רובא דאיתי' קמן בשמעתין, מ"מ ה"ל לרש"י לאתויי מהא. וי"ל דאיסורא מממונא לא ילפי', ונהי דלמסקנא חמיר ממונא מאיסורא לענין רוב, לאו משום חומרא דממונא הוא אלא משום דחזקת ממון הוא חזקה אלימתא ואין כח ברוב לבטל החזקה ההיא, אבל לענין דינא ממון קיל ואפי' יהי' רוב מבטל חזקת ממון דאלימי אין ראי' שיבטל חזקת איסור, וצ"ע קצת בתוס' ספ"ק דב"מ, ד"ה איסורא. והנה בשער המלך בהלכ' טומאת מת הקשה נילף רובא מופדויו מבן חדש תפדה וניחוש שמא טרפה הוא, ולמסקנא נמי קשי' הא אין הולכי' בממון אחר הרוב ע"ש ועיי' תו' בכורות כ' ע"א שכ' דאפי' רב מודה היכי שאין כאן תובע בברי שאין הולכי' בממון אחר הרוב ובתו' ר"פ המוכר פירו' כ' דהיכי דהמחזיק אומר ברי לי שאני מן המיעוט מודה רב לשמואל נמצא לפי תו' דב"ב ודבכורו' לא משכחת לדרב אלא באומר התובע ברי לי שאני מהרוב, והנתבע לא מצי למימר ברי שאני מהמיעוט, וא"כ בפדיון בכור גם רב מודה לשמואל. וא"כ ק' שער המלך הנ"ל כראי מוצק, ולפע"ד דלא אמרי' אין הולכי' בממון אחר הרוב אלא היכי שאין אנו באין לדון אלא על הרוב הזה עתה והוא נוגע לממון, משא"כ הכא בולד הזה כבר מיום שנולד הוחזק אצלינו שאינו טרפה מפני הרוב ואלו הורגו א' הי' נהרג עליו, ואלו הי' חולה היינו מחללי' שבת אפי' על ספק פקוח נפשו אע"ג דלא ה"ל חזקת חי מעולם כי אולי טרפה נולד ולא הי' ראוי לחלל שבת על ספק כי האי גוני ומ"מ מחללי' כמבואר ספ"ק דעירוכי' והכל מטעם רוב נשים בני קיימא יולדת ורוב הנולדי' אינן טרפה, וא"כ גם כי באנו לשלם ה' סלעי' לכהן אין זה תחלת דינו של התינוק הזה אלא כבר החזקנו לשלם ולא לס' טרפה ובזה לא שייך אין הולכי' בממון אחר הרוב, וסברא זו מצאתי ראיתי שכ' מורי בהפלאה ספ"ק דכתוב' וברוך שכוונתי לדעת מורי זצ"ל. נמצינו למדין דלמסקנא לק"מ דהולכי' בממון כזה אחר הרוב. ולהס"ד נמי לא קשה דניליף מיני' שכבר כתבתי איסורא מממונא לא ילפי'. והשתא לפ"ז להס"ד ידעי' רובא בממון מפדיון בכור אפי' נגד חזקת ממון דאין לומר שאני התם משום שכבר החלטנו אותו לשלם לענין שאר דברי' ז"א דהא לשאר דברי' לא ידעי' דאזלי' בתר רובא כלל, ולמסקנא ידעו רובא באיסור נגד זה אין הולכי' בממון אחר הרוב משום דאלימי חזקת' ומפדיון בכור אין ראי' משום דכבר החלטנו אותו לשלם לענין שארי דברי' כנ"ל. שוב מצאתי ס' דאין הולכי' בממון דבכור אחר הרוב בשיטה מקובצת ב"ק י"א ע"ש, ועיי' בזה תו' ספ"ק דכתוב' ד"ה להחזיר ובב"ב כ"ג ע"ב ד"ה חוץ, ודלא כמשמע מרש"י ב"מ כ"ד ע"ב ד"ה מי קתני' וכו' וכבר עמד בזה בפני יהושע עיי' וק"ל. ובתשובה סי' תרנ"ט בארתי על נכון בעה"י דברי רש"י דב"מ הנ"ל:

ומיהו צ"ע קצת מתשלומי דמי ולדות שלא הי' להם שום חזקה עדיין וצריך לשלם ואזלי' אחר הרוב בממון ויש ליישב וק"ל. ויש לעיי' ברש"י ותוס' נדה כ"ג ע"ב ד"ה אמר רבא וכו' דס"ל דלמ"ד טרפה אינה חי' אין אמו טמאה לידה, א"כ אפי' למאי דקי"ל א"א לפתיחת הקבר בלא דם ונימא נמי דבנקבה כיון שהוחזקה טומאת שבעה מפתיחת הקבר שוב טמאה נמי שבועים. מ"מ קשה כיון שהוחזקה בטמאה איך ניתני' לה ימי טוהר מספק אע"כ משום רוב אינן טריפה עדיף מנתינת טומאה וצ"ע לכאורה. ויש לומר דמנ"ל להוכיח מזה דרובא עדיף דלמא נוכיח מיני' דטריפה אמו טמאה לידה ועיי' רשב"א בחי' נדה שם וק"ל.

רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה מנ"ל. דקטן וקטנה אזלי' בתר רוב דלא הוה סריסי' ואין הרוב הזה קמן דנימא מרובא פרשי הני, דמאן לימא לן שכל הקטנים שבדור הזה לא יהי' סריסי' ורק שרוב מנהג העולם אינו כן שמימות עולם לא הי' ככה שיהי' רוב הדור סריסי' וכן בטריפות לא נוכל לומר מרוב בהמות כשרות פרוש דמאן לימא לן שלא יהי' כל הבהמות אשר המה היום בעולם. כולם טריפות, ורק שאין כן בנוהג שבעולם. וזהו נקרא ליתא קמן, ואמנם רובא דעלמא נכרי' וכ"הג זה הוא איתא קמן וכל דפריש מרובא פריש וכל כי האי גוני. וק"ל. ועיי' רן ר"פ הצלמים:

כגון קטן וקטנה מנ"ל ראיתי בס' שיחת חולין שהקשה נילף, משלוח הקן דהאם רובצת על הביצים שלח תשלח האם ואי ס"ד חיישי' למיעוט טרפות א"כ ביצת טרפה אסורה והרי כתי' והבנים תקח לך ולא לכלביך לקמן קמ"ד ע"א, והאריך בזה למ"ד טרפה יולדת ע"ש, ולא ידעתי מאי ק' לי' מי לא משכחת דמכיר הביצים שהם מעוף אחר שכבר נבדק והי' שלם. וזאת האם רובצת עליהם כמו עוף טהור רובצת על ביצת עוף טמא המבואר שם. ואע"ג דכתי' כי יקרא פרט למזומן מ"מ משכחת לי' וק"ל.

מנ"ל הקשו תוס' נילף ק"ו מחזקה, יראה דפשיטא להתוס' דלא כר' חיים דאפי' אי הא דרובא עדיף מחזקה מעלי' אתי' מפרה אדומה אבל מסברא לא הוה ידעי' מ"מ עכ"פ רובא דלא ריעא עדיף כחזקה דריעא, דודאי דוחק הוא לומר שמסברא יהי' בהיפוך לגמרי מהאמת שיהי' רובא מעלי' גרועה אפי' מחזקה דאית לה ריעותא, וכיון שכ' תוס' לעיל ד"ה ודלמא אדנפיק ואתא וכו' דמקרא מוכח דאוקמי' אחזקה אפי' היכי דאית לה ריעותא, וא"כ מכ"ש או ה"ה רובא מעלי' דניזיל בתרי' ויפה הקשו תו' ודברי ר' חיי' צ"ע קצת:

והנה מ"ש ר' חיים דאתי' מפרה אדומה הקשה מהר"שא נוקמ' מיעוטא לחזקה ומה שתי' דטריפות הוא מיעוטא דלא שכיח הוא תמוה לפי הסוגי' וגם מוכחש בחוש דודאי באדם י"ל לא שכיח אבל בבהמה דלית לה דעת לשמור עצמה שכיחא ואולי משו"ה לא ילפי הני אמוראי ממכה אביו והורג נפש ועדי' זוממי' משום דס"ל טריפות דאדם לא שכיח ואכתי מנ"ל למיזל בתר רובא נגד מיעוטא דשכיח, משו"ה ילפי אינהו מבהמה מ"מ דברי מהרש"א בפרה אדומה תמוה, ואולי י"ל דלא אמר כן אלא בפרה אדומה דמשמרי' אותה משעה שנולדה וגם את אמה משמרי' וזה לא שכיח, ומה שתי' דסמוך מיעוטא לחזקה לאו דאורי' זה הוא האמת להלכתא אך לר"מ דאורי' הוא אפי' להקל כמ"ש תוס' בבכור' כ' ע"ב וכדמוכח גבי רוב תינוקו' וא"כ לדידי' תקשי מפרה אדומה דאין לומר היכי דלא אפשר מודה ר"מ, ז"א דהא מטהר העיסה גבי רוב תינוקו' וזה אפשר וע"כ גבי סמוך מיעוטא לחזקה לא מחלקינן וצ"ע לכאורה וי"ל דמה שהחליטו תוס' דחזקה שלא נתבררה שעה א' לא אזלי' בתרה, היינו משום דמקרא דויצא הכהן דילפי' מני' חזקה, התם החזקה נתבררה ואין לך בו אלא חדושו, אבל מודו תוס' דלמאן דלית לי' מקרא אלא מהל"מ וכיון דהלכה נאמרה סתם אין לחלק בין חזקה לחזקה. וא"כ הא כבר בררנו לעיל בסוגי' דחזקה דלר"מ דס"ל ופינו את הבית הוא רק כלי חרס שאין להם טהרה במקוה, אבל שארי דברי' אין מצוה לפנותם א"כ לא מוכח מידי מויצא הכהן, דאפשר דישראל עומד בתוך הבית בשעת ההסגר ומשגיח על הנגע שלא תתחסר, ולדידי' ילפי' חזקה מהלכה ולפי הנ"ל אזלי' בתרה אפי' לא נתבררה, וא"כ לק"מ מפרה אדומה סמוך מיעוטא לחזקה די"ל אדרבא אוקי בהמה בחזקת כשרות שנולדה זה שנתים ימים וכקו' מהרש"א וק"ל:

ולכאורה קשה איך יליף ר' חיי' רובא עדיף מחזקה מפרה אדומה הא למסקנא נדחו כל הנהי ילפותא ואתי' מהלכה או מאחרי רבי' וכפי' רש"י סוף שמעתין, ומזה מוכח דס"ל לר' חיים דלא נדחו אלא דברי ר' אשי שמא במקום נקב שחיט הוא לא אפשר אבל אינך דשמעתין אפשר מיקרו וזה דעת הר"ן דשמעתין דיליף דלא בעי' בדיקה לריאה מפרה אדומה וכן הבין ממנו בשער המלך סוף הלכו' טומאת מת וכן דעת מהרי"ט יו"ד סי' א'.

והנה בריב"ש סי' שע"ח כ' דרובא לא עדיף מתרי חזקות והביאו פנ"י בק"א לכתובו' סי' מ"ו, ובנב"י סי' מ"ג תמה הא בפרה איכא ב' חזקות דלמסקנא דשמא במקום נקב קשחיט ה"ל חזקת שאינה זבוח וחזקת טומאת אדם וה"ל רוב כשרות נגד ב' חזקות, ותמה על ר' חיי' דלא מייתי מחזקת שאינו זבוח ע"ש, ולפי הנ"ל ליתא דלא הו"מ ר' חיים לאתויי מאינו זבוח משום דלא קיימא למסקנא כיון דלא אפשר ופרה ס"ל דמקרי אפשר וכמ"ש שער המלך שם. וא"כ דברי ריב"ש קיימי' עכ"פ באפשר לא אלים רובא למדחי תרי חזקות, וא"כ בלא אפשר יש מקום לדברי נב"י, ונ"ל דאפי' בלא אפשר נמי לא אזלי בתר רובא נגד תרי חזקות, דהנה לכאורה יש לעיין בדברי ר' חיים ז"ל בשלמא אי הוה כתיב בפרה להדי' תמימה למעוטי טרפה א"כ הוה חזקת אדם טמא מתנגד לרוב כשרו', אבל השתא דלא כתיב כן אלא חטאת כתי' רחמנא והנה חטאת כשר בלא בדיקה משום שאין שום חזקה מנגדתו, ונמצא הפרה הזאת ראוי היא לחטאת משום רובא וכיון שהיא ראוי לחטאת ממילא מטהרת האדם. אפי' לו יהיה דקמי' שמי' גלי' שהיא ממיעוט טריפות מ"מ האדם מתטהר בה משום שעשינו פרה הראוי לחטאת, אמנם כשתעיי' שפיר הא ליתא דהשתא דבאנו למילף רובא מפרה ולהס"ד היינו צריכים לבדוק אחר כל הטרפות וכן בחטאת היינו בודקים אחר כל הטרפיות, ואין הפרה ראוי לחטאת שהרי א"א למיבדקה ורק משום רובה דרוב הפרות ראוי לחטאת וה"ל חזקת טמא מתנגד להרוב ויפה כ' ר' חיים. נמצא לפ"ז ממ"נ לעולם ליכא אלא חזקה א' נגד הרוב דלענין ס' במקום נקב קשחיט דאיכא חזקת שאינו זבוח נגד זה אין כאן חזקת טומאה שהרי גם בחטאת א"א ליכא למיקם עלה דהאי מילתא והיכא דלא אפשר אזלי' בתר רובא בלא ילפותא דפרה דהרי אתי' משחיטה עצמה ונמצא לענין זה ראוי הפרה לחטאת ומתטהר האדם אפי' יהי' נקב במקום שחיטה כיון שראוי לחטאת, ולענין שארי טריפות שהי' אפשר למיבדק החטאת לולי דילפי' מפרה ומתנגד לזה חזקת טומאה, מ"מ אין כאן חזקת שאינו זבוח, ואין כאן ב' חזקות במקום א' שיתנגדו ולא דמי להא דריב"ש כלל.

וכל זה כתבתי לפי הבנת כמה אחרונים דנקב הושט הוה בכלל חזקות שאינו זבוח, ולדידהו תקשי א"כ למסקנא נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לי' רובא ואיך אכלינן בשרא דהא מדרבנן עכ"פ אית לן סמוך מיעוטא לחזקה כמ"ש ר"ת בבכורות שם. וק' זו כבר הקשה המהרש"א שם ותי' כיון שעכ"פ השחיטה מטהר מידי נבלה לא מקרי חזקת שאינו זבוח ע"ש. ואם כי דבריו הם נגד ההלכה רווח' דנקב הושט נבלה ויבוארו לקמן אי"ה סוף שמעתין מ"מ מבואר מדבריו שאין כאן חזקת שאינו זבוח והוא מוכרח מפני קושייתו דא"כ היכי אכלינן בשרא וע"כ לא שייך הכא חזקת שאינו זבוח יהי' מטעמו של מהרש"א או מטעם אחר אשר אבאר אי"ה וליתא לדבנב"י. והוא שנ"ל כי לא שייך כאן חזקת שאינו זבוח כי כבר בחיים חיותה של בהמה היתה מוחזקת לנו מחמת הרוב שאין נקב בצאוורה כמו רוב הבהמות, ולא היה לה חזקה מעולם שלא תועיל לה מעשה הזביחה, וחזקתה היא שאינה זבוחה עדיין ושהיא מחוסרת אותו המעשה וכל זמן שלא ידעי' שנעשה בה המעשה ההוא כראוי אנו מעמידי' אותה בחזקת שהיא מחוסרת המעשה ההוא, אבל לא הי' לה חזקה שלא תזבח לעולם רצוני שיהי' נקב בוושט ולא יועיל לה מעשה הזביחה זה לא שמענו. וספק שמוטה דלעיל היינו משום שאפשר שיעשה כן בסכין בשעת מעשה השחיטה וקלקול השוחט הוא. ור' יונה שלמד משם לנשמט הגף אף שאינו ענין לספק בשחיטה כלל, דבריו בלא"ה תמוהי' כבר עמדו עליו האחרונים, ועיין בתבואת שור ודעתי אי"ה לבאר דבריו בסוגיות שלפנינו אם יהי' ה' עמדי, מ"מ מ"ש בזה נ"ל ברור.

ולולי דברי ר' חיים דיליף לי' מפרה דוקא הייתי אומר דמכל הקדשי' איכא למילף, דאיך נאכל והרי חזקתו שהוא קודש ואסור בהנאה ומכ"ש באכילה ואיך יהנו הכהנים בעור העולה והוא עומד בחזקת איסור, וכשם שבאמת כל חולין עומדת בחזקת אינו זבוח עד שיודע במה נשחטה, הה"נ כל הקדשים עומדים בחזקת איסור הניית הקדש ומעילה עד שיודע לך במה נזרק הדם המתירו באכילה והנאה למי שראוי לו, וכיון שיש כאן ס' טרפה ה"ל ספק בזריקה שאין הזריקה מועלת לטרפה להתירה וה"ל חזקת איסור, ואפ"ה מועיל רובא נגד חזקה, וצ"ל דאה"נ הו"מ ר' חיים למילף מהכא אלא משום דהש"ס דחי ליה דלייף ומונח גומרתא משא"כ פרה אדומה ס"ל לר' חיים דנשאר במסקנא כמ"ש לעיל משו"ה מייתי מינה. וא"כ הרווחנו בזה ליישב ק' הר"ן ספ"ק דקידושי' אהרמב"ם דס' דאורי' מן התורה לקולא א"כ מה מייתי משבירת עצים דפסח דלמא משום ספיקא הוא ולק"מ דהכא הוה מתחזק איסורה דהקדש:

סימן זמ"ן שב"ח מכנ"ש עיי' בסימן זה זמ"ן היינו ר"א ומר ברי' דרבינא ור"נ תלתיהון ילפו מקרבנות וסי' פ'א'ר' פ'סח א'לי' רי'שא של עולה. ש'ב'ח' היינו ר' שילא ברי' דרב אידא ורבה ורב אחא ב"י, תלתיהן ילפי מקרבנות חוץ וסימנם פש"ע פרה שעיר עגלה, והסי' מכנ"ש רב מרי ורב כהנא ורבינא שלש אלה ילפי מדיני נפשות שסי' זמ"ה זוממין מכה הורג נפש. ורב. אשי יליף מבמקום נקב קשחיט היינו נמי מעינינא דבמקום סייף נקב הוה:

אבל היכי דלייף לית לן בה הקשו תו' נילף משבת והקשה בשיחת חולין דלמא שחט ע"י שנים אוחזי' בסכין דלענין קדשי' יי"ח כמ"ש תו' לקמן כ"ט ע"ב ד"ה תרי גברא וכו' ולענין שבת ה"ל שנים שעשו מלאכה ופטורים, ולפע"ד י"ל פרו של אהרן ביה"כ מאי איכא למימר שאין כשרה אלא בכה"ג וכמבואר שם ריש ע"ב. ודוחק לומר שאני יה"כ דהכשרו בכך דבחל בשבת מא"ל ועוד לא קיי"ל כרפרם בהא.

דמנח גומרתא, כ' תוס' אפי' חל ע"פ בשבת, רצונם ע"פ שני דאלו ע"פ ראשון י"ל דממתין עד הלילה עבר ומנח גומרתא ובדיק לי' ואי משכח טרפה יעשה פסח שני. והנה הש"ס הו"מ למדחי כמ"ד דשבירת עצם מבע"י מותר. עיין פסחים פ"ד ע"ב, אלא משום ע"פ שחל בשבת ואסור לקצוב בשר ולחתך עצמות בשבת וע"כ ימתין עד הלילה ובעי גומרתא. ועיין ספ"ו דזבחים בתוס' ד"ה אלא מעתה וכו' ומקשי' העולם בשבירת עצם דלמא הוא שלילה אין צריך לשבר עצם לברר שהוא כשר' ולמסקנא לק"מ וק"ל:

אתי' מעגלה ערופה, עיין תוס' שצריכה שתהיה שלימה אחר עריפתה כמו קודם עריפה, וא"כ משמע דצריכים לקוברה בעורה, וא"כ גם העור אסורה בהנאה, דהרי מחיים אסורה בהנאה מכפרה כתיב בה כקדשים וגם העור אסורה, ולאחר עריפה אסורה משם תהי' קבורתה כמ"ש תוס' בע"ז כ"ט ע"ב ד"ה כפרה וכו', וא"כ ממילא מבואר דגם העור אסורה בהנאה דהא צריכה שתהיה שלימה כמו קודם עריפה ועל זה קאי שם תהא קבורתה. וצל"ע ממ"ש תוס' נדה נ"ה ע"א ד"ה אלא אמר רב אדא וכו' וצ"ע. ודע דנפל שם טעות בדפוס מ"ש תו' ועוד קדשי' ט"ס הוא וצ"ל ועור קדשי' וק"ל:

אתי' מפרה אדומה מ"ש דהגבינות אסורות והוא דלא כדעת הר"ש דהשתא אזלי' בתר רובא ואמרי' השתא הוא דנטרפה עיי' מ"ש רא"ש. ונ"ל דס"ל להתוס' דהא חזינן דהיא מהמיעוט טריפות וא"כ היינו צריכים לומר רוב הבהמות אשר מחט תחובה בהם השתא הוא דנתחב וזה ליכא, ועמ"ש ט"ז ריש סי' פ"א והאריך לתמוה על רשב"א במשמרת הבית ע"ש, ולפע"ד שפתי רשב"א ברור מיללו והן הנה שיטת ר' מנחם מיוני בתוס' קידושין מ"ה ע"ב דמחלק בין שמא נתקדשה לשמא תתקדש, וה"נ הבהמה מוחזקת שאינה טרפה עד עתה אבל אין לה חזקה שלא תטרף לפנינו וכן בכל שעה אנו מחזיקים אותה שלא יטרפה עדיין אבל אפשר שתטרף, וא"כ בשעת שחיטה שהשוחט בא לשחוט הוא מוחזק שאינה טרפה עדיין אבל אפשר שבאמצע השחיטה טרם גמר חתוך הרוב תטרף והא כיצד שהמכה גומרת והולכת ונגמר הנקב באמצע השחיטה ואפי' יהיה ע"י מחט שבלעה כבר אפשר שע"י הנדנוד יגמר נקיבתו, ואח"כ כשאנו מוצאים נקב או מחט אנו תולין שכן היה מעשה ולא טעינו בחזקה שלנו אפי רגע א' כי כן היינו מוחזקים בה מעולם. משא"כ אם יצאה שעה א' מחזקתה קודם שחיטה כגון שהוגלד פי המכה או חלודה וסירכה וכדומה הרי טעינו בחזקה שלנו ואז מטרפים למפרע:

ויש לעיין דשמעתין דבעי למילף מכל הני דלעיל דליכא אלא ספק טריפות באבר א' דה"ל מיעוטא דמיעוטא דאפי' המיעוט טריפות אינם דוקא בקרום של מוח ובחוט השדרה וי"ח מיני טרפיות יש, וכיון שבדקנו העולה כולו רק הראש נסמוך שפיר ארובא דרובא ומנ"ל למילף רובא, בשלמא מפרה אדומה יליף שפיר דלא בדקי' כלל אבל מאינך קשי', לתרץ זה עיין מ"ש במרדכי ס"פ שלוח הקן גדר מיעוטא דמיעוטא ומייתי מגבינת בי אנייקא ע"ש ותבין דלק"מ:

אתי' משעיר המשתלח וכו' הרמב"ם בפ"ה מה' יה"כ מייתי מיעמד חי לפני ה' למעוטי טרפה, וכ' המשנה למלך דס"ל דמהא דכל שאינו ראוי לשם אין הגורל קובע לא מוכח אלא שיהיה שלם עד שעת הגרלה אבל משם ואילך לא מוכח משו"ה מייתי מיעמד חי ע"ש, והנה עדיין קשה מ"ט לא מייתי הש"ס מיעמד חי, והנה בס' ראש יוסף תי' זה אבל לא ביאר יפה ע"ש ע"כ אוסיף נופך ואומר כך, דודאי למאי דקיי"ל טרפה אינו חי א"כ ממשמעות דיעמד חי ממעט טרפה אע"ג דאינו מיותר להך דרשא מ"מ ממועט ממשמעותא, משא"כ ראב"י דס"ל לקמן סוף דף נ"ז דהלכה טרפה יולדת ומשובחת ומכ"ש דחי' כמ"ש תוס' בע"ז וי"ו ריש ע"א, ונהי דאותו אבר דמיטרפה בי' דלא משובחת אלא מתנונה והולכת ומת באותה מיתה, ומשו"ה היכי דמייתרא קרא כמו התם במס' ע"ז מימעט טרפה מכל החי גם לראב"י משום דעכ"פ אינה בריאה, מ"מ הכא דלא מייתרא קרא דאיצט' ויעמד חי ביומא מ' ע"ב נהי דלדידן יליף ממשמעות למעוטי טרפה, מ"מ לראב"י מרא דשמעתא לא הו"מ למילף מהכא וק"ל:

שם בגמרא אתיא מרישא של עולה כו'. קשה לי הא טרפה דפסלינן בקדשים גמרינן מדכתיב מן הבקר להוציא את הטרפה וכו' ובקדשים צריכין שני לימודים כדי שיהיה שינה הכתוב לעכב וא"כ הכא דליכא שני לימודים להוציא את הטרפה א"כ שמעינן דלכתחלה לא יביא טרפה אבל בדיעבד אינו מעכב ולפ"ז כל טרפות שאי אפשר לבדוק כגון הכא ברישא של עולה הוי כמו דיעבד דאי אפשר בענין אחר וא"כ מאי מוכיח הגמרא דלמא לעולם לא אזלינן בתר רובא ואפ"ה שפיר מביאין עולה להקרבה הואיל וכל טרפות שאי אפשר לבדוק אחריו הוי כמו דיעבד ובדיעבד לא קפיד קרא על טרפה רק לכתתלה שצריך לבדוק אחר טרפות שיש לה בדיקה. ודע שיש עוד לימוד להוציא את הטרפה מקרא דכל אשר יעבור תחת השבט אמנם צריכין לגופה למעט טרפה שלא היה לו שעת הכושר אבל לעכב בדיעבד לא מצינו שום קרא ועיין במס' תמורה (דף כט ע"א) ובמס' מנחות (דף ו ע"א) אמנם אחר החיפוש מצאתי במסכת נדה (דף מ ע"ב) דממעטינן מזאת תורת העולה גם טרפה שאם עלו ירדו וכן בזבחים (דף פד ע"א) ע"ש הרי מוכח שאין המזבח מקבלתו וממילא ידעינן דטרפה ליכא בתורת הקרבה כלל:

שם תוס' ד"ה מנא הא מלתא כו' אלא ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה כנגד. והקשה המהרש"א הא איכא חזקה בהדי מיעוט ולמה לא נימא סמוך מיעוט לחזקה ולא אזלינן בתר רובא ומתרץ דזה הוי מיעוט דלא שכיח כמ"ש הרא"ש ע"ש במהרש"א ולכאורה יש להקשות לפי סברת המהרש"א דהאי מיעוט דפרה אדומה הוי מיעוט דלא שכיח א"כ מאי מייתי הגמרא ראיה מפרה דאזלינן בתר רובא לקטן וקטנה דלמא דוקא בפרה וכל הנך דמייתי בזה אזלינן בתר רובא הואיל והוי רוב גמור דלא חיישינן למיעוט דלא שכיח אבל קטן וקטנה שהוא מיעוט דשכיח כמו שמפרש במסכת נדה (דף לב ע"א) ובהרבה מקומות דמיעוט דאיילונית הוי מיעוט דשכיח ביה מנ"ל לרבנן דאזלינן בתר רובא ולא חישינן למיעוט דשכיח. ועוד קשה לקמן מאי מוכיח מר"מ היכי אכל בישרא הא גם ר"מ לא חייש אלא למיעוט דשכיח אבל לחשש טרפה שהוא מיעוט דלא שכיח לא חייש ר"מ כלל. ונ"ל לתרץ הואיל וגבי פרה איכא חזקה בהדי מיעוט דהא העמיד טמא על חזקתו א"כ הך חזקה מסייע ליה ומשוי ליה למיעוט דשכיח וגם לר"מ פריך שפיר הואיל ובהמה בחייה בחזקת איסור אינה זבוחה עומדת א"כ האי חזקה מסייע ליה להך מיעוט וחיישינן שמא במקום נקב קא שחיט ואינה ניתרת כלל בשחיטה וה"ל מיעוט דשכיח ושפיר מוכיח הגמרא מפרה אדומה הואיל וחזקה דטמא מסייע למיעוט ומשוי ליה מיעוט דשכיח. אבל מ"מ קשה תינח פרה דאיכא חזקה בהדה אבל מעולה מפסח ומשעיר המשתלח קשה מאי מייתי הגמרא ראיה הא התם ליכא חזקה נגד הרוב וא"כ י"ל דמש"ה אזלינן בהו בתר רובא הואיל והמיעוט הוא לא שכיח אבל בקטן וקטנה מנ"ל דאזלינן בתר רובא כנ"ל וצ"ע. וצריך לדחוק ולומר דבאמת חשש דטרפות הוא מיעוט דשכיח רק גבי פ"א כתב המהרש"א דהוי מיעוט דלא שכיח הואיל ופרה בת שתים ויש לה חזקת כשרות ואף שאינה חזקה אלימתא הואיל ואינה מובררת בשעתה מ"מ קצת חזקה הוי למשויה מיעוט דטרפות למיעוט דלא שכיח והוא דחוק.